בענין : בקשה לביטול עיקולים בשל חוסר סמכות ענינית

1. התובע הגיש תביעה נגד הנתבע ע"ס כ 2.3 מיליון ₪ . הנתבע הגיש תביעה שכנגד .

ביום 10.8.14 ניתן פסק דין ע"י שופט המקבל את תביעת התובע ודוחה את התביעה שכנגד .

ביום 11.8.14 הגיש התובע בקשה להטלת עיקולים בתכוף לאחר מתן פסק הדין בהתאם

לתקנה 363(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי על זכויות הנתבע ועל זכויותיה של המבקשת ,

חברה בשליטתו של הנתבע . הבקשה נדונה ע"י רשם בית המשפט שאינו שופט וניתן צו עיקול

במעמד צד אחד .

ביום 15.8.14 הוגשה הבקשה שלפני במסגרתה נטען כי יש לבטל לאלתר את העיקולים כיוון

שהסמכות לתיתם נתונה רק לשופט .

לאחר שהוגשו לתיק תגובת התובע , תשובת מבקשים לתגובת התובע , הודעת המבקשים

בדבר הוספת אסמכתא ותגובת המשיב לתשובת המבקשים ( אשר הוגשה לאחר שניתנה

רשות להגשתה ) התיק בשל למתן החלטה .

2. המקור המרכזי לסמכויות הרשם הינו סימן ב' של פרק ג' לחוק בתי המשפט ( להלן "החוק") .

ס' 85 לחוק שכותרתו סמכויות מיוחדות קובע כי :

" על אף האמור בכל דין בדבר סדרי דין ונוהג בבתי משפט אזרחיים ופליליים , יהיו לרשם

הסמכויות המיוחדות האמורות בסעיפים 85א עד 90 "

ס' 89 לחוק קובע מקור סמכות כללית של רשם ליתן צו עיקול ולבטל צו עיקול שניתן על ידו

בזו הלשון :

" רשם רשאי ליתן צו עיקול זמני ולצורך זה – צו לאיסור השימוש במעוקל ולשימורו ורשאי

לבטל הוא צווים כאמור " .

ס' 91 לחוק שכותרתו "סמכויות שהוענקו בתקנות " מבהיר כי התקנות יכולות להוסיף על

סמכויות הרשם המנויות בסימן ב' אך אינן יכולות לגרוע מסמכויות אלה בזו הלשון :

" בנוסף לאמור בסעיפים 85 עד 90 רשאי רשם לעשות כל דבר שבסדרי דין ונוהג , שהוסמך

בתקנות לעשותו . תקנות המסמיכות רשם לעשות כל דבר שבסדרי דין נוהג , טעונות את

אישורה של ועדת החוקה , חוק ומשפט של הכנסת " .

ס' 106 שכותרתו "תקנות" קובע כי בכפוף להוראות פרק זה רשאי שר המשפטים להתקין

תקנות הקובעות את הסמכויות והתפקידים של הרשמים בכל הנוגע לסדרי דין ונוהג של

בתי המשפט .

3. פרק כ"ח של תקנות סדר הדין האזרחי דן בסעדים זמניים .

תקנה 360 שכותרתה "הגדרות" מגדירה "בית משפט" – לרבות רשם שהוא שופט .

תקנה 363 דנה בשני מקרים של מתן סעד זמני – לפני הגשת התובענה ולאחר מתן פסק הדין .

בשני המקרים נקבע כי מי שרשאי לתת את הסעד הינו "בית המשפט" .

במקרה דנן המחלוקת הינה לגבי תקנה 363(ב) שזו לשונה :

" בית המשפט רשאי ליתן סעד זמני להבטחת ביצוע פסק הדין בעת מתן פסק הדין או בתכוף

לאחריו ואין צורך , לשם כך , בהמצאת התחייבות או במתן ערובה לפי תקנות 364 ו 365(ב) .

הבקשה לסעד זמני יכול שתהיה בעל פה "

4. הוראה זו שונה מהוראת תקנה 374 שהיא ההוראה הכללית לגבי עיקול זמני רגיל .

