1. התובעת, חברה בכינוס נכסים, אשר לפני הכינוס עסקה בייצור מוצרי מזון ארוזים, מכרה לנתבעת 1, העוסקת בשיווק מוצרי מזון, מוצרי מזון שונים בסיטונאות.
2. על פי כרטסת הנהלת חשבונות של התובעת, הנתבעת 1 לא שילמה לה עבור מוצרים שרכשה ממנה במהלך החודשים 4/09 עד 12/09, בסכום כולל של 337,926 ₪. ביום 3.9.09 חילטו כונסי הנכסים ערבות בנקאית שנתנה הנתבעת 1 בסך של 150,000 ₪, אשר ניתנה כבטוחה לתשלום החוב, כך שיתרת חובה של הנתבעת 1 עומד על סך של 187,926₪ (נכון ליום הגשת התביעה). התובעת מבקשת לחייב את הנתבעת 1 לשלם לה סכום זה, ביחד ולחוד עם הנתבע 2 (מנכ"ל הנתבעת 1) והנתבעת 3 (אשת הנתבע 2), אשר חתמו על ערבויות אישיות לתשלום חובות הנתבעת 1.
3. הנתבעים לא הכחישו כי הנתבעת 1 רכשה מוצרים כאמור בכתב התביעה, לא את מחירי המוצרים ולא את ערבותם של הנתבעים 2 ו- 3 לחובות הנתבעת 1. עם זאת טענו, כי יש לקזז מהחוב סכומים אשר על פי הסכם בין הצדדים, היו אמורים להיות מופחתים ממנו, כדלקמן:

בונוס עמידה ביעד שנתי לשנת 2008 בסך - 116,192 ₪;

בונוס עמידה ביעד שנתי לשנת 2009 בסך - 18,032 ₪;

סחורה להחזרה אשר התובעת מיאנה לקבל בחזרה בשווי של 45,198 ₪;

הפרשי מחיר והחזרות שבוצעו בסך 14,883 ₪;

עלות הפקת ערבות בנקאית לשנת 2009 בסך 3,465 ₪.

לאור האמור טענו הנתבעים כי אינם חייבים לתובעת מאומה, אלא להיפך, התובעת היא זו החייבת להם סך של 9,844 ₪.

בנוסף טענו הנתבעים כי התובעת הפרה הסכם לרכישת מוצרים שנערך בין הצדדים (נספח י' לתצהיר הנתבע 2), ובכך נמנע מהנתבעת 1 בונוס נוסף בסך 100,000 ₪.

1. בקדם המשפט שהתקיים ביום 24.1.12, הודיעה ב"כ הנתבעים:

"אנחנו מודעים לכך שיש כאן מקרה של טענת הודאה והדחה ונטל הראיות מוטל על הנתבעים לאור טענותיהם".

ובהתאם, נקבע סדר הבאת הראיות לפיו הוטל על הנתבעים להביא ראיותיהם תחילה.

מטעם הנתבעים העיד הנתבע 2 בלבד, ומטעם התובעת העיד מר ערן טולידאנו, אשר שימש סמנכ"ל הכספים של הנתבעת בין השנים 2005 -2009.

דיון והכרעה

1. טענות ההגנה התבססו על האמור בתצהירו של הנתבע 2 כדלקמן:

במהלך חודש 12/07 התנהל מו"מ בין הנתבע 2 לבין מנהל השיווק של התובעת מר דוד צור, לצורך שיווק והפצת מוצרי התובעת על ידי הנתבעת 1, אשר "בסופו", הועבר לנתבע 2 "הסכם לחתימה" (נספח א' לתצהיר).

עם העברת ההסכם הבהיר מר דוד צור לנתבע 2, כי מדובר בהסכם סטנדרטי של התובעת, וכי הנתבעת 1 תזכה לתנאים טובים יותר מהרשום בנספח ה' להסכם. על אף שבנספח ה' להסכם יש לוח של בונוסים מדורגים, לפי עמידה ביעדי מכירות, כאשר הדרגה הגבוהה ביותר היא 3.5%, אישר מר צור לנתבעת 1 בונוס שנתי קבוע בשיעור 4%, ללא תלות בהיקפי המכירות.

לאחר קבלת ההסכם ביקש הנתבע 2 לבצע בו שיפורים נוספים, ובין השאר, לעגן בהסכם את הבונוס שהובטח על ידי מר צור כאמור.

עם זאת, מאחר שעקרונות מתווה העבודה היו מקובלים על הצדדים, ומכיוון שנושא הבונוסים היה אמור להתברר רק בסוף שנת העבודה, החלו הצדדים את ההתקשרות ביניהם בפועל על פי הוראות ההסכם. בהתאם להסכם והבטחות מר צור כאמור, מסרו הנתבעים לתובעת ערבות בנקאית ואת הערבויות האישיות של הנתבעים 2 ו- 3. לדברי הנתבע 2, היה ברור לשני הצדדים כי הוראות ההסכם שהועבר אליו כאמור, מחייבות.

1. אומר מיד, כי התרשמתי מעדותו של הנתבע 2 בפני כלא אמינה, ולא מצאתי כי ניתן לקבוע ממצאים עובדתיים כלשהם בהסתמך על עדותו. העדות היתה פתלתלה, וכללה גרסאות שונות, מתפתחות, ואף סותרות, בעניינים מהותיים ביותר, לפי צרכי העדות, באופן מניפולטיבי.

האם ה"הסכם" שצורף לתצהיר הנתבע 2 מבטא את ההסכמות בין הצדדים

1. עיון ב"הסכם" אשר אליו מתייחס הנתבע 2 (נספח א' לתצהירו), מגלה כי מדובר במסמך אשר נרשם עליו בצורה ברורה לחלוטין: "טיוטה לעיון" (מודגש בקו), והוא לא נחתם על ידי מי מהצדדים.

בתצהירו, נמנע הנתבע 2 להתייחס לעובדה זאת, הוא לא הזכיר שמדובר בטיוטה ראשונית, אלא טען כאמור, כי מדובר בהסכם שהועבר אליו לחתימה, בסופו של מו"מ.

