ערעור מיום 15.5.16 על פסק דינו של בית משפט השלום בקריות (כב' השופט דאוד מאזן) בתיק 14030-09-09 מיום 31.3.16

השופטת תמר נאות-פרי:

רקע עובדתי שאינו שנוי במחלוקת ותמצית ההליכים בבית המשפט קמא

1. המדובר בתאונת דרכים מיום 30.4.2009 (להלן: "התאונה"). בתאונה היו מעורבים שני רכבים. ברכב הראשון היו מר כרים עבד אלג'ואד (להלן: "הנפגע"), אשתו הגב' סוהאד (להלן: "אשת הנפגע") ובנו. השלושה נסעו ברכב שבבעלות אביו של הנפגע (להלן: "הרכב") ואשר לא היה לגביו ביטוח במועד התאונה.

ברכב השני נהג מר מעתסם עבד אללטיף (להלן: "הנהג הפוגע").

2. הואיל ולרכב לא הייתה פוליסת ביטוח, בשלב הראשון, הוגשה לבית המשפט קמא תביעה מטעם הנפגע, אשתו והבן, לפיצוי בגין נזקי הגוף שנגרמו להם לטענתם עקב התאונה, וזאת כנגד הנהג הפוגע כנתבע מס' 1, וכנגד המבטחת שלו, כלל חברה לביטוח בע"מ, כנתבעת מס' 2 – מכוח פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"). הנהג הפוגע והמבטחת שלו יכונו להלן ביחד "המבטחת".

3. המבטחת הגישה בקשה לדחיית התביעה על הסף, בהתייחס לאשת הנפגע ובנו, מן הטעם שאין להם עילת תביעה כנגד המבטחת, לאור הוראות סעיף 12(א)(2) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להן: "חוק הפיצויים"), אשר מחייבות את הפנית תביעתם כלפי קרנית - הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן: "קרנית") מכח עיקרון "ייחוד העילה".

עקב האמור ביקשו אשת הנפגע והבן להגיש כתב תביעה מתוקן ולהוסיף את קרנית כנתבעת נוספת. בהמשך, התבקש תיקון נוסף של כתב התביעה בהתייחס לנפגע. בבקשת התיקון השנייה (להלן: "בקשת התיקון") נטען כי היות ואין לרכב ביטוח חובה והיות והנפגע ידע על היעדר קיומו של ביטוח החובה בעת הנסיעה, אזי שהוא נחשב למשולל זכאות בהתאם לסעיף 7(5) לחוק הפיצויים ולא חל לגביו סעיף 7א לחוק הפיצויים, ולכן הוא הגיש את התביעה מכוח פקודת הנזיקין ולא מכוח חוק הפיצויים. אלא, שלאור הבקשה להוספת קרנית כנתבעת נוספת בהתייחס לאשת הנפגע והבן, ולמען הזהירות בלבד, מתבקש תיקון כתב התביעה באופן שעילת התביעה למול קרנית תחול גם לגבי הנפגע, למקרה ובית המשפט יקבע כי אין לו עילה כלפי המבטחת.

בית המשפט אישר את תיקון כתב התביעה הן לגבי אשת הנפגע והבן והן לגבי הנפגע – וכך, הנתבעת מס' 3 בבית המשפט קמא, הייתה קרנית.

4. התקיימו ישיבות ובהן נשמעו ראיות מטעם הצדדים, ולאחר שהצדדים סיכמו טענותיהם, ניתן פסק הדין החלקי לגבי שאלת האחריות, נשוא הערעור הנוכחי.

פסק הדין קמא

5. לגבי אשת הנפגע והבן - נקבע כי הם בבחינת "נוסעים" ברכב, ולכן קרנית תישא בפיצוי בגין נזקיהם (ככל שיוכחו) מכוח סעיף 12(א)(2) לחוק הפיצויים. בהקשר זה למעשה הייתה הסכמה בבית המשפט קמא (סעיף 3 לפסק הדין), ואין למי מהצדדים טענות בנדון במסגרת הערעור.

6. לגבי הנפגע - נקבע כי חל לגביו סעיף 7(5) לחוק הפיצויים ולכן הוא "משולל זכאות", ולא חל לגביו סעיף 7א לחוק הפיצויים, שכן לא הוכחו תנאי סעיף 7א. לפיכך, הנפגע אינו זכאי לפיצוי מאת קרנית מכח חוק הפיצויים וקמה לו עילת תביעה כנגד המבטחת מכח פקודת הנזיקין.