תקנה 374(ב) מסמיכה את בית המשפט או הרשם לתת צו עיקול זמני .

5. המבקשים טוענים כי מחוקק המשנה הבחין בין עיקול זמני רגיל לפי תקנה 374 אותו מוסמך

להטיל גם הרשם , לבין עיקול זמני מיוחד לפי תקנה 363 , אותו מוסמך להטיל רק רשם שהוא

שופט או שופט . לפיכך נטען כי ההחלטה שניתנה על ידי בטלה מעיקרא ויש להורות על ביטולה

לאלתר . במענה לטענת המשיב לפיה לשון החוק גוברת על לשון התקנות , נטען כי לא הובאה

לכך כל אסמכתא . עוד נטען כי ס' 89 לחוק קובע את הסמכות הכללית ומותיר לשר המשפטים

להתקין תקנות שיקבעו כיצד תיושם הסמכות בכל מקרה ומקרה . נטען כי תקנה 363 משלימה

את הוראות החוק יוצקת בהן תוכן במקרה קונקרטי , שאינו כולל הקניית סמכות לרשם שאינו

שופט להטיל עיקול בתכוף לאחר מתן פסק הדין .

6. המשיב טוען כי המדרג הנורמיטיבי בשיטתנו המשפטית מכתיב כי הוראת חקיקה ראשית גוברת

על חקיקת משנה . עוד נטען כי ס' 89 קובע הוראה ספציפית לגבי הסמכת רשם ליתן עיקול

הגוברת על ההוראה הכללית בתקנה 363(ב) . נטען כי כדי להסיר כל ספק בדבר האפשרות

של מתקין התקנות לצמצם את הסמכויות המיוחדות של הרשם כפי שנקבעו בחוק , בא ס'

85 לחוק ומבהיר כי סמכויות מיוחדות אלה ניתנות על אף האמור בכל דין בדבר סדרי דין .

עוד נטען כי גם מבחינה הגיונית הסמכות הכללית ליתן עיקול רגיל לפני שניתן פסק דין רחבה

יותר מהסמכות ליתן עיקול לאחר שניתן פסק דין ולכן אין הצדקה לשלול דווקא סמכות זו

מהרשם .

במענה לטענת המבקשים לפיה נסיבות המקרה הן חריגות ותקדימיות מפנה ב"כ המשיב לשבע

החלטות של רשמים שאינם שופטים שדנו לגופן בבקשות לפי תקנה 363(ב) . עיינתי באותן

החלטות ומצאתי כי באחת מהן ברור וגלוי כי העיקולים ניתנו בעקבות פסק דין שלא ניתן ע"י

רשם . ( ה"פ 21751-07-11 , החלטה מיום 2.5.12 ) . יוער כי לא מצאתי באף אחת מההחלטות

אליהן הפנו ב"כ הצדדים דיון מפורש בשאלת סמכותו של הרשם ליתן את הסעד לפי

תקנה 363(ב) .

7. לאחר ששקלתי טענות הצדדים ועיינתי באסמכתאות אליהם הפנו הגעתי לכלל מסקנה כי דין

הבקשה להדחות מנימוקי המשיב וכפי שיפורט להלן .

8. ראשית , העובדה כי גם ב"כ הצדדים וגם מותב זה לא הצליחו למצוא ולו החלטה אחת הכוללת

דיון מפורש ומנומק בשאלת הסמכות מלמדת כי לא מדובר בשאלה פשוטה , שנדונה חדשות

לבקרים בבתי המשפט . הסבר אפשרי לכך הינו חלוקת העבודה בין שופטים לרשמים וחלוקת

העבודה בין בתי המשפט ללשכות ההוצל"פ . חלוקה זו מביאה לכך שאין בקשות רבות למתן

סעד זמני לפי תקנה 363(ב) וכאשר מוגשות בקשות שכאלה , הן בדרך כלל מנותבות לשופט שנתן

את פסק הדין . קיומה של שאלה משפטית ממשית מצדיק לטעמי להימנע מלחייב את המבקשים

בהוצאות המשיב חרף דחיית הבקשה .