כאשר הופנה במהלך חקירתו הנגדית, לסתירה בין "טיוטה לעיון" לבין "הסכם לחתימה", השיב תשובה הסותרת את האמור בתצהירו באופן בולט ומהותי, ומסר גרסה חדשה:

"אני לא רואה בזה שום בעיה, העבירו לי טיוטא לעיון לפני שהגענו להסכמות..." (ע' 14 ש' 14, ההדגשות לא במקור).

1. גם לגבי הליך המשא ומתן, מסר הנתבע 2 מספר גרסאות מהן ניתן ללמוד כי איננו נוטה לדייק בעובדות מהותיות.

כאמור, בתצהיר הנתבע 2 נאמר, כי הצדדים ניהלו מו"מ במהלך חודש 12/07 אשר בסופו הועבר אליהם ה"הסכם לחתימה" (סע' 3 ו- 5).

בעדותו בבקשת רשות להתגונן סיפק הנתבע 2 גרסה שונה במהותה:

"... ההסכם הוצע מלכתחילה בפגישה ראשונה, בשיחת טלפון עם דודו צור אושר ההסכם ומיד הגיעה הסחורה ומיד הוצאה ערבות בנקאית בסכום נכבד" (עמ' 1 ש' 27).

ובעדותו במהלך שמיעת הראיות בתיק מסר גרסה שלישית:

"דודו צור הגיע למשרדים שלנו, הוא ישב איתי הציג לי רעיון או מחשבה ... הבעתי עניין לעשות כך... וישבנו לפגישה כללית הוא אמר שהוא יחזור אלי. אחרי מספר ימים הוא חזר, אמר שמבחינתם זה בסדר והוא הגיע לפגישה נוספת, שם הוצג לי המתווה שויטה עובדת, שיטת העבודה של המפיצים, שהוא ההסכם המדובר. דנו ועברנו על ההסכם, היו לי מספר הערות לא מהותיות..." (עמ' 12 ש' 24 עד 27, ההדגשות לא במקור).

כאשר התבקש להסביר מדוע מסר תיאורים שונים של הליך המו"מ הוא השיב תשובה מתחמקת ומניפולטיבית שלא עונה על השאלה:

"בחקירה שלך לא תיארתי את כל ההליך, גם כעת לא תיארתי את כל ההליך עד קבלת הסחורה. אם בית המשפט רוצה אני יכול לפרט את הכל". (עמ' 12 ש' 3, 4)

וזמן קצר לאחר מכן, כאשר נשאל כיצד הגיע לידו "ההסכם" השיב:

"או בפקס או פיזית, אני לא זוכר בדיוק איך הגיע." (עמ' 13 ש' 11)

כלומר, לא היה באפשרותו למסור גרסה מפורטת וקוהרנטית של הליך המו"מ, למרות שניסה לעשות כן.

1. בעדותו במסגרת בקשת רשות להתגונן, כאשר התבקש הנתבע 2 לומר, מתי נכנס ההסכם בין הצדדים לתוקפו (בהתחשב בכך שההסכם לא נחתם ובכך שבנוסח ההסכם עצמו בסעיף 16.1, נרשם שתחילת תוקפו תהיה רק לאחר חתימתו), השיב:

"ההסכם נכנס לתוקף לאחר שיחת טלפון עם דודו צור מיד קיבלנו סחורה. אם לא היינו מסכימים, אז לא הייתה מגיעה סחורה."

בעדותו בדיון כאשר נשאל שאלה דומה, מתי התחילה ההתקשרות בין הצדדים בפועל, סיפק גרסא חדשה ושונה, המזכירה "סיכום פגישה" שלא נודע זכרו קודם לכן, אשר הנתבעים לא טרחו להציגו בבית המשפט, על אף חשיבותו הרבה, לכאורה:

"ת. תחילת ההתקשרות היתה ב- 8.1 היה סיכום פגישה והתחלנו לעבוד בינואר.

ש. תציג את סיכום הפגישה.

ת. הוא לא פה. אין לי את כל הניירת של ויטה מדובר בארגזים." (ע'12 ש' 20 - 22)

1. תשובותיו המתחמקות של הנתבע 2 וריבוי גרסאותיו אינן יכולות ליישב את הסתירה המהותית בין האמור בתצהירו, כי לאחר מו"מ ובסופו הועבר לנתבע 2 הסכם לחתימה, לבין טענותיו בדבר קיומן של הסכמות בעל פה החורגות מההסכם, אשר ניתנו מיד לאחר העברת ההסכם, וטענות נוספות לגבי המשך ניהול מו"מ בעניינים מהותיים לאחר מכן.
2. גם ביחס לנושאים שנותרו בלתי מוסכמים בין הצדדים, לאחר שהועברה אליו טיוטת ההסכם לעיון, מסר הנתבע 2 גרסאות שונות.

בתצהירו אמר כי על אף שעקרונות ההסכם היו מקובלים עליו, הוא ביקש לעשות בו "שיפורים נוספים", מבלי לפרט ו"בין היתר" לעגן את הסכמת דוד צור לבונוסים של 4% (סע' 6, 7).

בעדותו במסגרת בקשת רשות להתגונן, הסביר כי ה"שיפורים נוספים" מתייחסים לנושא הבונוסים השנתיים בלבד (עמ' 2 ש' 3).

ובעדותו בדיון שהתקיים, כאשר תיאר את חילופי הדברים בינו לבין דוד צור לאחר שהוצגה בפניו טיוטת ההסכם סיפר: "דנו ועברנו על ההסכם, היו לי מספר הערות לא מהותיות" (עמ' 12 ש' 29). זאת כאשר ברור לחלוטין, ששאלת הבונוסים, גובהם והאם הם מותנים בהשגת יעדי מכירות היו בהחלט פרטים מהותיים מבחינתו של הנתבע 2.

