בפני תביעה לנזקי גוף.

רקע עובדתי;

1. על פי כתב התביעה המתוקן, ביום 30/4/09 , נהג תובע מס'1 בשעה 22:00 או בסמוך לכך ברכב מ. ר. 36-438-02 (להלן : "הרכב") , אתו נסעו בני משפחתו התובעים 2 ו-3. תוך כדי נסיעה מכיוון בית חנינה לכיוון שועפט רכב מסוג מזדה מ.ר. 36-934-19 (להלן "הרכב הפוגע"), סטה מנתיב נסיעתו אל תוך הנתיב הנגדי ופגע ברכב וכתוצאה מהתאונה נגרמו נזקי גוף לתובעים.

2. אין מחלוקת בין הצדדים, כי בעת התאונה לא היה לרכב פוליסת ביטוח חובה תקפה.

3. אין מחלוקת בין הצדדים, כי התובעים 2 ו-3 זכאים לפיצוי מאת נתבעת מס' 3 –קרנית, מכוח סעיף 12(א)(2) חוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים תשל"ה- 1975 (להלן : "החוק"); החריג בסעיף 7(5) לחוק אינו חל על נוסע , משכך החובה לפצותם היא בעילה לפי החוק ועל נתבעת מס' 3 לשלם את הפיצויים ואין כל עילה כנגד נתבעים 1 ו-2.

5. המחלוקת היא בשאלת זכאותו של תובע מס' 1 נהג הרכב לקבל פיצויים לפי החוק מאת נתבעת מס' 3 או מהנתבעים 1 ו-2, מכוח פקודת נזקין.

על תחולת סעיף 7(5) לחוק;

6. המחלוקת בתיק הינה - האם לתובע מס'1 זכות לקבלת פיצוי בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה מכח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. תשובה חיובית - משמעותה, הטלת החבות לפיצוי התובע על הנתבעת מס' 3 (להלן: "קרנית") ודחיית התביעה נגד נתבעים 1 ו-2 עקב ייחוד העילה. תשובה שלילית - משמעותה, לתובע עילת תביעה על פי פקודת הנזיקין נגד נהג הרכב הפוגע ומבטחת רכבו - נתבעים 1 ו-2.

7. סעיף 7 לחוק מונה סוגי נפגעים אשר אינם זכאים לפיצוי על פי החוק, הן מהמבטח, והן מקרנית. רלוונטית לענייננו שלילת הזכאות המפורטת בסעיף 7(5) לחוק, הקובעת:

"נפגעים אלה אינם זכאים לפיצוי לפי חוק זה:

.......

(5) מי שנהג ברכב ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח שהיה לו לא כיסה את שימושו ברכב;".

8. סעיף 7א' מעלה חריג לכלל הקבוע בסעיף 7(5) ומצמצם את תחולתו בבחינת שלילת השלילה.

סעיף 7א' לחוק קובע: "על אף האמור בסעיף 7(5), מי שנפגע כשנהג ברכב בהיתר מאת בעליו או מאת המחזיק בו, ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח אינו מכסה את שימוש ברכב, והוא לא ידע על כך, ובנסיבות העניין גם לא היה סביר שיידע, יהא זכאי לתבוע פיצויים מן הקרן כפי שזכאי לכך נפגע לפי סעיף 12(ב)"

9. התביעה הוגשה, מלכתחילה, על פי פקודת הנזיקין כנגד נהג הרכב הפוגע (הנתבע 1) ומבטחתו (הנתבעת 2), בעקבות טיעוני הנתבעים 1 ו-2, לכך שהזכאות היא לפי החוק, תיקנו התובעים את תביעתם וצירפו נתבעת מס' 3. הצירוף הינו ביחס לכל הנתבעים על אף שלדידו של התובע מס' 1 ידע על העדר ביטוח תקף וכי אין עילה לפי חוק .

מחזיק ברכב;

9. כעיקרון, לפי הפרשנות שהותוותה בפסיקה, "מחזיק" הוא מי ששולט בפועל ברכב, לא רק

שליטה פיסית אלא גם שליטה משפטית. השליטה הפיסית מיוחסת למי שעושה ברכב שימוש קבוע ודואג לאחזקתו (ת"א (מחוזי נצ') 551/99 להב נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (17.10.02); ת"א (שלום ת"א) 47541/08 המוסד לביטוח לאומי נ' קרנית-קרן לפיצוי נפגעי ת"ד (2.10.11).

