1. בתיק זה הגישו התובעות בקשה לצו עיקול זמני עד סכום של 5 מיליון ₪ על הנכסים הבאים:
   1. דמי השכירות המשולמים על ידי שופרסל לנתבעות בגין הנכסים מושא התביעה, שהם נכס בשדרות הגעתון פינת רח' הרצל בנהריה (להלן: "נכס נהריה") ונכס ברח' אח"י אילת 18 בקרית חיים (להלן: "נכס אח"י אילת") (להלן ביחד: "הנכסים") וזאת בניכוי כל סכום שיידרש לשם כיסוי ההלוואות אשר ניטלו על ידי מי מבין הנתבעות מבנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ (להלן: "הבנק"), בעטיין שועבדו הנכסים (להלן: "הפרשי דמי השכירות").
   2. יתרות בחשבונות הבנק.
   3. זכויות הנתבעת 2, שהיא חברה ציבורית (להלן: "החברה הציבורית"), בחלקים מבניין "מגדל האופרה" שברחוב אלנבי 1 ת"א.
2. ביום 1.10.14 התובעות הגישו כתב תביעה מתוקן בפעם השנייה, בו תבעו אכיפת שני הסכמים שנחתמו ביום 18.1.05 בין התובעות לבין משיבה 1 לרכישת הנכסים (להלן: "ההסכמים"), תביעה שנתבעה גם בתביעה המקורית, שהוגשה עוד בשנת 2007; וכן קבלת דמי השכירות בגין הנכסים בניכוי תשלום בגין ההלוואות בעתיד ובגין העבר בסך של 5 מיליון ₪, תיקון שאושר להם על ידי כב' השופט אדטגי בהחלטתו מיום 13.8.14.
3. התביעה תוארה על ידי כב' השופט אטדגי בהחלטה מיום 25.3.14 כך: "התובעות שלמו לנתבעת (המשיבה 1- ע.ר.) חלק מהתמורה. יתרת התמורה לא שולמה, משום שלטענת התובעות, הנתבעת לא המציאה את המסמכים שנדרשו על פי שני ההסכמים לשם תשלום היתרה. הנתבעת טוענת כי המציאה לתובעות את המסמכים שנדרשו, וכי התובעות נמנעות מלשלם את היתרה משום שהן לא הצליחו לגייס את ההון העצמי שנדרש לכך וכן לא הצליחו להשיג מימון בנקאי מתאים. הצדדים חתמו מאוחר יותר על הסכמים נוספים, חלקם נחתמו רק על ידי חלק מהתובעות וחלקם נעשו לאחר הגשת כתב התביעה המקורי ולפני הגשת כתב התביעה המתוקן, אך הסכמים אלה לא יושמו. ביום 3.10.06 הודיעה הנתבעת לתובעת על ביטול ההסכמים. ביום 17.6.09 לאחר הניסיונות הנוספים שכשלו, שב והודיע ב"כ הנתבעת לב"כ התובעות, כי הנתבעת "רואה עצמה פטורה מכל מחויבות ו/או התחייבות" בקשר לאותם הסכמים."
4. הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") העבירה את זכויותיה בנכסים לחברה הציבורית בשנת 2006, ולכן הוספה החברה הציבורית כנתבעת לכתב התביעה בתיקון שאושר בהחלטה מיום 13.8.14.
5. אציין כי בקשת העיקול הזמני נתבקשה במעמד צד אחד בד בבד עם הגשת כתב התביעה המתוקן ביום 1.10.14, וכב' השופטת ח. פלינר בהחלטתה מאותו יום דחתה את הבקשה במעמד צד אחד בשל שיהוי בקובעה, שהתובעות ידעו על קיומם של הפרשי דמי השכירות מזה זמן, כאשר בקשה לצו מניעה זמני המונע את העברת הנכסים הוגשה כבר בחודש מאי 2013; כמו כן קבעה כי הבקשה תועבר לתגובת הנתבעות ונקבע דיון במעמד הצדדים ליום 26.10.14. הדיון נדחה וסופו של דבר שהתקיים בפני ביום 17.11.14.
6. במהלך הדיון נחקרו המצהירים מטעם הצדדים: מר אפרים שורקה, בעל השליטה בתובעת 3 (להלן: "מר שורקה"), ומר גבי אדרי, בעל מניות בנתבעת ומנכ"ל החברה הציבורית (להלן: "מר אדרי"). הצדדים סיכמו בכתב. יש לציין כי לאחר הגשת הסיכומים ביקשו התובעות להגיש שלוש ראיות, הנתבעות התנגדו להגשת הראיות, אך בהחלטתי מיום 27.4.15 קיבלתי את הראיות ואפשרתי לנתבעות להוסיף ראיות מטעמן, אך הן הודיעו כי הן מוותרות על כך וכי ניתן לתת החלטה בבקשה לצו עיקול.

