התנגדות לאישור הסדר פשרה משותף בתובענה שאושרה כייצוגית (ת"מ 580-09-09) ובבקשה לאשר תובענה ייצוגית (ת"מ 29333-06-12).

רקע

המבקשת בת"מ 580-09-09 ("חזות") הגישה בקשה לאישור תובענה ייצוגית שעניינה אגרת אשפה ואגרת כבאות (המכונה אמנם תשלום "כיבוי אש" אולם מטעמי נוחות אכנה תשלום זה כאגרת כבאות). בהחלטה מיום 21.08.11 אישרתי את התביעה הייצוגית בחלקה הנוגע לאגרת אשפה ודחיתי את בקשת האישור בכל הנוגע לאגרת הכבאות ("החלטת האישור"). חזות הגישה ערעור לביהמ"ש העליון (עע"מ 7099/11) ובפסק דין חלקי מיום 14.11.12 התקבל חלקית ערעורה בנוגע לאגרת האשפה ואילו הערעור בנוגע לאגרת כיבוי אש נותר לדיון. בד בבד, ולאחר שהתביעה הייצוגית אושרה בנוגע לאגרת האשפה, החל להתברר הדיון בה, בכפוף להנחיית ביהמ"ש העליון בהחלטתו מיום 14.11.12 ביחס לתקופת ההשבה.

המבקשת בת"מ 29333-06-12 ("לבני") הגישה בקשה לאישור תובענה ייצוגית שעניינה אגרת הכבאות. בקשת האישור של לבני הוגשה לאחר שניתנה החלטת האישור ועל רקע זה הבהירה לבני (בסעיף 24 של בקשתה) כי שלא כמו חזות, אין היא טוענת כנגד סמכותה של המשיבה ("העירייה") לגבות אגרת כבאות וטענתה היא שאגרה זו היא תוספת לארנונה בכסות של תשלום בעל אופי אחר, היינו, אגרת כבאות. סמוך לאחר הגשת בקשת האישור של לבני, ולאחר שביקשתי הבהרות לגבי ההבדל בין בקשת אישור זו לבין תביעתה של חזות הוריתי, בהחלטה מיום 19.6.12, לעכב את הדיון עד אשר יינתן פסק דין בערעורה של חזות שהוגש בתיק עע"מ 7099/11, שכאמור מכוון כנגד אותו חלק בהחלטת האישור הנוגע לאגרת הכבאות. יצוין עוד כי ביום 4.5.14 דחיתי – מן הנימוקים המפורטים בהחלטה - את בקשת העירייה למחוק את בקשת האישור שהגישה לבני בהיותה בקשה מאוחרת לבקשת האישור של חזות, ובאותו עניין.

ביום 1.10.14 הגישו חזות, לבני והעירייה בקשה (מס' 28) לאישור הסדר פשרה המאגד את התובענה הייצוגית שאושרה בת"מ 580-09-09 ואת בקשת האישור שהוגשה בת"מ 29333-06-12 ולאחר שביקשתי הבהרה בנוגע להסכם הפשרה החלטתי ביום 2.10.14 לא לדחות על הסף את הבקשה והוריתי לצדדים לפעול בהתאם להוראת סעיף 18(ג) לחוק תובענות ייצוגיות תשס"ו – 2006 ("החוק").

ביום 14.12.14 הגיש פנחס כהן ("כהן") התנגדות לאישור הסדר הפשרה. חזות, לבני והעירייה השיבו לנימוקי ההתנגדות וכהן השיב לתשובות ולאחר מכן, על פי רשות מיוחדת שניתנה לה, השיבה העירייה לתשובת כהן.

ההתנגדות

כאמור, כהן הגיש התנגדות המכוונת לאמור בסעיפים 11 ו-12 להסדר הפשרה. אעיר כבר כאן, שכמסתבר כהן לא דייק בעניין זה ומעיון בכתב התנגדותו מסתבר שכוונתו היא לאמור בסעיפים 11 ו-12 של הבקשה לאישור הסדר הפשרה. מסקנה זו מתחייבת מן העובדה שבהסדר הפשרה שצורף כנספח 1 לבקשה הנוכחית יש רק 10 סעיפים ומעבר לכך וכמסתבר מתוכנה של ההתנגדות, נימוקיה מכוונים לאמור בסעיפים 11 ו-12 לבקשה.