10. השליטה המשפטית היא הזכות לשלוט ולפקח באופן ממשי על תפעולו של הרכב ככלי תחבורה (ע"א 91/82 גולדמן נ' "הסנה" חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד לח(3) 505, 514 (1984); ע"א 608/90 קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' בניזרי, פ"ד מז(5) 395, 401-402 (1993); ת"א (שלום חי') 10631/02 הילאל נ' אחמד, סעיף 12.7 (12.8.09). בכלל הזכות לפקח על תפעולו של כלי התחבורה נמצאת היכולת להתיר לאחרים לעשות בו שימוש.

11. ממכלול הראיות שהובא בפני ועל אף שמדובר בתובע שנהג ברכב זה לעיתים קרובות, אך אין בשימוש נשעה בידי תובע מס' 1 על אף התדירות, הגיע לדרגת שליטה ברכב. עוד עולה שכל פעם שנזקק הוא לרשות פנה, כך עולה מעדותו, לאביו או לאשת אביו כדי לקבל רשות זו. השליטה והבעלות ברכב נותרה, על אף תדירות השימוש ,כמקובל בין בני משפחה, בידי הבעלים הרשום ובת זוגו. עדות התובע ועדיו בעניין זה לא נסתרה כלל ועיקר( עמוד 17 שורות 31 ועמוד 19 שורות 4-7). הבעלות רשומה על שם אביו, הטיפול ברכב נעשה בידי בת זוגו ויתר בני המשפחה, והשליטה הינו לבעלים הרשום ואשתו, המהווים יחידה אנושית אחת.

משכך, הנני קובע, כי התובע אינו הבעלים והמחזיק.

המסגרת הנורמטיבית;

12. שלושה תנאים צריכים להתקיים על מנת שתקום תחולה לסעיף 7 א' לחוק: האחד, נהיגה בהיתר הבעלים או המחזיק; השני, אי ידיעה לגבי העדרו של כיסוי ביטוחי (יסוד סובייקטיבי); והשלישי, סבירות אי הידיעה (יסוד אובייקטיבי) וכלשון החוק, לא סביר בנסיבות העניין, שהנהג ידע אודות העדר כיסוי ביטוחי. ראו: ע"א 1777/03 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ. אמיל אגמי ואח' [פורסם במאגרים] (להלן: "עניין: אמיל אגמי").

13. מדובר בתנאים מצטברים ודי שאחד מתנאים אלו לא יתקיים, על מנת לשלול את זכות הפיצוי

מהנהג הנפגע. הנטל להוכיח את התקיימות התנאים מוטל על הטוען להתקיימותו של סעיף

א' לחוק. אין מחלוקת, כי במקרנו חל החריג שבסעיף 7(5) לחוק ובכך קרנית מילאה אחרי חובתה והוכיחה את התקיימות השלילה של הזכאות. לעניין העלאת תחולת הטענה של סעיף 7א' לחוק מוטל על מי שטוען לתחולתו .

14. בית המשפט, כשנזקק לפרשנות לפי סעיף 7 א' לחוק הפיצויים, קבע כי סעיף זה נועד למנוע

שלילת פיצוי מהנפגע שנהג ברכב ללא כיסוי ביטוחי, אך לא ידע על כך ולא סביר היה שידע על כך, בא להגשים תכלית כללית של צדק וכי הטעמים המנחים את טעמים של תקנת הציבור המשולבים בשיקולים של הרתעה. ראו : (עניין: "אמיל אגמי").

ביחס לתנאי השלישי, התנאי האובייקטיבי של סבירות הידיעה, נפסק כי יסוד הסבירות שבסעיף 7א' לחוק הפיצויים, איננו מוגבלים למצבים בהם קיימים יחסי קרבה בין הנפגע – הנוהג לבין מתיר השימוש. הוא אף לא מתקיים כל אימת שיחסים כאמור, שוררים בין הנפגע – הנוהג לבין מתיר השימוש ברכב. הסעיף מדבר בלשון כללית של סבירות ויישומו בכל מקרה ומקרה, תלוי בנסיבות. ראו רע"א 9478/12 קרנית קרן לפיצוי תאונת נפגעי דרכים נ' אי.איי.ג'י חברת ביטוח (ניתן ביום 24/1/13).

