1. בקשה למתן צו המחייב את התובע להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבעת.

בבסיס הבקשה ניצבת טענת הנתבעת, כי תביעת התובע הינה "תביעת סרק" שתוצאתה ידועה. עוד נטען, כי אם התביעה תדחה, יקשה על הנתבעת לגבות את הוצאותיה מהתובע.

רקע

2. התביעה שהגיש התובע בתיק זה עניינה נזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו, כתוצאה מהתרשלות הרופאים וצוות בית החולים בצפת בניטור מצבו טרם הלידה וכן במהלך הלידה.

התובע נולד ביום 26/1/1985. לגרסתו, אמו הגיעה לבית החולים בצפת ביום 25/1/1985 בשעות הערב. בשל מחדלים בניטור, כך נטען, לא אבחן הצוות הרפואי את מצוקת העובר במועד ולא בוצעה לידה בניתוח קיסרי. רק כעבור מספר שעות בוצעה לידת מלקחיים, שבה נולד התובע.

התובע טוען, כי כתוצאה מרשלנות הצוות הרפואי באבחון המצוקה העוברית שבה היה שרוי ואי ביצוע הלידה במועד, הוא נותר סובל מליקויים נוירולוגיים ופסיכולוגיים שונים הפוגעים בתפקודו. התובע טוען כי הוא סובל מפגיעה מוטורית הגורמת לקשיים בהליכה ומפגיעה קוגניטיבית, שחייבה אותו ללמוד במסגרת חינוך מיוחד, סובל מקשיים בדיבור ומבעיות פסיכולוגיות.

3. התובע טוען, כי קיים קשר סיבתי בין מחדלי הצוות הרפואי והתרשלותם במעקב אחר הלידה ובעיכוב ביצועה, לבין מצבו הרפואי. לפיכך, הגיש את תביעתו בתיק זה לפיצויים. התביעה הוגשה ביום 24/1/2010, כלומר יומיים לפני חלוף תקופת ההתיישנות של 25 שנים.

4. לכתב תביעתו צירף התובע חוות דעת של ד"ר א' פוקס ז"ל, מומחה למיילדות אשר חיווה דעתו כי רישום מעקב הלידה לקוי, כי הצוות הרפואי לא התייחס למצוקה העוברית וכי הצוות התרשל בכך שלא ביצע לידה מוקדמת יותר. המומחה הוסיף, כי "הילד סובל כיום מליקוי נוירולוגי, קיימת אפשרות שמדובר בנזק סב-לידתי [...]". עם זאת, המליץ כי בשאלת הקשר הסיבתי תובא חוות דעת נפרדת.

עוד צירף התובע חוות דעת של מומחית בתחום הנוירולוגיה, ד"ר ליאנה בני-עדני. המומחית ציינה כי בשל נסיבות הלידה "[...] ובהיעדרות סיבה אחרת ברקע לתמונה קלינית של שיתוק מוחין – איני יכולה לשלול את האפשרות שמדובר בהפרעה נוירולוגית הקשורה למהלך הפרינטלי".

עם פטירתו של ד"ר פוקס, הגיש התובע חוות דעת בתחום המיילדות של פרופ' שנקר. גם פרופ' שנקר הגיע למסקנה כי המעקב אחר היולדת בחדר הלידה היה רשלני. עוד ציין "בדיקה של רופא ילודים ובדיקה של רופא נוירולוג, חייבת לקבוע האם קיים קשר בין הסטיות שצוינו בהליך הלידה לבין מצבו הרפואי כיום".

5. הנתבעת מצידה כפרה בטענות בעניין התרשלות הצוות הרפואי ואף כפרה בטענה כי קיים קשר סיבתי בין האירועים הסב-לידתיים לבין מצבו של התובע. פרופ' דרוגן, המומחה בתחום המיילדות, ציין בחוות הדעת כי לא נצפו כל סימנים היכולים להצביע על קשר בין אירועי הלידה למצבו של התובע. המומחה ציין כי לא הייתה לידה ממושכת, לא נצפה מקוניום, לא הייתה עדות לסבל עוברי, התובע נולד עם ציון אפגר 9 ועד לשחרורו מבית החולים לא נצפו כל ממצאים שיכולים להעיד על פגיעה במהלך הלידה.

