תביעה כספית בסך כ- 2,300,000 ש"ח ותביעה שכנגד בסך כ- 318,000 ₪, שעילתן נעוצה במערכת היחסים בין הצדדים בקשר עם הקמת עסק בתחום המזון בסיביר.

זהות הצדדים וליבת המחלוקת

1. התובע (להלן גם: "יבגני") הינו בעל פעילות עסקית בתחום המזון, ובין השאר בעליו של עסק בישראל המשווק מזון, בעיקר מוצרי חלב.

הנתבע (להלן גם: "איגור") הינו בעל פעילות עסקית בתחום המזון, ובין השאר בעליו של עסק בישראל המשווק מזון, בעיקר פירות יער קפואים.

1. אין מחלוקת כי התובע העביר לנתבע (ולמי מטעמו) סכומי כסף גבוהים. השאלה המרכזית שבמחלוקת נוגעת לשימוש אשר אמור היה להיעשות בכספים. בנוגע לכך חלוקים הצדדים, כאשר בפיהם גרסאות שונות וקוטביות. לטענת התובע, הנתבע נטל ממנו ממון רב בהבטחה להקנות לו שותפות בעסק בסיביר שברוסיה המצוי בהקמה וכן במקרקעין שישמשו את העסק, אולם גזל ממנו את כספו והותיר אותו ללא הכסף וללא זכויות כלשהן. לטענת הנתבע, הוא מעולם לא הבטיח לתובע שותפות בעסק, אלא התובע נעזר בנתבע על מנת להקים עסק עצמאי של התובע, והכספים שהעביר התובע לנתבע שימשו לצורך רכישת ציוד לעסקו של התובע. הנתבע אף הגיש תביעה שכנגד בגין כספים שלטענתו התובע נותר חייב לו בגין רכישת ציוד עבורו ושמירה עליו.

רקע דיוני

1. ביום 3.11.08 הגיש התובע כתב תביעה בסדר דין מקוצר כנגד הנתבע ע"ס 2,299,473 ₪ בבית משפט השלום בתל-אביב במסגרת ת.א. 50306/08. התביעה הוגשה תחילה גם כנגד חברת אלברקום בע"מ (להלן: "אלברקום"), אשר לטענת התובע שימשה כצינור להעברת כספים אל הנתבע.
2. עם הגשת התביעה הגיש התובע בקשה למתן צו עיקול זמני. הבקשה נדחתה מהטעם שלא ביססה את יסוד ההכבדה - כי אי מתן הצו עלול להכביד על ביצועו של פסק הדין - ובמלים אחרות מאחר ולא הובאו ראיות לפיהן מצבם הכלכלי של הנתבעים, נכסיהם וחובותיהם, מצדיק מתן צו (החלטת כב' הרשם י' גבאי מיום 5.11.08).
3. הנתבע הגיש בקשה למחיקת כותרת, ומאוחר יותר גם בקשת רשות להגן. בית המשפט הורה על מחיקת כותרת וניהול התביעה בסדר דין רגיל (החלטת השופט צ' כספי מיום 14.1.09). ביום 12.2.09 הגיש הנתבע כתב הגנה וכן תביעה שכנגד.
4. לאחר הגשת כתב הגנה מטעמה, הגישה אלברקום גם בקשה לסילוק התביעה על הסף בטענת העדר יריבות בינה לבין התובע, והתביעה כנגדה אכן נמחקה (החלטה מיום 27.8.09).
5. ביום 27.10.09 התקיים קדם משפט ראשון בתיק, בו נכחו התובע והנתבע בעצמם (הדבר לא צויין בפרוטוקול), ולאחר חילופי דברים שלא נרשמו, הועלתה על הכתב הסכמה מפי הצדדים כי התובע והנתבע "ייבדקו בבדיקות פוליגרף אשר תוצאתן תהוונה ראייה כפי המשקל שייתן לה ביהמ"ש". הסכמה זו קיבלה תוקף של החלטה. נושא בדיקת הפוליגרף יידון בהרחבה בהמשך.
6. בהחלטה נפרדת שניתנה אף היא ביום 27.10.09, קיבל השופט כספי בקשה שהגיש הנתבע לפני הדיון להעברת התיק לבית משפט השלום בחיפה מחמת חוסר סמכות מקומית. לאחר העברת התיק לבית משפט זה ניתן לו מספרו הנוכחי (ת.א. 7472-12-09).

טענות התובע

1. ההיכרות הראשונית בין התובע לנתבע החלה על רקע חברי בשנת 2003, כאשר במהלך טיול לבולגריה הכיר התובע את הנתבע באמצעות חבר משותף בשם אלכס אייזנברג. לאחר מכן, הכיר הנתבע לתובע את מר בוריס ליגר (להלן: "בוריס") שהיה שותפו העסקי של הנתבע.
2. במהלך שנת 2004, נערכה פגישה בה השתתפו התובע, הנתבע, בוריס ושותפו של התובע באותה עת מר אורי בן דוד (להלן: "אורי"), בביתו של אורי, מתוך רצון להקים יחדיו ברוסיה מפעל לייצור גבינות פטה. סוכם כי התובע ואורי ישקיעו סכום של 300,000 ₪ - 250,000 ₪, וסכום זהה ישקיעו הנתבע ובוריס. לצורך קידום העניין, פנה התובע לאיש עסקים בשם ולדימיר יפסטפייב, המתגורר בסנט פטרסבורג, עימו היו לתובע קשרים עסקיים בעבר, על מנת שיסייע להם למצוא מגרש עליו יוקם המפעל. בחודש ספטמבר 2004, התובע, הנתבע ובוריס טסו לסנט פטרסבורג על מנת להיפגש עם ולדימיר זה ולראות את המגרשים. בהמשך לכך, בהנחיית הנתבע, הצטרף בוריס לתובע לביקור בדנמרק במפעל לייצור גבינה. המגרשים שולדימיר הראה להם לא התאימו למפעל ולאחר מכן החליטו שלא להשקיע במפעל הנ"ל. מספר חודשים לאחר מכן פנה הנתבע לתובע בהצעת העסקה נשוא התביעה.
3. בפברואר 2005, פנה הנתבע לתובע, על רקע היותו של התובע בעל עסקים בתחום המזון בארץ, והציע לו להצטרף כשותף בחלק מעסק, המצוי בשלבי הקמה, בעיר קרסנויארסק בסיביר שברוסיה, לאיסוף, עיבוד ושיווק של פטריות מיובשות ופירות יער קפואים (להלן: "העסק"). הצעה זו באה במסגרת פגישה במשרדו של התובע, בה השתתפו התובע, הנתבע, בוריס ואחיו מר ליאוניד ליגר (להלן: "ליאוניד"). הנתבע סיפר לתובע כי העסק מצוי בבעלות משותפת שלו ושל בוריס לפי החלוקה הבאה: 70% - של הנתבע, 30% - של בוריס. כמו כן, הנתבע סיפר לתובע כי למטרת הקמת מפעל לצרכי העסק כבר נרכשו מקרקעין ועליהם מבנה בשדרות סוורנויה מס' 6 בעיר קרסנויארסק.
4. לאחר מו"מ סיכמו ביניהם הצדדים כי התובע יקבל נתח מחלקו של הנתבע בעסק, תמורת 400 אלף דולר ארה"ב, באופן שיקנה לתובע 20% מהחזקות העסק. כלומר, לאחר השלמת המהלך, אמורות היו החזקות העסק להתחלק באופן הבא: 50% לנתבע, 20% לתובע, 30% לבוריס. במיוחד הוסכם בין הצדדים כי כל חברה שתוקם ו/או כל נכס שיירכש ו/או שכבר הוקמו או נרכשו לטובת העסק, יקבל התובע 20% מהבעלות בהם, מתוך חלקו של הנתבע, כך שלנתבע ייוותרו 50% מהבעלות. הואיל ובשלב זה כבר מסר הנתבע לתובע כי נרכשו מקרקעין לצרכי העסק, הוסכם במפורש כי התובע יקבל 20% מהבעלות במקרקעין (מתוך חלקו של הנתבע), ובהתאם לחלוקה האמורה.
5. התובע סיפר לחברו, מר וודים זבדיוק (להלן: "וודים"), על ההצעה של איגור. לצורך כך, ביקש מוודים שילווה לו סכום כסף של 30,000$, אותו החזיר לו לאחר 4 חודשים. בשלב מאוחר יותר, סיפר התובע לוודים כי השותפות בעסק עם איגור ובוריס נכשלה וכי אינו מצליח לקבל את כספו בחזרה.
6. כמו כן, לפני שהתובע סיכם עם הנתבע על כניסתו לשותפות עימו ועם בוריס, סיפר התובע לאורי על ההצעה שקיבל מהנתבע ועל סיכום הדברים ביניהם, ושאל את אורי האם הוא מעוניין להיכנס יחד כשותף נוסף. אורי השיב בשלילה. לאחר מכן נסע התובע עם בוריס לביתו של אורי, שם מסר לו אורי סכום כסף שאותו מסר התובע לאחר מכן לנתבע ביום 9.3.05.
7. בהסתמך על סיכום הדברים ביניהם, החל התובע להעביר לנתבע כספים רבים, בסכומים גבוהים. חלק מהכספים נמסר ישירות לאיגור; חלקם, על פי הוראת איגור, נמסר לאנשים או גופים מטעמו של איגור; וחלקם על ידי קניית ציוד וחומרים ישירות לעסק.
8. בניגוד לטענות הנתבע, כאילו התובע הוא זה שפנה אליו על מנת להתייעץ עמו לגבי עסקים ברוסיה, בגלל חוסר ניסיון בתחום, ההיפך הוא הנכון. בגלל נסיונו הרב של התובע בעסקים פנו איגור ובוריס אל התובע על מנת שיצטרף לעסק. לתובע לא היה כל צורך בייעוץ מאיגור. התובע ניהל עסקים בחו"ל בכלל, וברוסיה בפרט, בשנים שקדמו להתקשרות בינו לבין איגור. כך למשל, בין השנים 1994-1995 ניהל התובע ברוסיה עסק של יבוא פרחים ותותים מישראל.
9. בניגוד לטענות הנתבע, בסיביר, כמו בשאר חלקי רוסיה, אדם פרטי בהחלט יכול לפעול כעסק. מכל מקום, הפרוצדורה להקמת עסק אינה סבוכה כלל ועיקר, וניתן בנקל להקים חברה או לקנות חברה קיימת, לרבות "חברות מדף", כך שהתובע לא נזקק כלל לסיוע מצד הנתבע.
10. בניגוד לטענות הנתבע, לתובע לא היה כל קשר לעסקי פטריות דווקא, הוא לא ידע דבר על עבודת הייבוש וההקפאה של פירות יער ופטריות, ולא היה לו ידע מוקדם לגבי סוג הציוד אותו יש לרכוש. התובע לא היה אמור לארגן צוותים כלשהם לצרכי קטיף, שכן מעולם לא התכוון להקים עסק נפרד של קטיף ואף אין לו כל ידע בתחום זה.
11. טענות הנתבע, כאילו הכספים שמסר לו התובע היו עבור עסק נפרד ועצמאי שלו, הן טענות שקריות, שכן הסכמת הצדדים הייתה להשקעה של התובע בעסק שמקים איגור, אשר יהפוך למשותף.
12. להלן הסכומים אשר התובע העביר לידי איגור או בהתאם להנחיותיו:
    1. סך של 162,000 $ אותו שילם התובע במזומן לאיגור ביום 9.3.05. איגור אישר, בכתב ידו, קבלת סכום זה (העתק אישור בכתב ידו של איגור צורף כנספח ג' לכתב התביעה).
    2. סך במזומן של 2,500 ₪ עבור הובלת גנרטור מכפר טרומן לקרית ים ביום 3.3.05, ועבור הובלה בחזרה ביום 22.3.05.
    3. סך של 92,664 ₪ (כולל מע"מ) עבור רכישת 3 קונטיינרים מקוררים (בסך של 24,000 ₪ לאחד, לפני מע"מ) וקונטיינר רגיל (בסך של 7,200 ₪, לפני מע"מ) ביום 18.3.05.
    4. סך של 60,555 ₪ לצורך רכישת שני גנראטורים מסוג Wilson.
    5. סך של 613 ₪ עבור קניית פנסים.
    6. סך של 2,000 ₪ עבור שדרוג קונטיינר מנמוך לגבוה (High Cube).
    7. סך של 15,075 יורו (=19,835 $) כולל עמלת העברה (swift) בסך 25 יורו, עבור רכישת תנור קיטור ("בוילר") מדגם Erensan בטורקיה. הנתבע, באמצעות ליאוניד, שילם בהמשך את יתרת התמורה עבור הבוילר, בסך של 6,450 יורו.
    8. סך של 231,000 ₪ שהעביר התובע ביום 5.5.05 לידי אלברקום, על פי הוראת איגור. לצורך תשלום זה נטל התובע הלוואה כפי שיפורט להלן.
    9. סך של 436,000 ₪ בשיק בנקאי לפקודת ליאוניד, ביום 5.5.05, על פי הוראת איגור. שיק זה הוסב לפקודת אלברקום, שככל הנראה העבירה הכספים הלאה לידי איגור. לצורך תשלום זה נטל התובע הלוואה כפי שיפורט להלן.
    10. סך של 600 ₪ עבור הובלת קונטיינרים, מאשדוד לחיפה.
    11. סך של 358$ ששילם התובע עבור כרטיס טיסה לרוסיה ביום 25.5.05, לצורך פגישה עם איגור.
    12. במסגרת נסיעתו זו של התובע לרוסיה, יחד עם בוריס, שילם התובע סך של 28,000$ במזומן לצורך קניית 3 משאיות לעסק – שתי משאיות מסוג "זיל" ומשאית אחת מסוג "מאז".
13. סך כל הכספים אותם העביר התובע לאיגור ו/או לפקודתו, על פי המוסכם ביניהם, מגיע לסך של כ- 400,000$ (התובע פירט הסכומים בטבלה בסעיף 20 לתצהירו כאשר הסכום המדויק הינו 399,930$).
14. איגור אישר קבלת סכום זה, בסך של 400,000 $, בכתב ידו. אישור זה נערך, נרשם ונחתם על ידי איגור בשני שלבים (נספח 5 לתצהיר התובע, וכן צורף עותק צבעוני כמסמך מס' 1 ב"הודעה על הגשת מסמכים" מיום 22.11.12, אשר לשם הקיצור יכונה להלן, כפי שכונה גם במהלך הדיון: "הפתק"):

תחילה, ביום 9.3.05, אישר איגור את קבלת התשלום הראשון לידיו, בסך של 162,000$. נוסח חלקו הראשון של האישור ע"ג הפתק (בתרגום מרוסית) הוא כלהלן:

"אני פוצ'טר איגור קיבלתי מסטרמובסקי יבגני 162000 $ (מאה שישים ושתיים אלף דולר). כסף מיועד להקמת פרויקט ברוסיה."

לאחר מכן, עם הצטברות סכומים נוספים, אישר איגור כי יתרת התשלום בסך 238,000$ - הושלמה. אישור זה נרשם כתוספת על אותו מסמך ("הפתק"), בכתב ידו של איגור, בהמשך לאישורו הקודם.

1. התובע גם ערך, בכתב ידו, מעקב ורישום אחר הוצאות הכספים שהעביר לידי הנתבע או לפי הנחיותיו, "בזמן אמת" עם הוצאתם (נספח 20 לתצהיר התובע).
2. על מנת לממן את הכספים אותם העביר לנתבע, נטל התובע הלוואה מבנק הפועלים בע"מ (להלן: "הבנק") בסך 760,000 ₪.
3. כל הבירורים והרכישות שביצע התובע, נעשו בהנחיית הנתבע ולבקשתו, עבור העסק, שנועד להיות עסק משותף. לא היתה כל רכישה עבור עסק נפרד של התובע מהטעם הפשוט שכלל לא היתה לתובע כוונה להקמת עסק כזה. כל הכספים שנמסרו לתאגידים או אנשים לצורך העברת כספים לטובת העסק, נמסרו על פי הנחיות הנתבע. כך לדוגמא, מאחר והנתבע ביקש לנכות מע"מ בגין רכישות שביצע התובע בישראל עבור העסק, הנתבע ביקש כי חשבוניות יוצאו על שם החברה שבבעלותו בישראל, מאמא מרי.
4. במהלך התקופה הנ"ל חזר התובע ושאל את הנתבע מתי יקיים את חלקו בעסקה ויעביר על שמו של התובע את החזקותיו בעסק, לרבות המקרקעין שנרכשו לטובת העסק. הנתבע התחייב כי ההעברה תתבצע מיד לאחר תשלום מלוא הסכום של 400,000 $ לידיו.
5. לאחר שהשלים התובע את חלקו בעסקה ושילם כמעט את כל הכספים, ביום 6.5.05 נפגשו התובע, איגור, בוריס וליאוניד במסעדה בהרצליה. בפגישה זו התחייב איגור כי העברת הזכויות תתבצע בסוף אותו חודש ברוסיה.
6. לאחר הפגישה הנ"ל שוחח התובע עם הנתבע בטלפון באופן תדיר, על מנת להתעדכן בדבר העברת החזקות הנתבע בעסק, על שם התובע. הנתבע הסביר לתובע כי הרשויות ברוסיה דורשות מסמכים שונים על מנת לבצע את העברת הזכויות במקרקעין ובעסק ועל כן דרש מהתובע להמציא לו אישור מהבנק על חשבון עסק בישראל ואישור רואה חשבון.
7. התובע לא היה שבע רצון מדרישות נוספות אלה ומהדחיות הרבות, אולם בלית ברירה, סוכם ביניהם כי התובע יביא את האישורים הדרושים לקרסנויארסק, בסוף חודש מאי 2005, שם יפגשו ויסדירו את עניין ההעברה.
8. על פי המוסכם, יצא התובע בטיסה למוסקבה בתאריך 25.5.05, בדרכו לקרסנויארסק. בניגוד לטענות הנתבע, התובע לא היה אמור להגיע לרוסיה לצורך קטיף אלא לצורך מעקב ופיקוח על השקעתו בעסק המשותף. עם הגעתו למוסקבה יצר התובע קשר עם הנתבע. לתדהמתו הרבה, בשיחה זו מסר לו הנתבע כי הוא אינו יכול להיפגש עימו. בעקבות השיחה הזו התגלע בליבו של התובע החשד כי הדברים לא יתנהלו כפי שהובטח לו.
9. עם שובו לארץ, בתאריך 4.6.05, יצר התובע קשר עם הנתבע, והביע תרעומת על כך שנסיעתו היתה לשווא. זאת במיוחד נוכח העובדה שהתובע נסע במיוחד על פי דרישת הנתבע על מנת לסיים את תהליך העברת חלק מהחזקותיו של הנתבע בעסק על שם התובע.
10. לאחר שאיבד את אמונו בנתבע, הודיע לו התובע כי אינו מעוניין עוד בעסקה וכי עקב הפרותיו החוזרות ונשנות את המוסכם ביניהם, הוא מבטל את העסקה, ודרש לקבל את כספו בחזרה.
11. הנתבע קיבל את הודעת הביטול ולא התכחש לחובתו להשיב הכספים לידי התובע. הנתבע טען כי הוא סובל מקשיי נזילות כעת וברגע שהעונה תסתיים, בחודש 10/05, ישיב לתובע את כספו. לאחר שהתובע התעקש לקבל מהנתבע תאריך ספציפי בו הוא ישיב לו את חובו, התחייב הנתבע במפורש כי הוא ישיב לתובע את כספו עד ליום ה-31/10/05. התובע, בלית ברירה, נאלץ להמתין עד לחודש 10/05.
12. בסוף חודש אוקטובר 2005 התקשר התובע לנתבע, והשניים קבעו להיפגש במסעדה בקיסריה. לפגישה זו הגיע הנתבע יחד עם בוריס ובמהלכה טען בפני התובע כי העסק לא מרוויח ולכן אין באפשרותו להשיב לו את כספו כעת, על אף שהתחייב לכך. התובע השיב לנתבע כי אין בדעתו להתערב בשיקוליו, שאינם קשורים לכספו של התובע, אותו יש להשיב מיד.
13. במהלך החודשים הבאים נפגש התובע מעת לעת עם הנתבע ועם בוריס. הנתבע שב והבטיח לתובע כי ישיב לו את כספו, אך זאת רק לאחר סיום העונה הבאה, לערך בחודש אוקטובר 2006. התובע, שהעריך כי ממילא הליך משפטי יארך תקופה ארוכה מזו, נאלץ בלית ברירה להמתין עד אז. כל הנסיונות לדבר עם הנתבע לאחר מכן היו לשווא.
14. לאור האמור לעיל, היה ברור כי הנתבע, למרות שהודה פעמים רבות בפני התובע על חובו כלפיו, לא התכוון להשיב את הכסף אשר לקח ואשר תמורתו לא העביר דבר.
15. לתובע אין ידיעה מדוייקת מה עשה הנתבע בכספים שמסר לו. ייתכן כי הנתבע רכש ציוד כלשהו בכספו, אולם עשה בו שימוש לצרכיו שלו ומבלי ששיתף את התובע בכך. הנתבע גם לא פנה לתובע מעולם בטענה ו/או דרישה כלשהי כי רכש עבורו ציוד כלשהו ו/או שילם עבורו כספים כלשהם ו/או כי התובע חייב לו כספים כלשהם.
16. למיטב ידיעת התובע, הנתבע הקים ברוסיה - באמצעות כספי התובע, כולם או חלקם - חברה בשם "מאמא מרי קרסנויארסק", בדומה לשם החברה שבבעלותו בישראל, מאמא מרי בע"מ (להלן: "מאמא מרי ישראל"). לתובע נודע מפיו של בוריס, כי חברת מאמא מרי קראסנויארסק ו/או פעילותה ו/או רכושה שהיו בבעלות איגור, נמכרו על ידו. לתובע אין כל ידיעה כיום להיכן הוברח כספו ומה נעשה בו, וכן אינו יודע מה נעשה עם תמורת העסק שהתקבלה בידי איגור כתוצאה ממכירתו.
17. לטענת התובע, הנתבע הטעה אותו, קיבל ממנו כספים במרמה, גזל את כספו והתעשר על חשבונו שלא כדין. התובע זכאי להיפרע מהנתבע בגין נזקיו ו/או השבת חסרון כיסו, בין מכוח דיני הנזיקין ו/או דיני החוזים ו/או דיני עשיית עושר ולא במשפט.
18. התובע טוען כי הוא זכאי להשבה ו/או פיצוי של כל הסכומים אותם העביר לידי הנתבע ו/או מי מטעמו - סך קרן של 1,733,382 ₪, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 5.5.05 עד ליום הגשת התביעה סך כולל של 2,136,180 ₪.
19. כאמור לעיל, לצורך תשלום הכספים לידי הנתבע נטל התובע הלוואה מהבנק בסך 760,000 ₪, מתוכה העביר לידי הנתבע סך של 696,000 ₪, דהיינו 91.579% מסכום ההלוואה. בגין ההלוואה חוייב בריבית בסך של 136,284 ₪, לפיכך הריבית היחסית בגין הסכום ששולם לנתבע הינה בסך של 121,221 ₪. התובע חוייב גם בדמי טיפול בסך של 2,330 ₪, ולפיכך דמי טיפול יחסיים הינם בסך של 2,072 ₪.
20. כן נשא התובע בהוצאות כלליות שונות אותן העריך בסך של 20,000 ₪. בנוסף, מבקש התובע לפסוק לו פיצוי בגין עוגמת נפש בסך של 20,000 ₪ לנוכח הציפיות שתלה בנתבע ומפח הנפש הגדול שנגרם לו.
21. סך כל נזקיו של התובע, מסתכמים, אפוא, בסך של 2,299,473 ₪.

טענות הנתבע

1. אקדים ואעיר כי טענות הנתבע לאורך ההליך כולו, מכתבי הטענות דרך התצהירים ועד לשלב הסיכומים, נוסחו בארכנות יתרה, במשפטים האוחזים פסקאות שלמות, בכתב קטן וצפוף, ובסעיפים האוחזים פסקאות רבות מעין אלה, לעתים כל סעיף על פני כמה עמודים, ללא ספרור משנה, באופן שמקשה על המעיין לבור את המוץ מן התבן ומקשה כמובן על ההפניה. טענות הנתבע שיפורטו להלן משקפות את עיקרי הטיעון, אולם אף אם לא פורטו טענות אחרות, או לא פורטו במלואן ובמדוקדק, אין משמעות הדבר כי לא עיינתי בשפעת המלל שהעתיר הנתבע על בית המשפט והצד שכנגד.
2. לטענת הנתבע, התובענה היא תובענה כוזבת וחסרת כל בסיס, שנבנתה ע"י התובע באופן מלאכותי. טענות התובע סולפו בכוונה תחילה על מנת להטעות ולהוליך שולל את בית המשפט, והן טענות המנסות לייצר סיפור שלא היה ולא נברא מעולם. הנתבע לא נטל ולא גזל מהתובע אגורה שחוקה אחת, ואף לא הבטיח או התחייב כלפי התובע להיות איתו שותף בעסקים או להעביר אליו חלקים מעסקו ומרכושו.
3. התובע אינו איש תמים ומסכן, שניצלו את בורותו ותמימותו והונו אותו בסכומי עתק, אלא איש עסקים ותיק וממולח, בעל עסק גדול ומכובד, בתחום המזון בישראל. התובע היה והינו אחד מהיבואנים הגדולים ביותר בענף המזון בישראל, ממדינות חבר העמים, רוסיה ואירופה, ולמיטב ידיעת הנתבע הינו היבואן הבלעדי של עשרות מותגים ומוצרים בתחום החלב ומוצריו ובתחום המשקאות החריפים. למיטב ידיעת הנתבע, התובע הינו, בין השאר, שותף פעיל ומנהל חברה שהינה היבואן הבלעדי של מותג וודקה ידוע, זכיין של חברות מזון מדנמרק, זכיין של חברת Arla קונצרן ענק לייצור גבינות, וכן של חברות נוספות מליטא, פולין, שבדיה, גרמניה ועוד. התובע הוא שותף בחברה בשם שטרן י.א. מוצרי מזון בע"מ, שעיסוקה בשיווק מוצרי חלב ברחבי מדינת ישראל, וכן שותף בחברת ענק בשם Eurostandard העוסקת ביבוא ושיווק מוצרי מזון, ואף שותף לעסקיו חובקי העולם של מי שהכיר בין התובע והנתבע, מר אלכס אייזנברג.
4. התובע הינו אחד מעמודי התווך ובעלי הידע והמומחיות בתחום ציוד לבניית מפעלי מזון, והפעלת עסקים בתחום המזון, ובעל קשרים חובקי עולם בתחום המזון. בגין קשריו ומומחיותו בענף המזון, הצליח התובע ליצור עם הנתבע קשר, להטעות אותו, ולהשתמש בו לצורך רכישת והעברת ציוד לרוסיה לעסק של התובע, כשהנתבע ואנשיו טורחים למענו, והתובע משתמש בהם כ"משרתים" לצרכיו, וכצינור להעברת כספים וציוד לעסקיו, ומשאיר אותם בסופו של יום ככלי ריק, ואף גורם להם לנזקים כספיים.
5. הנתבע, יחד עם בוריס וליאוניד, שלהם קשרים ומהלכים ברוסיה, נכנס לעסקי קטיף פירות יער ופטריות, באזור סיביר שברוסיה, בעיר קרסנויארסק. בחודש פברואר 2005 פנה התובע לנתבע, סיפר לנתבע כי הוא גם כן מתכוון להקים עסק משלו ברוסיה, וביקש לקבל מהנתבע "פרטים על התנהלות עסקית ודרישות לניהול עסקים ברוסיה". בין התובע לנתבע היתה היכרות חברתית שטחית שהחלה בשנת 2003 ולאחר מכן כשנפגשו במספר אירועים בודדים, ללא כל קשר עסקי ביניהם, וכתוצאה מפניית התובע לנתבע, הצדדים קבעו להיפגש ולשוחח.
6. בסוף חודש פברואר 2005 התקיימה פגישה בה נכחו התובע, הנתבע ובוריס. בניגוד לטענת התובע, ליאוניד לא היה נוכח בפגישה כי לא היה בארץ באותו הזמן. בפגישה זו סיפרו הנתבע ובוריס לתובע כי הם מקימים עסק לקטיף ועיבוד פטריות וקטיף פירות יער, וכי העסק נמצא כבר בשלב מתקדם של התהוות, וכי הם בהליכי רישום חברה שתקרא "מאמא מרי קרסנויארסק" (בדומה לשם החברה של הנתבע בישראל), וכי בכוונתם להיות בעלי המניות היחידים בחברה, בשיעור של 70% לנתבע ו-30% לבוריס. עוד סיפרו לתובע כי החברה בשלבי רישום מתקדמים, וכי כנראה במהלך חודש מרץ 2005, יושלם רישומה. כן הסבירו לתובע כי לא ניתן לפעול בסיביר כעסק של אדם פרטי, ללא חברה רשומה.
7. הנתבע ובוריס סיפרו לתובע שבכוונתם לחלק פעילותם בין איסוף פירות יער, כעיסוק עיקרי, לאיסוף פטריות, כעיסוק משני. כן הוסבר לתובע על התהליך שהם מבצעים לאחר איסוף הפטריות, שהינו בישול הפטריות, הקפאתן ושיווקן כמוצר מוגמר, ועל הליך איסוף פירות היער, הקפאתם ושיווקם. כן הסבירו לתובע שבסיביר עונת הקטיף הינה קצרה מאד, בין החודשים יולי לאוקטובר בלבד, וסיפרו לו על בדיקות השטח שביצעו, על איסוף וקניית הציודים לצורך הקטיף וההכנות לשיווק המוצרים שיקטפו. כמו כן סיפרו לתובע על מו"מ שהם מנהלים למציאת שטח שישמש את המפעל שיקימו לצורך קטיף הפטריות, וכי המו"מ נמצא כבר בשלב מתקדם. כן הובהר לתובע כי המקרקעין הנ"ל יירכשו על ידי הנתבע בלבד, ולא ע"י בוריס, וכי ברכישה מטפל ליאוניד עבור הנתבע, וכי העסקה כמעט סגורה. כן סיפרו לתובע כי התחזיות שלהם שיהיה רווח כספי לא מבוטל מהקטיף של פירות היער והפטריות.
8. במהלך אותה פגישה, סיפר התובע שבכוונתו להקים עסק ברוסיה לפטריות ועיבודן, וביקש את הסכמתם של הנתבע ובוריס להצטרף לקטיף, וזאת כיחידה נפרדת, כעסק ליד עסק, כשהוא מציע כי הוא ירכוש מכספו ציודים שישמשו אותו לעסק שיקים. התובע סיפר שבידיו ידע נרחב בנושא עיבוד פטריות, הקפאתן וייבושן, וזאת אף ללא צורך בבישול, תהליך המייעל את שיווק הפטריות.

התובע אף הבהיר לנתבע ולבוריס כי הדרך בה הם נוהגים בנושא עיבוד פטריות אינה הדרך הכי מוצלחת, באשר המוצר שהם רצו להכין מפטריות הוא מוצר מוגמר, שיצירתו ארוכה ויקרה, ותוצאתו פטריות מעובדות מבושלות ומוקפאות ללא פעולת יבוש. התובע סיפר כי בעזרת הידע שברשותו, וע"י מכונות מתאימות שקיימות לצורך זה, הוא ייצר מוצר מוגמר של פטריות מיובשות, וגם ייצר מוצר חצי מוגמר, של פטריות שתהיינה רק מוקפאות. התובע הבהיר כי יש לו קהל לקוחות פוטנציאלי באירופה, להפצת המוצר החצי מוגמר ללא בישול, ולהפצת המוצר המיובש המוגמר, וטען שכדאי לנתבע ולבוריס להרחיב את התחום של הפטריות על חשבון פירות היער, כי הוא תחום יותר רווחי.

1. התובע הבהיר כי מכיוון שהנתבע ובוריס מתכוונים לבצע קטיף פטריות לצורך יצירת המוצר שלהם, של פטריה מבושלת ומוקפאת כמוצר מוגמר, וכי לכך הם ערוכים גם מבחינת ציוד, הוא ירכוש מכספו מכונות וציוד מתאימים לצורך ייצור המוצר שהוא רוצה לייצר בעסק שיקים. התובע הציע להצטרף כעסק עצמאי שיעבוד עם הנתבע ובוריס במקביל, יגדיל את היקף הקטיף של הפטריות עם פועלים נוספים שיגייס לצורך זה, ויעזור בעקיפין גם לנתבע ולבוריס, בכך שיספק להם קשרים שיש לו עם חברות באירופה ואת הידע שיש לו בשפה האנגלית, והציג עצמו כמי שבגלל יתרונותיו יצור לכולם רווח כספי יותר גדול, בתנאי שיאפשרו לו לקטוף במקביל אליהם.

בתמורה, התובע הציע לנתבע ולבוריס להפריש להם 20% מרווחיו שיתקבלו משיווק המוצר של הפטריות שהוא יכין, כשמבחינת הנתבע ובוריס לא יהיו הוצאות כספיות נוספות אלא רק הכנסות, מאחר והתובע התחייב לרכוש בכספו ציוד מיוחד לצורך התהליך שהוא רוצה לבצע בפטריות ולהוביל את כל הציוד שירכוש.

1. הצעת התובע נראתה לנתבע ולבוריס מאד אטרקטיבית, מאחר ומשמעותה היתה הגדלת היקף הקטיף וקבלת אחוזים מרווחיו ללא השקעה כספית מצדם, כאשר כל מה שהם נדרשו לעשות הוא לספק את שירותי החברה שיקימו ולאפשר לו לקטוף בצמוד להם. התוצאה היתה כי הושגו הסכמות בין הצדדים, על פיהן יתאפשר לתובע להשתמש בשירותי החברה שיקימו לצורכי ניהול העסק שלהם, שתיקרא "מאמא מרי קרסנויארסק", כדי שהתובע "לא יצטרך להקים חברה נפרדת ברוסיה, דבר שלוקח לבצע זמן רב, שלא נותר עד הקטיף". הנתבע ובוריס גם הבהירו לתובע כי הוא "יוכל להשתמש בשירותי החברה הישראלית" של הנתבע, מאמא מרי ישראל, ויוכל כתוצאה מהעזרה הזו שתינתן לו לחסוך בהוצאות, "ובייחוד יחסוך את תשלום מס ערך מוסף".
2. לטענת הנתבע, לא הוצע לתובע בפגישה זו ולא לאחר מכן, להיכנס כשותף, לא במקרקעין או במבנים שהנתבע היה אמור לרכוש, ולא במניות החברה שתוקם, ולא היה כל צורך בו כשותף. העסק של הנתבע ובוריס כבר היה בשלבים מתקדמים מאד, ומומן מכספם, בהתאם לאחוזי השותפות שביניהם. כל שסוכם הוא מתן רשות לתובע להשתמש בשירותי המפעל שיוקם על ידם ולהצטרף לקטיף באזורים שמצאו, כאשר הצטרפותו לקטיף תהא כנגד מתן אחוזי רווח לנתבע, מהמוצר שיכין ויעבד מהקטיף שהוא יבצע כיחידה נפרדת, והשתתפות יחסית בהוצאות.
3. בניגוד לטענת התובע, במהלך הפגישה לא הוצג בפניו מצג כאילו המקרקעין כבר נרכשו. במועד הפגישה בסוף חודש פברואר עדיין לא ידעו הנתבע ובוריס, וגם לא ליאוניד, באיזו כתובת יירכשו המגרש והמבנים, אלא נוהל מו"מ לגבי כמה אתרים. רק בתאריך 16.3.05 נרכשו המגרש והמבנים בקרסנויארסק שעליהם היה העסק אמור לפעול. מעבר לכך, הכתובת שמציין התובע בכתב התביעה שגויה, והכתובת הנכונה הינה שד' סוורנויה מס' 7A.
4. באותו מועד אף לא היה ידוע כמה יעלו המכונות לעסק של התובע והיכן יירכשו, ולא דובר על סכומי השקעה מדויקים של התובע בעסק שיקים, ולכן גם לא סוכם על סכום של 400,000 $. לכן גם לא נחתם כל הסכם בין הצדדים, לא הסכם שותפות ולא כל הסכם אחר, כי לא היה צורך בכך, באשר מדובר היה רק על השתתפות בהוצאות שישלם התובע לנתבע ולבוריס, ועל אחוזים מרווחים שיקבלו הנתבע ובוריס, מהעסק של התובע.
5. לטענת הנתבע, כל גרסתו של התובע הינה בלתי סבירה באשר לא יתכן כי איש עסקים עתיר ניסיון כמו התובע, העומד להיכנס לשותפות בעסק ובמקרקעין, יכנס לעסקה מסוג כזה בלי שערך בדיקות יסודיות של מה שהוא רוכש בפועל, בלי שראה כל מסמך בכתב לעסק המוצע לו, בלי שנחתם בין הצדדים הסכם התקשרות מפורט, ובלי שיפעיל עו"ד מטעמו. אף לא סביר שהתובע יזרים לנתבע מאות אלפי דולרים ללא קבלת בטחונות או ערבויות להתחייבויות הנתבע, ללא שיופקדו שטרי העברת מניות בידי עו"ד לאבטחת העברת מניות אליו, ללא שעו"ד מטעמו יבדוק את מסמכי המקרקעין אותו הוא אמור לרכוש עבור כספו, וללא שיבדוק שוויו, ומיקומו של נכס המקרקעין ומיקום ביצוע העסקה.
6. התובע העביר את הכספים בשני שלבים, ולמרות שההפרש בין השלבים הינו הפרש של מספר חודשים, ולמרות שלא קיבל מהנתבע מסמכים ואסמכתאות לגבי הזכויות בעסק שרכש כביכול, עדיין ובחוסר הגיון עסקי מוחלט המשיך התובע להעביר כספים נוספים לנתבע.
7. מעבר לכך, משך שנים רבות, ובשום שלב שהוא, התובע לא החתים את הנתבע על הסכמים ו/או מזכרי הבנה להוכחת הזכויות שרכש עבור כספו. כמו כן, התובע לא דאג לקבל אישור בכתב מכל גורם שהוא כי הציודים שרכש הם עבור העסק של הנתבע, וכי הסכומים הגדולים שהוציא מהווים תשלום עבור רכישת חלק מעסק בשותפות עם הנתבע ושולמו עבור הזכויות שנרכשו מהנתבע. התובע אף לא הגיע ולו פעם אחת לאתר בקרסנויארסק בו מתנהל העסק אותו טען כי רכש.
8. לא הגיוני גם שהתובע העריך את שווי העסק בסך של 2,000,000$, בשלב שבו טרם הומצאו לו אסמכתאות לשווי העסק, כאשר המגרש עליו יעמוד העסק אמור להירכש רק מאוחר יותר והמכונות והציוד הקיימים בעסק בחודש מרץ 2005 שווים כמה עשרות אלפי דולרים בלבד, ובכל זאת התובע מוכן לשלם סכום של 400,000$ תמורת 20% מעסק עתידי שטרם הוקם.
9. בנוסף, חברת "מאמא מרי קרסנויארסק", היתה מיועדת באופן מסיבי יותר לקטיף פירות יער ולא לקטיף פטריות, מאחר וחברת מאמא מרי ישראל, שבשליטת הנתבע, עוסקת שנים ביבוא פירות יער. אלא שהתובע בכתב תביעתו כלל אינו מזכיר פירות יער, וסביר להניח שאם היה אמור לקבל אחוזים ממניות החברה היה עליו לדעת שהחברה עוסקת גם בתחום אחר ונוסף, מעבר לתחום הפטריות.
10. פועל יוצא מכל האמור לעיל, שהעסקה כפי שמציג אותה התובע אינה אמיתית, והעסקה האמיתית שנקשרה בין הצדדים הייתה שונה.
11. במהלך חודש מרץ 2005, נרכשו המקרקעין והמבנים, ובאותו זמן, נרשמה חברה בשליטת הנתבע ובוריס, חברת מאמא מרי קרסנויארסק, והכל ללא קשר לתובע, ולא במסתור אלא בצורה גלויה ורשמית. התובע לא היה אמור להיות בעל זכויות בעסק של הנתבע ובוריס או במקרקעין ובמבנים שרכש. התובע גם לא העלה כל טענה כלפי הנתבע, משך שנים לאחר מכן, ועד להגשת התביעה, בגין שותפות בעסק ובמקרקעין עם הנתבע.
12. אלברקום, ליאוניד וגם הנתבע עצמו, כולם שימשו כצינור להעברת כספי התובע לרכישת ציוד עבורו, לצרכי עסקו. זאת, מכיוון שהתובע לא היה יכול לרכוש הציוד בעצמו, כי שהה בישראל ולא היתה לו חברה פעילה ברוסיה, ומפאת הזמן הקצר שנותר עד תחילת הקטיף, וזאת כשאין לתובע הקשרים הנחוצים לצורך ביצוע פרוצדורות רישום והקמת חברה במהירות ברוסיה, שתרכוש עבורו ציוד עוד לפני תחילת עונת הקטיף. לכן התובע השתמש בחברת מאמא מרי קרסנויארסק ובשלב מאוחר יותר גם בחברת מאמא מרי ישראל, לצורך רכישת הציוד עבור עסק משלו שהקים.
13. הנתבע מודה כי "הפתק" נכתב על ידו, וכי סך של 162,000$ במזומן אכן נמסר לו על ידי התובע, אלא שלטענתו סכום זה הועבר אליו רק כצינור לצורך רכישת ציוד עבור התובע תוך שימוש בחברת מאמא מרי קרסנויארסק שבשליטת הנתבע. מעבר לכך, אין במסמך כל התחייבות של הנתבע להחזיר את הסכומים הנקובים בו לתובע, ואין בו כל מועד נקוב להחזרתם, והמסמך הוא בגדר קבלה בלבד.
14. הנתבע שם את הדגש על הנוסח בו נרשם חלקו השני של האישור המופיע בכתב ידו על גבי הפתק, שזו לשונו (בתרגום מהשפה הרוסית):

"סטרמובסקי יבגני השלים לצורך הקמת העסק שלו ברוסיה עוד 238,000 (מאתיים שלושים ושמונה אלף)."

טיעונו של הנתבע מפנה תשומת הלב לשניים: ראשית, לכך שנרשם "העסק שלו", דהיינו של יבגני, התובע. שנית, לכך שבצד המספר 238,000 הנקוב בחלקו השני של הפתק, לא צויין המטבע בו מדובר. בניגוד לנטען ע"י התובע, סכום זה לא היה סכום דולרי כלל, אלא היה סכום ברובלים, השווה לכ- 8,500$ בלבד. סכום זה ניתן לנתבע ע"י התובע, בנוכחות בוריס, כפי שכתוב בפתק, "לצרכי הקמת העסק שלו ברוסיה". אם אכן היה מדובר על דולרים, לא ייתכן שהנתבע, אשר קורא וכותב ברוסית, לא היה דואג שייכתב בפתק שמדובר בדולרים.

1. הסכומים הנ"ל, יחד עם כספים נוספים, נועדו לרכישת חדר קירור מיוחד לפי ספציפיקציות המתאימות להקפאת הפטריות שיקטוף התובע (פטריות כמוצר חצי מוגמר, מוקפאות ולא מבושלות) וכן עבור רכישת מכונה מיוחדת שהינה מערכת יבוש פטריות, לצרכים המיוחדים של התובע, ולהכנת המוצר המוגמר שלו מהפטריות שיקטפו.
2. עלות חדר הקירור כפי שמסר התובע, אמורה היתה להיות בסדרי גודל שקרובים ל-200,000$ בערך, ועלות המכונה ליבוש פטריות אמורה היתה להיות בסדר גודל של כ-140,000$ בערך, ולצורך רכישתם היה צורך במתן מקדמות לחברות שמהן יירכשו. התובע הבהיר לנתבע כי הוא יעביר באמצעות הנתבע כספים במספר שלבים, ובשלב הראשון ימסור לנתבע סכום של 160,000$ כמקדמה עבור שני הפריטים, ועוד סכום של 2,000$ לצרכי הוצאות משרדיות, וכך ביום 9.3.05 מסר התובע לנתבע סך של 162,000$.
3. להלן פירוט הסכומים שהעביר התובע לנתבע לצורך רכישת הציוד לעסקו של התובע:

א. בתאריך 9.3.05 קיבל הנתבע 162,000 $ מהתובע.

ב. בתאריך 5.5.05 הועברו כספים לאלברקום בסכום של 52,680 $ (231,000 ₪).

ג. בתאריך 5.5.05 הועבר כסף לליאוניד בסכום של 100,000 $ (436,000 ₪).

ד. בתאריך כלשהו במהלך חודש מאי 2005, קיבל הנתבע סך 8,500$ (238,000 רובל, כפי שרשום בפתק).