15. המבחן לקביעה אם אי הידיעה של המשתמש סבירה, הוא מבחן מעורב, בו משמשים יסודות

אובייקטיביים וסובייקטיביים המתחשבים בצדדים עצמם ובנסיבות השימוש ברכב. כלומר, ההכרעה בשאלת קיומו של יסוד הסבירות במקרה מסוים, אינה נורמטיבית "טהורה", אלא כוללת גם נתונים קונקרטיים למקרה הנדון.

16. ברור הוא, כי מקום בו מתקיימים יחסים מיוחדים בין הנפגע – הנוהג לבין מתיר השימוש

ברכב, ביניהם יחסים של ידידות אמיצה, מקימים חזקה לפיה היה זה סביר מצדו של הנפגע להימנע מלערוך בירור בשאלת קיומו של כיסוי ביטוחי. ראו רע"א 6825/01 שלום נ' שריקי.

יחד עם זאת, הלכה היא שסעיף 7א': "אינו תוחם עצמו ביחסי עובד – מעביד, גם אין הוא גודר עצמו ביחסים של ידידות רבת שנים. סעיף 7א' דיבר בלשון כללית של סבירות והוא בא להגשים תכלית –שבמהות – תכלית של צדק" (עניין "אמיל אגמי"). משכך אין לטעות ולסבור שבפנינו רשימה הסגורה הרמטית, אך גם אין לומר שעסקינן בחזקות קונקלוסיביות אלא:" אין זו הנחה מכרעת, וודאי לא חזקה חלוטה". (עניין" אמיל אגמי").חזקה זו אינה חלוטה ויתכנו מקרים בהם על אף קיומם של יחסים מיוחדים, לא יצא הנפגע ידי חובתו אם לא בירר אודות כיסוי ביטוחי.

הכרעה ;

תנאי ראשון - נהיגה בהיתר;

17. תנאי זה התקיים ולא הייתה מחלוקת של ממש. התובע קיבל היתר מהמחזיק של הרכב , כך

עולה מעדות תובעת מס' 2, עת שציינה, כי הבעלים ובעלת השליטה ברכב, הסכימו שהתובע מס' 1 ישתמש ברכב (מפנה לעמוד 11 שורות 15-18, עמוד 12 שורה 1-3).

עדות זו נתמכה בידי התובע מס' 1, שאישר שקיבל רשות מפורשת מאת בעלי השליטה ברכב (ראו עמ' 7 שורה 27-31).

עדות זו לא נסתרה ולא הובאה כל ראיה אחרת, משכך הנני קובע, כי התובע נהג ברשות הבעלים, אי לכך תנאי זה התקיים.

תנאי שני - ידיעת הנהג בדבר היעדר ביטוח;

18. תובע מס' 1 ציין בתצהירו, כי ידע בעת שנהג ברכב כי אין ביטוח חובה תקף לרכב, ועם זאת עשה שימשו ברכב. ראו סעיף 5 למוצג ת/2. תובעת מס' 2, אשתו של התובע מס' 1 ציינה בת/1, כי ידעה מפיו של תובע מס' 1, כי אין ביטוח לרכב.

על עדות זו חזרה תובעת מס' 2 בעמוד 13 שורה 14 באומרה:

" ....כרים ידע שאין ביטוח לרכב ואמר לי שאין ביטוח..."

עוד ציינה תובעת מס' 2, כי לפני התאונה כרים –תובע מס' 1 אמר לה כי לרכב אין ביטוח (עמ' 13 שורות 8-13).

תובע מס' 1 בחקירתו בפני חזר והדגיש, כי אכן ידע שאין לרכב ביטוח, עדותו בעמוד 19 ו- 20, רצופה הודאה פעם אחר פעם, כי ידע שאין ביטוח חובה לרכב.

19. כבר עתה יש לציין שעדות עדי התביעה בעניין זה, על אף הנחרצות של שניהם ביחס לידיעתם בפועל , טרם הנסיעה , לא היה ביטוח ברכב, מעוררת תמיהות. התמיהות קשורות בעיתוי הגרסה של ההודאה המפורשת בקיום הידיעה וזאת לאחר הגשת כתב אישום כנגד נתבע מס' 1 וגיבוש תשתית ראייתית לכך שנתבע מס' 1 אשם בתאונה ובשל כך קיימת עילה נוספת לפיצוי.