הערה מקדמית נוספת הרלבנטית להתנגדות היא שכהן הגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד העירייה, המתבררת בת"צ 7949-05-14 ועניינה השבת סכומים ששולמו כאגרה המכונה "אגרת שירותים" ולטענתו אין לעירייה סמכות לגבותה ("תובענת כהן"). בענייננו טוען כהן שהסדר הפשרה הוא, כלשונו, "ניסיון בלתי ראוי למחטף של המשיבה (העירייה, א"ק) וניצול לרעה של הליכי משפט עד כדי הונאת דברים ...". מאחורי לשון בוטה ובלתי ראויה זו, מסתתרת טענה שכפי שאסביר להלן, איננה מובנת והיא טומנת בחובה סתירה פנימית ודי בכך כדי לדחות את התנגדותו של כהן, כפי שאני מחליט לעשות.

לטענת כהן, הגדרת הקבוצה בהסדר הפשרה מנוגדת להוראת סעיף 18(ז)(1) לחוק המורה כי הסדר פשרה לא יכלול "עילות תביעה, בעלי דין או חברי קבוצה אשר לא נכללו בבקשה לאישור או בהחלטה על אישור תובענה ייצוגית;...". כהן טוען עוד שחברי הקבוצה בתובענת חזות הוגדרו כבעלי נכסים מסוג "יחידת דיור" וכי גם בהחלטה המאשרת את תובענת חזות כייצוגית (בחלק הנוגע לאגרת אשפה) והתייחסתי, כך הטענה, לאגרת אשפה הנגבית "מיחידת דיור". על יסוד כך, מוסיף כהן וטוען כי תובענת חזות מתייחסת רק לנכסים מסוג מגורים ואילו תובענתו שלו מתייחסת לאגרה הנגבית מנכסי עסקים. הוא טוען עוד כי בסעיף 11 לבקשה הנוכחית הוגדרה הקבוצה כך שתכלול את "כל נישומי העירייה... אשר נדרשו לשלם לעירייה אגרת אשפה וכן כל נישומי העירייה אשר נדרשו לשלם לעירייה אגרת כבאות" ולטענתו יש בכך הרחבה של הגדרת הקבוצה וכאמור, הדבר מנוגד להוראת סעיף 18(ז)(1) לחוק.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות הנוגעים להתנגדות כהן, הגעתי למסקנה שניתן לדחות אותה אף מבלי להתייחס ליריעת הטענות הנרחבת (יתר על המידה, יש לומר), שגוללו הצדדים ודי במקצת מנימוקי התשובות להתנגדות כדי להחליט בעניין. אכן, כפי שטוען כהן, הוראת סעיף 18(ז)(1) לחוק, אינה מאפשרת את הרחבת תחולתו של הסדר פשרה לעילות, בעלי דין או חברי קבוצה שלא נכללו בבקשה לאישור (וראו גם א' קלמנט, פשרה והסתלקות בתובענה ייצוגית, משפטים מא תשע"א בעמ' 39). אלא שעיון בבקשת האישור שהגיש כהן ובנוסף - ובמיוחד – בתשובה שהגישה העירייה לבקשת האישור ילמד שלטענות כהן אין בסיס מספיק. בסעיף 63 לבקשת האישור טען כהן כי: "הקבוצה מורכבת מכל מחזיקי הנכסים בסיווג "משרדים וכו'" ב-24 החודשים אשר קדמו ליום הגשת הבקשה ... אשר שילמו את "אגרת השירותים". מתשובת העירייה לבקשת האישור של כהן עולה כי העירייה טענה במפורש שאגרת השירותים "הינה, הלכה למעשה, אגרה הנגבית מכוח חוק העזר בקרית מוצקין (פינוי אשפה, פסולת וזבל), תשמ"ט-1988 בעבור החלפה או תיקון של כלי אשפה" (סעיף 6 לתשובת העירייה, ההדגשה במקור, א"ק). אציין עוד כי בסעיף 8 של תשובת העירייה לבקשת האישור של כהן צוין שתובענה ייצוגית אחרת באותה סוגיה מתבררת בבית משפט זה והיא עומדת בפני סיום ולכן יש לדחות את בקשת האישור ולו מסיבה זו. בתשובתו לתשובת העירייה התייחס כהן לטענה שתביעתו מכוונת כנגד גביית אגרת אשפה והוא טען, תוך שימוש בלשון בוטה ובסגנון משתלח, שחוק העזר הוא בלתי חוקי כשלעצמו ואינו יכול לשמש עיגון חוקי לגבייה כלשהי. מעבר לכך, וחשוב לענייננו, הוא הכחיש מכל וכל את טענות העירייה וטען שמדובר בשתי אגרות שונות היינו "אגרת שירותים" ו"אגרת אשפה".

