1. לפניי בקשה למחיקת התביעה על הסף בטענה להעדר עילה, מכוח סעיף 100(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקסד"א").

אתנצל בפני הצדדים על העיכוב שחל במתן ההחלטה בבקשה זו, עקב תקלה.

רקע עובדתי

1. בשנת 2000 הגישה התובעת (להלן: "המשטרה") בקשה להיתר בניה לצורך הקמת מבנה חדש במתחם המשטרה בגוש 6075 חלקה 130 המצוי בתחום שיפוטה של הנתבעת (להלן: "המועצה").
2. כתנאי למתן היתר הבניה נדרשה המשטרה לשלם למועצה אגרת הנחת צינורות (1,665,508 ₪), היטל ביוב (2,960,607 ₪) ואגרה עבור התחברות לשפד"ן (1,505,171 ₪).
3. במסגרת הסדר ביניים שילמה המשטרה תחת מחאה למועצה סך של 3,200,000 על חשבון החיובים בגין אגרת הנחת צינורות והיטל ביוב (להלן: "היטלי הפיתוח"). באותו הסדר נקבע כי דרישת העירייה לתשלום אגרה עבור התחברות לשפד"ן בטלה. כן נקבע כי התשלום משולם תחת מחאה, וכי הצדדים יבואו בדברים ביניהם בניסיון להגיע להסכמה בעניין סכום היטלי הפיתוח.
4. ביום 15.11.01 ניתן למשטרה היתר בניה בו צוין כי הוא יפקע בתום 3 שנים מיום נתינתו.
5. ביום 18.8.03 נחתם בין הצדדים הסכם פשרה בדבר החיוב בהיטלי הפיתוח (להלן: "הסכם הפשרה"). נקבע שם, בין היתר, כי לסילוק סופי ומלא של חיובי היטלי הפיתוח בגין היתר הבניה, תשיב המועצה למשטרה סך של 500,000 ₪ מתוך 3,200,000 ₪ ששולמו לה.
6. בחודש נובמבר 2005 הודיעה המשטרה למועצה כי ביטלה את התוכנית להקמת המבנה עקב מגבלות תקציב. לאור ביטול התוכנית וכן לאור פקיעת היתר הבניה בשל היותו מוגבל בזמן, דרשה המשטרה מהמועצה להשיב לה את הכספים ששולמו לה עבור היטלי הפיתוח. אולם, המועצה סירבה להשיב את הכספים האמורים.
7. עיקר טענתה של המשטרה בכתב התביעה הייתה כי תשלום עבור היטלי פיתוח הוא בגין בנין שנבנה בפועל ולא בגין בנין שבסופו של יום לא נבנה. לפיכך, טענה כי הבסיס לקיומה של חובת ההשבה במקרה דנן מצוי בסעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 (להלן: "חוק עשיית עושר"), וכן בסעיף 21 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973.
8. מנגד, טענה המועצה בכתב ההגנה כי גביית התשלומים עבור היטלי הפיתוח נעשתה כדין ואין היא תלויה בשאלת ביצוע עבודות הבניה בפועל. לטענתה, משעה שניתן היתר הבניה, התחייבה המשטרה בתשלום עבור היטלי הפיתוח, וזאת לאור תחולת "שיטת ההיטל", לפיה מחושב שיעור ההיטל על פי הערכות ותחשיבים באשר למכלול ההוצאות הכרוכות בהתקנת תשתיות הביוב העירוניות של הרשות המקומית, לרבות הוצאות עבור תשתיות שתותקנה בעתיד (במובחן משיטת "דמי ההשתתפות" שהייתה נהוגה לפניה).