בחוות דעתו המשלימה הוסיף, כי "למרות חוסר הבהירות לגבי טיב מחלתו של סארי, דבר אחד ברור - אין קשר סיבתי בין אירועי לידתו לבין מחלתו אשר התבטאה חודשים רבים מאוחר יותר כאיחור התפתחותי".

גם פרופ' קוינט, שחוות דעתו הוגשה על ידי הנתבעת, שלל אפשרות לקיומו של קשר בין האירועים בלידה למצבו של התובע כיום. בסיכום חוות דעתו הוא מציין "לא מצאתי כל קשר סיבתי בין ירידות הדופק שנצפו במוניטור לפני לידתו של סארי לבין פגיעתו הנוירולוגית. הניסיון לטעון שניתוח קיסרי היה מונע פגיעה נוירולוגית זו או אחרת תלוש לחלוטין מהמציאות ואינו מתבסס על עובדות כלשהן".

6. רואים אנו כי מומחים שחיוו דעתם לבקשת התובע לא קבעו קיומו של קשר סיבתי ברור אלא רק סברו, על דרך השלילה, כי בהעדר הסבר אחר יש לקשור את המצב הקליני לאירועי הלידה. מנגד, מומחי הנתבעת שללו קיומו של קשר כלשהו.

במצב זה ולאור הסכמת הצדדים מיניתי את פרופ' אברהם שטינברג כמומחה מטעם בית המשפט שיחווה דעתו לגבי הקשר בין אירועי הלידה למצבו של התובע.

7. פרופ' שטינברג מסר את חוות דעתו מיום 9/6/13 (סומנה ת/1) ובה שלל קיומו של קשר סיבתי בין אירועי הלידה למצבו של התובע. המומחה ציין כי "על מנת לקבוע קשר סיבתי בין אירועים סב-לידתיים לבין נזק מוחי עתידי, צריכים להתקיים תנאי סף סב-לידתיים התואמים קריטריונים של חומרת המצב המכונה אנצפלופתיה היפוקסית-איסכמית = HIE".

המומחה הפנה לקונצנזוס הבינלאומי שפירט את הקריטריונים השונים המקובלים לקביעת קשר סיבתי בין אירועים בלידה לבין פגיעות נוירולוגיות, ובהם חמצת מטבולית קשה, אנצפלופתיה בדרגה 2 לפחות, שיתוק מוחין והעדר קשר סיבתי אחר.

לגבי נסיבות המקרה ציין "במקרה שלפנינו לא התקיים אף אחד מתנאי הסף הללו" (ההדגשה הוספה).

המומחה הדגיש כי את קיומו של הקשר הסיבתי בוחנים על פי מצב הילוד לאחר הלידה ולא על פי הניטור בשלב העוברי. הניטור, כך לדעתו, מהווה כלי לקבלת החלטות על ידי הצוות הרפואי אך אינו כלי לקביעת הקשר הסיבתי. המומחה הוסיף כי מיד לאחר הלידה נקבע לתובע אפגר 9, כלומר, מצבו היה תקין. בדיקת החומציות (PH) מהקיבה הייתה תקינה. כן הדגיש, כי בכל ימי האשפוז בבית החולים מצבו היה תקין ולא נצפתה אנצפלופתיה כלשהי, אפילו לא בדרגה נמוכה. מכאן, כך להערכתו, אין קשר סיבתי בין אירועי הלידה למצב התובע.

8. בא כוח התובע לא הסתפק בחוות הדעת וביקש להפנות למומחה שאלת הבהרה. ביום 22/4/13 ניתנו התשובות (סומנו ת/2). בתשובותיו, חזר המומחה על הערכתו כי אין קשר סיבתי. המומחה הוסיף והדגיש, כי מצבו של התובע אינו תואם מצב של שיתוק מוחין (CP), שהוא אחד הקריטריונים לקביעת הקשר הסיבתי. המומחה הבהיר כי מבחינה מוטורית התובע סובל רק מ"סרבול תנועתי" ולא משיתוק.