9. שנית , קבלת עמדת המשיב מבוססת על עקרונות היסוד של השיטה ועל לשונו המפורשת של חוק

בתי המשפט . כל הוראות החוק , כפי שהובאו לעיל , קובעות במפורש כי מתקין התקנות רשאי

להוסיף לרשמים סמכויות על הסמכויות שנקבעו בחוק אך אינו רשאי לגרוע מהן .

ס' 85 לחוק צפה כנראה קיומה של התנגשות אפשרית בין לשון החוק ללשון התקנה בנוגע

לסמכויות רשם והדגיש כי במקרה כזה תגבר לשון החוק .

דהיינו , ס' 89 הקנה לרשם סמכות כללית ליתן צו עיקול בכל שלב משלבי ההליך המשפטי .

ס' 85 לחוק אינו מאפשר למתקין התקנות לצמצם סמכות כללית זו וככל שעשה כן בתקנה

363 , הרי חרג מסמכותו ואין לקיים את הוראתו .

10. כדי לבחון את השאלה האם מתקין התקנות היה מודע לכך שהוא מצמצם את סמכות הרשם

עיינתי בדבר ההסבר לתיקון מס' 6 לתקנות סדר הדין האזרחי ולא מצאתי כל דיון בהגבלת

סמכות הרשם .

בדברי ההסבר לתקנה 360 בנוגע להגדרת "בית המשפט" נאמר :

" על פי התקנות רשם שהוא שופט מוסמך ליתן את כל הסעדים הזמניים . לעומת זאת ,

רשם של בית משפט שלום שאינו שופט , מוסמך ליתן רק את הסעדים הזמניים שנקבע

במפורש שהוא מוסמך לתיתם ( עיקול , הגבלת שימוש בנכס ועיכוב יציאה מן הארץ ) .

זאת בהתאם לסעיף 91 לחוק בתי המשפט " .

דברי ההסבר לתקנה 363 אינם כוללים כל התיחסות להגבלת סמכויות הרשם .

11. שלישית , אין כל הגיון בפרשנות המוצעת ע"י המבקשים , כפי שמודגם בטיעוני המשיב .

כך , למשל , במקרה בו רשם נתן פסק דין בהעדר הגנה ובסמוך לאחר מכן נתבקש להטיל

עיקול לפי תקנה 363(ב) . אין כל היגיון מעשי או משפטי בכך שדווקא בקשה זו תנותב לשופט .

הסמכות להטיל עיקול רגיל לפני מתן פסק הדין רחבה יותר מהסמכות להטיל עיקול בתכוף

לאחר מתן פסק הדין . ענין זה מופיע במפורש הן בלשון תקנה 363(ב) שמאפשרת ליתן את

הסעד ללא בקשה בכתב , ללא התחייבות וללא ערובה והן בדברי ההסבר לתקנה 363 בזו הלשון

" עוד קובעות התקנות איזון שונה בין האינטרסים של הצדדים כאשר ניתן סעד זמני בעת

מתן פסק הדין או בתכוף לאחריו , לשם ביצוע פסק הדין . זאת משום שאחריות הנתבע כבר

נקבעה בפסק הדין . האיזון השונה בא לידי ביטוי בכך שהתובע אינו נדרש ליתן התחייבות

וערובה וכן בכך שהבקשה יכולה להיות בעל פה בנסיבות מתאימות " .

12. רביעית , ההוראה הקבועה בס' 89 לחוק היא הוראה שעוסקת בסעד זמני ספציפי , עיקול זמני

ומקנה סמכות לתיתו לרשם . הוראת תקנה 363 היא הוראת כללית שעוסקת בכל הסעדים

הזמניים .

13. חמישית , כאשר נדרשה הפסיקה לקיומה של אי התאמה אפשרית בכל הנוגע לסמכויות הרשם

בין הוראות החוק לבין הוראות התקנות , פנתה הפסיקה למקור הסמכות בחוק וקבעה כי

הוראת החוק גוברת .