הבקשה למחיקה על הסף

1. ביום 18.11.13 הגישה המועצה את הבקשה למחיקת התביעה על הסף נשוא החלטה זו. המועצה טענה כי בדין הישראלי חלה "שיטת ההיטל" בעניין היטלי הפיתוח הנגבים על ידי הרשויות המקומיות. לפיכך, לטענתה, אין כל זיקת מימון ישירה בין הטלת התשלום עבור היטלי הפיתוח עובר להענקת היתר בניה, לבין ביצוע בפועל של הבניה. כלומר, מתן היתר הבניה הוא שחייב את המשטרה בתשלום היטלי הפיתוח ולא הבניה בפועל.
2. אשר על כן טענה המועצה כי כתב התביעה אינו מגלה עילת תביעה, שכן גם אם העובדות שנטענו על ידי המשטרה בכתב התביעה, לפיהן שולמו היטלי הפיתוח למרות שלא בוצעו בפועל עבודות על פי היתר הבניה, היו נכונות, הן עדיין אינן מקימות למשטרה זכות להשבת כספי ההיטל. לפיכך, לטענת המועצה דין התביעה להימחק על הסף.
3. בתגובת המשטרה לבקשה למחיקת התביעה על הסף, טענה היא כי דין הבקשה להידחות בשל מספר טעמים. ראשית, ציינה המשטרה כי בפסיקה הודגש לא אחת כי מחיקת תביעה בשל העדר עילה הוא אמצעי בו יש לנקוט במשורה ולהפעילו אך ורק במקרים בהם ברור כי התובע לא יכול לקבל את הסעד שאותו הוא מבקש על יסוד הטענות שבתביעתו.
4. עוד טענה המשטרה כי הבקשה למחיקת התביעה על הסף הוגשה בשיהוי ניכר, כארבע שנים לאחר הגשת כתב התביעה, ואף מטעם זה יש לדחותה.
5. בנוסף, וזה עיקר, טענה המשטרה כי משבוטל היתר הבניה והבניה לא בוצעה בפועל, הרי פקע אירוע המס בגינו ניתן היה לחייבה בתשלום היטלי הפיתוח. לשיטתה, המחלוקת בין הצדדים היא מחלוקת משפטית, והיא האם במקרה בו פג אירוע החיוב במס קמה חובת השבה, ובמחלוקת זו יש להכריע לאחר שמיעת טענות הצדדים לגופן.
6. בתשובה לתגובת המשטרה הוסיפה המועצה וטענה כי למשטרה אין זכות להשבת הכספים אף מן הטעם שהסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים בדבר חיובי ההיטלים עודנו תקף, ולפיכך אין כל רלוונטיות לאירוע המס אשר קם בעת חיוב ההיטל. לפיכך, על פי דיני ההשתק והמניעות המשטרה מנועה מלהגיש תביעה נגד המועצה.

דיון והכרעה

1. דין הבקשה למחיקת התביעה על הסף להידחות, וזאת בשל הטעמים שיבוארו להלן.
2. סעיף 100(1) לתקסד"א, שעניינו במחיקת תביעה על הסף, קובע כך:

" בית המשפט או הרשם רשאי, בכל עת, לצוות על מחיקת כתב תביעה נגד הנתבעים, כולם או מקצתם, על יסוד אחד הנימוקים האלה:

1. אין הכתב מראה עילת תביעה;
2. משמעות הסעיף היא, כי בית המשפט רשאי להורות על מחיקת תביעה אף בטרם שמיעת הטענות לגופן, במקרה בו אף אם העובדות להן טען התובע בכתב התביעה יתבררו כנכונות, התובע לא יהיה זכאי לקבל את הסעד המבוקש על ידו, מאחר והעובדות שנטענו על ידו אינן מגלות עילה משפטית.
3. כבר נפסק כי יש להפעיל את האמצעי של מחיקת תביעה על הסף במשורה, שכן משמעותו היא כי בית המשפט מחליט על גורל התביעה ללא שמיעת טענות לעצם העניין (ראו: רע"א 2387/13 איי.די.איי חברה לביטוח בע"מ נ' לשכת סוכני ביטוח בישראל (פורסם בנבו, 26.12.13); ע"א 335/78 שאלתיאל נ' שני, פ"ד לו(2) 151 (1981)]. עדיין, ברי כי מקום בו נעדרת התביעה עילה, יש מקום להורות על מחיקת התביעה.
4. מקובלת עלי טענת המשטרה כי הבקשה לסילוק על הסף הוגשה בשיהוי, ואולי אף בשיהוי ניכר, רק בחלוף כארבע שנים מיום הגשת התביעה על ידי המשטרה. ראוי היה כי הבקשה תועלה בהזדמנות הראשונה, קרי כבר בכתב ההגנה, וזאת לשם מניעת הימשכות ההליך שלא לצורך. יחד עם זאת, שיהוי לבדו אינו מצדיק, כטעם יחיד, דחיית בקשה לסילוק על הסף, במיוחד לאור תפקידו של האמצעי לסילוק תביעה במקרה המתאים, למנוע הימשכות הליכים שלא לצורך ולייעל את ההתדיינות השיפוטית.

