1. ביום 26.1.1985 נולד בבית החולים זיו שבצפת התובע, סארי גאנם, בן להוריו לביבה ופואז. כעבור כמעט 25 שנה הגיש התובע את תביעתו בתיק זה, בגדרה הוא טוען כי בשל אירועים שאירעו בלידתו, נגרמו לו נזקי גוף. התובע טוען כי בשל מחדלים בניטור, לא אבחן הצוות הרפואי את מצוקת העובר במועד ולא בוצעה לידה בניתוח קיסרי. רק כעבור מספר שעות בוצעה לידת מלקחיים, שבה נולד התובע.

התובע טוען, כי כתוצאה מרשלנות הצוות הרפואי באבחון המצוקה העוברית שבה היה שרוי ואי ביצוע הלידה במועד, והרשלנות בביצוע הלידה, הוא נותר סובל מליקויים נוירולוגיים ופסיכולוגיים שונים הפוגעים בתפקודו. התובע טוען כי הוא סובל מפגיעה מוטורית הגורמת לקשיים בהליכה ומפגיעה קוגניטיבית.

כפי שנראה להלן, הצדדים חלוקים במספר סוגיות, כשבראשן השאלה האם יש קשר סיבתי בין האירועים סביב לידת התובע לבין מצבו הרפואי, האם נגרמה לתובע במהלך הלידה פגיעה מוחית כלשהי והאם נפל פגם כלשהו בהתנהגות והתנהלות הצוות הרפואי של בית החולים.

רקע

2. לבני הזוג לביבה ופואז 8 ילדים. בתם הראשונה ערין נולדה בשנת 1983. שנתיים לאחר מכן החל ההיריון השני, שבסופו נולד התובע. מהלך ההיריון היה תקין, והאם נבדקה בתחנה לבריאות המשפחה מספר פעמים, הן על ידי רופא והן על ידי אחות. בתאריך 25.1.1985 החלה האם להרגיש צירים. מספר שעות לאחר מכן פנתה האם למחלקת היולדות בבית החולים זיו בצפת והתקבלה בשעה 00:20 (להלן: בית החולים). האם התקבלה על ידי מיילדת, אשר בדקה אותה וציינה את פרטיה האישיים, ביניהם מועד התחלת הצירים; היות העובר במנח אורכי ובמצג ראש; קיום דופק לב העובר; והיותה בלידה פעילה עם פתיחה של 8 ס"מ וראש העובר בגובה S-2 (ת/12).

בשעה 00:45 חוברה האם למוניטור בחדר הקבלה (נ/2). אין מחלוקת כי ניטור זה, שנמשך 20 דקות, היה תקין. לאחר מכן הועברה האם לחדר לידה, שם חיבר אותה הרופא למוניטור, אולם הפעם היה זה ניטור פנימי, עם אלקטרודה על ראש העובר (נ/5). שעת התחלת ניטור זה, אשר נמשך כ- 75 דקות, לא צוינה והצדדים חלוקים לגבי תקינותו. בהמשך ובהתאם להוראת הרופא, ניתן לאם פיטוצין לזירוז הלידה.

3. לקראת הלידה אובחן כי העובר במנח של עורף לאחור. הלידה בוצעה בעזרת מלקחיים, ובשעה 02:45 יצא התובע לאוויר העולם. משקלו בעת הלידה היה 3,300 גרם וניתן לו ציון אפגר 9 בדקה הראשונה (ת/5).

4. על פי הדיווח הסיעודי, התובע נבדק לאחר לידתו ונמצא כי היקף ראשו 33 ס"מ, היו לו סימני מקוניום וה- PH שנמדד היה 6 (יצוין כי נרשם שבדיקת ה- PH בוצעה מהקיבה אולם עניין זה, כפי שיפורט להלן, שנוי במחלוקת). צוין כי יש לחזור שוב על בדיקת ה- PH (ת/3). בימים הבאים נמצא כי התובע מרגיש טוב, ישן, יונק יפה ומקבל תוספת חלב ונותן הפרשות.

גם בבדיקותיו על ידי רופא לאחר לידתו ובימים הבאים, מצבו של התובע נמצא תקין ואף טוב וללא בעיות (ת/11).

ביום 29.1.1985 שוחרר התובע לביתו, לאחר שנבדק על ידי רופא ונמצא כי מצבו ב.מ.פ., כלומר ללא ממצאים פתולוגיים כלשהם, כי במהלך שהייתו במחלקה מצבו היה תקין וכן פישוק הירכיים שלו תקין (ת/4).

5. בגיל 10 חודשים לערך, במסגרת המעקב בתחנה לבריאות המשפחה, נמצא לראשונה אצל התובע איחור התפתחותי. התובע הופנה לבירור במכון להתפתחות הילד בבית החולים (תיק התחנה לבריאות המשפחה צורף כנספח ל-ת/10). בבדיקתו במכון נמצא כי התובע סובל בעיקר מאיחור מוטורי ושפתי ומחולשת שרירים בולטת. עקב כך הוא הופנה לבירור בכיוון של מחלות שריר ומאוחר יותר אף לבירור למחלות מטבוליות.

6. נוסיף ונציין כי החל מגיל 4 חודשים החל התובע לסבול מקשיי נשימה, חרחורים ואף דלקות ריאות חוזרות עם סטרידור קשה וליחה רבה, אשר נמשכו חודשים ארוכים (ראו בתיק התחנה לבריאות המשפחה). תחילה סברו כי הוא סובל מאסטמה, בהמשך עלה חשד לסיסטיק פיברוזיס. התובע עבר בירור, שכלל גם בדיקת ברונכוסקופיה.

7. כשגדל והגיע לגיל בית ספר, למד התובע בבית ספר רגיל, ושולב בכיתת חינוך מיוחד (תצהיר התובע ת/7). לטענתו הוא סבל מבעיות לימודיות, בעיות בדיבור וכן מהליכה לא יציבה וקשיים בריצה ובקפיצה. עם סיום לימודיו הוא שרת שירות מלא בצה"ל, לדבריו כעובד מנהלה בבסיס טירונים בדרום הארץ (שם). לאחר שחרורו עבד בעבודות מזדמנות, במפעל ובאבטחה. לאחר שנכשל בקורס ובמבחן תיאוריה במתקן ההכשרה למאבטחים, בוטל רישיון הנשק שלו (נספח ב' ל-ת/7). כיום התובע שוהה בבית הוריו, חסר תעסוקה.

8. בשנת 2010 התובע פנה והגיש תביעה לקצבת נכות כללית במוסד לביטוח לאומי (נ/10). ועדה מיום 5.10.2010 קבעה כי אין לו כל נכות פסיכיאטרית, נוירולוגית, בתחום א.א.ג. או בגין קיצור רגל. על קביעה זו הגיש התובע ערר, והוועדה לעררים בהחלטתה מיום 8.3.2012 קבעה לו נכות בשיעור 20% בגין פיגור שכלי ונכות נוספת בשיעור 20% בגין חולשה קלה ברגל ויד שמאל. מועד תחילת הנכות נקבע ליום 26.01.2003.