9. לאחר קבלת התשובות ביקש בא כוח התובע לזמן את המומחה לחקירה בבית המשפט. ביום 18/3/14 נשמעה עדותו של המומחה. גם בחקירתו, שב המומחה והדגיש כי להערכתו אין קשר סיבתי בין אירועי הלידה למצבו של התובע.

המומחה הבהיר בחקירתו את מסקנותיו, הסביר כי בדיקת החומציות נעשתה מהקיבה ולא מהדם. הדבר עולה בבירור מהמסמכים הרפואיים. כמו-כן, הסביר כי אם החומציות הייתה נמדדת בדם הרי שתוצאה של 6-PH, לא הייתה מאפשרת לתובע להישאר בחיים. מכאן ברור, שהבדיקה אינה בדיקת חומציות בדם אלא בקיבה (עמ' 20).

המומחה התייחס גם להעדרם של נתונים בדבר ציון האפגר של התובע בדקה החמישית לאחר הלידה כפי שצפוי היה להימצא, והבהיר כי אם סמוך ללידה האפגר תקין ואין אינדיקציה להתדרדרות, אין הכרח לבצע בדיקה נוספת (עמ' 21). לדבריו, המצב ההפוך הוא שחשוב, דהיינו מצב שבו בלידה ציון האפגר נמוך ונדרשת בדיקה לגבי האפשרות של שיפור במצבו.

המומחה שלל את הטענה כי נמצאו מים מקוניאליים, והבהיר כי על פי הרישום מצאו מקוניום בבדיקה ברקטום של העובר ולא במים (עמ' 22). לדבריו "כאשר מכניסים זונדה לפי הטבעת ומוצאים מקוניום זה המצב התקין [...]" (עמ' 22).

לבסוף התייחס המומחה לשאלה האם התובע סבל מאנצפלופתיה (מצב של ירידה בהכרה), והבהיר כי גם אם נמצאה אנצפלופתיה בדרגה נמוכה, אין בכך די כדי לשכנע בקיומו של קשר סיבתי (עמ' 24). במקרה הנוכחי לא נמצאה כל אנצפלופתיה. לבסוף חזר המומחה והבהיר כי מצבו של התובע אינו תואםCP – שיתוק מוחין (עמ' 25, 26).

10. המומחה הוסיף והבהיר כי העדר הסבר מוכר אחר למצבו של התובע, אינו מחייב את המסקנה כי מצבו נובע מאירועי הלידה. המומחה הסביר כי כיום ישנם למעלה מ-5,000 תסמינים גנטיים היכולים להתבטא בצורות שונות. יתרה מזו "[...] יש הרבה חולים בסדר גודל שלו שאנו לא מוצאים אצלם אתיולוגיה". לדבריו "הקשר צריך להיות חיובי ולא שלילי" (עמ' 27).

(הערה: בשורה 25 לפרוטוקול נרשם "וזה הופך אותם כקשורים ללידה", וצריך להיות: "וזה לא הופך אותם כקשורים ללידה").

11. בעקבות חקירת המומחה, הוצע לתובע לשקול מחדש את המשך ההליכים בתיק. בתגובה הודיע בא כוח התובע כי הוא מבקש להמשיך בהליכים והוא סובר "כי סיכויי התביעה גבוהים". כן ביקש להגיש חוות דעת רפואית נוספת של ד"ר אינספקטור.

מבלי להכריע בבקשה לצירוף חוות הדעת אציין, כי ד"ר אינספקטור אינו מתייחס לקביעת המומחה פרופ' שטינברג, וגם הוא אינו קובע כי ישנן אינדיקציות להוכחת הקשר הסיבתי. ד"ר אינספקטור מציין כי התובע סובל משלוש תסמונות; סימנים מוטוריים קלים של שיתוק מוחין, אפילפסיה וליקויים קוגניטיביים. שלוש תסמונות אלו, כך לדעתו, "ידועות כמופיעות באסוציאציה זו לזו בהקשר של מצוקה עוברית". נזכיר, כי ד"ר אינספקטור הינו הראשון מבין המומחים שמצא כי התובע סובל מאפילפסיה.