תמצית טענות הצדדים

1. התובעות טוענות כי קיימות ראיות טובות המלמדות על זכאותן לקבל דמי שכירות החל מיום 1.7.05, משום שהקדימו ושילמו לנתבעת שני מיליון ₪, למרות שעד לאותו מועד טרם הומצאו להן המסמכים אותם התחייבה הנתבעת להמציא על פי ההסכמים, וזאת כנגד הסכמתה כי התובעות תהיינה זכאיות החל מיום 1.7.07 ואילך לקבלת מלוא דמי השכירות מן הנכסים והן אף תהיינה אחראיות כלפי הנתבעת לפירעון ההלוואות, שנטלה לרכישת הנכסים. באשר לשיהוי, לטענת התובעות, במהלך השנים סברו כי אין עודפי שכירות, משום שדמי השכירות במלואם מכסים את החזרי ההלוואה, שנטלה הנתבעת מהבנק לצורך רכישת הנכסים, אולם התברר כי ישנם עודפי דמי שכירות והם מצטברים בידי החברה הציבורית מאז שהנכסים עברו לידיה.
2. עוד טענו התובעות, כי יש חשש ממשי שלא יוכלו לגבות את דמי השכירות היה ותיקבע זכאותן, משום שכפי שעולה מדוחות כספיים שהגישה החברה הציבורית לרשות לניירות ערך, היא נקלעה לקשיים פיננסיים כבדים ונרשם בדוחותיה השנתיים "הערת עסק חי"; בנוסף, הנתבעות כבר ניסו למכור את הנכסים פעמיים; הנתבעת הסתירה את העובדה כי עוד ביום 31.12.06 העבירה את הזכויות בנכסים לחברה הציבורית הנשלטת בידי אותו אדם, מר אדרי, ואשר הנתבעת היא בעלת מניות בה; וכי למרות צו מניעה זמני שאסר על הנתבעת למכור את הזכויות בנכסים עד להכרעה בתביעה הוצג מצג לרשות ניירות ערך כאילו בכוונתה למכור את הנכסים; עוד הן טוענות כי סכום התביעה הגבוה כשלעצמו מהווה הכבדה.
3. הנתבעות טענו בראש ובראשונה לשיהוי ניכר, כאשר לטענתן התובעות מודעות להפרשי דמי השכירות כבר שנים רבות, אך לא ביקשו כל סעד בעניין זה בתביעה המקורית ואף לא בכתב התביעה המתוקן הראשון. עוד לטענתן, "הערת עסק חי" מצויה בדוחות הכספיים של החברה הציבורית עוד מחודש מרץ 2013.
4. עוד טענו כי התובעות הן שמפרות את העסקה באשר הן רכשו במסגרת העסקה האמורה 11 נכסים, כאשר כל הנכסים נרכשו במינוף, דהיינו בהלוואות מהבנקים תוך שעבוד הנכסים, ואילו שני הנכסים מושא התביעה אינם ניתנים לשעבוד לבנקים ולכן לא ניתן לקבל בגינם מימון חיצוני והתובעות מטעמיהן לא רצו להביא את ההון העצמי הנדרש להשלמת העסקה. לטענתן, הן סיפקו את המסמכים הנדרשים בכל פעם ופנו שוב ושוב לאגודות השיתופיות להכין מסמכים, אך ללא הועיל. בסופו של יום הודיעה הנתבעת ביום 17.6.09 על ביטול העסקה והתובעות הודיעו כי הן דוחות הודעה זו. בעקבות כך החל סבב נוסף של מו"מ, אך הצדדים לא הצליחו לסיים את העסקה.
5. אשר להכבדה טוענות הנתבעות כי מצב החברה הציבורית טוב, משום שבדוח הרבעוני ליום 30.6.14 ניתן למצוא כי ההון העצמי של החברה הציבורית בניכוי התחייבויותיה מסתכם בסך של 130 מיליון ₪. עוד לטענתן, בעלי האג"ח נותנים בהם אמון (אג"ח ב' נסחרת נכון למועד כתיבת התגובה בתשואה שנתית ברוטו של 4.99% ואג"ח א' ב- 7.13%), ולכן לטענתן על אף "הערת עסק חי" מצבה הכלכלי טוב. ואשר לטענת הברחת הנכסים, הרי שהעברת הנכסים הייתה פומבית משום שהחברה הציבורית דיווחה על העסקה.
6. אשר לטענה בדבר מאזן הנוחות נטען שעיקול נכסי החברה הציבורית יפגע באמון שרוכשים לה צדדים שלישיים ויגרמו לה נזקים בלתי הפיכים.