1. להלן עלויות הציוד כפי שהורה התובע לנתבע לרכוש עבורו לעסק של התובע:

א. מחיר חדר הקירור שנרכש ברוסיה נקבע ל-6,284,949 רובל כשסכום זה כולל מע"מ בסך 958,721 רובל, והמחיר לפני מע"מ הינו 5,326,228 רובל (192,700$), כשסכום זה שולם ב-2 תשלומים. כל תשלום עבור חדר הקירור היה בסך 2,663,114 רובל שהם 96,350$, כשתשלום אחד שולם ב-30.3.05 ותשלום שני הכולל מע"מ שולם ב-10.6.05.

ב. מחיר המערכת ליבוש פטריות שנרכשה ברוסיה נקבע ל-4,380,750 רובל, כולל מע"מ בסך 668,250 רובל, והמחיר לפני מע"מ הינו 3,712,500 רובל (135,000$). כל תשלום עבור המערכת היה בסך 1,856,250 רובל, שהם 67,500$, כשתשלום ראשון שולם ב-25.3.05 ותשלום שני הכולל מע"מ ב-6.5.05.

1. התובע שילם סכומים כלהלן:

(1) 192,700$ עבור חדר הקירור.

(2) 135,000$ עבור מערכת יבוש הפטריות.

(הסכומים לפני מע"מ)

1. בחודש מרץ 2005 (ב-25.3.05 וב-30.3.05) שולם ע"י הנתבע או מי מטעמו:

(1) 96,350$ עבור חדר הקירור.

(2) 67,500 $ עבור מכונה ליבוש פטריות.

סה"כ שולם בחודש מרץ 2005 סך של 163,850$ כשהתשלום של 162,000$ שנתן התובע לנתבע ב-9.3.05 יועד לצורך תשלום זה (חוסר של 1850$ בלבד).

1. בחודשים מאי-יוני 2005 (ב-6.5.05 וב-10.6.05) שולם ע"י הנתבע או מי מטעמו:

(1) 96,350 $ עבור חדר הקירור.

(2) 67,500 $ עבור מכונה ליבוש פטריות.

(במועד התשלום השני שולם המע"מ)

סה"כ שולם בחודשים מאי-יוני 2005 סך 163,850$, באמצעות כספים שהועברו לאלברקום (52,680$) ולליאוניד (100,000$). בסיכום נתקבל מהתובע סך כולל של 152,680$ בלבד, שלא הספיק, ולכן התובע העביר עוד סך של 8,500$ שהם 238,000 רובל, ולאחר העברת סכום נוסף זה נותרה יתרת חוב קטנה של 4,520$ שהתובע הבטיח להעביר תוך ימים ספורים במהלך חודש מאי 2005, אך עד היום לא העבירם.

כלומר, בסיכומו של דבר, עלות חדר הקירור והמכונה ליבוש פטריות, לפני מע"מ, היתה 327,700$, והתובע שילם רק 323,180$.

1. ביחס ליתר הציוד שרכש התובע (גנראטורים, קונטיינרים, בוילר וכו') טוען הנתבע כי התובע רכש ציוד זה עבור עצמו – כלומר לצורך עסקו העצמאי של התובע. ביחס למשאיות, טוען הנתבע כי התובע לא הוכיח כי רכש המשאיות, וממילא לא היה צורך במשאיות בעסק.
2. בקשר להלוואה לגביה מפרט התובע בכתב תביעתו, טוען הנתבע כי אינו יודע לצרכי מה נלקחה, וממילא אין כל הסבר מדוע התובע לא נטל הלוואה בדיוק על סכום של 667,000 ₪ שהינו צרוף הכספים שהועברו לאלברקום ולליאוניד בסמוך למועד זה, אלא לקח כמעט 99,000 ₪ נוספים.
3. לטענת הנתבע, הסכום הנקוב בכתב התביעה והטבלה שהציג התובע הם תוצאה של חיבור מלאכותי של סכומי כסף, הכל במטרה להגיע לסכום של 400,000$. הטבלה נבנתה באופן מכוון ע"י צירוף סכומים שבחלקם לא נועדו לצרכי פרויקט קטיף הפטריות ו/או לא הוצאו כלל. אם יופחתו כל הסכומים שלא הוצאו בפועל ע"י התובע מסיכום ההוצאות המפורט בכתב התביעה, הרי שלא יתקבל סך של 400,000$.

בסיכומיו עורך הנתבע חישוב על פיו חיבור כל הסכומים "האמיתיים" ששולמו על ידי התובע נותן סך כולל של 367,644$ בלבד, דהיינו חסרים לתובע יותר מאשר 32,300$, שבכל מקרה אין התובע יכול להוכיח שהוא שילם, לנתבע או לגורמים אחרים.

1. בניגוד לטענות התובע, לפיהן פנה פעמים רבות אל הנתבע ודרש ממנו להעביר לו מניות וחלק מהמקרקעין על שמו, הרי שהתובע מעולם לא שאל את הנתבע מתי יועברו ההחזקות בעסק של הנתבע אליו, ולא שאל מאומה לגבי המקרקעין, כי מעולם העניין לא עמד על הפרק.
2. לטענת הנתבע, לא ייתכן שכבר בחודש יוני 2005 ביטל התובע את העסקה, עוד לפני פתיחת עונת הקטיף, ולא עשה כלום מאז, למרות שלגרסתו הוציא מאות אלפי דולרים אשר נמסרו לנתבע, כאשר אינו טורח לכתוב לנתבע אפילו מכתב התראה אחד, לא בעצמו ולא ע"י עו"ד, ואינו נוקט בשום צעד משפטי כנגד הנתבע. התובע אף לא סיפק לשיהוי ארוך זה כל הסבר. מעבר לכך, כפי שלא קיים מסמך כלשהו בכתב על קיום העסקה, כך אין התובע מספק מסמך שניתן לפרשו כהודעת ביטול בכתב.
3. התובע לא עמד בהתחייבויותיו ולא הגיע כלל לעונת הקטיף, בתירוצים שונים ומשונים, כשבפועל יצר מצב שלא התקבל אצל הנתבע כל רווח, כך שהנתבע טרח עבור התובע לשווא ונותר עם הוצאות אחזקה, שמירה ואחסון על חשבונו בלבד. הנתבע ובוריס היו עסוקים בקטיף עד סוף שנת 2005, וכשהתובע לא הגיע לקטיף הבין הנתבע שהוא אינו מתכוון לשתף עימם פעולה כפי שתוכנן וכי סתם ניצל אותם.
4. ביוזמת הנתבע, בחודש ינואר 2006 נפגשו הצדדים וסוכם כי בינתיים, עד שיחליט התובע מה בכוונתו לעשות עם הציוד שנמצא אצל הנתבע, ימשיך הנתבע לשמור על הציוד וכשירצה התובע לקבלו, ייערך איתו חשבון סופי על סילוק חובותיו לנתבע. בחלוף הזמן, הנתבע דרש מהתובע מספר פעמים לפנות את הציוד שלו משטח המפעל, ובכל פעם התובע הבטיח לנתבע שיפנה הציוד בקרוב וכי לאחר שימכור אותו יחזיר לנתבע את חובותיו, אך חזר בו מהבטחותיו וטען כי אין לו מקום אחר לאחסן הציוד.
5. כל נסיונות הנתבע במשך השנים 2005 ועד 2008 לקבל מהתובע החזר הכספים שהתובע חייב לו לא צלחו, והתובע טען כי כל עוד לא מכר התובע את הציוד, אין בכוונתו ו/או ביכולתו לשלם, וכי הציוד שנמצא בקרסנויארסק משמש כבטוחה לנתבע לכך שכספו יוחזר לו.
6. באמצע שנת 2008, משראה הנתבע כי התובע אינו מוכר את הציוד ואינו משלם לו את חובותיו, הודיע הנתבע לתובע כי ישליך את הציוד לים וכי יתבע אותו על כל הכספים שהוא חייב לו. בתגובה הקדים התובע את הנתבע והגיש התובענה דנן על סכום אסטרונומי בטענה שהנתבע הוא זה שחייב לו כספים.
7. הנתבע מבהיר כי גם כיום, את כל המכונות והציוד שנרכשו עבור התובע והנמצאים בקרסנויארסק באחסון, יכול התובע לקבל מיד חזרה, בכפוף לקיום התחשבנות על חובותיו לנתבע ופירעון חובות אלו.
8. הנתבע מציין כי חברת מאמא מרי קרסנויארסק אינה פעילה כיום, אך רוב הציוד שלה לא נמכר ונמצא יחד עם הציוד של התובע באחסנה בקרסנויארסק. החברה נמכרה למר קוזאקוב איון ביום 13.11.06, עבור תשלום של 20,000 רובל (כ-700$), והועברה אליו גם כל הניירת של החברה. לפיכך, גם אם גרסת התובע היתה נכונה, והוא היה שותף בעסק שלא הועברו אליו הזכויות בו, ממילא אין למניות החברה ערך כיום. כמו כן, המקרקעין שכביכול רכש בהם זכויות, שוויים על פי הסכם הרכישה הינו סכום מזערי בערכים של דולרים, וחלקו של התובע, לטענתו הכוזבת, הינו בשיעור 20% בלבד, ובוודאי שאין השווי בסדרי גודל של מאות אלפי דולרים. מעבר לכך, כל שניתן לשותפים בעסק שנסגר והפסיק פעילותו זה לחלוק ברכוש העסק, ולכן לכל היותר התובע יכול היה לקבל חלק יחסי בציוד של העסק.
9. הנתבע דוחה גם את טענות התובע כי על הנתבע לשלם לו סכומים נוספים, בגין כספים אותם שילם כביכול עבור העסק המשותף, בגין ריבית יחסית ודמי טיפול יחסיים, בגין הוצאות כלליות שונות ובגין עוגמת נפש, וטוען כי מדובר בדרישה חסרת בסיס שאינה נתמכת בראיות כלשהן ויש לדחותה על הסף.

כתב תביעה שכנגד

1. לטענת הנתבע, בעקבות ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים, התובע ביצע בירורים בישראל, ברוסיה ובמקומות אחרים בחו"ל, ומצא חברות מהן יוכל לרכוש ציוד לעסק שלו (של התובע), והודיע לנתבע שבכוונתו לרכוש ציוד לעסק קטיף הפטריות שהוא יקים, לפי פירוט כלהלן:

ברוסיה – ירכוש חדר קירור ומכונה ליבוש פטריות;

מחוץ לגבולות רוסיה – קונטיינרים, גנראטורים ותנור קיטור בוילר;

את יתר הציוד וארגון הצוותים הנחוצים לעסק של התובע אמור היה התובע לארגן בעצמו לכשיגיע לקרסנויארסק בטרם תחל עונת הקטיף.

1. להלן פירוט הסכומים שהנתבע טוען כי התובע חב לו:

א. חדר קירור ומכונת ייבוש פטריות - סה"כ קיבל הנתבע מהתובע סכום של 323,180$ בלבד, כשמסכום זה נרכש כאמור, עבור התובע, חדר קירור ב-192,700$ ומערכת ליבוש פטריות ב-135,000$, וסה"כ שולם עבור התובע סך של 327,700$. כלומר, הנתבע שילם ביתר עבור התובע סך של 4,520 $.

ב. הובלת קונטיינרים - במהלך חודש יוני 2005 רכש התובע 4 קונטיינרים בישראל באמצעות מאמא מרי ישראל. על מנת לבצע את הובלת הציוד לרוסיה, שילם הנתבע למשלח, חברת אימקו שילוח בע"מ, סכום של 24,580$, וסכום נוסף של 19,720$ למכס הרוסי, כשהגיע הציוד לרוסיה. סה"כ שילם הנתבע עבור הובלת הציוד מישראל לאתר הקטיף בקרסנויארסק סכום של 44,300 $.

ג. תנור קיטור (בוילר) - בחודש אפריל 2005 רכש התובע תנור קיטור בטורקיה בסך של 21,500 יורו, עבור עסקו, והוביל גם אותו לאתר הקטיף של עסקו בקרסנויארסק. לצורך העסקה שילם התובע סך של 15,075 יורו בלבד, וביקש מהנתבע שיעזור לו ע"י מימון ביניים, במסגרתו ישלם הנתבע את הפרש התשלום לחברה הטורקית והם יתחשבנו אחר כך. הנתבע שילם לבנק הטורקי סכום של 6,450 יורו עבור התובע, שהינם 8,700 $.

בנוסף, בתאריך 22.6.05 הגיע הבוילר לקרסנויארסק, והיה צורך לחברו לצנרת כדי שיהא מוכן להפעלה, ולשלם לטכנאי מבצע החיבור. לצורך זה זומן טכנאי עבור התובע, וגם זאת על בסיס התחייבות התובע להחזיר לנתבע את כספי עלות החיבור. הנתבע שילם לטכנאי סכום של 2,315 $ עבור עבודתו.

ד. הוצאות שמירה ואחסון – עוד בפגישה הראשונה בה סוכמו פרטי ההתקשרות סוכם כי יתאפשר לתובע להשתמש בשטח שבבעלות הנתבע לצורך העמדת ואחסון הציוד והמכונות שירכוש, והתובע ישתתף במחצית עלויות השמירה והאחסון של הציוד העומדות על סך של כ-1000 $ לחודש, כלומר חלקו של התובע בגין עלויות השמירה עמד על 500 $ לחודש. התובע חב כספים לנתבע בגין הוצאות השמירה והאחסון של הציוד שלו בקרסנויארסק, כלהלן:

1. בתקופה בה היה המגרש עליו עמד הציוד שייך לנתבע (תקופה של 12 חודשים) עלות השמירה והאחסון היתה בסכום של 1,000$ לחודש כשחלקו של התובע היה בשיעור מחצית, כפי שסוכם בין הצדדים, דהיינו 500$ לחודש, וסה"כ סכום של 6,000$.

2. בתקופה שבה המגרש עליו אוחסן הציוד כבר לא היה בבעלות הנתבע, והושכר מגרש לאחסון הציודים, היו הוצאות השמירה והאחסון בסכום של 1,050$ לחודש (כך לפי תצהיר הנתבע. בכתב התביעה שכנגד נרשם 1,100$ לחודש), וחלקו של התובע בהוצאות בשיעור מחצית, כפי שסוכם בין הצדדים, דהיינו סכום של 525$, ולתקופה של 25 חודשים עד הגשת התביעה סך של 13,125$.

סה"כ עבור עלות השמירה והאחסון על התובע לשלם לנתבע סך של 19,125 $.

1. סה"כ חוב התובע לנתבע בגין כל המפורט לעיל הינו בסך של 78,960 $, שהינו 318,000 ₪ כערכם ביום הגשת התביעה שכנגד. בנוסף התובע חייב לנתבע את תשלום חלקו בעלות הוצאות השמירה שהצטברו מיום הגשת התביעה ועד היום.
2. הנתבע ביקש לקבוע כי במידה ויחוייב בתשלום כספי כלשהו בגין תביעת התובע שהוגשה נגדו, תעמוד לו הזכות לקזז סכומים שיפסקו לטובתו בכתב התביעה שכנגד.

דיון

א. הכרעה

1. במחלוקת שנפלה בין הצדדים יש להכריע איזו גרסה עובדתית נכונה –

האם גרסתו של התובע לפיה העביר לנתבע כספים, הן במזומן, הן על ידי העברה לצדדים שלישיים והן על ידי רכישת ציוד - על מנת להיכנס כשותף בעסק;

או שמא גרסתו של הנתבע לפיה התובע ביקש להקים עסק נפרד וכי הכספים שהעביר לנתבע ולמי מטעמו נועדו לרכישת ציוד עבור עסקו העצמאי של התובע.

ההכרעה הנדרשת הינה קוטבית, שכן שתי הגרסאות מוציאות זו את זו.

1. אומר כבר עתה כי גרסתו של הנתבע היא גרסת בדים, גרסה כוזבת לחלוטין מתחילתה ועד סופה, ואני דוחה אותה מכל וכל.

גרסת הנתבע גם לוקה בחוסר סבירות וטענותיו נטולות הגיון, כפי שאפרט בהמשך. אולם לא על תובנה זו בלבד מבוססת המסקנה דלעיל, הגם שהיא בהחלט מחזקת אותה, אלא על מסכת הראיות.

1. המדובר במקרה קיצוני למדי, שבו ניתן להגיע למסקנה זו בפסקנות. התגלעו סתירות רבות ומהותיות בין גרסאותיו השונות של הנתבע לבין עצמן, ובכלל זה סתירות בין תצהיריו לעדותו בחקירה נגדית; בין גרסאותיהם השונות של העדים מטעמו לבין עצמן, ובכלל זה סתירות בין תצהיריהם לעדויותיהם בחקירה נגדית; וכן סתירות בין גרסאותיו של הנתבע לגרסאותיהם של העדים מטעמו. ישנן סתירות רבות בין גרסתו של הנתבע לבין מסמכים ונתונים שנתקבלו מצד ג' ואינם במחלוקת; בנוסף, מסמכים שהנתבע עצמו צירף לתצהירו אינם עולים בקנה אחד עם גרסתו וניכר כי הנתבע מנסה "לאלץ" את המסמכים כך שיתאימו לגרסתו. הנתבע אף נמנע מלצרף מסמכים וראיות חיוניים שבהישג ידו על מנת לבסס את גרסתו. יתרה מכך; הנתבע ביקש לחזור בו מחלקים מהותיים מגרסתו הראשונית וביקש "להוציא" מסמכים אשר צירף לכתב הגנתו, לתביעה שכנגד ולתצהירים קודמים עליהם חתם, מסמכים שאינם תואמים את גרסתו המתעדכנת מעת לעת.
2. מדובר במקרה מובהק גם מבחינת "אותות האמת", או שמא יש לומר "אותות השקר", אשר מצאו ביטוי בעת מתן העדויות מטעם הנתבע, וכטענת ב"כ התובע אותות אלו אכן היו "מהממים בעוצמתם". עדויותיהם של עדי הנתבע עוררו רושם בלתי משכנע לחלוטין. לשיא הגיעו הדברים במהלך עדותו של בוריס, אשר היה שרוי במצוקה פיזית בתגובת דחק של ממש. דומה היה כי נוכחותו הדומיננטית של הנתבע באולם בהחלט מקשה עליו. הוא היסס, לפעמים פרקי זמן ארוכים ביותר, לפני מתן תשובותיו. הוא הרבה להתחמק ממתן תשובות ישירות וניסה להסיט את הדיון מהשאלה לנושאים אחרים. ליאוניד התגלה כעד מתוחכם יותר מאחיו. ליאוניד גילה אנטגוניזם ברור להשיב לשאלות, לעתים התחמק מהן, ולכשהשיב היו תשובותיו מתחכמות וציניות. מידת הסרקזם שגילה הלכה וגברה ככל שנעשה מודע להבדלים בין האמור בתצהירו לבין האמור בעדותו.
3. אף הנתבע התגלה כעד מתוחכם, ואף עדותו של הנתבע הותירה רושם שלילי ביותר. הנתבע חתם על תצהיר ארוך ועתיר מלל, בו כניסה לפרטי פרטים והעלאת טיעונים. לאחר שנכח במהלך כל הישיבות וגילה מעורבות ובקיאות, ולאחר ששמע את עדות התובע וראה את גרסת ההגנה קורסת, פשוטו כמשמעו, בחקירת העדים מטעמו, בחר לנקוט בעדותו בגישה של התרחקות מכל הסוגיה. על אף שבתצהירו טען לגרסה שונה, בחקירתו לפתע הוא אינו יודע דבר, הוא לא היה מעורב, וצריך לשאול את בוריס או ליאוניד, שכבר העידו. כשנתבקש לתת הסברים לסתירות או אי-דיוקים, בחר שלא לתת כל הסבר. לעתים סירב להשיב לשאלות, או שהשיב לשאלה בשאלה. מחד גיסא הפגין בטחון עצמי מופרז, לעתים אף זלזול בשאלות שנשאל, ומאידך גיסא הרבה להסס במתן תשובות גם בנקודות שאמורות היו להיות פשוטות לכאורה, כאשר ניכר היה כי הוא חוכך כל העת בדעתו בנוגע להשלכות אפשריות של תשובותיו, ונזהר מפני סתירות אפשריות בין תשובה פוטנציאלית לבין גרסתו המקורית וגרסאות עדיו. למעשה, באחת הפעמים הנתבע אף אישר במפורש, כי בטרם ישיב, הוא מנסה להבין לאן מנסה ב"כ התובע "לקחת" אותו, כלשונו, כמלין על כך שאינו מצליח לצפות מה תהא השאלה הבאה שיישאל, ומה תהא אי-ההתאמה בין התשובה הפשוטה שהוא מתבקש ליתן לבין גרסה אחרת שלו.
4. יצוין כי בשלב מאוחר מאשר המועד המקורי להגשת תצהירי העדות הראשית, הגיש הנתבע את תצהירו של מר אלכסנדר וינוקורוב (להלן: "וינוקורוב"), אשר הצהיר כי שימש כמנהל מחלקת שיווק של מאמא מרי קרסנויארסק (להלן תכונה גם: "ממ"ק"). מתצהיר וינוקורוב עולה לכאורה כי היה לו תפקיד משמעותי ביותר בהקמת העסק, ולמרות זאת, וינוקורוב לא הוזכר כלל בתצהירי עדות ראשית של הנתבע, של בוריס ושל ליאוניד. הדבר תמוה ביותר שכן הדעת נותנת כי אם תפקידו של וינוקורוב היה כה מרכזי, אמורים היו הנתבע ועדיו לציין זאת בתצהיריהם על מנת לחזק את גרסתם. מעבר לכך, גם עדותו של וינוקורוב נמצאה בלתי אמינה ובלתי סבירה, כפי שיפורט בהמשך.
5. לעומת זאת, מצאתי את עדותו של התובע מהימנה. התובע לא התחכם ולא התחמק במתן תשובותיו. השיב במישרין לשאלות שנשאל ובאופן ענייני. הישיר מבט מפוכח, תרתי משמע; גם אל הנקודות הפחות נוחות מבחינתו והטעויות בהתנהלותו, גם אל ב"כ הנתבע. האמנתי לכל מילה שאמר התובע. עדותו לא היתה נקיה לחלוטין מאי-התאמות ומסתירות, אולם לא היו אלה סתירות היורדות לשורשו של עניין, אלא כאלה שניתן למצוא בכל עדות. סיכומו של דבר, אני נותן אמון מלא בעדותו של התובע ומקבל אותה במלואה.
6. מן הראוי לציין כי עדותו של התובע לא היתה עדות יחידה של בעל דין. מלבד עדותה של פקידת הבנק (אליה אתייחס בהמשך, ואשר אף היא תומכת בגרסתו), התובע הגיש תצהירי עדות ראשית של אורי ושל וודים. תצהיריהם היו קצרים וענייניים. מאחר ולא נכנסו עמו להשקעה ולא הכירו את התנהלותו המלאה של התובע מול הנתבע, לא העידו על כך. עם זאת, עדותם לפיה התובע שוחח עמם, בנפרד, על כניסתו להשקעה ברוסיה כשותף של איגור ובוריס; עדותם, בנפרד, כי דובר עמם בתחילה על השקעה של כ- 500,000$ כנגד 20% מהעסק (כפי שהעיד יבגני כי איגור דרש בתחילה, ורק לאחר מו"מ הוסכם על סכום של 400,000$); עדותו של אורי כי בתחילה יבגני ניסה לעניין אף אותו להיכנס כשותף של איגור ובוריס; עדותו של וודים כי הלווה ליבגני סכום כסף במזומן לצורך התשלום במזומן לאיגור – העדויות של שניהם תומכות מאד בגרסת התובע ומספקות לה חיזוק למעלה מן המידה הנדרשת.

מן הראוי לציין עוד, ובהדגשה, כי הנתבע בחר להימנע מלחקור את וודים ואורי על תצהיריהם. רק לאחר שהתייצבו לעדות, הודיע ב"כ הנתבע באולם כי הוא מוותר על חקירתם. לטעמי, בנסיבות העניין, לא ניתן להפריז במשקל שיש לייחס לויתור זה. אין מדובר בויתור חלקי על חקירה בנוגע למספר סעיפים בתצהיר ארוך, נוכח חשיבותם הפחותה, או נוכח טענות בדבר קבילותם, או מגבלות הזמנים שקוצב בית המשפט וכיו"ב, שאז ייתכן כי ניתן לתת משמעות פחותה להלכה לפיה העדר חקירה נגדית בנקודה מסויימת כמוה כהסכמה לתוכן העדות הראשית. כאן מדובר בהימנעות גורפת ומוחלטת מחקירה, בנוגע לתצהירים קצרים וממוקדים, ללא כל מגבלת זמן, וללא כל סיבה נראית לעין, מלבד מה שנראה כשיקול טקטי מובהק, שמא בלא חקירה על השורות הספורות מפי עדים אלה, הן תטבענה בתוך ים המלל שהזרים הנתבע אל התיק, בעוד שהחקירה הנגדית תדגיש את משמעות הדברים באופן שישלול אפשרות לשקיעתן במצולות. אך תצהיריהם הקצרים והברורים של וודים ואורי צפים מעל פני המים ונראים למרחוק.

בנסיבות העניין, המסקנה העולה מהימנעות הנתבע מחקירתם של וודים ואורי על תצהיריהם הינה הודאה ברורה בנכונות האמור בהם [ע"א 260/82 סלומון נ' אמונה, פ"ד לח(4) 253 (1984); ע"א 296/82 נבנצאל נ' ג'רסי ניוקליאר- אבקו איזוטופוס אינק, פ"ד מ(3) 281, 303 (1986); ע"א 841/87 רון נ' רון, פ"ד מה(3) 793 (1991); ע"א 2877/92 לטיף נ' מורשת בנימין למסחר ולבניה (קרני שומרון) בע"מ, פ"ד מז(3) 846, 850 (1993)] – הודאה המחזקת עד מאד את גרסת התובע.

כאן גם המקום להתייחס לטענה מסויימת בסיכומי הנתבע, המבקש להיבנות מכך שבתצהירו של אורי לא נאמר דבר אודות הלוואה שהתובע נטל ממנו לצורך התשלום לאיגור. איני רואה לנכון לקבל את הטענה לפיה תצהירו מנוגד בהקשר זה לגרסת התובע לפיה לווה סכום כסף מוודים וכן סכום כסף מאורי. העובדה כי אורי לא הזכיר בתצהיר שהלווה סכום כסף במזומן אין משמעותה כי לא עשה כן. אדרבא; לנתבע ניתנה הזדמנות פז לחקור את אורי בעניין זה, ולהצביע על סתירה אפשרית בין גרסת התובע לגרסתו של אורי, ומשבחר הנתבע שלא לעשות כן, אין לו להלין אלא על עצמו, ולא זו בלבד אלא שנראה כי הימנעותו מלנצל הזדמנות זו כמתבקש, פועלת לחובתו ומקימה חזקה לפיה ידע כי אילו היה חוקר את אורי בעניין זה היה מקבל תשובה שהיתה עולה בקנה אחד עם גרסת התובע. יוער כי תצהירו של אורי הוגש לאחר שנדחתה בקשת התובע לזמנו ללא תצהיר. גם מהבקשה וגם מהתצהיר שניתן בסופו של דבר, עולה כי בעת ניהול המשפט כבר לא היו אורי והתובע שותפים. האפשרות לפיה פלוני אינו מתנדב להעלות על הכתב בתצהיר כי נתן בעבר הלוואה בסכום כסף גדול למדי במזומן, אינה נראית לי בלתי סבירה, ואין משמעותה כי לא ניתנה הלוואה מעין זו.

1. בטרם נפנה לניתוח שאר הראיות, שתי הערות מקדימות בנוגע לדין באשר לנטלים ויישומו בענייננו:

ההערה האחת עניינה בנטל השכנוע לעומת חובת הבאת הראיות -

"נטל השכנוע מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו במידת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי, הייינו, מאזן ההסתברויות, ואילו משמעות חובת הבאת הראיות היא שעליו להביא ראיות מספיקות על מנת לעמוד בנטל השכנוע. נטל השכנוע, ככלל, נשאר קבוע עד לסוף הדיון ואילו חובת הבאת הראיה היא דינאמית, ועשויה לעבור מבעל דין אחד למשנהו".

[ע"א 7456/11 בר נוי נ' מלחי (11.4.13), בפסקה 14 ואסמכתאות נוספות שם].

נטל השכנוע בתיק זה מוטל על התובע. אך משעה שאין מחלוקת כי הנתבע אכן קיבל כספים מהנתבע - הנתבע עצמו מודה בקבלת סכום של 323,180$ מהתובע - אלא שהנתבע מוסיף וטוען טענות עובדתיות בקשר למטרת קבלתם ובקשר לשימוש שאמור היה לעשות בהם, חובת הבאת הראיות להוכחת נכונות טענות אלה של הנתבע – עוברת אליו. אני סבור כי הנתבע לא עמד בחובה להביא ראיות במידה מספקת להוכחת טענותיו. למעשה, מחלק מהראיות שכן הביא, עולות מסקנות הפוכות מאלה הנטענות על ידו.

ההערה השניה עניינה ברף להוכחת מירמה -

"כאשר אחד הצדדים להליך מעלה טענת מרמה או זיוף, מוטל עליו נטל השכנוע להוכחת טענתו, בין אם מדובר בתובע או בנתבע. הגם שהנטל הוא של מאזן הסתברויות, כמקובל במשפט האזרחי, הרי שכמות הראיות ורף הראיות הנדרש לגבי טענת מרמה, אשר לה גוון מעין פלילי, הם גבוהים יותר ועל בית המשפט לבחון את הראיות בזהירות ובקפדנות".

[ע"א 7456/11 בר נוי נ' מלחי (11.4.13), בפסקה 15 ואסמכתאות נוספות שם].

ער אני לכך שמשמעות טענותיו של התובע הן למעשה כי הנתבע הוליך אותו שולל ונקט בדרכי הונאה ורמיה. ובלשונו של ב"כ התובע – "הנתבע ביצע לתובע תרגיל "עוקץ" ". אני סבור כי התובע עמד ברף הראייתי המוגבר הנדרש לצורך עמידה בנטל השכנוע בהליך אזרחי בשים לב לגוון המעין פלילי של הטענות, וכי ניתן לקבוע כי הנתבע אכן ביצע לתובע "תרגיל עוקץ".

1. בהמשך, דרך הילוכנו תהא, במידה מסויימת, מן הקל אל הכבד. נפתח בעמידה על חוסר הסבירות הבסיסי בו לוקה גרסת הנתבע. לאחר מכן ננתח את העדויות והראיות ואגב כך נצביע על קשיים, סתירות ופרכות בעדויות ההגנה, עד כדי כזב של ממש. אך מן הראוי לפתוח בנתון באשר למסלול הכספים ששילם התובע, מאחר ומדובר בנתון בעל משמעות מכרעת, כמעט בבחינת "אקדח מעשן", אך כזה אשר נתגלה רק במערכה האחרונה.
2. הנתבע ועדיו טענו כי אלברקום שימשה כמעין צינור להעברת כספים, בדומה לבנק. במהלך העדויות נחקרו ליאוניד והנתבע על מסלול הכספים שמסר התובע, ובעדויות התגלעו סתירות, כמפורט בהמשך. ב"כ התובע איתגר אותם בנוגע להסכמתם לקבל נתונים מאלברקום באשר לכספים וניתנה הסכמתם. משכך, ולבקשת התובע, בהחלטה מיום 7.1.13 ניתן צו אשר הורה לאלברקום "למסור את כל הפרטים והמסמכים הקשורים בתשלומים שהתבצעו על ידי התובע ביום 5/5/2005, האחד על סך 231,000 ₪ בהעברה בנקאית ל[אלברקום], והשני על סך של 436,000 ₪ בשיק בנקאי לטובת לאוניד ליגר, לרבות ... להיכן ולמי הועברו הכספים ולאיזה חשבון, וכן מה מספרו ועל שם מי הוא רשום". ביום 21.2.13 נסרק לתיק מכתבו של ב"כ אלברקום מיום 28.1.13 ובו הפירוט המבוקש (להלן: "מכתב אלברקום").
3. ממכתב אלברקום עולה כי שני התשלומים הנ"ל ששילם התובע ביום 5.5.05 הומרו לדולרים, וכי מתוך הכספים ששילם התובע, סך של 24,580$ הועבר לחשבון הבנק של חברת אימקו שילוח.

סכום זה מוזכר בעמ' 21 לתצהיר העדות הראשית של הנתבע, כאשר הנתבע טוען שמדובר בסכום שהוא זה ששילם לחברת השילוח עבור הובלת הקונטיינרים לרוסיה. הנתבע אף צירף תדפיס העברה בנקאית מאלברקום לחשבונה של אימקו שילוח (נספח ח' לתצהירו) ואף דורש סכום זה מהתובע בתביעה שכנגד(!). כלומר, הנתבע הגיש תביעה שכנגד בגין עלות משלוח הקונטיינרים בטענה שהוא זה ששילם עבורם מכספו, בעוד שכיום ברור כי הכסף שהועבר לחברה המשלחת מאלברקום הוא כספו של התובע. הנתבע, אשר קיבל את הכספים מהתובע, שילם באמצעות כספי התובע על ההובלה, ולאחר מכן הגיש תביעה שכנגד בגין אותם סכומים ממש, בטענה כי הוא זה ששילמם.

נסיונותיו של הנתבע לתרץ תירוצים בהקשר זה (עמ' 28-29 בסיכומיו) אינם עולים יפה. הדמיון בשם החברה ממנה נרכשו הקונטיינרים ("אמקו ים בע"מ" – Emco Marine Ltd.) והחברה המשלחת שטיפלה בהובלתם ("אימקו שילוח בע"מ" – Imco Forwarding Ltd.), אינו רלבנטי כלל ואין בו מאומה פרט לנסיון להסטת הדיון מהעיקר.

העובדה שהתובע אינו טוען בתביעתו כי שילם במישרין עבור ההובלה, אף היא אינה רלבנטית. ראשית, הנתבע לא ידע כי עשה כן בעקיפין, שכן התשלום מכספו בוצע מאחורי המסך המפריד של אלברקום. שנית, אף אם היה התובע יודע זאת, לא היה בכך כדי לשנות את הסכומים בתביעתו, שכוללים סכומים ששילם במישרין, כמו רכישת הקונטיינרים (להבדיל מהובלתם), וכן סכומים שהעביר לנתבע דרך אלברקום. במלים אחרות, אין כלל מחלוקת כי הנתבע הוא ששילם בפועל לחברה המשלחת. אלא שהנתבע טען כי הוא שילם עליה מכספו שלו:

"אני שילמתי סכומים אלו לחברת אלברקום בע"מ, ביום 1/6/05, על מנת שתעבירם לחברת אימקו-שילוח בע"מ, סכום של 24,580 $ שולם לאימקו-שילוח בע"מ על ידי, ובנוסף ..."

(עמ' 10 לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע, פסקה שניה מלמטה).

ממכתב אלברקום עולה בבירור כי גרסתו זו של הנתבע הינה גרסה בלתי נכונה בעליל.

1. ודוק; נושא התשלום עבור הובלת הקונטיינרים, כשלעצמו, אינו מלמד אותנו מה היה ייעודם, לעסק משותף כטענת יבגני, או לעסק נפרד של יבגני כטענתו של איגור. אך הוא מאפשר בהחלט לדעת מי איננו דובר אמת, וכך לסייע להכריע בין שתי הגרסאות, האמורות להיות קוהרנטיות כל אחת כשלעצמה.

יבגני טוען כי סבר שהוא נכנס למיזם משותף, של עסק בהקמה, כשבמהלך ההקמה כל אחד משקיע כספים ומתחשבנים בהמשך, ובמסגרת זו הוא רכש מכספו קונטיינרים, העביר אותם לאיגור, וסבר כי איגור ידאג להובילם מכספו לרוסיה. יבגני אינו טוען כי מימן את ההובלה, אלא כי שילם לאיגור סכומים רבים, ללא קשר ישיר לקונטיינרים, בהיות העסק משותף.

איגור טוען כי הקונטיינרים היו קונטיינרים של יבגני בלבד, שנועדו עבור עסקו הנפרד של יבגני, ולמרות זאת הוא, איגור, שילם על הובלתם סך של 24,580$ (ובהמשך עוד סכום של 19,720$ ברוסיה). איגור אף מהין לתבוע את עלות ההובלה מיבגני, שכן הוא טוען כי למרות שהקונטיינרים הם של יבגני, הוא, איגור, שילם עבור הובלתם מכספו שלו.

אך בסופו של יום מתברר כי טענתו של איגור לפיה שילם עבור ההובלה – שקרית. הוא לא שילם עבור ההובלה מכספו שלו. הוא שילם עבור ההובלה מכספו של יבגני. למרות זאת, הוא תובע סכום זה מיבגני. לא זו בלבד שתביעתו זו נגועה במידה לא מבוטלת של חוסר תום לב ועזות מצח, אלא שמתחייבת גם המסקנה כי גרסתו של איגור היא גרסה שקרית, וכי יש להעדיף על פניה את גרסתו של יבגני.

ב. גרסת "העסק הנפרד"; תכלית העברת הכספים דרך הנתבע?

1. גרסתו של הנתבע, לפיה התובע היה מעוניין להקים עסק נפרד בקרסנויארסק לשם עיבוד פטריות, וכי לצורך הקמת העסק הנפרד שלו העביר סכומים גבוהים לנתבע (להלן תכונה : "גרסת העסק הנפרד") הינה על פניה בלתי סבירה.
2. ראשית, יוער כי כבר במחשבה ראשונה על גרסת העסק הנפרד, קשה שלא לתמוה לגבי רכיבי העיתוי והמיקום בגרסה זו. סמיכות הזמנים בין המועד בו חשקה נפשו של התובע בהקמת עסק נפרד, דווקא ברוסיה, אשר יעסוק דווקא בקטיף ובעיבוד פטריות, לבין המועד בו הנתבע ובוריס מקימים עסק באותו מקום בדיוק, שתחום עיסוקו חופף, נראית תמוהה על פני הדברים.
3. שנית, יוער כי מחשבה נוספת על גרסת העסק הנפרד מובילה למסקנה מרעישה: אם אמנם היה התובע מעוניין להקים עסק עצמאי ונפרד לעיבוד פטריות, בדיוק באותו מועד ובאותו מקום כמו הנתבע ובוריס, הרי שמדובר היה בהכרח בעסק מתחרה. תובנה זו אף עולה במפורש מתצהירו של הנתבע (עמ' 4, פסקה ראשונה). תובנה זו מחדדת עוד יותר את הקשיים שבגרסת העסק הנפרד.
4. שלישית, וזה העיקר, וזוהי גם השאלה המתבקשת בתיק זה שמתחילת ניהול המשפט ועד סופו לא עלה בידי הנתבע ליתן לה מענה ראוי – בהנחה שהתובע אכן רצה להקים "עסק הנפרד", לשם מה צריך היה התובע להעביר סכומי כסף כה גדולים לנתבע ולמי מטעמו? הנתבע ניסה להציג מספר תשובות לשאלה. לא רק שהסבריו אלה כשלעצמם היו חסרי הגיון, הם אף התגלו כנגועים בסתירות ובסופו של דבר התבררו כבלתי נכונים עובדתית.

ההסבר המרכזי שהציג הנתבע היה נושא החסכון במע"מ; לפי הסבר זה התובע נזקק להעברת כספים לנתבע ולמי מטעמו, על מנת שיוכל "לחסוך במע"מ" (הכוונה לניכוי מס תשומות, ולהלן, כפי שכינו זאת הצדדים: "קיזוז מע"מ" או "לקזז מע"מ") ובכך להפחית עלויות. הסבר זה התגלה כמופרך ושקרי כאחד. לא רק שהתובע כלל לא נזקק להעברת כספים לנתבע כדי לקזז מע"מ, אלא שבכל מקרה התובע לא נהנה מקיזוז מע"מ, ולמעשה ההיפך הוא הנכון; בפועל כל הטבה בגין קיזוז מע"מ, ככל שהיתה כזו, נותרה בכיסו של הנתבע והחברות בשליטתו.

הסבר נוסף שהציג הנתבע היה נושא הסיוע לתובע. בהמשך אדרש לשני הסברים אלה.

ג. מסמכים התומכים בגרסת התובע

1. גרסתו של התובע, לפיה העביר כספים לנתבע לצורך כניסה לעסק משותף, היא לא רק גרסה סבירה יותר מגרסת הנתבע. גרסת התובע גם נתמכת במסמכים רבים, שצירפו שני הצדדים.
2. מן המסמכים הרבים שצירפו הצדדים עולה כי כל הציוד נרכש באמצעות החברות מאמא מרי ישראל ומאמא מרי קרסנויארסק, ונרשם על שמן. עובדה זו מחזקת עד מאד את גרסת התובע, לפיה הציוד לא נרכש עבור עסק עצמאי שלו אלא עבור עסק משותף.
3. להלן יפורטו המסמכים התומכים בכך שהציוד נרכש לטובת עסק משותף, בחלוקה לפי נושאים:

• חדר קירור – כלל המסמכים בקשר עם רכישת חדר הקירור, ובכלל זה קבלות, חשבוניות, תעודות משלוח, מסמכי העברת כספים והסכם רכישה (נספח ה' לתצהיר הנתבע) כולם על שם הקונה מאמא מרי קרסנויארסק;
• מכונת יבוש פטריות - בהסכם רכישת המכונה ליבוש פטריות (נספח ו' לתצהיר הנתבע) הקונה היא מאמא מרי קרסנויארסק; הנתבע אף אישר בחקירתו הנגדית כי המכונה ליבוש פטריות, שנרכשה בכספו של התובע, הוכנסה לרשימת הציוד של מאמא מרי קרסנויארסק כדי לקבל הלוואה, כלומר הוצגה כלפי צד ג', גורם מממן, כשייכת לה (עמ' 120, ש' 18).

כאן המקום לציין כי ישנם מסמכים נוספים לפיהם המכונה ליבוש פטריות נרכשה על שם מאמא מרי קרסנויארסק ונרשמה על שמה, מסמכים אשר צורפו על ידי הנתבע כנספחים לתצהירו שתמך בבקשת הרשות להגן. אותם מסמכים צורפו על ידי הנתבע פעם נוספת כנספחים לכתבי הטענות, אולם בשלב דיוני מאוחר יותר ביקש להוציאם ולהתעלם מהם. בעניין מסמכים אלה ארחיב בהמשך.

• קונטיינרים - חשבונית של חברת אמקו-ים בע"מ (Emco), עבור רכישת 4 קונטיינרים (נספח ט' לתצהיר הנתבע); רשימון יצוא בנוגע לתכולת הקונטיינרים (נספח 6 לתצהיר התובע); הצעת מחיר של חברת אימקו שילוח בע"מ (Imco) עבור שילוח 4 הקונטיינרים – כולם על שם מאמא מרי ישראל.

בנוסף, רשימת תכולה של הקונטיינרים, בטבלה מפורטת - נערכה על ידי בוריס ליגר מטעם מאמא מרי, ושמה של מאמא מרי אף מופיע עליה (נספח 8 לתצהיר התובע).

• גנראטורים - טופס קליטת לקוח חדש אצל היצרנית פ.ק. גנראטורים וכן הודעת חיוב בגין קניית הגנראטורים (נספח 9 לתצהיר התובע); החשבוניות עבור רכישת הגנראטורים (נספח י' לתצהיר הנתבע) כולם על שם מאמא מרי ישראל.
• תנור קיטור - הסכם לרכישת תנור קיטור ("בוילר") (נספח 13 לתצהיר התובע); חשבון פרופורמה עבור רכישת תנור קיטור (נספח יא' לתצהיר הנתבע, עמוד שלישי בנספח) – שניהם על שם מאמא מרי קרסנויארסק.

ויודגש - כל הציוד הנ"ל, בשווי מצטבר של מאות אלפי דולרים, נרכש מכספים ששילם התובע, חלקו נרכש במישרין ע"י התובע (על שמה של מאמא מרי ישראל או של ממ"ק) וחלקו מכספים ששילם לנתבע. זאת, למעט סכומים זניחים יחסית ששולמו ע"י הנתבע (כמה אלפי יורו השלמת יתרת תשלום עבור הבוילר, וכ-19,700$ שחרור הקונטיינרים מהמכס ברוסיה), וגם לתשלומים אלה מכיסו של הנתבע אין הסבר אם הציוד נועד כביכול לעסק נפרד של התובע.

1. הציוד הנ"ל, שנרכש כאמור מכספים ששילם התובע, נרכש באמצעות ונרשם על שם החברות מאמא מרי קראסנויארסק ומאמא מרי ישראל, שבשליטת הנתבע. עובדה חשובה זו מצביעה על כך שהציוד שנרכש מכספו של התובע נרכש לצורך עסק משותף, שאמור היה לפעול תחת חברת מאמא מרי קראסנויארסק. למרות זאת, הנתבע התעקש לטעון כי הציוד נרכש עבור עסק נפרד של התובע. הכיצד טענה זו מתיישבת עם בעלותן של החברות מאמא מרי קראסנויארסק ומאמא מרי ישראל בציוד? לנתבע פתרונים. ההסבר העיקרי שהוא מציג כאמור הוא טענת החסכון במע"מ, ועל כך מיד.
2. נוסיף רק כי יש ממש בטענת התובע לפיה עוד במסגרת ההליכים המקדמיים שהתקיימו בתיק, ניתנה לנתבע האפשרות לסתור את בעלותן של החברות מאמא מרי קרסנויארסק ומאמא מרי ישראל בציוד, על ידי גילוי רשימת הרכוש הקבוע של החברות, אולם הוא עשה כמיטב יכולתו להימנע מכך.