ביום 24.1.2010, יומיים לפני חלוף תקופת ההתיישנות, הגיש התובע את תביעתו בתיק זה.

עיקר הטענות

9. התובע טוען כי הצוות הרפואי של בית החולים התרשל בניטור ובניהול הלידה. התובע מצביע על מספר פעולות של הצוות הרפואי המהוות לטענתו התרשלות; המצוקה העוברית בה היה שרוי, כפי שבאה לידי ביטוי בניטור השני שהיה פתולוגי לא אובחנה, והצוות לא פעל לסיום מוקדם של הלידה; השימוש במלקחיים במהלך הלידה היה שגוי וגרם לו לפגיעה. עוד טוען התובע כי קיים חסר משמעותי ברשומות הרפואיות של הניטור ושל השימוש במלקחיים, ועל כן יש להטיל על הנתבעת את נטל ההוכחה כי הצוות הרפואי לא התרשל. לטענתו נטל זה לא הורם.

לטענת התובע, כתוצאה מרשלנות הצוות הרפואי הוא נותר סובל מליקויים נוירולוגיים ופסיכולוגיים שונים הפוגעים בתפקודו, ליקויים המעידים כי הוא סובל משיתוק מוחין. התובע טוען כי קיים והוכח קשר סיבתי בין נזקיו אלו לבין רשלנות הצוות הרפואי של בית החולים במהלך הלידה.

10. לתביעתו צירף התובע חוות דעת רפואית ערוכה על ידי ד"ר אמיר פוקס ז"ל, מומחה מיילדותי וכן חוות דעת רפואית של ד"ר ליאנה בני-עדני, מומחית בתחום הנוירולוגיה (ת/10). בהמשך הגיש חוות דעת משלימה של ד"ר בני-עדני (ת/10א'). בעקבות פטירתו של ד"ר פוקס, הגיש התובע חוות דעת נוספת בתחום המיילדות, ערוכה על ידי פרופ' י' שנקר (ת/8).

11. הנתבעת מכחישה את טענות התובע וטוענת כי לא נפל כל פגם בפעולות הצוות הרפואי. הנתבעת טוענת כי הצוות הרפואי של בית החולים נהג ללא דופי, בהתאם לסטנדרט הרפואי כפי שהיה מקובל בשנים הרלבנטיות, דהיינו אמצע שנות ה-80 של המאה הקודמת. לא היה כל אירוע חריג או תשניק בלידה; ציון האפגר היה תקין, רמת ה- PH שנמדדה ותועדה הייתה מהקיבה ולא מהטבור ולא היו מים מקוניאליים. גם ניהול הלידה היה ללא רבב, לרבות קבלת היולדת על ידי מיילדת. נתוני הניטור של המוניטור השני אינם מעידים על סבל עוברי, ולא היה צורך לזרז את הלידה. עוד נטען כי לא נפל כל פגם בשימוש במלקחיים לביצוע הלידה. לטענת הנתבעת לא קיימים חסרים ברשומות הרפואיות ואין מקום להעברה של נטל ההוכחה אליה.

12. הנתבעת הגישה מטעמה חוות דעת ערוכה על ידי פרופ' אריה דרוגן, מומחה למיילדות ולגנטיקה (נ/6). בעקבות הגשת חוות דעתו של פרופ' שנקר, הגישה הנתבעת חוות דעת משלימה של פרופ' דרוגן (נ/6א'). כן הגישה חוות דעת בתחום הנאונטולוגי, ערוכה על ידי פרופ' יעקב קוינט (נ/14). הנתבעת טוענת כי אין כל קשר סיבתי בין האירועים הסב-לידתיים לבין מצבו של התובע. הנתבעת טוענת גם כי לא הוכח כל קשר סיבתי בין אירועי הלידה לבין מצבו של התובע. לטענתה התובע אינו סובל משיתוק מוחין ובכל מקרה מוסיפה, כי יתכנו גורמים שונים למצבו הרפואי הלקוי של התובע ועל כן אין לקשור בין מצבו לאירועי הלידה.

ההליכים בבית המשפט

13. כתב התביעה בתיק זה הוגש ביום 24.1.2010, כלומר יומיים לפני תום תקופת ההתיישנות. לכתב תביעתו צירף התובע את חוות דעתו של ד"ר אמיר פוקס, מומחה למיילדות, אשר חיווה דעתו על התנהלות הצוות הרפואי והצביע על מחדלים שמצא בניטור מצב העובר ובניהול הלידה. בחוות דעתו לא קבע המומחה כי קיים קשר סיבתי בין אירועי הלידה לבין מצבו הרפואי של התובע אלא הסתפק באמירה, כי קיימת אפשרות לקיומו של קשר סיבתי והמליץ לפנות למומחה בתחום הנוירולוגיה, לשם קבלת חוות דעת בעניין הקשר הסיבתי.

לכתב התביעה צורפה גם חוות דעתה של ד"ר ליאנה בני-עדני, מומחית בתחום הנוירוכירורגיה, אשר גם היא נמנעה מלקבוע קיומו של קשר סיבתי בין אירועי הלידה לבין מצבו של התובע. המומחית ציינה כי "חשובה חוות דעת הגניקולוג על מנת להשלים את הקשר שאיני יכולה לקבוע".

14. עם פטירתו של ד"ר פוקס ביקש התובע שהות להגיש חוות דעת חלופית של מומחה למיילדות. בשל קשיי מימון ביקש התובע ארכות מספר להגשת חוות הדעת ובסופו של יום, בחודש 06/2012 הוגשה חוות דעתו של פרופ' שנקר. גם פרופ' שנקר מצא כי נפלו פגמים בהתנהלות הצוות הרפואי בניטור העובר ובמהלך הלידה, אולם גם הוא נמנע מלקבוע קיומו של קשר סיבתי בין אירועי הלידה למצבו של התובע. בסיפא לחוות דעתו ציין כי נדרשת בדיקה של רופא ילדים ושל נוירולוג לקביעת הקשר הסיבתי.

15. לאור כל אלו, ועל מנת שלא להמתין להשלמת חוות הדעת זמן נוסף, החלטתי, בישיבה מיום 19.2.2013, למנות מומחה מטעם בית המשפט לבירור הקשר הסיבתי. בשים לב להסכמת הצדדים בדבר זהות המומחה, מיניתי את פרופ' שטינברג כמומחה מטעם בית המשפט על מנת שיחווה דעתו על הקשר הסיבתי בין האירועים סביב לידת התובע למצבו הרפואי.

מבלי לפרט את חוות דעתו בשלב זה אציין, כי פרופ' שטינברג חיווה דעתו כי "[...] האירועים הסב- לידתיים אצל התובע לא היו גורם סיבתי למצבו הנוירולוגי הנוכחי".

התובע לא השלים עם חוות הדעת, שלח למומחה שאלות הבהרה ואף ביקש לזמנו לעדות. בישיבה מיום 18.3.2014 נחקר המומחה, אולם לא שינה מדעתו כי אין קשר סיבתי בין אירועי הלידה לבין מצבו של התובע.