דיון והכרעה

1. על פי תקנות 362 ו-374 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, סעד של עיקול זמני יינתן כאשר:
   1. בית המשפט שוכנע על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת תביעה;
   2. מאזן הנוחות נוטה לטובת מבקש צו העיקול, דהיינו: הנזק אשר ייגרם למבקש צו העיקול אם לא יינתן צו העיקול גדול יותר מהנזק אשר ייגרם למשיב אם יינתן צו העיקול;
   3. הבקשה למתן צו עיקול הוגשה בתום לב והינה מידתית;
   4. בית המשפט שוכנע על בסיס ראיות מהימנות לכאורה כי קיים חשש סביר שאי מתן צו העיקול יכביד על ביצוע פסק הדין.

ראו לעניין זה רע"א 6614/06 כפרית תעשיות (1993) בע"מ נ' ICC INDUSTRIES INC (מיום 4.1.07, פורסם בנבו).

1. שני המרכיבים – סיכויי הצלחת התביעה ומאזן הנוחות – זכו בפסיקה לכינוי "מקבילית הכוחות", וההכרעה בשאלת מתן הסעד הזמני תיפול לאחר איזון ושקלול שני המרכיבים הללו [ראו רע"א 9308/08 אלול נ' רביב (מיום 21.4.09, פורסם במאגרים המשפטיים)].
2. כב' הנשיא א' גרוניס ברע"א 2826/06 שלמה אליהו אחזקות בע"מ נ' ישעיהו לנדאו אחזקות 1993 בע"מ (מיום 6.6.06, פורסם בנבו) מסכם את ההלכה והתנאים להיענות לצו וכך קבע:

"תובע המבקש לקבל סעד זמני במסגרת תביעה עיקרית נדרש לעמוד בראש וראשונה בשני תנאים מצטברים. תנאי ראשון הוא קיומה של זכות לכאורה, היינו סיכוי של ממש לזכות בתביעה. תנאי שני הוא כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. היינו, שנזקו, אם לא יינתן הסעד הזמני והוא יזכה בבוא היום בתביעה, יהיה גדול יותר מהנזק שייגרם לבעל הדין שכנגד אם יינתן הסעד הזמני והתביעה תדחה בסופו של דבר. שני התנאים אינם נבחנים במנותק, אלא נשקלים תוך שימת לב לזיקת הגומלין ביניהם, על בסיס מה שמכונה לעיתים – מקבילית כוחות. ככל שבית המשפט יתרשם כי סיכויי מבקש הסעד לזכות בתביעותו גבוהים, כך יקל עמו בדרישת מאזן הנוחות, וכן גם להיפך, ככל שיעלה בידי מבקש הסעד להצביע על כך שמאזן הנוחות נוטה לטובתו באופן חד, כך יקפיד פחות בית המשפט על עצמת הזכות לכאורה עליה הוא נדרש להצביע" (הדגשה שלי – ע.ר.).