כך עשה בית המשפט המחוזי בבאר שבע בע"א 1229/01 בוקסבאום נ' מלכה כאשר קבע כי

מקור הסמכות של הרשם להאירך מועדים הינו ס' 90 לחוק בתי המשפט ולכן רשם יכול להאריך

מועד להגשת התנגדות גם ללא טעמים מיוחדים , חרף הדרישה לטעמים מיוחדים הקבועה

בתקנה 528 לתקנות סד"א .

זו גם עמדתו של אורי גורן בספרו "סוגיות בסדר דין אזרחי" , מהדורה שביעית , ע' 576 .

14. שישית , אין מקום להתעלם מהמציאות המשפטית הנוהגת כפי שהוצגה באופן מדגמי ע"י

ב"כ המשיב וכפי שמוכרת למותב זה מהחלטות קודמות שניתנו על ידו לא אחת בבקשות

לפי תקנה 363 . יוער כי הפסיקה אליה הפנו ב"כ המבקשים אינה עוסקת כלל בסוגיה נשוא

החלטה זו ולכן אין בכוחה להכריע את הכף לטובת קבלת עמדתם .

15. לשלמות התמונה מצאתי לנכון להתייחס בקצרה לסוגיה אחרת בנוגע לתוכן ההחלטה שהיה עלי

לתת במקרה בו הייתי מחליט לקבל את הבקשה . המבקשים סבורים כי במקרה כזה היה עלי

להורות על ביטול העיקולים לאלתר שכן החלטתי להטיל את העיקולים בטלה מעיקרא . המשיב

סבור כי במקרה שכזה היה עלי להורות כי הביטול יכנס לתוקף תוך 14 ימים ממועד מתן

ההחלטה . גם במחלוקת זו אני סבור כי הדין עם המשיב משלושה טעמים .

ראשית , בבש"א ( מחוזי י-ם) 3559/06 טונדור נ' יובנק , החלטה מיום 17.12.06 , קבע השופט

זילברטל כי בהתחשב בכך שביטולו המיידי של עיקול עלול לגרום למצב בלתי הפיך מבחינת

הצד שקיים לטובתו פסק דין , לא יהיה זה ראוי להצהיר על פקיעתו לאלתר אלא יש מקום לעכב

את כניסת ההחלטה לתוקף לתקופה קצובה כדי לאפשר להשיג על ההחלטה או לנקוט בצעדים

אחרים להבטחת מימוש פסק הדין .

שנית , גם לשיטתם של המבקשים לא מדובר במקרה קיצוני של חוסר סמכות בו רשם בית משפט

נתן סעד שהוא בסמכותו הייחודית של בית משפט אחר , אלא במקרה בו , לשיטת המבקשים ,

נתן רשם בית המשפט סעד שהוא בסמכותו של שופט של אותו בית משפט . במקרה שכזה

הנטייה הינה לקבוע כי גם כאשר מדובר בחוסר סמכות מדובר בהחלטה הניתנת לביטול ואינה

בטלה מעיקרא .

שלישית , אין כל הצדקה להעניש את המשיב על החלטה פנימית של בית המשפט לנתב את

הבקשה לרשם ולא לשופט שנתן את פסק הדין או לשופט תורן אזרחי .

לפיכך , אם הייתי מחליט לבטל את ההחלטה היה מקום להחזיר את המצב לקדמותו ככל

האפשר לכל הפחות ע"י מתן אפשרות לשופט לבחון האם יש הצדקה ליתן עיקול במעמד צד אחד

, טרם ביטול העיקולים שהוטלו על ידי .

16. על כן , אני דוחה את הבקשה .

כיוון שהבקשה עוררה שאלה משפטית רצינית שלא נמצא כי נדונה בהרחבה בעבר , מצאתי

לנכון שלא לעשות צו להוצאות במסגרת החלטה זו .

על החלטה זו ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה תוך 30 יום ממועד קבלתה .

ניתנה היום, כ"ה אב תשע"ד, 21 אוגוסט 2014, בהעדר הצדדים.