1. לא מצאתי בדבריו של הנתבע 2 כל הסבר מדוע, אם אכן הגיעו הצדדים לכדי הסכמות מלאות, לא נחתם לבסוף ההסכם ביניהם.
2. לא זו בלבד, טיוטת ההסכם חסרה פרטים מהותיים ביותר הקשורים למסגרת העסקית עליה אמורים היו להתבסס היחסים בין הצדדים, לרבות בקשר עם נושא הבונוסים. למשל, נספחים מהותיים שהיו אמורים להיות מצורפים לחוזה לא צורפו לטיוטת ההסכם, לרבות נספח "תחום ההסכם" המגדיר את התחום שבתוכו אמור המפיץ לשווק את מוצרי התובעת, נספח רשימת לקוחות מוסדיים, נספח רשימת רשתות שיווק, נספח רשימת לקוחות התובעת ועוד.

מדובר בפרטים חיוניים ביותר להגדרת מסגרת היחסים החוזיים בין הצדדים, אשר הדעת נותנת, כי אמורים היו להשפיע על הנחות שאמורות להינתן ממחירי המחירון (בונוסים), אם בכלל.

כאשר נשאל הנתבע 2 בעניין היעדר נספחים והגדרות אלה ב"הסכם", שלטענתו התגבש, לא היה בידו לתת תשובות עקביות וסבירות, מלבד טענות בדבר קיומן של הסכמות בעל פה עם מר דוד צור (ראה עמ' 15 לפרוטוקול ש' 20 עד עמ' 17 ש' 29).

1. אינני מקבל את סברת הנתבע 2, כי העובדה שהנתבעת 1 החלה לרכוש מוצרים של התובעת והנתבעים הפקידו אצל התובעת ערבויות, מחייבת את המסקנה שתוכן ופרטי ההסכמות בין הצדדים היו על פי טיוטת החוזה שהציג.

עסקאות רכישת מוצרים לפי מחירון לא מחייבות עריכת הסכם מפורט כלל. כאשר קונים סחורה בהקפה, בכמויות גדולות, סביר מאוד לדרוש ערבויות לביצוע תשלומים, ולא דווקא לפי טיוטת הסכם ספציפי הזה.

ויצוין, כי על פי נוסח טיוטת ההסכם, היו אמורים להיות נספחים לו נוסחי הערבויות שיש לחתום על פיו, אולם אף נספחים אלה לא צורפו לטיוטה שהציג הנתבע 2.

1. לעניין זה מקובלים עלי דברים שמסר העד מטעם התובעת מר טולידאנו אשר אישר בעדותו, כי היו לתובעת קשרים עסקיים עם מפיצים אחרים, שלא נערכו איתם הסכמים כלל, והעבודה מולם נעשתה על בסיס מחירי מחירון (עמ' 25 ש' 24 ועמ' 35 ש' 20 - 22). כן מקובלים עלי דבריו של העד טולידאנו בעניין תנאי ההתקשרות שבין הצדדים והמשמעות שיש ליחס להסכם האמור, כדלקמן:

"מדובר במו"מ שעד שלא מגיע לידי סיום כל המו"מ תקוע. אסביר. הקשר בין הבונוס יש לו קשר ישיר להסכמות שמושגות או לא בהקשר המכירות, הם שני דרים שהולכים יחדיו. אם לא הגענו להסכמה לגבי מחירים כי הרי בסופו של יום אנו כחברה רוצים לאפשר למפיץ לעבוד, אנו רוצים גם להרוויח ואם לא הגענו להסכמה על מחירון הבסיס, או שהגענו להסכמה שונה ביחס למה שציפינו, אזי, סעיף הבונוס ישתנה בהתאם או יושפע מכך. לכן הדברים שלובים אחד בשני, לכן אי אפשר לטעון שהמסמך מתאר מינימום מסוים אלא יש לראות את התמונה בכללותה" (ע' 26 ש' 28 - עמ' 27 ש' 2).

1. נוכח כל אלה הגעתי למסקנה שלא עלה בידי הנתבעים להוכיח כי ה"טיוטה לעיון" שצורפה לתצהיר הנתבע 2 מבטאת את ההסכמות בין הצדדים.

האם הוסכם על הענקת בונוסים בשיעור קבוע של 4%?

1. כזכור, הנתבע 2 טען, כי מר דוד צור הסכים בעל פה, שהנתבעת 1 תזכה לבונוס שנתי קבוע בשיעור 4%, ללא קשר להיקפי המכירות שלה, זאת על אף שבנספח לטיוטת ההסכם מפורטים בונוסים בכפוף לעמידה ביעדי מכירות, אשר הגבוה שבהם (בגין מכירות במחזור שנתי שמעל 5,000,001 ₪), הוא בשיעור 3.5%. לשיטת הנתבעים הסכמתו של מר דוד צור מחייבת את התובעת.
2. בנוסף על עדותו של הנתבע 2 אודות דבריו של מר דוד צור ביקשו הנתבעים להתבסס על התנהלותה של התובעת, כהוכחה לכך שהסכימה לתת בונוס כזה ופעלה בהתאם.

לפי האמור בתצהירו של הנתבע 2, לאחר ביצוע גמר חשבון לעסקאות שבוצעו במהלך שנת 2008, ביצעה הנתבעת 1 חישוב של הבונוס המגיע לה, לפי 4% מהיקף הפעילות השנתי (בסך 116,1912 ₪). ביום 2/4/09, הוציאה הנתבעת 1 הוראת תשלום לתובעת הכוללת קיזוז של הבונוס באופן מפורט, הוראת חיוב וחשבונית בסכום הבונוס, ומסרה לנציג של התובעת שיק עבור מוצרים שרכשה, הכולל את ניכוי סכום הבונוס בהתאם.

לטענת הנתבעים, התובעת קיבלה את הוראת החיוב והשיק, לא הלינה עליהם והמשיכה לספק לנתבעת 1 מוצרים, עד להפסקת פעילותה בעקבות הליך הכינוס. מה שמעיד לשיטתם, על הסכמה למתן הבונוס.

