תביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה – 1975.

המחלוקת סבה על נזק בלבד.

עובדות צריכות לעניין

1. התובעת ילידת 28/8/52, נפגעה כנוסעת באוטובוס בתאונת דרכים ביום 19/5/09. בתאונה נגרם לה שבר מרוסק בצוואר זרוע שמאל (ידה הדומיננטית). היא טופלה שמרנית בחדר מיון ובהמשך אצל אורתופד בקופת חולים, השתמשה כמה חודשים במתלה לזרוע וטופלה בפיזיותרפיה. כחודשיים לאחר התאונה, התגלה בבדיקת אולטרה-סאונד קרע בגודל כ – 3 מ"מ בגיד המסובב (SS).

2. המל"ל הכיר בתאונה כתאונת עבודה, אישר אי כושר של 3 חודשים ושילם לה דמי פגיעה. וועדה רפואית מ – 6/9/09 קבעה לה נכות זמנית של 50% עד 30/11/09. ב – 1/12/09 עמדה התובעת בפני וועדה שנייה בראשות ד"ר מרסר. היא התלוננה על חוסר יכולת להרים את היד ועל כאבים ביד. ד"ר מרסר עיין בצילום כתף עדכני וקבע שהשבר מחובר בעמדה טובה עם אי סדירות קלה באזור הגבשושית הגדולה. עוד עיין במכתב האורתופד המטפל וציין את הקרע בגיד. בבדיקה הקלינית מצא הגבלה בתנועות אבדוקציה – הרחקה צדית מהגוף (70 מעלות) סיבוב חיצוני (30 מעלות), סיבוב פנימי (20 מעלות) וכיפוף קדמי – הרמה (90 מעלות). עוד מצא רגישות סובאקרומיאלית. בשל מכלול הפגימות קבע ד"ר מרסר לתובעת נכות בשיעור 15%, על פי סעיף 41 (4) (ב) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז – 1956, שעניינו הגבלה בתנועות פרק הכתף עד גובה השכם.

ד"ר מרסר הפעיל את תקנה 15 עד לתקרת 19% "בשל קושי פיסי לחזור לעבודתה כמטפלת בקשישים". כבר עתה, קביעת השפעתה התפקודית של הנכות הרפואית היא מעניינו של בית המשפט, ונראה כי ד"ר מרסר (ואחרים בהמשך) לא היה מודע לטיב ולהיקף עבודתה של התובעת במט"ב.

3. לאחר שמיעת העדויות וקביעת התיק לסיכומים, חידשה התובעת את בקשתה (שנדחתה קודם לכן) למינוי מומחה בתחום התעסוקתי. נעתרתי ומיניתי את ד"ר טמיר גפן (להלן – "המומחה" או "ד"ר גפן"). הנתבעת ביקשה לפסול את חוות דעתו לאחר שעיין במסמכים שקיבל מב"כ התובעת בניגוד לכתב המינוי, ובקשתה נדחתה.

4. ד"ר גפן קבע שהתובעת איבדה 40% מיכולת ההשתכרות. הוא נחקר ממושכות במשך שתי ישיבות. לאחר הישיבה הראשונה ביקשה הנתבעת רשות להביא ראיות לסתור, בקשה שנדחתה בשל עיתוי הגשתה. הנתבעת עומדת על טענתה בסיכומים.

5. מטעם התובעת העידו היא עצמה, שתי בנותיה, גב' הופמן, מנהלת סניף מט"ב הנוכחית וגב' ברושי, עובדת מחלקת השיקום במל"ל. הנתבעת הגישה תצהיר חוקר וסרטוני מעקב. מהלך המשפט התאפיין בעשרות בקשות, תגובות, התנצחויות והתנגדויות סרק.

6. הצדדים חלוקים אודות השלכת הנכות הרפואית על כושר ההשתכרות של התובעת. לטענת התובעת, איבדה כליל את כושר השתכרותה ואילו לטענת הנתבעת לא איבדה כלל את כושר השתכרותה ולחילופין, מדובר בגריעה קלה. מחלוקות נוספות סבות על חובת הקטנת הנזק, על עזרת הזולת ועל חישובים. עיינתי בכל הטענות והנימוקים בסיכומי הצדדים ואיני מוצאת לפרטם אחד לאחד.