ביתר פירוט, לגבי נושא זה, ניתח בית המשפט קמא את התנאים המצטברים להתקיימותו של סעיף 7א לחוק הפיצויים, ונפסק כדלקמן:

לגבי התנאי הראשון, אשר מחייב להראות כי הנהיגה ברכב הייתה בהיתר, נקבע כי התנאי התקיים, שכן אין ספק כי אביו של הנפגע נתן לו היתר לעשות שימוש ברכב.

לגבי התנאי השני, הובהר כי מי שטוען להתקיימותו של התנאי צריך להוכיח כי הנהג חסר הביטוח, לא ידע שאין ביטוח. במקרה הנוכחי, הנפגע טען בבית המשפט שהוא כן ידע שאין לו ביטוח, וזאת בניגוד לגרסה קודמת שלו, לפיה לא ידע שאין ביטוח. בית המשפט מפרט את מכלול הראיות באשר לנושא זה, תוך שהוא גם מתייחס למשמעות של אי-זימון עדים מסוימים, וקובע כי קיומן של שתי הגרסאות מלמד על כך שהנפגע לא אמין ומשנה את עמדתו לפי האינטרס שלו. בית המשפט קמא הנכבד ממשיך וקובע כי לא ניתן לקבוע איזו גרסה עדיפה, ולכן – התוצאה הינה כי מי שעליו מוטל נטל ההוכחה להראות את התקיימות התנאי – לא עמד בנטל זה. מכאן, שהתנאי השני לא הוכח.

התנאי השלישי – מחייב לבחון את סבירות אי-הידיעה. בית המשפט קמא קובע כי במקרה הנוכחי ישנם יחסי קרבה בין הנפגע לבין מתיר השימוש (אביו), וניתן לטעון לקיומה של החזקה שנקבעה בפסיקה בהקשר זה, אלא שהחזקה נסתרה נוכח נתונים שהוכחו. לפיכך, גם התנאי השלישי לא הוכח.

בהתאם, המסקנה היא כי לא הוכח שהנפגע לא ידע שאין לרכב ביטוח, לא מתקיימות הוראות סעיף 7א לחוק הפיצויים, לנפגע אין עילת תביעה כנגד קרנית ויש לו עילת תביעה מכוח פקודת הנזיקין כנגד המבטחת.

תמצית טענות הצדדים בערעור

7. הערעור הוגש מטעם המבטחת. יוער כי מושא הערעור הוגדר כ"פסק דין", אם כי הוא אינו פסק דין סופי אלא פסק דין חלקי ביחסים שבין חלק מהצדדים והחלטה לגבי השאר, ולכן התבקשה והתקבלה רשות ערעור, בהחלטת כבוד השופט רניאל מיום 26.6.2016.

8. המבטחת מסכימה כי על הנפגע חל סעיף 7(5) לחוק הפיצויים אך לשיטתה חל גם סעיף 7א לחוק זה, כלומר – שהנפגע לא ידע שאין ביטוח ולא היה סביר שידע זאת. המבטחת טוענת כי שגה בית המשפט עת קבע כי לא ניתן להכריע בין שתי הגרסאות של הנפגע, שכן הראיות מצביעות חד משמעית על כך שיש להעדיף את הגרסה הראשונה של הנפגע, לפיה הוא לא ידע על העדר הביטוח. לשיטת המבטחת, אין לתת אמון בגרסה ה"חדשה" של הנפגע, אשר גובשה רק לצורך ההליכים המשפטיים, לפיה הוא כן ידע על העדר הביטוח, ולכן היה מקום לקבוע כי מתקיים התנאי השני של סעיף 7א לחוק הפיצויים. בהקשר זה עוד נטען כי שגה בית המשפט קמא עת זקף לחובת המבטחת אי-זימון של עדים. לגבי התנאי השלישי, נטען כי אף הוא התקיים, ולו לאור התקיימות החזקה של "יחסי הקרבה", אשר לא נסתרה. לחילופין, נטען כי אם אכן שתי הגרסאות שמסר הנפגע שקריות, אזי שהתוצאה היתה צריכה להיות דחיית התביעה כנגד כל הנתבעות.

הנפגע טוען כי היו מניעים למסירת הגרסה הלא נכונה לגבי אי-הידיעה בדבר העדר הביטוח, בשלב שבו נמסרה גרסה זו, וכי בית המשפט קמא התייחס למניעים אלו. עוד נטען כי הנפגע ואשתו העידו חד משמעית בבית המשפט שהוא כן ידע שלא היה ביטוח, וכי אין להתערב בקביעות שבתיק זה – אשר הינו קביעות עובדתיות שבית המשפט אינו נוטה להתערב בהן.

קרנית, מבקשת אף היא לדחות את הערעור, ועיקר טענותיה דומות לטענות הנפגע, בכל הנוגע לחזית למול המבטחת.