16. בעקבות כל אלו, ולאור עמדתו החד משמעית של פרופ' שטינברג השוללת כל קשר סיבתי, הוצע לתובע לשקול מחדש את המשך ההליכים בתיק. בתגובה הודיע בא כוח התובע כי הוא מבקש להמשיך בהליכים והוא סובר "כי סיכויי התביעה גבוהים". כן ביקש להגיש חוות דעת רפואית נוספת בתחום הנוירולוגי, ערוכה על ידי ד"ר אינספקטור.

17. בין לבין, בהחלטתי מיום 9.4.2014, קיבלתי את בקשת הנתבעת וחייבתי את התובע להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיה של הנתבעת. לאחר שסקרתי את נסיבות העניין, ההליכים בתיק וחוות דעת המומחים השונים, ציינתי בהחלטתי "כי סיכויי התביעה הינם קלושים ביותר עד כי ניתן לראות בהמשך הדיון כ"הליך סרק"". על החלטה זו הגיש התובע בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון שהתקבלה (רע"א 3462/14) ובית המשפט העליון קבע, מבלי להתייחס לסיכויי התביעה, כי בשל מצבו הכלכלי של התובע אין לחייבו בהפקדת ערובה.

18. במצב זה ביקש התובע לאפשר לו להגיש חוות דעת נוספת לשם הוכחת הקשר הסיבתי. התובע ביקש לצרף את חוות דעתו של ד"ר אינספקטור, מומחה לנוירולוגיה. מדובר בחוות דעת שהוכנה כבר בשנת 2013 עבור התובע בהליכים שהתנהלו בפני המוסד לביטוח לאומי, ואף שלא הוגשה לבית המשפט, הועברה על ידי התובע למומחה פרופ' שטינברג. בחוות דעתו מצא ד"ר אינספקטור כי נמצאו שלושה תסמינים שיכולים לקשור בין אירועי הלידה לבין מצבו של התובע, ובהם גם אפילפסיה.

בהחלטתי מיום 15.12.2014, דחיתי את בקשת התובע לצרף את חוות דעתו של ד"ר אינספקטור. הבקשה נדחתה הן בשל עיתוי הגשת חוות הדעת, בשל פגמים דיוניים בהגשת הבקשה וכן מהטעם כי הגשת חוות הדעת באותו שלב לא תוכל לסייע לבירור השאלות שבמחלוקת. במיוחד הדגשתי כי ד"ר אינספקטור מבסס את חוות דעתו על כך שהתובע סובל מאפילפסיה, אולם אבחנה כזו לא נמצאה באף אחת מחוות הדעת שהוגשו על ידי הצדדים לבית המשפט או במסמכים הרפואיים. אבחנה זו נשללה מפורשות על ידי פרופ' שטינברג. עוד ציינתי כי ד"ר אינספקטור אינו מתייחס לקריטריונים המקובלים לקביעת קשר סיבתי (אליהם אתייחס בהרחבה בהמשך) ועל כן לא יהיה בחוות הדעת תועלת להליך. בקשת רשות ערעור שהגיש התובע על החלטתי זו (רע"א 384/15) נדחתה.

19. עוד נזכיר, כי קודם לכן, ביום 22.8.2012, התובע הגיש בקשה לצירוף חוות דעת נוספת בתחום הנוירופסיכולוגי, ערוכה על ידי ד"ר חנן דוד, מומחה לפסיכולוגיה שיקומית. לקראת שמיעת הראיות ביקש התובע לזמנו לעדות והנתבעת התנגדה לכך, בטענה כי אינו רופא ולא ניתן לצרף את חוות דעתו כחוות דעת רפואית. בהחלטתי מיום 24.1.2016 התרתי את הגשת חוות דעתו של ד"ר דוד, אך סייגתי זאת בכל הנוגע לקביעות בעניין הנכות הרפואית ובעניין הקשר הסיבתי.

דיון והכרעה

20. אקדים ואציין כי הגעתי למסקנה שדין התביעה להידחות. על מנת להצליח בתביעתו על התובע לשכנע כי הצוות הרפואי בבית החולים התרשל בניטור מצוקת העובר, התרשל בטיפול באמו בעת קבלתה ללידה והתרשל בניהול הלידה, כי הוא סובל משיתוק מוחין או מפגיעה נוירולוגית אחרת, כי קיים קשר סיבתי בין ההתרשלות לנזקיו ולהוכיח את שיעור הנזק שנגרם לו. כפי שיפורט להלן, התובע לא השכיל להוכיח את אחריות הנתבעת, כלומר נכשל בהוכחת ההתרשלות ובהוכחת הקשר הסיבתי בין אירועי הלידה למצבו הרפואי.

אף שלכאורה סדר הדברים הרגיל מחייב בירור מוקדם של שאלת ההתרשלות, אפתח את הדיון בשאלת הקשר הסיבתי בין אירועי הלידה למצבו הרפואי של התובע, כיוון שהכרעה בשאלה זו עשויה לייתר דיון בשאר המחלוקות.

הקשר הסיבתי

21. שאלת הקשר הסיבתי העובדתי בין אירועים סב-לידתיים לבין פגיעות נוירולוגיות אצל ילודים העסיקה ומעסיקה לא רק משפטנים אלא גם אנשי רפואה. לאור אי הבהירות בשאלה ניסו מומחי רפואה לקבוע קריטריונים לקביעת הקשר הסיבתי. כיום מקובל לקבוע קיומו של קשר סיבתי בין אירועים סב-לידתיים לפגיעות נוירולוגיות על פי קריטריונים אלו. בעולם הרפואה מקובלים שני ניירות עמדה המגבשים את הקריטריונים לקביעת הקשר הסיבתי, אשר ההבדלים ביניהם אינם רבים; האחד, נייר העמדה משנת 1997, של ועדת מחקר של איגוד המיילדים באוסטרליה ובניו זילנד, בראשות פרופסור אלסטייר מקלנן, המוכר כ"קונצנזוס". נייר עמדה זה סיכם את המחקרים בנושא הסיבות לשיתוק מוחין. צוין שם, כי מחקרים חדשים הוכיחו שאין עוד מקום להנחה הקודמת לפיה רוב מקרי שיתוק המוחין קשורים באירועים שאירעו במהלך הלידה. להיפך, על פי המחקרים הגיעו המומחים למסקנה כי רק אחוז קטן של המקרים נגרם בשל אירועי הלידה. המומחים עשו ניסיון להתגבר על הקושי בקביעת הקשר הסיבתי, וקבעו קריטריונים על פיהם ניתן יהיה להעריך קיומו של קשר שכזה.

הקונצנזוס הציג 3 קריטריונים הכרחיים, שיש בהם כדי להצביע על כך שהיפוקסיה (חוסר חמצן) במהלך הלידה גרמה לנכות נוירולוגית קבועה. הקריטריונים שפורטו היו כדלקמן:

א. עדות לחמצת מטבולית בדם טבורי בלידה, או בבדיקת דם שנלקחה זמן קצר לאחר הלידה (PH פחות מ- 7 וערך בסיס גדול או שווה ל- 12).