לפיכך, נבחן את טענות המועצה לגופן.

1. עיקר טענת המועצה היא כי השיטה הנוהגת לגבי היטלי הפיתוח היא "שיטת ההיטל" לפיה אין תלות בין תשלום דמי ההיטל לבין ביצוע הבניה בפועל. המועצה טוענת כי במקרה דנן, יישום "שיטת ההיטל" מביא לכך שגם אם יתקבלו טענות המשטרה בכתב התביעה, לפיהן שולמו למועצה התשלומים עבור היטלי הפיתוח כתנאי למתן היתר הבניה ובפועל לא בוצעה הבנייה, הרי שאין טענות אלו מגלות עילה משפטית, וממילא אין הן מזכות את המשטרה בסעד של השבת כספי ההיטל.
2. לא מצאתי כי טענת המועצה מצדיקה מחיקת התביעה על הסף ואסביר.
3. מתוקף הסמכויות שהוקנו לה בדין רשאית רשות מקומית לגייס משאבים כספיים למימון פעולות הפיתוח שאותן היא מבצעת, באמצעות הטלת תשלומי חובה, כגון תשלום עבור תשתיות ביוב, הנחת צינורות וכיו"ב. שיטת החיוב העיקרית שלפיה נוהגות הרשויות המקומיות כיום בהטילן תשלומי חובה היא אכן "שיטת ההיטל".
4. בניגוד לשיטת "דמי השתתפות" שנהגה בעבר, ונועדה לאפשר מימון וכיסוי עלויות של מערכת תשתית ספציפית תוך הטלת העלויות על בעלי הנכסים הגובלים או הנהנים, מבוססת "שיטת ההיטל" על חישוב כלל העלויות של הרשות המקומית, לרבות אלה העתידיות, לגבי סוג התשתית הספציפי בתחומיה, והשתת העלויות על בעלי הנכסים ברשות המקומית לפי תעריפים המחושבים בהתאם לשטח או לנפח של הנכס שבבעלותו של כל אחד מהם. החיוב לפי שיטת ההיטל מנתק את זיקת המימון בין התשלום המשולם על ידי החייב לבין עלותה הריאלית של התשתית הספציפית המשמשת אותו או גובלת בנכסו (ר' ע"א 1711/02 עיריית חולון נ' ארגון הקבלנים והבונים חולון, פ"ד נח(5) 933 (2004; עפר שפיר, אגרות והיטלי פיתוח ברשויות מקומיות 114-115 (כרך א', מהדורה שניה 2005) (להלן: "שפיר"). התחשיב אינו מבוסס אך ורק על עלויות של תשתיות שבוצעו בעבר, אלא אף על עלויות של תשתיות שמתועדות להתבצע בעתיד, ולאו דווקא בעתיד הקרוב.
5. אשר על כן, נפסק לא אחת כי אין לבחון את סבירותו של תעריף ההיטל עלפי נתוני אמת הנבדקים בדיעבד, שכן שיטה זו נוגדת את השיטה ואת המתכונת שעליהן מבוסס חישובו של תשלום חובה מסוג היטל (ראו: ע"א 1711/02 עיריית חולון נ' ארגון הקבלנים והבונים חולון, פ"ד נח(5) 933 (2004); עע"מ 11646/05 מרכז השלטון המקומי בישראל נ' צרפתי (פורסם בנבו, 5.9.07)]. אחת מהתכליות העומדות בבסיסה של "שיטת ההיטל" היא ליצור ודאות ויעילות בתהליך חיוב ההיטלים. ההנחה היא שאם תידרש הרשות לבחון לאחור את סבירותו של התעריף שנקבע עלפי נתוני אמת שנאספו בדיעבד, תיווצר אי ודאות מתמדת באשר לסופיות התעריף שנקבע, ותהליך החיוב בכל הנוגע לאותו תעריף יהפוך מסורבל ובלתי יעיל.
6. עם זאת, מכאן ועד המסקנה כי אין זיקה בין תשלום ההיטל לבין הבניה בפועל ארוכה הדרך. אמת, משבוצעה בניה, יידחו בדרך כלל טענות בדבר העדר קורלציה בין סכום ההיטל לבין עלות עבודות התשתית הספציפיות המשרתות את הבניה, וזאת בשל מהות "שיטת ההיטל", אך מה הדין כאשר לא בוצעה כלל אותה בניה בגינה נדרש ושולם ההיטל?
7. על מנת להשיב לשאלה אחרונה זו יש לבחון את דברי החקיקה, אשר היוו את המקור להשתת ההיטל על המשטרה. מדובר בחוקי עזר אשר צורפו לכתב התביעה.
8. חוק העזר הראשון הוא חוק עזר לבית דגן (היטל ביוב), התשנ"ט-1999 (להלן: "חוק העזר ביוב") שחוקק מכוח פקודת המועצות המקומיות וחוק הרשויות המקומיות (ביוב), התשכ"ב-1962 (להלן: "חוק הביוב").
9. סעיף 16 לחוק הביוב (אשר היה בתוקף בזמנים הרלבנטיים לתביעה זו) קובע כי רשות מקומית שהחליטה להתקין ביוב, תמסור לבעל כל נכס שהביוב ישמש אותו, הודעה על כל שלב העומד להתקנה. לפי סעיף 17 לחוק הביוב היטל ביוב מוטל על בעלי נכס שנמסרה להם הודעה כאמור, בשיעור שייקבע בחוק עזר לכל שלב העומד להתקנה. כן נקבע באותו סעיף כי ההיטל מוטל לשם כיסוי הוצאות של התקנת הביוב. סעיף 18 לחוק הביוב קובע כי שיעורי ההיטל ייקבעו לפי כל מ"ר של קרקע וכל מ"ר או מ"ק של בניה. כן נקבע כי מ"ר ומ"ק של בניה יחושבו לפי הבנוי למעשה, ולפי הניתן לבניה בנכס לפי כל תכנית בנין עיר, אך רשות מקומית רשאית לקבוע בחוק עזר כי החישוב ייעשה לפי הבנוי למעשה, ובמקרה זה, יחויבו בעלי הנכס בתשלום עבור כל מ"ר או מ"ק של בניה שתתווסף לנכס לאחר מסירת הודעה לפי סעיף 16 לחוק הביוב, לפי השיעור המחייב בשעת גמר בניית התוספת.
10. בסעיף 2 לחוק העזר ביוב נקבע כי בעל נכס שנמסרה לו הודעה כדין על התקנת ביוב שישמש אותו נכס, ישלם היטל ביוב לכל שלב כאמור בסעיף 16 לחוק הביוב, וכי חישוב היטל הביוב ייעשה בהתאם לשטח הקרקע ושטח הבניה, בשיעורים הקבועים בתוספת.