למעשה, ככל שהדברים אמורים במאמא מרי קרסנויארסק, אשר לגבי הדוחות הכספיים שלה ומסמכים בעניינה ניתנה החלטה מפורשת ביום 5.7.10, הנתבע לא מילא אחר ההחלטה האמורה, ובתצהירו הרלבנטי (תצהיר גילוי מסמכים ספציפיים והרחבת תשובות לשאלון מיום 18.11.10) נמנע מלצרף את המסמכים, באמתלות שונות. בכל מקרה, הנתבע לא הביא ראיות ביחס לרכוש ולציוד של מאמא מרי קראסנויארסק ומאמא מרי ישראל במועדים הרלבנטיים, ודי בכך כדי להקים כנגדו חזקה ראייתית לפיה אילו היה מביא ראיות מעין אלה הן היו פועלות לרעתו, כלומר היו מלמדות על כך שהציוד הנ"ל אכן היווה ציוד של החברות הללו. והדבר עולה בקנה אחד עם הצגת חלק מהציוד כלפי צד ג', גורם מממן, כציוד של מאמא מרי (עמ' 120, ש' 18).

סיכומה של נקודה זו – לא עלה בידי הנתבע לסתור את החזקה בדבר בעלותן של חברות מאמא מרי בציוד, חזקה העולה מעצם רישום הציוד על שמן.

ד. טענת החסכון במע"מ

1. מודע לעוצמתם הראייתית של מסמכים רבים אלה, אשר אינם עולים בקנה אחד עם גרסת "העסק הנפרד", נאלץ הנתבע לנסות ולספק הסבר, וההסבר אותו הגה בתחילה הינו כי התובע ביקש לעשות שימוש בחברות מאמא מרי, כלומר לבצע רכישות עבור העסק הנפרד שלו באמצעותן, לצורך חסכון במע"מ. להלן נכנה טענה זו, של רכישת ציוד עבור העסק הנפרד של התובע באמצעות החברות מאמא מרי, תוך תשלום מע"מ על ידן, כדי שניתן יהיה לאחר מכן לקזז מע"מ - "טענת החסכון במע"מ".

אקדים את המאוחר ואציין כי בכך לא תם העניין. בשלב מאוחר יותר, ככל הנראה משהבין הנתבע כי טענת החסכון במע"מ, כמשמעותה לעיל, אינה יכולה לעמוד, שינה הנתבע את טעמו והוסיף רובד נוסף של טיעונים, ובבסיסם האפשרות שלא שולם מע"מ כלל כבר בעת רכישת הציוד, וזאת תוך שהוא מציג גרסאות הסותרות זו את זו. נידרש אליהן בהמשך. בשלב זה נתמקד בטענה הראשונית שכונתה לעיל טענת החסכון במע"מ.

1. ראשית, טענת החסכון במע"מ כמשמעותה לעיל, מקפלת בתוכה למעשה שתי טענות משנה, עליהן היא מבוססת. האחת, כי ברוסיה רק עסק קיים יכול לקזז מע"מ. דהיינו, אם "העסק הנפרד" של התובע מצוי בשלבי הקמה הוא אינו יכול לקזז מע"מ. השניה, כי ברוסיה רק חברה יכולה לקזז מע"מ. דהיינו, אדם פרטי אינו יכול לקזז מע"מ. שתי טענות המשנה הללו חייבות להתקיים, ובמצטבר, על מנת שיהא מקום לדבר על הזדקקותו של התובע לחברות של הנתבע לצורך חסכון במע"מ בעת שהוא מקים את עסקו הנפרד.
2. שתי טענות המשנה מנוגדות באופן מובהק לדין בישראל. בישראל, כל "עוסק" זכאי לנכות מס תשומות, ואין זה משנה אם מדובר בחברה או באדם פרטי [סעיפים 38 ו-1 לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975 ("חוק מע"מ")]. בישראל, ניתן לנכות מס תשומות של עסק בהקמה, כלומר מס ששולם לפני הרישום כעוסק, ואף אם חשבונית המס או רשימון היבוא לא הוצאו על שם העוסק [סעיף 40א. לחוק מע"מ].
3. שתי טענות המשנה שטוען הנתבע הן טענות בנוגע לדין הזר, וככאלה הן נחשבות כעובדה הטעונה הוכחה. לא הובאה כל ראיה להוכחת טענות המשנה, וממילא ברור כי הן לא הוכחו. לא זו בלבד שלא הוכחו, אף לא הוצג כל טעם להניח כי הדין ברוסיה בהקשר זה שונה מהדין בישראל [למתן משמעות רחבה לחזקת שוויון הדינים, והחלתה כל אימת שלא הוכח דין זר, ראו, למשל: ע"א 65/88 אדרת שומרון בע"מ נ' הולינגסוורת ג.מ.ב.ה, פ"ד מד(3) 600, 607 (1990); ע"א 352/87 גרייפין קורפוריישן נ' כור סחר בע"מ, פ"ד מד(3) 45, 63-64 (1990); ע"א 490/88 בסיליוס נ' עדילה, פ"ד מד(4) 397, 411 (1990) (אך ראו דבריו של כב' השופט גולדברג בדנ"א 1558/94 נפיסי נ' נפיסי, פ"ד נ(3) 573, 585-586 (1996)); ע"א 6796/97 ברג יעקב ובניו (רהיטים) בע"מ נ' Berg East Imports Inc, פ"ד נד(1) 697, 705-706 (2000)]. מכל מקום, משלא הוכחו טענות המשנה עליהן מבוססת טענת החסכון במע"מ שהעלה הנתבע, נשמט הבסיס לטענת החסכון במע"מ.
4. שנית, אפילו היה הנתבע מוכיח את שתי טענות המשנה דלעיל, עדיין הטענה כי התובע זקוק היה לעשיית שימוש דווקא בחברות של הנתבע לצורך חסכון במע"מ – תמוהה ביותר כלשעצמה. הרי הנתבע עצמו טוען כי התובע הינו איש עסקים מנוסה בעל חברות משל עצמו. ברור כי התובע יכול היה לרכוש את הציוד על שם חברה שלו: חברה קיימת שבבעלותו, או חברה שיקים, או חברה שירכוש, והוא לא נזקק לצורך כך לחברות של הנתבע.

גם כאן מונחות בבסיס טענת הנתבע טענות משנה הנוגדות לא רק את מצב הדברים המשפטי והעובדתי בישראל, אלא אף את השכל הישר, והן טעונות הוכחה. לא הוכח כי לא ניתן להקים ברוסיה חברה תוך זמן סביר, קל וחומר לרכוש חברה קיימת. לא הוכח כי היתה מניעה כלשהי שהתובע יוכל להקים לעצמו או לרכוש לעצמו חברה קיימת (אם בכלל היה צורך בכך) לצורך הקמת עסקו הנפרד. זאת, במיוחד כאשר על פי גרסת העסק הנפרד של הנתבע, התובע ידע כבר בפברואר 2005 כי הוא מעוניין להקים עסק. לוח הזמנים עד לתחילת הקטיף היה קצר אך בהחלט לא דוחק ואיפשר לתובע הקמת או רכישת חברה, אילו היה צורך בכך.

בוודאי ובוודאי שטענת החסכון במע"מ תמוהה ככל שהדברים אמורים לגבי רכישות בישראל. הרי הנתבע עצמו טוען כי לתובע עסקים ענפים בישראל. וכפי שציין התובע בסיכומיו, כך למשל עשה התובע כאשר שטר מטען עבור העברת קונטיינרים מאשדוד לחיפה נרשם על שם חברת שטרן בע"מ (נספח 16 לתצהיר התובע), היא החברה באמצעותה גם נטל את ההלוואה ("נ/1"). לכן, העובדה שהתובע רכש ציוד מכספו בישראל באמצעות מאמא מרי, מלמדת כי זה לא נרכש לעסק נפרד.

1. שלישית, ביחס לציוד אשר התובע רכש בישראל, טענות הנתבע בדבר רכישה באמצעות מאמא מרי לצורך חסכון במע"מ אינה עולה בקנה אחד עם קו טיעון אחר של הנתבע, ולפיו כאשר מדובר בציוד שנרכש בישראל ליצוא הרי שעל פי החוק לא צריך לשלם מע"מ.

כך למשל מצהיר הנתבע ביחס לרכישת הקונטיינרים: "אבהיר שוב כי יבגני הוא זה ששילם ישירות לחברת אמקו-ים, ובין היתר, נעזר בעסקה זו בחברת מאמא מרי בע"מ, ומכיוון שעפ"י החוק בישראל, במקרה של ציוד שנרכש ליצוא ונשלח לחו"ל, לא חל מע"מ עפ"י חוק, ולכן יבגני היה צריך לשלם עבור 4 הקונטיינרים, רק סכום של 80,228 ₪, שהינו הסכום שהם עלו בפועל, ללא המע"מ" (עמ' 11 לתצהיר, פסקה רביעית).

כך גם ביחס לרכישת הגנראטורים: "עוד אטען כי הגנראטורים גם הם נרכשו באותו האופן, כמו הקונטיינרים, ע"י יבגני עבור העסק שלו בקרסנוייארסק, כעסקת יצוא, ונשלחו באמצעות, ובסיוע, חברת מאמא מרי ישראל לרוסיה, באופן כפי שפורט דלעיל, כשהם מאוכסנים ומועברים בתוך קונטיינרים. גם במקרה זה, דורש יבגני סכום שגוי ושקרי, ואינו מתייחס כלל לעובדה שמע"מ לא שולם על ידו, מאחר ומדובר על גנראטורים ליצוא (כפי שכתוב על המסמך הרכישה שלהם), והסחורה הוטענה על אונייה, ונשלחה לחו"ל, וכאמור במקרה שכזה, עפ"י החוק בישראל, לא חל מע"מ..." (עמ' 11 לתצהיר, שתי פסקאות אחרונות).

אם ביחס לציוד שרכש התובע בישראל, כביכול לצורך עסקו הנפרד בחו"ל, ממילא התובע אינו אמור לשלם מע"מ, לא ברור מדוע על התובע "להיעזר" בחברת מאמא מרי ישראל, לצורך חסכון במע"מ. דווקא אליבא דגרסת הנתבע, אין כל סיבה לכך שהתובע ירכוש את הציוד על שם מאמא מרי ישראל, אלא אם כן מדובר בציוד שנרכש לצורך העסק המשותף.

1. רביעית, לא רק הגיון אין בטענת החסכון במע"מ, גם אמת אין בה. כיצד יכול התובע ליהנות מחסכון במע"מ, כאשר אין ולו חשבונית אחת על שמו כעוסק, או על שם חברה בבעלותו? והרי על פי תיאוריית "העסק הנפרד" התובע לא אמור להיות שותף בחברת מאמא מרי קרסנויארסק, ובוודאי לא בחברת מאמא מרי ישראל. החסכון במע"מ הוא שלהן, ושלהן בלבד. על מנת להראות כי התובע אמור היה ליהנות מהטבה כלשהי הנובעת מהחסכון במע"מ יש צורך להראות כיצד גולגל החסכון במע"מ לפתחו. הנתבע לא הראה כיצד נעשה הדבר ולמעשה לא העלה בהקשר זה ולו שמץ של טענה או הסבר, לא בתצהירו ולא בתצהירי העדים מטעמו.
2. למעשה, גם בוריס בחקירתו אישר תחילה כי אין בטענת החסכון במע"מ כל ממש מכיוון שהמע"מ משולם באופן מלא במועד הרכישה והתובע לא יכול היה לקזזו, אלא מי שהחשבונית יצאה על שמו. רק לאחר מכן חזר בו, והציג גרסה שונה לפיה התובע שילם "נטו" לפני מע"מ.

בוריס נשאל לגבי סוף הפסקה הראשונה בסעיף 8 לתצהירו בו נאמר "כשהבהיר לנו [התובע – א.ד.] שכוונתו בכך שאנו נרכוש עבורו את הציוד על מנת לחסוך מע"מ ולא להקים חברה ברוסיה", וכך אמר (עמ' 60, ש' 6-16):

"ש. אם כך, אז יש חשבונית ואז החשבוניות של מה ששילמת מול החשבוניות של מה שמכרת, המע"מ מתקזז.

ת. כן.

ש. איך חוסכים במע"מ? למה התכוונת בסוף פסקה ראשונה של סעיף 8?

ת. בהזמנת הציוד היה מע"מ יש עסקה ויש סכום לפני מע"מ ואחרי. יבגני רוצה לחסוך את זה.

ש. הוא לא יכול לחסוך את זה כי ממילא צריך לשלם מע"מ ברכישה.

ת. "כן. במכירות אנחנו היינו צריכים לקזז מע"מ איתנו, ז"א לקבל מע"מ בחזרה. אז זה לחסוך כסף. לנו זה לא היה חשוב כי הכוונה שלנו הייתה במכירה לחוץ לארץ ובמכירת חוץ לארץ אין עניין של מע"מ, אז כסף שאנו יכולים לקזז בהוצאות שוטפות, אנחנו שילמנו וצריך לבקש חזרה, לקזז. יבגני שילם על הציוד נטו מחיר, כמה שעולה לפני מע"מ".

אם כן, בוריס נאלץ להודות במובן מאליו, והוא כי מאחר והחשבוניות לא היו על שם התובע הוא לא יכול היה לקזז את המע"מ ומי שיכול היה לעשות כן היא ממ"ק ("אנחנו", "איתנו"). אולם כאן עבר בוריס (שתודרך לקראת עדותו ואף החזיק מולו דף עם הנחיות כתובות באשר לתוכן הרצוי של עדותו (עמ' 52)), ביוזמתו, לרובד הנוסף של טיעוני הנתבע, אשר לא מצא כל ביטוי בתצהירו של בוריס והועלה על ידו לראשונה בחקירתו, והוא כי ברכישות עבור התובע למעשה לא שולם מע"מ כבר לכתחילה:

"ש. איך אתה יודע שזה היה בלי מע"מ?

ת. אני יודע. שילמו כסף במזומן ומסרו כסף לאנשים.

ש. מי?

ת. אני הייתי שם, אחי היה שם, אח שלי מסר כסף למי שבנה, מי שהביא את זה, ...".

נשאלת השאלה, אם בוריס היה במקום ראה וידע כי התשלומים נעשו במזומן "נטו מחיר, לפני מע"מ", מדוע לא אמר על כך מאומה בתצהירו. אך לטענות בדבר אי-תשלום מע"מ לכתחילה, אתייחס ביתר הרחבה בהמשך. בשלב זה אדגיש כי הטענה הכבושה בדבר אי-תשלום מע"מ לכתחילה, לא רק שאינה עולה בקנה אחד עם הנטען בתצהירי העדות הראשית של עדי ההגנה, אלא גם אינה עולה בקנה אחד עם הרציונל המונח בבסיס טענת החסכון במע"מ. עדי ההגנה לא סיפקו הסבר מניח את הדעת לסתירה זו. כך, לדוגמא, מצא הדבר ביטוי בעדותו של בוריס (עמ' 61):

"ש. אז אם לא קיבלתם חשבוניות אז ממיל[א] אף אחד לא יכול להתקזז על מע"מ. נכון?

ת. אנחנו לא אכפת לנו. זו הייתה הוראה והחלטה שלו, זו הייתה הזמנה שלו. הוא ביקש להעביר כסף. בשני שלבים, הקדמה והשלמה.

ש. אז כשאתה אומר בסעיף 8 "על מנת לחסוך מע"מ...", הוא הבהיר לכם שזו המטרה. אתה אומר שזה לא עניין אותך.

ת. מה אכפת לי?

ש. ז"א שבשביל זה הוא רצה את עזרתך ואותך זה לא עניין.

ת. זה מה שהוא עשה וזה לא הפריע לי".

מעבר לחוסר ההתאמה בין דברים אלו של בוריס לבין האמור בתצהירו לעניין הסיבה הבסיסית בגינה רצה התובע לבצע רכישה באמצעות ממ"ק, כדי להתקזז על מע"מ באמצעותה, ברור שאם לא שולם מע"מ לכתחילה, ההגיון בבסיס אותה סיבה, החסכון במע"מ – נשמט, וטענת החסכון במע"מ – קורסת.

1. חזרה לנקודה של העדר יכולת ממילא מצד התובע לקזז מע"מ כאשר החשבוניות אינן על שמו. כאן המקום להעיר כי רק בסיום עדותו של הנתבע (עמ' 129), שהיה אחרון עדי ההגנה, הוא העלה לראשונה טענה לפיה המכירות של העסק הנפרד של התובע אמורות היו להתבצע על ידי ממ"ק. וכך, לשיטתו של הנתבע, עשוי היה התובע "להתקזז על המע"מ". המדובר בטענה מעניינת בהחלט, הגם שייתכן והיא מרחיבה מעט יתר על המידה את המשמעות המקובלת של המילה "נפרד" - לא זו בלבד ש"העסק הנפרד" של התובע, יקטוף באזורי קטיף שממ"ק קיבלה רשיון לקטוף בהם, ייעזר בצוותי הקטיף שלה ובכלי השינוע שמשמשים אותה, יאכסן את תוצרי הקטיף בשטח המגרש שלה ובחדר קירור שרשום על שמה, יבצע את תהליך הייצור בתחומי המפעל שלה, ובאמצעות מכונות הרשומות על שמה, לבסוף הוא גם ימכור את המוצרים "באמצעותה", כלומר היא זו שגם תמכור את המוצרים של "העסק הנפרד". הקושי להידרש לטענה מעניינת זו, נעוץ בשני טעמים. האחד, כי מדובר בטענה כבושה מובהקת שלא בא זכרה בשלבים קודמים יותר, באף אחד מן התצהירים של הנתבע ומגרסאותיו השונות (ועל כך בהמשך). השני, שטענה זו סותרת את הרובד הנוסף של טענות הנתבע בנושא המע"מ, את הגרסה העובדתית החדשה שמצאה ביטוי בשלב העדויות, עמה בחר הנתבע להגיע לקו הסיום של ההתדיינות.

ה. טענת הסיוע לתובע

1. כאמור, ההסבר הנוסף שהציג הנתבע ל"גרסת העסק הנפרד", היה נושא הסיוע לתובע; לפי הסבר זה התובע נזקק לסיועם של הנתבע ומי מטעמו בהקמת העסק הנפרד. גם הסבר זה התגלה כחסר הגיון וחסר בסיס כאחד. ראשית, דווקא לאור טענות שמעלים הנתבע ועדיו בקשר לתובע, נראה כי התובע כלל לא היה זקוק לסיוע מצד הנתבע ומי מטעמו אילו היה מעוניין להקים עסק נפרד. שנית, גרסאות הנתבע ועדיו לגבי הסיוע שנתנו כביכול לעסק הנפרד של התובע התבררו כבלתי מדוייקות. ואפרט.
2. הנתבע טען בתצהירו כי התובע הינו "איש עסקים ותיק וממולח", "אחד מהיבואנים הגדולים ביותר בענף המזון בישראל", וכן בעל "הידע והמומחיות בתחום ציוד לבניית מפעלי מזון והפעלת עסקים בתחום המזון ובעל קשרים חובקי עולם בתחום המזון" (תצהיר הנתבע, עמ' 2, פסקה ראשונה). ולא זו בלבד, אלא שהנתבע אף טען כי התובע בעל מומחיות מיוחדת בעניין עיבוד פטריות, ואף הציג עצמו ככזה (תצהיר הנתבע, עמ' 3, פסקה אחרונה). נשאלת השאלה, אם אמנם כפי שטוען הנתבע, התובע הוא איש עסקים מנוסה ומוצלח, בעל עסקים חובקי עולם, בעל מומחיות ונסיון בהקמת מפעלי מזון ורכישת ציוד נדרש, ובפרט בעל ידע מעמיק בנושא פטריות, לא ברור לשם מה בכלל צריך היה התובע להסתייע באופן כלשהו באיגור ובבוריס לצורך הקמת עסק נפרד שלו לעיבוד פטריות, קל וחומר תוך התחייבות לתרום מרווחיו בעתיד לעסק אחר (ובמיוחד כשמדובר בעסק שיהא כאמור עסק מתחרה)?
3. בהקשר זה, אעיר כי אני דוחה את נסיונותיהם של עדי ההגנה, מדי פעם, להציג את הצורך הנטען בסיוע מצד התובע, בכך שהוא "לא ידע לנהל" (למשל, בדברי בוריס "התכוונתי שהוא לא יודע ניהול פיננסי, מע' פיסקלית מה צריך לעשות מבחינת הניהול" - עמ' 56, ש' 23). מלבד דוגמא נוספת לסתירה של עדי ההגנה את גרסתם הבסיסית, לא ניתן לתת משקל לטענה זו, שהרי היא אינה עולה בקנה אחד עם הצגת הנתבע כמי שמנהל עסקים, באופן מוצלח, מזה שנים רבות.
4. אף אם מניחים כי למרות זאת התובע נזקק לסיוע נקודתי כזה או אחר, עדיין לא ברור איזה טעם יש במסירת סכומי עתק לידי הנתבע (ומי מטעמו) רק על מנת שירכוש עבור התובע ציוד ומכונות, כאשר אין מחלוקת כי דווקא לתובע נסיון וידע בכך, ובמיוחד כאשר הנתבע עצמו טוען שהתובע הוא אשר ערך בירורים אודות רכישת הציוד ואף שילם על חלק מהציוד בעצמו (תצהיר הנתבע, עמ' 8 פס' ראשונה; עמ' 11 פס' לפני אחרונה; עמ' 12 פס' חמישית).
5. בהקשר זה, טענה מרכזית של הנתבע היתה כי התובע ביקש להסתייע בנתבע, בבוריס ובליאוניד לשם רכישת חדר קירור ומכונת יבוש פטריות ברוסיה. אלא שבעוד מתצהירו של הנתבע מצטיירת התמונה לפיה הנתבע פעל נמרצות על מנת לסייע לתובע לרכוש ציוד זה ("יבגני ביצע הרכישות כאשר אני ובוריס סייענו ככל שנדרש לרכישת חדר הקירור והמכונה ליבוש פטריות" (עמ' 8, פס' שניה); "אני סייעתי ליבגני לרכוש, הן את חדר הקירור, והן את המכונה ליבוש פטריות, וגם ציודים אחרים, ..." (עמ' 9, פס' שלישית)), הרי שבחקירתו הציג הנתבע גרסה שונה, המבקשת לצמצם ככל הניתן את תפקידו ברכישת הציוד עבור התובע. משנשאל הנתבע מה שם ספק הציוד של המכונה לייבוש פטריות, השיב: "אין לי שום מושג. אני לא טיפלתי ברכישת הציוד של יבגני. יבגני ניהל זאת בעצמו והיה בקשר עם לאוניד לגבי מר וינוקורוב, בקשר עם רכישות ואספקה של הציוד שקנה יבגני לעצמו" (עמ' 115, ש' 2-4). וכן: "לא אמרתי שרכשנו עבורו את הציוד, הוא זה שניהל מו"מ, הוא זה שסגר את המחירים ונתן הוראות איך לשלם את הכסף והשתמש בנו לצרכים שלו." (עמ' 121, ש' 25-26).

מעבר לאי-ההתאמה בין הגרסאות, עולה השאלה לשם מה נזקק התובע לעזרתם של הנתבע ובוריס ברכישת הציוד, אם ממילא ביצע בעצמו את כל התהליכים שהיו כרוכים בכך?

1. הוא הדין, וביתר שאת, בנוגע לליאוניד. ליאוניד הצהיר כי טיפל אישית ברכישת חדר הקירור ומכונת ייבוש הפטריות עבור התובע וכי היה מעורב בכל שלבי הרכישה, משלב החיפושים, דרך המו"מ, ועד האספקה: "אני טיפלתי אישית, ובקשר הדוק עם יבגני, ולפי הוראותיו, ברכישת 2 הפריטים הללו, (חדר קירור ומכונה ליבוש פטריות). הסכומים והמועדי תשלום של רכישת המכונות הנ"ל, תואמו על ידי, לאחר מו"מ, ובהתאם להוראות שנתן לי יבגני, ועפ"י מועדי הזרמת הכספים שלו לצורך הרכישה" (סעיף 11 בתצהירו). וכן: "הייתי בקשר הדוק עם יבגני לצורך רכישת המוצרים שרצה לרכוש ברוסיה, הפנה אותי למקומות שונים, כדי לחפש חדר קירור ומערכת ליבוש פטריות..." (שם). ליאוניד הצהיר: "הוא שוחח איתי מספר רב של פעמים, ובעיקר בחודש מרץ 2005, מכיוון שהיה צריך להסביר לי מה עלי בדיוק לרכוש עבורו, כשמדובר היה על רכישת חדר קירור ומערכת לייבוש הפטריות, ... , ואני הייתי אמור לטפל עבורו, לבקשתו ברכישת מערכת יבוש הפטריות וחדר הקירור ברוסיה, ..." (סעיף 10 לתצהירו).

לעומת זאת, בחקירתו (עמ' 94-95) התנער ליאוניד מהדברים, ביקש להרחיק עצמו מכל סיוע ברכישה, וטען כי תפקידו התמצה בכך שהיה עליו לדאוג שהמכונות יגיעו שלמות למפעל. ליאוניד נשאל מי מכר לו את חדר הקירור והשיב בדרכו המתחכמת: "איזה? לי לא מכרו דבר וגם לחברה לא מכרו דבר". כשנשאל האם לא טיפל ברכישת חדר הקירור השיב: "לא. סייעתי בקצת, העברתי כסף עבור המכונות וכשהביאו מכונות למפעל דאגתי שזה מגיע שלמות ושיכניסו אותן לתוך שטח המפעל". כשהופנה ליאוניד לאמור בתצהירו ונשאל כיצד כעת הוא טוען שהטיפול שלו היה מינורי, השיב ליאוניד: "מה זה מינורי? אמרתי שהוא טיפל ברכישה ואני טיפלתי שהוא ביקש ממני שהמכונות יגיעו למפעל ושלמות ואכן שאראה שהן עובדות להעביר את הכסף עבור המכונות". ליאוניד עומת עם העובדה שבתצהירו כתב כי הסכומים ומועדי התשלום תואמו על ידו לאחר מו"מ שניהל מטעם יבגני, וליאוניד השיב תשובה מעניינת בהחלט: "אני ניהלתי מו"מ לגבי תאריכים מתי המכונות יגיעו לשטח, דאגתי שהן יהיו שלמות, דאגתי לפנות את שטח המפעל שיהיה להן מקום וכד'".

כאשר עומת ליאוניד עם כך שטענותיו לא מסתדרות עם גרסה לפיה התובע היה צריך את עזרתם לשם איתור ורכישת הציוד, השיב ליאוניד: "בשביל המכונות האלו, דווקא המכונות האלו, אנחנו יכלנו להיעזר דווקא בתובע, כי הוא יותר מומחה מאיתנו בכל הקשור לפטריות ולא ההיפך... לכן הוא עצמו הזמין את המכונות האלה".

דברים אלו מדברים בעד עצמם. שוב, מעבר לאי-ההתאמה בגרסאות, הם מצביעים על חוסר ההגיון הבסיסי בגרסה (הראשונית) לפיה התובע כביכול היה זקוק לעזרת הנתבע. אם התובע מאתר את הציוד, יוצר את הקשר עם המוכר, מנהל מו"מ, ועוסק בכל הפרטים, מדוע הוא אינו יכול לדאוג לביצוע התשלום?

1. בדומה לכך, ישנו חוסר התאמה בין גרסאותיהם של בוריס וליאוניד ביחס לעזרה שהם אמורים היו לקבל מהתובע, על אף שמדובר היה לפי הנטען בעסקים נפרדים (ואף מתחרים). בסעיף 7 לתצהירו תיאר בוריס את הפעולות שהתובע אמור היה לבצע עבור הנתבע ובוריס: "...ואם נסכים שיצטרף אלינו לקטיף באזורים שבהם אנו אמורים לקטוף פטריות, וזאת עם עסק פרטי שלו, הוא יביא פועלים נוספים שיגייס, ויעזור לנו עם הצוותים שלו, ואף יספק לנו קשרים עם חברות באירופה שאיתם יש לו קשרים עסקיים...".

בחקירתו של בוריס (עמ' 57) נעשה נסיון להבין במה אמורה היתה העזרה של התובע להתבטא מבחינת עזרה "עם הצוותים שלו", כאמור בתצהיר, אם ממילא לעסקם הנפרד של הנתבע ובוריס היו צוותים. תחילה השיב בוריס כי: "ההצעה שלו שהוא יגייס פועלים לצוותים שלו בעסק שלו, באתרים שלנו". לאחר מכן ענה: "אני טוען שבן אדם מטעם המנהלים יכול גם לנהל אנשים שלנו ושלו במקביל ואם אנחנו בשטח אנחנו מנהלים אותם." כשנשאל האם פירוש הדבר שהתובע יגייס אנשים, הצוותים שלו יעזרו לצוותים של בוריס ואיגור ושמנהל מטעם אלו ינהל את הצוותים שלו, השיב בוריס בשלילה. כשנשאל שוב לשם מה הוא צריך עזרה מהצוותים של התובע השיב: "בשטח צריכים להיות מנהלים. אז המנהלים יכולים להסתכל גם על הצוותים שלו ושלנו. מנהלים שלו ומנהלים שלנו".

גרסה מבולבלת זו, שאינה עולה מהתצהיר, אינה מבהירה כיצד אמור היה התובע לסייע לנתבע ולבוריס עם הצוותים שלו, אך לא פחות חשוב מכך – היא אינה עולה בקנה אחד עם גרסתו של ליאוניד, שאינו מתייחס כהוא זה לפיקוח על הצוותים בעבודתם בשטח, אלא לגיוס הצוותים. ליאוניד העיד: "מה שכן יכולנו לעזור לו, בארגון צוותים לקטיף, בארגון כל מה שקשור לניהול העסק, הנה"ח וכד' " (עמ' 95, ש' 24-25). נניח לשאלה המתבקשת, לשם מה אדם שנטען כי עסקיו חובקי עולם, הדובר רוסית, ושאין מחלוקת כי ניהל בעבר עסקים גם ברוסיה, זקוק לעזרה בניהול ובהנה"ח. נתמקד בצוותים. כשעומת ליאוניד עם טענתו של בוריס לפיה התובע היה אמור לגייס את הצוותים שלו בעצמו, התפתל ליאוניד: "אני עשיתי עבודת שטח מאוד גדולה לפני הקטיף. סגרתי עם לשכת העבודה ועוד חברות לארגון צוותים ולמדתי את הענין הזה לעומק. מה שכן היה צריך לעשות התובע, זה רק לבוא ולעשות בדיוק מה שכבר הכנתי, אותו הדבר, לארגן צוותים, לקחת אותם פיזית ולזרוק אותם לתוך השטח". נסיונו של ליאוניד לחזור בו, לא עלה יפה.

1. מדוגמאות אלה (ונוספות), ניכר כי הנתבע ועדיו התקשו בעצמם להסביר את מהות שיתוף הפעולה הנטען בין העסקים הנפרדים כביכול. ובכלל, בעדויותיהם של הנתבע, בוריס וליאוניד, ניכר כי הם התקשו להסביר את המטרות לשמן היה התובע זקוק לעזרתם והאופן בו סיפקו לתובע עזרה זו.
2. ראינו כי אין בסיס לטענת החסכון במע"מ וכי אין ממש בטענת הסיוע. הנתבע לא סיפק כל הסבר אחר המניח את הדעת לסיבה בגינה התובע ישקיע בעסק נפרד משלו באמצעות העברת כספים לנתבע ובאמצעות רכישת רכוש ציוד על שם החברות מאמא מרי. הדבר מחזק את גרסת התובע לפיה העביר את הכספים ורכש את הציוד בסוברו כי מדובר בהשקעה בעסק משותף. אעבור עתה לבחון היבטים נוספים בטענות הצדדים, ואגב כך אוסיף לבחון את הראיות.

ו. מטרת העסק

1. לטענת הנתבע, התובע היה מעוניין בהקמת עסק לפטריות ועיבודן, והציג עצמו כמי שיש לו ידע נרחב בנושא עיבוד פטריות, הקפאתן וייבושן, ובמיוחד ידע על הקפאת פטריות ו/או ייבושן ללא צורך בבישול. לטענת הנתבע, התובע רצה לייצר מוצר חצי מוגמר של פטריות מוקפאות ללא בישול ומוצר מוגמר של פטריות מיובשות, מוצרים שונים מהמוצרים של הנתבע ובוריס, ולכן הבהיר כי ירכוש מכספו מכונות וציוד מתאימים. לטענת הנתבע, חדר הקירור ומכונת ייבוש הפטריות מהווים ציוד מיוחד אשר נועדו לייצור המוצרים שהתובע רצה לייצר עבור עסקו העצמאי, אשר היו שונים מהמוצר של איגור ובוריס.
2. טענה אחרונה זו, כי הציוד שנרכש היה מיוחד ולא התאים לייצור המוצרים שייצרו איגור ובוריס – לא הוכחה. לא היה קושי להוכיחה, באמצעות חוות דעת מומחה, או בדרך אחרת. כל הדרוש לצורך הוכחת הטענה מצוי היה בידי הנתבע, והוא לא עשה כן. גם הטענה כי לנתבע היו ידע או מומחיות ביחס לעיבוד פטריות, וכי היה לו ידע ספציפי על עיבוד פטריות בדרך יעילה יותר ללא בישול, כך שרצה לייצר מוצרים שונים מהמוצרים של איגור ובוריס, וכי לשם כך רצה לרכוש ציוד מיוחד – לא הוכחה. יתר על כן, התובע טען במפורש בתצהירו כי אין לו כל ידע או נסיון בתחום עיבוד הפטריות דווקא, והוא לא נחקר במאומה בנושא זה, על אף המשקל הרב שהנתבע ייחס לו בטיעוניו.

בכל מקרה, דווקא אילו היה התובע מומחה כה גדול בתחום עיבוד הפטריות, ובעל ידע על דרכי ייצור עלומות - ורווחיות יותר - שאינן מוכרות לנתבע, אזי מתחזקת מידת חוסר הסבירות בגרסת הנתבע בדבר צורך מצד התובע בסיוע. במקרה כזה, לא זו בלבד שלא היה לתובע צורך בעזרתם של הנתבע ובוריס, אלא בוודאי שלא היה מעוניין לשתף אותם ברווחיו, שמא אף לחשוף בפניהם את תהליך הייצור הייחודי הנטען, אשר יבוצע במפעל שלהם. אולם, כאמור, לתובע לא היה נסיון בתחום, ודווקא לנתבע ולבוריס היה נסיון וידע בנושא שיווק פטריות ופירות יער קפואים, עובדה שיש בה כדי להסביר את ההגיון מבחינת התובע, שבהצטרפות לעסק משותף.

1. הנתבע מדגיש במיוחד את טענתו לפיה אם אכן היה התובע זכאי לשותפות בעסק, היה עליו לדעת כי מדובר בעסק שמיועד בעיקרו לפירות יער, ואולם בכתב התביעה לא הוזכרו פירות יער ונרשם כי מדובר היה בעסק לפטריות. נטען כי רק בתצהירו תיקן זאת התובע וכתב שהעסק הינו גם לפירות יער. לשיטת הנתבע, טענה זו אמורה לחזק את גרסת "העסק הנפרד", לאור העדר הידיעה מצד התובע על מטרת העסק של הנתבע ושל בוריס. יצויין כי התובע העיד כי מדובר בטעות שנפלה בכתב התביעה. עוד יצויין כי, בשונה מטענת הנתבע, נושא פירות היער נזכר כבר בכתב התשובה שהגיש התובע.
2. מעבר לטענות הנתבע באשר לאופן הצגת הדברים ע"י התובע, הנתבע טוען כטענה עובדתית, ובהדגשה, כי העסק הנפרד שאמור היה התובע להקים, בצד עסקם של בוריס והנתבע, אמור היה להיות עסק של פטריות בלבד (תצהיר הנתבע, עמ' 3 פס' אחרונה; תצהיר בוריס עמ' 2-3; תצהיר ליאוניד עמ' 2 למטה- עמ' 3 למעלה; תצהיר וינוקורוב סעיפים 7, 11, 12). מכאן, שאם תימצא עדות לכך שהתובע התכוון ו/או ידע כי העסק בקראסנויארסק אמור לעסוק בפירות יער ולאו דווקא בפטריות, יהא בכך כדי לתמוך בגרסת התובע ולקעקע את גרסת הנתבע.
3. גב' רונית מואסי, מנהלת לקוחות בבנקאות עסקית, אשר שימשה בעת הרלבנטית כרפרנטית האחראית בסניף הבנק על חשבונות התובע וטיפלה בהלוואה שנטל מהבנק (לעיל ולהלן: "פקידת הבנק"), העידה כי נאמר לה ע"י התובע בשעתו כי מטרת ההלוואה היתה לעסק של פירות יער. נוכח החשיבות אשר ייחס הנתבע לנקודה זו, ניסה ב"כ הנתבע מספר פעמים לגרום לה לאבד את בטחונה. גרסתה נותרה פשוטה ואיתנה: למיטב זכרונה התובע דיבר בשעתו על עסק של פירות יער בחו"ל. היא אינה זוכרת את המילה פטריות. לעיסוק המדוייק של העסק לא היתה משמעות רבה מבחינת הבנק, מאחר וממילא הוא לא יכול היה לשעבד את נכסי העסק בשעבוד שיהא ניתן לאכיפה, והבטחונות להלוואה היו בישראל, בחברת שטרן של התובע, שהיתה מאד רווחית. אני דוחה את טענות הנתבע בסיכומיו ביחס לאמינות שיש לייחס לפקידת הבנק. הטענה לפיה התובע "רענן" את זכרונה של פקידת הבנק טרם עדותה, הינה טענה מרחיקת לכת, שלא הונח לה כל בסיס. לרשות הנתבע עמדו הכלים לשאול אותה ביחס לכך. כך, לדוגמא, כאשר נשאלה מהיכן היא זוכרת את המלים "פירות יער" השיבה כי: "הוא ציין זאת כמה פעמים". כשנשאלה "אז או עכשיו?" השיבה: "אז" (עמ' 104, ש' 22). ב"כ הנתבע, כפרקליט מנוסה, בחר להימנע מלהוסיף ולחדד את הנקודה, ודומני כי לא בכדי עשה כן אלא לאור התרשמותו מן העדה. מכל מקום, התרשמותי שלי היתה כי מדובר בעדה אובייקטיבית ומהימנה אשר העידה בהתאם לזכרונה אודות הלוואה נושנה (שהיתה זכורה לה במקרה רק מאחר והיתה זו הפעם הראשונה בה נאלצה ללמוד את הפרוצדורה של שעבוד מניות חברה).

עדותה של פקידת הבנק, אותה כאמור אני מקבל, שומטת את הבסיס לטיעוניו של הנתבע בהקשר למטרת העסק ועל כן בהכרח מהווה חיזוק נוסף לגרסתו של התובע.

ז. מיקום העסק

1. ביחס למיקום העסק ניתן להפנות לסתירה בוטה שמצאה ביטוי כבר בתצהירי העדות הראשית עצמם. בעמ' 5 לתצהירו, פסקה שלישית מלמטה, טען הנתבע כי בעת הפגישה שקיימו עם התובע בסוף חודש פברואר 2005 "לא ידענו, לא אני ולא בוריס, וגם לא ליאוניד, באיזה כתובת ירכשו המגרש והמבנים על ידי, נוהל מו"מ לגבי כמה אתרים".

לעומת זאת, בתצהירו של בוריס נאמר כי באותה פגישה שקיימו עם התובע בסוף חודש פברואר 2005 תיארו לתובע את המגרש המסויים שאיגור רוכש, אשר היה "בשלבי רכישה מתקדמים", לרבות תיאור המבנים ואולמות האכסון המצויים על המגרש (עמ' 2 לתצהיר פסקה שלישית). בהמשך הוסיף והצהיר בוריס כי "בשלב זה של הפגישה העסקית הראשונה עם התובע, ... , וכבר היו לנו תכניות ושרטוטים לגבי מיקום המכונות והאולמות ייצור במפעל, לסדורי ותכניות מערכת החשמל והמים ... , וכאמור המו"מ לגבי רכישת המגרש היה כבר בשלב מאוד מתקדם וכמעט סופי במועד פגישתנו עם התובע, ואחרי הפגישה הזו כל מה שנותר היה לחתום על חוזה רכישה ולסיים עסקת רכישת המגרש" (עמ' 3 לתצהיר, פסקה שלישית). ומכאן, שלפי גרסתו של בוריס, במועד הפגישה כבר היה ידוע איזה מגרש יירכש לטובת העסק ומה יהיה מענו. בוריס גם אישר בחקירתו במפורש כי במועד זה "השלב היה מתקדם ביותר ברכישת הקרקע" וכי במועד זה "כבר היה ברור שמדובר במגרש ספציפי בסברנויה שסה 7" (עמ' 54, ש' 27).

ניתן להבין מה רבה היתה מצוקתו של בוריס כאשר עומת עם העובדה שהנתבע הצהיר כי באותו מועד לא ידעו את הכתובת של המגרש. לאחר ששב בוריס לאיתנו, ועדיין נעתקו המלים מפיו, בסופו של דבר סתר עצמו והעיד כי לא דובר על אתר ספציפי: "אמרתי שהיו כמה אתרים. החלטה סופית לא היתה" (עמ' 54, ש' 32).

1. הסתירה הברורה בין האמור בתצהירו של הנתבע לאמור בתצהירו של בוריס, מעבר לכך שהיא מהווה אינדיקציה נוספת לחוסר האמינות של שניהם, תומכת בגרסתו של התובע לפיה במועד הפגישה כבר היה ידוע אילו מקרקעין יירכשו לטובת העסק, ומחזקת את טענתו לפיה שילם סכום נכבד בין השאר מתוך הנחה כי יהא שותף גם במקרקעין של העסק. סתירה קרדינלית זו מעמידה באור חיוור מאד את נסיונו של הנתבע להיבנות מכך שבכתב התביעה נרשמה כתובת לא מדוייקת של המגרש (סברנויה מס' 6 במקום 7). ומה בכך? תשובתו הפשוטה של התובע בחקירתו כי מספר המגרש אינו עניין עקרוני (עמ' 17, ש' 2-3), מקובלת עליי.

ח. אי-דיוקים בגרסת התובע?

1. בהיותו מודע לאי-הדיוקים ולסתירות בפרשת ההגנה, ובדומה לאמור לעיל ביחס לכתובת המפעל, מנסה הנתבע להאדיר אי-דיוקים שנפלו בגרסת התובע. אינני סבור כי ניתן לייחס להם משקל רב. כך, התובע הצהיר כי בפגישה שנערכה בין הצדדים בסוף חודש פברואר, מלבד איגור ובוריס, נכח גם ליאוניד. אולם בחקירתו עומת התובע עם כך שלא ייתכן כי ליאוניד נכח בפגישה במועד זה משום שהוא יצא מהארץ ביום 25.1.05 וחזר רק ביום 20.4.05. התובע השיב כי כנראה שהיתה פגישה נוספת שנערכה לפני הפגישה בפברואר, בה נכח גם ליאוניד (עמ' 16, ש' 22-23, ש' 25-26). בין אם אכן כך הדבר בין אם לאו, אין נפקות רבה לטעות זו. התובע טען כל העת כי המצגים הוצגו בפניו וההתחייבויות נמסרו לו, ע"י איגור ובוריס.
2. הנתבע שם דגש על נקודה נוספת - טענת התובע ביחס לפגישה שנקבעה בינו לבין הנתבע ברוסיה. התובע הצהיר (בסעיפים 31-33) כי סוכם בינו לבין הנתבע שייפגשו בסוף חודש מאי בקרסנויארסק. על פי המוסכם, יצא התובע מישראל ביום 25.5.05, בדרכו לקרסנויארסק, בטיסה למוסקבה. עם הגעתו למוסקבה יצר קשר עם איגור, ולתדהמתו נמסר לו ע"י איגור כי אינו יכול להיפגש עימו. עם שובו לארץ, בתאריך 4.6.05, יצר קשר עם איגור והביע תרעומת על כך שנסיעתו הייתה לשווא. בעדותו בעל פה תיאר זאת התובע כך: "כשהגעתי למוסקבה איגור כבר היה בקרסנוירסק וכשאמרתי לו שאסע אליו לקרסנוירסק אבל הוא אמר לי שהוא חוזר לישראל, כשחזרתי לישראל והתקשרתי אליו הוא לא בישראל אלא בקרסנוירסק באמצע יציקה, הוא אמר שנדבר כשהוא יחזור." (עמ' 25, ש' 23-25).

