א. בפנינו ערעור על החלטותיו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט אחסאן כנעאן), מיום 11.7.16, 14.7.16 ו – 2.8.16, אשר באו בעקבות פסק דינו המשלים מיום 3.5.16, בת"א 32205-11-09.

ב. עסקינן בסאגה משפטית הנמשכת מזה מספר שנים בין המערערת מס' 1 (להלן: "המערערת") לבין המשיבה, וזאת בכל הנוגע לחנות ששכרה המערערת מן המשיבה, לצורך ניהול בית מרקחת, לפי הסכם שכירות מיום 14.2.04, במבנה שנקרא "מרכז שביט", בקרית אתא.

ג. בין הצדדים מתנהל סכסוך כספי ממושך בנוגע לתשלום דמי השכירות, שהמשיבה תובעת מן המערערת. על רקע סכסוך זה הגישה המשיבה, ביום 26.11.09, תובענה כנגד המערערת על סך 1,040,633 ₪, וכן כנגד המערערים מס' 2 ומס' 3, שחתמו על שטר ערבות להתחייבויותיה של המערערת מכוח הסכם השכירות.

ד. בתאריך 16.5.13, ניתן פסק דינו של בית משפט קמא, לפיו חויבו המערערים לשלם למשיבה את הסכום של 386,963 ₪ בתוספת מע"מ כחוק, וכן חויבו הם לשאת בהוצאות המשיבה בסכום של 40,000 ₪.

ה. שני הצדדים מיאנו להשלים עם פסק דינו הנ"ל של בית משפט קמא, וכתוצאה מכך, המשיבה הגישה ערעור עיקרי והמערערים הגישו ערעור שכנגד.

ביום 19.8.14, ניתן פסק דינו של בית משפט זה, במסגרת ע"א 60454-06-13, ועל פיו הוחזר התיק לבית משפט קמא לחישוב אובדן דמי השכירות לפי מתווה, הוראות והנחיות שניתנו באותו פסק דין.

ו. לאחר שהצדדים הגישו לבית משפט קמא את טיעוניהם בכתב, ניתן פסק דינו המשלים של בית משפט קמא, בתאריך 3.5.16 ובו נקבע, כי המערערים שילמו ביתר סך של 16,695 ₪ ולפיכך, חויבה המשיבה להחזיר סכום זה למערערים.

ז. לאחר פסק הדין המשלים, הגישה המשיבה בקשה לבית משפט קמא לתיקון טעות חישובית שנפלה במסגרת פסק הדין המשלים מיום 3.5.16. אכן, בית משפט קמא נעתר לבקשתה של המשיבה ובהחלטתו מיום 14.7.16 קבע, שעל המערערים לשלם למשיבה סך נוסף של 240,239 ₪, נכון למועד פסק דינו מיום 3.5.16, וכן חייב את המערערים לשלם למשיבה הוצאות משפט בסכום של 30,000 ₪ ושכר טרחת עורך דין בסכום של 60,000 ₪.

ח. המערערים מצדם הגישו לבית משפט קמא בקשה, אותה הגדירו כ"בקשה בהולה להוספת ראיות", וזאת בטענה שהגיעו לידיהם אסמכתאות המעידות על דמי השכירות האמתיים ששילמה השוכרת השלישית (דהיינו, המעדנייה), ששכרה את החנות מן המשיבה לאחר שהשוכר הקודם, פואח'רי, יצא מן המושכר ומסתבר, שדמי השכירות שהמעדנייה שילמה היו גבוהים משמעותית מאלה ששילם פואח'רי, בעוד שבפסק הדין נקודת המוצא הייתה שדמי השכירות של המעדנייה זהים לאלה ששילם פואח'רי.

לכן, כך טענו המערערים, אם תתקבל תוספת ראיה זו, תהא התוצאה שיש להפחית מן הסכום שנפסק לזכות המשיבה, סך של כ- 98,000 ₪.