ב. התחלה מוקדמת של תסמיני אנצפלופתיה נאונטלית קשה או בינונית בעוברים שנולדו אחרי שבוע 34 של ההיריון.

ג. שיתוק מוחין מסוג קוודריפלגיה ספסטית או דיסקינטית.

כן הוצגו 5 קריטריונים נוספים, אשר בהתקיימם יחד יש בהם כדי לתמוך במסקנה שהאירוע ההיפוקסי אירע במהלך הלידה. עם זאת כל אחד מקריטריונים אלה בפני עצמו אינו ספציפי לקביעת הקשר הסיבתי לאירוע הלידה:

א. אירוע היפוקסי "מסמן" שאירע מיד לפני או במהלך הלידה.

ב. שינוי פתאומי, מהיר וממושך של קצב לב העובר, בדרך כלל לאחר האירוע ההיפוקסי המסמן, כאשר קצב הלב קודם לכן היה תקין.

ג. ציון אפגר בין 0 ל- 6 במשך יותר מחמש דקות.

ד. עדות מוקדמת של מעורבות רב מערכתית.

ה. עדות הדמייתית מוקדמת לפגיעה מוחית חריפה.

המומחים ציינו במפורש, כי ככל שאחד מהקריטריונים ההכרחיים אינו מתקיים, הדבר מחזק את המסקנה שההיפוקסיה במהלך הלידה אינה הגורם לשיתוק המוחין. לדוגמא, אם אין בנמצא את נתוני הגזים בדם, לא ניתן להסיק מנתונים אחרים כלשהם על קיומו של אירוע היפוקסי בלידה, מאחר ונתונים אחרים אלה אינם ספציפיים. במידה ונמצא כי כל שלושת הקריטריונים ההכרחיים מתקיימים, יש לקבוע האם ההיפוקסיה הייתה חריפה או כרונית.

כן צוין, כי אם אחד מהקריטריונים התומכים לא מתקיים, או לחילופין אם נמצאו ממצאים הסותרים קריטריונים אלו, יש בכך כדי להטיל ספק רב בדבר נקודת הזמן בה אירע הנזק הנוירולוגי. בכל אחד מהקריטריונים התומכים בפני עצמו יש רק תמיכה חלשה בכך שהאירוע ההיפוקסי החריף במהלך הלידה הוא שגרם לנזק, מאחר ופרט לקריטריון הרביעי, יכולות להיות להם סיבות אחרות למיניהן, כגון זיהומים. על כן, על רוב הקריטריונים התומכים להתקיים כדי לחזק את המסקנה בדבר הקשר בין אירועי הלידה לבין הנזק הנוירולוגי. ממצאים סותרים, לדוגמא אפגר תקין בדקה החמישית, יהוו משקל נגד למועד האירוע ההיפוקסי.

22. השני הוא דו"ח שפרסם בשנת 2002 האיגוד האמריקאי למיילדות וגניקולוגיה, ה- ACOG, בנושא פגיעה מוחית אצל ילודים ושיתוק מוחין. גם בדו"ח זה צוינו קריטריונים, שיש בהם כדי להצביע על כך שאירוע חריף במהלך הלידה גרם לשיתוק מוחין. כאמור בדו"ח, הקריטריונים המפורטים בו מבוססים על הקריטריונים של הקונצנזוס, עם מספר שינויים שאין צורך לפרטם כעת.

23. בתי המשפט בישראל לא קבעו כי הקריטריונים של הוועדות האמורות כמות שהם, מחייבים גם לצורך קביעת הקשר הסיבתי בהליכים משפטיים. אם כי אימצו את העיקרון, כי על מנת להוכיח קשר סיבתי בין אירועים סב-לידתיים לנזק נוירולוגי אצל הילוד, יש להוכיח התקיימותם של קריטריונים מקובלים הנבחנים מיד לאחר הלידה (ראו פסק הדין בע"א 4484/11 פלוני נ' משרד הבריאות ( 18.2.2013)).

כך למשל בע"א 6992/09 לזר נ' הסתדרות מדיצינית הדסה (29.12.2011) אומר כב' השופט עמית:

ואם לא די בכך, הרי שחסרו אצל המערער כל אותם סממנים מוכרים, שנזכרו פעמים רבות בפסיקה בהקשר של תשניק סב-לידתי והם:

(-) אפגר נמוך מאוד גם בדקה החמישית והעשירית לאחר הלידה (סולם האפגר מבוסס על חמישה נתונים: נשימה, דופק, צבע, תגובה לגירוי, וכוח שרירים (טונוס) כאשר כל פרמטר זוכה לציון בין אפס לשתיים כך שהניקוד המכסימלי לתינוק בעת היוולדו הוא עשר);

(-) חמצת בדם (רמת PH נמוכה מהתקין);

(-) פרכוסים או ממצאים חריגים בבדיקה הנוירולוגית שנערכת לתינוק עם יציאתו לעולם או בימים או בשבועות הראשונים לאחר הלידה, כמו רפיון שרירים, שינויים בטונוס גוף (היפוטוניה או היפרטוניה) או ממצאים לא תקינים בבדיקת הרפלקסים;

(-) פגיעה רב מערכתית כמו פגיעה בכליות או הפרעה בתפקודי קרישה.

מובן כי בחינת סממנים אלו, בבחינת נקודת מוצא, אינה כזה ראה וקדש, והיא צריכה להיעשות בזהירות. כך, לדוגמה, האפגר אינו "מדע מדויק" אלא סובייקטיבי ומהימנותו תלויה במיומנות הצוות הרפואי, ואילו חומציות בערכים תקינים יכולה להעיד על המצב בעת עריכת הבדיקה, מבלי לשלול בהכרח אפשרות של סבל עוברי ומצב של חוסר אספקת חמצן קודם לכן (ע"א 7375/02 בי"ח כרמל נ' עדן מלול, פ"ד ס(1) 11 (2005)).

24. בענייננו, פרופ' שטינברג המומחה מטעם בית המשפט, התבסס על קריטריונים אלו ובחן האם התקיימו במקרה הנוכחי. המומחה קבע באופן חד משמעי, שאף אחד מהם לא התקיים, ועל כן שלל כל קשר סיבתי: "...האירועים הסב-לידתיים אצל התובע לא היוו גורם סיבתי למצבו הנוירולוגי הנוכחי" (פרק ה"מסקנות" בחוות דעתו ת/1 וכן עמ' 23 ש' 19 - 20). כך ציין, כי רמת ה- pH שנמדדה הייתה 6, אך הבדיקה לא נעשתה מדם טבורי אלא נלקחה מהקיבה. דבר זה מצוין במפורש בטופס ת/3. המומחה הדגיש שלא יתכן שרמת ה- pH שנמדדה נלקחה מדם טבורי, מכיוון שעם ערך 6 ב- pH של דם טבורי התינוק לא היה חי (עמ' 20). גם ציון האפגר שניתן בדקה ראשונה לא היה בין 0 ל-6 אלא 9, כלומר תקין לחלוטין. אמנם ציון האפגר בדקה 5 לא צוין, והמומחה אישר כי מקובל לבדוק ולציין את ציון האפגר גם בדקה חמישית. עם זאת הוסיף, כי במקרה הנדון, כאשר בדקה 1 האפגר נמצא תקין והתינוק נראה תקין, ברור שהכל תקין ואין טעם לבדוק שוב לאחר מכן (עמ' 21 – 22). כך קבע אף פרופ' קוינט מטעם הנתבעת (נ/7 עמ' 4).