כל הצדדים פירטו את מכלול טענותיהם בהרחבה הן בכתב והן בעל-פה, ולא מצאתי להרחיב מעבר לתמצית הקצרה המובאת מעלה, על מנת שלא להאריך יתר על המידה.

דיון והכרעה

9. לאחר שקילת טענות הצדדים, בכתב ובעל-פה, אמליץ לחברי להרכב לדחות את הערעור.

10. הוראות סעיף 7א לחוק הפיצויים, הן הבאות:

"על אף האמור בסעיף 7(5), מי שנפגע כשנהג ברכב בהיתר מאת בעליו או מאת המחזיק בו, ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח אינו מכסה את שימושו ברכב, והוא לא ידע על כך ובנסיבות העניין גם לא היה סביר שיידע, יהא זכאי לתבוע פיצויים מן הקרן כפי שזכאי לכך נפגע לפי סעיף 12(ב)."

מקדמית, נבהיר כי המבטחת מסכימה עם קביעת בית המשפט קמא לפיה נטל ההוכחה מוטל על שכמו של מי שמבקש לטעון לתחולת סעיף 7א (סעיף 13 לפסק הדין קמא), והדברים ברורים, הואיל והמדובר בחריג לחריג שמופיע בסעיף 7(5) לחוק הפיצויים. במקרה זה, המבטחת נושאת בנטל האמור, הגם שבמרבית המקרים בהם נבחנות הוראות סעיף 7א לחוק הפיצויים, המחלוקת הינה בין הנפגע (שטוען בדרך כלל שהוא לא ידע שאין ביטוח) לבין קרנית (אשר טוענת שהוא כן ידע). העובדה שהמקרה הנוכחי בלתי שגרתי, אינה משנה את נקודת המוצא לגבי נטל ההוכחה, דהיינו, שהיה על המבטחת להרים את הנטל ולהראות שמתקיימים כל שלושת התנאים לתחולת סעיף 7א לחוק הפיצויים (וראו את הפסיקה הבאה לגבי סעיף 7א ומטרותיו – רע"א 6825/01 שלום נ' שריקי (18.12.2001); ע"א 1777/03 קרנית נ' אגמי (4.7.2005); ע"א 8380/03 קרנית נ' עבדאלולי (8.12.2005); רע"א 9478/12 קרנית נ' איי.אי. ג'י. חברה לביטוח בע"מ (24.1.2013)). עתה, יש לבחון את קביעותיו של בית המשפט קמא באספקלריה זו.

11. התנאי הראשון – מוסכם על הצדדים, בשלב זה לפחות, כי התנאי הראשון התקיים, שכן הנפגע נהג ברכב בהיתר מאת אביו – ואין צורך להוסיף.

12. התנאי השני – בית המשפט קמא סקר את הראיות, ומסקנתו הייתה שהנפגע הציג שתי גרסאות סותרות, האחת לפיה הוא ידע שאין ביטוח (להלן: "גרסת הידיעה"), ומנגד, גרסה לפיה הוא לא ידע שאין ביטוח (להלן: "גרסת אי-הידיעה"). בית המשפט קמא ממשיך וקובע בהתייחס לשתי הגרסאות כי "אין להעדיף אחת על פני השנייה ואין בפני נתונים נוספים המחזקים אחת על פני רעותה" (עמ' 7 לפסק הדין, שורות 18-19), משמע, שכפות המאזניים מעוינות. במצב דברים זה, קובע בית המשפט קמא, תוכרע השאלה על פי דיני נטלי הראייה, והמסקנה היא כי המבטחת לא הוכיחה את קיומו של התנאי השני (עמ' 8 שורה 4).

המבטחת טוענת כי כפות המאזניים לא מעויינות וכי הראיות מצביעות על כך שיש להעדיף את גרסת אי-הידיעה. קרנית והנפגע טוענים כי אין להתערב בקביעה של בית המשפט קמא לגבי היותן של שתי הגרסאות שקולות, ולחלופין, כי אם כפות המאזניים אינן מעויינות, אזי שהן נוטות בבירור לכיוון גרסת הידיעה.

13. אכן, ההלכה הינה כי בית המשפט הדן בערעור נוטה שלא להתערב בקביעות עובדתיות שקבעה הערכאה המבררת, וביתר שאת שעה שקביעות אלו מבוססות על התרשמות ישירה מהעדים וקביעת ממצאי מהימנות (ע"א 1278/15 עבאס נ' מועצה מקומית ג'ת (30.08.2016); אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, 1108 (מהדורה אחת עשרה, 2013). משמע, שכאשר בית המשפט קמא קובע שהוא מעדיף גרסה עובדתית פלונית ומנמק את קביעתו – הנטייה היא שלא להתערב (אלא בנסיבות חריגות וראו את ע"פ 8146/09 אבשלום נ' מדינת ישראל (8.9.2011); את חמי בן-נון, הערעור האזרחי (2004) 232-242)).