גיבוש עילה וידיעה ברורה מצד התובעים, כי קיים מסלול פיצוי "שחרר" את התובעים ואלו החלו לציין את הגרסה בצורה מפורשת דבר שצובע את גרסתם באור שלילי וזאת בעיקר נוכח העמימות שנקטו בה, קודם למועד הגשת כתב האישום כנגד נתבע מס' 1 והמייחס לו האשמה בגרימת התאונה.

התובע, וכך אני למד מהתנהגותו, החל משלב החקירה, לנהוג כמי שהאמת אינה נר לרגלו, ואמירת האמת אינה ערך בפני עצמה לדידו של התובע . תובע זה התאים את הגרסה ועטף אותה בעמימות כדי לשמר את טיעוניו כדי שיתאימו , בעת הצורך, לקיומה של עילה גם כנגד קרנית.

עד מועד הגשת כתב האישום בתיק גרסת התובעים ביחס לידיעה על קיומו של הביטוח, הייתה עמומה ומשרתת טיעון משפטי עתידי, ועם התבהרות התמונה, פסק הצורך לנקוט בגישה זו, וזה ההסבר להבדל בגרסת התובעים.

גם אשתו של התובע מודה, כי כרים – תובע מס' 1, שיקר במשטרה בעת שטען, כי לא ידע שאין לו ביטוח ואף מסבירה את הצורך בשקר לדידה באומרה:

"ש. האם באותה שיחה החוקרים שאלו את כרים האם הוא ידע בזמן התאונה שלרכב בו הוא נהג לא היה ביטוח?

ת. כן. שאלו אותו.

ש. מה הוא ענה להם?

ת. הוא ידע אבל הוא אמר להם שהוא לא ידע.

ש. למה הוא שיקר אותם?

ת. הוא פחד לקחת אחריות, בגלל שהיה איתנו ילד קטן.

ש. הוא פחד לקחת אחריות על מה? על התאונה? הרי הוא לא היה אשם בתאונה והוא ידע את זה.

ת. הוא פחד לקחת אחריות בגלל שנהג ברכב ללא ביטוח.

ש. בגלל זה הוא שיקר?

ת. כן."

20. על פי המוצג נ/1 ציין החוקר: " התקשרתי לכרים ולאחר שהזדהיתי מסר שדיבר עם עורך

הדין שלו ואין להם ביטוח."

גרסה זו ניתנה ביום 23/6/09 טרם הגשת כתב האישום ועל פי גרסה מתברר שאין ביטוח , אך עדיין אין בה כדי להעיד על כך שהתובע ידע או לא ידע לגבי קיומו של הביטוח טרם הנסיעה. גרסה זו מלמדת, כי לא היה ביטוח ועובדה, לא ניתן לחלוק עליה אז וגם היום.

21. התהיות מתעצמות נוכח נ/2, תמליל החקירה שבוצעה מטעם נתבעת מס' 2. שם התובע מס' 1 מציין: " נסעתי בו לתל אביב, לו ידעתי שלא היה בו ביטוח לא הייתי נוסע בכלל." בהמשך מציין: "כן, בוודאי לא ידעתי. בלי ביטוח אי אפשר לנסוע לתל אביב כמובן. אני רק רציתי להחזיק אותו במקום הרכב שלי".

גרסה זו היא בשלב יותר מאוחר ולאחר שהייתה פנייה לחברת הביטוח כלל ולאחר שהתגבשה תשתית לקיומה של עילת תביעה כלפי כלל מכוח פקודת הנזקין.

22. התובע מציין, כי ביחס לשיחה זו ולאחר שהציגו עצמם כחוקרים , חשש, לא ידע מה לענות, ואישר שאמר להם, כי לא ידע שיש ביטוח. ברור שהתובע שיקר ולא מסר גרסת אמת והשאלה היא בגין איזה פרט גרסתו השקרית ניתנה בכל הקשור לידיעה שאין ביטוח.

הקושי הנובע מכך, שגם בגרסה הראשונית היה קיים אינטרס מובהק ביצירת גרסה עמומה שתשמר תביעה כנגד קרנית, בגרסתו הנוכחית, לפיה ידע וגם ידע , נגועה גם היא באינטרס שלא לאפשר זכות חזרה כלפי מתירי השימוש – בני משפחתו.