פרופ' שטינברג שהתייחס לדברים אלו הבהיר, כי בהנחה שהתובע סובל כיום מאפילפסיה, הרי שלא ניתן לקשור זאת לאירועים סב-לידתיים. המומחה הוסיף כי סוג האפילפסיה שתואר על ידי ד"ר אינספקטור, אינו מוכר כקשור לאירועים סב-לידתיים אלא מוכר כקשור לרקע גנטי (עמ' 20).

הבקשה

12. בבקשה הנוכחית עותרת הנתבעת לחייב את התובע להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיה. הנתבעת מדגישה כי בשים לב לחוות הדעת שהוגשו ובמיוחד לחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט ועדותו, ההליך הנוכחי הינו הליך סרק. התביעה, כך נטען, חסרת סיכוי. עוד נטען, כי גם מצבו הכלכלי של התובע מצדיק מתן צו ערובה, שכן על פי הנטען התובע אינו עובד וכאשר נדרש להפקיד פיקדון להבטחת שכר המומחה התעכב זמן רב עד שגייס את הכספים.

13. התובע מתנגד לבקשה וסובר, כי למרות עדותו של המומחה מטעם בית המשפט, התביעה אינה חסרת סיכוי. המומחים מטעם הצדדים טרם נחקרו. יתרה מזו, נמצאו לדעתו פגמים בחוות דעת המומחה בהתעלמותו מנתונים שונים, כגון ההמלצה שניתנה לחזור על בדיקת ה- PH והעדרם של רישומים רפואיים שונים.

הכרעה

14. דין הבקשה להתקבל ואף אני סבור כי במקרה חריג זה ראוי לחייב את התובע בהפקדת ערובה להוצאות.

15. הסמכות לחייב תובע בהפקת ערובה מצויה בתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, הקובעת:

"(א) בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.

(ב) לא ניתנה ערובה תוך המועד שנקבע, תידחה התובענה, אלא אם כן הורשה התובע להפסיקה; נדחתה תובענה לפי תקנה זו, רשאי התובע לבקש ביטול הדחייה, ואם נוכח בית המשפט או הרשם שסיבה מספקת מנעה את התובע מליתן את הערובה תוך המועד שנקבע, יבטל את הדחייה בתנאים שייראו לו, לרבות לענין ערובה והוצאות".

תכליתה של התקנה הינה למנוע תביעות סרק והבטחת החזר הוצאות הנתבע אם יזכה בתביעתו (ראו י' זוסמן סדרי הדין האזרחי 899 (מהדורה שביעית, 1995); רע"א 7543/04 ליסטר נ' ליסטר (3.10.04)).

בפסיקה נקבעו שיקולים שונים אותם יש לשקול בעת הכרעה בבקשה, ובהם מצבו הכלכלי של התובע, סיכויי הצלחת התביעה, זכות הגישה של התובע לבתי משפט, מורכבות ההליך, המועד שבו הוגשה הבקשה ועוד (ראו בהרחבה רע"א 5783/13 סעלוק נ' שירותי בריאות כללית (14.11.13); רע"א 1007/08 עזבון ג'אליה נ' מדינת ישראל (31.01.10)).

16. כאשר התביעה המוגשת הינה תביעתו של ניזוק כנגד מזיק, ברי שמצבו הכלכלי לבדו אינו יכול להצדיק מתן צו, שהרי אם מצבו הכלכלי הדחוק של התובע נובע מהנזק שבגינו הוגשה התביעה, נמצא חוסמים תביעות מוצדקות רבות ופוגעים שלא כדין בניזוקים.

17. אלא שבמקרה הנוכחי המצב שונה. מצויים אנו בשלב מתקדם של ההליך - לאחר שהוגשו חוות דעת של הצדדים, לאחר שהוגשה חוות דעת של מומחה מטעם בית המשפט ולאחר שזה נחקר. לתובע ניתנה זכות נרחבת להביא את עניינו לבית המשפט. אמנם ההליך טרם הגיע לסיומו, אולם בשלב זה ניתן כבר להעריך בצורה שקולה את סיכויי ההצלחה ואת טיבו של ההליך. מטעם זה גם נמנעתי מלדון בבקשה לפני חקירת המומחה והוריתי שהבקשה תדון רק לאחר סיום החקירה (פרוטוקול מיום 26/1/14).