ט. בית משפט קמא דחה, בהחלטתו מיום 11.7.16, על הסף את בקשת המערערים להוספת ראיות, בנימוק שבית המשפט סיים את מלאכתו, וכל שנותר על הפרק הינו בקשה לתיקון טעות חישובית (ואכן, 3 ימים לאחר מכן ניתנה ההחלטה בה תיקן בית משפט קמא, כמבואר כבר לעיל, את התוצאה הקודמת אליה הגיע בפסק דינו מיום 3.5.16).

י. לא חלפו ימים רבים, וזמן מה לאחר מתן החלטת התיקון של בית משפט קמא מיום 14.7.16, הניחו המערערים בקשה נוספת בפני בית משפט קמא, שאותה הגדירו כ"בקשה לתיקון טעות ובקשה למתן הבהרה", בציינם, שבהתאם לכתב התביעה, הסכום שתבעה המשיבה, בגין אובדן דמי שכירות בתקופה החוזית, הסתכם ב - 718,788 ₪, בתוספת מע"מ, ובתצהיר העדות שהוגש מטעם המשיבה העריך המצהיר את הנזקים שנגרמו למשיבה בתקופה החוזית, בסכום של 650,000 ₪, בתוספת מע"מ, כשבסכום זה נכללו 60,000 ש"ח בגין דמי הקמה, בעוד שהן בית משפט השלום והן בית המשפט המחוזי דחו את טענת המשיבה לעניין דמי ההקמה.

מכאן, שהסכום המירבי, שיכולה המשיבה לקבל, הינו 590,000 ₪, בתוספת מע"מ, סכום שממנו הפחית בית המשפט המחוזי 75,000 ₪. לכן, זכאית המשיבה, לכל היותר, ל-515,000 ₪, בתוספת מע"מ, בגין אובדן דמי שכירות. מוסיפים המערערים, שאף בדיון שהתנהל בבית המשפט המחוזי, בערעור הקודם, ביום 13.5.14, הסכימה ב"כ המשיבה שנכון למועד הגשת התצהיר מטעם המשיבה, לא ניתן היה לפסוק יותר מ- 650,000 ₪.

יא. ואולם, כך לטענת המערערים, פסק בית משפט קמא למשיבה, לפי החלטתו המתקנת מיום 14.7.16, פיצוי העולה במאות אלפי שקלים (מעל 300,000 ₪), לעומת מה שתבעה המשיבה בגין אובדן דמי שכירות בתקופה החוזית ומעבר למה שפורט בתצהיריה של המשיבה, בגין אובדן דמי שכירות בתקופה החוזית.

עמדת המערערים בבקשתם הנ"ל בפני בית משפט קמא הייתה שהסכום שנפסק לזכות המשיבה, אינו יכול להיות גבוה ממה שנתבע בגין ראש נזק זה בכתב התביעה ופורט בתצהיריה של המשיבה.

יב. עוד התבקש בית משפט קמא להבהיר, האם הוצאות המשפט (30,000 ₪) ושכר טרחת עו"ד (60,000 ₪ ) שפסק בית משפט קמא בהחלטתו המתקנת מיום 14.7.16, מתווספים להוצאות שנפסקו על ידו בפסק דינו הראשון (40,000 ₪), או שמא יש להפחית את סך ההוצאות שנפסק על ידי בית משפט קמא בפסק דינו הראשון מן הסכום שנפסק על ידו בהחלטתו המתקנת.

יג. בהחלטתו מיום 2.8.16, קבע בית משפט קמא, כי הטענות המועלות בבקשה הנ"ל הן טענות ערעוריות ואינן מהוות עילה לתיקון טעות ומכאן, שדין הבקשה להידחות. יחד עם זאת, הוסיף בית משפט קמא, באותה החלטה:

"אעיר, כי לגופו של עניין, המבקשים אינם לוקחים בחשבון את מימד השערוך מאז מועד הגשת התביעה ועד מתן פסק הדין...".