23. לאחר ששקלתי את גרסת התובע - גרסת אשתו, הסתירות שדבקו בגרסה זו, בלשון המעטה, הגרסה שידע שאין ביטוח והגרסה שהובעה בתמליל נ/2 שלפיה לא ידע. אני סבור, כי אין להעדיף אחת על פני השנייה ואין בפני נתונים נוספים המחזקים אחת על פני רעותה.

תובעת מס' 2 הייתה שותפה לשיחה כעולה מתמליל נ/2, ולא הסתייגה משקריו של בעלה תובע מס' 1 וכעולה מהתמליל והקלטת, השיחה הייתה נינוחה, נגעה בנושאים רבים ולא היתה אווירה לחוצה ומלחיצה, ההפך הוא הנכון.

משאלה גרסאות התובע, הסותרות יש לומר, וגרסת אשתו, שהעדיפה לא לתקן את דברי בן זוגה כעולה מ-נ/2, אין בידי לבכר גרסה על פני גרסה אחרת. האמת אינה נר לרגלי התובע מס' 1, משקר כשהדבר משרת את האינטרסים שלו, גרסתו בלתי מהימנה, עד אשר לא ניתן לסמוך על ביסוס הכרעה בדבר הידיעה או העדרה, על גרסתו.

24. הנטל מוטל לפתחה של נתבעת מס' 3 , היא זו אשר טוענת לתחולתו של סעיף 7א' לחוק ואין ביכולתי להעדיף גרסתו בדבר העדר הידיעה על פני הגרסה שהובאה בפני לפיה ידע וגם ידע.

25. ביחס לאי הזמנת עדים, אין לזקוף זאת לחובת גרסה זו או אחרת של התובע עצמו. לתובע, כפי שהוכח בפני, שתי גרסאות, התובע דבק בפני באחת מהם, ועל נתבעת מס' 3 היה לעשות מאמץ ראייתי ולזמן עדים ביחס לקיומה של הידיעה, ואם אלה לא הוזמנו, לא ניתן לזקוף זאת לחובת התובע, שהנטל לא רובץ לפתחו, ואף בפיו שתי גרסאות סותרות.

26. משכך, לא הוכח קיומו של תנאי זה. יודגש כי, שלושת התנאים שצוינו לעיל, ואשר מרכיבים את סעיף 7א לחוק, הינם תנאים מצטברים. דהיינו, די שלא יתקיים אחד מהתנאים הנ"ל על מנת לשלול את זכות הפיצוי מהנפגע . משלא התקיים היסוד השני , משכך אין תחולה להוראת סעיף 7 א' לחוק, ובשל כך דין התביעה כנגד קרנית ביחס לתובע מס' 2 דחייה.

התנאי השלישי - בחינת סבירות הידיעה;

27. גם אם טעיתי במסקנתי, אני סבור, כי לא התקיים התנאי השלישי.

בית משפט העליון נדרש לפרשנותו של סעיף 7א' לחוק הפיצויים וליסוד הסבירות המעוגן בו. נפסק, כי סעיף זה, אשר נועד למנוע שלילת פיצוי מנפגע שנהג ברכב ללא כיסוי ביטוחי, אך לא ידע על כך ולא סביר היה שידע על כך, בא להגשים תכלית כללית של צדק, וכי הטעמים המונחים ביסודו הם טעמים של תקנת הציבור המשולבים בשיקולים של הרתעה (ע"א 1777/03 קרנית נ' אגמי, פסקה 18 (4.7.2005). עוד נפסק, כי יחסים מיוחדים בין הנפגע-הנוהג לבין מתיר השימוש ברכב, ביניהם יחסים של ידידות אמיצה, מקימים חזקה לפיה היה זה סביר מצידו של הנפגע להימנע מלערוך בירור בשאלת קיומו של הכיסוי הביטוחי (ראו: ע"א 8380/03 קרנית נ' עבדאלולי (8.12.2005); רע"א 6825/01 שלום נ' שריקי (18.12.2001); רע"א 2853/96 קרנית נ' דחבור ג'מאל פרח, פ"ד נג(1) 680, פסקה 20 (1999)).