סעיף 3(א) לחוק העזר ביוב עוסק בבניה ובתוספת בניה וקובע כי בעל נכס שאין עליו בניין ישלם היטל ביוב לכל מ"ר של קרקע בנכס, ואם נבנה בניין על הנכס אחרי מסירת הודעה כאמור בסעיף 2, ישלם הבעלים היטל בניה לכל מ"ר בניה שנבנתה בשיעורים שנקבעו בתוספת. סעיף 3(ב) לחוק העזר ביוב קובע כי אם נוספה בניה לנכס, ישלם בעל הנכס היטל ביוב לכל מ"ר של בניה שנוספה.

1. עינינו הרואות, כי הן לפי חוק הביוב והן לפי חוק העזר ביוב, היטל ביוב נגבה עבור התקנת ביוב המשמש את הנכס.

שיטת ההיטל מתבטאת בעניין היטל ביוב בכך, שאין מקום ואין צורך לחשב את העלויות של העבודה הספציפית של התקנת ביוב המשמש את הנכס.

כאשר מדובר בתוספת בניה, אין צורך אף להוכיח הקמת תשתיות נוספות, והחיוב המשני בהיטל אינו אלא המשכו והשלמתו של החיוב הראשוני (ר' עע"ם 2314/10 עיריית ראש העין נ' אשבד נכסים בע"מ (פורסם בנבו, 24.6.12), אשר ביטל את הלכת אל עמי (ע"א 889/01 עיריית ירושלים נ' אל עמי ייזום השקעות ובנייה בע"מ, פ"ד נז(1) 889 (2002)].

