בהחלטה מיום 21.8.11 אישרתי כייצוגית את תובענת המבקשת שהוגשה בת"מ 590-09-09 וקבעתי כי "הקבוצה המיוצגת תהיה כל מי מתושבי המשיבה שבתקופה שתחילתה בשנת הכספיים 2009 שילם למשיבה אגרת אשפה. הסעד הנתבע הינו השבת סכומים ששולמו למשיבה בתקופה הרלבנטית".

ביום 1.10.14 הגישו הצדדים בתיק זה בקשה לאישור הסדר פשרה שכמסתבר מאגד גם את בקשת האישור שהוגשה בתיק ת"מ 29333-06-12 ואשר עניינה תשלומי אגרת כבאות. ביום 2.10.14 החלטתי לא לדחות על הסף את הבקשה והוריתי לצדדים לפעול בהתאם להוראת סעיף 18(ג) לחוק תובענות ייצוגיות תשס"ו – 2006 ("החוק"). ביום 11.12.14 הודיע היועץ המשפטי לממשלה כי הוא לא מצא מקום להתנגד לבקשה לאישור הסדר הפשרה והוא מותיר את ההכרעה לשיקול דעתו של בית המשפט.

אף שלכאורה אין מניעה מלאשר את הסדר הפשרה המתואר בבקשה הגעתי למסקנה שיש צורך בתיקון הבקשה כמו גם בשינוי הסדר הפשרה הכול כמפורט להלן בהחלטה זו.

עניין שנשמט מן ההסדר המוצע נוגע למנגנון פיקוח על ביצועו. בסעיף 20(א) לחוק בכלל, ובס"ק (ב)(1) שלו בפרט, נקבעו הוראות שעניינן קביעת זכאות חברי הקבוצה לפיצוי שנקבע ולהבטחת תשלומו של פיצוי זה. בנוסף, סעיף 20(ו) לחוק קובע כי "בית המשפט רשאי לתת הוראות בדבר הפיקוח על ביצוע פסק דינו לפי סעיף זה". מהוראות אלה ברור לדעתי כי הגנת עניינם של חברי הקבוצה, ובמקרה זה תושבי המשיבה, מחייבת קביעת מנגנון של מעקב אחר ביצועה של התחייבות המשיבה כאמור בהסדר המוצע וכן הוראות מתאימות למקרה שההתחייבות לא תקוים, תהיה אשר תהיה הסיבה לכך. להוראות כאלה יש משנה חשיבות מפני שכמסתבר מהסדר הפשרה המוצע, ביצועו מתפרש על פני חמש השנים הקרובות והוא כרוך במילוי התחייבויות המשיבה מסוגים שונים (החלפת כלי אשפה, זיכוי בגין תשלומים העולים על סכום שנקבע בהסדר הפשרה, הקפאת סכום אגרת האשפה למשך ארבע שנות המס הקרובות ועריכת תחשיב מחודש של אגרת האשפה בשנת 2020).

עניין נוסף שלדעתי מצריך תיקון של נוסח הסדר הפשרה הוא זה הנזכר בתקנה 12(א)(4) לתקנות תובענות ייצוגיות תש"ע – 2010 ("התקנות"). תקנה זו מורה כי בבקשה לאישור הסדר פשרה יפורט, בנוסף לעניינים האחרים הנזכרים בתקנה 12(א), גם "הפער בין סכום הפיצוי או הסעד המוצע בהסדר לבין סכום הפיצוי או הסעד שחברי הקבוצה היו עשויים לזכות בו אילו בית המשפט היה מכריע בתובענה הייצוגית לטובת הקבוצה". בבקשה לאישור ההסדר צוין אמנם השווי הכספי של התחייבויות העירייה ואף צורפו מסמכים בתמיכה להערכה זו אלא שמדרך הטבע זהו רק צד אחד של המאזניים כשבצד האחר נדרש שיצוין הסכום, גם אם בקירוב, הנתבע מן העירייה בשני ההליכים שאוחדו בגדר הסדר הפשרה (ת"מ 580-09-09 ות"מ 29333-06-12). בהיעדרו של נתון זה אין אפשרות לקבוע, כמצוות סעיף 19(א) לחוק, שההסדר הוא ראוי, הוגן וסביר ובמיוחד כך כאשר לפי סעיף 19(ג)(2)(א) לחוק נדרש שבהחלטה המאשרת את הסדר הפשרה ייתן בית המשפט את דעתו לפער שבין הסכומים הנזכרים בתקנה 12(א)(4) האמורה. כאן המקום להוסיף שלא התעלמתי מן העובדה שההסדר הושג בסיועו של כב' השופט (בדימוס) פרופ' ד' ביין ששימש כמגשר ולא ניתן להפריז בחשיבות תרומתו להשגת ההסדר. עם זאת, אופיו המיוחד של ההליך הייצוגי והקשיים המובנים הכרוכים באישור הסדר פשרה בהליך כזה כגון "בעיית נציג" (ראו: א' קלמנט, פשרה והסתלקות בתובענה הייצוגית, משפטים מא תשע"א 5, בעמ' 10) תומכים במסקנה שגם כאשר הסדר הפשרה הוא תוצאה של הליך גישור לא מתייתר הצורך למלא אחר הוראות, סעיף 19(ג)(2)(א) לחוק וממילא נדרש שהצדדים ימלאו אחר הוראת תקנה 12(א)(4) הנ"ל. אוסיף כי לדעתי, בנסיבות העניין הנוכחי, יש לכך חשיבות נוספת בשל העובדה שהסדר הפשרה מתייחס לשני הליכים ייצוגיים שעניינם גביית סכומים שנטען שנעשתה שלא כדין, היינו, אגרת אשפה (ת"מ 580-09-09) ואגרת כבאות (ת"מ 29333-06-12).

על יסוד כל האמור אני מורה כי הצדדים ישובו וישקלו את הוראות ההסדר תוך שהם נותנים דעתם לעניין הפיקוח על ביצועו, ויגישו בקשה מתוקנת לאישור ההסדר אשר תכלול הוראות בעניין זה כמו גם בעניין הפער בין הסכומים כמתחייב מתקנה 12(א)(4) לתקנות.

ניתנה היום, ז' אב תשע"ה, 23 יולי 2015, בהעדר הצדדים.

הוקלד על ידי ניצן לירון