יד. המערערים מלינים, כאמור, על שלוש ההחלטות הנ"ל, שנתן בית משפט קמא, בעקבות פסק דינו המשלים מיום 3.5.16, ולטענתם, התקיימו נסיבות המצדיקות היענות לבקשה להוספת הראיות בכל הנוגע לשכר הדירה שגבתה המשיבה מן המעדנייה (ששכרה את החנות לאחר עזיבתו של השוכר פואח'רי).

לטעמם של המערערים, אילו הייתה הצגת הראיות החדשות מתאפשרת להם, היה מקום לקזז מן המגיע למשיבה את הסכום של 98,600 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, ולגרסתם של המערערים, ראיות אלה הגיעו לידיהם רק לאחר שהמעדנייה (שהייתה השוכרת השלישית של הנכס), סיימה את חוזה ההתקשרות שלה עם המשיבה, הואיל וקודם לכן לא הייתה נכונות לשיתוף פעולה עם המערערים.

טו. עוד טוענים המערערים, כי הסכום המירבי שהמשיבה יכולה הייתה לתבוע בגין ראש הנזק של אובדן דמי שכירות, בתקופה החוזית, עומד על סך נומינלי של 665,016 ₪, בתוספת מע"מ כדין, וזאת טרם חישוב הפרשי הצמדה וריבית. מסכום זה יש לבצע את ההפחתות, בהתאם לפסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 19.8.14, ואילו לפי חישובה של המשיבה, הועמד ראש נזק זה על 865,572 ₪, ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית: 945,049 ₪ וזאת, טרם חישוב המע"מ, וטרם חישוב ההפחתות עליהן הורה בית המשפט המחוזי בפסק דינו.

טז. לטעמם של המערערים, פסק בית משפט קמא לזכות המשיבה סכום העולה בהרבה על מה שתבעה, וזאת גם בהביאנו בחשבון את מימד השערוך. בסך הכל שילמו המערערים, לטענתם, עד היום סך כולל של 977,033 ₪ (כולל הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין).

יז. שתי טענות נוספות בערעורם של המערערים: הטענה האחת התייחסה לאופן חישוב המע"מ, כשלטעמם של המערערים צריך היה להוסיף את המע"מ, לפי שיעור המע"מ בכל אחד מן התאריכים שבהם צריך היה לשלם את דמי השכירות, ואילו בית משפט קמא בהחלטתו המתקנת מיום 14.7.16, הורה שיש להוסיף את המע"מ נכון למועד פסק הדין, דבר הנוגד, לדעת המערערים, את מה שהורה בית המשפט המחוזי בפסק דינו מיום 19.8.14.

יח. הטענה השנייה היא, שבית משפט קמא חייב, בהחלטתו המתקנת מיום 14.7.16, את המערערים בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחה עורך דין בסך כולל של 90,000 ₪ שהוא סכום גבוה לאין שיעור, והוא אינו הולם את הסכום שנפסק לזכות המשיבה ותוך התעלמות (לדעת המערערים) מהוצאות המשפט בסך של 40,000 ₪ שנפסקו לחובתם בפסק דינו הראשון של בית משפט קמא מיום 16.5.13.

יט. עמדת המשיבה הייתה שונה לחלוטין.

לעניין הראיות החדשות שמעוניינים המערערים להגיש (כרטסת הנהלת החשבונות של השוכרת השלישית – המעדנייה) במטרה ללמוד על גובה דמי השכירות ששילמה המעדנייה, טוענת המשיבה, כי מדובר במסמכים חלקיים. עוד טוענת המשיבה, שמדובר בהגשת ראיות חדשות בשלב הערעור, ולכן חלה תקנה 457 של תקנות סדר הדין האזרחי. לדעת המשיבה, אין בקשתם של המערערים נכנסת לגדר החריגים שחייבים להתקיים על מנת להתיר הגשתן של ראיות אלה, בשלב הנוכחי.