ואולם, הנתבע הראה כי הוא חזר לישראל כבר ב-23.5.05 ונסע לרוסיה בפעם הבאה רק ב-12.6.05, ולכן לא ייתכן שכאשר התובע הגיע למוסקבה הנתבע היה בקרסנויארסק. מעבר לכך, הנתבע נסע לרוסיה בפעם הבאה רק ביום 12.6.05, ולכן לא ייתכן שכאשר התובע חזר לישראל היה הנתבע באמצע יציקה בקרסנויארסק.

אינני בטוח כלל ועיקר כי התובע לא דייק בדבריו לעניין הפגישה עם הנתבע. מן הראוי לזכור כי התובע לא העיד, ולא התיימר להעיד, על המקום בו שהה הנתבע הלכה למעשה בעת ששוחח עמו. הנתבע העיד מה אמר לו הנתבע. לא יהא זה בלתי סביר להניח כי הנתבע, אשר האמת אינה נר לרגליו, לא דייק באשר למקום הימצאו. בנקודת הזמן הזו, כחודשיים וחצי לאחר התשלום הראשון של התובע וכשלושה שבועות לאחר שהתובע שילם את חלקה המכריע של היתרה, התובע כבר "רדף" אחר הנתבע בטלפון. לנתבע, אשר ידע כי התובע מבקש להיפגש עמו ולקבל ממנו תשובות, לא היה כל עניין לפגוש בתובע והדעת נותנת כי עשה כמיטב יכולתו להתחמק ממנו.

גרסתו של התובע ביחס לנסיעתו למוסקבה נמסרה באופן אמין ומשכנע. איני רואה כל סיבה לפקפק בדבריו כי על סמך הסיכום שלו עם הנתבע התכוון להמשיך ממוסקבה לקרסנויארסק לאחר רכישת משאיות לעסק במוסקבה, באמצעות הסך של 28,000$ אשר הביא עמו במזומן (נספח 19 לתצהירו, אישור על הכנסת כסף במזומן לרוסיה). הדבר עולה בקנה אחד עם תאריך החזרה בכרטיס הטיסה שלו ממוסקבה. אלא שבכל מקרה אין לכך נפקות של ממש. גם אם יוצאים מנקודת הנחה כי התובע לא דייק בהקשר זה (ואינני סבור כי זה מצב הדברים) אין בכך כדי להשפיע על התמונה הכוללת.

1. בשתי הנקודות דלעיל, אם בכלל מדובר בסתירה או באי-התאמה בגרסת התובע, מדובר בסוגיות אשר אינן מהותיות, ואין בהן כדי לפגום במהימנותו של התובע או להשפיע על התמונה העובדתית הכוללת. ובכל מקרה, אי-התאמות בודדות אלה הן כאין וכאפס לעומת הסתירות הבוטות שנתגלעו בגרסת הנתבע ועדיו.

ט. סבירות גרסת התובע?

1. כאמור, גרסת העסק הנפרד היא גרסה חסרת הגיון. הנתבע מרחיב בטענותיו בנוגע לחוסר הסבירות בגרסת התובע דווקא. הנתבע טוען כי אין זה הגיוני שאיש עסקים מנוסה כמו התובע, יעביר כספים בלי שראה אסמכתאות בנוגע לעסק ולמקרקעין, בלי שנערך כלשהו בין הצדדים, ובלי שניתנו לו בטוחות כלשהן להבטחת הכספים שהעביר. אכן, ייתכן בהחלט שהתנהלותו של התובע אינה התנהלות מקובלת, ייתכן ויהיה מי שיסבור כי היא נגועה ברשלנות, שמא אף בתמימות. אולם גרסתו איננה נטולת הגיון, כמהלך עסקי. יש הסבר ברור לעצם העברת הכספים ולכל פעולה שבוצעה. מן הראוי לזכור כי לא מדובר היה ברכישה של חלק מעסק קיים (כפי שניתן לסבור למקרא סיכומי הנתבע) אלא בכניסה לשותפות של עסק בהקמה. לעתים, עשויים יזמים של עסק בהקמה לפעול בהתאם להסכם מייסדים מפורט המסדיר את מערכת היחסים ביניהם. אולם פעמים אחרות, הם פועלים ללא הסדרה מעין זו, בין אם מאחר וטרם התפנו לכך, בין אם נוכח צפי לשינויים אפשריים במצב הדברים בשלב דינמי זה המאופיין בשינויים (כניסת משקיעים נוספים? רכישת נכסים שונים מאלו עליהם דובר? שינוי בסכומי ההשקעה עליהם דובר?), בין אם נוכח מערכת יחסים קרובה בין היזמים או היכרות קודמת ביניהם, וכד'.
2. זאת ועוד, יש להבחין בין חוסר הגיון בביצוע מהלך מבחינה עסקית, לבין התנהלות שלצורך הדיון נכנה אותה "בלתי אחראית" (ללא עיגון תנאי התקשרות בכתב, ללא בטוחות, וכיו"ב). חשוב לזכור כי ההתנהלות "הבלתי אחראית" מצד התובע, עליה מבסס הנתבע את טענתו בדבר חוסר סבירות גרסת התובע, רלבנטית בדיוק באותה מידה, ואף ביתר שאת, ביחס לגרסת הנתבע. והרי גם אם מניחים כי התובע העביר כספים לנתבע על מנת שזה יסייע לו בביצוע רכישות, עדיין התובע לא קיבל שום בטוחות לכספים שהעביר; לא הבטיח בשום צורה את זכויותיו; לא עיגן את תנאי ההתקשרות בין שני העסקים העתידיים (והמתחרים) בהסכם בכתב; לא עירב את עורכי דינו שיפעלו להבטחת זכויותיו; וכיו"ב.

מספר קושיות רלבנטיות, לשם המחשה: באיזה שטח מסך כל השטח במפעל, אם בכלל, יהא רשאי התובע להשתמש, בה בעת שהמפעל עובד עבור העסק של איגור? מה, אם בכלל, יהא היקף הקטיף שהתובע יהא רשאי לקטוף מתוך שטחי הקטיף "של" הנתבע, ולהיפך? כיצד יוסדר השימוש ההדדי, אם בכלל, של העסק האחד בציוד ובמכונות של העסק האחר? כיצד תיערך ההתחשבנות בנוגע לשינוע המשותף מאזורי הקטיף אל המפעל, בנוגע לשכר העובדים במפעל, בנוגע לציוד בו יעשו שימוש? וישנן עוד קושיות למכביר המתחדדות כאשר חושבים על שיתוף פעולה בין עסקים נפרדים כנטען ע"י הנתבע (קל וחומר עסקים מתחרים), המחייבים התקשרות מסודרת בכתב.

1. לא רק תנאי ההתקשרות בין שני העסקים הנפרדים העתידיים לא הוסדרו בכתב. התובע אפילו לא גיבה את העברת סכומי העתק לנתבע באסמכתא בכתב כי כספים אלה הועברו לנתבע לשם רכישת ציוד עבור התובע, ובוודאי שלא קיבל שום בטוחה לגביהם. בדיוק כשם שהתובע לא קיבל כל בטוחה לכספים אם הועברו כהשקעה בעסק משותף, הוא לא קיבל כל בטוחה לכספים אם הועברו כהשקעה בעסק נפרד משלו, שתבוצע דווקא באמצעות איגור. אולם בעוד שניתן למצוא הגיון עסקי מסויים, גם אם תוך נטילת סיכון, באפשרות הראשונה, קשה למצוא הגיון כלשהו באפשרות השניה.

בנוסף, כאשר מדובר בשותפים לעתיד, ביזמים של עסק בהקמה, ניתן להתייחס ביתר הבנה להעברות כספיות נטולות בטחונות לאור מערכת היחסים המיוחדת העשויה לשרור ביניהם. מידת ה"רשלנות" או "חוסר האחריות" שניתן לייחס לתובע בהתאם לגרסת הנתבע, כאשר מדובר בעסקים נפרדים, עולה במידה ניכרת על זו שניתן לייחס לתובע בתסריט לפיו מדובר בשותפות בעסק בהקמה, על בסיס מערכת יחסים הנובעת מהיכרות קודמת.

1. שוכנעתי מעדותו של התובע כי הוא פעל בהסתמך על קשרי ידידות שהתקיימו, או שסבר כי מתקיימים, בינו לבין איגור ובוריס, ובהסתמך על המצגים שיצרו בפניו.

כך, למשל, השיב בחקירתו לשאלה בהקשר זה: " ... על בסיס שאני הייתי שומע קבוע מבוריס בעיקר מבוריס, כי הייתי איתו יותר בקשר בכל התקופה הזאת מאז ההיכרות עם איגור, כל דרך הפעילות שלהם הייתי שומע איך זה מתקדם... אני הגעתי להחלטה על סמך בסיס חברות ביני, בין בוריס ובין איגור שזה בסיס שנבנה במשך תקופה מסויימת כמעט כמה שנים. ולהחלטה הזאת הגעתי גם על בסיס של דברים ששמעתי שהתרחשו בתקופה שהם התחילו את הפרוייקט הזה כי הפרוייקט הזה היה אמור להיות מקודם באוקראינה מלכתחילה, כי בוריס היה מייבא פירות יער מאוקראינה, כי הוא היה מייצר ריבות ולכן היה מייבא פירות יער, כל הרעיון הזה בא מבוריס. אני נכנסתי לשותפות על בסיס הדברים שנאמרו בתקופה מסויימת ועל בסיס בעיקר אמינות שהאמנתי להם שהם סיפרו דברים אמת." (עמ' 15).

1. כאשר נשאל לגבי שווי העסק כפי שהוא נגזר משווי השקעתו, השיב התובע: "...הערך של העסק נבנה לא על סמך הציוד שהיה באותו רגע, גם נבנה על בסיס של רכישת ציוד עתידי ומכונות לסיוע לייצור, משאיות פרייבטים וכו' וגם נבנה על בסיס זה שהם, בוריס ואיגור כבר עשו עבודה מסוימת. פנו לרשויות, בדקו לגבי שטחי קיטוף פירות יער ופטריות, זה אמור להיות תחת רישיון לקיטוף. עשו עבודה מסוימת אז איגור העריך את החלק, בהתחלה היה מדובר על 500 אלף דולר שאני לא הסכמתי לזה, ואחרי זה היה מדובר על 400 אלף דולר אז אני לקחתי בחשבון את העבודה שהם ביצעו כולל הנסיעות שלהם לשם, כולל שוחד שהם שילמו שם ככה הם סיפרו לי, לקחתי את כל זה בחשבון ופחות או יותר הסכמתי שהסכום שאני מציע זה הסכום שאני מוכן לשלם." (עמ' 15).
2. טענת הנתבע לפיה התובע לא ראה שום אסמכתא ביחס לעסק התבררה כבלתי נכונה. בחקירתו עמד התובע על כך שהוצגו לו תמונות של המקרקעין אשר יועדו לשמש את העסק, תמונות שהציג לו בוריס (עמ' 13 ש' 20, ש' 26-28). כאשר הטיח בו ב"כ הנתבע כי מאחר והמגרשים נקנו אחרי הפגישה בין הצדדים, לא ייתכן שהתובע ראה בעת הפגישה תמונות של מבנים ומגרש שעוד לא נרכש, השיב התובע:

"רכישת מגרשים נעשתה בערך ביום 16.3.05 לפי המסמכים וכמובן שרכישה של רכוש כזה לא מתבצעת מהיום למחר, זה הליך, בודקים את הקרקעות, רוב הניירת של הקרקע הייתה בידיים שלהם, לא היה עדיין הסכם חתום. זה נכון. היה הסכם כוונות. ההסכם נחתם בתחילת מרץ, כפי שזכור לי" (עמ' 13 ש' 31-32).

ונזכיר; הפגישה עליה מדברים הצדדים כל העת התקיימה בסוף פברואר, אולם התשלום הראשון ששילם התובע לנתבע, בסך 162,000$, בוצע ביום 9.3.05. לא מן הנמנע כי תשלום זה שולם לאחר שכבר הוצג לתובע הסכם הכוונות הנ"ל.

התובע נשאל האם פרט לתוכניות עתידיות לקנות מגרש לא ראה שום דבר נוסף, והשיב כי ראה ציוד ומכונות, אותן פירט, שאוחסנו בחיפה (עמ' 14 ש' 8-10), באותו מקום בו המכילו מאוחר יותר את המכולות שנשלחו לסיביר.

אם כן, לתובע הוצגו מסמכים וציוד הקשורים בעסק - תמונה חלקית, כפי שניתן לצפות מעסק בשלבי הקמה – והוא לא הסתמך רק על דברים שנאמרו לו בעל פה אודות העסק.

י. חדר קירור ומכונת יבוש פטריות - ארבע גרסאות ורכישה אחת

1. תשומת לב מיוחדת מוקדשת בטענות הצדדים לנושא רכישת חדר קירור ומכונה לייבוש פטריות. ולא בכדי. רכישתם של שני פריטים אלה, לטענת הנתבע עבור עסק נפרד של התובע, היתה כרוכה לטענת הנתבע בתשלום של לא פחות מאשר 327,700$, כלומר חלק הארי של הסכומים שבמחלוקת. אין להיפלא אפוא כי נושא זה ממקד אליו חלק נרחב מטענות הצדדים.
2. עוד בטרם ניגשים להכריע בין טענות הצדדים בהקשר זה, מן הראוי לבחון מהן הגרסאות השונות שביניהן יש להכריע.

גרסתו של התובע פשוטה למדי. הוא נתבקש להעביר כספים בדרך מסויימת, ועשה כפי שהתבקש. הוא לא ידע בזמן אמת, ועד היום אינו יודע בדיוק, מה נעשה בכספו. למעשה, באופן יחסי, ניתן לכנות את גרסתו משעממת. הדבר היחיד הראוי לציון ביחס לגרסת התובע הוא שגרסתו כלל לא הועמדה במבחן החקירה הנגדית. התובע נשאל בעדותו על עניינים בעלי חשיבות פחותה, לעתים זניחה, בוודאי יחסית לנושא הרכישה הנטענת של חדר קירור ומכונה ליבוש פטריות. אך על רכישות אלה ומעורבותו הנטענת בהן, לא נשאל כלל. לא נעשה ולו נסיון לקעקע את גרסתו לפיה לא היתה לו כל מעורבות ברכישות נטענות אלה, הן לא נועדו לשמש עסק נפרד שלו, וככל שאכן בוצעו רכישות, הן לא בוצעו לפי הנחיותיו. התעלמות בחקירה הנגדית מהנושא שללא ספק מצוי בלב המחלוקת, היא אפשרית כמובן. אפשר גם לבחור להימנע לגמרי מחקירת בעל דין על תצהירו. אך הימנעות מעין זו היא בוודאי אינה שגרתית והדבר אומר דרשני.

מעניינת בהרבה גרסתו של הנתבע, ולמעשה - כפי שעולה כבר מן הכותרת – גרסאותיו של הנתבע. הנתבע הציג בתצהיריו השונים ובעדותו מספר גרסאות, אשר אינן עולות בקנה אחד זו עם זו.

1. לפי תצהיר הנתבע מינואר 2009 שתמך בבקשת הרשות להגן, ולפי המסמכים הרבים שצירף הנתבע לתצהיר זה (במסגרת נספחים ה'-ו'), שני הפריטים הנ"ל נרכשו באמצעות מאמא מרי קרסנויארסק, אשר שילמה בהעברה בנקאית, את מלוא המחיר עבור שני הפריטים, לרבות המע"מ.
2. גרסה זהה, מפורטת ביותר, כלל הנתבע גם בכתב ההגנה ובכתב התביעה שכנגד אותם הגיש בפברואר 2009. הנתבע צירף לכתבי טענותיו אלה את אותם מסמכים רבים המעידים על רכישת חדר הקירור ומכונת ייבוש הפטריות - נספחים ה'-ו' לכתב ההגנה, נספחים ב'-ג' לכתב התביעה שכנגד.
3. לעומת זאת, ביום 13.10.09 הגיש הנתבע "הודעה לבית המשפט", בה טען כי בעת הכנת התיק לדיון הראשון שנקבע ליום 27.10.09 "נמצא כי חלה טעות" וכי "המסמכים שצורפו כנספח "ו" לכתב ההגנה, מסמכי העברת כספים עבור רכישת המכונה לייבוש פטריות, הינם מסמכים שגויים, ויש להוציאם מכתב ההגנה". בתצהיר שתמך באותה "הודעה" (להלן יכונה: "תצהיר 11.10.09") הסביר הנתבע כי "במעמד הכנת התיק לדיון בבית המשפט, ולאחר שהוכנו תרגומי המסמכים מרוסית לעברית, מצאתי כי בחלק ממסמכי נספח ו', מופיע שהתשלומים עבור רכישת המכונה ליבוש פטריות נעשו כביכול בהעברה בנקאית, כאשר למיטב זכרוני ועפ"י אינפורמציה שהעביר לי בוריס ליגר, בזמנים הרלוונטים לביצוע התשלום עבור רכישת המכונה ליבוש פטריות, התשלום בוצע במזומן" [הדגשה אחרונה זו במקור, ההדגשות בקו תחתון שלי – א.ד.].
4. ההסבר שהציע הנתבע לכך שהמסמכים אותם צירף לתצהירו הקודם, המשקפים רכישת המכונה בהעברה בנקאית, הם "שגויים", ובמלים אחרות מסמכים שאינם אותנטיים, היה ההסבר הבא: בתחילת שנת 2006, כהכנה לקטיף המיועד לסוף שנת 2006, הם (הוא ובוריס) שכרו את שירותיו של יועץ פיננסי, שהיה אמור להשיג עבורם הלוואה בנקאית, ולשם כך טיפל בהסדרת הניירת שהבנק דרש לצורך מימון ההלוואה. לבנק הועברה רשימה של ציודים, כאשר בהסכמת התובע הוכנסה לרשימה גם מכונת יבוש הפטריות השייכת לתובע. הבנק דרש לקבל ניירת והיועץ הפיננסי הפנה את תשומת לבו של הנתבע לכך שבהנה"ח חסרים מסמכי רכישת המכונה ליבוש פטריות. הנתבע ביקש מהיועץ הפיננסי שיפנה למוכר המכונה ושישיג עבורו העתקים מהמסמכים ממוכר המכונה. לנתבע נמסר בשנת 2006 ע"י בוריס וע"י היועץ כי מסמכים משוחזרים לרכישת המכונה הועברו באותם זמנים להנה"ח שלהם ע"י מוכר המכונה, והיועץ הפיננסי היה אמור להעבירם לבנק, במסגרת הטיפול בקבלת ההלוואה. ואולם, בסופו של יום, מסיבות שונות, הופסק הטיפול בהשגת המימון הבנקאי לקטיף 2006, כיוון שהחליטו שלא לבצע הקטיף בשנת 2006, והניירת שהשיג היועץ הפיננסי נשארה בחומר הנה"ח ברוסיה.
5. לטענת הנתבע, כאשר נדרש להגיש כתב הגנה ונאלץ לאסוף ניירת בדחיפות, נשלחה אליו כלל הניירת שהיתה בהישג יד בהנה"ח של חברת מאמא מרי מרוסיה, ובין המסמכים שקיבל היו גם המסמכים שצורפו כנספח ו' לכתב ההגנה, ובגין הדחיפות שבהגשת כתב ההגנה צורפו מסמכים אלו מבלי שהנתבע בדק אותם לעומק. במהלך הכנת התיק לדיון ולאחר שהמסמכים תורגמו לעברית, "גיליתי שלמרות שהתשלום עבור המכונה ליבוש פטריות נעשה במזומן, ובסכום שנקוב בכתב ההגנה, מופיע בחלק ממסמכי נספח "ו'", כאילו בוצעה העברה בנקאית למוכר המכונה, דבר שאינו נכון". הנתבע ביקש כי עד שימצאו המסמכים המקוריים ולא המסמכים שצורפו, המהווים שחזור מאוחר ושגוי של אופן התשלום, בית המשפט יתעלם מכלל מסמכי נספח ו'.
6. ויודגש, כי ב"הודעה" זו, כמו גם בתצהיר שתמך בה, לא נאמר דבר לעניין תיקון הגרסה שמצאה ביטוי לגוף העניין בבקשת הרשות להגן, בכתב ההגנה ובכתב התביעה שכנגד, לעניין תשלום מע"מ עבור המכונה ליבוש פטריות. ההיפך הוא הנכון. בתצהיר 11.10.09 טען הנתבע במפורש כי התשלום ששולם במזומן עבור המכונה ליבוש פטריות, נעשה "בסכום שנקוב בכתב ההגנה", וסכום זה כולל מע"מ.
7. בשל אורכו של כתב ההגנה מטעם הנתבע, הורה השופט כספי לנתבע להגיש כתב הגנה מצומצם יותר בהיקפו. הנתבע הגיש "כתב הגנה מתוקן" לאחר שהתיק כבר הועבר לחיפה ולא כלל בו את המסמכים "השגויים", נספח "ו". אולם ראוי להדגיש כי גם בכתב ההגנה המתוקן צויינו אותם סכומים בדיוק כפי שפורטו בכתב ההגנה המקורי, לרבות פירוט סכומים לפני מע"מ וכולל מע"מ, לרבות ציון העובדה כי תשלום המע"מ נכלל בתשלום השני, והכל הן ביחס למכונה ליבוש פטריות הן ביחס לחדר הקירור.

במלים אחרות – "הוצאת" המסמכים נספח "ו" לא שינתה את הגרסה העובדתית של הנתבע לעניין תשלום מע"מ בעת רכישת המכונה ליבוש פטריות, בדיוק כפי ששולם מע"מ בעת רכישת חדר הקירור. השינוי היחיד היה כי התשלום עבור המכונה ליבוש פטריות נעשה במזומן ולא בהעברה בנקאית. ולא זו בלבד; נושא החסכון במע"מ בעת רכישת הציוד נותר הרציונל המרכזי שהציג הנתבע לכך שהתובע רכש את הציוד לעסקו הנפרד באמצעות הנתבע. וכך טען בנושא זה הנתבע בכתב ההגנה המתוקן, כלומר לאחר השמטת המסמכים נספח "ו", באופן המפורש ביותר (בעמ' 6 באמצע):

"חדר הקירור והמכונה ליבוש פטריות נרכשו עבור התובע תוך שימוש בחברת מאמא מרי קרסנויארסק, כשלמס הערך המוסף שחל על רכישת המכונות שנרכשו, נתקבל זיכוי משלטונות רוסיה, כך שסכום זה לא היה צריך לצאת מכיסו של התובע, או מכיסו של הנתבע, ומי שהרוויח מכך בפועל היה רק התובע".

פירוט הסכומים ששולמו ע"י הנתבע ומי מטעמו עבור התובע לצורך רכישת הציוד הנ"ל, מופיע גם בכתב התביעה שכנגד, והוא זהה לפירוט המופיע בכתב ההגנה המקורי ובכתב ההגנה המתוקן. זהו הפירוט כפי שהובא בהרחבה לעיל בפרק "טענות הנתבע" (סעיפים 69-73), לרבות חלוקה לשני תשלומים, פירוט הסכומים המדוייקים, לפני מע"מ ואחרי מע"מ, ברובלים ובדולרים, ופירוט מועדי התשלום. והכל לגבי כל אחד משני הפריטים בנפרד. השורה התחתונה של פירוט זה הינה כי בנוגע לשני פריטים בוצע התשלום בשני תשלומים שווים, הראשון במרץ 2005 והשני במאי-יוני 2005, וכי בנוגע לשני הפריטים המע"מ שולם במסגרת התשלום השני. התשלום בנוגע לחדר הקירור בוצע בהעברה בנקאית, ואילו התשלום בנוגע למכונה ליבוש פטריות בוצע במזומן.

1. והנה לפתע, בתצהיר עדותו הראשית הציג הנתבע גרסה שונה. במסגרת סעיף 10ו לתצהירו (עמ' 8, פס' שניה) הצהיר הנתבע כך: "יבגני ביצע הרכישות כאשר אני ובוריס סייענו ככל שנדרש לרכישת חדר הקירור והמכונה ליבוש פטריות, תוך שימוש בחברת מאמא מרי קרסנוייארסק שבשליטתי, ולמס הערך מוסף, שחל על רכישת המכונות שנרכשו, ככל ששולם נתקבל זיכוי משלטונות רוסיה, כך שסכום כסף זה לא יצא מכיסי או מכיסו של יבגני."

גרסה חדשה זו - מלאכת מחשבת של עמימות - הינה תמוהה ביותר על פני הדברים (גם בהתעלם מחוסר ההתאמה בינה ובין גרסאות אחרות). מחד גיסא, התובע רכש את הציוד תוך שימוש בחברת ממ"ק, כאשר עצם הרציונל לרכישה תוך שימוש בחברה זו הוא חסכון במע"מ. מאידך גיסא, הנתבע אינו יודע אם שולם מע"מ.

ראשית, כיצד ייתכן שהנתבע אינו יודע אם שולם מע"מ אם לאו, אם "נתקבל זיכוי" אם לאו, כאשר הרכישה בוצעה באמצעות ממ"ק, חברה שבשליטתו?!

שנית, טענה זו אינה מבחינה בין חדר הקירור והמכונה ליבוש פטריות. טענה זו אינה מתיישבת עם המסמכים הברורים בקשר עם רכישת חדר הקירור שצירף הנתבע לתצהיר עדותו הראשית (נספח ה'), לפיהם הרכישה של חדר הקירור בוצעה על ידי ממ"ק, בהעברה בנקאית, וכי שולם בגינו מע"מ במלואו.

1. הנתבע מוסיף ומפרט בתצהיר עדותו הראשית גרסה מפותלת (לאורך כל עמ' 8), "להבהרת נושא המע"מ שבחלקו שולם ובחלקו לא שולם" [ממש כך]. הנתבע טוען כי בחודש אוקטובר 2009, לאחר שהוציא את נספח "ו" ממסמכים שצורפו להגנתו, ערך בירור מעמיק בנוגע לתשלום עבור המכונה ליבוש פטריות. השתלשלות העניינים היתה כלהלן: "יבגני קנה מכונה ליבוש פטריות ואיתנו יצר קשר בחור בשם ולדימיר שהגיע לאתר הקטיף כדי לקבל תשלום ראשון עבור המכונה ליבוש פטריות מאיתנו". לפי הנחיות הנה"ח דרשו הנתבע ובוריס מסמך מחברה בע"מ, "כדי שכשיגיע מועד תשלום המע"מ נוכל לקבל ההחזר מע"מ, כשהרעיון היה להימנע מלבצע עסקה עם אדם פרטי". בינתיים כדי לבצע העסקה, ולפי הוראה של יבגני, "שילמנו התשלום הראשון במזומן, בסך 1,856,250 רובל שהם (67,500$) לולדימיר, כשסוכם איתו ע"י הנה"ח שלנו, שיביא הסכם מחברה שבשליטתו, כדי שנוכל לשלם לו את מלוא התשלום, ולקבל החזר מע"מ, וזאת עד מועד אספקת המכונה בפועל, כשהיא גמורה ומוכנה להפעלה". המכונה הגיעה מורכבת לאתר בקרסנויארסק, בתחילת חודש מאי 2005, אבל לא הגיעו מסמכים כפי שהנה"ח דרשה. "בנתונים אלה הבהירה הנה"ח שלנו, שלא יוכל להתקבל החזר מע"מ, אם נשלם המע"מ מהחברה שלנו וזה הובהר ליבגני, והוא החליט, שבשלב זה שגם התשלום השני ישולם על ידינו במזומן, והבהיר שולדימיר ימציא במועד מאוחר יותר מסמכים של חברה, ואז שילמנו סכום נוסף במזומן של 1,856,250 רובל (67,500$) לולדימיר". ולדימיר ויבגני לא מסרו לנתבע ובוריס לאחר מכן מסמכי רכישה, ולאחר שהמכונה סופקה נשאר הנושא פתוח, ולנתבע "אין שמץ של ידיעה" האם התובע שילם מע"מ או לא, אך אם שילם זה לא נעשה דרך הנתבע או בוריס.

ניתן להצביע על פרכות קטנות בגוף הגרסה עצמה, כדוגמת הטענה כי אותו ולדימיר הגיע "לאתר הקטיף" לצורך התשלום הראשון בחודש מרץ 2005, הרבה לפני שהחל הקטיף, שכן הכל עדיין קפוא. ומדוע שלא יגיע לעיר קרסנויארסק?; או כדוגמת הטענה שיבגני הבהיר כי ולדימיר ימציא במועד מאוחר יותר מסמכים של חברה. לאיזה צורך אמור יבגני להמציא מאוחר יותר מסמכים של חברה אם המכונה כבר סופקה לו והמוכר, אשר הוא החב כלפי הרשויות במע"מ, הסתפק בתשלום במזומן ללא מע"מ? ועוד כיו"ב. אולם נניח לכך ונתמקד בגרסה עצמה.

החשוב הוא כי בשונה מגרסאות קודמות לפיהן המע"מ ברכישת המכונה ליבוש פטריות שולם על ידי ממ"ק, ובמיוחד בשונה מגרסת הנתבע בכתב ההגנה (המקורי והמתוקן) לפיה התשלום בגין מכונת יבוש הפטריות נעשה במזומן אך שולם מע"מ בגינה, לפי גרסה מעודכנת זו, הנתבע כלל אינו יודע אם שולם מע"מ בגינה אם לאו.

1. אולם בכך אין די. גם גרסה שלישית זו שבתצהיר עדותו הראשית אינה גרסתו האחרונה של הנתבע. בעדותו בעל פה הציג הנתבע גרסה אחרת, ושונה בתכלית מכל קודמותיה.

בעדותו של הנתבע בעל פה טען הנתבע לפתע לגרסה לפיה לא רק המסמכים בקשר למכונת יבוש הפטריות הם "שגויים". גם המסמכים בקשר עם רכישת חדר הקירור הם מסמכים "שגויים"; גם התשלום עבור חדר הקירור נעשה כולו במזומן; גם בנוגע לחדר הקירור הנתבע יודע פוזיטיבית כי התשלום שבוצע במזומן ע"י מי מטעמו של הנתבע לא כלל מע"מ; וגם לגבי חדר הקירור הנתבע אינו יודע אם שולם מע"מ בשלב מאוחר יותר כלשהו ע"י התובע, לאחר שחדר הקירור של התובע כבר סופק למפעלו של הנתבע.

1. הנתבע מסר, אפוא, ארבע גרסאות שונות, בנוגע לנושא המצוי בלב העניין – החסכון במע"מ שהוא הרציונל העיקרי לעצם הצורך הנטען של התובע ברכישת חדר קירור שלו ומכונת יבוש פטריות שלו, מכספו שלו, למטרותיו שלו, בעסק נפרד שלו, דווקא באמצעות הנתבע ומי מטעמו. ואלו הן הגרסאות:
2. התצהיר התומך בבקשת הרשות להתגונן - התשלום עבור שני הפריטים נעשה בהעברה בנקאית מסודרת ע"י ממ"ק. עבור שני הפריטים שולם מע"מ ע"י ממ"ק כדי שניתן יהיה להזדכות עליו.
3. תצהיר 11.10.09 (וכן כתב ההגנה המקורי, כתב ההגנה המתוקן, כתב התביעה שכנגד) - התשלום עבור חדר הקירור נעשה בהעברה בנקאית ע"י ממ"ק, ואילו עבור המכונה ליבוש פטריות התשלום נעשה ע"י ממ"ק במזומן. עבור שני הפריטים שולם מע"מ ע"י ממ"ק כדי שניתן יהיה להזדכות עליו.
4. תצהיר עדות ראשית - התשלום עבור חדר הקירור נעשה בהעברה בנקאית ע"י ממ"ק. עבור חדר הקירור שולם מע"מ ע"י ממ"ק כדי שניתן יהיה להזדכות עליו. ואילו התשלום עבור המכונה ליבוש פטריות נעשה במזומן. עבור המכונה לא שולם מע"מ עד למועד בו סופקה והותקנה.
5. עדות בעל פה - התשלום עבור שני הפריטים נעשה במזומן. עבור שני הפריטים לא שולם מע"מ כלל עד למועד בו סופקו והותקנו.

ארבע פעמים מסר הנתבע גרסה לאחר שהוזהר לומר אמת; ארבע גרסאות עובדתיות שונות.

ניתן בגרסאות אלה סימנים, ונכנה אותן, לפי סדרן: "גרסה א', גרסה ב', גרסה ג', גרסה ד'".

1. נעשה אתנחתא ונזכיר את אשר ידוע לכל. בעל דין אינו רשאי להעלות בהליך משפטי גרסאות כרצונו. גרסה ב' היא לא רק הגרסה העולה מתצהיר 11.10.09 אלא היא גם הגרסה המופיעה בכתבי הטענות מטעם הנתבע – כתב ההגנה המקורי והמתוקן וכתב התביעה שכנגד. כתבי הטענות הם המגדירים את המוסכמות והפלוגתאות, הם התוחמים את חזית המחלוקת. בעל דין אינו רשאי להישמע בטענות החורגות חריגה מהותית מחזית זו. לכאורה, טענותיו של הנתבע אשר הועלו במסגרת גרסאות ג' ו- ד', כלל אינן ראויות להישמע. הנתבע כלל אינו רשאי להעלות גרסאות שאינן עולות בקנה אחד עם גרסה ב'. אין מדובר בשינוי חזית מינורי, אלא ב"היפוך" חזית של ממש, כאשר הנתבע מעלה טענות הפוכות לאלה שבכתבי טענותיו, בנקודות המהותיות ביותר בתיק. לטענת הנתבע עצמו, הוא ערך את אותו "בירור מעמיק" בשנת 2009 ואז נודעו לו כל הפרטים, מספר שנים לפני הגשת תצהירי עדות ראשית מטעמו ושמיעת הראיות בתיק. מכאן שהנתבע יכול היה, וחייב היה, בפרק זמן זה לבקש לתקן את כתב ההגנה, אך הוא בחר שלא לעשות כן. משלא ביקש תיקון כתב ההגנה, הוא אינו רשאי להעלות טענות העומדות בניגוד לכתב ההגנה. עם זאת, התובע בחר - ככל הנראה לאור תוצאות בדיקת הפוליגרף שעוד ידובר בה, ולאור רצונו כי בית המשפט יוכל להתרשם ממהימנות - לחקור את הנתבע ועדיו לגוף העניין. למרות שמדובר במקרה קיצוני עד מאד, אצא מנקודת הנחה כי יש להחיל את ההלכה המתירה הרחבת החזית בדרך זו, משלא באה התנגדות קונקרטית ואף משנשאלו שאלות בנושא.
2. גם ביוצאי מנקודת הנחה כי אין עומדת בפני הנתבע משוכה דיונית גרידא המונעת ממנו להעלות טענות המנוגדות לטענות שבכתבי טענותיו, אין בידי לקבל את טענות הנתבע. דרך הילוכו של הנתבע לעניין עיתוי ואופן העלאת גרסאותיו השונות היא בוודאי שיקול רלבנטי.
3. הנתבע טוען כיום כי גם התשלום עבור חדר הקירור נעשה במזומן ולא בהעברה בנקאית. הטענה עלתה, כאמור, בפעם הראשונה בעדותו בעל פה. בחקירתו הנגדית (עמ' 116) נשאל הנתבע ביחס לבקשתו מיום 13.10.09 להוציא מהתיק שני מסמכים - הוראות תשלום - המהווים חלק מנספח "ו" לבקשת הרשות להגן ולכתב ההגנה, בגדרו צורפו מסמכים רבים ביחס לרכישת מכונת יבוש הפטריות, והפתיע בתשובתו: "ביקשתי להוציא את השני גם ועוה"ד לא עשה זאת בטעות" (תוך שהובהר כי אין הכוונה להוצאת מסמכים נוספים מתוך אלו שצורפו בנספח "ו" אלא למסמכים הרבים שהיוו נספח "ה", מסמכי רכישת חדר הקירור). הנתבע עומת עם העובדה שלא מדובר בבקשה שהגיש עוה"ד על דעת עצמו וכי הנתבע עצמו חתום על תצהיר 11.10.09, ותשובתו היתה: "זה תצהיר ראשון". תשובה סתומה למדי, בשלושה מישורים. ראשית, תצהיר 11.10.09 אינו ראשון, והוא רב משמעות כי נטען בו שהאמור בתצהיר קודם – אינו אמת. שנית, התשובה ניתנה משל מדובר בתצהיר ראשון גרידא, כאשר הנושא כביכול תוקן בתצהיר מאוחר יותר. תצהיר מאוחר יותר אכן הוגש אך הנושא לא תוקן בו. שלישית, באמירה "זה תצהיר ראשון" אין ולו נסיון להתמודד עם העובדה שמדובר בתצהיר ערוך כדין לכל דבר ועניין, כך שיש קושי בנסיון להיתלות בעורך הדין, ואין אפילו שמץ נסיון להסביר כיצד אירע שהנתבע חותם על תצהיר, שנועד לתקן טעות קרדינלית בתצהיר קודם, ושוב נופלת בו טעות קרדינלית.
4. הנתבע נשאל שוב, אם כך מדוע בבקשתו מיום 13.10.09 להוצאת מסמכים מכתב ההגנה התייחס רק למסמכים העוסקים ברכישת מכונת יבוש הפטריות ולא למסמכים העוסקים ברכישת חדר הקירור והשיב: "זו טעות".

ויודגש; הנתבע הודה שהוא אינו טוען כי עובדות חדשות כלשהן התגלו לו לאחר החתימה על תצהיר 11.10.09:

"ש. אנסח מחדש, במועד שחתמת על התצהיר ידעת שאתה רוצה להוציא את המסמכים של המכונה לייבוש פטריות ושל חדר הקירור ביום 11.10.09?

ת. כן.

ש. קראת את תצהירך לפני שחתמת עליו?

ת. הסתמכתי על עוה"ד שלי. פספסתי את זה בוא נגיד ככה".

הווה אומר, כי הטעות הנטענת אינה טעות בנתונים כפי שהיו ידועים לנתבע ביום 11.10.09. העובדות לאשורן, כך עולה מעדות הנתבע, היו כולן ידועות לנתבע כבר בעת חתימתו של תצהיר 11.10.09, ככל הנראה בעקבות אותו "בירור מעמיק" שערך באוקטובר 2009 כנטען בתצהיר העדות הראשית. הטעות הנטענת היא בדרך הצגת הנתונים בתיק.

1. טיעונו של הנתבע הוא אפוא בלתי מתקבל על הדעת. בעוד שבתצהיר עדותו הראשית טען כי הטעות הראשונית, גרסה א', נגרמה בשל דחיפות הזמנים בקבלת המסמכים מחו"ל ועריכת תצהיר; ובעדותו בעל פה ניסה לזגזג ולהחיל את אותה דחיפות גם על גרסה ב', עד אשר נאלץ להודות כי הדחיפות הנטענת רלבנטית רק לתצהיר שתמך בבקשת הרשות להגן ולא לתצהיר 11.10.09 (עמ' 119, ש' 1-9); הרי שבכל מקרה לאחר מכן כבר ברור שלא היתה שום דחיפות:

"ש. אבל לאחר מכן הגשת כתב הגנה של ממש. ולאחר מכן הגשת כתב הגנה מתוקן ולאחר מכן הגשת תצהירי עדות ראשית, זה היה שנים מאז שנת 2009, איזה לחץ של זמן היה לך באותה עת?

ת. היתה טעות. אנחנו דיברנו על שני מסמכים והעורך דין אמר שזה לא זמן להכניס את זה ויש פרוצדורה."

1. טעויות עשויות להתרחש, אך הנתבע לא הצליח לספק כל הסבר מניח את הדעת, לא בדבר הסיבה לטעות הנטענת ולא בדבר הסיבה שבגינה לא תיקן את אותה טעות (עמ' 116 ש' 22 ואילך):

"ש. למה לא תיקנת את הטעות עד עכשיו?

ת. תשאל את עוה"ד שלי. יש פרוצדורה להכניס מסמכים לתיק.

ש. הדבר האחרון שאפשר להגיד הוא שהצד שלך ממעט בבקשות ובתצהירים, זאת אומרת בכל פעם שרצית משהו ידעתם להגיש בקשה לביהמ"ש למה לא תיקנת את זה?

ת. תשאל את עוה"ד שלי. אמרתי לו את זה ועשינו את זה.

ש. לך יש תשובה למה לא ביקשת לתקן את זה?

ת. כי אנו גילינו רק בעדות של לאוניד, שלא דובר על שני מכונות של ייבגני אלא על מכונה אחת. התבססתי על אינפורמציה של לאוניד, כי הוא זה שעשה את העבודה עם ייבגני".

1. עינינו הרואות כי לא רק שהנתבע לא סיפק כל הסבר מניח את הדעת ביחס לשאלה מדוע לא ביקש להוציא מכתב ההגנה גם את המסמכים הנוגעים לחדר הקירור, אלא שהנתבע אף סתר את עצמו בהסבריו. אם הנתבע ידע כי הוא רוצה להוציא מהתיק את המסמכים העוסקים בשני פריטי הציוד כבר בעת החתימה על תצהירו מיום 11.10.09, לא ברור איך הנתבע "גילה" את טעותו רק לאחר עדותו של ליאוניד, כשלוש שנים לאחר שהוגש תצהיר זה !
2. לא יהא זה מיותר להזכיר בקצרה, כי בין לבין, לאחר הגשת תצהיר 11.10.09 וכתב הגנה מתוקן ועוד בטרם הגיש הנתבע תצהירי עדות ראשית, הגיש הנתבע לתיק תצהיר נוסף, עליו חתם ביום 4.5.10 (להלן: "תצהיר 4.5.10"), ואותו צירף בתמיכה לבקשה שהגיש – בקשה ל"הוצאת נספח "ב" מרשימת הנספחים לכתב התביעה שכנגד". ושוב; נספח "ב" לכתב התביעה שכנגד זהה לנספח "ו" לכתב ההגנה, כלומר מסמכי רכישת המכונה ליבוש פטריות, אך הנתבע לא ביקש "להוציא" את נספח "ג" לכתב התביעה שכנגד, הזהה לנספח "ה" לכתב ההגנה, כלומר מסמכי רכישת חדר הקירור. ושוב; הנתבע מתייחס בתצהיר 4.5.10 למכונת יבוש הפטריות בלבד, וטוען "גיליתי שלמרות שהתשלום עבור המכונה ליבוש פטריות נעשה במזומן, ובסכום שנקוב בכתב ההגנה ובכתב התביעה שכנגד, מופיע בחלק ממסמכי נספח "ב" לכתב התביעה שכנגד (ולמסמכי נספח "ו" לכתב ההגנה), כאילו בוצעה העברה בנקאית למוכר המכונה, דבר שאינו נכון".
3. אך יתרה מכך. לא רק שהנתבע לא ביקש להוציא המסמכים המעידים על רכישת חדר הקירור מכתב הגנתו, אלא שהנתבע אף צירף מסמכים אלו שוב לתצהיר עדותו הראשית !

הנתבע נשאל מדוע הגיש תצהיר עדותו הראשית עם המסמך הזה והשיב: "אני אומר לך שזו טעות." (עמ' 118, ש' 6). ובהמשך (ש' 10-14):

"ת. אני מסביר לך שזו טעות, רציתי להוציא שני מסמכים, עוה"ד שלי הוציא מסמך אחד.

ש. אני אומר לך שזה מסמך שלישי?

ת. אין לי סדר, לא יכול לענות על זה. אחרי שדיברנו על ליאוניד, הוא ידע בדיוק מה התרחש בשטח אז, אמר שהמסמכים האלה הביא אח"כ לצורך קבלת הלוואה, להראות לקונים פוטנציאליים למכור את הציוד".

שוב ושוב עומת הנתבע עם העובדה שכאשר חתם על תצהיר עדותו הראשית הוא צירף פעם נוספת את המסמכים שהוא מבקש להוציאם. שוב ושוב ניתנה לו אפשרות להסביר. תשובתו נותרה: "תדבר על זה עם עוה"ד אמרתי לעוה"ד שאחרי שדיברתי עם ליאוניד הוא אמר שזה שולם במזומן." (ש' 21-24).