כשאלה הם פני הדברים, ניתן כבר עתה לדחות את ההתנגדות שכן מאליו ברור שכהן טוען דבר והיפוכו ומושכלות ראשונים הם שטעמים של השתק שיפוטי מחייבים למנוע ממנו לעשות כן (רע"א 4224/04 בית ששון נ' שיכון עובדים והשקעות פ"ד נט(6) 628)). ובמה דברים אמורים? כאשר הוא טוען, בגדר ההליך שאותו הגיש, שמדובר באגרה אחרת מאשר אגרת האשפה אין הוא יכול לטעון שהסדר הפשרה – המעיד על עצמו שהוא הסדר הנוגע לגביית אגרת האשפה – הוא בבחינת הרחבת עילות המנוגדת להוראת סעיף 18(ז)(1) לחוק. זאת ועוד, לדעתי יש ממש גם בהנחה שהעמדה שאותה נקט כהן בתשובתו לתשובת העירייה בבקשת האישור שאותה הוא הגיש, הייתה מבוססת על כך שנוכח עמדת העירייה שמדובר באותה אגרה, היה מקום לראות את תובענת חזות כהליך קודם כמשמעו בסעיף 7 לחוק ונוכח הוראת סעיף 7(ב)(3) לחוק היה מקום לשקול את מחיקת בקשת האישור שאותה הוא הגיש. על כל פנים, משטען כהן שתובענתו נסבה על תשלום אחר אין לאפשר לו כעת לטעון בניגוד לכך וממילא יש לדחות את התנגדותו.

גם בהיבט של הגדרת הקבוצה אין ממש בטענותיו של כהן. העירייה, וכמותה גם חזות ולבני, הצביעו על כך שבהחלטה בבקשת האישור של חזות נקבע כי: "הקבוצה המיוצגת תהיה כל מי מתושבי המשיבה (העירייה, א"ק) שבתקופה שתחילתה בשנת הכספים 2009 שילם למשיבה אגרת אשפה". אם כן, הגדרה זו של הקבוצה כוללת את כל תושבי המשיבה ולטענתו של כהן שיש לבדל את הגדרת הקבוצה בעניין חזות לבעלי או מחזיקי דירות מגורים לעומת מחזיקי נכסים מסוג משרדים -כהגדרת הקבוצה בבקשת האישור שאותה הוא הגיש - צריכה להביא למסקנה שאין בידיו עילה להתנגד להסדר הפשרה שכן אם הקבוצה שאותה הוא מבקש לייצג כלולה בקבוצה המיוצגת בתובענת חזות אזי נשמט הבסיס הייצוגי לבקשת האישור שאותה הוא הגיש ומנגד, אם הקבוצה אינה כלולה בקבוצה המיוצגת בתובענת חזות, אזי אין רלבנטיות להתנגדותו.

סיכומו של דבר, לא מצאתי ממש בהתנגדותו של כהן ואני דוחה אותה.

כהן ישלם לעירייה, לחזות וללבני שכר טרחת עורכי דין בסכום של 7,500 ₪ לכל אחת.

ניתנה היום, ז' אב תשע"ה, 23 יולי 2015, בהעדר הצדדים.

הוקלד על ידי לירון ניצן