הפסדי שכר בעבר וגריעה מכושר ההשתכרות

7. הפגיעה במבוגר, לא כל שכן באישה קשת יום, מעוררת אמפתיה ורצון להקרין חום אנושי אך אינה מחליפה את החובה לבחון את גרסתה באמות המידה הנוהגות לגבי כל עד במשפט. התובעת האדירה את מצבה עובר לתאונה והפריזה בתיאור מגבלותיה לאחריה. לאחר שירדה מדוכן העדים ניצלה את פגישתה עם ד"ר להזינו בעובדות לא נכונות ולהציג בפניו מצג פיסי לא נכון אודות מגבלותיה. התנהלותה המחושבת והמגמתית, כמו גם הימנעותה מהבאת ראיות חשובות ללא הסבר סביר, השפיעה על קביעת הממצאים העובדתיים.

8. התובעת בוגרת 8 שנות לימוד, החלה לעבוד בגיל 15. לאחר מספר שנות עבודה במשק בית, התמסרה לגידול בנותיה ובשנת 1991 החלה לעבוד במט"ב כמטפלת בקשישים. בשנת 2008 ובשנת 2009, עד לתאונה, עבדה בהיקף של 4 שעות ליום במהלכן טיפלה בממוצע בשני קשישים. לאחר התאונה שהתה בחופשת מחלה במשך 6.5 חודשים. ב – 2/12/09, למחרת קביעת הנכות הצמיתה, הפסיקה את עבודתה. מט"ב שילמה לה פיצויי פיטורין באמצעות קרן פיצויים והשלימה לסכום מלא. בינואר 2012 פנתה למחלקת שיקום במל"ל אך לבסוף לא הגישה תביעה לשיקום מקצועי בהיעדר עבודות מתאימות למגבלותיה. עד היום אינה עובדת. הצדדים חלוקים על אופי עבודתה ועל נסיבות הפסקת עבודתה.

אופי העבודה

9. לענייננו ובהתאם לחוות דעתו של ד"ר גפן, נחלקת אוכלוסיית המטופלים לשתי קבוצות לפי מידת תלותם ואופי צרכיהם: בקבוצה הראשונה נמצאים קשישים הנדרשים לעזרה פיסית ולעבודה במשק בית ואילו בקבוצה השנייה נמצאים קשישים הנדרשים לעזרה קלה בליווי, בבישול ובקניות וכד' (מטעמי נוחות ולצורך הדיון יכונו - "קשישים תלויים" ו"קשישים עצמאיים"). לגרסת התובעת טיפלה בקשישים תלויים. היא הצהירה שנדרשה לשטוף מדי יום את חדרו של הקשיש ולסדרו, כולל ניעור וניקוי כלי מיטה ושטיחים, לנקות את המטבח, להכין לו אוכל ולנייד אותו כאשר לעיתים משקלו עולה על משקלה. היא לא הוכיחה את גרסתה, אדרבא, הראיות הנסיבתיות מתיישבות יותר עם האפשרות שטיפלה בקשישים עצמאיים.

10. בתשובות לשאלון הצהירה שעבדה בממוצע 4 שעות ביום, כך עולה מתלושי שכר שהגישה והנה כאשר נשאלה בחקירה הנגדית כמה שעות עבדה ביום, 'הרחיבה' ל – 6 שעות. כאשר עומתה עם התלושים, השיבה "אני לוקחת 3 מטופלים, אחד מהם חלילה בבית חולים או נפטר אז אני נשארת עם 2 וקורה לפעמים שאני נשארת עם מטופל אחד. אני יכולה לעבוד גם 8 שעות ולפעמים גם 4 שעות" (עמ' 20).