28. עם זאת הודגש, כי חזקה זו אינה חלוטה, וייתכנו מקרים בהם חרף קיומם של יחסים כאמור, לא יצא הנפגע ידי חובתו אם לא ברר אודות הכיסוי הביטוחי עובר לשימושו ברכב (עניין אגמי, פסקה 18). הנה כי כן, יסוד הסבירות שבסעיף 7א לחוק הפיצויים איננו מוגבל למצבים בהם קיימים יחסי קירבה בין הנפגע-הנוהג לבין מתיר השימוש. הוא אף לא מתקיים כל אימת שיחסים כאמור שוררים בין הנפגע-הנוהג לבין מתיר השימוש ברכב. הסעיף מדבר בלשון כללית של סבירות, ויישומו בכל מקרה ומקרה הוא תלוי נסיבות (א' ריבלין תאונת הדרכים: תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים 526 (מהדורה רביעית, 2012)).

29. יתרה מכך - "המבחן לקביעה אם אי הידיעה של המשתמש היא סבירה, הוא מבחן מעורב בו משמשים יסודות אובייקטיביים וסובייקטיביים המתחשבים בצדדים עצמם ובנסיבות השימוש ברכב" (עניים אגמי, 527). כלומר, ההכרעה בשאלת קיומו של יסוד הסבירות במקרה מסוים אינה נורמטיבית "טהורה", אלא כוללת גם נתונים קונקרטיים למקרה הנדון.

30. אכן מתקיימים יחסי קרבה , ולכאורה חלה החזקה. אך בחינת העובדות של תיק זה, בפרט

השימוש התדיר- ברכב , לפעמים גם הטיפול ברכב על ידי התובע עצמו, המגורים המשותפים באותו מתחם, הדיבורים על הרכב, סותרים את החזקה. לא מדובר בתובע שלא התעניין וביקש לעשות שימוש חד פעמי וסמך את ידו על מתיר השימוש, מדובר באדם המעורה בפרטי פרטים בכל הקשור לרכב, יודע ומודע לגבי חוסר הכדאיות בביטוח הרכב, ולכן החזקה בנסיבות תיק זה לא חלה.

החזקה נוכח נסיבות מיוחדות של תיק זה, אינה חלה נוכח מערכת היחסים בין הצדדים, הימנעות מלוודא קיומו של כיסוי ביטוחי, בשל הנחה, כי קיים כיסוי ביטוחי, לא הוכח. המעורבות של התובע בענייני הרכב, השארתו לפעמים שבוע ברשותו, הטיפול בו מדי פעם, השימוש של מספר בני משפחה ברכב, האחריות המשותפת של מתיר השימוש ואחרים, מעין אחריות קיבוצית לגורלו של הרכב לתקינותו, כפי שהוכח בפני מלמדים, כי זה לא המקרה בו יצא התובע מנקודת הנחה, שניתן לסמוך על מתיר השימוש.

מקום בו השימוש הינו כמעט קבוע, בתדירות לא מבוטלת, כפי שהוכח בפני ולא בצורה חד פעמית; מקום בו האחריות לתקינות הרכב וביטוחו היא נחלת כלל המשפחה, הנחה זו לא קיימת בפרט כאשר מתיר השימוש אינו היחידי שאחראי לרכב.

31. על כן הנני קובע, כי התובעים 2 ו-3 זכאים לקבל פיצוי במסגרת חוק הפיצויים מנתבעת מס' 3, שכן זכאותם לא נשללת מכוח החוק והתביעה כנגד נתבעים 1 ו-2 , נדחית ביחס לתובעים אלו.

הנני קובע, כי תובע מס' 1 לא זכאי לקבל פיצויים במסגרת חוק הפיצויים שכן זכאותו נשללת מכוח סעיף 7(5) לחוק והוא אינו עומד בתנאים המצטברים הקבועים בסעיף 7א לחוק. תובע זה זכאי לפיצויים מאת נתבעים 1 ו-2 מכוח פקודת הנזקין ותביעתו כנגד קרנית נדחית.

32. מאחר וכל הנתבעים נותרו בתמונה ובשים לב להתנהגות התובע, לא מצאתי בשלב הזה לפסוק הוצאות.

ניתן היום, כ"א אדר ב' תשע"ו, 31 מרץ 2016, בהעדר הצדדים.