במקרה הנוכחי, בית המשפט אינו קובע חד משמעית שהוא מעדיף את גרסת אי- הידיעה על פני גרסת הידיעה, אלא קובע שהוא אינו יכול לקבוע מי משתיהן עדיפה. המבטחת טוענת כי קביעה שכזו אינה "חוסה" תחת כנפי כלל אי-ההתערבות המתואר מעלה, אך אינני יכולה לקבל עמדה זו, שכן גם הקביעה לגבי כך שגרסת אי-הידיעה שקולה לגרסת הידיעה, מבוססת על ניתוח של הראיות והעדויות ולכן היא אינה שונה במהותה מקביעות אחרות שלגביהן מוצדק להחיל את כלל אי-ההתערבות.

מעבר לכך, במקרה הנוכחי, בחינת קביעותיו של בית המשפט קמא מראה שלא נפל בהן כל פגם ואין סיבה להתערב באופן שבו בית המשפט מנתח את הממצאים, בוחן את משקלם ומגיע למסקנה כי כפות המאזניים מעוינות.

14. יתירה מכך. הואיל והמבטחת ביקשה במסגרת הערעור להעלות טיעונים מפורטים לגבי כל העדויות, המסמכים ושאר הראיות – בחנתי בקפידה את מכלול הראיות, ואני נוטה לקבל את עמדת הנפגע וקרנית לפיה אם היה מקום לקביעה שהגרסאות אינן שקולות – אזי שגרסת הידיעה מבוססת יותר מאשר גרסת אי-הידיעה. רוצה לומר, שאם כפות המאזניים אינן מעוינות, אזי שהן נוטות לטובת גרסת הידיעה. אתייחס להלן בקצרה לטענות המבטחת במסגרת הערעור לגבי גרסת הידיעה למול גרסת אי-הידיעה, על מנת להסביר את עמדתי.

15. גרסת הנפגע – כבר ביום התאונה (30.4.2009), עת מולאו הטפסים לגביה על ידי השוטרים שהגיעו למקום צוין לגבי הרכב של הנפגע כי "אין ביטוח" וזאת לעומת הפרטים שמולאו לגבי הרכב הפוגע, שם צוינה המבטחת (והדבר חוזר על עצמו בשאר בטפסים וההודעות במשטרה). אי מילוי פרטים לגבי חברת הביטוח אינו יכול ללמד על היעדר ביטוח, אך יש משקל מסוים לכך שכבר ביום התאונה, ככל הנראה מפיו של הנפגע, נמסר שאין ביטוח.

ביום 25.5.2009, נגבתה הודעה מהנפגע (על ידי רס"מ אהרון כהן) ובמסגרתה נשאל הנפגע לגבי הרכב והשיב "הרכב זה לא שלי, זה של אבא, והכל תקין ואין שום בעיה". טוענת המבטחת, כי יש ללמוד מהעובדה שהנפגע אמר ש"אין בעיה" על כך שהוא לא ידע שאין ביטוח, והתכוון לומר לשוטר ש"הכל תקין", משמע "שיש ביטוח". אינני סבורה שזו המסקנה המתחייבת. יש לראות כי לא מופיע בטופס ההודעה מה הייתה השאלה ששאל החוקר רס"מ כהן אלא רק מה הייתה התשובה שמסר הנפגע, ומהתשובה "אין בעיה", לא ניתן להסיק שהנפגע התכוון לומר שהוא חושב שיש ביטוח. במיוחד יש לראות כי גביית העדות הייתה כמה ימים לאחר שבא כוחו דאז של הנפגע, שלח למשטרה מכתב, בו ביקש אישור לגבי התאונה, ושם מצוין חד משמעית שאין ביטוח (מכתב מיום 20.5.2009). כלומר, שבא כוחו של הנפגע שולח בשמו מכתב ביום 20.5 בו מצוין שאין ביטוח, ולכן – לא יכול להיות שכאשר הנפגע מוסר הודעה ביום 25.5 ומציין ש"הכל תקין" הוא מתכוון לומר שיש ביטוח.