1. לאחר שבחנתי את הדברים אני מוצא, כי בנסיבות העניין לא ניתן ללמוד מהתנהלותה של התובעת על הסכמה כנטען.

מעדויות שהובאו בפני עולה, כי השיק הכולל את הקיזוז נרשם בהנהלת החשבונות של התובעת ביום 20/4/09, הסחורה שהנתבעים טוענים שסופקה לאחר מסירת השיק סופקה יום אחד בלבד לאחר מכן ביום 21/4/09, ויום נוסף לאחר מכן ביום 22/4/09, נמכרה כל פעילות החברה לחברה אחרת, החברה חדלה לפעול כעסק פעיל וחובותיה הועברו לטיפול כונס הנכסים (עמ' 46 ש' 7, 8 + עמ' 47 ש' 14 - 27).

פרק זמן קצר כזה לא יכול היה לאפשר לתובעת לעמוד על הצורך לתקן את הדברים לפני החלטה על הפסקת התקשרות. ספק רב אם העובדה שהנתבעת ביצעה קיזוז הספיקה להגיע לידיעת בעלי התפקידים המוסמכים אצל התובעת. וזאת בתקופה של קיום כינוס נכסים בחברה. כפי שאף העיד סמנכ"ל הכספים של התובעת העד מר טולידאנו (עמ' 40 ש' 25 עד עמ' 41 ש' 3).

בנסיבות, מסירת סחורה פעם אחת, יום אחד בלבד אחרי שנרשם השיק בהנהלת החשבונות של התובעת, לא מלמדת על הסכמה לביצוע הקיזוז.

1. ב"כ הנתבעים הדגיש את העובדה שהשיק נמסר לסוכן של התובעת ביום 2/4/09 (ולא ביום 20/4/09 אז נרשם בהנהלת החשבונות כאמור). אינני מוצא בטענה זאת חשיבות של ממש. גם אם השיק נמסר לסוכן מכירות כשלושה שבועות לפני שנקלט בהנהלת החשבונות (אשר במהלכם חל חג הפסח), אין בכך כדי לשנות את המסקנות. מסירת שיק לסוכן מכירות שזהותו איננה ידועה, ואיננו מוסמך להחליט ולפעול בענייני כספים, בטרם הגיע נושא טענת הקיזוז לידיעת הגורמים המוסמכים אצל התובעת, איננה יכולה לבסס טענה של ידיעה והסכמה מצדה של התובעת. אין עסקינן בהערכת יעילות פעילות התובעת ועובדיה בימים בהם היתה נתונה בכינוס, אלא בניסיון של הנתבעים ללמוד על הסכמה מצידה למצג שיצרה הנתבעת 1, וזאת כאמור, לא ניתן להסיק מהתנהגות התובעת בנסיבות העניין.
2. בנסיבות ונוכח כלל הראיות שעמדו לפני, אני מוצא שיתכן, ואף סביר, שהנתבעת 1 ביצעה את הקיזוז על דעת עצמה בלבד, בניסיון לקבוע עובדות בשטח, כאשר היה ידוע לה שהתובעת נמצאת בקשיים (ראה סעיפים 15, 16 ו- 19 לתצהיר הנתבעים).

וכדבריו של העד מר ערן טולידאנו, אשר כמפורט להלן מצאתי מהימנים (עמ' 44 ש' 27):

"יש הרבה לקוחות שמתנהגים בצורה חד צדדיות חלקן כוחניות, חלקן כחלק מתהליך של לנסות להשיג משהו, זה לא תהליך לא מוכר לויטה או בעולם הקמעונאי. מאד יכול להיות שגם במקרה הזה כך נעשה. הספק קיזז משהו שלא כדין, הסוכן הודיע למנהל המכירות. אני לא הייתי שם כדי לשמוע את זה, אבל זה תהליך לא בלתי סביר.

...

זה לא תהליך בלתי סביר שלקוחות עושים מעשים חד צידיים ואנחנו מטפלים בזה בשלבים מאוחרים יותר, היו לנו מקרים כאלו גם בסכומים יותר גדולים גם עם שופרסל וגם עם הריבוע הכחול. בדיוק מעשים חד צדיים כאלה שהלקוח מקזז ואח"כ חושב שיוכל להשיג הישגים למרות שאין הסכמה".

1. מעבר לכך, מדובר בטענה שאיננה יכולה לדור בכפיפה אחת עם הטענה לתוקפה של הטיוטה כהסכם מחייב. היא איננה מתיישבת עם סע' 17.1, 17.2 לטיוטה, לפיהם על כל שינוי בהסכם להתבצע בכתב ובחתימת הצדדים.
2. זאת ועוד, הנתבעים לא הציגו כל סיבה מתקבלת על הדעת מדוע היה על התובעת להסכים לתת לנתבעת 1 הנחות מופלגות, מעבר לאלה הניתנות לשאר המפיצים אשר זוכים לקבל בונוסים רק בתנאי של עמידה ביעדי כמויות ובאופן מדורג, ללא התחייבות כלשהי לכמויות מצד הנתבעת 1 (כזכור, הנתבעים עצמם טענו שטיוטת ההסכם שהועברה אליהם, לרבות נספח הבונוסים, היא הסכם סטנדרטי של התובעת).

וראה לעניין זה דבריו של מר טולידאנו בחקירה נגדית, אשר אישר כי היו לתובעת מפיצים אחרים אשר לא נערך מולם הסכם כתוב ואשר לא קיבלו בונוסים כלל, על אף שהיקפי המכירות שלהם עלו על אלה של הנתבעת 1 בהרבה (עמ' 26 ש' 9 - 16).

כן לא ברור ההיגיון העסקי העומד מאחורי מתן בונוס שנתי, המחושב בסוף כל שנה, כאשר ההנחה מהמחירון איננה תלויה בהיקפי מחירות.