בנוסף, בהתאם לקריטריונים של הקונצנזוס ולצורך קביעת קשר סיבתי, נדרש כאמור כי שיתוק המוחין יהיה קשה, מסוג קוודריפלגיה ספסטית או דיסקינטית (ראו ע"א 4484/11 פלוני קטין נ' משרד הבריאות (18.2.2013)). אין מחלוקת כי זה אינו מצבו של התובע.

25. ברישומים הרפואיים של התובע אין התייחסות לכל שאר הקריטריונים לקביעת קשר סיבתי, כגון אירוע היפוקסי, שינוי בקצב לב העובר, מעורבות רב מערכתית, עדות הדמייתית לפגיעה וכיוצ"ב. מכיוון שכל הנתונים שכן צוינו הצביעו על כך שמצבו של התובע לאחר הלידה היה תקין, יש לקבוע כי הקריטריונים המצביעים על ליקויים שונים לא התקיימו ועל כן לא צוינו.

26. כאן המקום לציין כי בהתאם למכלול הראיות, לידתו של התובע עברה ללא תקלות כלשהן, מצבו בעת הלידה היה תקין וכך אף בעת אשפוזו בימים שלאחר מכן. כך צוין מפורשות הן על ידי הצוות הרפואי והן על ידי הצוות הסיעודי שבדק אותו (ת/11, ת/3). במצב כזה, בו אין ראיה כלשהי ולו הקלושה ביותר, כי התובע סבל מליקוי או מנזק בסמוך ללידה, לא ניתן לקבוע קשר סיבתי למצבו הרפואי כפי שהתפתח בהמשך. כך קבע מפורשות פרופ' שטינברג: "המצב התקין בימים הראשונים לאחר הלידה מעיד שלא היתה אנצפלופתיה ניאונטלית, ולא היתה פגיעה במוח או במערכות גופניות אחרות הנפגעות במצב של מצוקה עוברית (HIE)" ובהמשך: "במקרה שלפנינו היה מצבו של התינוק בימים הראשונים תקין לחלוטין, ללא כל עדות לאנצפלופתיה, אפילו בדרגה נמוכה, קל וחומר שאין כל עדות לאנצפלופתיה משמעותית" (חוות דעתו ת/1 עמ' 3). כך קובעים אף פרופ' דרוגן (עמ' 139, 149) ופרופ' קוינט, אשר מצטט בעניין זה מהספר "הנוירולוגיה של התינוק" של פרופ' ז'וסף וולפה, שהוא לדבריו בכיר הנוירולוגים לילדים בעולם (חוות דעתו נ/7 עמ' 3).

בתשובותיו לשאלות ההבהרה שב פרופ' שטינברג על עמדתו, כי לא היתה מצוקה סב-לידתית כלל וכי נכותו הנוירולוגית של התובע איננה קשורה לאירועים סב-לידתיים. וכך גם בעדותו בבית המשפט: "אני רוצה להבהיר, היום לפי המקובל בקונצנזוס בצורתו הרחבה, ברור שתינוק שבעתיד יש לו נזק נוירולוגי צריך היה להיות חולה ביממה הראשונה או השניה לחייו. חולה במובן זה שהיו צריכים לטפל בו. גם אם נניח שהרישום ב.מ.פ. לא מפורט לולא אומר מה בדקו, אבל במהלך הימים היה תינוק שלא הנשימו אותו, לא הייתה אי ספיקת כליות, לא היה צריך לתת לו אנטיביוטיקה, לא התערבו בכלל – אז ברור שהוא לא היה חולה" (עמ' 22). "במקרה שלנו אפילו קצת תשניק לא היה. אני לא מראה איזשהו סימן שהיה איזשהו דבר שאני יכול להכניס אותו לקטגוריה של תשניק. אני לא מדבר על החומרה הנדרשת שאפילו אם היה תשניק הוא לא נכנס לקשר הסיבתי. אם לא היה בחומרה הנדרשת ואין במקרה זה אף אחד מהסימנים של החומרה הנדרשת אבל אני גם לא מוצא פחות מזה. אני לא רואה שום סימן שהיה תשניק" (עמ' 24 - 25).

27. כדי להצליח בטענותיו, על התובע היה לשכנע כי פרופ' שטינברג טועה בהערכותיו לגבי כל אחד ואחד מהקריטריונים. דומה שהתובע לא הביא ראיות מספיקות לסתירת חוות דעתו של המומחה.

המומחים מטעם התובע אינם מתמודדים עם העדרם של הקריטריונים המקובלים לקביעת הקשר הסיבתי. אין קביעה חד משמעית כי התובע סובל משיתוק מוחין, לא כל שכן עם הצורך בהוכחת שיתוק מוחין משמעותי (כאמור, על כך יפורט בהמשך); אין התייחסות לכך שבדיקת החמצת המטבולית נעשתה מהקיבה ולא מהדם, ד"ר בני-עדני מתייחסת בעניין זה רק לעובדה כי צוינה הוראה לחזור על בדיקת ה- pH (חוות דעתה ת/10 וחוות דעתה המשלימה ת/10א', בפרק הדיון); אין התייחסות להעדר כל סימנים של אנצפלופתיה בסמוך לאחר הלידה וכו'.

28. לתובע אין תשובות ראויות למסקנתו הנחרצת של פרופ' שטינברג ולפיה אין קשר סיבתי בין האירועים הסב-לידתיים למצבו. כל מומחי התובע לא קבעו קשר סיבתי חיובי אלא הגיעו למסקנתם בדבר אפשרות לקיום קשר שכזה רק בשל העדר ראיה על מקור אחר. דרך זו אינה מספקת לקביעת קשר סיבתי, שהרי אין חולק כי ישנם אצל בני אדם ליקויים רבים שאינם ניתנים להסבר, או שלא נערכו להם בדיקות מספיקות למציאת ההסבר. כך העיד פרופ' שטינברג: "...אבל לא היה תשניק ולכן השילוב הזה יש לו עשרות סיבות אחרות... הקשר צריך להיות חיובי ולא שלילי" (עמ' 27). גם פרופ' דרוגן העיד, כי "בחלק מהמקרים לא תהיה סיבה. לא ידעו מה הסיבה. לא שלא תהיה סיבה. תהיה סיבה, אבל לא ידעו מה הסיבה" (עמ' 147). העדרו של הסבר אחר אינו מספיק לקביעת קשר סיבתי לאירוע הלידה.

אוסיף, כי אין בידי לקבל את עמדתה של ד"ר בני-עדני, לפיה ניתן לקבוע קשר סיבתי גם בדרגות שיתוק מוחין הרבה יותר נמוכות, אם שוללים גורמים אחרים (עמ' 109). לדעה זו לא הובאו תימוכין כלשהם, והמומחים האחרים שוללים אותה במפורש (ראו למשל דברי פרופ' קוינט בחוות דעתו נ/7 עמ' 3).

