1. בקשה לפסילתי מלהמשיך ולדון בתביעה בשל חשש כי דעתי בתיק "נעולה" עד כי יש למבקש חשש מפני "משוא פנים". הבקשה הוגשה בעקבות החלטתי מיום 9/4/14 שבה קבעתי כי על המבקש, התובע, להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבעת והדגשתי כי סיכויי הצלחת התביעה אינם גבוהים.

המשיבה מתנגדת לבקשה.

הרקע

2. בהחלטתי מיום 9/4/14 פירטתי בהרחבה את ההליכים שהתנהלו עד כה בתיק ולכן אמנע מלחזור על הדברים ואסתפק בתמצית העובדות.

התביעה בתיק זה הוגשה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, על פי טענתו, בשל התרשלות הצוות הרפואי בבית החולים "זיו" בצפת. נטען כי ביום 25/1/1985 הגיעה אמו של התובע לבית החולים על מנת ללדת את בנה – התובע, אולם הצוות הרפואי לא ניטר כראוי את האם ולא אבחן את מצוקת העובר במועד. רק כעבור מספר שעות, נולד התובע בלידת מלקחיים. העיכוב בניטור המצוקה העוברית, כך נטען, גרם לפגיעה בתובע שמתבטאת בליקויים נוירולוגיים ופסיכולוגיים הפוגעים בתפקודו.

3. בין הצדדים התגלעו מחלוקות הן לעניין הרשלנות המיוחסת לצוות הרפואי והן לעניין הקשר הסיבתי בין אירועי לידת התובע לבין מצבו הרפואי. לפיכך, הוריתי על מינויו של פרופ' שטיינברג כמומחה מטעם בית המשפט על מנת שיחווה דעתו בדבר הקשר הסיבתי. המינוי נעשה בהסכמת הצדדים.

4. המומחה חווה דעתו כי אין כל קשר סיבתי בין אירועי הלידה למצבו של התובע. על עמדתו זו חזר הן בתשובותיו לשאלות ההבהרה והן בחקירתו בבית המשפט. המומחה הבהיר כי על מנת לקבוע קשר סיבתי בין אירועי לידה למצבו של ילוד, יש להצביע על התקיימותם של מספר מבחני סף והבהיר, כי "במקרה שלפנינו לא התקיים אף אחד מתנאי הסף הללו" (ההדגשה הוספה).

5. לאחר הגשת חוות הדעת וחקירת המומחה בבית המשפט, נדונה בקשת הנתבעת לחייב התובע בהפקדת ערובה להוצאות בהתאם לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. לאחר שניתנה לצדדים אפשרות להביא טענותיהם, ניתנה ביום 9/4/14 החלטתי בה הוריתי כי על התובע להפקיד סך של 25,000 ₪ להבטחת הוצאות הנתבעת. בהחלטתי דנתי באריכות בשאלת הקשר הסיבתי והבעתי דעתי כי סיכויי הצלחת התובע בתביעתו קלושים. כן הוספתי כי "ניתן לראות בהמשך הדיון כ'הליך סרק'".

הבקשה

6. בבקשתו הנוכחית טוען התובע כי קביעתי שסיכויי ההצלחה הינם קלושים, ובמיוחד השימוש בביטוי "הליך סרק", מעידים כי דעתי "ננעלה" עד כי קיים חשש למשוא פנים. הבקשה הועברה לתגובת הנתבעת אשר מתנגדת לבקשת הפסילה וסבורה כי אין באמור בהחלטה כדי להצדיק בקשת פסילה, שכן הדברים נאמרו לצורך הדיון בבקשה למתן צו ערובה להוצאות.

בתגובתו לתשובת הנתבעת מבהיר בא כוח התובע, כי "נכון הדבר שלצורך הדיון בבקשה להפקדת ערובה נדרש בית המשפט להכריע בשאלת סיכוי התביעה ולכן ברור שאין מנוס מהסקת מסקנות בעניין זה". למרות זאת סבור התובע כי נפל פגם בהחלטה שכן בית המשפט לא התייחס לטענת התובע "[...] שלפיה ידה של זכות הגישה לערכאות המשפטיות על העליונה ורק במקרה שבו מדובר בהליך סרק מובהק, מוצדק להטיל ערובה".