כ. עוד טוענת המשיבה, כי המערערים ידעו על כך שהמעדנייה שכרה את החנות (לאחר עזיבת פואח'רי) כבר כשנשמעו ההוכחות (לפני כ - 4 שנים), בבית משפט קמא, בנובמבר 2012, ולמרות זאת, לא חקרו המערערים בעניין זה את נציג המשיבה (מר אבישי זיו), ולא דרשו אז לראות מסמכים הנוגעים לדמי השכירות שמשלמת המעדנייה. עוד מציינת המשיבה, שבית משפט קמא קיבל את עדותו המהימנה של נציג המשיבה, ומה גם, שבית משפט קמא קבע, שהוא מייחס למעדנייה תשלום דמי שכירות הזהים לאלה שאמור היה לשלם השוכר הקודם (פואח'רי). הכרעה זו אושרה על ידי בית המשפט המחוזי בפסק הדין מיום 19.8.14, ובקשת רשות ערעור שהגישו אז המערערים לבית המשפט העליון, נדחתה.

כא. עוד טוענת המשיבה, שאם למרות כל האמור, יאפשר בית המשפט את הבאת הראיות החדשות ו"לפתוח" את נושא התקבולים מן המעדנייה, הרי, במקרה כזה, עומדת המשיבה על זכותה להגיש ראיות משלימות מטעמה לעניין זה ואף להגדיל את סכום התביעה, הואיל ולטעמה, התקבולים מן המעדנייה לא צמצמו את הנזק של המשיבה והנזק שנגרם לה בפועל, עולה על זה שנתבע על יסוד דמי השכירות שפואח'רי אמור היה לשלם.

כמו כן טענה המשיבה, שהמעדנייה למעשה העתיקה את מקומה מחנות אחרת שאותה היא שכרה מן המשיבה.

כב. לעניין גובה הסכום שנפסק, טוענת המשיבה, כי הסכום שנפסק לזכותה לפי החלטת התיקון מיום 14.7.16, איננו עולה על סכום התביעה כולה אלא עולה על הסכום אשר נתבע בכתב התביעה, ברכיב הספציפי של אובדן דמי שכירות.

טוענת המשיבה, שאם הסעד שנפסק איננו עולה על סכום התביעה כולה, אלא רק על הסכום שנפסק בראש נזק ספציפי, אין לראות זאת כפסיקה העולה על סכום התביעה. הפער שנוצר בענייננו נובע, כך לטענת המשיבה, ממועד החישוב והשערוך שנעשה. דהיינו, סכום התביעה התייחס לאובדן דמי שכירות בעתיד ולכן, נעשה היוון של הסכום לפי מקדם של 9% בתשלום שנתי.

המשיבה מוסיפה, שפסק הדין הסופי ניתן לאחר שכבר הסתיימה תקופת ההתקשרות החוזית, וכל התשלומים שנתבעו בכתב התביעה הפכו לתשלומי עבר ולכן, החישוב בוצע לפי התשלום החודשי שהיה על המערערים לשלם למשיבה, ללא הפחתה בגין היוון, וכל תשלום נשא ריבית והצמדה.

לכן, הסכום הכולל, אכן עלה על הסכום שפורט בכתב התביעה בגין הרכיב של אובדן דמי שכירות, אך, כאמור, הסכום לא עלה על הסכום הכולל של התביעה כולה.

כג. לעניין חישוב המע"מ, ציינה המשיבה, שהמע"מ שהיא חייבת על פי חוק לשאת בו, הינו נכון למועד קבלת התשלום בפועל, ולא לפי שיעור המע"מ שהיה בשנים קודמות.

לעניין הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך דין, טוענת המשיבה, כי אין המערערים מצביעים על טעות משפטית או על פגם מהותי בשיקול דעתו של בית משפט קמא, אשר, לטעמם, לא שגה בשיקול דעתו ולא טעה טעות משפטית.