1. העובדה שהנתבע חזר וצירף את המסמכים המעידים על רכישת חדר הקירור במסגרת תצהיר עדותו הראשית מראה עד כמה גרסתו בלתי מהימנה. הנתבע הרי העיד שכבר בעת שחתם על תצהירו מיום 11.10.09 ידע כי הוא רוצה להוציא את המסמכים הנוגעים לשני פריטי הציוד, ועל כן אף אם נפלה טעות בתצהיר זה, לא ייתכן שהוא ישוב על אותה טעות ויצרף בשנית מסמכים אלה לתצהיר עדותו הראשית, שהוגש שנתיים לאחר מכן.
2. אינני מקבל את טענות הנתבע בדבר טעות, גם לאור בחינת תוכן תצהיר העדות הראשית שלו. אין מדובר במסמך אחד ששורבב בטעות, אף לא במסמכים רבים שהשתרבבו בטעות. מדובר גם בטקסט נרחב העוסק במפורש בתשלום במזומן ביחס למכונה ליבוש פטריות, ובה בלבד, ובטקסט אחר לחלוטין העוסק בחדר הקירור. מדובר גם במלל לפיו המסמכים נספח "ו" מצורפים שוב, למרות ש"הוצאו" קודם לכן, רק כאינדיקציה לסכום ששולם במזומן ע"י אנשי הנתבע עבור מכונת יבוש הפטריות "של" התובע (אגב – לא ברור כיצד מסמכים אלה עשויים להוות אינדיקציה לתשלום כלשהו, כאשר אליבא דכולי עלמא הם מסמכים שאינם אותנטיים, ולא ברור מה גובה הסכומים ששולמו במזומן, אם בכלל), וזאת בשונה מהמלל לגבי המסמכים נספח "ה" המצורפים כאסמכתא לתשלום עבור חדר הקירור של התובע.
3. לא ניתן לקבל את טענות הנתבע גם לגופן, שכן הן אינן עולות בקנה אחד עם טענות קודמות של עדי הנתבע. ואפרט.
4. תשומת הלב מופנית לכך שגם בתצהיר 11.10.09 וגם בתצהיר 4.5.10, מהם עולה כי הנתבע טוען לגרסה ב', הנתבע שם את הדגש על אינפורמציה שהעביר לו בוריס (סעיף 3 לתצהירים). גם בתצהיר עדותו הראשית של הנתבע, סעיף 10ו. שהובא לעיל, בו מפורטת באריכות גרסה ג', נוקט לכל אורכו בלשון רבים ("מאיתנו", "שילמנו", וכו'), ופותח במלים "אני ובוריס". לעומת זאת, גרסה ד' שהוצגה בעדות בעל פה, שמה את הדגש על דברים שנודעו כביכול מליאוניד.
5. הנתבע טוען כי שינוי הגרסה בעדותו, מגרסה ג' לגרסה ד', בא בעקבות עדותו בעל פה של ליאוניד. אך עדותו של ליאוניד, היא כשלעצמה, כוללת שינוי גרסה מרחיק לכת עוד יותר, מן הקצה אל הקצה, מגרסה א'(!) אל גרסה ד'.

לא רק שבתצהיר ליאוניד אין ולו מילה על כל נושא התשלום במזומן "נטו" ללא מע"מ, מתצהיר ליאוניד עולה גרסה הפוכה. נושא המע"מ נזכר בתצהירו פעמיים:

(1) סעיף 10 לתצהיר, פסקה שישית – "הוא גם אמר לי שהוא ישתמש בחברה של איגור ובוריס בקרסנוייארסק, כדי לרכוש את חדר הקירור והמכונה ליבוש פטריות מכיוון שאין לו זמן להקים חברה ברוסיה בשביל זה, כי הקטיף כבר קרוב, וכך לא יצטרך לשלם מע"מ".

ובהמשך, לאחר שכבר תוארה הרכישה בתצהיר (בסעיף 11, ומבלי להתייחס לאופן התשלום) -

(2) סעיף 13 לתצהיר, פסקה ראשונה – "רכישת חדר הקירור והמכונה ליבוש פטריות נעשתה על שם חברת מאמא מרי קרסנוייארסק, זאת, על מנת לחסוך בעלות המע"מ".

כלומר, הרציונל בתצהיר ליאוניד הוא של טענת החסכון במע"מ, באמצעות תשלום ע"י חברה. הדברים עולים בקנה אחד עם גרסה א', או לכל היותר עם גרסה ב', גרסאות לפיהן שולם מע"מ באופן מלא ונמסרו חשבוניות. שהרי ברור לחלוטין כי ללא חשבוניות אין כל אפשרות לקזז מע"מ. כל הרעיון של רכישה ע"י חברה נועד לשם קבלת זיכוי עבור המע"מ, מע"מ שכביכול שולם, ובאמצעות חשבונית שכביכול ניתנה.

למרות האמור בתצהירו, בחקירתו הנגדית טען ליאוניד כי ביצע את התשלומים עבור חדר הקירור ועבור המכונה ליבוש פטריות במזומן, וכי לא קיבל חשבונית כלל (עמ' 96, ש' 11-31).

נניח כי האמתלה המוצגת לשינוי הגרסה הקיצוני של הנתבע הינה שינוי הגרסה מצד ליאוניד. ומהי האמתלה לשינוי הגרסה הקיצוני עוד יותר של ליאוניד?

ומהי האמתלה לכך שבתצהירו של ליאוניד לא נזכר כלל תשלום במזומן אף שלפי הטענה הוא זה ששילם במזומן בפועל?

1. להשלמת התמונה יצויין כי בתצהירו של בוריס, שהוא ארוך ביותר, אין ולו מילה אחת בנוגע לרכישת חדר קירור או מכונה ליבוש פטריות, קל וחומר בנוגע לאופן התשלום. כל שנאמר ע"י בוריס בתצהירו בקשר לשני פריטים אלו, הוא כי כאשר התובע דיבר בפגישה הראשונה על הציוד שהוא יזדקק לו, התובע "... הבהיר לנו שכוונתו בכך שאנו נרכוש עבורו את הציוד על מנת לחסוך מע"מ ולא להקים חברה ברוסיה" (סעיף 8 לתצהיר, סוף פסקה ראשונה). מלבד התמיהה העולה מהעדר התייחסות קונקרטית לאופן רכישת שני הפריטים, גם כאן, ההגיון העולה מתצהירו של בוריס הוא הגיון של טענת החסכון במע"מ - שימוש בחברה לצורך זיכוי לאחר תשלום מע"מ. הדבר לא מנע מבוריס, שתודרך לקראת עדותו, לשנות את טעמו במהלכה, ולטעון כי התשלום היה "נטו", ללא מע"מ.
2. תמיהה בסיסית זו בנוגע לגרסה ד' של הנתבע נותרת ללא מענה. גרסה א' (ולכל היותר ב') הוצגה בשעתו כהסבר על שום מה ולמה זקוק איש עסקים מנוסה, דובר רוסית, שנטען כי יש לו מומחיות ברכישת ציוד למפעלי מזון, לעזרתו של הנתבע על מנת להקים לעצמו "עסק נפרד". ההסבר היה טענת החסכון במע"מ - ביצוע הרכישה באמצעות ממ"ק באופן שיאפשר קבלת זיכוי בגין המע"מ. אולם גרסה ד', בדבר תשלום "נטו" ללא מע"מ, אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם הסבר זה. לנתבע ולעדיו לא היה כל מענה לכך (וראה, למשל, דבריו של בוריס, עמ' 61 ש' 21 ואילך, שכבר צוטטו לעיל).
3. לא זו אף זו. תצהירי העדות הראשית של הנתבע, של בוריס ושל ליאוניד הוגשו יחד, כמקשה אחת (גם אם חלקם נחתם מוקדם יותר). אך כבר בשלב זה, עוד לפני עדויותיהם בעל פה, ישנה אי-התאמה בין תצהיריהם. בתצהיר העדות הראשית של הנתבע משתקפת, כאמור, גרסה ג'. לעומת זאת, תצהיריהם של בוריס וליאוניד עולים בקנה אחד עם גרסה א' (ולכל היותר ב'). אף שהנתבע מודע לכך שכבר שינה גרסתו פעמיים ביחס לנושא המהותי של רכישת חדר קירור ומכונה ליבוש פטריות, ורצוי לתמוך את הגרסה העדכנית (גרסה ג'), כמו גם את ההסבר לשינוי הגרסאות, בתמיכה נוספת, תצהיריהם של בוריס וליאוניד אינם כוללים התייחסות קונקרטית לנושא, ובוודאי אינם כוללים את גרסה ג'. הדבר תמוה.
4. על פי גרסה ד' של הנתבע, אשר מצאה ביטוי רק בעדויות בעל פה, הרי שכל מסמכי הרכישה כולם, הן ביחס לחדר הקירור הן ביחס למכונה ליבוש פטריות, אשר צורפו לתצהיריו הקודמים של הנתבע - אינם אותנטיים. ומדובר במסמכים רבים: קבלות וחשבוניות, הסכמי רכישה, נספחים להסכמי רכישה, תעודות משלוח, מסמכי קבלה ומסירת הטובין, הוראות תשלום ומסמכי העברת כספים.

לשיא הגיעו הדברים כאשר התברר כי החברה אשר לפי המסמכים שצירף הנתבע ממנה נרכשה המכונה ליבוש פטריות בשנת 2005, חברה רוסית בשם "קנטאור", נוסדה ונרשמה רק בשנת 2006 (!) (עמ' 124).

1. הנתבע נאלץ להסביר הכיצד זה הגיעו מסמכים "שגויים" אלה לתצהיריו השונים. בתצהיר עדותו הראשית, אכן כלל הנתבע הסבר מעין זה, ביחס למסמכי מכונת יבוש הפטריות בלבד. הנתבע ניסה בהסברו זה לשכנע בכך שדווקא יבגני הוא האחראי לעריכתם של מסמכים אלה ולהימצאותם בהנהלת החשבונות של ממ"ק. הכיצד? מעשה שהיה כך היה. "בשנת 2006 ניסה יבגני למכור את המכונות שלו, וקונה פוטנציאלי שלו הגיע לאתר החברה בקרסנוייארסק, לרכוש מכונות של יבגני, וביקש כל המסמכים של הרכישה של מכונת ייבוש הפטריות, ולא היו לנו, הודענו זאת ליבגני, וביקשנו שיעביר מסמכים, כדי שניתן אות[ם] לקונה, ואחרי זמן קצר נשלחו למפעל בקרסנוייארסק, מסמכי רכישת המכונת ייבוש פיטריות, והנציג שלנו באתר בקרסנוייארסק, לבקשת יבגני, ואחרי שנתנו לו הוראה טלפונית, חתם על המסמכים, והעבירם חזרה ליבגני כדי שיוכל למכור את המכונה. העסקה כנראה לא צלחה, כי המכונה עד היום אצלנו, אבל כשהיועץ הפיננסי שלנו היה צריך מסמכי רכישת המכונה, עפ"י דרישת הבנק, שהיה אמור לתת לנו הלוואה לצורך הקטיף של 2006, היועץ היה צריך להשתמש במסמכים האלה או בהעתקים שלהם ולהעבירם לבנק, ואז קיבל מיבגני או מולדימיר המסמכים המשוחזרים, אבל בסופו של יום כשלא לקחנו הלוואה מהבנק לא השתמשו במסמכים, והם נשארו בהנה"ח של מאמא מרי קרסנוייארסק, והגיעו אליי בסוף שנת 2008, יחד עם יתר המסמכים שנשלחו אלי לצורך הכנת ההגנה, וצורפו לכתב ההגנה כנספח "ו", והוצאו ממנו באוקטובר 2009, כשביררתי ומצאתי שהרכישה היתה במזומן".

בחקירתו הנגדית הופנה הנתבע לתעודת המשלוח של חברת "סיביר אינווסט", ממנה נרכש חדר הקירור לפי תצהירי הנתבע (נספח ה'5 לתצהיר עדות ראשית של הנתבע). הנתבע עומת עם העובדה שבראש תעודת המשלוח רשומים פרטי חברת "סיביר אינווסט", שם הבנק שלה ומס' חשבון הבנק שלה, וכן מצויינים בתעודה פרטי החברה הרוכשת "מאמא מרי קרסנויארסק", שם הבנק שלה ומס' חשבון הבנק שלה, וכי ממסמך זה אותו צירף הנתבע, עולה כי התשלום בוצע בהעברה בנקאית והנתבע השיב: "אנו יודעים שאת המסמכים האלה עשה ייבגני והוא הכין אותם כשהוא רצה למכור את הציוד ושרצה לקבל הלוואה. יועץ עסקי עשה איתו תכנית, כדי לקבל הלוואה, אחרי שייבגני לא יכול היה למכור את המכונות ולא הצליח למכור אותן." (עמ' 118, ש' 1).

נראה כי בכך התכוון הנתבע "להרחיב" את ההסבר שנתן בתצהירו ביחס למסמכי רכישת המכונה ליבוש פטריות ו"להחיל" הסבר זה גם על מסמכי רכישת חדר הקירור. אולם אי ההתאמה בין הסברו של הנתבע בעדות ביחס למסמכי חדר הקירור להסברו בתצהיר ביחס למסמכי המכונה ליבוש פטריות – בולט לעין. לפי סיפור המעשה שצוטט לעיל מתצהיר עדותו הראשית של הנתבע, החברה שבשליטתו של הנתבע היא זו שרצתה לקבל הלוואה והיא זו ששכרה לשם כך יועץ עסקי. כלל לא דובר על כך שיבגני מעוניין בקבלת הלוואה אלא רק במכירת הציוד. אך קשה לשלוט בגרסאות כה רבות לאורך זמן.

1. מעבר לכך; גרסתו של הנתבע בקשר למסמכים השגויים איננה סבירה על פני הדברים. במסמכים רשום כי הקונה, ממ"ק, תיוצג ע"י אדם בשם אנטולי צ'קלוב. מתברר כי צ'קלוב היה דירקטור בחברת ממ"ק של הנתבע. הנתבע הודה בכך. עוד מתברר כי כי צ'קלוב הוא אשר חתום על המסמכים בשם ממ"ק. תחילה לא הודה בכך הנתבע וניסה לטעון כי מי שחתום מטעם הקונה הוא "כנראה יבגני" (עמ' 123 ש' 27). בהמשך נאלץ להודות כי מי שחתום על המסמכים מטעם הקונה הוא צ'קלוב (עמ' 124 ש' 6). נמצא; על המסמכים ה"שגויים", הכוללים פרטים הידועים רק לאנשי ממ"ק (כדוגמת פרטי חשבון הבנק שלה), מופיעה חותמת רשמית של ממ"ק, בצירוף חתימתו של דירקטור בממ"ק. ברור אפוא כי המסמכים השגויים לא יכולים היו לבוא לעולם ללא שיתוף פעולה מצד חברת ממ"ק של הנתבע.

גרסתו הבלתי סבירה של הנתבע היא אפוא, כי יבגני, שאין חולק כי מעולם לא היה בקרסנויארסק, דואג "בשלט רחוק" לעריכתם של מסמכים רבים "שגויים", משיג את מלוא הפרטים של חשבון הבנק של ממ"ק, מחתים את צ'קלוב הדירקטור של ממ"ק, ולפי הנטען נעזר לשם כך בליאוניד, שגם מחתים את המסמכים בחותמת של ממ"ק.

ונשאלות כמה שאלות – מדוע שהתובע ישקיע את כל המאמץ בעריכתם של מסמכים "שגויים" אלה? לשם מה הוא זקוק להם? הרי לפי גרסת הנתבע (גרסה ד' בה אנו דנים כעת) התובע רכש את שני הפריטים במזומן ושילם עבורם "נטו" ללא מע"מ. לפי גרסה זו, לא הוצאו חשבוניות ולא היו קיימים מסמכים בהם היו פריטי הציוד רשומים על שמו של התובע והרכישה לא דווחה. ואם כבר היה התובע "מארגן" מסמכים שאינם אותנטיים, האם לא היה עדיף מבחינתו "לארגן" מסמכים על שמו, או על שם חברה מטעמו, עתה כאשר כבר אין כל לחץ בזמנים ואין שום דחיפות? מדוע ש"יארגן" מסמכים כאלה על שם ממ"ק דווקא? לעומת התובע, לנתבע ולממ"ק דווקא היה אינטרס "לארגן" מסמכים המעידים כי פריטי הציוד נרכשו על ידם. הנתבע הרי העיד כי רצה לקבל, באמצעות ממ"ק, הלוואה מבנק וכי לצורך כך היו הנתבע וממ"ק צריכים להציג מסמכים בדבר רכישת הפריטים. זאת, אף מבלי שאני נדרש לאי אלו טובות הנאה נוספות העשויות לצמוח לממ"ק ולנתבע מכך שיאחזו בידם מסמכים המעידים על רכישות שבוצעו על ידי ממ"ק, במיוחד מסמכים הנחזים כחשבוניות מס על שמה.

1. אולם כל אלו אינם אלא הגיגים. חשובה מכך ההשוואה בין גרסת הנתבע לגרסת ליאוניד. אם לפי גרסת הנתבע, יבגני מקבל את כל הסיוע ב"ארגון" המסמכים מליאוניד, מדוע ליאוניד עצמו לא אומר על כך דבר בתצהירו?

יתרה מכך - גרסתו זו של הנתבע, למרות שהועלתה לראשונה בעדותו בעל פה אחרי שליאוניד כבר העיד, אינה תואמת את הגרסה שהציג ליאוניד בעדותו.

ליאוניד העיד כי היועץ הפיננסי שטיפל בקבלת הלוואה מהבנק קיבל הנחיה מאיגור ובוריס לכלול גם ניירות של יבגני, אולם:

"אנחנו לא מצאנו את המסמכים עבור שתי המכונות האלה ואז התחלנו לברר איפה המסמכים ונזכרנו שאין את המסמכים האלו, הם לא הגיעו למאמא מרי קרסנוירסק. היועץ הפיננסי שלנו, נתתי לו טלפונים של הבנקים ושל כל החבר'ה והוא הצליח להוציא העתק של החשבוניות עבור המכונות הללו וזה הוכנס לתיק שהיה אמור ללכת לבנק. עד אז לא היו לנו שום מסמכים של המכונות האלה.

ש. אז מאיפה קיבלתם את המסמכים?

ת. היועץ הפיננסי הוציא את זה כנראה מהחברה שממנה נקנו המכונות האלה".

גרסתו זו של ליאוניד בעייתית כשלעצמה, והיא לוקה בשניים. ראשית, ליאוניד עצמו הוא ששילם במזומן, כך לפי עדותו שלו, עבור שני הפריטים, ומאחר ומדובר בסכומים גדולים ביותר (במיוחד בשים לשווי ההשקעות הכולל בממ"ק שלא היה גבוה), הדעת נותנת כי ליאוניד אמור היה לזכור היטב כי שילם עבור שני הפריטים במזומן רק שנה קודם לכן וכי לא קיבל חשבוניות. במלים אחרות, לא היה צורך "לברר איפה המסמכים" כי ליאוניד אמור היה לדעת היטב שאין מסמכים.

שנית, ליאוניד שכח ככל הנראה בעת עדותו כי על כל המסמכים, הן ביחס לרכישת חדר הקירור הן ביחס לרכישת המכונה ליבוש פטריות, מופיעות חותמות הנחזות כחותמות רשמיות של ממ"ק, חתימות הנחזות כחתימות של דירקטור בממ"ק, ופרטים מלאים לגבי ממ"ק כגון מספר חשבון הבנק שלה. כך שברור כי נדרש, לכל הפחות, שיתוף פעולה של ממ"ק, והסיפור של ליאוניד הוא, לכל הפחות, לוקה בחסר.

1. אך חשובה לא פחות היא אי-ההתאמה בין גרסתו של ליאוניד לגרסת הנתבע. בשונה מגרסת הנתבע לפיה יבגני "מארגן" את המסמכים רק בשנת 2006 ואז מעביר אותם לממ"ק לשם החתמתם, הרי על פי עדותו של ליאוניד המסמכים "אורגנו" זה מכבר ע"י מאן דהוא, והם כבר היו מצויים אצל החברה המוכרת, משם "שלף" אותם אותו יועץ פיננסי עלום. בנוסף, לפי עדות הנתבע ליאוניד הוא זה שסייע לתובע "לארגן" את המסמכים (ליאוניד הוא זה שמסר לתובע את פרטי חשבון הבנק של ממ"ק לצורך המסמכים וליאוניד הוא זה שהחתים את המסמכים בחותמת של ממ"ק), ואילו ליאוניד עצמו לא רק שאינו אומר מאומה על מעורבותו שלו ב"ארגון" המסמכים, אלא מעדותו עולה כי היועץ "שלף" את המסמכים מהחברה המוכרת ואלו כבר היו קיימים ומוכנים במתכונת שאפשרה מסירתם לבנק כביכול.
2. בנוסף, הנתבע יכול היה לבסס את גרסתו באמצעות מסמכים, ולא עשה כן. על מנת לבסס את גרסתו, הנתבע יכול היה להמציא את המסמכים שהוכנו לצורך הבקשה לקבלת ההלוואה לבנק. כשנשאל בחקירתו מדוע לא המציא מסמכים אלו השיב: "לא שילמנו בסופו של דבר ליועץ הפיננסי... העבודה הזו הפסיקה ואין לי את הבקשה הזו. כי זה היה רעיון לקבל הלוואה. מיבגני ביקשו מסמכים של המכולות." (עמ' 119, ש' 26-27) וכשנשאל מדוע לא הביא את המסמכים הללו מהנהלת החשבונות ברוסיה השיב: "כי אין לי את זה." (עמ' 119, ש' 30).

הנתבע גם הצהיר בתצהיר 11.10.09 כי הוא מבקש להגיש בשלב מאוחר יותר את המסמכים המקוריים כביכול של רכישת מכונת יבוש הפטריות, אך לא צירף אותם בשום שלב. כנשאל מדוע לא הגיש את המסמכים המקוריים כפי שביקש בתצהיר 11.10.09 שיתאפשר לו לעשות, השיב: "לא התעסקתי עם זה" (עמ' 120, ש' 8).

1. ראוי גם להזכיר בקצרה, כי בחקירתו הנגדית של הנתבע התברר כי גם המספרים בהם נקב כשלעצמם אינם מדוייקים, ולא ברור מה החישוב שערך וכיצד הגיע לסכומים בהם נקב. לדוגמא, בתרגום מרובלים לדולרים של שני התשלומים ששילם לטענתו עבור חדר הקירור, בהתאם לשער החליפין במועדי התשלום הנטענים, התקבלו פערים בין התוצאות לבין הסכומים להם טען הנתבע בתצהיריו ובכתבי טענותיו (עמ' 127).

מכאן, שגם הסכומים בגרסה המפורטת שמסר הנתבע בכתב בדבר תשלומים שבוצעו לטענת הנתבע עבור שני פריטי הציוד הנ"ל, התבררו למצער כבלתי מדוייקים (וזאת במנותק ובנוסף על כך שממילא גרסה מפורטת זו התבססה על המספרים שצויינו במסמכים שהתברר כי הם "שגויים").

1. גרסת הנתבע בנוגע לשני פריטי ציוד מרכזיים אלו, שלכתחילה היא בלתי סבירה, לא הוכחה. גרסת הנתבע, שכשלעצמה נגועה בסתירות, אינה עולה בקנה אחד עם גרסת ליאוניד, שכשלעצמה נגועה אף היא בסתירות. לא ניתן להאמין לאף אחד מהם. בכל הנוגע למסמכים הרבים הנחזים להיות מסמכי רכישת חדר קירור ומסמכי רכישת מכונה ליבוש פטריות, ואשר הנתבע צירף לתצהיריו השונים כמסמכים אותנטיים, וטוען כיום בעצמו כי הם אינם אותנטיים – רב הנסתר על הגלוי.

התוצאה הינה כי יש ממש בטענת התובע ולפיה אין לדעת האם המסמכים שצירף הנתבע לתצהיריו השונים הם אמיתיים או שגויים, או שחלקם אמיתיים וחלקם שגויים. המסמכים שצירף הנתבע, אין בהם כדי להוות אינדיקציה לגובה הסכומים ששולמו, אם בכלל שולמו. המסקנה היחידה העולה מכל הדיון דלעיל, הינה כי אין לדעת האם אכן קנו הנתבע או מי מטעמו ציוד כזה או אחר, מתי בדיוק קנו אותו, וכמה שילמו עבורו, וכי לא ניתן לתת אמון בדברי הנתבע ועדיו.

יא. מסלול הכסף

1. המסקנה מן הדיון בנושא המסמכים היא כי אין כל וודאות או ידיעה באשר לגובה הסכומים ששולמו בגין הציוד שרכש הנתבע למפעל, ולא מן הנמנע כי רק חלק מן הכסף שימש לרכישת ציוד (אם בכלל, ובכל מקרה ציוד שממילא לא יועד לעסק נפרד של התובע) בעוד בחלק אחר נעשה שימוש לצרכים אחרים שאינם ידועים לתובע.

למעשה, לא רק שאין וודאות, אלא נראה כי הסכומים ששימשו לרכישת ציוד אכן היו נמוכים בהרבה מן הסכומים להם טען הנתבע.

1. את התייחסותו לכספים שנמסרו על ידי התובע לאלברקום, מתאר הנתבע כך (תצהיר עדותו הראשית, עמ' 12 למטה – עמ' 13 למעלה):

"ובנושא העברת [ה]כספים, לחברת אלברקום בע"מ, ידוע לי שבכספים אלו השתמשו בהוראת יבגני, לצורך רכישת ציודים ברוסיה עבור יבגני, והכסף נמסר לחברת אלברקום בע"מ, שהינה בנק פיננסי, על מנת שהם ימירו אותו למטבע זר, ויעבירו אותו לפי הוראת יבגני לרכישת הציוד לגורמים הרלוונטיים.

...

אדגיש כי הכספים הועברו לאלברקום בע"מ, על מנת לשלם עבור הציוד שנרכש עבור יבגני, (חדר הקירור ומכונה ליבוש פטריות), השיק היה ערוך לפקודת ליגר ליאוניד בש"ח, והוסב לחברת אלברקום בע"מ, שהמירה אותו לדולר, והעבירה לליאוניד דולרים לרכישת הציוד".

גרסה דומה מופיעה בתצהירו של ליאוניד. בסעיף 11 לתצהירו הוא מבהיר כי הוא טיפל אישית "ברכישת 2 הפריטים הללו (חדר קירור ומכונה ליבוש פטריות)". בסעיף 12 לתצהירו מצהיר ליאוניד כי חלק מהכספים לרכישה הועברו אליו ישירות ונמסרו לו בשיק, ובנוסף הוא קיבל מאלברקום "כספים נוספים בסכום של 231,000 ₪ שהומרו על ידי אלברקום לדולרים", וגם את השיק על סך 436,000 ₪ שקיבל מיבגני הוא מסר לאלברקום –

"וכל זאת על מנת שהחברה הפיננסית הזו תעביר כסף לרוסיה בדולרים, לרכישת 2 הפריטים הנ"ל, עבור יבגני, ובהגיע הכספים לרוסיה, פעלתי להמרתם לרובלים לצורך בצוע התשלום וקניית הפריטים הנ"ל".

הן מתצהיר העדות הראשית של הנתבע הן מתצהירו של ליאוניד עולה גרסה לפיה הכספים של התובע שהופקדו באלברקום (231,000 ₪ + 436,000 ₪) הומרו תחילה לדולרים, הועברו בהעברה בנקאית לרוסיה, ולאחר מכן ליאוניד המיר את הכסף לרובלים לצורך רכישת הציוד.

1. אולם ממכתב אלברקום מתגלה תמונה שונה לחלוטין. ממכתב אלברקום עולה כי כספי התובע אשר הועברו לאלברקום אכן הומרו לדולרים (סך של 231,000 ₪ שהפקיד התובע באלברקום הומר לסך של 52,680$; וסך של 436,000 ₪ שהעביר התובע לליאוניד בשיק בנקאי שנמסר לאלברקום, הומרו לסך של 99,543$) ובסכום הכולל שנתקבל נעשו הפעולות הבאות:

• סך של 72,123$ נמסר לאחד מהאישים הבאים: בוריס, ליאוניד או איגור; (ממכתב משלים של אלברקום, נושא תאריך 31.1.13, עולה כי הכסף נמסר לליאוניד).
• סך של 55,862$ הועברו לחשבון הבנק של חברת מאמא מרי ישראל (החברה של הנתבע);
• סך של 24,580$ הועברו לחשבון הבנק של חברת אימקו פורוורדינג.

1. אם כן, ממכתב אלברקום עולה כי סכומים גבוהים ביותר, למעלה ממחצית מהכספים ששילם התובע, הועברו לחברת מאמא מרי ישראל שבבעלותו המלאה של הנתבע ולתשלום עבור הובלת קונטיינרים, ולא לרכישת 2 פריטי הציוד הנ"ל כביכול עבור התובע. סך של 55,862$, למעלה משליש מהכספים שנמסרו לאלברקום, הועבר לחברת מאמא מרי ישראל, כאשר לא ברור איזה שימוש נעשה בכספים אלו. סך של 24,580$ הועברו לחשבון של אימקו שילוח, סכום אשר הנתבע דורש מהתובע במסגרת התביעה שכנגד, אף ששולם מכספי התובע (!).
2. דברים אלו סותרים את גרסת הנתבע ועדיו לפיה הכספים שהופקדו אצל אלברקום שימשו לצורך רכישת חדר קירור ומכונת יבוש פטריות עבור התובע. הדברים תומכים בטענות התובע כי מדובר במעשה תרמית של ממש, וכהגדרתו "תרגיל עוקץ". הדברים נותנים משנה תוקף לטענת התובע לפיה הנתבע עשה שימוש בכספיו לצרכים אשר אינם ידועים לתובע, בוודאי לא עבור עסק נפרד של התובע.
3. אולם בכך לא די. תצהירו של ליאוניד נסתר לא רק במכתב אלברקום. תצהירו נסתר גם בדבריו בחקירתו. כאמור, בתצהירו הצהיר ליאוניד כי קיבל מאלברקום כספים בסכום של 231,000 ₪ שהומרו על ידי אלברקום לדולרים, גם מסר לאלברקום את השיק על סך 436,000 ₪ שנתן לו התובע בתחילת מאי – "וכל זאת על מנת שהחברה הפיננסית הזו תעביר כסף לרוסיה בדולרים, לרכישת 2 הפריטים הנ"ל, עבור יבגני, ובהגיע הכספים לרוסיה, פעלתי להמרתם לרובלים לצורך בצוע התשלום וקניית הפריטים הנ"ל".
4. ואולם, בעדותו בעל פה סיפר ליאוניד סיפור שונה לחלוטין (עמ' 88). ליאוניד הופנה לסעיף 12 בתצהירו ונשאל לאיזה חשבון בנק הועבר הכסף שהועבר על ידי אלברקום לרוסיה, והשיב:

"השיק הזה הופקד לאלבר קום וקיבלתי כסף מזומן ולא העברתי אותם לבנק בחו"ל. חלק מהכסף הזה לקחתי איתי לחו"ל וחלק הביאו לי אחרי זה, בתקופה יותר מאוחרת, לרוסיה".

ליאוניד נשאל מספר פעמים בנושא זה. ליאוניד חזר על גרסה ולפיה קיבל את הכסף בדולרים במזומן בישראל, ולא בוצעה העברה כלשהי לרוסיה. תצהירו הוקרא לו. ליאוניד איבד לחלוטין את הבטחון העצמי שאפיין את עדותו עד אז. תחילה ניסה להיתמם ולטעון כי אין כל סתירה ("לא הבנתי מה שמתנגד למה שאמרתי. זה אותו דבר"). בהמשך בחר להכחיש, ממש כך, כי הצהיר אחרת בתצהירו:

"ש. בתצהיר אתה אומר שאלבר קום העבירה את הכספים לרוסיה.

ת. לא אמרתי את זה".

ב"כ התובע הוסיף והקשה על ליאוניד, שהשיב תשובות מבולבלות ולא עקביות, לעתים מתחמקות, לעתים סותרות ממשפט למשפט (עמ' 89 לפרוטוקול), ולמשל:

"ש. איפה זה כתוב בסעיף 12 שהוצאת מזומן? כן או לא?

ת. לא ניתן להשיב בכן או לא. התשובה מורכבת יותר. ..."

1. סיכומה של נקודה זו - במסגרת עדותו בחקירתו הנגדית סתר ליאוניד את תצהירו סתירה חזיתית, בנקודה מרכזית, שעניינה טענותיו בתצהירו ביחס לאופן העברת הכספים לרוסיה לצורך התשלום עבור שני פריטי הציוד שנרכשו עבור התובע כביכול.
2. מעבר לכך, גם אין כל הגיון בגרסת הנתבע, מפי ליאוניד, ביחס לאופן בו נדרש התובע להעביר כספים דרך אלברקום, כביכול לצורך רכישת ציוד עבורו. בחקירתו הנגדית (עמ' 90) נשאל ליאוניד, בהתחשב בגרסתו לפיה ממילא הכספים הוכנסו לרוסיה בדולרים ובמזומן, מדוע לשיטתו צריך היה התובע לרשום שיק על שמו של ליאוניד שיופקד באלברקום ולהפקיד כספים נוספים באלברקום, במקום לתת לליאוניד ישירות את הכסף במזומן, וליאוניד השיב: "כי לא היה כבר זמן, היינו צריכים לשלם עבור המכונות, כשאני אומר היינו הכוונה שהתובע היה צריך לשלם עבור מכונות ברוסיה, ולא היה לו זמן להכניס שיק, להוציא כסף, לפרוט אותם ולתת לי, כדי לקצר את הדרך כיוון שזה היה שיק בנקאי, כשקיבלתי את השיק, נתתי פקודה בקרסיונסק שיוציאו את הכסף עבור המכונות של התובע". כשנשאל ליאוניד האם זה הגיוני, מבחינת לוח הזמנים, לעשות את כל ה"סיבוב" דרך אלברקום, במקום שהתובע פשוט ימסור לליאוניד כספים במזומן, השיב ליאוניד: "אני לא צריך להפעיל שום הגיון, זה מה שהוא ביקש ממני ולא ראיתי אסון גדול ועשיתי".

הגרסה לפיה היה עדיף לתובע לפעול להוצאת שיק בנקאי על שמו של ליאוניד, אשר יסב אותו לטובת אלברקום, אשר תמיר אותו לדולרים, ותמסור כספים במזומן לליאוניד, כל זאת במקום שהתובע ייתן הכסף במזומן ישירות לליאוניד, היא גרסה אשר אינה מתיישבת עם השכל הישר. המסקנה המתבקשת היא כי הסיבה להעברת הכספים דרך אלברקום, תוך תשלום העמלות שגובה חברה פיננסית כמותה, לא היתה לוח זמנים, אלא הקמת מסך בין התובע לבין הכספים, כך שלא יוכל לדעת מה נעשה בהם.

1. הסברו של ליאוניד בדבר דוחק הזמנים, שכביכול חייב להעביר את הכספים דרך אלברקום כדי "לחסוך" בזמן, הוביל אותו, כאמור, לטעון כי כאשר קיבל את הכסף בישראל כבר נתן הוראה להוציא את הכסף בקרסנויארסק ולשלם עבור המכונות של התובע. דבר מוביל לדבר, אמירת דבר שאינו אמת מובילה לזו שאחריה, וכך מצא עצמו ליאוניד מפתיע את שומעיו עם סיפור חדש לגמרי, שאין לו זכר באף אחד מן התצהירים, סיפור ולפיו התשלום השני עבור רכישת שני פריטי הציוד הנ"ל, בחודש מאי, כביכול לצורך עסק נפרד של התובע, בוצע ממקורות העסק של איגור ובוריס בקרסנויארסק, ולא ממקורותיו של התובע ("כשקיבלתי את השיק, נתתי פקודה בקרסיונסק שיוציאו את הכסף עבור המכונות של התובע"). דקות ספורות לאחר מכן כבר שכח גרסה חדשה זו ושם לב לכך רק לאחר שהשיב תשובה שאינה עולה עמה בקנה אחד (בעמ' 90):

"ש. את הכסף שאתה קורא לו "הכסף של התובע" איפה שמרת?

ת. לא שמרתי. ברגע שקיבלתי ישר העברתי למי שהביא את המכונות.

ש. ירדת [מ]המטוס עם המזוודה של הכסף וישר שילמת?

ת. לא. הגעתי לעסק ושם ביצעתי את התשלום עם ההגעה לעסק כי הבן אדם חיכה לי. חוץ מהתשלום שעוד ביצענו כשהייתי בארץ"

עינינו הרואות, כי ליאוניד טוען תחילה כי הביא עמו את הכסף לצורך ביצוע התשלום השני עבור מכונות (בלשון רבים) וכי הבן אדם כבר חיכה לו בעסק בקרסנויארסק. רק לאחר מכן, נזכר כי לפני רגע אמר שנתן הוראה לשלם תשלום שני עוד כשהיה בישראל ולכן סייג את תשובתו. ובהמשך הפריד בין התשלום השני במאי עבור מכונה אחת לתשלום השני ביוני עבור מכונה שניה. עוד יצויין כי תשובותיו של ליאוניד בהמשך (עמ' 91, עמ' 98), מהן עולה כי כביכול שולם ע"י מנהלת החשבונות שלו, לפי הוראה שמסר לה בחודש מאי בעודו בישראל, סכום של לא פחות מ- 65,000$ במזומן, ברובלים, משמעותן כי סכום זה היה מצוי בכספת בקרסנויארסק. מעבר לעובדה כי מדובר במליוני רובלים, התופסים נפח לא מבוטל, נתון זה אינו הגיוני על רקע דברים שהעיד ליאוניד מוקדם יותר (בעמ' 88), בדבר סך ההשקעה ברכישות ברוסיה לצורך העסק של איגור ובוריס, שהסתכמה בסכום כולל של 60,000-80,000$. מכל מקום, וזה העיקר, אף אחת מגרסאותיו אלה של ליאוניד, שכשלעצמן לא לגמרי מתיישבות זו עם זו, אינה מתיישבת בשום צורה ואופן עם האמור בתצהירו, שם נטען כזכור לגרסה שונה לחלוטין.

1. מן המקובץ עולה, כי גרסת (גרסאות) הנתבע ועדיו, בנוגע לרכישת חדר קירור ומכונת יבוש פטריות, נמצאו לחלוטין בלתי אמינות. אין לדעת מה בדיוק נרכש, מתי ובאיזה מחיר. מסקנת הדיון ברכישת שני פריטי הציוד הללו היא העדפת טענות התובע על פני טענות הנתבע.

יב. יתר הציוד – קונטיינרים, תנור קיטור (בוילר), גנראטורים, משאיות

1. כזכור, ביחס לציוד אותו רכש התובע מכספו ובעצמו, לטענת הנתבע מדובר בציוד שהתובע רכש לצורך העסק הנפרד שלו, ולפיכך אינו חב בהשבת הכספים עבור רכישת ציוד זה. להלן אתייחס לפריטי הציוד שרכש התובע. במסגרת זו, המטרה איננה לבחון כל הוצאה פרטנית, והאם הוכח ביצוע כל תשלום זניח, אלא לבחון האם מדובר בציוד נרכש ע"י התובע בסוברו כי הוא נרכש לעסק משותף, או לשם עסק נפרד של התובע, כלומר הבחינה נעשית לצורך קבלת אינדיקציות נוספות לאמיתות גרסאות הצדדים.

קונטיינרים

1. התובע טוען כי רכש ארבעה קונטיינרים בסך של 92,664 ₪ (כולל מע"מ) - שלושה קונטיינרים מקוררים (בסך של 24,000 ₪ לאחד) וקונטיינר רגיל (בסך של 7,200 ₪) ביום 18.3.05. התשלומים בוצעו בשיקים אישיים של התובע. רשימון היצוא (נספח 6 לתצהיר התובע) וחשבונית המס בגין התשלום ע"ס 92,664 ₪ (נספח ט' לתצהיר הנתבע) הופקו על שם חברת מאמא מרי ישראל. לטענת התובע, הקונטיינרים שימשו להעברת ציוד של העסק שאמור היה להיות משותף, לרוסיה.
2. מנגד, הנתבע טוען כי התובע רכש את הקונטיינרים מכספו, לצורך העסק הנפרד, תוך שימוש, בהסכמת הנתבע, בחברת מאמא מרי ישראל, לשם הוצאת הציוד הנ"ל מישראל לרוסיה. לטענתו, משלוח יצוא נוח וזול יותר להעביר לרוסיה במשלוח אחד ע"י חברת שילוח אחת, וכך זה נעשה בפועל, ע"י שימוש בחברת מאמא מרי ישראל, ובחברת שילוח ישראלית שהועמדה לרשות התובע לצורך זה, על מנת שיוכל גם כאן לחסוך במע"מ. נטען כי בתאריך 12.6.05 נשלח רשימון יצוא מחברת מאמא מרי ישראל לתובע, כשמדובר ברכישה בסך 92,644 ₪ והעברה לרוסיה כיצוא, וכך הוצאו הקונטיינרים מהמלאי של חברת מאמא מרי ישראל, בה השתמש התובע לרכישה, ובכך תם חלקה בעסקה זו. הקונטיינרים נרכשו בשיקים של התובע, עבור עסקו, ומאמא מרי ישראל היתה אך ורק האמצעי לשילוחם לחו"ל.

הנתבע טען כי לצורך הוצאת המכולות לחו"ל והעברתן בתוך רוסיה לסיביר, היה צורך להעבירן קודם כל באוניה לאודסה, באוקראינה, ומשם במשאית למוסקבה, שם שוחררו במכס הרוסי, והועברו ברכבת לטווח של 4,500 ק"מ עד קרסנויארסק שבסיביר. עלויות ההעברה והמכס היו בסכומים גבוהים מאד, ושולמו על ידי הנתבע לאימקו-שילוח בע"מ, באמצעות אלברקום, וכנגד התחייבות של התובע להחזרתם. סכום של 24,580 $ שולם לאימקו-שילוח בע"מ, ובנוסף שולם מכס במוסקבה בסך של 19,720 $, עבור ארבעת הקונטיינרים של התובע, שבתוכם הובלו גם הגנראטורים של התובע. פרט לגנראטורים הוביל הנתבע בתוך הקונטיינרים גם פס יצור שלו, ששוויו זניח, כ-3000 $. עד היום לא הוחזר לנתבע סכום זה (בסך כולל של 44,300 $).

1. דין טענות הנתבע להידחות. העובדה שהקונטיינרים נרכשו על שם מאמא מרי ישראל, כשחשבונית המס ורשימון היצוא הם על שמה, מחזקת את גרסת התובע לפיה הקונטיינרים לא נרכשו לטובת עסק נפרד שלו. הנתבע לא הביא ראיות לסתור את החזקה העולה מהמסמכים. לדוגמא, הנתבע יכול היה לבסס את טענותיו בדבר הוצאתם כביכול של הקונטיינרים (כך גם הגנראטורים) מהמלאי של מאמא מרי ישראל, אך לא הציג מסמכים רלבנטיים, שאין חולק כי הם ברשותו.

טענות הנתבע גם אינן סבירות. לא הוצגה סיבה לכך שאיש עסקים שנטען כי עסקיו "חובקי עולם" יזדקק לשירותי הנתבע, כפלטפורמה לצורך זיכוי במס או לצורך קבלת שירותי שילוח, שהוא מסוגל ויודע לטפל בהם בעצמו. הטענה כי נוח וזול יותר לתובע להשתמש בחברת שילוח אחת אינה נראית רלבנטית, שכן לא נטען, ובוודאי לא הוכח, כי נשלחו ע"י מאמא מרי ישראל קונטיינרים נוספים משל עצמה לצורך העסק של איגור ובוריס, כך שמדובר במשלוח אחד בלבד, כביכול של התובע בלבד, ואין מדובר באיחוד שני משלוחים למשלוח אחד.

בהקשר זה, אם הקונטיינרים שנשלחו יועדו כולם לעסק נפרד של התובע, מתבקשת השאלה באיזה קונטיינרים מקוררים עשה שימוש העסק של איגור ובוריס, כאשר מהעדויות עולה תמונה לפיה שימוש בקונטיינרים מקוררים הוא ככל הנראה הכרחי וכאשר היתה זו עונת הקטיף הראשונה של העסק של איגור ובוריס. בהעדר טענה, קל וחומר ראיה, בדבר רכישת קונטיינרים מקוררים לעסק של איגור ובוריס מתבקשת המסקנה כי אלו היו הקונטיינרים בהם עשו שימוש בעסקם – הקונטיינרים אותם הונו את התובע לרכוש עבורם, כחלק מהשקעתו הכוללת בעסק המשותף המצוי בהקמה.

1. אך טענות הנתבע נדחות לא רק מאחר ואינן סבירות ואחר והנתבע לא הביא ראיות המצויות בידו, אלא גם נוכח ממצאים ברורים העולים מהעדויות. מעדותו של בוריס עולה כי בוריס הוא שערך את רשימת התכולה של הקונטיינרים וכי הציוד שהובל בקונטיינרים הוא ציוד השייך לעסקם של איגור ובוריס (ולא רק בשווי של 3000$ כפי שהצהיר הנתבע בתצהירו).

בחקירתו הנגדית של בוריס (עמ' 68 ואילך) הוא הופנה לנספח 8 לתצהיר התובע, המפרט את תכולת הקונטיינרים (פריטים רבים מאד). בוריס נאלץ לאשר כי פרטיו מצויים על גבי המסמך. בוריס אישר כי באותו עמוד הוא כותב לבחור בשם מיכאל שהציוד מיועד עבור עיבוד פירות לרבות ניקוי והקפאה וכי הוא (בוריס) חותם בשם מאמא מרי. אם הציוד מיועד לעסק נפרד כלשהו של התובע, לשם מה נדרשת מעורבותו של בוריס, מישראל, בהכנת הרשימה, ועל אחת כמה וכמה לשם מה נדרשת חתימתו, בשם מאמא מרי, על רשימת הציוד? אם מדובר בציוד עבור עיבוד פירות, ברי כי אין מדובר בציוד לצורך עסק של התובע, אשר על פי "גרסת העסק הנפרד" אמור היה להיות עסק לעיבוד פטריות בלבד, וגרסת העסק הנפרד, שוב, קורסת.