הכרעה

7. דין הבקשה להידחות שכן אין בהחלטה ובדעה שהובעה על סיכויי ההליך כדי להקים עילת פסילה.

במסגרת הכרעה בבקשה למתן צו ערובה להוצאות, שוקל בית המשפט שיקולים שונים ובהם מצבו הכלכלי של התובע, סיכויי הצלחת התביעה, זכות הגישה לערכאות, מורכבות ההליך, מועד הגשת הבקשה ועוד (ראו פסקה 15 להחלטה מים 9/4/14 ופסקי הדין המוזכרים שם).

8. במסגרת זו בחנתי את סיכויי הצלחת התובע בהליך הנוכחי. הדגשתי בהחלטה (בסעיף 17), כי במקרה הנוכחי בחינת סיכויי הצלחת התביעה מבוססת לא רק על כתבי הטענות אלא גם על חוות דעת ועל עדויות המומחה שמונה על ידי בית המשפט. יתרה מזו, את הדיון בבקשה דחיתי עד לאחר השלמת חקירתו של המומחה על מנת שניתן יהיה להתרשם טוב יותר מחוות הדעת ולהביע דעה מבוססת יותר על סיכויי ההצלחה.

9. כאר בית המשפט מביע דעתו על סיכויי ההצלחה במסגרת הכרעה בבקשה למתן צו ערובה להוצאות, הוא עושה זאת על פי חובתו, שהרי סיכויי ההצלחה חייבים להיבחן לצורך הכרעה בבקשה. הבעת דעה במסגרת זו אינה מלמדת כי דעתו של בית המשפט "נעולה", אלא היא מלמדת כי בית המשפט בחן את הטענות והראיות, כפי שנפרשו לפניו עד לאותו מועד, והביע דעתו על בסיס כל אלו.

10. גם הביטוי "הליך סרק" לא מעיד על כך שדעת בית המשפט "נעולה". הביטוי "הליך סרק" משקף את ההלכה לפיה במצבים מתאימים, די בכך שסיכויי ההצלחה הינם קלושים כדי להצדיק מתן צו ערובה להוצאות, אף אם יש בכך כדי לחסום את הגישה של התובע לערכאות (ראו למשל (רע"א 6353/12 אברהם נ' יגרמן, פסקה 5 (16.1.2013), רע"א 5738/13 סעלוק נ' שירותי בריאות כללית פסקה 6 (314.11.1) ועל-כן הקביעה כי מדובר ב"הליך סרק" נדרשת לצורך ההכרעה בבקשה. ונזכיר, מצבו הכלכלי הדחוק של התובע כלל אינו שנוי במחלוקת.

11. אוסיף כי מתגובת התובע עולה למעשה טענה חדשה שמשמעה כי עלי לפסול עצמי הואיל והתעלמתי מטענתו בדבר זכות הגישה לערכאות. גם טענה זו אינה מקימה עילת פסלות. ככל שבית המשפט מתעלם מטענה רלבנטית, הרי שפתוחה דרכו של בעל הדין לפנות לערכאת הערעור ואין בכך משום עילת פסלות (ראו י' מרזל, דיני פסלות שופט, 77-176 (2006)). יתרה מזו, בהחלטתי האמורה לא התעלמתי מזכות הגישה לערכאות אלא בחנתי את מכלול השיקולים, לרבות זכות הגישה, והגעתי למסקנה כי האיזון הראוי במקרה הנוכחי מצדיק את חיובו של התובע להפקיד ערובה.

בכל מקרה ולמען הסר ספק מובהר כי "דעתי לא ננעלה" וככל שיובאו ראיות המצדיקות קביעה בדבר קיומו של קשר סיבתי, ויצדיקו סטייה מחוות דעתו של המומחה שמונה על ידי בית המשפט, לא יהיה בהחלטה בבקשה למתן צו ערובה להוצאות כדי למנוע את קבלת התביעה.

סוף דבר

12. לאור כל האמור, אני דוחה את בקשה הפסילה.

ניתנת לתובע ארכה עד 15/6/14 להפקיד את הערובה, שאחרת אורה על מחיקת התביעה.

ניתנה היום, ז' סיוון תשע"ד, 05 יוני 2014, בהעדר הצדדים.