בכל מקרה, כך טוענת המשיבה, עניין פסיקת ההוצאות מסור, לפי תקנה 511 של תקנות סדר הדין האזרחי – התשמ"ד-1984, לשיקול דעתו של בית המשפט. ותקנה זו, מפנה, בין השאר, לתקנה 512 של תקנות סדר הדין האזרחי, המציינת כי בית המשפט יתחשב, בין היתר, בשווי הסעד הנתבע ובשווי הסעד שנפסק בתום הדיון.

אכן, הסך הכולל של ההוצאות ושכר טרחת עורך דין שנפסקו לזכות המשיבה מסתכם
ב-130,000 ₪ (בהביאנו בחשבון את אשר נפסק בפסק דינו הראשון של בית משפט השלום מיום 16.5.13 ואת אשר נפסק בהחלטת התיקון מיום 14.7.16), אך פסיקה זו ראויה ונכונה, בנסיבות העניין, וזאת לטעמה של המשיבה.

כד. באי כוחם של שני הצדדים הניחו בפנינו עיקרי טיעון ותיקי מוצגים.

בישיבת בית המשפט שהתקיימה בפנינו ביום 7.2.17, חזרו בפנינו באי כוח הצדדים על תמצית טענותיהם.

נוסיף, שבשלב מסוים, אף קיבלו באי כוח שני הצדדים את הצעת הפשרה שהבאנו בפניהם, ואף ניתן לה תוקף של פסק דין באותו מעמד (עמ' 3 לפרו' מיום 7.2.17), אך נוכח ויכוח שפרץ מיד לאחר מכן בין באי כוח הצדדים וטענות שהעלתה בפנינו המערערת מס' 1, החלטנו לבטל את פסק דיננו, וליתן את הכרעתנו בתיק בדרך הרגילה.

כה. נוסיף, שבא כוח המערערים הודיע בפתח ישיבת 7.2.17, שהוא חוזר בו מן הטענות לעניין אופן חישוב המע"מ שהעלה בערעורו ואכן, בדין עשה כן בא כוח המערערים, ולכן, יש לדחות את הטענות שהועלו בערעור, בעניין אופן חישוב המע"מ.

כו. לאחר שנתנו דעתנו לפסק דינו הראשון של בית משפט קמא מיום 16.5.13, פסק הדין שניתן בערעור בגלגול הראשון (ע"א 60454-06-13) מיום 19.8.14, וכן פסק דינו המשלים של בית משפט קמא מיום 3.5.16, ההחלטה המתקנת מיום 14.7.16, וכן ההחלטות הנוספות נשוא הערעור מיום 11.7.16 ו- 2.8.16, ולאחר שעיינו בהודעת הערעור, בעיקרי הטיעון ובתיקי המוצגים, וכן בטיעוניהם בעל פה של באי כוח הצדדים בישיבת 7.2.14, מסקנתנו היא שאין ממש בערעור, זולת סוגיה אחת בלבד שאליה נתייחס בהמשך.

כז. תמימי דעים אנו עם המשיבה, שבנסיבות העניין שבפנינו, אין כל הצדקה לבקשתם של המערערים, להוסיף ולהביא, כיום, כראיות חדשות, את כרטסת הנהלת החשבונות המעידה על הסכומים ששולמו בפועל על ידי המעדנייה (השוכר השלישי).

טענת המערערים, ולפיה רק לאחר שסיימה המעדנייה את חוזה ההתקשרות שלה עם המשיבה, הצליחו המערערים לקבל מסמכים אלה לרשותם, הואיל וקודם לכן לא הסכים בעל המעדנייה לשתף פעולה עם המערערים – לאו טענה היא.

פשיטא, שכבר כאשר נשמעו ההוכחות בבית משפט קמא, בנובמבר 2012, נכנסה המעדנייה כשוכרת לחנות, לאחר עזיבתו של השוכר פואח'רי, כך שהיה באפשרותם של המערערים לחקור בעניין זה את נציג המשיבה (מר אבישי זיו) וכן, היה באפשרותם לבקש מתן צווי בית משפט על מנת שכל הנתונים וכל המסמכים הרלבנטיים ביחס לדמי השכירות שמשלמת המעדנייה, יובאו לעיונו של בית משפט קמא.