29. עניין זה מתחדד בענייננו, לאור קרבת המשפחה בין הוריו של התובע. קרבה זו מעלה את האפשרות כי מקור נזקו של התובע הוא גנטי. לדברי פרופ' שטינברג, "יש היום למעלה מ-5,000 תסמונות גנטיות היכולות להתבטא בצורה כזו או אחרת. אין אדם בעולם שבודקים לו את כל המגוון של הגנטיקה ולכן יכול להיות שיום אחד ימצא שיש לו בעיה גנטית" (עמ' 27). פרופ' דרוגן מטעם הנתבעת, שהוא כאמור מומחה במיילדות וכן בגנטיקה רפואית, מעלה את האפשרות שהתובע סובל ממחלה גנטית, ואף מביא דוגמה למחלה אפשרית – פגם בגליקוזילציה (נ/6 פסקה 3). לדבריו, מחלות אלו מזוהות לעתים נדירות בלבד וחלק מהחולים מאובחנים בטעות כסובלים משיתוק מוחין (שם). אף ד"ר בני-עדני מטעם התובע מאשרת כי קיימת אפשרות שמקור נזקו של התובע הוא מחלה גנטית כלשהי (ראו חוות דעתה, פרק "דיון"). בעדותה הודתה כי שללה אפשרות זו רק על סמך בירור בעל פה עם הורי התובע ולא על סמך בדיקות גנטיות כלשהן (עמ' 113). מכיוון שהתובע טוען לקשר סיבתי על דרך השלילה, היה עליו לשכנע כי האפשרות שתסמונת גנטית היא המקור למצבו הרפואי אינה סבירה או שסבירותה נמוכה ביותר. עדויות התובע אינן מספיקות לשלול את האפשרות שהמקור למצבו של התובע מצוי בתסמונת גנטית או בגורם אחר.

30. זאת ועוד, כידוע לבית המשפט שיקול דעת האם לקבל ולאמץ את חוות דעת המומחה שמונה מטעמו או לסטות ממנה. עם זאת, הלכה היא כי רק לעיתים רחוקות יסטה בית המשפט מחוות דעת של מומחה מטעמו, במיוחד לאחר שזה נחקר בפניו (ראו ע"א 9418/04 צוות ברקוביץ מאגרי בניה בע"מ נ' דמארי (09.04.2006); ע"א 2544/02 לנגר נ' יחזקאל, פ"ד נח(2) 583, 588 (2004); ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' רבי (31.12.1988); ע"א 8513/12 אברהם נ' עילית חברה לביטוח בע"מ (18.3.2013)). בענייננו מקובלת עליי עמדתו המפורטת והמנומקת של פרופ' שטינברג, השוללת באופן חד משמעתי קיומו של קשר סיבתי. עמדה זו נתמכת על ידי מכלול הראיות שלפניי, מתיישבת עם הלכות בית המשפט בדבר הקריטריונים לקביעת קשר סיבתי ומתיישבת עם העמדות המקובלות בעולם הרפואה.

אף כי די בהעדרו של קשר סיבתי כדי להביא לדחיית התביעה, אוסיף ואבחן בקצרה גם את הטענות בדבר ההתרשלות הנטענת ואת הנזק.

ניטור וניהול הלידה

31. כאמור לעיל, התובע טוען כי הצוות הרפואי התרשל בניטור ובניהול הלידה. הטענה הראשונה שמעלה התובע היא, כי למרות שהניטור (השני) של העובר הצביע על כך כי הוא שרוי במצוקה, לא הוחלט על סיום מידי של הלידה; הטענה השנייה נוגעת לשימוש במלקחיים, שכן התובע טוען כי השימוש במלקחיים הגביר את הסיכון לפגיעה במוחו ועל כן היה על הרופאים להשתמש במכשיר וואקום.

נפתח את הדיון בטענות בעניין הניטור. מומחי הצדדים חלוקים ביניהם בנוגע לפענוח פלט הניטור השני. פרופ' שנקר המומחה מטעם התובע, קובע באופן חד משמעי בחוות דעתו כי מדובר בניטור פתולוגי קשה, בעיקר מבחינת ההאטות בדופק. ניטור זה מצביע על סבל עוברי, ועל כן היה מקום לשקול התערבות מיילדותית מוקדמת יותר (ת/8 עמ' 3, וכן ראו בעמ' 50, 52). לכאורה ניתן להבין כי פרופ' שנקר סבור שהיה צריך לסיים מוקדם את הלידה באמצעות ניתוח קיסרי. עם זאת בעדותו הוא הבהיר, כי זו הייתה אפשרות אבל לא הכרחית, כי הייתה כבר פתיחה גמורה (עמ' 53 ש' 22 – 23 ועמ' 54 ש' 16). כשנשאל כיצד לדעתו היה על הצוות הרפואי לפעול במצב זה, השיב כי היה צריך להפסיק את מתן הפיטוצין ולראות האם דופק העובר מסתדר. ככל שהדופק היה מסתדר, אפשר היה לחכות ללידה רגילה, כי ליולדת כבר הייתה פתיחה. ואילו אם הדופק לא היה מסתדר, עדיף היה להשתמש במכשיר וואקום ולא במלקחיים (עמ' 53 – 54). אציין כי המלצתו של פרופ' שנקר להמתין לאחר הפסקת מתן הפיטוצין, אינה מתיישבת עם קביעתו כי היה צריך לסיים מוקדם יותר את הלידה.

ליקוי נוסף עליו מצביע פרופ' שנקר, הוא אי רישום שעת התחלת המוניטור השני (ת/8 עמ' 3). לפי קביעתו, ניטור זה נפסק בשעה 00:54, ועל כן עד הלידה לא היה ניטור במשך כ- 50 דקות (שם). מכיוון שהניטור הצביע על מצוקה עוברית, העדר ניטור למשך זמן רב כל כך עד ללידה מהווה סטייה נוספת מהסטנדרט הרפואי המקובל.

32. לעומתו סבור פרופ' דרוגן כי הניטור כלל אינו מצביע על מצוקה עוברית (נ/6 בפרק האם הייתה מצוקה עוברית בלידה? וכן בעדותו בעמ' 140), אם כי ממצאי הניטור חייבו המשך השגחה והערכה קלינית של המצב, כפי שאכן נהג הצוות הרפואי בענייננו (שם). בחוות דעתו המשלימה מסביר פרופ' דרוגן, כי בחלק הראשון של הניטור, שנמשך כ-40 דקות, הממצאים שנרשמו אינם קשורים לסבל עוברי אלא הם תוצאה של לחץ על חבל הטבור או על הראש בלידה. בשלב השני של הניטור, ההאטות אכן הופכות תכופות ועמוקות יותר, אך לדבריו מדובר כבר בלידה פעילה, כאשר היולדת לוחצת ללא הפסקה. תרשים כזה אכן יכול לרמוז על הצורך בהחשת הלידה, באמצעות לידה מכשירנית, כפי שנהג הצוות הרפואי במקרה הנדון. בכל מקרה לא היה צורך בניתוח קיסרי (נ/6א' פסקה 3). גם ד"ר יעקב ברוסטובסקי, הרופא שניהל את לידת התובע, העיד שהניטור השני היה תקין. אמנם ניתן לראות שיש לחץ על הראש ויש האטות בדופק, ולכן רצה לסיים את הלידה, אבל יש התאוששות מהירה מאוד ויש גם האצות בדופק (עמ' 187, 190).