ביום 23.6.2009 התקשר חוקר ממשטרת ישראל לנפגע לברר פרטים נוספים לגבי התאונה, ובמזכר שהוא רשם (נספח ד' לתיק המוצגים מטעם המבטחת) מצוין כי בשיחה עם הנפגע הוא שאל אותו אם היה ביטוח לרכב, והנפגע ביקש ממנו להתקשר עוד כמה דקות כי הוא צריך לדבר עם עורך הדין שלו. שיחה נוספת אכן התקיימה לאחר כמה דקות ואז מסר הנפגע כי "דיבר עם עורך הדין שלו ואין להם ביטוח". המבטחת טוענת כי אם הנפגע ידע שאין ביטוח, הוא היה צריך לומר זאת מיד לשוטר ולא היה כל מקום לבקש מהשוטר "לחכות כמה דקות", עד שהנפגע יתקשר לעורך הדין שלו ורק אז ימסור תשובה. אני סבורה כי ניתן בהחלט לפרש את הסיטואציה באופן שונה, כלומר, שהנפגע אכן ידע שאין לו ביטוח, אך חשש לומר זאת לשוטר, ולכן, טרם "הפללתו העצמית" ביקש להתייעץ עם עורך הדין שלו. ודוקו. למעשה, גרסת המבטחת היא כי עד אותו רגע הנפגע לא ידע שאין לו ביטוח, ורק באותה שיחה עם עורך הדין התגבשה גרסת הידיעה (אשר לשיטת המבטחת הינה גרסה שקרית). כלומר, שהנפגע לא ידע שאין ביטוח ורק לאחר ששוחח עם עורך הדין, החליטו השניים בעצה אחת, שמן הראוי שהנפגע יטען שהוא כן ידע שאין ביטוח. אלא שגרסה זו אינה עולה בקנה אחד עם המסמכים שתוארו מעלה מחודש מאי 2009 (שבהם צוין שאין ביטוח) וסבירה יותר גרסת הנפגע לפיה הוא חשש לומר לשוטר שאין לו ביטוח ולכן רצה להתייעץ עם עורך הדין טרם מתן התשובה. בכל מקרה המבטחת הייתה יכולה ליזום פנייה לעורך הדין או לזמן אותו כעד על מנת לברר מה היה תוכן אותה שיחה (והאם כטענתה, רק במהלך שיחה זו גילה הנפגע שאין לו ביטוח).

כחודשיים-שלושה לאחר התאונה, הגיעו שני חוקרים מטעם המבטחת (להלן: "החוקרים") לבית הנפגע וקיימו שיחה עם הנפגע ואשתו (התמליל הוגש כמוצג נ/2 לתיק בית המשפט קמא, אם כי תאריך השיחה אינו מופיע על המוצג). בשיחה זו, חוזר הנפגע כמה פעמים על כך שלרכב לא היה ביטוח וכי המדובר ברכב של אביו, בו השתמש באותו היום כי הרכב שלו היה מקולקל. בהמשך, נשאל הנפגע אם הוא ידע על כך שלרכב אין ביטוח, והוא משיב: "לא ידעתי" (עמ' 10, שורה 8), ומוסיף בהמשך כי הוא לא ידע שאין ביטוח וכי אם היה יודע שאין ביטוח, לא היה נוסע ברכב (עמ' 10 בהמשך העמוד). זו הפעם הראשונה והיחידה בה מעלה הנפגע את גרסת אי-הידיעה, ואין ספק כי הדברים שמסר הנפגע לחוקרים סותרים את גרסת הידיעה. אמנם זהו המקום היחידי שבו טוען הנפגע שהוא לא ידע שאין ביטוח, אך הדברים מעוררים קושי משמעותי. אשר על כן, קבע כבוד בית המשפט קמא את מה שקבע לגבי הנפגע, ותיאר אותו כמי "שהאמת אינה נר לרגליו", ועם זאת, שעה שאנו בוחנים את מכלול הראיות (ועוד נתייחס לחלקן בהמשך), רואים אנו שזהו המקום היחיד שבו הנפגע מציג את גרסת אי-הידיעה.

בהמשך, ביום 23.9.2009, הוגשה התביעה לבית המשפט קמא, וכפי שכבר צוין מעלה, עילת התביעה הייתה מכוח פקודת הנזיקין, עילה הסומכת על גרסת הידיעה. בהמשך, ואף זאת תואר מעלה, ביום 20.12.2011, הוגשה הבקשה לתיקון כתב התביעה, שם נטען במפורש לגרסת הידיעה, ואין צורך לחזור על הדברים.