ומן הכלל אל הפרט- אבחן את התקיימות התנאים שנמנו לעיל

קיומה של עילה לכאורה

1. בשלב זה מדובר בבחינת קיומה של עילה לכאורה, ואין המדובר בהכרעה שתיעשה בסופו של יום לאחר דיון במכלול הראיות, שיגישו הצדדים לבית המשפט. בהתחשב בכך ובזהירות המתבקשת בשל השלב שבו מצוי ההליך, איני מוצאת כי התובעות הצליחו לבסס במידת ההוכחה הנדרשת ראיות לכאורה לקיומה של עילת תביעה כנגד הנתבעות בכל הנוגע לסכום של 5 מיליון ₪, הנתבעים כהפרש המגיע לתובעות בין דמי השכירות המשתלמים בגין הנכסים לבין התשלום לבנק בגין ההלוואה לרכישת הנכסים.
2. אין מחלוקת כי ביום 18.1.05 נחתמו בין הנתבעת לבין התובעות הסכמי מכר של הנכסים (נספחים 6 ו- 7 לבקשה) ואין מחלוקת כי עד היום לא הועברו הנכסים על שם התובעות, למרות שחלק מהתמורה הועבר לנתבעת.
3. הצדדים חלוקים בשאלה מדוע לא הסתיימה העסקה ומי הפר את ההסכם, והם אף חלוקים בשאלה שהיא הקריטית לעניין העיקול, והיא האם עברו דמי השכירות לידי התובעות החל מ- 1.7.05 (ראו למשל סעיף 10 למכתבו של עו"ד בן מאיר, ב"כ המשיבה 1 דאז, מיום 3.10.06- נספח 16 לבקשה) או שהם עדיין שייכים לנתבעות.
4. בהסכם נספח 6 נקבע בסעיף 6.4 כי תשלום התמורה הוא חיוב השלוב בקיום חיוביו של המוכר למסור את המסמכים המפורטים בסעיף 6.4.1 ועד 6.4.15. בין המסמכים הנדרשים : אישור האגודות כי ישלמו לבנק המוכר את סך ההלוואה, מסמך שצורף להסכם כנספח "ו"- לעניין זה יש לציין כי הנכסים רשומים עדיין על שם אגודות שיתופיות; מכתב כוונות של הבנק; ועוד מסמכים שונים מן האגודות, אשר כאמור הנכסים רשומים עדיין על שמן. עוד נכתב בסעיף 6.5 כי תשלום התמורה בסך של 5,300,000 ₪ יעשה כנגד קבלת נספח ו', כשהוא חתום וכן מכתב כוונות. סעיף 6.5 קובע כי המוכר יודיע לקונה כי המסמכים בידיו ו- 3 ימים לאחר מכן יש לבצע את התשלום. ההסכם מתייחס לחיוב המוכר להמציא את המסמכים גם בסעיפים 6.6 ו- 6.8 וקובע כי אם לא הומצאו המסמכים, הקונה יפקיד את הסכום בחשבון נאמנות של עורך דינו ומאותו מועד הוא זכאי לפיצויים כאמור בסעיף 6.8. מנגנון דומה אם כי לא זהה קיים גם לגבי ההסכם נספח 7, כאשר התמורה שם היא כ- 4 מיליון ₪ בניכוי 500,000 ₪ מקדמה ששולמה. אין ספק כי נוסח ההסכם שם דגש על המסמכים והחיוב לתשלום של הקונה הוא חיוב שלוב בחובת המוכר להמציא את המסמכים.
5. אולם בסעיף 41 לתצהיר מצהיר מר אדרי כך: "הנה כי כן, על אף שהמשיבה 1 העבירה את כל המסמכים הרלוונטיים לידי התובעות, נמנעו התובעות מלשלם את התמורה המוסכמת בגין העסקה." להצהרה זו בדבר העברת "כל המסמכים הרלוונטיים" אמנם לא צורף כל מכתב המהווה אסמכתא להצהרה זו, כפי שטוענות התובעות, אולם בחקירתו הנגדית עמד מר אדרי על דעתו כי המסמכים אכן נמסרו, ראו עמ' 20 שורות 8-20: "הוא (עו"ד גושן, עו"ד האגודות השיתופיות- ע.ר.) היה צריך לתת את המסמכים לכל מי שאני מכרתי לו סניפים. אני קניתי 26 סניפים וכל נכס שמכרתי היה נותן לי את המסמכים לצורך המימון. אנחנו המצאנו להם את המסמכים לפחות עבור סניף נהריה ואחי אילת. עו"ד גושן מסר להם לפחות שלוש פעמים כי כל פעם הם באו עם בקשה שהם רוצים מימון בבנק אחר. המסמכים שניתנו להם ניתנו להם כל פעם וזה מיועד לבנק מסוים ומוגבל בזמן וכל פעם שהלכו... ולגבי שני הנכסים האלה מאחר ונכס נהריה אין לו רישום הם (הבנקים- ע.