בנוגע למועד ביצוע הניטור, סבור פרופ' דרוגן כי הניטור השני בוצע בחדר הלידה, ונמשך עד הלידה עצמה (נ/6א' פסקה 2). זאת, הן מאחר שבוצע במכשיר שונה מהמוניטור שבו נעשה שימוש בניטור הראשון, אשר אין מחלוקת כי בוצע עם הגעתה של היולדת למיון, בחדר הקבלה שם; והן מאחר שלפי צורת רישום הצירים, ניתן לראות שהיולדת לוחצת ולכן יש להניח שהרישום נמשך עד הלידה (שם). מכיוון שניטור זה נמשך כ- 75 דקות, והלידה התרחשה בשעה 02:45, מעריך פרופ' דרוגן כי הניטור החל בשעה 01:30 (שם). מכאן מסקנתו כי היה פער זמנים של כ- 20 – 25 דקות בין הניטור הראשון לשני. לדברי פרופ' דרוגן, מדובר בפער זמנים סביר של מעבר היולדת מחדר הקבלה במיון יולדות לחדר הלידה (עמ' 154).

33. אינני סבור כי יש צורך להכריע במקרה זה, האם הניטור השני היה פתולוגי, אם לאו. היטיב להסביר זאת פרופ' שטינברג, כאשר ציין ש"ניטור עוברי חשוב למיילד כדי לדעת אם ומתי להתערב בתהליך הלידה, אך בדיעבד אם אמנם הייתה מצוקה סב-לידתית משמעותית קובע המצב לאחר הלידה" (ת/1 פסקה 1 בפרק דיון וכן בעמ' 25). והוסיף, כי מוכרים מצבים בהם הניטור העוברי היה פתולוגי, אך לאחר הלידה לא היו כל ממצאים התומכים במצוקה עוברית (שם וכן בעמ' 25).

אוסיף, כי מאותו הטעם אין צורך להכריע האם, כסברת פרופ' שנקר, אכן לא היה ניטור במשך כ-50 דקות עד הלידה (ת/8 עמ' 3).

34. הטענה השנייה עניינה השימוש במלקחיים. גם בעניין זה חלוקים הצדדים. פרופ' שנקר טוען שככל ונדרש סיום מהיר של הלידה היה צריך להשתמש במכשיר וואקום (עמ' 54). עם זאת בהמשך עדותו הוא אישר שאפשר היה להשתמש במלקחיים. לדבריו אין איסור על שימוש במלקחיים, אך עדיף היה להשתמש בוואקום, מכיוון שבמצב של עורף לאחור, השימוש במלקחיים הרבה יותר קשה ויש סיכון גדול יותר לפגיעה בעובר (עמ' 53). פרופ' דרוגן לעומתו סבור שהצוות הרפואי נהג כיאות בביצוע לידה מכשירנית (ת/6א' פסקה 3). בעדותו פירט, כי לפחות בשתי עבודות יש הוכחה לכך שהלחץ התוך מוחי כתוצאה מהמלקחיים פחות מאשר בוואקום, וכן כי במצב של עורף לאחור, המלקחיים יותר טובים מוואקום, כי עם וואקום צריך ללכת מאוד אחורנית כדי ליישר את הראש. לדבריו, ההחלטה אם להשתמש במלקחיים או בוואקום היא של הרופא המיילד, על סמך הגישה, הניסיון והמיומנות שלו (עמ' 145, 155). פרופ' דרוגן אף הוסיף, כי בשנים הרלבנטיות לתביעה, דהיינו בשנת 1985, המלקחיים היו כלי מאוד יעיל לביצוע לידות, ואילו מכשיר הוואקום היה ממתכת, עם טבעת שחתכה את הנרתיק כל פעם כששמו אותו, ולכן הייתה נטייה יותר גדולה לעשות שימוש במלקחיים מאשר בוואקום (עמ' 146, 155). גם ד"ר ברוסטובסקי העיד כי באותן שנים מכשיר הוואקום היה ממתכת, וברגע ששמו את כוסית המתכת על הקרקפת, נוצרה גולה מלאה בדם שלעיתים יצר נזק הרבה יותר גדול (עמ' 189). פרופ' דרוגן ואף פרופ' קוינט הדגישו בעניין זה, כי בדיקות היילוד בפגיה היו תקינות, ללמדך שלא היו סימני פגיעה כלשהם של המלקחיים ברקמות הרכות או בגולגולת (נ/6א' פסקה 4, נ/7 עמ' 4).

35. אינני סבור כי הצוות הרפואי התרשל כאשר ביצע את הלידה באמצעות מלקחיים. לא הוכח כי השימוש במלקחיים בנסיבות המקרה היה אסור או בניגוד לפרקטיקה רפואית מקובלת. גם פרופ' שנקר לא קבע כך, אלא רק טען כי לטעמו עדיף היה, בנסיבות המקרה, לעשות שימוש במכשיר וואקום ולא במלקחיים. בנוסף, לא הוכח כי השימוש במלקחיים גרם לפגיעה כלשהי בתובע.

36. התובע טוען עוד כי ברשומות הרפואיות הנוגעות לניטור ולשימוש במלקחיים היה חסר משמעותי, אשר מעביר אל הנתבעת את נטל הראיה כי הצוות הרפואי לא התרשל. בפלט הניטור השני לא מצוינים מועדי תחילת וסיום הניטור, ואילו לגבי השימוש במלקחיים, לא צוינו השיקולים לשימוש במכשיר, סוג המלקחיים בהם נעשה שימוש, והאם הותירו סימנים בראשו של התובע.

בעניין זה הדגיש פרופ' דרוגן בעדותו, כי "צריך לקחת בחשבון שהתיק הזה הוא משנת 1985 והרישומים בשנת 1985 לא נשפטים בקריטריונים של היום, ואני מבטיח לך שגם אצל שנקר בהדסה, ב- 1985 לא רשמו את כל הדברים האלה". ובהמשך: "ב- 1985 לא היה מקובל לעשות את הפירוט שיש היום" (עמ' 148). ואילו ד"ר ברוסטובסקי העיד, כי לא נהוג לכתוב מה היו השיקולים בשימוש במלקחיים (עמ' 195).