כח. למעלה מן הדרוש, נעיר, שפסק דינו של בית משפט זה, בערעור הראשון, ניתן עוד ביום 19.8.14, ואזי הורה בית משפט זה, על החזרת התיק לבית משפט קמא עם מתווה של הוראות והנחיות.

אף אין הסבר מדוע, באותו שלב, ולאחר שהתיק הוחזר עם הוראות לבית משפט קמא, לא הגישו המערערים לבית משפט קמא בקשה לשקול האם יש מקום להתיר להם הבאת ראיות חדשות בעניין דמי השכירות שמשלמת המעדנייה. נזכור, שהבקשה להגשת ראיות אלה, הוגשה על ידי המערערים, רק ביום 11.7.16, משמע, קרוב לשנתיים לאחר שניתן פסק דינו של בית משפט זה בערעור הראשון, ולאחר למעלה מחודשיים ממועד פסק הדין המשלים מיום 3.5.16. עוד, בל נשכח, שהמערערים העלו את סוגיית דמי השכירות של המעדנייה אף בבקשת רשות ערעור שהם הגישו בזמנו לבית המשפט העליון, על פסק דינו של בית משפט זה בערעור הראשון, ובקשת רשות הערעור נדחתה.

לכן, לא נפלה שגגה בהחלטת בית משפט קמא מיום 11.7.16 בדחותו את בקשת המערערים לעניין הראיות החדשות.

כט. גם את טענת המערערים, כאילו חויבו בתשלום סכום גבוה יותר מאשר הסכום אשר נתבע – אין לקבל.

ראוי לזכור, שהתובענה של המשיבה הוגשה ביום 26.11.09, על סך כולל של 1,040,633 ₪. מכאן, שהסכום אשר נפסק בפועל לחובת המערערים, איננו עולה על הסכום הכולל של התובענה.

ל. מקובל עלינו הסברה של המשיבה, שאכן, ברכיב הספציפי של אובדן שכר דירה בתקופה החוזית, הסכום שנפסק עולה על זה שנתבע בכתב התביעה, ואולם, כאשר הוגש כתב התביעה, חלק משכר הדירה אשר נתבע, היה בגדר חישוב הצופה פני עתיד ולכן, נעשה החישוב לעתיד על דרך של היוון. אלא, שבינתיים, עברו שנים והזמן שחלף עשה את שלו. התקופה העתידית (בכתב התביעה) הפכה לתקופת העבר, וממילא, גם לא היה עוד מקום לערוך חישוב על דרך של היוון, וכמובן, שגם התווסף חישוב הפרשי הצמדה וריבית.

מכל מקום, ברי, שהסכום אשר נפסק לחובת המערערים איננו עולה על הסכום הכולל של התובענה, כפי שהוגשה ביום 26.11.09.

לעניין סוגיה זו אנו מפנים לדברי כב' המשנה לנשיא (בדימוס) השופט א. ריבלין ברע"א 7602/11 מגדל חברה לביטוח בע"מ נגד מיפרומאל תעשיות ירושלים בע"מ (12.7.12), בפיסקה 11 :

"אשר לטענה לפיה אין התובע זכאי ליהנות מהליכים משפטיים שלא שולמה עבורם אגרה אין בה ממש. ראשית, גם אם תתקבל טענת המבקשת שלפיה על היקף הנזק הנטען לתאום את סכום התביעה, לא יהיה בה בהכרח כדי לצמצם את היקף הבירור הנדרש ביחס לכלל טענותיו של התובע...".

ובהמשך, שם:

"כך למשל, תקנה 2 (ב) קובעת כי מקום שמוגשת תביעה ובה מתבקשים סעדים חלופיים, אין התובע נדרש לשלם אגרה עבור כל סעד וסעד, כי אם רק עבור הסעד שאגרתו היא הגבוהה ביותר. מכאן שבית המשפט דן בתובענה בכללותה, על מכלול המשאבים הכרוכים בכך, ואין בעובדה ששולמה אגרה עבור סעד אחד בלבד כדי להצר את היקף טענותיו של התובע בנוגע לאיזה מהסעדים. מהסדר זה ראוי ללמוד גם לענייננו".