ר.) לא יתנו את ההלוואה, והנכס אחי אילת יש הערת אזהרה של בחור בשם סלומון ועד שלא תוסר הערת אזהרה הבנק לא ייתן מימון. בנוסף נתנו להם עוד מספר מסמכים לבנק בחיפה, לבנק בב"ש ובאיזה שהוא שלב אמרנו להם ממילא לא ניתן לממן את הנכסים האלו כי קיבלו תשובות מכל הבנקים ככל האפשר, אנחנו סיפקנו להם את המסמכים וכל מה שנדרש היה להביא את ההון העצמי הנדרש מהבית." ושוב בעמ' 21 שורות 7-8: "אני גרמתי לגושן לתת אותם (את המסמכים –ע.ר.) עד שנמאס לו והוא אמר שנתן מספיק ניירות", ולגרסתו, הסיבה שהעסקה לא הסתיימה אינה קשורה למסמכים שאותם סיפקו הנתבעת והאגודות שוב ושוב אלא לחוסר האפשרות לקבל מימון בנקאי לרכישת נכסים אלה בשל בעיות ברישום הנכסים.
6. מכאן עולה, כי לכל צד גרסה משלו לסיבה בגינה ההסכם לא הגיע לכלל סיום. בדקתי את הראיות שהביאו התובעות ולא השתכנעתי כי די בהם לעניין העיקול.
7. על בסיס נספח 26 לבקשת העיקול (מכתב עו"ד קרנון, ב"כ התובעות דאז, מיום 28.9.06) טוענות התובעות כי הפקידו בידי עורך הדין בנאמנות את מלוא יתרת התמורה כפי שנקבעה על ידי מר דרור אדם, שהוסכם כי יקבע את סכום היתרה לתשלום. באותו מכתב מודיע עו"ד קרנון, לעו"ד בן מאיר, ב"כ הנתבעת דאז, כי למרות שהנתבעת לא העבירה את המסמכים והאישורים הנדרשים להעברת הזכויות, הרי על מנת לקדם את העסקה הועברו לידי עו"ד קרנון בנאמנות סך של 6,850,000 ₪ למטרת השלמת העסקה, תוך קביעה כי הם יושבו לבנק בתוך 30 יום היה ולא יושלמו חיובי הנתבעת. אולם בתגובה (נספח 16) הודיע ב"כ הנתבעת, כי הפקדת הסכום אינה מעלה ואינה מורידה וכי התובעות מפרות את ההסכם בכך שאינן מעבירות את התשלום לידי הנתבעות, אשר נקבע מועד אחרון להעברתו ליום 30.9.06, וממילא הסכום הנקוב אינו הסכום המוסכם, וכי "מרשתך למרות שהבטיחה ומסרה כי יש לה בנק אחר שהמסמכים שלו לגרסתה – פשוטים יותר- לא העבירה אלי כל מסמך לצורך בדיקה או חתימה עליו." (סעיף 8 למכתב), ולכן הוא מודיע על ביטול ההסכם. עוד נכתב באותו מכתב כי באשר לדמי השכירות "הרי שלמרשתך אין שמץ של זכות ביחס לדמי השכירות...", משום שהנתבעת "היא שנשאה בסיכון להלוואה בהיותה רשומה על שמה" (סעיפים 10-11 למכתב נספח 16).
8. בעקבות כך הוגש על ידי התובעות כתב התביעה הראשון בתיק זה ביום 11.4.07, אשר לא כלל את רכיב דמי השכירות, רכיב אשר הוסף רק בשלב של כתב התביעה המתוקן בפעם השנייה.
9. יש לציין כי גם לאחר הגשת כתב התביעה המקורי, הצדדים המשיכו לנסות ולסיים את העסקה ביניהם גם תוך כדי ניהול התביעה, וכך ביום 15.1.08 נחתם בין הצדדים מסמך שכונה "הסכם החלופות" (נספח 18 לבקשה) ובו נקבעו 3 חלופות לבחירת הנתבעת, כאשר ללא בחירה בתוך 21 יום, כי אז נבחרת החלופה 2, האומרת בעיקרה, כי התובעות ישלימו את רכישת הנכסים בדרך של פירעון ההלוואה לבנק המלווה ויישארו שותפים בנכס בשדרות הגעתון. לטענת התובעות, הנתבעת לא בחרה חלופה ולכן החלופה הקובעת היא חלופה 2, אולם לטענתה, ועל פי מכתבים, שהציגה בנספח 19, לא היה שיתוף פעולה להשלמת הסכם החלופות מצד הנתבעת. ולכן בהמשך שוב נכרת הסכם בין הצדדים ביום 10.7.08 (נספח 22) אשר קבע כדלקמן:

".. יושלמו כל מהלכי העסקה לרבות תשלום יתרת חוב הרוכשים עפ"י תחשיבים שנעשו לאחרונה כמפורט להלן, בתוך עד 240 יום מתוכם תקופה של 120 יום בה אמורים לטפל בנושא המימון נציגי אפיקי נדל"ן בצפון ובמידה ולא יושג מימון , אורכה בת 120 יום נוספים בהם תטפל אתה (הכוונה למר שורקה- ע.ר.) ונציגיך בישראל בהשגת המימון.

נכון ליום 30.6.08 מסתכמת יתרת החוב המתבססת על השלמת ההסכמות במסמך זה... הינה 4,391 אש"ח ליום 30.6.08 בצירוף כספים בפיקדון אצל עו"ד קרנון בסך כ- 290 אש"ח ובכל חודש החל מ- 7/08 קטנה היתרה ב 62 אש"ח. הסך הנ"ל כולל שכ"ד וריבית עד 30.6.08 ואינו כולל חבויות וזכאויות החל מ- 1.7.08....

אנו מאשרים כי ללוח הזמנים יתווסף זמן אם ורק אם השלמת העסקה לא תתאפשר עקב אי המצאת מסמכים הנדרשים להשלמת העסקה מצדנו. תוספת הזמן תהיה כפופה להמצאת המסמכים בלבד ולא תפטור אתכם מהצורך בהמצאת אסמכתאות מצדכם או בהשגת המימון הנ"ל."

1. בהמשך להסדר זה כותב ב"כ הנתבעת ביום 28.2.09 מכתב לב"כ התובעות (נספח 24 לבקשה) שבו מצוין כי פעל להשלמת כל המסמכים הדרושים והם יהיו ברשותו ביום 28.2.09 (מועד המכתב). אולם בכל זאת התמורה לא מועברת.
2. גם משני המסמכים לעיל עולה, כי, על פניו, ב"כ הנתבעות הודיע בפברואר 2009 כי בידיו המסמכים הנדרשים אך דבר לא אירע, והשאלה מדוע לא הסתיימה העסקה גם בשלב זה, לא נתפענחה במסגרת צו העיקול הזמני, שהוא אכן שלב מקדמי בהליכים בין הצדדים. לא זו אף זו שנספח 18 מצביע על כך שהיה לתובעות צורך בהשגת מימון, משום שנכתב בפסקה הראשונה שהובאה לעיל, כי היה ואנשי התובעות "בצפון" לא יוכלו להשיג את המימון התחייב מר שורקה לעשות זאת.
3. מכל האמור לעיל ולאחר קריאת כל החומר שהוצג בפני, אני מוצאת כי קיים ספק לגבי העילה הן בשאלה מי האחראי לכך שבמשך שנים רבות לא הסתיימה העסקה והן בשאלה למי שייכים דמי השכירות, ששולמו לידי הנתבעות במהלך כל השנים. ספק, אשר התובעות לא הצליחו להתגבר עליו באמצעות ראייה לכאורה, וכפי שכבר נקבע, משניטע ספק, שכאמור הוא נכון לשלב זה בלבד ואין בו כדי לקבוע מסמרות, אין מקום להורות על עיקול זמני. ראו הפ"ב (מחוזי ת"א) 1670-08-11 קזנסקי נ' אורד, 8.8.11.