1. לסיכום הדיון בסוגיה זאת, גם הטענה בדבר הסכמה למתן בונוסים בשיעור 4% ממחיר המחירון נותרה תלויה בעדותו של הנתבע 2 בלבד. המדובר בעדות יחידה של בעל דין, אשר גם אם היתה נמצאת מהימנה לא היה ניתן להתבסס עליה בלבד ללא נימוקים מתאימים. ובוודאי שלא כאשר נמצאה לא מהימנה ולא סבירה.

אי זימון מר דוד צור לעדות מטעם הנתבעים

1. משקל משמעותי נוסף כנגד טענות הנתבעים, הן לעניין גיבושו של הסכם בנוסח ה"טיוטה לעיון" והן לעניין התחייבות למתן בונוסים של 4%, מצאתי בכך שנמנעו לזמן לעדות את מר דוד צור, אשר לטענתם מולו התנהל המו"מ ועמו הגיעו להבנות ולתנאי ההתקשרות הנטענים.

בקדם המשפט הראשון (שהתקיים ביום 24/1/12) הודיעו הנתבעים:

"אנחנו נבקש לזמן את דוד צור באמצעות כונסי הנכסים" (עמ' 5 ש' 11).

ובהחלטה שניתנה בסוף הדיון נרשם:

"הנתבעים ינסו להשיג תצהירים מהאנשים הרלוונטיים אשר עימם עבדו טרם הפירוק, ככל שלא יצליחו לעשות כן יודיעו לבית משפט ויבקשו לזמנם לעדות בעל פה בתוך התקופה שהוטל עליהם להגיש תצהירים".

לאחר שהנתבעים לא הגישו תצהירים ולא התייצבו לקדם המשפט שנקבע ליום 30/4/12, ניתן כנגדם פסק דין בהיעדר. הנתבעים הגישו בקשה לבטל את פסק הדין (ביום 6/5/12) ובמסגרתה הודיעו (בסע' 7):

"... התצהירים מטעם הנתבעים לא הוגשו לאור הקושי לאתר את הנוגעים בדבר שעבדו במשיבה בתקופה הרלוונטית, והנתבעים עמדו להגיש הודעה לתיק בית המשפט לפיה הם מסתמכים על תצהיריהם שניתנו לתמיכה בבקשת הרשות להתגונן שהוגשה מטעמם כתצהירי עדות ראשית".

על אף הודעתם כאמור, ביום 8/7/12 הגישו הנתבעים בקשה למתן ארכה להגשת בקשה לזימון עדים במסגרתה הודיעו, כי פנו לב"כ התובעת בבקשה לקבל את פרטי העדים שהיו עובדיה בזמנים הרלוונטיים לצורך זימונם לעדות.

במכתב תשובה ששלח כונס הנכסים לב"כ הנתבעים מיום 18/7/12 הודיע:

"בחודש אפריל 2009 , פוטרו כל עובדי החברה, לרבות ה''ה דוד צור ואבי אבגי, בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי בחיפה בתיק הכינוס... מאז, ובמשך למעלה מ- 3 שנים, אין לכונסי הנכסים כל קשר עם מי מעובדיה לשעבר של החברה, ואין לכונסי הנכסים ידיעה לגבי הפרטים המבוקשים במכתבך, להוציא מספר תעודת זהותו של דוד צור, שאותר על ידי כונסי הנכסים והינו 57069999".

בהחלטה שניתנה בעניין הבקשה לזימון עדים (ביום 19/9/12) ניתנה לנתבעים הזדמנות נוספת להגיש תצהירי עדים נוספים מטעמם.

התובעים הגישו בקשה למתן ארכה לזימון עדים שהם עובדי התובעת לשעבר, ללא הגשת תצהיר מקדים מטעמם. התובעת התנגדה לבקשה לזימון העדים ללא הגשת תצהיר מקדים, ובהחלטה שניתנה בבקשה זאת ביום 19/9/12, לא התרתי לנתבעים לזמן עדים ללא תצהיר מקדים, מהנימוקים שנרשמו בהחלטה, אולם לפנים משורת הדין נתתי להם ארכה לצורך איתור העדים, החתמתם על תצהירים וזימון העדים שיגישו תצהירים. בהחלטה זאת נרשמו בין השאר הדברים הבאים:

"אין בבקשה כל נימוק מדוע לא פעלו הנתבעים בעצמם, מבעוד מועד, להשיג את פרטי העדים שהם מעוניינים לזמן, ללא קשר לתובעת. קיימות דרכים רבות לעשות זאת, ובנסיבות העניין, כלל לא ברור אם הנתבעת (צ"ל התובעת - ע.ר.) יכולה או חייבת לסייע להם בכך (בהתחשב בכך שמדובר בעובדים שאינם עובדים עוד אצל התובעת).

מסתבר מהבקשה, כי הנתבעים לא עשו מאום כדי לקבל תצהירים מהעדים שהם מבקשים לזמן, בוודאי לא במסגרת המועדים שנקצבה להם. האמירה הסתמית "העד אינו בשליטה" איננה מהווה נימוק מספיק לזימון עד ללא הגשת תצהיר מקדים. יש לפרט ולתמוך בתצהיר אילו פעולות בדיוק נעשו על מנת לאתר את העד ולזמנו למסירת תצהיר, מתי בוצעו הפעולות, ומדוע לא עלו יפה".

לאחר הנ"ל החליפו הנתבעים את עורך הדין שייצג אותם, ובא כוחם החדש, עו"ד אליעזר קליין, הגיש בקשה לארכה להגשת תצהירים במסגרתה הודיע: "בלי לקבוע מסמרות, יאמר כבר עתה כי לא נראה לח''מ כי הוא יבקש לזמן עדים שהם עובדי התובעת...".

ביום 25/11/12 הגישו הנתבעים בקשה נוספת להורות לתובעת למסור את פרטי העדים שהיו עובדים מטעמה לצורך זימונם לעדות.