18. הרחבתי בתחילת החלטתי בפירוט חוות הדעת השונות ותיאור חקירת המומחה מטעם בית המשפט שכן אלו מצויים בלבה של ההכרעה בעניין הקשר הסיבתי. דומני, כי לתובע אין תשובות ראויות למסקנתו הנחרצת של המומחה ולפיה אין קשר סיבתי בין האירועים הסב-לידתיים למצבו. כל מומחי התובע (4 במספר – אם כוללים את ד"ר אינספקטור), לא קבעו קשר סיבתי חיובי אלא הגיעו למסקנה רק בשל העדר ראיה על מקור אחר. דרך זו אינה מספקת לקביעת קשר סיבתי, שהרי אין חולק כי ישנם אצל בני אדם ליקויים רבים שאינם ניתנים להסבר, או שלא נערכו להם בדיקות מספיקות למציאת ההסבר. העדרו של הסבר אחר אינו מספיק לקביעת קשר סיבתי לאירוע הלידה.

19. שאלת הקשר הסיבתי העובדתי בין אירועים סב-לידתיים לבין פגיעות נוירולוגיות אצל ילודים העסיקה ומעסיקה לא רק משפטנים אלא גם אנשי רפואה. לאור אי הבהירות בשאלה ניסו מומחי רפואה לקבוע קריטריונים לקביעת הקשר הסיבתי. כיום מקובל לקבוע קיומו של קשר סיבתי בין אירועים סב לידתיים לפגיעות נוירולוגיות על פי קריטריונים אלו. בעולם הרפואה מקובלים שני ניירות עמדה המגבשים את הקריטריונים לקביעת הקשר הסיבתי, אשר ההבדלים ביניהם אינם רבים; האחד, נייר העמדה משנת 1997, של ועדת מחקר של איגוד המיילדים באוסטרליה ובניו זילנד, בראשות פרופסור אלסטייר מקלנן, המוכר כקונצנזוס. נייר עמדה זה סיכם את המחקרים בנושא הסיבות לשיתוק מוחין. צוין שם, כי מחקרים חדשים הוכיחו שאין עוד מקום להנחה הקודמת לפיה רוב מקרי שיתוק המוחין קשורים באירועים שאירעו במהלך הלידה. להיפך, על פי המחקרים הגיעו המומחים למסקנה כי רק אחוז קטן של המקרים נגרם בשל אירועי הלידה. המומחים עשו ניסיון להתגבר על הקושי בקביעת הקשר הסיבתי, וקבעו קריטריונים על פיהם ניתן יהיה להעריך קיומו של קשר שכזה.

הקונצנזוס הציג 3 קריטריונים הכרחיים, שיש בהם כדי להצביע על כך שהיפוקסיה (חוסר חמצן) במהלך הלידה גרמה לנכות נוירולוגית קבועה. הקריטריונים שפורטו היו כדלקמן:

א. עדות לחמצת מטבולית בדם טבורי בלידה, או בבדיקת דם שנלקחה זמן קצר לאחר הלידה (pH פחות מ- 7 וערך בסיס גדול או שווה ל- 12).

ב. התחלה מוקדמת של תסמיני אנצפלופתיה נאונטלית קשה או בינונית בעוברים שנולדו אחרי שבוע 34 של ההיריון.

ג. שיתוק מוחין מסוג קוודריפלגיה ספסטית או דיסקינטית.

כמו כן הוצגו 5 קריטריונים נוספים, אשר בהתקיימם יחד יש בהם כדי לתמוך במסקנה שהאירוע ההיפוקסי אירע במהלך הלידה. עם זאת כל אחד מקריטריונים אלה בפני עצמו אינו ספציפי לקביעת הקשר הסיבתי לאירוע הלידה:

א. אירוע היפוקסי "מסמן" שאירע מיד לפני או במהלך הלידה.

ב. שינוי פתאומי, מהיר וממושך של קצב לב העובר, בדרך כלל לאחר האירוע ההיפוקסי המסמן, כאשר קצב הלב קודם לכן היה תקין.