שיהוי

1. לכך יש להוסיף את השיהוי בהגשת הבקשה לעיקול זמני. אקדים ואומר בקצרה כי טענת השיהוי בסעדים זמניים היא טענה שאינה נמדדת בנזק שנגרם לצד השני, כפי שטענו התובעות, אלא היא חלק משיקולי היושר שעל בית המשפט לשקול כאשר הוא בוחן בקשה למתן סעד זמני, לרבות עיקול (תקנה 362(ב)(2) לתקסד"א).
2. גורן בספרו "סוגיות בסדר דין אזרחי", מהדורה 11, 2013, עמ' 915-916:

"החובה שלא להשתהות בפנייה לערכאות בבקשה לסעד זמני, נעוצה בעצם מהותו של הסעד. נמצא שעל המבקש צו ביניים מוטלת חובה לשכנע את בית המשפט בדוחק הנסיבות, שיש בו כדי להצדיק את ההתערבות המוקדמת מבקש אשר השהה את בקשתו לסעד זמני אינו יוצא ידי חובה זו. בעצם השיהוי יש משום ראיה לסתור את טענתו שהצו חיוני ושהענקתו אינה סובלת דיחוי.

...

גם אם יטען כי לשיהוי עצמו אין משמעות לצורך התובענה עצמה עדיין יש לו משמעות לצורך השאלה אם מתן הסעד הזמני צודק וראוי בנסיבות העניין. מי שמגיש תביעה ועמה סעד זמני בשיהוי, חייב להביא בחשבון כי בשל כך בלבד, בדרך כלל תידחה הבקשה לסעד זמני. "

1. התובעות טוענות כי רק לאחר שהבינו כי הנכסים עברו לידי החברה הציבורית, בחנו את הדוחות הציבוריים שלה והבינו לאשורו מה הסכום שנותר בקופת החברה הציבורית מדמי השכירות לאחר תשלום דמי ההלוואה לבנק. אולם אין ספק כי מר שורקה ידע עוד בשנת 2011, שהנתבעת קיבלה עד לאותו מועד סך של 2.5 מיליון ₪ כהפרשים בדמי השכירות. לטענתו של מר שורקה ידיעה זו הגיעה אליו רק ממה שאמר לו מר אדרי (ראו עמוד 7 שורה 28-31), אך לא היו בידיו הוכחות, כפי שיש לו עכשיו, ולכן הסכום לא נתבע כבר אז.
2. אולם כבר בשנת 2006 קיימת מחלוקת בין הצדדים בנוגע להפרשי דמי השכירות והדבר בא לידי ביטוי בחליפת המכתבים שבין עו"ד בן מאיר לבין עו"ד קרנון (נספחים 26 ו- 16 לבקשת העיקול). מכאן עולה שעו"ד קרנון כב"כ התובעות ומר דרור אדם, ידעו ככל הנראה על הפרשי דמי השכירות, שאחרת לא הייתה מחלוקת בעניין.
3. יתר על כן, מוקשה בעיני הטענה כי מי שמתמצא בנדל"ן וברכישות נכסים מניבים, כפי שהציג עצמו מר שורקה (שורה 15 עמ' 4), המלווה בעורכי דין, לא ידע בעת עשיית העסקה מה גובה ההלוואה שנלקחה על ידי המוכר מהבנק, מה גובה התשלום החודשי בגין ההלוואה, ומה סכום דמי השכירות שהנכס מניב כל חודש, שהרי זו מהות העסקה של נכס מניב.
4. לפיכך, אני מוצאת כי אכן נפל שיהוי בהגשת הבקשה.
5. סיכומו של דבר, משלא שוכנעתי כי לעת הזו עלה בידי התובעות לבסס במידה הנדרשת את עילת התביעה ולהתגבר על טענת השיהוי אין מקום להטיל עיקול זמני על נכסי הנתבעות.
6. למעלה מן הצורך אתייחס לשאלת ההכבדה ומולה למאזן הנוחות.