בדיון שהתקיים ביום 13/12/12, הודיע ב"כ הנתבעים כי ביקש את זימון העדים שהיו עובדי התובעת אך ורק לצורך הגשת מסמכים:

"... ביקשנו מסמכים להציג ולכן ביקשנו זימון עדים... אני לא ידעתי שהעד שהופיע היום, יגיע להעיד (העד טולידאנו - ע.ר.), לטעמי גם באמצעותו ניתן להגיש את המסמכים אשר ביקש ועדיין אין לי. אין לי צורך בעדויות של אנשים לגבי עובדות שהתרחשו אלא להצגת מסמכים ולאשר את תוכן המסמכים". (עמ' 9 ש' 10 עד 13).

1. בסיכומו של דבר, הנתבעים לא הגישו תצהיר עדות ראשית מטעם מר צור, לא הציגו מעשה כלשהו שעשו לצורך איתורו וזימונו למסירת תצהיר, לא מסרו כל סיבה מדוע לא פעלו לזימונו בצורה כלשהי, ואף ויתרו על זימונו במפורש.

משכך, טענת סרק שטענו הנתבעים בסיכומים כי לא זימנו את מר צור מכיוון שפרטיו לא היו ידועים להם איננה מקובלת.

אי זימונו של עד מפתח, אשר עדותו היתה יכולה לסייע רבות להוכחת עיקר טענות הנתבעים, מקימה חזקה כי אם היה מזומן עד זה היתה עדותו פועלת כנגדם.

"...כלל הנקוט ידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה" (ע"א 548/78 פלונית נ' פלוני לה(1) 736, 760 (1980)).

1. ויצוין גם, כי הנתבעים אף לא זימנו לעדות את סוכן המכירות אשר קיבל מהנתבעת 1 את השיק שסכומו כלל קיזוז של הבונוס, כפי שחושב לשיטת הנתבעים. זאת כדי להבהיר האם בחן את הנתונים, כיצד התייחס אליהם והאם היה בכלל בעל ידע, יכולת והסמכה להתייחס לנושא קיזוז הבונוס. אף מחדל זה רובץ לפתחם ומקים חזקה דומה.
2. לא זו אף זו. בעדותו של העד מר ערן טולידאנו (מנכ"ל הכספים של התובעת בטרם הכינוס) התבררו הפרטים הבאים (עמ' 37 ש' 13 עד 20):

"ש. דוד צור לא היה מוסמך להתקשר בשם החברה?

ת. דוד צור היה סמנכ"ל מכירות בחברה, לא היתה לו זכות חתימה, הוא צריך לעבור כל הסכמה שהשיג היתה צריכה לעבור אישור, של המנכל והיתה צריכה להיחתם על ידי שני מורשי חתימה בצורה מסודרת. לא זו בלבד, דודו צור סייע לי במסגרת גביית החובות מטעם כינוס הנכסים. הוא היה עוזר שלי, העסקתי אותו בתור עוזר. דודו הוביל את גביית החוב של ניקוי הגליל והטענה המרכזית שהוא טען באוזניי, שאין הסכם עם ניקוי הגליל ושאין מקום לזכותם בבונוס זה או אחר ושאין שום סיכום בשום צורה שהיא והוא היה שם מספר פעמיים פעם איתי ופעם בלעדיי כדי לנסות לגבות את החוב הזה."

דהיינו, גם אם מר דוד צור אמר לנתבע 2 את הדברים שהנ"ל טען שאמר לו, דבריו אינם מחייבים את התובעת.

לגבי תוכן הדברים שאמר מר צור לעד טולידאנו, דברי העד מהווים עדות שמועה. עם זאת, עדותו מהווה עדות ישירה לכך שמר צור אמר את הדברים. מה שיכול להסביר, אולי, מדוע לא זומן מר צור לעדות על ידי הנתבעים.

מהימנות העד מר ערן טולידאנו

1. הנתבעים ביקשו לקבוע כי עדותו של מר טולידאנו לא היתה אמינה בשל העובדה שהיה מועסק על ידי כונס הנכסים.

אין בידי לקבל טענות אלה. מעדותו של מר טולידאנו שלא נסתרה התברר, כי נתן שירותים לכונס הנכסים לצורך גביית חובות החברה, למשך תקופה לא ארוכה, סיים את תפקידו עבור הכונס שנים מספר לפני עדותו, ואיננו צפוי ליהנות מתוצאות התביעה בצורה כלשהי.

"...מכיוון שסיימתי את ההסכם הזה לפני שנתיים שלוש, מהחוב הזה אני לא אקבל בונוס" (עמ' 30 ש' 3, 4).

"היום אני לא עובד בשביל כונס הנכסים. אני לא זכאי לשום סכום, גם אם התקבל סכום בעקבות התביעה הזאת. הודעתי לכונס הנכסים לפני שנים שאני מפסיק את עבודתי בנושא גביית חובות ואת ההתקשרות שלי איתו. היתה הסכמה על ההפסקה הזו ובזה תם העניין. מגבייה שנעשתה בעבר עד מועד מסויים שאיני זוכר אותו" (עמ' 31 ש' 2 - 5).

בנסיבות אלה, אין למר טולידאנו כל מחויבות כלפי הכונס או החברה, אין לו כל עניין בהצלחת התביעה, ואין לו כל סיבה שלא לומר אמת בנושאים אשר בעניינם העיד.

מעבר לכך, התרשמתי מעדותו של מר טולידאנו שהיתה אמינה, ישרה מבלי לנסות ליפות את העובדות או להציגן בצורה מגמתית, לא התגלו בעדותו סתירות ולא דברים חסרי הגיון או בלתי סבירים.

בניגוד לדברי ב"כ הנתבעים בסיכומים, עיקרי דבריו לא היו בגדר סברה או שמועה. הוא שימש כמנהל הכספים של החברה במהלך התקופה הרלוונטית, במשך כחמש שנים עד לפירוקה, שיטות העבודה של החברה ודרכי ההתקשרות שלה היו מוכרות לו מתוקף תפקידו באופן אישי.