ג. ציון אפגר בין 0 ל- 6 במשך יותר מחמש דקות.

ד. עדות מוקדמת של מעורבות רב מערכתית.

ה. עדות הדמייתית מוקדמת לפגיעה מוחית חריפה.

המומחים ציינו במפורש, כי ככל שאחד מהקריטריונים ההכרחיים אינו מתקיים, הדבר מחזק את המסקנה שההיפוקסיה במהלך הלידה אינה הגורם לשיתוק המוחין. לדוגמא, אם אין בנמצא את נתוני הגזים בדם, לא ניתן להסיק מנתונים אחרים כלשהם על קיומו של אירוע היפוקסי בלידה, מאחר ונתונים אחרים אלה אינם ספציפיים. במידה ונמצא כי כל שלושת הקריטריונים ההכרחיים מתקיימים, יש לקבוע האם ההיפוקסיה היתה חריפה או כרונית.

כן צוין, כי אם אחד מהקריטריונים התומכים לא מתקיים, או לחילופין אם נמצאו ממצאים הסותרים קריטריונים אלו, יש בכך כדי להטיל ספק רב בדבר נקודת הזמן בה אירע הנזק הנוירולוגי. בכל אחד מהקריטריונים התומכים בפני עצמו יש רק תמיכה חלשה בכך שהאירוע ההיפוקסי החריף במהלך הלידה הוא שגרם לנזק, מאחר ופרט לקריטריון הרביעי, יכולות להיות להם סיבות אחרות למיניהן, כגון זיהומים. על כן על רוב הקריטריונים התומכים להתקיים כדי לחזק את המסקנה בדבר הקשר בין אירועי הלידה לבין הנזק הנוירולוגי. ממצאים סותרים, לדוגמא אפגר תקין בדקה החמישית, יהוו משקל נגד למועד האירוע ההיפוקסי.

השני הינו דו"ח שפרסם בשנת 2002 האיגוד האמריקאי למיילדות וגניקולוגיה, ה- ACOG, בנושא פגיעה מוחית אצל ילודים ושיתוק מוחין. גם בדו"ח זה צוינו קריטריונים, שיש בהם כדי להצביע על כך שאירוע חריף במהלך הלידה גרם לשיתוק מוחין. כאמור בדו"ח, הקריטריונים המפורטים בו מבוססים על הקריטריונים של הקונצנזוס, עם מספר שינויים שאין צורך לפרטם כעת.

20. בתי המשפט בישראל לא קבעו כי הקריטריונים של הוועדות האמורות כמות שהם, מחייבים גם לצורך קביעת הקשר הסיבתי בהליכים משפטיים. אם כי אימצו את העיקרון, כי על מנת להוכיח קשר סיבתי בין אירועים סב לידתיים לנזק נוירולוגי אצל הילוד, יש להוכיח התקיימותם של קריטריונים מקובלים הנבחנים מיד לאחר הלידה (ראו פסק הדין בע"א 4484/11 פלוני נ' משרד הבריאות ( 18.2.13)).

כך למשל בע"א 6992/09 לזר נ' הסתדרות מדיצינית הדסה (29.12.11) אומר השופט עמית:

8. ואם לא די בכך, הרי שחסרו אצל המערער כל אותם סממנים מוכרים, שנזכרו פעמים רבות בפסיקה בהקשר של תשניק סב-לידתי והם:

(-) אפגר נמוך מאוד גם בדקה החמישית והעשירית לאחר הלידה (סולם האפגר מבוסס על חמישה נתונים: נשימה, דופק, צבע, תגובה לגירוי, וכוח שרירים (טונוס) כאשר כל פרמטר זוכה לציון בין אפס לשתיים כך שהניקוד המכסימלי לתינוק בעת היוולדו הוא עשר);

(-) חמצת בדם (רמת PH נמוכה מהתקין);

(-) פרכוסים או ממצאים חריגים בבדיקה הנוירולוגית שנערכת לתינוק עם יציאתו לעולם או בימים או בשבועות הראשונים לאחר הלידה, כמו רפיון שרירים, שינויים בטונוס גוף (היפוטוניה או היפרטוניה) או ממצאים לא תקינים בבדיקת הרפלקסים;

(-) פגיעה רב מערכתית כמו פגיעה בכליות או הפרעה בתפקודי קרישה.