1. בוריס התפתל בעדותו, אך לבסוף הציג הסבר. ההסבר היה כי לא מדובר בציוד לעסק של התובע אלא מדובר בציוד של מאמא מרי, כלומר לעסק של איגור ובוריס, ולכן הרשימה נערכה על ידו. ברם, אם כך, מתעוררת שאלה לשם מה שלח בוריס את הרשימה לתובע. וכן מתעוררת סתירה לתצהירו של הנתבע בו נטען כי שלח על הקונטיינרים "של" התובע רק "פס יצור" כלשהו. וכן סתירה גם לשווי הציוד אותו טען הנתבע ששלח לעסקו – 3,000$ בלבד, שכן די בעיון ברשימה שערך בוריס כדי להיווכח שמדובר בציוד רב שמחירו מן הסתם עולה על סכום זה.

תשובה לשאלה ניתנה ע"י בוריס בעדותו; הוא שלח את הרשימה לתובע כי התובע אמר שיש לו אפשרות לבדוק כמה צריך לעלות שחרור הפריטים במכס ברוסיה. הסבר שקשה לקבלו. והרי לגרסת הנתבע מאמא מרי ישראל היא זו שמטפלת עבור התובע במשלוח לרוסיה, לרבות בנושאי שילוח ועמילות המכס. מחד גיסא, התובע זקוק לשירותיה בהקשר זה ומאידך גיסא היא זקוקה לשירותיו. והכל, כשלצורך העניין נשכרו שירותי חברת שילוח, המתמחה בנושא. תשובתו של בוריס לשאלה – קלושה.

תשובה לסתירה בין עדות בוריס והנתבע – לא ניתנה. נהפוך הוא; הסתירה התחדדה בעדות הנתבע. זו ניתנה הרבה לאחר זו של בוריס, אך הנתבע לא יכול היה ליישב את הסתירות (עמ' 129-130), שכן על פני הדברים הציוד אינו פס יצור ומכיל פריטים רבים ושונים שברור למדי כי מחירם עולה על 3,000$. הנתבע התעקש כי בסך הכל "דחפו" בקונטיינרים של יבגני "כל מיני שטויות" שמחירן יכול להיות 3,000$. כאשר עומת ע"י ב"כ התובע עם העובדה שמדובר ברשימה מפורטת, בשלושה ארבעה קונטיינרים שבוריס אישר כי הכין את רשימת התכולה שלהם, הנתבע השיב: "תראה לי איפה בוריס אישר לך. זה יכול להיות הערכות. לא שמעתי שבוריס אישר לך את זה." דא עקא, בוריס אישר מפורשות "אני עשיתי את הרשימה".

גרסתו של הנתבע לפיה בקונטיינרים הובל ציוד של עסקו בשווי 3000$ אינה עולה בקנה אחד לטעמי עם רשימת תכולת הקונטיינרים, וכן סותרת את גרסתו של בוריס, אשר הודה כי ערך את הרשימה.

1. גם טענת הנתבע כי שילם סכום של 24,580 $ לאימקו-שילוח בע"מ, התבררה כעורבא פרח. כפי שכבר פורט, ממכתב אלברקום מתברר כי מהכספים שהעביר התובע ושהופקדו אצל אלברקום, סך של 24,580$ הועברו לחשבון של חברת אימקו שילוח. אם כן, התובע הוא אשר שילם לחברת השילוח ולא הנתבע, ולמרות זאת הנתבע, בעזות מצח, טען שהוא שילם סכום זה ואף תובע את החזרו במסגרת תביעתו הנגדית. כפי שכבר צויין, וכטענת התובע, התנהלות הנתבע בהקשר זה מעידה על חוסר תום לב קיצוני ועולה כדי הונאה ותרמית ("עוקץ").
2. מכל האמור עולה כי יש לדחות את גרסת הנתבע לפיה הקונטיינרים נרכשו על ידי התובע לצורך "העסק הנפרד" שלו, וכי יש לקבל את גרסת התובע לפיה הקונטיינרים נרכשו על ידו כחלק מהשקעתו במהלך הקמת עסק משותף, כך לפחות סבר אותה עת, ובדיעבד ברור כי הם שימשו את הנתבע בעסקו. משנקבע כי הקונטיינרים נרכשו למטרת העסק המשותף, גם ההוצאות האחרות הקשורות בקונטיינרים (שדרוג קונטיינר מנמוך לגבוה בסך של 2,000 ₪ - וגם לגבי סכום זה הוצאה חשבונית על שם מאמא מרי ישראל - וכן הובלת קונטיינריים מאשדוד לחיפה בעלות של 600 ₪) הוצאו למטרה זו.
3. אין צריך לומר כי המשמעות היא שיש לדחות את תביעתו של הנתבע ביחס להחזר תשלום ששילם למכס הרוסי (19,720$). משמתברר כי הקונטיינרים לא אמורים היו לשמש לעסק נפרד של התובע, סכום זה לא שולם "עבור התובע". סכום זה שולם מן הסתם עבור עסקו של הנתבע, בו נועדו הקונטיינרים לשמש. לא מן הנמנע כי גם סכום זה שולם מתוך כספים שהעביר התובע לאלברקום, בדומה לסכום הראשון עבור הובלת הקונטיינרים בסך 24,580$. אך מכל מקום הדבר אינו מעניינו של התובע. קבלת תביעתו מובילה לחובת השבת הכספים יהא אשר יהא השימוש שעה בהם הנתבע.
4. טרם סיום נושא זה, ואף שהנקודה אינה מרכזית, מן הראוי לדחות גם את טענת הנתבע לפיה התובע לא נשא בתשלום מע"מ משום שמדובר בסחורה ליצוא, אלא שילם בפועל רק 80,228 ₪ עבור הקונטיינרים. דין הטענה להידחות מאחר וחשבונית המס שצירף הנתבע לתצהירו (נספח ט'), שהוציאה חברת אמקו-ים בע"מ, מעידה על תשלום מלא, כולל מע"מ בסך של 13,464 ₪. מכיוון שהחשבונית הוצאה על שם מאמא מרי ישראל (וכך גם הרשימון), הרי ככל שבסופו של דבר סכום זה היה מזוכה, היה בידי הנתבע להביא מסמך המעיד על זיכוי, והוא לא עשה כן.
5. התובע נשאל בחקירתו מדוע הוא דורש מאיגור גם את המע"מ אם בעצם המע"מ, כך לפי טענת הנתבע, לא שולם והשיב: "אני לא דורש מע"מ אלא 400,000 דולר, מישהו התקזז עם המע"מ לא כחוק זה איגור, הוא לא היה אמור לקזז את המע"מ. כשאני מבקש סכום של 400,000 דולר ולא מע"מ של החשבונית הזו או אחרת בנפרד. המע"מ הוא נכלל בסכום של העיסקה בתוך 400,000 דולר, הסכום שסוכם ביני לבין איגור, זה שאיגור קיבל מזה בונוס, שהוא רימה את המדינה וקיבל הטבה בסכום של 13,464 ₪ וגם מע"מ של הגנרטורים, שלא היה אמור לקבל את זה כי זה יצא לייצוא." (עמ' 34).
6. מתקבלת התמונה הבאה - בעת הרכישה התובע שילם מחיר מלא; הרשימון יצא על שם מאמא מרי ישראל ולא היה מצוי בידיו; כלומר מאמא מרי ישראל אכן נהנתה מהטבה בגין המע"מ ששולם, שייתכן ולא היה היה צורך לשלמו, אך שולם בפועל, ולא על ידה. על מנת להראות כי הטבת המע"מ גולגלה בדרך כלשהי לתובע, היה צורך שהנתבע יראה כיצד הועברה אליו, והנתבע לא עשה כן.

גנראטורים

1. התובע רכש שני גנראטורים מדגם Wilson בסך של 60,555 ₪. המסמכים ביחס לרכישת הגנראטורים מקימים חזקה כי הגנראטורים נרכשו לא למטרת עסק נפרד של התובע אלא לצורך עסק משותף. כך, חשבוניות המס יצאו על שם מאמא מרי ישראל (נספח י' לתצהיר הנתבע). גם טופס קליטת לקוח חדש, אותו פתח התובע, נרשם על שם מאמא מרי ישראל (עמ' 73 בנספח 9 לתצהיר התובע) וכך גם הודעת החיוב (עמ' 75 בנספח 9 לתצהיר התובע). חזקה זו לא נסתרה. די בכך כדי לקבוע כי נרכשו לצורך עסק משותף. בנוסף, מסקנות הדיון לעיל ביחס לקונטיינרים, נכונות גם ביחס לגנראטורים שהובלו בהם. משנקבע כי הגנראטורים נרכשו לצורך עסק משותף, יש לקבוע זאת גם ביחס להוצאה שהוציא התובע עבור הובלתם מכפר טרומן לקרית ים (בסך של 2,500 ₪). למעשה, דומה כי עצם ההובלה מכפר טרומן, מקום העסק (לרבות המחסנים) של התובע בישראל באותה עת, לקרית ים, מקום העסק של הנתבע בישראל, כשלעצמה תומכת בגרסת התובע, שכן היא מעידה על כך שאריזת המכולות בוצעה בעסקו של הנתבע, לשם גם סופקו המכולות, ולכן היה צורך בהובלה נפרדת של הגנראטורים לשם.
2. לעניין התשלום, התובע טוען כי שילם עבור הגנראטורים סכום של 60,555 ₪, שזה הסכום כולל המע"מ. הנתבע טוען כי לא שולם מע"מ, כפי שניתן ללמוד מחשבוניות המס לרכישת הגנראטורים (נספח י' לתצהיר הנתבע), וכי התובע נשא בתשלום של 51,756 ₪ בלבד, כאשר השיק השני של התובע בסך של 8,799 ₪ עבור המע"מ היה רק שיק לפיקדון, ומכיוון שמדובר בסחורה ליצוא, שיק זה לא נפרע.
3. במסמך ההזמנה של הגנראטורים (נספח 9 לתצהיר התובע) רשום כי התובע מסר שני שיקים – האחד בסך 51,756 ₪, והשני בסך 8,799 ₪ עבור מע"מ "שלא יופקד עד אספקת רשומון יצוא עד ל 30.4.05." תאריך פירעון השיק השני היה 30.4.05 (צילום השיק מצורף לנספח 9 לתצהיר התובע).
4. בהקשר זה נשאל התובע בחקירתו הנגדית איפה כתוב ששילם 8,799 ₪ עבור המע"מ והשיב: "בהסכם עבור גנראטורים וילסון, נספח 9, כתוב במפורש "עד לאספקת רשומון יצוא עד 30.4.05" עקב זאת שהמכולות יצאו ממדינת ישראל והרשומון הופק בתאריך 3.5.05 אז יש הבדל של 4 ימים. לאחר מכן קיבלתי צילום של הרשומון מאיגור עם מספר הפקס שלו למספר הפקס שלי, ואם נסתכל על המסמך המקורי אצלי נוכל לראות גם את התאריך מתי קיבלתי את זה, קיבלתי את זה מאוחר מידיי, אז השיק הופקד לבנק על ידי פ.ק. גנרטורים ונפרע." (עמ' 35, ש' 4-9). התובע נשאל בהמשך כיצד הוא יודע שהשיק נפרע והשיב: "כי ראיתי את זה בפעילות של החשבון שלי, בנק הפועלים סניף 617 ביהוד. החשבונית הסופית יצאה על שם מאמא מרי בע"מ בקריות, החברה של איגור. שוב פעם איגור עבד על המדינה והתקזז על המע"מ."
5. הסברו של התובע פשוט והגיוני. אני בהחלט מאמין לתובע גם בנוגע לפרעון השיק השני, והחשבונית המשלימה שאמורה היתה להישלח לאחר פרעון השיק השני, מן הסתם לא אמורה להימצא בידי התובע, אלא בידי הנתבע, שהרי החשבונית הראשונה הופקה על שם מאמא מרי ישראל. אמנם רצוי היה כי התובע יביא מבעוד מועד מסמך להראות כי השיק השני נפרע, בהעדר חשבונית בגין סכום המע"מ. עם זאת, כאמור, איני דן בשאלה אם הוכח תשלום כל סכום בנפרד, אלא מכריע בין שתי גרסאות קוטביות. מאחר ואני מקבל את גרסתו של התובע כולה כמכלול, לרבות בדבר סיכום על השקעה בסך 400,000$ מצדו בעסק שיוקם (ולרבות בנוגע לפתק בו אישר הנתבע קבלת סכום זה), למעשה אין צורך להכריע בשאלה אם שולם סכום המע"מ בגין הגנראטורים שהינו זניח יחסית. אציין כי בין אם שולם מע"מ ובין אם לאו, בכל מקרה טענת הנתבע כי התובע חסך במע"מ באמצעות שימוש בחברת מאמא מרי ישראל - נופלת. אם לא שולם מע"מ, מאחר ומדובר בסחורה ליצוא, כטענת הנתבע, אזי נשמטת הסיבה לרכישת הציוד באמצעות מאמא מרי ישראל, שהרי בכל מקרה לא שולם מע"מ. אם כן שולם מע"מ, כטענת התובע, אזי כדי להראות שהתובע חסך במע"מ, היה על הנתבע להוכיח שמאמא מרי גלגלה אל התובע את ההטבה בשל כך.

תנור קיטור (בוילר)

1. התובע טוען כי רכש לצורך העסק המשותף תנור קיטור (בוילר) בסך של 15,075 יורו (19,835$) כולל עמלת העברה (swift) בסך 25 יורו. התובע מציין כי הנתבע, באמצעות ליאוניד, שילם את יתרת התמורה, בסך של 6,450 יורו.
2. לטענת הנתבע, התנור לא נרכש לצורך עסק משותף אלא לצורך העסק הנפרד של התובע. מדובר בתנור שמיועד ומסייע להליך של יבוש פטריות, ונספח למערכת הגדולה שנרכשה ליבוש הפטריות ע"י התובע. ציוד זה כלל לא היה בשימוש הנתבע ולא היתה לו כוונה להשתמש בציוד כזה, כי הוא לא היה אמור לעסוק ביבוש פטריות אלא רק בבישול פטריות והקפאתן כמוצר מוגמר, והבוילר אינו נחוץ לתהליך שכזה. מעבר לכך, התובע ניהל את כל המו"מ לצורך רכישת הבוילר, והוא זה שביצע בעצמו את ההזמנה של המוצר הנ"ל.

הנתבע דורש החזר עבור 6,450 יורו ששולמו באמצעות ליאוניד, ביום 21.4.05 לבנק הטורקי, במועד בו הגיע הבוילר לקרסנויארסק, כשהתובע לא היה במקום במועד האספקה. בנוסף, טוען הנתבע כי היה צורך להביא טכנאי מיוחד שיחבר את הבוילר עם צנרת למכונת היבוש, כדי שיהא מוכן לעבודה. לכן, זומן ביום 22.6.05 טכנאי מטורקיה לצורך זה, ושולם סך 2,315$ ע"י הנתבע, שלא הוחזרו לו עד היום.

1. גם בהקשר זה, אין לקבל את טענות הנתבע. ראשית, יש לדחות טענות הנתבע ביחס לתנור הקיטור, כפי שנדחתה בהקשר של מכונת יבוש הפטריות, ולפיהן מדובר בציוד מיוחד אשר באמצעותו רצה התובע לייצר מוצר מוגמר של פטריות מיובשות בדרך יצור ייחודית. הטענה כאילו לתובע היה ידע מעמיק בנושא עיבוד פטריות, וכי רצה לייצר מוצרים שונים מהמוצר של הנתבע ובוריס, ולרכוש לשם כך ציוד מיוחד, היא טענה שלא הוכחה, והתובע אף כלל לא נחקר בעניין זה בחקירה נגדית. התובע לא עסק בתחום עיבוד הפטריות לפני כן, ולעומת זאת לנתבע ולבוריס היו הידע, הבקיאות והנסיון בתחום זה. נתון זה תומך באפשרות שהתובע ביקש להצטרף לעסק המוקם של הנתבע ובוריס, ולא להקים עסק נפרד, ומכאן שרכישת תנור הקיטור נועדה לעסק המשותף.
2. שנית, העובדה שהנתבע או ליאוניד הוציאו הוצאות כספיות עבור רכישת התנור וחיבורו, אינה תומכת בגרסת העסק הנפרד. מקובלת עליי טענת התובע בסיכומיו כי אין כל הגיון בהתנדבותם של הנתבע ו/או ליאוניד להוציא סכומי כסף לטובת עסקו העצמאי של התובע, והמסקנה המתבקשת מההוצאות הכספיות שהוציאו, כי התנור נרכש והותקן לצרכיו של העסק שלהם, שהתובע סבר כי יהא משותף. יצויין כי העובדה כי הסך של 6,450 יורו נתבע בתביעה שכנגד – תמוהה, ואינה תומכת באמינות גרסת הנתבע. הרי תשלום זה בוצע הרבה לפני שהתובע העביר כספים נוספים דרך אלברקום. אם התשלום נעשה עבור התובע, האם לא ניתן היה לצפות כי סכום זה יקוזז מהתשלומים שהעביר התובע לאלברקום והודעה על כך תימסר לתובע.
3. שלישית, וזה אולי העיקר – גם כאן, אופן רכישת התנור מעיד על כך שהתנור נרכש לצורך עסק משותף. זאת, מכיוון שלמרות שהתובע ניהל מו"מ לצורך הרכישה, טיפל בהסכם הרכישה, ושילם את רוב התשלום מכיסו, בהסכם רכישת תנור הקיטור מופיעה מאמא מרי קרסנויארסק כקונה (נספח 13 לתצהיר התובע). כך גם הקבלה עבור התשלום מופנית לממ"ק (נספח יא' לתצהיר הנתבע). ודוק; כאן אין מדובר במסמכים המפוקפקים שצירף הנתבע, בדבר רכישות הציוד הנטענות ברוסיה, עם חשבונית או בלי חשבונית, כאשר שולם מע"מ או לא שולם מע"מ, או "שבחלקו שולם ובחלקו לא שולם", והכל מחברה שטרם קמה בעת הרכישה. כאן מדובר במסמכים אותנטיים ללא ספק, בגין תשלום שלא נעשה במזומן, לצורך רכישת ציוד מחברה טורקית. כאן מתחדדת ומתעצמת השאלה עליה לא השיב הנתבע – מדוע שהתובע ירכוש תנור קיטור מכספו על שם חברת ממ"ק של הנתבע, אם לא מהטעם שסבר כי מדובר בעסק משותף?

משאיות

1. לטענת התובע, במהלך נסיעתו לרוסיה ביום 25/5/05, יחד עם בוריס, שילם סך של 28,000$ במזומן לצורך קניית 3 משאיות לעסק המשותף. שתי משאיות מסוג זיל ומשאית אחת מסוג מאז. התובע צירף עותק של אישור כניסה לרוסיה כולל דיווח בדבר הכנסת מט"ח על סך של 32,500$ למדינה (נספח 19 לתצהירו). כן מפנה התובע לרישום שביצע בזמן אמת אודות סכומים שהוציא עבור העסק המשותף שם מופיע הסכום של 28,000 $ (נספח 20 לתצהירו).
2. לטענת הנתבע כלל לא נרכשו ע"י התובע משאיות משום שלא היה צורך במשאיות לעסק. לא היתה כל בעיה לשינוע הסחורה שנקטפה, באשר השינוע נעשה ע"י כלי תחבורה שסופקו ע"י קבלני קטיף מהמקום. מעבר לכך, אם אמנם נרכשו משאיות, צריך שיהיו ברשות התובע מסמכים המעידים על כך, כמו הסכמים לרכישת המשאיות, צילומי המשאיות שנרכשו, אישורים על תשלום אגרות, רשיונות רכב, מסמכי העברת בעלות וכד'. מסמכים אלה לא צורפו ע"י התובע מכיוון שבפועל לא נרכשו משאיות.

עוד טוען הנתבע כי לא ברור מדוע היה נחוץ לתובע לרכוש משאיות בעצמו ברוסיה כאשר את כל יתר הרכישות הטיל על חברת מאמא מרי קרסנויארסק, במטרה לחסוך את המע"מ, וגם אין כל היגיון ברכישתן במקום מרוחק אלפי קילומטרים ממקום פעילות העסק בסיביר. בנוסף, אישור העברת הכספים והכנסתם לרוסיה בסכום של 32,000$ אינו מרמז אלא רק על הכנסת כסף לרוסיה, הא ותו לא, וייתכן שכספים אלה שימשו לצרכי עסקים אחרים של התובע או יועדו למשחק בקזינו.

1. את הדיון בנושא המשאיות, ראוי לפתוח בעדותו המעניינת של וינוקורוב. בתצהיר עדותו הראשית (נ/1) הוא הצהיר ביחס למשאיות כך:

"אזור קטיף של פירות יער ופטריות, הוא אזור של כמה עשרות ק"מ מסביב לעיר מרכזית, אזור שהוא ברובו יערות וביצות, כשבאזור קיימים מספר כפרים בודדים, שהגישה אליהם לעיתים רק בדרכי עפר, והם לעיתים אפילו מנותקים מחשמל....יש אזורים שקל להגיע אליהם, ולאזורים אחרים כמעט ולא ניתן להגיע בכלי רכב.

תפקידי היה להגיע לאזור הקטיף, לבדוק פוטנציאל ברדיוסים קרובים למפעל, על מנת שניתן לדעת, האם ביצוע קטיף באזורים אלו אפשרי...ולבדוק מהי הדרך הקצרה והטובה ביותר, להובלת הסחורה הנקטפת למפעל, ולטפל בארגון כלי שינוע מתאימים, לכל אזור לפי סוגו."

1. בשלב מוקדם ביותר בחקירתו הנגדית, נשאל וינוקורוב איך משנעים את מאות הטונות של הקטיף מאזורי הקטיף אל המפעל והשיב: "מכיוון שזו הייתה השנה הראשונה שלנו של הקטיף ולא היה לנו ניסיון קודם בעבודה כזו, החלטנו חד משמעית לא לקנות משאיות משלנו, ולהסתמך על עזרה של קבלנים מקומיים שאיתם נפגשנו." (עמ' 107, ש' 15-16).

אינני מקבל את עדותו של וינוקורוב. ראשית, וינוקורוב כלל לא נשאל אם החליטו לקנות משאיות אלא נשאל שאלה כללית, כיצד משנעים את הסחורה, שלאחריה מתבקש היה כי יתאר את אופן השינוע תיאור כללי (כפי שאכן מסר בהמשך עדותו). תשובתו הנחרצת של וינוקורוב, לשאלה שכלל לא נשאל עליה, לפיה "החלטנו חד משמעית לא לקנות משאיות משלנו", נראתה בבירור כתשובה מוכנה מראש אשר כל מטרתה היתה להפריך את טענתו של התובע לפיה רכש משאיות לצורך העסק המשותף. תשובתו זו באה בהמשך ל"דף המסרים" שהתברר כי היה מונח בפניו בוריס בעת עדותו (עמ' 52) ואחת הנקודות שנרשמו בה היתה "לא היו רכבים", נקודה שמן הסתם התבקש להתייחס אליה בנסיון לקעקע את עדותו של התובע בנושא המשאיות, שהותירה רושם אמין ביותר. משלא עלה בידו של בוריס לעשות כן, עבר התפקיד לוינוקורוב.

שנית, אין צריך לומר כי תשובתו הנחרצת של וינוקורוב, כמו גם המשך עדותו, עומדים בסתירה גמורה לאמור בתצהירו, בו העיד וינוקורוב כי אחד מתפקידיו היה לטפל בארגון כלי שינוע מתאימים לכל אזור לפי סוגו, ואין בתצהירו כל אזכור לכך שהטיל תפקיד זה על קבלני משנה, כנטען בעדותו. וינוקורוב לא סיפק לכך כל הסבר מניח את הדעת. הוא נשאל על כך מספר פעמים, התחמק, התפתל, ולבסוף העיד כי התכוון בתצהירו לכך שתפקידו "בארגון כלי שינוע" היה להטיל תפקיד זה על קבלני משנה. זאת, למרות שבסעיף 5 בתצהיר לא נאמרה מילה על קבלני משנה. מובן כי לא ניתן לקבל את טענתו.

1. שלישית, כל גרסתו של וינוקורוב (בעדותו) ביחס לאופן שבו שונעה תוצרת הקטיף היא גרסה בלתי מתקבלת על הדעת. וינוקורוב תיאר מצב לפיו לקבלנים היתה מכולה מקוררת על משאית שלא יכולה להגיע אל אזורי הקטיף ("הביצה"), היא היתה ממתינה במיקום מרוחק, והקוטפים היו עולים אליה לרגל, מספר פעמים ביום. וינוקורוב נשאל באילו רכבים היו משנעים את הסחורה אל המכולה המקוררת והשיב: "תלוי באזור הגיאוגרפי, הייתי במקומות שאפשר היה להגיע רק בסירה אפילו."; וכן: "אז אנשים היו מגיעים עם אופנועים עם עגלות, עם סוס ועגלה, אתם פשוט לא יודעים מה זה רוסיה שם. היו גם כאלה שהיו להם ג'יפים עם עגלה מאחור." ב"כ התובע שאל את וינוקורוב, האם במרחק של כמה קילומטרים משדה הקטיף עומדת המכולה המקוררת וממתינה לעגלות ולאופנועים שילכו וייסעו עשרות קילומטרים הלוך ושוב, ווינוקורוב השיב: "כן. ככה. לא רק זה, אני גם טוען שאנשים שנכנסים ליער ישנים שם באוהלים ויום למחרת, יוצאים לקטיף." וינוקורוב נשאל כיצד האופנוע יכול לקחת את הערימה והשיב: "יש לאופנוע עגלה צמודה, מוציאים את הכסא, שמים בתוך העגלה ערימות של ארגזים, קושרים שזה לא ייפול וככה מוציאים מהיער."; וכן - "אותו קוטף לוקח את עצמו על האופנוע ונוסע לנקודת האיסוף איפה שעומדת המכולה המקוררת. שזו יכולה להיות במרחק של עשרות קילומטר." (עמ' 110, ש' 22-23). כן העיד כי מדובר בשטח שקשה לעבור בו (ש' 24); כי מסע כזה יכול לקחת שעתיים ושלוש (ש' 27); וכי ביום עבודה ניתן לעשות זאת שלוש פעמים אם המשאית עומדת באזור מרוחק (ש' 29).

גרסה זו, שבתצהירו של וינוקורוב אין לה זכר, היא בלתי סבירה. אין זה סביר שקטיף בסדר גודל שכזה יתנהל באופן המתואר לעיל, ובו כל קוטף ייאלץ לשנע בכל פעם כמות מוגבלת של תוצרת, לנקודת איסוף אשר נמצאת עשרות קילומטר מאזור הקטיף, כאשר מדובר בשטח שקשה לעבור בו, וכי יערוך מסע שכזה, העשוי להימשך שעתיים-שלוש, שלוש פעמים ביום.

גרסת וינוקורוב היא לא רק בלתי סבירה, אלא שחלקים בה לא עולים בקנה אחד אלו עם אלו. בפתח עדותו העיד: "בד"כ יש באזור הזה ביצות והם מרוחקים ואין אפילו דרכים. לפעמים לדרכים כאלה ניתן להגיע רק בג'יפים, מכוניות מיוחדות ואפילו ברגל". לפתע, אזור הקטיף, שהמשאית לא יכולה להיכנס אליה, הופך עביר לחלוטין לאופנועים רגילים עם עגלה, ללא יכולת שטח מיוחדת, ומאות רבות מהם נוסעים באזורי הביצה הלוך ושוב, ללא הרף.

כאשר הוליך ב"כ התובע את וינוקורוב במעלה המספרים והמכפלות המתקבלות מהכמויות לקוטף בכל נסיעה כזו אל המשאית, לעומת הכמויות הכוללות עליהן העיד וינוקורוב, הפכה העדות לפנטסטית. העד טען כי מדובר על אלפי אנשים, שחלקם נשארו לישון בלילות באזורי הקטיף במחנות לינה מיוחדים, ושהיו עשרות מחנות כאלה. הסברו של העד לכך - קשיי העבירות שהקשו על הקוטפים לחזור בסוף היום לישון בכפריהם, מרחק של עשרות קילומטרים (עמ' 112). כלומר, נסיעה של עשרות קילומטרים לשוב לכפר בלילה (כשהדעת נותנת כי דווקא אליו יש דרך גישה קבועה) היא קשה יתר על המידה בגלל קשיי העבירות, אך נסיעה של עשרות קילומטרים באופנוע עם עגלה כדי להוביל כמות זניחה של פרי שנקטף, היא לא רק אפשרית אלא אף מתבצעת כמה פעמים ביום. לשמוע ולא להאמין.

אלפי אנשים גם זקוקים לאלפי סכינים ולאלפי יעים, שכן כפי שאישר העד כל קוטף זקוק להם (עמ' 111). אם פונים שוב למכפלות, כפי המחירים העולים מעדויות בוריס וליאוניד לסכין קוטפים (עמ' 47), לשק שינה (עמ' 85), וכיו"ב, עבור אלפי עובדים, מגיעים למספרים העולים בכמה וכמה מונים על סכום ההשקעה בעסק עליו העיד בוריס.

1. תיאור השטח הקשה למעבר, בכל העדויות, בהחלט עולה בקנה אחד עם הצורך בלינה במחנות אוהלים באזורי הקטיף. אולם דווקא נוכח תיאור זה, מתחדדת מופרכות הגרסה בדבר נסיעה הלוך ושוב מספר פעמים ביום של מאות כלי רכב קטנים בתנאי שטח כה קשים, במקום כניסה אל השטח עם כלי רכב גדול בעל עבירות. בדיוק בשל התנאים הקשים שתיאר וינוקורוב, גרסת התובע בדבר הצורך לרכוש משאיות מיוחדות אשר יכולות לנוע באזורים שכאלו, לא רק נמסרה באופן משכנע אלא גם התיישבה היטב עם כלל נסיבות העניין. התובע העיד כי שתי משאיות שנקנו היו מסוג זיל, משאיות מדגם מיוחד שנבנו עבור הצבא הרוסי, עם מנועים מיוחדים, גלגלים ייחודיים ומרכב מיוחד, וכי בוריס מצא אותן דרך מכרז של הצבא באינטרנט (עמ' 29, ש' 2-9). התובע נשאל בחקירתו מדוע בשביל לקטוף פטריות צריך משאיות שעולות כ"כ הרבה כסף והשיב בפשטות: "עקב זאת ששטחי הקטיף נמצאים באזורים כאלה שבשביל להגיע לשם יש 3 אופציות: עם [ה]ליקופטר, או בחורף כשהכל קפוא או עם משאית זיל או דומה לה עם יכולת לעבור במקומות לא רגילים וקלירנס גבוה כי יש שם ביצה." (עמ' 33, ש' 7-9).
2. ביחס לטענת הנתבע כי התובע כלל לא רכש את המשאיות, הרי שעדותו של התובע בהקשר זה היתה מהימנה עליי. התובע גם כאן לא ניסה לייפות את המציאות ולא טען כי רכש את כל המשאיות. התובע העיד (עמ' 27) כי היה נוכח רק בקניית משאית אחת מדגם מאז, וכי בוריס קנה עוד שתי משאיות. כן העיד כי הלך עם בוריס לראות כמה משאיות וכי המשאית שנרכשה הייתה הרביעית או החמישית מתוך כמה משאיות. התובע תיאר באופן מהימן את החיפוש אחר משאית מתאימה.
3. גם ביחס לטענת הנתבע כי התובע לא הציג מסמכים המעידים על רכישת המשאיות, הסבריו של התובע מקובלים עליי. התובע הרי לא טען כי רכש את המשאיות על שמו, אלא כי הביא את הכסף לרכישתן, כאחד המשקיעים בעסק, ובוריס הוא זה שעסק בפרטים ורכש אותן. התובע נשאל האם יש לו קבלות או שטר מכר עבור רכישת המשאיות והשיב: "לא. אני אישית לא קניתי. בוריס קנה אבל הייתי נוכח בזמן שקבעו מחיר...". כן נשאל האם כשותף לא אכפת לו מהקבלות והשיב: "אני כשותף מסרתי כסף לאיגור עבור כל העסקה של רכישת 20% מהעסק.", תשובה שנראית בעיניי סבירה והגיונית. דווקא אילו היה התובע רוכש משאיות עבור עסק נפרד שלו, סביר שהיה עוסק בנושא רישומן על שמו או על שם עסקו. העובדה ששילם עבור המשאיות, מבלי לטפל בנושא העברת הבעלות על שמו, תומכת בגרסתו בדבר השקעה בעסק משותף, לפי הנחיות איגור, תוך הותרת המשך הטיפול בבעלות וברישום לבוריס.
4. לשאלת ב"כ הנתבע איזו סיבה הגיונית יש לקנות משאיות ממוסקבה שיסעו כ-6,000 ק"מ לקרסנויארסק השיב התובע: "...המחירים של המשאיות בקרסנוירסק הם בהרבה יותר גבוהים מהמחירים במוסקבה, כי מוסקבה זה מרכז רוסיה, וכלל העסקים הגדולים זה במוסקבה. לנסוע באלפי תחנות שנמכרים שם כלי רכב זה בהרבה יותר קל מאשר למצוא רכב בקרסנויארסק...אחת הסיבות היא גם ששני משאיות שנקנו מדגם זיל, אלה היו משאיות מיוחדות שנבנו עבור הצבא...הן נקנו במוסקבה כי שם בוריס מצא באינטרנט שהיה מכרז של הצבא שמחליף דגמים בנקודת זמן מסוימת" (עמ' 28-29). הנושא לא התחדד בעדויות, אך אוסיף כי ייתכן וההנחה לפיה היה על המשאיות לנסוע אלפי קילומטרים אינה מבוססת, ולא מן הנמנע כי ניתן היה להובילן על גבי רכבת, בדיוק כפי שטען הנתבע כי הובלו ארבעת הקונטיינרים אלפי ק"מ לקרסנויארסק.
5. סיכומה של נקודה זו - גרסת התובע, לפיה רכש את המשאיות עבור העסק המשותף, לצורך שינוע סחורה מאזורי הקטיף למפעל, מקובלת עליי. גם אופן רכישת המשאיות, כאשר התובע ובוריס משתפים פעולה, וכאשר בוריס רוכש שתי משאיות מכספו של התובע ללא נוכחות התובע, תומכת בכך שהמשאיות נרכשו עבור העסק המשותף.
6. אם כן, בחינה פרטנית של כל אחד מפריטי הציוד שלעיל, מלמדת כי הם נרכשו לצורך עסק משותף ולא לצורך עסק נפרד של התובע. בחינה פרטנית זו לגבי כל אחד מהפריטים הנ"ל, ובוודאי כולן יחד, מחזקות אף הן את גרסתו של התובע.

יג. הפתק

1. כאמור, התובע צירף מסמך, שנכתב בכתב ידו של הנתבע וכונה לעיל "הפתק"). הפתק מחולק לשני חלקים אשר נרשמו במועדים שונים ונקובים בו שני סכומים.

החלק הראשון של הפתק נכתב על ידי הנתבע ביום 9.3.05, ובו כתוב:

"אני פוצ'טר איגור קיבלתי מסטרמובסקי יבגני 162000 $ (מאה שישים ושתיים אלף דולר). כסף מיועד להקמת פרויקט ברוסיה."

החלק השני של הפתק נכתב על ידי הנתבע במועד מאוחר יותר, שאינו מצויין בו, ובו כתוב:

"סטרמובסקי יבגני השלים לצורך הקמת העסק שלו ברוסיה עוד 238,000 (מאתיים שלושים ושמונה אלף)."

יצויין כי המילה "שלו" כתובה מעל השורה, כתוספת שהוספה בין מלים, לאחר כתיבתן, תוך שימוש בשרטוט דמוי האות וי.

1. בסיכומי הנתבע נעשה נסיון להצגת התביעה כאילו זו מבוססת על הפתק, ונטען כי מאחר ומדובר בסך הכל באישור בדבר קבלת כספים ("קבלה") ולא מעבר לכך, דין התביעה להידחות. דין נסיון זה של הנתבע להידחות. מדובר בדרך הצגה שגויה של התביעה. הפתק אכן איננו אלא "קבלה" והתובע לא טען אחרת. אך התביעה אינה מבוססת על הפתק. התביעה מבוססת על טענות עובדתיות רבות, שקבלתן עשויה להקים לתובע עילת תביעה. בהשתלשלות האירועים העובדתית שזורים מסמכים רבים ושונים. הפתק הוא אחד מהם.

חשיבותו של הפתק להכרעה במחלוקת, אינה מכרעת. עם זאת, הוא בוודאי אינו נטול משמעות ראייתית. הפתק הוא ראיה אחת משלל הראיות המונחות בפני בית המשפט ויש לבחון כיצד הוא משתלב במארג הראייתי הכולל. מאחר ומונחות בפני בית המשפט שתי גרסאות סותרות, יש לבחון כיצד הפתק משתלב באחת מהן. יש לבחון את עדויות הצדדים ביחס לפתק ולהסיק מסקנות לעניין מהימנות העדים. הפתק הוא ראיה ככל הראיות האחרות, ולא מעבר לכך.

1. כפי שפורט במסגרת טענות הצדדים, הנתבע מודה כי הפתק נכתב בכתב ידו. לגבי חלקו הראשון של הפתק, והסכום הנקוב בו, בסך של 162,000$, נראה כי אין בין הצדדים מחלוקת. הנתבע מודה כי קיבל סכום זה מהתובע ביום 9.3.05. לעומת זאת, לגבי חלקו השני של הפתק ישנן שתי נקודות הצריכות התייחסות. לגבי הסכום של 238,000 הנקוב בחלק השני של הפתק, הנתבע טען כי סכום זה לא היה סכום דולרי, אלא סכום ברובלים, השווה ל- 8,500$ בלבד, וכי סכום זה ניתן לנתבע ע"י התובע, בנוכחות בוריס. בנוסף, הנתבע מבקש להיבנות מנוסח הפתק, בו נכתב "לצרכי הקמת העסק שלו ברוסיה", לחיזוק גרסת העסק הנפרד. לטענת הנתבע, אם אכן היה מדובר על דולרים, ואם אכן מדובר היה בעסק משותף, לא ייתכן שהנתבע, אשר קורא וכותב ברוסית, לא היה דואג שכך ייכתב בפתק.
2. לאמיתו של דבר, ההכרעה בנוגע למטבע בו נקוב הסכום 238,000, דולרים או רובלים, אינה כה חשובה כשלעצמה לעניין הסכום ששולם. והרי הנתבע ממילא הודה בתצהירו כי קיבל מהתובע סכום כולל של 323,180$ (תצהיר עדותו הראשית של הנתבע, עמ' 8 למעלה), סכום גבוה משמעותית מהסכום בו מודה הנתבע שקיבל מהתובע על פי הכתוב לטענתו בפתק. ובנוגע ליתרת הסכום הנתבע, רובו מגובה במסמכים בגין הוצאות שהוציא התובע, והשאלה היחידה הנשאלת היא האם הוצאו לצרכי עסק נפרד. כלומר עיקר חשיבות ההכרעה לגבי הפתק הוא בהשתלבותה באופן קוהרנטי בגרסתו של מי מהצדדים.
3. גם ביחס למחלוקות שבין הצדדים בנוגע לחלקו השני של הפתק, מצאתי כי גרסתו של התובע מהימנה יותר מזו של הנתבע ובוריס.
4. גרסת הנתבע לעניין הפתק נתמכת בתצהירו של בוריס, אשר הצהיר בסעיף 10 לתצהירו, כי הוא היה נוכח במעמד שבו התובע העביר לנתבע סכום של 238,000 רובל, באחת מהפגישות שנפגשו, "וראיתי שאיגור כתב את האישור שקיבל אותם ואחרי שכתב וחתם, ראיתי ששכח להוסיף שזה עבור העסק של התובע, ביקשתי ממנו שיוסיף את המילה "שלו" מעל השורה, כך שלא יהיה שום ספק שמדובר בהעברת כסף לטובת העסק של התובע, כדי שלא יהיו ספקות שזה לא כסף לעסק שלנו".

מעניין לציין כי דווקא בתצהירו הארוך של איגור, מי שכתב בכתב ידו את הפתק והוסיף את המילה "שלו", ולכן לכאורה מתבקשת התייחסותו לנסיבות הוספתה מעל השורה, לא מסופר הסיפור שמספר בוריס בנוגע למילה "שלו", ולמעשה אין כל התייחסות לנושא זה. ההתייחסות בתצהירו של איגור בנוגע לפתק היא לעניין הסכום 238,000 בלבד (תצהיר עדותו הראשית, עמ' 15 למטה – עמ' 16 למעלה).

1. במסגרת חקירתו הציג בוריס גרסה לא עקבית ולא מהימנה. הוא לא זכר פרטים רלבנטיים: חלקם פחות משמעותיים (תחילה לא זכר את מיקום הפגישה – עמ' 63), ובהמשך לא זכר נתונים משמעותיים יותר (לדוגמא, מי הביא עמו את הפתק למסעדה, שהרי חלקו הראשון כבר היה קיים - עמ' 65).

בוריס הודה כי הוא אינו יודע בדיוק כמה כסף מסר התובע לנתבע, "כי אף אחד לא ספר". בוריס לא סיפק הסבר לשאלה מדוע שהתובע ישלם לנתבע בישראל ברובלים ולא בדולרים, במיוחד כשמדובר במספר לא מבוטל של רובלים. עדותו של בוריס בכל הנוגע לסכום היתה מבולבלת ובלתי משכנעת.

1. עדותו של בוריס בנוגע להוספת המילה "שלו" היתה עוד פחות מהימנה, עד כדי מבוכה. בוריס נשאל תחילה על כך שבחלק הראשון של הפתק לא נרשם "עסק שלו", כלומר של התובע, והעיד כי אין ספק, לא לו וגם לא למי שאיננו מעורב בעניין, כי המדובר בעסק של התובע:

"ש. כלומר יש ספק של מי הפרויקט ברוסיה בחלק הכחול?

ת. לי אין ספק.

ש. אבל יכול להיות ספק למי שלא מעורב בעסק הזה?

ת. לא".

והנה, רק כמה שורות למטה משם, באותו עמוד בפרוטוקול (עמ' 67), סתר עצמו בוריס והעיד כי הדבר כלל לא היה ברור לו:

"ש. אבל באותו רגע זה היה ברור לכולם שהעסק הוא של התובע.

ת. לי זה לא היה ברור אז ביקשתי להוסיף".

אחרי סתירה כה בוטה, כל מילה נוספת מיותרת.

אם גם ללא המילה "שלו" אין ספק כי מדובר בעסק של התובע, הרי נשמט כל הבסיס לסיפור שמספר בוריס בתצהירו לעניין הוספת המילה "שלו". אף נשאלת השאלה כיצד בוריס לא ראה בעייתיות בכך שבחלק הראשון רשום סכום בדולרים, ולמטה כתוב סכום בלי מטבע. האם כאן לא רצה להסיר את הספק, שמא תועלה טענה בעתיד כי גם הסכום למטה הוא בדולרים בדומה לחלק הראשון? וגם כאן השיב בוריס כי "זה היה מקובל על כולם", דהיינו לא היה ספק לגבי המטבע.

1. ראינו לעיל כי גרסת הנתבע ועדיו לפיה הכספים שהעביר התובע לנתבע שימשו לצורך רכישת ציוד עבור עסק נפרד של התובע, נמצאה בלתי סבירה ובלתי אמינה. ראינו כי מהמסמכים אף עולה תמונה של תרמית. כאשר בוחנים את הפתק באספקלריה זו, ניתן להעלות על הדעת תסריטים אפשריים שונים לגבי אופן הוספתה של המילה "שלו" ("סבייבו" ברוסית) המופיעה בפתק, מעל השורה, לאחר רישום המשפט. אין לדעת כיצד בדיוק נעשה הדבר, אך דבר אחד בטוח, והוא כי אינני מקבל את הסברו של בוריס (הנתבע למעשה לא נתן כל הסבר) לגבי האופן בו הוספה המילה.
2. ביחס לשאלה האם בחלק השני של הפתק מדובר בסכום של 238,000 בדולרים או ברובלים, מקובלת עליי גרסתו של התובע לפיה מדובר בדולרים, ולפיה במועד בו נכתב החלק השני של הפתק, לא הועברו סכומי כסף כלשהם מיד ליד, וכי רישום זה מתייחס לכלל הסכומים ששולמו עוד קודם לכן, ושאמורים היו להיות משולמים בסמוך לאחר מכן.
3. אציין בהקשר זה, כי לא ברור אם העובדה שלא מצוין סוג המטבע בחלק השני של הפתק היא תוצאה של טעות אשר התבררה בדיעבד או שמא מדובר בהשמטה מכוונת של הנתבע. כשנשאל התובע מדוע על החלק הראשון בפתק יש תאריך ועל השני אין כשהטיח בו ב"כ הנתבע את הטענה כי הסכום הנקוב בפתק הוא ברובל, השיב התובע: "על סמך מה אתה אומר את זה? הסכום לא היה מדובר ברובל בכלל. כפי שאמרתי קודם, כנראה שאיגור תכנן את העוקץ לפני כן, לכן לא רשם תאריך ולא את המטבע ובתמימותי לא שמתי לב לזה כי זה היה בחניון." (עמ' 20, ש' 4-6).