טענת הקיזוז בעניין הזכות להחזיר סחורה

1. כאמור, הנתבעים טענו, כי כונס הנכסים סרב לקבל בחזרה סחורה בשווי של 45,198 ₪, אשר לטענתם הם היו זכאים להחזיר לתובעת ולהתקזז בגינה. גם טענה זאת לא עלה בידי הנתבעים להוכיח.
2. מלבד עדותו של הנתבע 2 שכאמור, לא מצאתי מקום ליתן בה אמון, הציגו הנתבעים דו"ח החזרות הכולל פירוט של המוצרים שהחזרתם התבקשה, אשר אמור היה לתמוך בטענה זאת (נספח ז' לתצהיר הנתבע 2). המדובר במסמך שנערך והונפק על ידי הנתבעים עצמם אשר עיון בו מגלה כי לא נערך בזמן אמת, אלא בתאריך 10/2/10, לאחר שהוגשה התביעה. דבר המעלה חשד כי מדובר בניסיון לייצר טענת הגנה יש מאין.
3. לא זו בלבד, עיון בטיוטת ההסכם שהנתבעים טוענים שהיא מחייבת את הצדדים (סע' 7.3) מעלה, כי ניתן להחזיר רק מוצרים פגומים, בכפוף לאישור ויטה שהם פגומים. הנתבע 2 לא טען בתצהירו כי המוצרים שהחזרתם נתבקשה היו פגומים, ואף לא התייחס לאישור שהיה אמור לקבל על כך מהתובעת.

הדברים אף קיבלו אישור בעדותו של מר ערן טולידאנו:

"יש תהליך של החזרה מסודר בחברה, מה מקבלים ומה לא. מי מוסמך לאשר, מי לא מוסמך" (עמ' 31 ש' 14).

וכאשר הוטח בפניו בחקירה נגדית שהנתבעת היתה רשאית להחזיר גם סחורה תקינה השיב: "לא יודע. אם זה נכון אז זה מאוד חריג" (עמ' 32 ש' 21).

1. הנתבעים טענו בנוסף, כי התובעת היתה אמורה לזכות את חשבון הנתבעת 1 בגין "הפרשי מחיר, החזרות משטחים וכיו"ב" בסכום כולל של 14,883 ₪ וזאת על פי הוראות תשלום תעודות החזרה והוראות חיוב שהונפקו על ידי הנתבעת 1 וצורפו לתצהיר הנתבע 2 כנספח ח'. בנוסף לדברים שנאמרו בסעיפים 31, 32 לעיל, המתאימים גם לראש קיזוז זה, אציין, כי הדברים שנאמרו בתצהיר הנתבע 2 בעניין זה היו כלליים, ללא פירוט של כל פריט ופריט שהוחזר, מדוע הוחזר, מדוע היה צריך לזכות את הנתבעת 1 בגינו וכיצד הגיע לחישוב הסכום הכולל בנושא זה.

נספח ח' כולל מסמכים רבים שחלקם הגדול איננו ברור, אין לדעת מה הקשר בינם לבין טענה זאת ואין לאף אחד מהמסמכים עצמם התייחסות ספציפית בתצהיר גופו. כך למשל, הוראת תשלום 128208 איננה כוללת פירוט כלשהו של המוצרים שהוחזרו ויש בה אך ורק מספרים וסכומים, אשר לא ניתן להם כל הסבר ופירוט בתצהיר הנתבע 2. הסכום הכללי הנטען בראש קיזוז זה איננו מופיע באף אחד מהמסמכים ואין לדעת כיצד הגיעו אליו הנתבעים. בגין כל אלה אני דוחה אף טענה זאת.

טענת הקיזוז בגין עלויות ערבות בנקאית

1. כזכור, הנתבעים טענו כי הם זכאים לקבל מהתובעת החזר בגין עלות הערבות הבנקאית שנתנו לתובעת בשנת 2009, בסך של 3,465 ₪. הטענה מתבססת על תצהיר הנתבע 2 לפיו "במסגרת העסקית המקובלת מקובל וכך גם סוכם עם ויטה במקרה דנן שהספק נושא בעלויות ערבות בנקאית של המפיץ". כתמיכה בטענה זאת הפנו הנתבעים לכרטסת הנהלת החשבונות של התובעת ממנה עולה כי נרשם לטובת הנתבעת זיכוי בסך של 4,170.91 ₪ בגין "ערבות 2008". לא ניתן לקבל טענה זאת ממספר טעמים.

האחד, לא בפעם הראשונה, מדובר בטענה שאיננה מתיישבת עם האמור בטיוטת ההסכם, אשר הנתבעים טוענים שהאמור בה מחייב את הצדדים. שם נאמר, כי הצדדים יישאו בחלקים שווים של עלויות הנפקת ערבות בנקאית. לא ברור כיצד מבקש הנתבע 2 לתת אמון בגרסתו כאשר הוא טוען טענה והיפוכה, חזור ושנה. וכבר קבעתי כי לא ניתן לבסס ממצאים עובדתיים בהסתמך על עדותו.

השני, אין בעובדה שהתובעת נשאה בעלות הערבות לשנת 2008 כדי להעיד על כך שהתחייבה לשאת בעלות גם לשנת 2009.

והשלישי, הנתבעים לא הציגו אסמכתא לכך שנשאו בעלות כלשהי בגין העמדת ערבות בנקאית לשנת 2009. עיון בחשבונית שהנפיקה הנתבעת 1 בגין עלות ערבות בנקאית, אליה הפנה הנתבע 2 בתצהירו (נספח ט'), מעלה שני קשיים. האחד, סכום החשבונית - 4,926 ₪, איננו מתאים לטענות הנתבעים לגבי עלות הערבות לשנת 2009 או לשנת 2008. והשני, מועד הנפקתה 27/1/2008 ובגוף החשבונית נרשם: "חיוב בגין ערבות עד ליום 23/1/2009". כלומר, המדובר במסמך המתייחס לערבות שעניינה איננו ברור, אשר הונפקה בתחילת שנת 2008 ולא עבור שנת 2009.