כתב האישום כנגד הנהג הפוגע הוגש ביום 3.1.2012. טוענת המבטחת כי הנפגע "המתין" עד אשר יוגש כתב האישום ורק לאחר שראה שיש בסיס לטענות נזיקיות כלפי הנהג הפוגע, החליט לשנות את גרסתו ולטעון שהוא ידע שלא היה כיסוי ביטוחי. כלומר, ש"האמת" היא שהנפגע לא ידע שאין ביטוח, אך המתין לראות אם יש סיכוי להגיש תביעה נזיקית כנגד הנהג הפוגע, ורק לאחר הגשת כתב האישום כנגדו – החליט לדבוק בגרסת הידיעה. דא עקא, שמבחינה כרונולוגית, אנו רואים שהנפגע טען חד-משמעית לגרסת הידיעה (בעת הגשת התביעה ובעת הגשת בקשת התיקון בדצמבר 2011) עוד לפני שהוגש כתב האישום כנגד הנהג הפוגע (בינואר 2012). לפיכך, יש קושי לקבל את טיעון המבטחת לפיו גרסת הידיעה נובעת מהגשת כתב האישום כנגד הנהג הפוגע.

בתצהיר העדות הראשית של הנפגע הוא טען (בסעיפים 5-7) כי בזמן הנהיגה הוא ידע שלרכב אין ביטוח, כי נאלץ להשתמש בו מאחר והרכב שהיה בבעלותו באותה העת היה מקולקל וכי גם האחים שלו ידעו שלרכב אין ביטוח ולמרות זאת הוא עשה שימוש ברכב.

במהלך העדות של הנפגע בבית המשפט הוא חזר על גרסת הידיעה, טען כי אחיו סיפר לו על כך, כי הוא אמר זאת גם לאשתו וכי "כולם ידעו" (עמ' 25, שורה 26). הוא התבקש להתייחס לדברים שמסר לחוקרים, וטען כי הוא שיקר להם כי "חששתי שיעשו לי בעיות עם המשטרה" (עמ' 24 שורה 24). הנפגע העיד כי האשה של אביו הייתה אחראית על כל הנושא של הביטוח לגבי הרכב ועל הנושא של ה"טסט" לרכב (עמ' 19 שורות 6-7), כי בשנים 2007 ו-2008 היה לרכב ביטוח וכי אחיו שילם על הביטוח בשנת 2008. בהמשך, העיד לגבי שנת 2009 כי לא היה ביטוח, כאשר בהתחלה אמר שהוא לא יודע למה לא היה ביטוח אבל במענה לשאלה הבאה הסביר כי הרכב היה ישן "וזול ולא שווה", וכי עלות הביטוח הייתה גבוהה מדי יחסית לשווי של הרכב (עמ' 19 שורות 11-23). הנפגע העיד כי אח שלו מוחמד אמר לו שאין ביטוח לרכב, וזאת בתחילת השנה (עמ' 19 שורה 25). הוא נשאל אם הוא סיפר על זה לאשה של האבא, ואמר שגם היא יודעת על כך, וכאשר נשאל למה האחים לא אספו יחדיו את הכסף בשביל לשלם את הביטוח השיב שזה "לא עניין אותו, ולא עניין אותם" (עמ' 20 שורות 5-9). הנפגע נשאל אם לפני שלקח את הרכב ביום התאונה שאל את בני המשפחה אם במקרה מישהו טרח בינתיים לעשות ביטוח, והשיב שהוא לא בדק את זה (עמ' 20 שורה 21). הנפגע מספר כי נהג ברכב כמה פעמים בשנת 2009, לפני התאונה, בערך פעם בחודש, כאשר הרכב שלו היה במוסך (עמ' 20 שורות 1-2), ואישר שהוא ידע שזה מסוכן, אך השימוש היה רק פעם בחודש והוא נסע ללא האשה והילד (עמ' 20, שורה 11). הנפגע נשאל מתי לראשונה אמר לעורך הדין מטעמו שאין לו ביטוח, והוא השיב שעוד כאשר היה מאושפז בבית החולים הוא אמר לעורך הדין שלו דאז, עו"ד וסים טנוס, שאין לו ביטוח ושהוא נהג על הרכב ביודעו שאין ביטוח (עמ' 21 שורות 1-7). הוא נשאל מדוע בתצהירו לא כתוב שהוא מסר את המידע לעו"ד טנוס, והוא משיב שהוא לא יודע (עמ' 21 שורה 7). הנפגע אישר שוב כי הוא ואחיו גרים ביחד עם אביו ואשתו של האב, כי כולם משתמשים ברכב בעת הצורך, וכי אך טבעי הוא שאם אחיו החליט שלא לשלם את הביטוח לגבי הרכב הוא ישתף במידע את כולם, ולכן אמר ש-"כולם ידעו" שאין ביטוח (עמ' 27, שורות 1-11). הוא נשאל מדוע לא בדק לפני הנסיעה אם יש ביטוח או שאין ביטוח, והשיב שלא היה כל צורך לבדוק את זה כי הוא ידע שאין ביטוח וכי הוא בסך הכל רצה להשתמש ברכב ליום אחד אז למה שהוא יעשה ביטוח "בשביל יום אחד?" (עמ' 28 שורות 1-4). בסוף החקירה אישר הנפגע שוב כי ידע שהוא לוקח על עצמו סיכון בכך שהוא נוסע בלי ביטוח ושאמר זאת לאשתו (עמ' 29 שורות 6-12).