קודם לכן, כשנשאל התובע מדוע על החלק הראשון של הפתק יש תאריך ועל החלק השני אין, העיד כי: "זה לא היה בטעות. איגור כנראה כיוון את העוקץ כבר לפני כן. כי גם החתימה של הפרק השני של ההתחיבות נעשתה בחניון על יד מסעדה בהרצליה ובתמימות לא שמתי לב בדיוק לפרטים, גם על המילה שהוא הוסיף למעלה סבייבו שפירושו- "שלך/שלו"". (עמ' 19, ש' 26-28).

בין אם מדובר בטעות ובין אם מדובר בהשמטה מכוונת של סוג המטבע, חוסר מהימנותו של הנתבע ביחס לגרסתו הכוללת, וכן חוסר מהימנותו של בוריס ביחס לסיטואציה הנדונה, מובילים למסקנה כי גם ביחס לסוגיה זו אין לקבל את גרסת הנתבע ויש להעדיף את גרסת התובע כי מדובר בדולרים.

1. ב"כ הנתבע שאל את התובע מתי נרשם החלק השני של הפתק, וציין כי הוא מניח שמדובר במועד שהוא אחרי ה-4.6.05, תאריך חזרתו של התובע לארץ, והתובע השיב: "אז אתה טועה. ה-4.6. זה תאריך חזרה לארץ. לא זכור לי תאריך מסוים, אבל בוודאי שזה היה לפני ה-4.6 וגם לפני שהייתי במוסקבה. סמוך לנסיעתי למוסקבה, לפני מוסקבה" (עמ' 19, ש' 23-24). הנתבע טוען כי מדובר בגרסה שקרית, כי אין זה סביר שהנתבע יאשר את מלוא הסכום הנקוב בפתק, עוד לפני שהתובע שילם את יתרת הסכום של 28,000 $ ברוסיה, יתרה החסרה להשלמת הסכום המלא של 400,000$.

התובע נשאל על כך בחקירתו, והשיב תשובה פשוטה ומשכנעת: "אני נתתי לבן אדם כפי שאתה קורא לאיגור סכומים יותר גדולים לפני כן, הוא לא דאג שאני לא אשלם, אז אני לא רואה סיבה שהוא היה אמור לדאוג שלא אמסור לבוריס את ה-28,000 דולר." (עמ' 23, ש' 3).

זאת, במיוחד כאשר, הפתק נרשם סמוך מאד לפני נסיעתו של התובע למוסקבה ביום 25.5.05, שם אמור היה להביא עמו את הכסף לבוריס, כלומר מדובר היה בהפרש של ימים בודדים. בידי הנתבע היו סכומים גדולים של התובע, מבלי שהיו בידי התובע כל בטוחות, ולא היתה לו שום סיבה לחשוש מחתימה על אישור ימים ספורים טרם קבלת הכסף. קל וחומר אם אכן כנטען ע"י התובע, הנתבע תכנן את ה"עוקץ" וכבר ידע בעת הפגישה שהוא אינו מתכוון להחזיר את הכסף או לתת לתובע זכויות בעסק, ובמקרה כזה הנתבע היה בסך הכל מעוניין לטעת בתובע תחושת בטחון מזוייפת, על מנת לקבל ממנו את יתרת הכספים, ולא היתה כל מניעה מבחינתו לחתום על מסמך כאילו הכסף כבר התקבל.

1. הסברו של התובע לכך שהחלק השני של הפתק נכתב ע"י הנתבע עוד בטרם שילם התובע את כל הסכום של 238,000$ שנזכר בפתק, מקובל עליי. הרי מדובר בשני עסקים, שהפרוטה מצויה היתה בכיסם, ושלאורך כל ההתנהלות ביניהם לא הקפידו להחליף ביניהם רישומים מדוייקים אודות הכספים שהועברו מהתובע לנתבע, אלא פעלו מתוך אמון הדדי כי כל צד יקיים התחייבויותיו. כך לפחות סבר התובע אותה עת. בהקשר זה נשאל התובע מדוע לא ביקש אישור מאיגור כל פעם שהעביר לו כספים והשיב: "הכרתי את איגור לא בתור איש מהרחוב, אלא איש עסקים, החברה מאמא מרי חברה ותיקה, הייתי מוכר לבעלים הקודמים שלה, בשנות ה-90, ופחות או יותר הייתי מבין אז וגם היום שהעסק הוא רווחי והוא לא היה מהרחוב שהייתי צריך כ"כ לדאוג מהכסף ובמיוחד שבאותה תקופה היינו חברים, שזה למעשה מה שקנה או[ת]י." (עמ' 19, ש' 5-8).

כשם שהתובע סמך על הנתבע ולא דקדק בקבלת אישור בכתב בכל פעם שהעביר כספים לנתבע, או ביצע רכישות ציוד מכספו על שם חברות של הנתבע, אין להיפלא כי גם הנתבע ביקש ליצור אצל התובע רושם דומה ולא עמד על קבלת הסכום המלא בטרם יכתוב אישור כי קיבל את הכספים. מעבר לכך, כאמור לעיל, בחלק השני של הפתק מדובר בסך של 238,000 $, ולכן סכום של 28,000 $, אשר התובע התחייב להעביר זמן קצר לאחר כתיבת החלק השני של הפתק, הוא סכום קטן יחסית לסכום הכולל המוצא ביטוי בפתק, בסך 400,000$.

1. יטען הטוען, ובצדק, כי ניתן לתמוה בנוגע להתנהלות התובע, אשר לא טרח לקרוא בעיון את חלקו השני של הפתק. אילו היה עושה כן, היה מבחין גם בכך שלא צויין סוג המטבע, גם בכך שהתאריך לא מופיע, ובעיקר בכך שהוספה המילה "שלו". אולם העובדה שבעל דין או עד אינו נוהג כפי שרצוי היה שינהג, אין משמעותה כי הוא אינו אומר אמת. נהפוך הוא; נסיון החיים מלמד, כי לעתים, דווקא כאשר בעל דין (או עד) מתיימר להציג התנהלות מושלמת, חפה מפגמים ומטעויות, הדבר אומר דרשני. גם בהקשר זה אני מקבל את גרסתו של התובע, כי לא בחן את הפתק בעיון, ולכן לא הבחין בנקודות הללו. וכדבריו: "כמו שאמרתי, קיבלתי את הפתק הזה, את ההתחייבות בחניון, כנראה קיפלתי את זה ושמתי במסמכים שהיו לי בבית ועד לרגע התביעה זה לא צף." (עמ' 20, ש' 9-10). מקובלת עליי טענת התובע כי באותה עת סמך על הנתבע בעיניים עצומות, ועל כן לא היה לו חשש שהאמור בחלק השני בפתק לא ישקף את ההסכמות ביניהם. משום כך לא בדק את הפתק, ולא גילה את חוסר ההתאמה.
2. סיכומו של דבר – גם ביחס לפתק, אני מבכר את גרסת התובע, ודוחה את טענותיו של הנתבע, אשר בהקשר לפתק כלל לא נטענו מפיו אלא רק מפיו של בוריס, ובאופן בלתי אמין לחלוטין. הפתק, למרות הלשון בו נוסח, משתלב בהחלט בתסריט של מעשה הונאה מצד הנתבע להוצאת כספים מהתובע. הפתק אינו משתלב באופן סביר בתסריט הנגדי, גרסת העסק הנפרד, שקרסה לחלוטין.

יד. סיכום ביניים

1. הנתבע טען כי רשימת הסכומים שערך התובע בדבר התשלומים אותם שילם, היא רשימה שמטרתה לנסות ולהגיע בצורה מלאכותית למספר 400,000$ בעוד שישנם סכומים שלא הוכח במסמכים כי שולמו. אכן, ישנם סכומים לגביהם אין תיעוד במסמך. ביחס לכך ניתן לומר, ראשית, כי ממילא אין מדובר בסכומים ניכרים ביחס לסך הכולל של הסכומים המתועדים, שגם לשיטת הנתבע מגיע קרוב למדי לכדי 400,000$. שנית, כי ביחס לסכומים שאין תיעוד לגבי תשלומם אני מקבל את גרסת התובע כי שולמו במזומן. ושלישית, כי הרשימה שערך התובע בכתב ידו בעת ביצוע התשלומים נראית אותנטית, ורשימה זו היא הבסיס לסכומים המפורטים על ידו. הסכומים הנתבעים על ידו בתביעה מסתכמים לסך של כ- 399,930$, כאשר סכום זה כולל גם את עלות טיסתו למוסקבה ביום 25.5.05. אילו היה התובע רוצה "להגיע" בכל מחיר ובצורה מלאכותית למספר המדוייק 400,000$, כנטען כ"ע הנתבע, יכול היה לנקוב במספרים המתאימים, אך הוא לא עשה כן.

ראוי גם לזכור כי בעת שהפתק נכתב ע"י הנתבע, התובע והנתבע לא ידעו במדוייק מה יהא הסכום הנוסף שישלם התובע עבור משאיות ובכלל, ומן הסתם רק העריכו את העלות הנוספת המירבית שיידרש לשלם, שתביא את השקעת התובע לסכום עליו סוכם, והסכום שנרשם בפתק נרשם על כן בקירוב בלבד.

1. מכל האמור לעיל עד כה עולה, כי בחינת מערכת היחסים בין הצדדים מכל היבט אפשרי, ובחינתה של כל אחת ואחת מהראיות, תומכת בקבלת גרסת התובע. עדויות הצדדים ביחס לכל הפרמטרים שנבחנו לעיל, מצביעים בבירור על כך שגרסתו של הנתבע, שלכתחילה אינה סבירה, הופרכה - מועד הקמת העסק, מטרת העסק, מיקום העסק, אופן רכישת הציוד בארץ ובחו"ל, מסלול הכסף, טענת החיסכון במע"מ שנדחתה, טענת הסיוע לתובע שנדחתה, הודאת הנתבע בפתק, ועוד, והכל כשבמהלך בחינת היבטים אלו באו לידי ביטוי שינויי הגרסה התכופים מצד הנתבע ועדיו, חוסר מהימנותם והסתירות הרבות בין גרסאותיהם השונות; הוסף על כך את מהימנות התובע ואת העובדה שגרסתו נתמכת במסמכים רבים, בעדות פקידת הבנק וכן בעדויות וודים ואורי – כל אלו מצביעים כולם על כך שיש לדחות מכל וכל את גרסת הנתבע ולקבל את גרסת התובע במלואה, וכפועל יוצא מכך לקבל את התביעה ולדחות את התביעה שכנגד.

זאת, לאור בחינת כלל מסכת הראיות, לבד מבדיקת הפוליגרף. נשאלת השאלה כיצד תוצאה זו משתלבת עם בדיקת הפוליגרף ותוצאותיה. התשובה הינה כי היא אינה מתיישבת עמה. אעבור עתה לדון בבדיקת הפוליגרף ותוצאותיה, ואבהיר מדוע אין בה כדי לשנות את המסקנה דלעיל.

טו. בדיקת הפוליגרף

בדיקת הפוליגרף – רקע דיוני

1. בדיון מיום 27.10.09 שנערך בפני השופט כספי הועלתה על הכתב הסכמת הצדדים לכך שהתובע והנתבע ייבדקו בבדיקות פוליגרף, אשר תוצאותיהן יהוו ראיה כפי המשקל שייתן לה בית המשפט, ובית המשפט נתן תוקף של החלטה להסכמה זו. אין מחלוקת כי התובע והנתבע עצמם נכחו באולם בעת הדיון, אף שנוכחותם לא צויינה בפרוטוקול. חילופי דברים שקדמו להסכמה זו, ובכלל, לא הועלו על הכתב. בסמוך לאחר הדיון ניתנה החלטה בדבר העברת הדיון לחיפה.
2. ביום 7.1.10, לאחר שהתיק כבר הועבר לטיפולי, הגיש התובע בקשה בה ביקש, בין השאר, כי ימונה בודק פוליגרף בהקדם. בהחלטה מיום 7.1.10 ביקשתי מהצדדים לבוא בדברים על מנת להגיע להסכמה לגבי נוסח השאלות.
3. ביום 12.1.10 הגיש הנתבע תגובה לבקשה הנ"ל במסגרתה ביקש לעכב מתן החלטה בדבר מינוי בודק הפוליגרף, עד שתוגש בקשה בנושא זה על ידי ב"כ הנתבע, משום שהנתבע חוזר בו מהסכמתו להיבדק בפוליגרף. הנתבע טען כי "הסכמתו ניתנה בלחץ המעמד של אולם בית המשפט, והמעמד שבו כב' השופט כספי הפנה את בקשת הסכמת הצדדים ישירות לצדדים באולם בית המשפט, בקשה שנפלה על הצדדים במפתיע, ופועל יוצא ממנה שהסכמת הנתבע ניתנה בחטף וללא שנקלה כהלכה לפני שניתנה". הנתבע ציין כי לאחר שערך בדיקה בנושא הוא סבור כי מכשיר הפוליגרף הוא "מכונה שאינה אמינה, המושפעת מגורמים חיצוניים, שניתן בנקל להוליכה שולל, וייטב באם לא תהווה ראיה בעלת משקל כלשהו בתיק זה".
4. ביום 14.1.10 הגיש התובע בקשה למתן הוראות דיוניות, במסגרתה ביקש שבית המשפט יורה כי ניסוח השאלות ייעשה על ידי מכון הפוליגרף, בהתייעצות עם הצדדים, וכי אם יהיו לאחד הצדדים השגות, יוכל לפנות בבקשה מתאימה לבית המשפט. ביום 18.1.10 הגיש התובע בקשה נוספת למינוי בודק פוליגרף בהקדם, מתוך רשימת בודקים שפורטה בבקשתו. ביום 19.1.10 הגיש הנתבע תגובה לבקשות התובע, בה שב והתנגד לבקשות.
5. ביום 31.1.10 הגיש הנתבע בקשה לביטול הסדר דיוני וחזרה מהסכמה להיבדק בפוליגרף. בבקשתו טען הנתבע כי הסכים להיבדק בפוליגרף ללא שהוסברה לו ע"י בית משפט השלום בתל-אביב מהות הבדיקה, אמינותה, או הדרך בה מתבצעת הבדיקה וכי הסכמתו ניתנה בלחץ המעמד של בית המשפט. מבירורים שערך הנתבע הבין כי מדובר במכשיר בלתי אמין, שאינו קובע מי דובר אמת או שקר, מכשיר שניתן בקלות להונותו, והנתבע אף מצא אתרים באינטרנט המדריכים נבדקי פוליגרף כיצד להונות את המכשיר. כשהבין הנתבע כי נתן הסכמתו למצב שבו מכשיר לא אמין יהא בעל משקל בקביעת תוצאת הדיון, וכי תוצאת מכשיר הפוליגרף יכולה לפגוע בו, מאחר ובפועל אין מכשיר הפוליגרף מכשיר לגילוי האמת כפי שסבר לכשנתן הסכמתו להיבדק בו, טען הנתבע כי בדין הוא חוזר בו מהסכמתו.
6. הנתבע אף הגדיל לעשות וצירף אסמכתאות לתמיכה בטענתו בדבר חוסר אמינותה של בדיקת הפוליגרף וכן פרסומים מהאינטרנט המדריכים כיצד ניתן "לרמות" את מכשיר הפוליגרף. בקשת הנתבע נתמכה בתצהירו של הנתבע, אשר מפאת חשיבותו להמשך הדיון, אביא חלק ממנו כלשונו:

"אשר על כן פניתי לקרוא על המכשיר באמצעות האינטרנט, וממה שקראתי ושמעתי הבנתי כי מדובר במכשיר בלתי אמין, שאינו קובע מי דובר אמת או שקר, מכשיר שניתן בנקל להונותו, ואף מצאתי אתרים באינטרנט המדריכים נבדקי פוליגרף כיצד להונות את מכשיר הפוליגרף; ואשר על כן הבהרתי לב"כ כי משלמדתי להבין על איזה מכשיר בדיקה בלתי אמין מדובר, איני מאמין בבדיקה באמצעות מכשיר שכזה, ואיני מוכן שתוצאות המשפט יושפעו ולו כהוא זה מבדיקה בלתי אמינה שכזאת.

....

אני חוזר וטוען כי ממאמרים, פס"ד ואינפורמציה שהובאו בשלב יותר מאוחר לידיעתי, ולאחר עיון באינטרנט שביצעתי, השתכנעתי שבדיקה במכשיר הפוליגרף אינה אמינה וכי אין המכשיר "מגלה את האמת" כסברה הנפוצה בציבור, אלא מדובר במכשיר שתוצאות בדיקתו שגויות בחלק גדול מהמקרים, ואינו יכול לשרת אותי באופן שיתמוך בגרסתי כפי שסברתי לכשנתתי הסכמתי בביהמ"ש לבדיקה בפוליגרף, ומכשיר זה אינו אמין, כדי כך שאפילו בתי המשפט ככלל אינם מכירים בו כראיה.

הנני מצ"ב קומץ מפרסומים באינטרנט שמצאתי בבדיקתי בסמוך ל-27/10/09, והוצאו שנית לפני ימים ספורים לצורך צרופם לבקשה זו, שמכולם למדתי להבין שמדובר במכשיר לא אמין, מכשיר שאינו קובע בודאות מי דובר אמת ומי משקר כפי שסברתי, ואף מצ"ב אסמכתאות המפנות לאתרי אינטרנט המדריכים כיצד לרמות את מכשיר הפוליגרף.

....

אני מצהיר בזאת שמדוגמאות אלו, שהינן קצה קצהו של מה שנכתב בעניין מהימנות מכשיר הפוליגרף ומכל בדיקותי הקודמות, היה כדי להטיל ספק במהימנות ממצאי המכשיר ובאמינות המכשיר כבודק וקובע אמיתות גרסאות של נבדקים, ומאחר ותביעה זו מתנהלת בבית משפט ולא במועדון הימורים אין אני מוכן שתוצאות בדיקת מכשיר שכזה, באם תהא שגויה, תקבע מהן הראיות שיהיו בתיק ביהמ"ש."

1. ביום 23.2.10 הגיש התובע תגובה לבקשת הנתבע לביטול ההסדר הדיוני, במסגרתה התנגד לבקשה וטען כי לא הוצג כל טעם המצדיק סטיה ממנו לאחר שכבר ניתן לו תוקף של החלטה, וכן טען כי הסכמת הנתבע להיבדק בפוליגרף הובעה באופן מפורש וחד משמעי והיתה תוצר של הסכמה מדעת. מעבר לכך, כפי שעולה מההסדר הדיוני, תוצאות בדיקת הפוליגרף אינן קובעות את תוצאות ההליך, אלא הצדדים הותירו לביהמ"ש את שיקול הדעת ליתן לתוצאות אלה משקל כפי שיקול דעתו. לחילופין, ביקש התובע, באם יראה בית המשפט לנכון לאפשר לנתבע לחזור בו מהסכמתו לביצוע הבדיקה, עדיין יש למנות בודק פוליגרף לצורך ביצוע בדיקה לכל הפחות לתובע.
2. בדיון מיום 5.7.10, קיבל הנתבע את המלצת בית המשפט לחזור בו מבקשתו לביטול ההסדר הדיוני. הצדדים הסכימו לבוא בדברים לגבי השאלות שיישאלו, מספרן ואופן ניסוחן, וכן לגבי זהות מכון הפוליגרף, ולהגיש הודעה בעניינים אלו לבית המשפט. ביום 14.7.10 הודיעו הצדדים כי הגיעו להסכמה כי מכון הפוליגרף שימונה כבודק יהיה "גוזלן – ברזילי פוליגרף ואבחון מידע בע"מ".
3. בחודש נובמבר נסרקה לתיק חוות דעת מומחה, ערוכה ע"י בודק הפוליגרף, מר מנחם גוזלן (להלן: "מר גוזלן" או "מומחה ביהמ"ש"). יצויין כי בחוות הדעת, שהיא מיום 8.11.10, נאמר הן ביחס לתובע הן ביחס לנתבע, בנפרד, כי הבדיקה נערכה ביום 7.11.10 במשרד בחיפה, אולם נתון זה נכון רק ביחס לנתבע, בעוד שבדיקת התובע נערכה ביום 24.10.10 במשרד המכון באזור.
4. חוות הדעת, כדרכן של חוות דעת בתחום הפוליגרף, היתה לאקונית וביטאה תוצאה בלבד, בזו הלשון:

"שאלות רלוונטיות

במהלך הבדיקה נשאל מר איגור פוצ'טר השאלות הרלוונטיות הבאות:

1. האם סיכמת עם יבגני למכור לו 20% מאחזקותיך בעסק בו היית שותף בסיביר בתמורה ל-400,000 $ ? השיב בשלילה
2. האם סיכמת עם יבגני כי יפריש לך 20% מהכנסותיו בעסק שיקים לעצמו בשטח המפעל שלך בסיביר? השיב בחיוב
3. האם הכספים שקיבלת מיבגני היו עבור רכישות ציוד לעסק העצמאי שלו? השיב בחיוב

ממצאים

בניתוח ממצאי הבדיקה של מר איגור פוצ'טר לא אובחנו בתשובותיו לשאלות הרלוונטיות תגובות פיסיולוגיות המצביעות על אמירת שקר.

חוות דעת

על סמך ממצאי הבדיקה של מר איגור פוצ'טר אנו בדעה כי גרסתו כפי שבאה לידי ביטוי בתשובותיו לשאלות הרלוונטיות בבדיקה – הינה נכונה.

...

שאלות רלוונטיות

במהלך הבדיקה נשאל מר יבגני סטרמובסקי השאלות הרלוונטיות הבאות:

1. האם סיכמת עם איגור לקנות ממנו 20% מאחזקותיו בעסק בו היה שותף בסיביר בתמורה ל- 400,00$? השיב בחיוב
2. האם סיכמת עם איגור שתפריש לו 20% מהכנסותיך בעסק שתקים לעצמך בשטח המפעל שלו בסיביר? השיב בשלילה
3. האם הכספים שהעברת לאיגור היו עבור רכישות ציוד לעסק העצמאי שלך? השיב בשלילה

ממצאים

בניתוח ממצאי הבדיקה של מר יבגני סטרמובסקי אובחנו בתשובותיו לשאלות הרלוונטיות תגובות פיסיולוגיות המצביעות על אמירת שקר.

חוות דעת

על סמך ממצאי הבדיקה של מר יבגני סטרמובסקי אנו בדעה כי גרסתו כפי שבאה לידי ביטוי בתשובותיו לשאלות הרלוונטיות בבדיקה – אינה נכונה".

1. חוות הדעת היתה מפתיעה במקצת. זאת, לא בשל העדר התאמה בינה ובין שאר הראיות – בעת שהונחה חוות הדעת בתיק בית המשפט טרם החלה הבאת הראיות – אלא לנוכח עמדות הצדדים ביחס לבדיקת הפוליגרף, כפי שבוטאו טרם הבדיקה. הנתבע נקט בעמדה אשר ייתכן ויהא מי שיראה בה מידה מסויימת, ולו כזית, של חשש מן הבדיקה. התובע, לעומת זאת, דרש בתוקף עמידה בהסדר הדיוני וקיום בדיקת פוליגרף, ועמד על רצונו להיבדק בעצמו, גם אם בית המשפט יאפשר לנתבע לחזור בו.
2. ביום 1.2.11 הגיש התובע בקשה למינוי מומחה (נוסף) לניתוח תוצאות בדיקת הפוליגרף. התובע צירף לבקשתו חוות דעת מומחה ערוכה ע"י מר שלמה ברוק, יו"ר איגוד בודקי הפוליגרף בישראל אותה עת, אשר ניתח את תדפיסי הבדיקות הפיזיולוגיות שנערכו. מסקנותיו היו כי הנתבע ביצע פעולות מכוונות ויזומות לשיבוש בדיקת הפוליגרף, וכי בדיקתו של התובע אינה קונקלוסיבית, ולא ניתן לקבוע ממצאים על פיה. התובע לא ביקש עריכת בדיקות חוזרות, כי אם מינוי מומחה נוסף והעברת התדפיסים לעיונו לצורך ניתוח תוצאות הבדיקה שנערכה. הנתבע, כמובן, התנגד נחרצות לבקשה, בתגובתו מיום 15.2.11.
3. בדיון מיום 28.2.11 קיבל ב"כ התובע את המלצת בית המשפט למשוך את הבקשה למינוי מומחה נוסף לניתוח תוצאות בדיקת הפוליגרף, תוך שמירה על כל הטענות, ותוך שתהא שמורה לו זכות לשוב ולהגישה, לאחר משלוח שאלות הבהרה למומחה ביהמ"ש, ושמא אף לאחר חקירתו הנגדית. בהתאם, ניתנה החלטה בדבר הוצאת חוות דעתו של מר ברוק מהתיק. ב"כ התובע אכן פנה בשאלות הבהרה אל מומחה ביהמ"ש. בהמשך, אף חקר אותו בחקירה נגדית. בסופו של דבר, לא חזר התובע על בקשתו למינוי מומחה נוסף לצורך ניתוח התוצאות. נראה כי מאחר ומומחה ביהמ"ש נחקר אחרון, לאחר שכבר נשמעו כל עדי ההגנה ולאחר שגרסת ההגנה קרסה הלכה למעשה, סבר ב"כ המלומד של התובע כי כבר אין צורך בכך, ודומני כי צדק בכך.

בדיקת הפוליגרף – טענות הצדדים

1. התובע מדגיש כי הנתבע עצמו טען כי מכשיר הפוליגרף אינו אמין, ורק לאחר קבלת התוצאות שינה הנתבע את עמדתו וטען כי יש לקבל את הממצאים. התובע מדגיש כי הנתבע הצהיר כי הוא סרק את רשת האינטרנט ולמד היטב כיצד ניתן להטות את תוצאות הבדיקה.

לטענת התובע, מר גוזלן לא השתמש באחד מהכלים הפשוטים הקיימים לאיתור אחת השיטות הנפוצות להטיית הבדיקה. מעבר לכך, מר גוזלן הודה כי ממצאי פוליגרף אינם נותנים תשובה חד משמעית וכי ייתכנו מצבים בהם תוצאות הבדיקה ינבעו מגורם כלשהו חיצוני לעניין, שאינו אמירת אמת או שקר.

התובע טוען כי בתיק זה אין לפסוק בהתאם ל"אמת הפוליגרפית" אלא יש לפסוק בהתאם לאמת לאמיתה, כפי שמשתקפת מהראיות שהוצגו בפני בית המשפט. לטענתו, בבדיקת הפוליגרף נפלו פגמים באי נקיטת אמצעים לשמירת טוהרה ואמינותה, דבר שבגינו היתה הבדיקה נתונה למניפולציה בקלות יתרה. בנוסף, בכל מקרה, גם בהתעלם מהפגמים בבדיקה, מדובר בראיה אחת מכלל הראיות בתיק, ומשקל הראיות האחרות בתיק הוא מהמם בעוצמתו וגובר על ממצאיה לאין שיעור.

1. מנגד, לטענת הנתבע, לבדיקת פוליגרף בהסכמה יש ליתן משקל רב, ויש להתייחס אליה כראיה מכרעת במשפט. תוצאות בדיקת הפוליגרף הן ההוכחה לכך שגרסת התובע "אינה אלא גרסת שקר וכזב". בכל שלוש השאלות שנשאל התובע, נמצא שהוא שיקר, פעם אחר פעם, כשמנגד הנתבע השיב אמת. לטענת הנתבע, התובע הוא אשר התעקש על ביצוע הבדיקה והתנגד נמרצות לבקשת הנתבע לחזור בו מההסכמה הדיונית, וכעת לאחר שתוצאת הבדיקה אינה מתאימה לציפיותיו ותומכת בגרסת הנתבע, הופך התובע את עורו, ולפתע מכשיר הפוליגרף מפסיק להיות לשיטתו מכשיר אמין.

לטענת הנתבע, למרות נסיונות התובע לשכנע כי מר גוזלן שגה וערך את הבדיקה בצורה בלתי מקצועית, הצליח מר גוזלן לעמוד בהצלחה בחקירה הנגדית ושכנע את הנוכחים כי הוא מומחה ותיק, מקצועי ואמין, וכי המסקנות אליהן הגיע בשתי בדיקותיו הינן מסקנות אמינות ונכונות, ואף הבהיר כי הנתבע לא ניסה להוליך אותו שולל ולא ניסה לפגוע בתקינות הבדיקה, והבהיר כי ביכולתו לגלות מתי אדם הנבדק על ידו מתכוון לשבש את הבדיקה.

עוד טוען הנתבע שחקירת מומחה ביהמ"ש התמקדה רק בבדיקת הפוליגרף שהמומחה ערך לנתבע, ולא בוצעה כל חקירה ביחס למסקנות המתייחסות לבדיקת התובע, ועל כן אף אם יתברר שבדיקת הפוליגרף שנערכה לנתבע היתה כושלת (דבר המוכחש) והנתבע הינו "פנומן", שקרן מקצועי ומומחה להטיית מכשיר הפוליגרף, גם אז אין לתוצאת בדיקה כושלת של הנתבע, כל השפעה על תוצאות בדיקת הפוליגרף שנערכה לתובע וקבעה שהתובע משקר.

בדיקת הפוליגרף – הכרעה

1. כאמור, על פי ההסכמה הדיונית בין הצדדים, תוצאות בדיקת הפוליגרף יהוו ראיה כפי המשקל שימצא לנכון בית המשפט ליתן לה. מצאתי לנכון לקבל את טענות התובע ולא ליתן משקל לתוצאות בדיקת הפוליגרף בהכרעתי בתיק זה, וזאת משלושה טעמים –

הראשון, הקשיים הנעוצים בבדיקה באמצעות מכשיר הפוליגרף באופן כללי;

השני, הבעייתיות של בדיקת הפוליגרף שנערכה לנתבע במקרה דנן;

השלישי, משקלן המכריע של יתר הראיות בתיק, אשר מלמד כי גרסתו של הנתבע – שקרית.

הקשיים בבדיקה באמצעות מכשיר הפוליגרף באופן כללי

1. רבות כבר נכתב ונאמר בנושא זה. פסק הדין המנחה בנושא זה היה ונותר פס"ד ביאזי [ע"א 61/84 ביאזי נ' לוי, פ"ד מב(1) 446 (1988)]. הקשיים בשימוש במכשיר הפוליגרף מצאו ביטוי בחוות דעתו של כב' השופט ג' בך בפס"ד ביאזי, תוך הפנייה למקורות שונים, לרבות דו"ח ועדת כהן שעיקרי ממצאיו מפורטים בה. העובדה שמדובר בדעת מיעוט, וזאת בעיקר מטעמים הנעוצים בזכותם של הצדדים להליך אזרחי להסכים על דרך לפתרון הסכסוך, אינה מאיינת קשיים אלה.
2. על המצב המשפטי באשר לשימוש בבדיקת פוליגרף בשים לב לקשיים האמורים, עמד כבוד השופט אליקים רובינשטיין (אשר עמדתו העקבית, המתנגדת לכך שאדם ימצא עצמו נאלץ להיבדק בבדיקת פוליגרף, ידועה מימים ימימה), ברע"א 10235/04 זועבי נ' נאיף (1.3.05), בפסקה ה':

"...לכך מצטרפים ספקות רבים באשר למהימנות הבדיקה, אף על ידי מצדדיה. יצוין, כי מהימנות הבדיקה תלויה במשתנים שונים, ובהם סוג הבדיקה, מיומנות הבודק, מאפייני אישיותו של הנבדק והמידע המוקדם הרלבנטי הנוגע לנושאי הבדיקה (להרחבה ראו הנחיית היועץ המשפטי לממשלה מספר 3.1102 "שימוש בבדיקת פוליגרף על ידי רשויות המדינה" מיום 9.11.03, וכן ראו "עמדת היועץ המשפטי לממשלה בנושא תניות פוליגרף בחוזים של חברות ביטוח" מיום 25.8.02 באתר משרד המשפטים- www.justice.gov.il; בנוסף ראו בן שחר, בר הילל וליבליך, "הפוליגרף (מכונת אמת) בשירות המשפט - סוגיות מדעיות ומשפטיות", משפטים טז (תשמ"ו) עמ' 269).

נוכח מהותה של בדיקת הפוליגרף והספקות שהועלו לעניין מהימנותה, נקבע בפסיקה, גם בעקבות ועדה בראשות השופט (כתארו אז) יצחק כהן המנוח, כי במישור הפלילי תוצאות בדיקת הפוליגרף ותגובת הנאשם להצעה להיבדק בפוליגרף פסולות כראיה, וכן אין להביא לידיעת בית המשפט שנאשם או עד סירבו להיבדק בפוליגרף (ע"פ 993/93 אבוטבול נ' מדינת ישראל, פ"ד מח (1) 485, 495); חריג לכך נקבע באשר להליכי ביניים פליליים, כגון הליכי מעצר ושחרור בערובה - ראו סיכום הדברים בחוות דעת השופט בך בפרשת אבוטבול, שם. לעומת זאת במישור האזרחי - וחרף הספקות הכרוכים בבדיקה - נתקבלה גישה מקילה יותר; על פי פסיקה מאז ע"א 61/84 ביאזי נ' לוי, פ"ד מב(1) 446, רשאי בית המשפט, בהסכמת בעלי הדין, לקבל כראיה את תוצאות הבדיקה בפוליגרף וזו יכול שתהא ראיה מכרעת בעניינם. על בית המשפט לבדוק קיומה של הסכמה ממשית של הצדדים, הצריכה להתייחס הן לעריכת הבדיקה והן להגשת תוצאותיה. ראו ע"א 678/86 חניפס ...; ע"א 1742/90 בית חרושת לנרות ...; ע"א 4022/97 סולפרד ...; רע"א 6383/98 הפניקס נ' סרחאן ...".

ראו גם: ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, (5.10.06), בפסקה 58.

1. התייחסות לקשיים האמורים מצאה ביטוי במסמך "הנחיות היועץ המשפטי לממשלה לעניין שימוש בבדיקות פוליגרף על ידי רשויות המדינה" (להלן: "הנחיות היועמ"ש"), הנזכר בציטוט, בזו הלשון:

"קיימת בעיה לא פשוטה ובלתי-פתורה של מהימנות בדיקות הפוליגרף. אף לגרסת מצדדי הפוליגרף, קיים שיעור לא מבוטל, עד כדי עשרות אחוזים, של תוצאות שגויות, הן במובן שדוברי אמת נקבעים בבדיקה כדוברי שקר (False Positive), והן במובן של דוברי שקר שבדיקות הפוליגרף קובעות שהם דוברי אמת (False Negative)".

יצויין כי הנחיות היועמ"ש בהקשר זה הן משנת 2003, אולם עודכנו בשנת 2009.

עקרונות בדיקת הפוליגרף – בקליפת אגוז

1. עד לפני מספר שנים הורגש בספרות המשפטית חסרונו של מקור ראוי בנושא הפוליגרף. מצב זה השתנה עם פרסום ספרם של המחברים אסף זגורי ואברהם זגורי, "דין הפוליגרף – כבדיקה וכראיה", הוצאת נבו, (תשע"ב- 2011) (להלן: "זגורי"). מחבריו נוקטים עמדה ברורה, ומנומקת, התומכת בהרחבת השימוש במכשיר הפוליגרף במשפט הישראלי. אגב כך, הם פורשים יריעה רחבה, בעיקר בפן המדעי אך גם בפן המשפטי, הנתמכת בהפניות לספרות מקצועית מעבר לים. בין אם הקורא מסכים עם עמדתם ובין אם לאו, כל דיון בסוגיות מתחום הפוליגרף כיום ראוי שיביא בחשבון את הנאמר בחיבור מקיף זה.
2. עקרון הפעולה של מכשיר הפוליגרף מבוסס על הנחה לפיה מצבים מנטליים מסויימים גורמים לתגובות פיזיולוגיות מסויימות. ההגדרה המקובלת של מכשיר פוליגרף היא כי מדובר במכשיר אשר קולט ומתעד בו זמנית פעילות פיזיולוגית של גוף האדם באמצעות שלושה חיישנים (ערוצים) לפחות: לחץ דם, מוליכות חשמלית של העור ומערכת הנשימה, והגדרות עדכניות [ראו: זגורי, עמ' 30] דורשות מדידת מערכת הנשימה בשני ערוצים (ארבעה ערוצים סה"כ). כפי שהוסבר בהנחיות היועמ"ש:

"קיימות שתי שיטות בדיקה עיקריות: שיטת "פרטי החקירה המוכמנים" (פח"מ), בה נעשה שימוש במסגרת הליכי חקירה, ושיטת "שאלות הביקורת", בה נעשה שימוש בבדיקות מהימנות כללית, כגון לצרכי סינון בטחון.

קיימת הסכמה כי מהימנות הבדיקה בשיטת "פרטי חקירה מוכמנים" (פח"מ), גבוהה יותר מהמהימנות של בדיקה בשיטת "שאלות הביקורת", אשר רבים חולקים אף על תקפותה".

בענייננו (אף שהדבר לא נאמר ע"י מומחה ביהמ"ש בחוות דעתו), ברור כי מדובר בבדיקה בשיטת "שאלות הביקורת". כאמור, זוהי השיטה שמידת אמינותה נמוכה יותר. נתמקד, אפוא, בשיטה זו.

1. אנשי מקצוע מבחינים בין טכניקות משנה שונות, המכונות לעתים קרובות על שם הוגיהן ומנסחיהן, כאשר אלה מבוצעות בהתאם לפרדיגמות ואסכולות שונות [לסקירה מקיפה ראו: זגורי, עמ' 43-94]. אולם דומה כי עקרון הפעולה של טכניקות משנה אלה הינו משותף.

שיטת שאלות הביקורת, על טכניקות המשנה שלה, היא למעשה אבולוציה של שיטה קודמת המכונה שיטת רלבנט/אי-רלבנט – "אולי הקדומה ביותר בתחום הפוליגרפיה" [זגורי, עמ' 51]. מטרתה פשוטה: ליצור נקודת ייחוס – קו בסיס של תגובות שישמש קנה מידה לאומדן השינויים שיחולו בתגובה לשאלות הרלבנטיות. רף תגובתי זה נקבע באמצעות שאלות ניטרליות לחלוטין, שאלות שאינן קשורות לנושא הבדיקה כלל, ואינן "בעייתיות" מבחינת הנבדק. "מבחינה גרפית, תגובות הנבדק לשאלות הניטרליות (אי-רלבנט) הן קו הבסיס של התגובות הפיזיולוגיות, שביחס אליו נבחנות התנודות בתגובות הפיזיולוגיות לשאלות הרלבנט" [זגורי, עמ' 48]. במלים אחרות, לפני שבודקים תגובותיו של אדם ביחס לשאלות נשוא הבדיקה (שאלות הרלבנט), בוחנים מה רף התגובות ה"רגיל" שלו. רף זה הוא בעל חשיבות מכרעת מאחר והוא משמש כנקודת הייחוס אליה משווים את תגובות הנבדק לשאלות הרלבנט.

שיטת שאלות הביקורת נועדה למעשה ליתן מענה לביקורות שהושמעו ע"י אנשי המקצוע על שיטת רלבנט/אי-רלבנט [לדוגמאות ראו: זגורי, עמ' 55]. בסופו של דבר, המשותף לכל טכניקות המשנה של שיטת שאלות הביקורת, הוא הפיכתן של השאלות שאינן שאלות רלבנטיות לשאלות שאינן ניטרליות. בעוד ששאלות אי-רלבנט קלאסיות אינן טומנות בחובן כל "איום" (אי-נוחות) על הנבדק, שאלות הביקורת עושות כן, בדרגות משתנות של "איום" ושל קשר לנושא הבדיקה:

"שאלות בקרה מתמקדות בהתנהגות שלילית כללית של הנבדק בנושא קרוב ככל האפשר לנושא הנבדק. מטרתן לגרום לדובר האמת החף לחשוש מפניהן שעה שהן מתמקדות באופיו הכללי וכמו קוראות תגר על מוסריותו והתנהגותו בעבר, וככאלה הן אמורות לגרום לנבדק החף לשקר בהן. הכלל הבסיסי של ניתוח בדיקה שנערכה בטכניקת שאלות הבקרה (CQT) הוא השוואה בין תגובות הנבדק במהלך שאלות הבקרה לבין תגובות הנבדק במהלך שאלות הרלבנט. נבדקים אשמים אמורים להראות תגובות חזקות יותר עת נשאלים הם שאלות רלבנט, בעוד אלה החפים אמורים להראות תגובות הפוכות (משמע, חזקות יותר בשאלות הבקרה מאשר בשאלות הרלבנט). דפוס של תגובות החזקות יותר בשאלות הרלבנט לעומת התגובות בשאלות הבקרה מוביל למסקנה כי מדובר בדובר אשם; ולהפך: תגובות חזקות יותר בשאלות הבקרה לעומת אלה שבשאלות הרלבנט פירושן כי הנבדק הנו חף. תבנית שאינה חד-משמעית בעוצמת תגובותיה בשני סוגי השאלות מובילה למסקנה של היעדר מגמה לכיוון זה או אחר, לשון אחרת: אי-ודאות". [זגורי, עמ' 68]

זהו העקרון הבסיסי. כאמור, ישנן טכניקות משנה שונות, לגבי מספר השאלות מכל סוג, מידת הריחוק וה"בלעדיות" של שאלות הביקורת לעומת נושא הבדיקה, מינון הכללת שאלות סרק ניטרליות, סדר השאלות, אופן השילוב ביניהן, ועוד. כמו כן מבחינת דרכי הפענוח וחישוב התוצאה, לרבות מחלוקת של ממש לגבי המקום שיש ליתן להתרשמות הבודק (החל מכללי ניקוד מספריים קשיחים, ללא כל התערבות נוספת ועד העדר כללים או חובת ניקוד). אולם דומה כי העקרון הנ"ל - משותף לכולן.

הבעייתיות של בדיקת הפוליגרף במקרה דנן

1. מומחה מטעם בית המשפט מהווה ידו הארוכה של בית המשפט. ככלל, כאשר בית המשפט ממנה מומחה מטעמו, ממצאיו של המומחה יאומצו על ידו, אלא אם נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות כן. יחד עם זאת, בית המשפט הוא המכריע בסופו של דבר, על פי מכלול הראיות שבפניו, ורשאי הוא לדחות את מסקנותיו של המומחה מטעם בית המשפט או לאמץ חלקים מחוות דעתו. כפי שנפסק בע"א 293/88 חברת יצחק ניימן בע"מ נ' רבי (31.12.88), בפסקה 4:

"משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת. אכן עד מומחה כמוהו ככל עד - שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שקול דעתו של בית המשפט. אך כאמור לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן".

יפים לסוגיה זו גם הדברים שנאמרו בע"א 2160/90 רז נ' לאץ, פ"ד מז(5) 170 (1993), בעמ' 174:

"כמו כל חוות-דעת של מומחה המוגשת לבית המשפט, כך גם חוות-דעתו של מומחה רפואי: היא אינה אלא ראיה במסגרת כלל הראיות המובאות לפני בית המשפט, ובית המשפט רשאי להסתמך עליה אך גם לדחותה, כולה או חלקה, כשהוא מוצא זאת לנכון, בהתאם לשיקול-דעתו (ע"א 311/66 נחמיאס נ' "לקט" קואופרטיב לאיסוף נייר פסולת [2], בעמ' 50; ע"א 123/79, 124 מדינת ישראל נ' קמינר ואח' [3], בעמ' 621-622; ע"א 675/77 אלטשולר נ' נציב המים [4], בעמ' 737; ע"א 409/84 מדינת ישראל ואח' נ' שגב ואח' וערעור שכנגד [5], בעמ' 710-711)."