1. אך עדיין, לפי לשונם המפורשת, הן של חוק הביוב והן של חוק העזר ביוב, החיוב בהיטל ביוב עבור בניה נוספת הוא בשל בניה נוספת שהתווספה בפועל. כך לפי סעיף 18 לחוק הביוב, וכך לפי סעיף 3 לחוק העזר.
2. איני רואה כל אפשרות פרשנית אחרת אשר תקבע כי די בהגשת בקשה להיתר בניה ובהוצאת היתר בניה על מנת להקים חבות בתשלום היטל הביוב בגין תוספת הבניה שהתבקשה. יכול ומבחינת מנגנוני גבית היטל הביוב, מבוצעת הגביה כבר בשלב הגשת הבקשה להיתר בניה, אך מבלי להביע עמדה כלשהי בעניין זה, ברי כי אין בכך כדי לשנות ממהותה של החקיקה שנזכרה לעיל, הקובעת כי החיוב בגין תוספת בניה הוא עבור בניה שנבנתה בפועל, ולא עבור הוצאת היתר הבניה.

כך הדבר, כאשר המועצה לא השתמשה בסמכות שהוקנתה לה בסעיף 18(2) לחוק הביוב ולא קבעה בחוק העזר כי ההיטל ישולם גם לפי "הניתן לבניה בנכס לפי כל תכנית בניין עיר המחייבת באותו מקום או לפי רשיון בניה...." אלא קבעה בחוק העזר כי התשלום עבור תוספת בניה יהיה לפי הבניה שנוספה או נבנתה בפועל.