אשת הנפגע בתצהירה (בסעיף 5) טענה כי בזמן הנסיעה אף היא ידעה שלרכב אין ביטוח וכי בעלה, הנפגע, נאלץ להשתמש ברכב מאחר והרכב שלהם היה מקולקל. במהלך חקירתה בבית המשפט, נשאלה האישה לגבי נושא הכיסוי הביטוחי והעידה כי הנפגע אמר לה שאין ביטוח וכי הוא מסר לה את המידע עוד לפני התאונה (עמ' 13 לפרוטוקול בביהמ"ש קמא, שורות 7-18, ושוב בעמ' 15 שורות 18-25, שם אף הסבירה כי הנפגע שיתף אותה בפחד שהיה לו לנסוע ברכב בלי ביטוח במיוחד למקומות רחוקים כגון תל-אביב או נהריה, עת חשש שייעצר במחסומים על ידי המשטרה ויתברר שאין לו ביטוח, וראו אף את תשובתה בעמ' 16 לפרוטוקול, שם היא שוב טענה שהנפגע ידע שאין ביטוח לרכב ונמנע מלעשות בו שימוש במשך כמה ימים למרות שהרכב שלהם היה מקולקל). אשת הנפגע אף התייחסה לשיחה שהתקיימה עם החוקרים ואישרה שבאותה שיחה הנפגע אכן אמר לחוקרים שהוא לא ידע שאין ביטוח, והעידה כי "הוא ידע אבל הוא אמר להם שהוא לא ידע" (עמ' 13, שורה 32) וכאשר נשאלה מדוע לדעתה הנפגע שיקר לחוקרים, השיבה כי "הוא פחד לקחת אחריות", על הנהיגה ללא ביטוח (עמ' 14 לפרוטוקול, שורות 1-7).

16. טרם סיום ההתייחסות לעדויות של הנפגע ואשתו, אוסיף עוד כי בסעיף 2ד' לסיכומים שהגישה המבטחת לביהמ"ש קמא (עמ' 7-8) היא פירטה בטבלה את גרסאות הנפגע ואשתו לגבי כמה נושאים, כאשר לשיטתה מהטבלה עולה כי קיימות סתירות מהותיות בין גרסת הנפגע לבין גרסת אשתו. אינני סבורה כי כך הם פני הדברים ובחינת הנתונים שבטבלה מראה שלגבי חלק מהנושאים אין עסקינן בסתירה כלל וכלל ולגבי חלקם האחר – המדובר בסתירה לגבי נתונים שאינם מהותיים ואינם יורדם לשורשם של דברים ובוודאי שאין בסתירות אלו כדי לחייב באופן ברור את המסקנה לפיה יש לדחות את גרסת הידיעה, ששניהם הציגו.

17. מהמקובץ עולה כי בדין קבע בית המשפט קמא הנכבד, שיש קושי לאמץ את גרסת הידיעה, בשל הדברים שמסר הנפגע לחוקרים ובשל תהיות נוספות שהתעורר לגבי עדותו, אך בוודאי שיש גם קושי לאמץ את גרסת אי-הידיעה, נוכח המפורט מעלה. לכן, המסקנה של בית המשפט קמא הייתה שלא ניתן לקבוע חד משמעית איזו גרסה עדיפה, ולא שוכנעתי שיש בסיס להתערבות בקביעה זו. מעבר לכך, לשיטתי, לו היה מקום להתערב בקביעה בדבר "שקילות" הגרסאות, אזי שגרסת הידיעה מסתברת יותר מאשר גרסת אי-הידיעה.