אובדן בונוסים בסך 100,000 ₪ בגין אי ביצוע עסקה

1. הנתבעים טענו עוד, כי נקשרה בין הצדדים עסקה נפרדת מההסכם הכללי, לרכישת מוצרים בסך של 1,250,000 ₪, כמפורט בנספח י' לתצהיר הנתבע 2, אשר בגינה היתה אמורה הנתבעת 1 לקבל בונוס בסחורה בערך של 100,000 ₪. נוכח קריסת החברה הופר הסכם זה והנתבעת 1 הפסידה רווחים עתידיים שהיתה אמורה להרוויח בגין עסקה זאת. אף טענה זאת דינה להידחות.

מלבד אמירה סתמית בדבר הפרת ההסכם, הנתבעים לא מסרו כיצד הפרה התובעת את ההסכם, ולא הביאו ראיות כי לא סיפקה לנתבעת 1 סחורה כפי שהיה עליה לספק. זאת כאשר על פי עסקה זאת, היתה אמורה הספקת המוצרים להסתיים עד ליום 31/12/08, כארבעה חודשים לפני הפסקת פעילות החברה. הנתבעים גם לא הביאו ראיות המלמדות כי הנתבעת 1 עמדה בחלקה בהסכם, והעבירה לתובעת את הסך של 750,000 ₪ עם תחילת אספקת הסחורה, על פי האמור בהסכם.

אף הנזק הנטען לא הוכח. הטענה שבעת מכירת המוצרים היתה הנתבעת 1 זוכה לרווח בשיעורו של הבונוס היא ספקולטיבית, ולא נתמכה בראיות המאפשרות לדעת איזה חלק מן ההכנסה ממכירת המוצרים שהיו אמורים להתקבל כבונוס היה נכנס לכיסה של הנתבעת 1 כרווח, לאחר הוצאות.

עניינים נוספים

1. במסגרת הסיכומים העלה ב"כ הנתבעים לראשונה, טענה לפיה כתב הערבות עליו חתומים הנתבעים 2 ו-3 כערבים לנתבעת 1 לא ניתן לטובת התובעת - "ויטה פרי גליל שיווק בע"מ", אלא עבור החברות - "ויטה פרי גליל בע"מ", "פריויטה (1949) בע"מ", ו"פרי גליל שיווק (1949) בע"מ" בלבד.

ראשית, מדובר בהרחבת חזית שלא ניתנה לה הסכמה מצד התובעת ולכן, אסורה. שנית ולמעלה מן הצורך, עיון בכתב הערבות מלמד כי אין ממש בטענה זאת. תחת שמן של אותן החברות המנויות בכתב הערבות מופיע מספר ח.פ. 510054299, שהוא אותו מספר ח.פ. של התובעת, כלומר, מדובר באותו תאגיד. כך שגם לעניין זה דין טענת ב"כ הנתבעים להידחות.

1. על אף הודאה חד משמעית של ב"כ הנתבעים לפרוטוקול הדיון מיום 24/1/12: "אנחנו מודעים לכך שיש כאן מקרה של טענת הודאה והדחה ונטל הראיות מוטל על הנתבעים לאור טענותיהם", אשר בעקבותיה נקבעו סדרי הבאת הראיות בהתאם, טען ב"כ הנתבעים החדש, עו"ד אליעזר קליין, בסיכומים: "בית המשפט קבע בהחלטתו כי מי שצריך להתחיל בהבאת הראיות הוא הנתבע והסכים לכך ב"כ הנתבע דאז, לטעמי, לא כך הדברים...". לשיטתו, אין מדובר במקרה של הודאה והדחה, אלא במחלוקת על ספרי החשבונות של התובעת.

ראשית, הנתבעים אינם רשאים לחזור בהם מהסכמה מפורשת לגבי נטל הראיה בתיק, אשר בהתאם לה נקבע סדר הבאת הראיות. שנית, לגופה של הטענה, הנתבעים לא הכחישו מעולם את כמויות המוצרים שלקחו, לא את מחירי המחירון של המוצרים, ולא את תחשיב הסכום הכללי של החוב הנתבע. לא היו להם כל טענות לגופו של הסכום שהיה עליהם לשלם עבור המוצרים שקיבלו, למעט טענות קיזוז כאמור. על כן, גם אם ניתן לומר שטענות קיזוז אינן באות בגדר טענת "הודאה והדחה", כהגדרתה הפורמאלית, ולדעתי הדבר אינו כך, ממילא, הנטל להוכיח טענות קיזוז מוטל על הטוען אותן, על פי הכלל הבסיסי של "המוציא מחברו עליו הראיה".

ומכל מקום, לא זו בלבד שהנתבעים לא הוכיחו טענותיהם, מצאתי כי כל טענות התובעת לגבי מהות ההתקשרות בין הצדדים ופרטיה הוכחו כדבעי, הן סבירות בהרבה מטענות הנתבעים וגוברות עליהן במאזן ההסתברות הנדרש ללא קושי.

סוף דבר

1. לאור כל האמור לעיל, הגעתי למסקנה לפיה דין התביעה להתקבל במלואה.

אני מחייב את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובעת סך של 187,926 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה (27/12/2009) ועד התשלום המלא בפועל.

בנוסף, בהתחשב במשך ההליכים, אשר נגרם, בין השאר, בגין התנהגות הנתבעים, אשר כבר קבעתי לגביה כי היתה "נגועה בחוסר עקביות בעייתי ובסחבת חמורה" (החלטה מיום 19/9/12 אשר אושרה על ידי בית המשפט המחוזי במסגרת בר"ע 29266-11-12), ובהתחשב בכמות הדיונים שהתקיימו וכמות הבקשות שהיה צורך להתמודד איתן, אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעת שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 25,000 ₪ וכן החזר הוצאות משפט בסך 6,000 ₪. סכומים אלה ישולמו תוך 30 יום מהיום אחרת יתווספו עליהם הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, י"א אדר ב תשע"ד, 13 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.