טענת ההכבדה ומולה מאזן הנוחות

1. לו הייתי מקבלת כי קיימת עילה ולא הייתי מוצאת שיהוי בהגשת הבקשה, כי אז לטעמי, טענת ההכבדה הייתה עומדת לתובעות.
2. "הערת עסק חי" המופיעה ללא ספק בדוחות הכספיים של החברה הציבורית לשנת 2013 וכן ל- 30.6.14 (נספחים 10 ו- 11 לבקשה) היא הערה משמעותית המעידה על ספקות רציניים באשר להמשך קיומה כעסק חי. לא הובא בפני כי הערה זו נמחקה בדוחות שלאחר מכן. לעניין זה כבר נקבע בת.א. (ת"א) 1375/09 יו טי אס אי בע"מ נ' ustracom (17.1.11) וכן הפ"ב 13484-06-14 שדות נפט בע"מ נ' זרח חיפושי נפט כי "הערת עסק חי" היא הערה שיש בה כדי להצביע על חשש משמעותי להכבדה בגביית פסק דין. לכך יש להוסיף את דוח חברת דירוג האשראי, מעלות, שהגישו התובעות בבקשה לצירוף ראיות המבטאת את החשש מכשל פירעון, ולכן טענות הנתבעות בעניין זה תוך הפנייה לריבית על האג"ח (אשר גובהה אגב מעיד על מסוכנותה בעיני המשקיעים) אינה משכנעת בעניין זה.
3. יתר על כן בכל הנוגע למשיבה 2 נקבע לפני כמחצית השנה בע"ר (צפת) 50691-09-14 מנחם פרנקל נ' אדרי אל נכסים בע"מ, מיום 14.12.14 על ידי כב' השופטת אייזנברג לאחר ניתוח הדוחות הכלכליים כי מצבה הכלכלי של החברה הציבורית הוא כזה המצדיק הטלת עיקולים עליה. לא ראיתי כי הוגש ערעור על החלטה זו.
4. על כן בכל הנוגע לעילת ההכבדה ביססו התובעות את טענתן, אולם מנגד אין מנוס מלבחון את שאלת "מאזן הנוחות".
5. אשר למאזן הנוחות, הרי שעל פי תקנה 362(ב)(1) בית המשפט יביא בחשבון את "הנזק שייגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני וכן נזק שעלול להיגרם למחזיק או לאדם אחר." (ההדגשה הוספה- ע.ר.).
6. במקרה זה, עיקול נכסי החברה הציבורית דווקא בשעה שמצבה אינו מהמשופרים, במיוחד בכל הנוגע לדמי השכירות, שהם כספים מזומנים הנכנסים לקופה, עלול לפגוע בה, ולא רק בשל הפרסום, אלא גם בשל עצם העיקול של כסף מזומן, שיכול למנוע פעילות עסקית ועמידה בהתחייבויות של החברה הציבורית, ובכך לפגוע בנושים אחרים של החברה הציבורית, כגון מחזיקי האג"ח, וזאת בשלב מוקדם שבו התובעות טרם הוכיחו את תביעתן.
7. לכן, במכלול השיקולים, גם כאשר יסוד ההכבדה עומד לתובעות, הרי שלנוכח מאזן הנוחות ובהתחשב במכלול השיקולים שפורטו לעיל, אני דוחה את הבקשה.

סוף דבר

1. הבקשה להטלת עיקולים נדחית.
2. בנסיבות אלה איני מוצאת לנכון לפסוק הוצאות.

ההחלטה ניתנה על ידי בשבתי כרשמת.

ניתנה היום, ז' סיוון תשע"ה, 25 מאי 2015, בהעדר הצדדים.

חתימה