18. אי זימון אחיו של הנפגע – כפי שצוין מעלה, הנפגע ציין בתצהירו (אשר הוגש ביולי 2013) כי האחים שלו ידעו שלרכב אין ביטוח. במהלך חקירתו הנגדית הוא נשאל מי אמר לו שאין לרכב ביטוח, ואז נקב בשם האח הספציפי – מוחמד (עמ' 19 שורה 25). טוענת המבטחת כי יש לזקוף לחובת הנפגע את העובדה שהוא לא זימן כעד את האח מוחמד, על מנת שיוכל לתמוך בגרסתו, וכי אי זימונו מחייב אף הוא את המסקנה שהיה מקום להעדיף את גרסת אי-הידיעה על פני גרסת הידיעה. בית המשפט קמא דחה את הטענה, ועמדתו מקובלת עלי. לנפגע אין אינטרס לזמן עדים על מנת להוכיח את גרסת הידיעה, והאינטרס לזמן אותם (על מנת להפריך את הגרסה), היה האינטרס של המבטחת (ולא אחזור שוב על שנאמר מעלה באשר לנטל ההוכחה). בנוסף, טוענת המבטחת כי לא הייתה לה ההזדמנות לזמן את אותו האח, בשל שהמידע לגביו הפתיע אותה ונמסר לראשונה רק בחקירה הנגדית של הנפגע, אלא שהדברים אינם מדויקים שכן כבר בתצהיר העדות הראשית של הנפגע הוא מציין כי הוא והאחים שלו ידעו שאין ביטוח, והמבטחת הייתה יכולה להפנות שאלות בהקשר זה לנפגע עוד טרם קיום ישיבת ההוכחות ולדאוג לכך שהאחים או אח ספציפי יזומנו לצורך מתן עדות; ובנוסף, המבטחת הייתה יכולה לבקש מבית המשפט לזמן את אותו האח כעד מטעמה לאחר שהסתיימה פרשת עדי התביעה. לכן, בדין קבע כב' בית משפט קמא כי אין לזקוף לחובת גרסת הידיעה את העובדה שהאח לא העיד מטעם הנפגע (כפי שפורט בסעיף 25 לפסק הדין).

19. היות ומצאתי כי אין מקום לשנות מקביעת בית המשפט קמא, לפיה לא ניתן להעדיף את גרסת אי-הידיעה על פני גרסת הידיעה - המשמעות הינה שהמבטחת לא הוכיחה את שעליה להוכיח, ולא התקיים התנאי השני של סעיף 7א.

20. התנאי השלישי – היות ולא התקיים התנאי השני, אין צורך לדון בשאלת התקיימותו של התנאי השלישי, שכן כל התנאים המצטברים.

21. לאור האמור מעלה, אין כל מקום להתערב בקביעת בית המשפט קמא לגבי כך שלא הוכחו התנאים של סעיף 7א לחוק הפיצויים, ודין הערעור בהקשר זה להידחות.

22. טענות עובדתיות חלופיות – האמנם? טרם סיום נתייחס לטענה החלופית של המבטחת (אליה הצטרפה קרנית, כטענה חלופית בלבד) והיא – שהנפגע טוען טענות עובדתיות חלופיות בהליך משפטי, ולכן יש מקום לדחות את התביעה כנגד כל הנתבעים. טענה זו אינה מדויקת שכן בהליך המשפטי בבית המשפט קמא הנפגע היה עקבי לגבי גרסת הידיעה. אזכיר שוב כי כתב התביעה המקורי הוגש רק כנגד המבטחת בעילה הנזיקית, ורק בעקבות הטענות של המבטחת לגבי אשת הנפגע והבן שלו (ולא כנגד הנפגע), הוגש כתב תביעה מתוקן אשר כלל את קרנית, וההתייחסות לאפשרות שלנפגע יש עילת תביעה כלפי קרנית בכתב התביעה המתוקן הייתה רק "מחמת הזהירות" (וראו במיוחד את סעיפים 2 ו-6 לבקשה לתיקון כתב התביעה). לכן, במסגרת ההליך הנוכחי אין טענות עובדתיות חלופיות מצד הנפגע. העובדה שבידי המבטחת ראיות שמצביעות על האפשרות שהנפגע אינו דובר אמת (כגון הדברים שמסר לחוקרים), אינה מלמדת על העלאת טענות עובדתיות חלופיות. לכל היותר המדובר בתובע שקיימות ראיות לגבי חוסר מהימנותו, כפי שמתרחש בהרבה תיקים, אך אין עסקינן בתובע אשר מעלה טענות חלופיות במסגרת ההליך המשפטי – ודין הטענה בהקשר זה להידחות.

סיכום

23. לאור האמור מעלה, אציע לחברי הנכבדים להרכב לדחות את הערעור, ולהשית על המבטחת הוצאות משפט בסך 9,000 ₪ (כולל מע"מ) לטובת כל אחד מהמשיבים.

השופטת יעל וילנר (אב"ד):

אני מסכימה.

השופט אמיר טובי:

אני מסכים.

הוחלט לדחות את הערעור ולחייב את המערערת בהוצאות המשיבים כאמור בסעיף 23 לפסק דינה של השופטת ת' נאות-פרי.

ניתן היום, כ"ט חשוון תשע"ז, 30 נובמבר 2016, בהעדר הצדדים.