37. אין בידי לקבל טענה זו. לגבי הניטור השני, אכן קיים חסר ברישום זמני ביצועו. עם זאת, גם אם הוא בוצע מיד לאחר הניטור הראשון והסתיים לכן 50 דקות לפני הלידה, אשר בהן התובע לא היה מנוטר, הרי מצבו של התובע לאחר הלידה היה תקין ועל כן בפועל לא הייתה להעדר ניטור זה משמעות כלשהי. לגבי השימוש במלקחיים, לא הובאה בפניי ראיה כלשהי, כי הפירוט בדבר השיקולים בשימוש במלקחיים וסוגם היה בגדר סטנדרט רפואי מקובל במועדים הרלבנטיים לתביעה. טענתו של פרופ' שנקר בעניין זה לא נתמכה על ידי אסמכתא כלשהי, ואילו רופאי ומומחה הנתבעת שללו אותה. על כן יש לקבוע כי הטענה לא הוכחה.

האם התובע סובל משיתוק מוחין (CP)?

38. בהתאם לקביעתו של פרופ' שטינברג, המומחה ברפואת ילדים ובנוירולוגיה של הילד, התובע לא סובל משיתוק מוחין (ת/1 פסקה 4 וכן בעדותו בעמ' 24, 25). בתשובותיו לשאלות ההבהרה הוא מציין ש"CP מוגדר כפגיעה מוטורית סטטית שהחלה סביב הלידה. קיימים סוגים שונים של CP בהתאם להפרעות בטונוס השרירים, לפיזור השיתוק המוטורי, ולנוכחות או היעדר תנועות בלתי רצוניות. במקרה שלפנינו מצאתי מבחינה מוטורית רק סרבול תנועתי בהליכה ובקפיצה, וקצת פחות swinging ביד ימין בעת הליכה. טונוס השרירים תקין; אין שיתוקים; אין תנועות בלתי רצוניות. לפיכך להערכתי התובע איננו מוגדר כסובל מ- CP". בעדותו הסביר פרופ' שטינברג, כי מצב קוגניטיבי לא קשור לשיתוק מוחין. הגדרה של שיתוק מוחין מתייחסת רק למצב המוטורי, שהוא למעשה תנאי סף, וכאשר אינו מתקיים – אין מדובר בשיתוק מוחין. יתכן אפוא לדבריו מצב של שיתוק מוחין, שאליו נלווה נזק מוחי המתבטא בלקות קוגניטיבית (עמ' 25).

39. ד"ר בני-עדני סבורה אחרת. לדבריה, שיתוק מוחין זו עדות לנזק מוחי, לפגיעה בחומר האפור והלבן שבמוח. לטענתה מדובר ב"סל קליני", היכול לכלול הן הפרעה מוטורית, לרבות הפרעות בתנועה או ספסטיות, והן הפרעה קוגניטיבית, כגון פיגור שכלי (עמ' 116). גם מבחינת דרגת החומרה, בשיתוק מוחין קיים ספקטרום גדול. לדברי ד"ר בני-עדני, הנזק המוחי בשיתוק מוחין הוא קבוע, אך הביטוי הקליני שלו יכול להחמיר עם הזמן. כמו כן לא בהכרח ניתן לראות שיתוק מוחין בבדיקת MRI (עמ' 117). ד"ר בני-עדני סבורה, כי מכיוון שהתובע סובל משיתוק מוחין קל, הוא לא אובחן בחודשי חייו הראשונים, וביטוי קליני שלו החל להופיע רק קרוב לגיל שנה, אז הוא הופנה לבירור התפתחותי. בהתאם להערכתה, תמונת שיתוק המוחין הקלינית אצל התובע, בנוכחות בדיקת MRI ששוללת הסבר אחר, ובהעדר אבחנה גנטית, וכן בנוכחות 3 גורמים שהם בשכיחות יותר גבוהה לשיתוק מוחין: לידת מלקחיים, מים מקוניאליים והאטות דופק, במצב זה קיימת סבירות ששיתוק המוחין אצל התובע הוא תולדה של משהו שקשור ללידה (עמ' 110 – 111).

40. הנתבעת לא הגישה מטעמה חוות דעת רפואית בתחום הנוירולוגיה. פרופ' קוינט, אשר הוא כאמור מומחה ברפואת ילדים ובנאונטולוגיה, התייחס לנושא זה בעדותו וציין, כי כאשר ליילוד יש סימנים נוירולוגיים קלים, כגון קצת הפסקות נשימה, קצת שינויי צבע, שהוא לא מצליח לאכול, ואחרי כמה ימים הוא מתאושש, יתכן ויתגלה בשלב מאוחר יותר כי הוא סובל משיתוק מוחין קל. אבל אם לא רואים אצלו שום פגיעה לאחר הלידה, נשלל קיום שיתוק מוחין בהמשך (עמ' 165).

41. כאן המקום להזכיר, כי התובע נבדק גם על ידי מומחים בתחום הנוירולוגי במסגרת תביעתו לקצבת נכות במוסד לביטוח לאומי. ועדה מדרג ראשון הפנתה את התובע ליועץ נוירולוג, אשר קבע בחוות דעתו מיום 4.10.10 כי הבדיקה הנוירולוגית שלו תקינה (נ/10). בעקבות זאת קבעה הוועדה כי לתובע "אין נכות פסיכיאטרית, אין נכות נוירולוגית ואין נכות בגין א.א.ג., אין נכות בגין קיצור רגל" (שם). ועדת העררים אשר בדקה את התובע ביום 8.3.2012, קבעה כי אינה מקבלת את חוות דעתה של ד"ר בני-עדני שהוגשה לעיונה. בהתאם לקביעת הוועדה, התובע סובל מנכות בשיעור 20% בגין פיגור שכלי וכן מנכות בשיעור 20% בגין חולשה קלה בגף תחתון משמאל ויד שמאל (נ/10). הוועדה לא מצאה אפוא כי התובע סובל משיתוק מוחין.

42. ניתן לקבוע כי התובע אינו סובל משיתוק מוחין, אם כי לקביעה זו חשיבות משנית בענייננו, שהרי גם אם ניתן להגדיר את מצבו כשיתוק מוחין, הרי מדובר במצב קל. ראינו כי שיתוק מוחין קל אינו מצביע על קשר לאירועים סב- לידתיים ולכן בין אם מדובר בשיתוק קל ובין אם מודבר בתופעות נוירולוגיות על רקע אחר, ברי שאין קשר בין התנהגות הצוות הרפואי בלידה לבין מצבו של התובע.

סוף דבר

43. לאור כל האמור והמפורט לעיל, אין לי אלא לקבוע כי התובע לא הוכיח את תביעתו, לא הוכיח כי יש קשר סיבתי בין מצבו הרפואי לאירועי הלידה, ולא הוכיח כי הצוות הרפואי התרשל בניטור הלידה או בביצוע הלידה. שוב נזכיר את דברי פרופ' שטינברג, שאמר כי "...העובדה שלאיש זה יש נזק נוירולוגי כזה או אחר, לא הופכת בהכרח לקשר בלידה. יש הרבה אנשים שיש להם בעיות וזה לא אוטומטית קושר אותם לתהליך הלידה" (עמ' 24 - 25).

אשר על כן אני מורה על דחיית התביעה.

התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט ושכר טרחה בסכום כולל של 15,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

ניתן היום, ז' אב תשע"ז, 30 יולי 2017, בהעדר הצדדים.