1. שיטת ההיטל אינה מביאה, אפוא, לכך שבמקרה זה ניתן יהיה לגבות את היטל הביוב עבור תוספת הבניה שנתבקשה, גם אם זו לא בוצעה בפועל, והדבר עולה כאמור במפורש מהחקיקה הרלבנטית.
2. אין משמעות הדבר כי על המועצה להשיב מיניה וביה למשטרה את הסכום שנגבה על ידה בגין היטל הביוב, שכן המועצה טוענת שבשל הוצאת היתר הבניה, ביצעה היא לאחר הוצאת ההיתר עבודות תשתית מתחייבות בהיקפים גדולים ובסכום של מיליוני שקלים לצורך הקמת מערכת ביוב עבור המשטרה (יצוין כי המשטרה חולקת על כך). בנסיבות אלה, היה וייקבע כי קיימת חובת השבה של היטל הביוב ששולם (ולעניין זה ר' האמור בספרו של דניאל פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט, כרך ב' 623 (מהדורה שניה 1998) כי למרות שחוק עשיית עושר אינו מתייחס במפורש לעילה שהייתה תקפה בעת התשלום אך נכשלה לאחר מכן, ראוי לפרשו על דרך ההרחבה ככולל גם אפשרות זו), יכול ויתקיים האמור בסעיף 2 לחוק עשיית עושר, לפיו "בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1, כולה או מקצתה, אם ראה שהזכיה לא היתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת". לכאורה, קיים הבדל בין הודעה על אי ביצוע הבנייה נשוא ההיתר הנמסרת זמן קצר לאחר מתן ההיתר, ובטרם היה סיפק בידי הרשות המקומית לבצע עבודות תשתית עבור הנכס נשוא ההיתר, לבין הודעה כאמור לעיל הנמסרת מספר שנים לאחר מכן, כשהיה סיפק בידי הרשות המקומית לבצע עבודות כאלה, ויש בכך כדי להשליך על התוצאה המתחייבת מהוראות חוק עשיית עושר.
3. קיים קושי לקבל את טענת המועצה כי די בכך שביצעה עבודת תשתית כלשהי, על מנת להקים את הנסיבות הנקובות בסעיף 2 לחוק עשיית עושר ולדחות את התביעה. בטיעון זה מתבססת המועצה על שיטת ההיטל, אך איננו מצויים במישור בו מותקף סכום ההיטל, או אז "שיטת ההיטל" מונעת בד"כ תקיפה זו. אנו מצויים במישור בו ההיטל צפה פני בניה נוספת שלא בוצעה בפועל, ולכן עשויה לקום חובת השבה של סכום ההיטל ששולם. טענת ההגנה העיקרית של המועצה, מפני החזר סכום ההיטל למשטרה, היא כי בוצעו עבודות תשתית בתחום הביוב עבור הנכס של המשטרה, בשל היתר הבניה שהוצא למשטרה. סביר להניח כי יהא על המועצה להוכיח, בנסיבות אלה, לא רק את ביצוע העבודות ואת מטרתן, אלא גם את היקפן ועלותן, הגם שאין באמור לעיל כדי לקבוע את רמת הפירוט וההוכחה הנדרשים. אין באמור לעיל גם משום מסקנה כי הוכחת ביצוע עבודות על ידי המועצה בסכום הנמוך מסכום ההיטל ששולם, תביא בהכרח לחיובה בהשבת ההפרש. נושאים אלה יישקלו בבוא העת ובמידת הצורך, תוך שקיימים תרחישים שונים, שאין מקום וצורך לעסוק בהם עתה.
4. באשר לטענת המועצה כי הסכם הפשרה בין הצדדים מחייב סילוק התביעה על הסף, לא ניתן לקבל טענה זו כטענת סף. הסכם הפשרה בין המשטרה לבין המועצה נחתם בשנת 2003, למעלה משנתיים לפני שהתקבלה הודעת המשטרה כי אין בדעתה לבצע את תוספת הבניה שקיבלה היתר לביצועה, ועל פני הדברים הושג הוא על יסוד ההנחה כי המשטרה תבצע את הבניה לפי היתר הבניה. עניין הסכם הפשרה טעון, אפוא, בחינה שתיעשה במסגרת שמיעת התיק לגופו.
5. באשר לאגרת הנחת צינורות, סעיף 4 (א) לחוק עזר לבית דגן (אספקת מים) התשנ"ט-1999 (להלן: "חוק עזר אספקת מים") קובע כי בעל נכס (פרט לנכס שבו קיימת רשת פרטית המחוברת למפעל מים), ישלם למועצה אגרת הנחת צינורות בשיעורים שנקבעו בתוספת. סעיף 4(ב) לחוק עזר אספקת מים קובע כי אגרת הנחת צינורות תשולם למועצה לפני מתן היתר בניה. כן נקבע בסעיף 4(ג) לחוק עזר אספקת מים כי אם הגיש בעל נכס, שמצויה בו רשת פרטית מחוברת למפעל מים בקשה להגדלת שטח הבנין או לבניית בנין חדש, ישלם בעת מתן היתר הבניה או עם סיום הבניה, לפי המוקדם יותר, אגרת הנחת צינורות שנקבעה בתוספת. התוספת לחוק עזר אספקת מים קובעת כי אגרת הנחת צינורות תשולם, לגבי בנין, לפי תעריף המחושב לכל מ"ר משטח הבנין.
6. בנושא אגרת הנחת צינורות, אין הדברים בהירים די צורכם בכל הקשור לשאלת התשלום עבור תוספת בניה. מחד, ניתן לומר כי חוק העזר קובע שחובת התשלום קמה עם הגשת הבקשה להיתר בניה, ולפיכך, אי ביצוע הבניה אינו צריך להביא להשבת האגרה. מאידך, ניתן לגרוס מנגד, כי חובת התשלום לפני מתן היתר בניה נועדה להקל על הגביה בלבד, אך החובה המהותית קמה רק אם מבוצעת הבניה בפועל, במיוחד כאשר מחוקק העזר נקב בלשון "אגרה", שהיא בגדר חיוב המוטל עבור מימון שירות מסוים (ר' שפיר, עמ' 120).

אציין כי לא מצאתי טענה של המועצה כי ביצעה עבודות הנחת צינורות עבור המשטרה ובשל היתר הבנייה שהוצא למשטרה.

1. הצדדים התמקדו בטיעוניהם בנושא היטל הביוב וזנחו את הדיון באגרת הנחת הצינורות. גם חוות הדעת שהוגשו על ידי הצדדים התייחסו לעבודות הביוב בלבד ולא לעבודות הנחת צינורות מים.
2. נוכח כל האמור לעיל, לא אכריע עתה בסוגיית אגרת הנחת הצינורות, ולא תימחק על הסף התביעה בגינה, והיא תיוותר לשעת הדיון בתיק לגופו.

סיכום

1. נוכח האמור לעיל יש לדחות את הבקשה למחיקת התביעה על הסף, הן לגבי היטל הביוב והן לגבי אגרת הנחת הצינורות.
2. הנתבעת תשלם לתובעת הוצאות הבקשה בסך 10,000 ₪.

ניתנה היום, י"ב אלול תשע"ד, 07 ספטמבר 2014, בהעדר הצדדים.