לא. בכל הנוגע לעניין חישוב המע"מ, הודיע ב"כ המערערים, ובצדק, שהוא חוזר בו מן הטענות שבערעור, ולכן, יש לדחות את הטענות בעניין המע"מ אשר הועלו בהודעת הערעור.

לב. סוגיה אחת בלבד שבה ראינו מקום להתערב בהחלטתו המתקנת של בית משפט קמא מיום 14.7.16, היא שיעור ההוצאות ושכר טרחת עורך דין שנפסק לחובת המערערים.

לא נעלם מעינינו, שככלל, לא תתערב ערכאת הערעור בשיעור פסיקת ההוצאות ושכר טרחת עורך דין, הואיל ושיקול הדעת לעניין זה מסור, בעיקרו של דבר, לערכאה הדיונית.

לג. יחד עם זאת, במקרה שבפנינו, אין להתעלם מכך שבפסק הדין הראשון שניתן על ידי בית משפט קמא ביום 16.5.13 ובו חויבו המערערים לשלם למשיבה את הסכום של 386,963 ₪ בתוספת מע"מ, נקבע שכר טרחת עורך דין בסכום של 40,000 ₪ לזכות המשיבה.

בפסק הדין המשלים, אשר ניתן על ידי בית משפט קמא ביום 3.5.16, ולפיו היה על המשיבה להחזיר למערערים סך של 16,695 ₪, שנקבע כי המערערים שילמו ביתר, קבע בית משפט קמא, שלא יהא צו להוצאות.

לד. לנוכח החלטת התיקון מיום 14.7.16, חויבו המערערים להוסיף ולשלם למשיבה את הסכום של 240,239 ₪, בתוספת הוצאות משפט בסכום של 30,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסכום של 60,000 ₪ כשההוצאות ושכר הטרחה מתווספים, כמוסבר לעיל, לשכר הטרחה בסכום של 40,000 ₪ שנפסק לחובת המערערים, לפי פסק הדין הראשון מיום 16.5.13.

לה. אנו סבורים, לאחר ששקלנו את טענות שני הצדדים, כי התוצאה הכוללת של חיוב המערערים בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, גבוהה, בנסיבות העניין, במידה המצדיקה את התערבותה של ערכאת הערעור.

לפיכך, אנו מורים, שהחלטת התיקון של בית משפט קמא מיום 14.7.16, תתוקן באופן שבמקום הוצאות משפט בסך 30,000 ₪ יבואו הוצאות משפט בסכום של 15,000 ₪.

בנוסף, במקום שכר טרחת עו"ד בסכום של 60,000 ₪ יבוא שכר טרחת עו"ד בסכום של 30,000 ₪, ומכאן, שיש להפחית מן הסכום הכולל שפסק בית משפט קמא לחובת המערערים, את הסכום של 45,000 ₪.

לו. ככל שהמערערים הספיקו לשלם למשיבה את מלוא הסכום שנפסק לזכות המשיבה לפי החלטת התיקון מיום 14.7.16, תחזיר המשיבה למערערים את הסכום הנ"ל של 45,000 ₪ ועליה לעשות כן בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק דיננו, שאם לא כן, יישא כל סכום שבפיגור הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק, מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

לז. אין צו להוצאות בערכאה זו.

לח. הפיקדון, ככל שהופקד, על ידי המערערים, יוחזר על ידי מזכירות בית המשפט לידי ב"כ המערערים, עבור המערערים.

המזכירות תמציא את העתקי פסק הדין לבאי כוחם של שני הצדדים.

ניתן היום, י"ז שבט תשע"ז, 13 פברואר 2017, בהעדר הצדדים.