1. בענייננו, מצאתי כי האפשרות להסתמך על חוות דעתו של מומחה ביהמ"ש – מוגבלת. נסיונו הרב ומקצועיותו, אינם שנויים במחלוקת. תשובותיו היו הגונות וענייניות, כיאה למומחה מטעם ביהמ"ש. עם זאת, בחקירתו הנגדית קשה היה שלא לשים לב לכך שגישתו התאפיינה במידת מה של יהירות, ודומני כי זו עמדה לו לרועץ. ניכר היה כי מר גוזלן ביקש להגן בכל מחיר על "כבוד המקצוע" ועל יכולתו לזהות מקרים בהם מנסה נבדק להערים על מכשיר הפוליגרף. סבורני כי במקרה זה לא עלה בידו לעשות כן, ועל כן לא אוכל לקבל את מסקנותיו.
2. מר גוזלן נשאל (בעמ' 137) ביחס לתדפיס הבדיקה של הנתבע, והסביר (ביוזמתו) ביחס לתדפיס זה וביחס לאופן קביעת ממצא של בדיקת פוליגרף באופן כללי, כדלקמן: "אני מבקש להתייחס לפלט הזה עליו הצבעת ולחדד דבר שלהערכתי יגיע בהמשך חקירתך – תזוזות של נבדק במהלך הצגת שאלות ביקורת, לדעתי, לא בהכרח מעידות על כוונה לשבש את תוצאות הבדיקה. ציינתי את שאלות הביקורת מסיבה חשובה – ממצא של בדיקת פוליגרף נקבע על סמך התפלגות התגובות שבין השאלות הרלוונטיות לשאלות הביקורת. ברצף של תגובות פיזיולוגיות שמתקבלות, אם סה"כ התגובות מכל שלבי הבדיקה, לשאלות הביקורת הן יותר חזקות מאשר לשאלות הרלוונטיות, אנו אומרים שהנבדק דובר אמת ולהיפך. אם ההתפלגות של סה"כ נתוני הבדיקה בשאלות הרלוונטיות יותר חזקות מאשר שאלות הביקורת – נאמר כי הנבדק דובר שקר. מקובל לחשוב, וקל לראות כי בכל שלוש שאלות הביקורת יש תזוזות. לא רק זאת – אלא שיש גם תגובה חריגה שניתן לומר שהיא לא אמיתית, כלומר מניפולציה, גם בערוצי הנשימה. קל לומר ולהגיד כי הנבדק יודע פוליגרף וידע שעליו להגיב בצורה יותר חזקה בשאלות הביקורת כדי להפוך לדובר אמת. אבל – צריך לראות את התפתחות הבדיקה וצריך להבין שבין מדפס למדפס ישנם מהלכים בין הבודק לנבדק שלא מופיעים בפלט, שנעלמים גם מאותו בודק שבודק מאוחר יותר את חוות הדעת."

כן העיד מר גוזלן ביחס לבדיקת הפוליגרף של הנתבע: "...אנו רואים כי בבדיקה בסדרה השניה, כי התופעות האלה, [ה]תזוזות נעלמו כמעט לגמרי, רואים תגובות בשאלות הביקורת ברורות לחלוטין ובשאלות הרלוונטיות האיש לא מגיב... אנו רואים שיפור משמעותי בהתנהגות ביחס לשאלות הביקורת, ז"א "הרים ידיים, התמסר" הבין שהוא צריך לענות גם על השאלות האלה, והוא מפסיק לעשות מה שהוא עשה, אם עשה. אנו רואים גם במדפס השני, תגובות ברורות מאד בשאלות הביקורת, ביחס להעדר תגובות לשאלות הרלוונטיות, שוב אינדיקציה כי האיש דובר אמת. זה מתחזק בפעם השלישית – הוא כבר רגיל ... הוא זז לא כדי לשבש אלא כי יצא לו. יש אין ספור תזוזות לאורך כל הבדיקה ורואים בצורה ברורה כי התגובה שלו לשאלות הביקורת חזקות יותר משאלות הרלוונטיות, אין לי ברירה מבחינה מקצועית אלא להכריז על הנבדק כדובר אמת." (עמ' 141).

במלים פשוטות, הבדיקה הראשונה בעייתית ביותר וחייבת להדליק נורה אדומה, שכן מדובר בנסיון שיבוש הבדיקה לכאורה (כך לשיטתו של מומחה ביהמ"ש עצמו, כמצוטט לעיל, וכן במלים אלו ממש, "לכאורה נסיון לשבש", בעמ' 139, ש' 10-11). לעומת זאת, בבדיקות השניה והשלישית לפתע הכל תקין. כמעט too good to be true. הבדיקה כולה מתאפיינת בכך שיש לכל אורכה "אין ספור תזוזות".

1. אם כן, מר גוזלן העיד כי ניתן לראות תזוזות של הנתבע במהלך הצגתן של שאלות הביקורת – דבר המהווה בדרך כלל אינדיקציה לכך שהנבדק מנסה להערים על המכשיר. אלא שלשיטתו תזוזות הנתבע לא מעידות בהכרח על כוונה לשבש את תוצאות הבדיקה, באשר ישנם מהלכים שיש לקחת בחשבון שלא מופיעים בפלט. כאשר נשאל מהם אותם מהלכים השיב:

"במקרה שבפנינו וזה חל על שני הנבדקים בתיק זה, הובאו לידיעתם השאלות הרלוונטיות שיוצגו מבעוד מועד. בסופו של דבר הוסכם על 3 שאלות. הנבדקים שניהם, בבואם אליי להיבדק ידעו ובצדק מבחינתם, שהם אמורים לענות של 3 שאלות בלבד ולפתע הסתבר להם כי הבודק שואל אותם גם שאלות אחרות, מאד קשות, במיוחד אני לא מכיר את האנשים ומה עיסוקם אך כששאלתי אותם לעיסוקם, קיבלתי תשובה מאד מגומגמת ולא חד משמעית. שאלות הביקורת, לעניות דעתי, ואני גם יכול לומר לכם סימנים סמויים שלי, התקבלו בצורה מאד קשה אצל הנבדקים. אני מחזיק את חוו"ד של איגור שקיבל זאת מאד קשה. החל מהתנגדות ראשונית. למרות שזה לא כתוב אצלי "לא אמרו לי שאני אשאל את השאלה הזו אלא רק 3 שאלות" ואז אני מסביר את ההליך..." (עמ' 137 ש' 25, ואילך).

1. אם כן, לשיטתו של מר גוזלן, ה"תזוזות" של הנתבע שנצפו בעת שאלות הביקורת, לא נבעו מכך שביקש להערים על המכשיר, אלא מכך ש"הופתע" מעצם קיומן של שאלות הביקורת, שכן הוא ציפה שיישאל רק שלוש שאלות עליהן ידע מראש. אלא שהטענה כי הנתבע לא ידע על קיומן של שאלות ביקורת היא טענה בעייתית ביותר, בשני מובנים.

ראשית, ובכל הכבוד, היא בעייתית גם באופן כללי. היא מבטאת מידה מסויימת של התנשאות, משל בודקי פוליגרף הם יודעי ח"נ. גישה זו היתה (אולי) מתאימה לעידן בו מדע הפוליגרף היה (בישראל) נחלתם של קומץ בודקים יוצאי קהיליית המודיעין. גם אז לא בהכרח היתה נקיטת גישה מעין זו רצויה, שכן היה על בודק מיומן להניח כי הנבדק תודרך על ידי בודק מיומן לא פחות. גישה זו בוודאי אינה מתאימה כיום, בעידן המידע, כאשר כל אדם העומד להיבדק ומתעניין בפוליגרף קורא באינטרנט על אנשים שעברו בדיקות פוליגרף רבות מבלי להתגלות, וכאשר מידע כמעט מכל סוג, ומכל מקור על פני הגלובוס, זמין לכל, בלחיצת כפתור. יוער כי אחת מהנקודות הרבות שנזכרה בדו"ח ועדת כהן נגד קבילות של בדיקות פוליגרף, היתה "חשש שעם התרחבות השימוש במכשיר הפוליגרף, יתוודע הציבור הרחב לטכניקות הבדיקה ולדרכים שבהן אפשר לגבור על המכונה" [זגורי, עמ' 244]. והנה, גם מבלי שהורחב השימוש במכשיר, זהו בדיוק מצב הדברים כיום. על כן, נקודת המוצא של בודק פוליגרף בימינו צריכה להיות הפוכה - כי הנבדק יודע בדיוק כיצד פועל הפוליגרף וכיצד מתנהלת הבדיקה. אדרבא; תפקידו של בודק הפוליגרף, בין השאר, לעמוד על המשמר מפני נסיונות להטות את הבדיקה, על בסיס הנחת עבודה כי הנבדק יודע ומכיר את הטכניקות השונות בהן ניתן לנסות לעשות כן^[1].

שנית, בנסיבותיו של תיק זה, עובדתית, הנחת העבודה של מר גוזלן אינה נכונה. הרי הנתבע עצמו, בבקשה לחזור בו מהסכמתו לבצע בדיקת הפוליגרף, הצהיר כי בדק וחקר אודות מכשיר הפוליגרף ומצא טכניקות בהן ניתן לנסות להערים על מכשיר הפוליגרף, ואף צירף מאמרים מהאינטרנט המדריכים את הנבדק כיצד לעשות כן. על כן, ברור כי הנתבע לא רק שהיה היה מודע היטב לעצם קיומן של שאלות ביקורת, אלא אף היה מודע היטב לשיטות באמצעותן ניתן לנסות להטות את הבדיקה, שאחד הדגשים העיקריים בהן הוא קביעת "רף תגובתי" גבוה במהלך שאלות הביקורת. על כן, אין כל בסיס להנחה שהניח מר גוזלן לפיה איגור "קיבל מאד קשה" את שאלות הביקורת, מהטעם שהופתע מהן. ומאחר ולא הופתע מהן כלל, הדעת נותנת כי איגור השתדל לקבל מאד קשה את שאלות הביקורת.

1. מעבר לכך, מר גוזלן אישר את דבר קיומן של שיטות רבות בהן ניתן לנסות להטות בדיקה (עמ' 136). הוא נשאל כיצד הוא יודע שנבדק עומד לשבש את בדיקת הפוליגרף והשיב: "קשה לי לענות על השאלה, כי זו לא מתמטיקה. ישנן כמה התנהגויות שמאפיינות אנשים שיודעים פוליגרף ומנסים לשבש את התוצאה". כשנשאל מהן ההתנהגויות השיב: "מאד מגוונות. יש כמה אתרים באינטרנט, ... אנו יודעים מה כתוב באתרים האלה. מי שעומד מאחורי התוכן של האתרים, אלו בודקי פוליגרף בעלי ידע ומקצועיות". כן העיד כי מדובר על התנהגויות כמו לייצר "נשימות כלב" לאורך זמן, או תזוזות מכוונות של הרגליים, היד והגוף.
2. מר גוזלן נשאל אם נכון שאחת השיטות הידועות היא להפעיל שרירים סמויים מהעין והשיב: "נכון. לכווץ את הרקטום. כתוב בכל האתרים. כשמכווצים את הרקטום, יש הפסקה של נשימה. הפסקת נשימה באה לידי ביטוי בגרף של הנשימה בקו ישר. אני מפנה לגרף הנשימה, אל הקו העליון. כשאדם עושה זאת, הוא מפיל עצמו בפח, כי הוא מפסיק לנשום ורואים זאת בקו ישר בנשימה." (עמ' 140, ש' 14-17). לשאלת ב"כ התובע, האם נבדק שיודע זאת יכול באמצעות עבודה עצמית, כלומר אימונים, לכווץ את הרקטום תוך כדי שאיפה או נשיפה, השיב: "אני לא מקבל זאת, קשה לי לקבל זאת במישור הפרקטי. תאורטית יכול להיות, לא מתווכח."
3. כלומר, מר גוזלן אישר כי אינו יכול לשלול אפשרות לכך שנבדק עשוי להערים על מכשיר הפוליגרף אם הוא מכווץ את הרקטום ושואף או נושף תוך כדי כך – מכיוון שאז לא ניתן לאתר שינויים בנשימה באמצעות מכשיר הפוליגרף. בדיוק למטרה זו, טען ב"כ התובע, פותח אמצעי זהירות מתאים - כרית מיוחדת, באמצעותה ניתן לאתר הפעלת שרירים נסתרים (להלן: "כרית חישה"), אשר רבים מבודקי הפוליגרף כיום עושים בה שימוש, על מנת שיוכלו לאתר מניפולציות כגון זו.

ודברים אלה אינם נטולי ביסוס בספרות המקצועית. כך מוצא הדבר ביטוי אצל זגורי, בעמ' 202-203 (תוך הפניה לאסמכתאות):

"קיימים מחקרים וניסויים המצביעים על כך שאפשר, די בנקל, להכין נבדקים "אשמים" לבדיקה בדרך כזו שישנה סבירות גבוהה שהם יימצאו "דוברי אמת" (הן בבדיקת פח"מ והן בטכניקת שאלות הבקרה). לפי קו זה, טכניקות פשוטות יכולות לגרום לתוצאות ולתגובות פיזיולוגיות חריפות בשאלות הבקרה דווקא. כמפורט לעיל, אפשר לחבל בבדיקה בעזרת סמים ותרופות, באמצעות אמצעים גופניים, ובאמצעות אמצעים נפשיים. ...

עם זאת, כפי שכבר תיארנו, נראה לנו כי החידושים והיכולות של הפוליגרף הממוחשב (מצלמות, מראה המצביעה על תזוזות הנבדק וכריות איתור כיווץ שרירים על ידי הנבדק) מקהות מעוקצה של הביקורת; מה גם שבודק מיומן ומנוסה מסוגל לזהות הפרעות וניסיונות שיבוש וחבלה בבדיקה...".

ודוק; הדברים נכתבו, כאמור, מנקודת מבט המצדדת בהרחבת השימוש בפוליגרף, כאשר מצד אחד סוקרים המחברים את הביקורות כנגד השימוש בו ומצד שני מפרטים את התשובות להן [וראו גם בעמ' 145: "כדי להתמודד עם תופעות אלה פותחו לאחרונה חיישנים נוספים ומיוחדים, הממוקמים בכריות חישה שהנבדק יושב עליהן או מניח את זרועותיו בהתאמה. כריות אלה מודדות את תנועות שרירי העכוז והזרועות"].

1. ואולם, מר גוזלן העיד כי הוא לא משתמש בכרית (עמ' 140, ש' 24-25), ועמד על כך כי השימוש בכרית הזו לא נהוג ולא נפוץ (עמ' 141, ש' 1; עמ' 142 ש' 19). כשנשאל מדוע לא להשתמש בכרית השיב: "כי היא נותנת אינפורמציה, לטעמי, מיותרת שממילא לא מתייחסים אליה." (עמ' 141, ש' 25). כשעומת עם טענה לפיה ישנם לא מעט בודקים שכן משתמשים בכרית החישה כיוון שהדבר נותן אינדיקציה חשובה, גם אם לא בלעדית, למהימנות הבדיקה, השיב: "אתה גם יודע לומר לי מה הם עושים עם הנתונים? הם לא עושים עם זה כלום. השימוש מיותר." (עמ' 142, ש' 14-15). מר גוזלן נשאל, אילו היה משתמש בכרית אזי האם היה נוכח לדעת אם אמנם היה שימוש בשרירים נסתרים והשיב בחיוב(!): "כן. הייתי יכול לראות אם יש לחיצות רגליים, סגירה של פי הטבעת" (עמ' 144, ש' 30-31). למרות זאת, עמד על כך שגם אם לא השתמש בכרית חישה, יש בידו לשלול הפעלת שרירים נסתרים (עמ' 145), אולם תשובתו זו התבססה, שוב, על ניתוח המידע המתקבל בערוצי הנשימה. כשנשאל האם לא ייתכן כיווץ הרקטום ללא הפסקת נשימה, השיב: "..אני לא ראיתי אדם כזה, אני 38 שנה בודק פוליגרף ולא ראיתי אדם עושה זאת. עברו אצלי עשרות אלפי נבדקים". מעבר לכך שהתשובה נגועה בכשל לוגי מסויים - הרי אם אמנם היה אדם כזה, הדעת נותנת כי דווקא בשל היותו כזה, בודק המסתפק בבדיקת ערוץ הנשימה לא יידע אודותיו – קשה שלא לתמוה: האם אותם בודקים אשר עושים שימוש בכרית חישה אינם מסוגלים לפענח כראוי את ערוצי הנשימה? או מזווית אחרת; אם שימוש בכרית חישה הוא נטול כל נפקות, וכהגדרתו של מומחה ביהמ"ש "מיותר", נשאלת השאלה מה טעם ראו יצרניות מכשירי פוליגרף מובילות לפתח כרית חישה מיוחדת מעין זו "כחיישן חמישי במכשיר הפוליגרף הממוחשב"? [ראו פירוט החברות אצל זגורי, עמ' 37, ה"ש 31].

בנוסף, העמידה על כך שאין כל צורך בכרית חישה ודי בבדיקת ערוץ הנשימה, הובילה את מר גוזלן לעמוד על כך שבהכרח, בכל מקרה של כיווץ רקטום, יראו סימן של הפסקת נשימה, וכי הוא יעמוד על דעתו זו גם אם תובא חוות דעת רפואית שתאמר כי הדבר אפשרי (עמ' 145, ש' 12-32). הדבר לא לגמרי זהה לדברים שאמר מוקדם יותר (עמ' 140, ש' 20-22) כי קשה לקבל אפשרות כזו במישור הפרקטי אולם הוא אינו מתווכח עם האפשרות התיאורטית לעשות כן.

הגישה לפיה די בבדיקת ערוצי הנשימה על מנת לזהות עשיית שימוש בשרירים נסתרים ואין כל צורך בכרית חישה, גם אינה עולה בקנה אחד עם עדותו של מר גוזלן לפיה בודק פוליגרף אמריקאי מוביל, שמר גוזלן הזכיר וציין כי הוא רואה בו כאורים ותומים, סבור כי ערוץ הנשימה אינו ערוץ משמעותי עבורו, ומשמיט אותו כליל לצורך הפענוח שהוא עושה, כך לדבריו של מר גוזלן (עמ' 142, ש' 4-11).

1. מעבר לכך, מר גוזלן נשאל על מצב שבו נבדק קרא באינטרנט לגבי השילוב האופטימלי (אותו מכנה ב"כ התובע Polygraph killer), שבאמצעותו ניתן להערים על הבדיקה; מצד אחד ליטול חומרים ממתנים על מנת לרדד את התגובות (ולמען הסר ספק – גם חומרים המצויים בשימוש נפוץ, כגון ואליום וכן "כל הרגיעונים למיניהם"), ומצד שני לנקוט בהפעלת שרירים רצונית, ומר גוזלן אישר: "זה שילוב קטלני. כן."

כן נשאל כיצד בודק הפוליגרף יכול לאתר את אותם מקרים בהם נעשה שימוש בשילוב האמצעים האלה, והשיב (עמ' 147): "קשה מאד לאתר את זה, צריך להיות בודק מאד מקצועי ומיומן עם נסיון אדיר. אתה מדבר על נבדק שהוא פנומן כמעט, שיודע שהוא דובר שקר שהוא מכין שעורי בית...כמו שאתה מתאר, מבחינתי, אני 38 שנים בודק ולא נתקלתי בכזה מצב לא דמות ישראלית ולא אירופאית, אמריקאית בדמות פנומנית כזו, שיודעת פוליגרף על בוריו, אתה מבקש מהדמות להכיל מראש ידע מקסימלי בפוליגרף, יכולת שליטה מלאה בפיזיולוגיה שאנו מודדים: גם מוליכות חשמלית, גם לחץ דם ודופק, גם בערוץ הנשימה – שעם זה אפשר לשחק. הוא גם צריך לדעת לשחק עם ווליומים שונים במערכת, איפה להגביר ואיפה להנמיך בין המדפסים השונים. לא נתקלתי בדבר כזה. זה נראה לי יותר מידי".

אין בידי לקבל את ההסבר. כפי שציין בצדק ב"כ התובע, מדובר בנסיון האדרה בלתי מוצדק. מומחה ביהמ"ש אישר שבאתרי האינטרנט ישנו חומר מקצועי למכביר המדריך כיצד להטות את הבדיקה, ולכן לא ברור מדוע לשיטתו אותו נבדק צריך להיות "פנומן", כאשר הוא יכול בנקל ללמוד את השיטות הקיימות כדי לעשות כן. אין צורך להיות פנומן כדי לדעת מהו עקרון הפעולה של הפוליגרף, כדי לקחת תרופה ממתנת וכדי להפעיל שרירים נסתרים בשאלות הביקורת. כשפורט הדבר באוזני מומחה ביהמ"ש והוא נשאל "למה מישהו צריך להיות פנומן בשביל [לעשות] זאת?", השיב: "לדעתי כן. אין לי תשובה אחרת". תשובתו בהקשר זה לא היתה מספקת.

1. מר גוזלן הודה כי קשה מאד לאתר נבדק שמנסה להטות את הבדיקה באמצעות שיטה זו, וכי מדובר ב"שילוב קטלני". מן הסתם קשה יותר לאתר נבדק כזה על סמך מיומנות של הבודק בלבד, ללא שימוש באמצעי עזר, וישנם כאלה [זגורי, עמ' 147]:

"אמצעים פיזיים נוספים לאיתור אמצעי נגד במהלך בדיקת הפוליגרף – כאמור, בבדיקת הפוליגרף הממוחשב הוכנס ערוץ חישה נוסף באמצעות כרית לשם איתור נקיטת אמצעי נגד על ידי הנבדק. אמצעי חלופי לגילוי אמצעי נגד שמפעיל הנבדק בעת הבדיקה הוא הצבת מראה לצדו של הנבדק (וסמויה מעיניו), אשר תחשוף את תנועותיו במהלך הבדיקה, בדגש בפלג גופו התחתון. אמצעי חלופי ומשלים הוא צילום בווידאו, המסייע בדיעבד לאתר נקיטת אמצעי נגד על ידי הנבדק. לדעתנו, יש לתעד בווידאו כל בדיקת פוליגרף, באופן שהצילום יקיף את כל אבריו של הנבדק, ויתמקד בעיקר בתנועותיו החריגות (רצוי מלפנים ומאחור). מובן שעדיף צילום באמצעות כמה מצלמות במקביל".

האם ננקט אחד מאמצעים אלה בענייננו? נראה כי התשובה שלילית. האם לאחר מערך הבדיקה הראשון, שהוא ללא ספק בעייתי, גם על פי עדותו של מר גוזלן, הוזהר איגור "כי אותר חשד לשיבוש מהלך הבדיקה, דבר העלול להביא להפסקת הבדיקה ולהכרזה על הנבדק כעוין" [זגורי, עמ' 145]? האם ננקטה דרך אחרת לאיתור אמצעי נגד לשיבוש הבדיקה, כגון טכניקת הבדיקה האילמת [זגורי, עמ' 146]? בהעדר צילום ווידאו של הבדיקה, הקלטה קולית של הבדיקה, ולכל הפחות תיעוד מהלך הבדיקה בדרך של רישום מלא ומפורט של מהלכה, לא ניתן להשיב על שאלות אלה ואחרות, ומעדותו של מר גוזלן עולה כי התשובה לשאלות אלה היא לכאורה בשלילה. בנסיבות העניין, העדר תיעוד ראוי של בדיקת הפוליגרף, אף הוא כשלעצמו פועל להפחתת המשקל אשר יש ליתן לתוצאותיה.

1. אם כן, ביחס לבדיקה שנערכה לנתבע, דומני כי ניתן להסביר את התוצאה בכך שניסה (והצליח) להערים על המכשיר. ואולם, ב"כ הנתבע טוען כי אפילו תתקבל טענה מעין זו, לא ניתן להסביר את בדיקתו של התובע, שהיא בדיקה נפרדת, בה נמצא התובע דובר שקר. הכיצד ניתן אפוא להסבירה?
2. בזהירות המתבקשת אציין כי לא מן הנמנע שההסבר לכך מצוי אף הוא בעדות מומחה ביהמ"ש. מכשיר הפוליגרף אינו קובע כי אדם דובר שקר, אלא מתעד את תגובותיו הפיזיולוגיות. הקביעה כי התובע דובר שקר טעונה היתה ניתוח התוצאות והסקת מסקנות. על פני הדברים, לא ניתן להוציא מכלל אפשרות הטיה כזו או אחרת של מומחה ביהמ"ש, אשר יודע כי בפניו שני נבדקים, אשר אחד מהם בהכרח אמור להיות דובר שקר. מדובר בהטיה המוכרת היטב בקרב חוקרים בתחומים השונים של מדעי החברה, ומכונה "הטיית האישוש" (או "הטיית אישור") – הנטיה למצוא עדויות המתיישבות עם השערה מוקדמת ולהתעלם או ליתן משקל מועט לעדויות שאינן מתיישבות עמה. אין אדם החסין מפני הטיה זו: אנשי אקדמיה, חוקרי משטרה, שופטים, וכן בודקי פוליגרף.
3. בענייננו, אפשרות זו, כי מסקנותיו של מומחה ביהמ"ש בנוגע לבדיקתו של התובע נבעו, ולו באופן חלקי, מהטיית האישוש, מוצאת תימוכין בעדותו. כך, לדוגמא: "הבדיקה הזו לא עמדה בפני עצמה, אלא יש לה "אחות". זה לא יהיה נכון לומר שאני לא יכול להסיק מסקנות מבדיקה זו כשלעצמה אבל יש לי תימוכין במקבילה שלה" (עמ' 141, ש' 13-14). אם מומחה ביהמ"ש רואה מקום ל"יחסי גומלין" בין הבדיקות בכיוון האחד, הדעת נותנת (וזהו גם טבע האדם), כי יחסי גומלין מעין אלו ייושמו גם בכיוון ההפוך.

לכן, אם תוצאות הבדיקה של הנתבע הן חד משמעיות, והוא נמצא דובר אמת, אזי גם אם יכול ותוצאות הבדיקה של התובע אינן חד משמעיות, ואילו היו עומדות לבדן היה נקבע כי הבדיקה אינה קונקלוסיבית, עשויה להיות מוסקת מסקנה כי התובע דובר שקר, באשר שתי הבדיקות צריכות להשלים ולאשש האחת את השניה. כדברי מומחה ביהמ"ש כאשר העיד כי הבדיקות אינן שגויות, מהסיבה הבאה: "כי שתי הבדיקות מדברות בעד עצמן ומשלימות אחת את השנייה בצורה הכי וודאית שיכולה להיות" (עמ' 143, ש' 29-30).

1. נראה כי לא בכדי אחת מן ההמלצות הסדורות המופיעות בסיום הדיון אצל זגורי [עמ' 264], במסגרת ההצעה לשינוי המצב המשפטי הנוכחי, הינה כי: "חשוב כי שני צדדים לא ייבדקו על ידי בודק אחד ורצוי גם שלא על ידי אותו מכון, כדי שלא ליפול במלכודת הטיית האישוש. אם בכל זאת תיערכנה שתי הבדיקות על ידי אותו בודק, יש להקפיד לערוך אותן בזו אחר זו, באופן שהבודק לא ינתח את תוצאות הבדיקה של בעל הדין שנבדק ראשון בטרם נבדק בעל הדין השני"^[2].
2. הויכוח הסטטיסטי בהקשר של בדיקות פוליגרף – מוכר. שיעור האבחונים השגויים שנוי במחלוקת, אך על עצם קיומן של טעויות אין חולק. לטענת התומכים הנלהבים ביותר בשימוש בפוליגרף, מדובר בלא יותר מאשר 5% מהמקרים (לטענת המתנגדים – הרבה יותר). זהו גם המספר בו נקב מר גוזלן בעדותו. מר גוזלן אישר אפוא כי בעבר נפלו טעויות באבחונים שביצע (עמ' 143). כאשר נשאל בהקשר זה, כיצד יודעים כי אירעה טעות (שהרי, כלשונו, "לא כל דובר שקר שיצא מאצלי עם חוו"ד שהוא דובר אמת, בא ואמר שהוא עבד עליי והוא דובר שקר"), השיב כי: "מגלים זאת רק אם האמת מתגלה, למשל במקום עבודה, במקרה גניבה אחרי חקירה ואז אתה יודע כתוצאה מחקירה משטרתית". למרות זאת, מאוחר יותר, כאשר הוצעה למר גוזלן האפשרות להכיר בכך שייתכן ומצב דברים דומה אירע בהקשר של תיק זה (שכן, כניסוחו הקולע של ב"כ התובע, "היום אנו במצב אחר מזה של עריכת הבדיקה, כלל העדים נשמעו וכולם נחקרו, היה מעניין מאד ..."), לא מצא לנכון להכיר ולו באפשרות כי זהו למעשה מצב הדברים בענייננו (עמ' 146 ש' 7 ואילך).
3. לאור כל האמור לעיל, ועל אף שבדרך כלל נטייתו של בית המשפט הינה לאמץ את מסקנותיו של מומחה מטעמו, במקרה זה מצאתי כי ישנן סיבות בולטות לעין לא לעשות כן.

בבדיקתו של הנתבע התגלו תזוזות רבות, המהוות אינדיקציות לכך שהנתבע ניסה להערים על המכשיר ולהטות את הבדיקה. ההסבר שסיפק מומחה ביהמ"ש לתזוזות אלה, כי הנתבע "הופתע" משאלות הביקורת, אינו סביר באופן כללי ובוודאי שאינו עולה בקנה אחד עם מצב הדברים בתיק זה, כאשר הנתבע היה בקיא בנושא פוליגרף וידע כי יישאל שאלות ביקורת. זאת ועוד, הנתבע אף היה בקיא ברזי השיטות באמצעותן ניתן לנסות להערים על המכשיר, ולא מן הנמנע שיישם שיטות אלו. לגבי הפעלת שרירים נסתרים (מבלי להפסיק את הנשימה)– הנתבע יכול היה להשתמש בשיטה זו מבלי שמומחה ביהמ"ש היה "עולה" על כך, משום שלא השתמש בכרית חישה, אשר לשיטתו אין בה כל צורך והשימוש בה אינו נפוץ, אף שמן הספרות העדכנית עולה כי מדובר באמצעי זהירות מקובל בענף. מעבר לכך, הנתבע יכול היה ליטול חומרים ממתנים ולשלב בכך הפעלת שרירים נסתרים - שיטה שהיא "שילוב קטלני" כדברי מומחה ביהמ"ש, וקשה מאד לאתרה, אך בהעדר כרית חישה, מראה סמויה, צילומי ווידאו וכיו"ב, לא היה בידי מומחה ביהמ"ש לאתרה. מבלי להתיימר לאחוז במומחיות, ובזהירות המתבקשת, אעיר כי העדר התגובתיות הכמעט מוחלט בתשובות לשאלות הרלבנט, כפי שמודגם בתדפיסי בדיקת הנתבע, מרמז על אפשרות כי אכן נעשה שימוש בחומרים ממתנים.

בחקירתו של מומחה ביהמ"ש התקבל הרושם כי הוא מנסה להצדיק את מסקנותיו מבדיקות הפוליגרף שערך לצדדים, מבלי להותיר מקום מספיק ביחס לאפשרות שנפלה טעות בבדיקות או בפענוח, אף שמרווח טעות מסויים מאפיין את תחום הפוליגרף, אליבא דכולי עלמא. גישתו זו, בכל הכבוד, אינה נראית לי רצויה, ואף היא תומכת במסקנה אליה הגעתי.

1. סיכומו של דבר, בנסיבות העניין אינני רואה לנכון לקבל את מסקנותיו של מומחה ביהמ"ש.

משקלן המכריע של יתר הראיות בתיק

1. אף אם היתה מסקנתי שונה, כלומר אם הייתי מגיע למסקנה כי לא נפל כל פגם בתהליך בדיקת הפוליגרף ופענוחה, ואזי נגזר היה עליי לבחור בין הכרעה בהתאם לממצאי בדיקת הפוליגרף, לבין הכרעה בהתאם לכל שאר הממצאים (המנוגדים) העולים ממסכת הראיות - היתה ההכרעה נותרת ללא שינוי.
2. הצדדים בתיק זה לא הסכימו כי בדיקת הפוליגרף תהווה ראיה מכרעת על פיה תוכרע התביעה. ההסכמה היתה כי בית המשפט ייתן לבדיקה משקל כפי שימצא לנכון. בנסיבות העניין, ובשים לב למכלול הראיות, משקל זה איננו רב.

כפי שפורט בהרחבה לעיל, גרסתו של הנתבע נמצאה בלתי מבוססת. עדויותיהם של הנתבע ועדיו היו בלתי מהימנות במידה קיצונית. הנתבע ועדיו סתרו את זה את זה ואף את עצמם ללא הרף. גרסתו של הנתבע קרסה למעשה במהלך שמיעת הראיות. כל אחת ואחת מהראיות שהוצגו ע"י הצדדים, לרבות הראיות שהוצגו ע"י הנתבע, אינן עולות בקנה אחד עם גרסת הנתבע אלא מתיישבות עם גרסת התובע.

לאור משקלן המוחץ של כלל הראיות בתיק, אשר כולן כאחת מורות כי יש לדחות את גרסת הנתבע ולבכר את גרסת התובע, גם אילו היתה מונחת בפניי בדיקת פוליגרף חפה מפגמים, שראוי ליתן לה משקל, לא היה זה ראוי ליתן לה משקל מכריע. בסופו של דבר, מדובר בראיה ככל ראיה אחרת, ראיה אחת מתוך מארג ראייתי כולל, ראיה אשר המשקל שיש ליתן לה נתון לשיקול דעת. גם אלמלא הפגמים בבדיקה, ממילא היה כובד משקלן של כל יתר הראיות בתיק גובר על משקלה של בדיקת הפוליגרף.

1. בע"א 1516/99 לוי נ' חג'אזי, פ"ד נה(4) 730, 748 (2001), עמד בית המשפט העליון על כך שהתרשמות מן העדויות לבדה עלולה להיות מטעה. נפסק כי:

"הבחינה הפנימית" של העדויות ניזונה מהתרשמות מהעדים ומסימני האמת המתגלים במהלך עדותם. "הבחינה החיצונית" נעשית באמצעות העמדת העדויות מול מערך הנתונים האוביקטיבי, וזה תהליך ניתוח הגיוני הניזון משכל ישר ומניסיון חיים".

בענייננו, חוות דעת מומחה ביהמ"ש ולפיה התובע דובר שקר והנתבע דובר אמת מצויה היתה בתיק עוד בטרם החלה הבאת הראיות (אגב, נקודת פתיחה לא פשוטה מבחינת התובע, אשר דומני כי התעקשותו אותה עת להגיש תצהירי עדות ראשית ולנהל את ההליך, תוך סיכון אגרה בסכום לא מבוטל ושכ"ט עו"ד ניכר, כשלעצמה מלמדת לכל הפחות על אמונתו בצדקת טענותיו). דווקא בשים לב לתוצאות בדיקת הפוליגרף, עמדה לנגד עיניי כל העת במהלך שמיעת הראיות, האזהרה האמורה בנוגע לבחינה הפנימית, בנוגע להתרשמות גרידא מעדויות, והצורך להתמקד בהעמדתן מול נתונים אובייקטיביים. בסופו של דבר, סבורני כי הן הבחינה הפנימית, ההתרשמות הבלתי אמצעית, והן הבחינה החיצונית, הצלבת הגרסאות מול מסמכים ונתונים אובייקטיביים, מובילות בבירור למסקנה זהה.

1. אין בכוונתי לומר כי שימוש בפוליגרף בהליך אזרחי איננו רצוי או ראוי. אולם ככל שמוסכם על עשיית שימוש בו, יש לעשות כן בזהירות הראויה, תוך הכרת יתרונותיו וחסרונותיו. יש להבחין שני סוגי מקרים: מקרים בהם נסיבות העניין על פני הדברים נראות כאלה שבגדרן בחינת העדויות תהא בעיקרה בחינה פנימית בלבד, כאשר אין בנמצא נתונים אובייקטיביים או מסמכים רלבנטיים, וכן אין בנמצא עדים אשר להם נגיעה למסכת העובדתית, כך שלא ניתן יהיה להצליב בין עדויות ובינן לבין מסמכים. מקרים מעין אלה מתאימים להסתייעות בפוליגרף יותר מממקרים בהם קיימים נתונים, מסמכים ועדויות, מעבר לעדויות בעלי הדין עצמם.

בפתיח לספרם של זגורי (עמ' 25), נאמר כי אחד ההסברים לגישה המסוייגת במשפטנו אל הפוליגרף קיבל ביטוי אמיץ באחד מפסקי הדין של הערכאות הדיוניות, כך:

"נראה שהחשש העיקרי של בתי המשפט מקבלת בדיקת פוליגרף כראיה בדרך כלל נעוץ בעיקר בחוסר הרצון להיפרד מהסמכות האקסקלוסיבית שניתנה לבית המשפט לבחון כליות ולב של אנשים, בצירוף הכוח המיתולוגי המיוחס לו, והנלווה לסמכות זו".

אגב, המדובר בהחלטה בה דחה בית משפט השלום בתל אביב (השופט צ' כספי) בקשת בעל דין לחזרה מהסכמה לפיה תבוצע בדיקת פוליגרף שתהווה ראיה יחידה ומכרעת בנושא מסויים, בקשה שהוגשה מיד בסמוך לאחר הדיון באולם במהלכו הושגה אותה הסכמה, בדומה להשתלשלות העניינים בענייננו.

בכל מקרה, הגישה הבאה לידי ביטוי באותה החלטה (תוך שימוש בנימה ביקורתית שאינה במקומה על חוות דעתו של כב' השופט בך בפס"ד ביאזי), אינה נראית לי נכונה. סבורני כי החשש העיקרי מקבלת בדיקת פוליגרף, אינו נעוץ ב"חששו של בית המשפט לאבד מסמכותו וכוחו, ולו באופן נחזה", כפי שנאמר באותה החלטה. החשש נעוץ בשילוב המאפיינים של ראיה ייחודית זו, אשר דווקא לה מיוחס "כוח מיתולוגי", שילוב העלול להיות בעייתי, ואשר נובע מכך שמדובר במסקנה פסקנית - מי דובר אמת ומי דובר שקר. מצד אחד מדובר בראיה בעלת דימוי עוצמתי עד כדי כך שהיא עלולה להאפיל על כל ראיה אחרת, כלומר היא יוצרת מצג (העלול להיות מצג שווא) על פיו עצם קיומה מייתר את הצורך בהמשך בחינת הראיות. שהרי כל שאר הראיות אמורות לסייע, כל אחת כפי חלקה, ביצירת תמונה כוללת שבסופו של תהליך תאפשר לקבוע גרסתו של מי מבעלי הדין היא הנכונה. והנה ראיה ייחודית זו כבר הגיעה, באחת, אל המטרה הסופית אליה יגיעו הצדדים בסיומו של תהליך מייגע של שמיעת כל הראיות. מאפיין שני הוא כי מדובר בראיה מיוחדת במובן זה שכמעט אין אחריה ולא כלום. מנקודת ראותו של היושב בדין, כמו גם מנקודת ראותם של הצדדים, היא שונה מראיות אחרות במובן זה שאין כמעט אפשרות לבחון אותה "בחינה חיצונית" אמיתית, להצליב אותה עם נתונים וכיו"ב, ונדירים המקרים בהם מהרהרים אחר נכונותה. על פי רוב, משאמר בודק הפוליגרף את דברו - הפור נפל.

1. הסכנה הנעוצה בקבלת בדיקת פוליגרף כראיה מודגמת היטב בתיק זה. אין לכחד; הסתמכות אוטומטית על תוצאות בדיקה מעין זו, היא מפתה. ובכך בדיוק טמונה הבעייתיות; באשליה, או מיקסם השווא, שהבדיקה יוצרת, לפיו בית המשפט יכול להשתחרר מתפקידו להעביר תחת שבט ביקורתו את גרסאות הצדדים.

בית המשפט בשום אופן איננו בוחן כליות ולב. אך אל לו לבית המשפט להתפרק מהסמכות שניתנה לו, ועמה גם החובה שהופקדה בידיו, להעביר את כל הראיות במסננת של שכל ישר ושל הצלבת נתונים, ובכלל זה גם את עדויותיהם והסבריהם של בודקי פוליגרף, מבלי להסתנוור מן הדימוי של הראיה המיוחדת אותה הם אוחזים בידיהם. חקירה נגדית אפקטיבית, כפי שנערכה ע"י ב"כ התובע, היא עודנה הכלי המרכזי שבאמצעותו ניתן להתחקות אחר הסתירות בין הגרסה השקרית של בעל דין ועדיו לבין כלל הראיות. מכשיר הפוליגרף הוא מכשיר אשר לפעולתו בסיס מדעי מוצק, ולשימוש בו יתרונות רבים. עם זאת, הסכנה הטמונה בהסתמכות עיוורת על בדיקת הפוליגרף הינה כי זו עלולה לסמא את עיני בית המשפט, להאפיל על שאר הראיות ולגרום לו לבחון אותן עם דעה מוקדמת (וכאשר הוא נתון להטיה).

1. סיכומו של פרק זה – מן הטעמים שמניתי לעיל, מצאתי כי אין ליתן משקל לבדיקת הפוליגרף אלא יש להכריע על סמך כלל הראיות האחרות, כמפורט בפרקים שקדמו לפרק אחרון זה, ראיות המלמדות בבירור כי יש לדחות את גרסת הנתבע ולקבל את גרסת התובע.

סוף דבר

1. לאור כל האמור לעיל, התביעה מתקבלת. התביעה שכנגד נדחית. אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע, תוך 30 יום מהיום, את הסכומים הבאים:
   1. החזר הכספים אותם שילם התובע לנתבע עבור העסק המשותף – סך של 2,136,180 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד היום.
   2. ריבית יחסית ודמי טיפול יחסיים בגין ההלוואה שנטל התובע לצורך תשלומים לנתבע – ריבית יחסית בסך של 121,221 ₪ ודמי טיפול יחסיים בסך של 2,072 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד היום.
   3. עוגמת נפש – סך של 20,000 ₪, כערכם היום.
   4. הוצאות כלליות שונות – רכיב תביעה זה לא הוכח.
   5. הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד - התובע מבקש לחייב הנתבע בתשלום הוצאותיו הריאליות ובשכ"ט עו"ד בגין התביעה והתביעה שכנגד, בסך שלא יפחת מ-20% מהסכומים שייפסקו לטובתו בצירוף מע"מ. מקובלים עליי טיעוני ב"כ התובע, כי תיק זה הינו חריג ייחודי לאור היקפה של מסכת הכזבים אותה טווה הנתבע, שאילצה את התובע ואת בא כוחו להשקיע מאמצים רבים על מנת שיעלה בידם לפרום אותה ולקעקעה. כטענת ב"כ התובע, מסכת כזבים זו נחלקה לפרשת הגנה ולפרשת תביעה שכנגד; היא השתרעה על פני עשרות מסמכים, חלקם בשפה זרה; תצהירים ארכניים ועמוסי פרטים לעייפה; ובקשות ביניים רבות. על מנת לקעקע את גרסת הנתבע ועדיו נדרשה "עבודת נמלים" לצורך הכנת חקירות נגדיות מדוקדקות. בנסיבות אלה, מוצדק לחייב את הנתבע בתשלום הוצאותיו הריאליות של התובע ובשכ"ט עו"ד שישקף את היקף העבודה הרבה שנדרשה ואת נסיבותיו המיוחדות של תיק זה. לפיכך אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע סכומים כלהלן:

ה.1. - החזר האגרה אשר שולמה ע"י התובע, בשערוך מיום התשלום ועד היום.

ה.2. - הוצאות משפט בסכום כולל של 40,000 ₪.

ה.3 – שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 250,000 ₪.

ניתן היום, י"ד אב תשע"ד, 10 אוגוסט 2014, בהעדר הצדדים.

1. אעיר כי הדעת נותנת שישנם בודקי פוליגרף הנוהגים להקריא את כל שאלות הבדיקה לנבדק בטרם הבדיקה, ובטרם חתימת הנבדק על טופס ההסכמה לבדיקה, ולו מן הטעם שהם סבורים כי יש צורך בכך בכדי שהסכמת הנבדק תהא הסכמה מדעת. וראו גם "מגילת זכויות הנבדק" שמפרסם איגוד בודקי הפוליגרף בישראל באתר האינטרנט שלו (polygraph.org.il, נצפה לאחרונה ביום חתימת פסה"ד), לפיה חובה על הבודק ליידע את הנבדק בסמוך לתחילת הבדיקה בשאלות שיוצגו לו במהלך הבדיקה ואסור שיוצגו לנבדק במהלך הבדיקה שאלות שלא הסכים עליהן מראש.

   על אף האמור, בענייננו, משציין מומחה ביהמ"ש כי שני הנבדקים הופתעו מעצם קיומן ומתוכנן של שאלות הביקורת, אני יוצא כמובן מנקודת הנחה כי בענייננו שאלות הביקורת לא הוקראו לנבדקים מראש וכי מומחה ביהמ"ש אף העדיף, מטעמים מקצועיים ובכוונת מכוון, להסביר לנבדקים על קיומן של שאלות נוספות אלה, וכדבריו "את ההליך", רק לאחר תחילת ההליך. ↑

2. יוער כי מכיוון שבענייננו (בשונה מן האמור בחוות הדעת) בדיקתו של התובע נערכה לא מעט זמן לפני בדיקתו של הנתבע, תיתכן גם השלכה אפשרית אחרת של הטיית האישוש והיא כי דווקא פענוח לא מדוייק של נתונים גבוליים בנוגע לתוצאות בדיקת התובע ובטרם ביצוע הבדיקה לנתבע, הוא שהוביל למידה פחותה של עמידה על המשמר מפני הפעלת אמצעי נגד לשיבוש הבדיקה מצד הנתבע, ואזי תוצאות בדיקת הנתבע, שהן גורפות וברורות, חיזקו בתורן את הטעות הראשונית והפעוטה יותר בנוגע לפענוח ממצאי בדיקת התובע, באופן שהאפשרות כי זו תתוקן התאיינה למעשה. ↑