מובן כי בחינת סממנים אלו, בבחינת נקודת מוצא, אינה כזה ראה וקדש, והיא צריכה להיעשות בזהירות. כך, לדוגמה, האפגר אינו "מדע מדויק" אלא סובייקטיבי ומהימנותו תלויה במיומנות הצוות הרפואי, ואילו חומציות בערכים תקינים יכולה להעיד על המצב בעת עריכת הבדיקה, מבלי לשלול בהכרח אפשרות של סבל עוברי ומצב של חוסר אספקת חמצן קודם לכן (ע"א 7375/02 בי"ח כרמל נ' עדן מלול, פ"ד ס(1) 11 (2005)).

21. המומחה מטעם בית המשפט התבסס על קריטריונים אלו ובחן את התקיימותם. המומחה קבע שאף אחד מהם לא התקיים. משמע, כדי להצליח בטענותיו, על התובע לשכנע כי המומחה טועה בהערכותיו לגבי כל אחד ואחד מהקריטריונים. המומחים מטעם התובע אינם מתמודדים עם העדרם של התנאים הנדרשים. אין קביעה חד משמעית כי התובע סובל משיתוק מוחין, לא כל שכן עם הצורך בהוכחת שיתוק מוחין משמעותי; אין התייחסות לכך שבדיקת החמצת המטבולית נעשתה מהקיבה ולא מהדם; אין התייחסות להעדר כל סימנים של אנצפלופתיה בסמוך לאחר הלידה וכו'. משמע, גם אם יתקבלו כל חוות הדעת מטעם התובע לא יהיה בהן די כדי לקבוע קיומו של קשר סיבתי.

22. זאת ועוד, כידוע לבית המשפט שיקול דעת האם לקבל ולאמץ את חוות דעת המומחה שמונה או לסטות ממנה. עם זאת, הלכה היא כי רק לעיתים רחוקות יסטה בית המשפט מחוות דעת של מומחה מטעמו, במיוחד לאחר שזה נחקר בפניו (ראו ע"א 9418/04 צוות ברקוביץ מאגרי בניה בע"מ נ' דמארי (09.04.06); ע"א 2544/02 לנגר נ' יחזקאל, נח(2) 583, 588 (2004)). התובע לא מסביר מדוע המקרה הנוכחי הינו כזה המצדיק סטייה מחוות הדעת.

23. בנסיבות אלו דומני, כי סיכויי התביעה הינם קלושים ביותר עד כי ניתן לראות בהמשך הדיון כ"הליך סרק". נוסיף כי אין חולק שמצבו הכלכלי של התובע אינו טוב. בתגובתו לא טען התובע כי ביכולתו לשאת בהוצאות אם יפסקו ולא צורפה שום ראיה על מצבו הכלכלי.

מאידך, בהודעה מיום 5/2/14 מציין בא כוח התובע כי התובע אינו עובד ו"אין לו מקור הכנסה מלבד קצבת הכנסה דלה...". התובע גם התקשה בגיוס הפיקדון להבטחת שכר המומחה וביקש ארכה לגיוס הסכום שנדרש (2,500 ₪).

סוף דבר

24. בנסיבות העניין, כאשר מצויים אנו בשלב די מתקדם של בירור הקשר הסיבתי, דומני כי אין מנוס אלא לקבוע שסיכויי הצלחת התובע קלושים. כאשר לסיכויים קלושים אלו מצטרף מצב כלכלי קשה, יש לקבל את הבקשה ולחייב את התובע להפקיד ערבון להבטחת הוצאות הנתבעת.

על כן אני מחייב את התובע להפקיד, תוך 21 יום, עירבון כספי או ערבות בנקאית על סך של 25,000 ₪.

אם לא יופקד העירבון, תסולק התביעה.

אין צו להוצאות בבקשה זו.

ניתנה היום, ט' ניסן תשע"ד, 09 אפריל 2014, בהעדר הצדדים.