11. אם ניתן היה להניח לזכותה שבלחץ החקירה הנגדית הציגה משאלת לב כעובדה, באה התובעת והסירה את האפשרות מעל הפרק. בביקורה אצל ד"ר גפן, חזרה על הסיפור שעבדה 6 שעות ביום ואף הוסיפה (מעבר לתצהירה) שעזרה לקשישים להתלבש ולהתקלח, ערכה עבורם קניות וליוותה אותם בסידורים ובטיול יומי. מעבר לניסיון ה'שדרוג', כאשר היא מוגנת מחקירה נגדית, ניתן ללמוד לכאורה על היחס הנדרש בין מספר השעות לבין צרכי המטופל. האפשרות שבפרק זמן ממוצע של שעתיים (שני קשישים ב – 4 שעות) תבצע התובעת את כל הפעולות הנדרשות אצל קשיש תלוי, סבירה פחות מהאפשרות שתבצע בהן פעולות הנדרשות אצל קשיש עצמאי.

12. התובעת זימנה לעדות את מנהלת סניף מט"ב דאז, גב' פסקל אך התברר שפרשה בינתיים מעבודתה. נעתרתי לבקשתה להעיד את המנהלת הנוכחית גב' הופמן ולהגיש באמצעותה מסמכים. ואולם התברר שגב' הופמן לא הכירה אותה ולא ידעה לאיזה סוג תפקוד נדרשה עם מטופליה. הנתונים הללו מופיעים ברשימת מטופלי התובעת שנמצאת במשרדה, מאחר שלא נדרשה, לא הביאה אותה לבית המשפט (עמ' 8, ש' 25 – 32).

13. גב' הופמן לא ידעה דבר על מצבה הרפואי של התובעת עובר לתאונה. התובעת לא היססה להעיד, בתשובה לשאלה אם סבלה מסחרחורות: " "פה ושם כמו כל אחד" (עמ' 24 למעלה). תשובתה רחוקה מהמציאות. ד"ר גפן ציין מתיקה בקופת חולים תלונותיה 'מזה שנים' על התקפי סחרחורת וחוסר יציבות. התובעת עצמה סיפרה לרופאים שטיפלו בה באשפוז משנת 2008 על סחרחורות לעיתים, שנים, בעיקר בעת הקימה (דף 55 למוצגי הנתבעת). ב"כ הנתבעת הציעה לגב' הופמן שלא תשלח מטפלת עם דלקת פרקים וסחרחורות למטופל שזקוק לעזרה במעברים אלא למטופל שזקוק לעזרה קלה. גב' הופמן השיבה שבעיה רפואית מהווה שיקול במכלול שיקולים (עמ' 6 למטה).

14. התובעת בחרה לא לזמן את גב' פסקל, חברות וחברים לעבודה או מי ממטופליה או בני משפחותיהם. למעשה, הייתה יכולה להימנע מכל הטרחה לו רק הייתה מבקשת מבית המשפט לצוות על מט"ב להמציא את רשימת מטופליה. היא נמנעה ובחרה 'לשדרג' את גרסתה מול ד"ר גפן. התנהלותה מדגימה באופן בולט את ההיגיון בזיהוי הימנעות מהגשת ראיות עם הודאה שהגשתן הייתה פועלת לחובת הנמנע (ע"א 9656/05 שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ, פורסם בנבו).

התובעת לא הוכיחה שעבדה עם קשישים תלויים לפני התאונה.

נסיבות הפסקת העבודה לאחר התאונה

15. התובעת הצהירה שפוטרה ממט"ב בעקבות הפגיעה ושגב' פסקל, אמרה לה בטלפון שאחרי מה שקרה לה, אינה יכולה לעבוד אצלם. לתצהירה צירפה אישור הפסקת עבודה חתום בידי גב' פסקל ובו נכתב שסיבת הפסקת העבודה היא 'בעיית בריאות'. סעיף 6 לחוק פיצויי פיטורין, תשכ"ג – 1963 קובע שלעניין פיצויי פיטורין, רואים התפטרות עובד כפיטורין אם התפטר לרגל מצב בריאותו, ולאור הממצאים הרפואיים, תנאי העבודה ושאר נסיבות העניין הייתה סיבה מספקת להתפטרות. ואולם התובעת אינה טוענת שהתפטרה, אין זה תפקידו של בית המשפט להמציא לה גרסה. אפילו הייתה טוענת שהתפטרה בשל התאונה, לא ניתן לדעת מה היו שיקוליה של גב' פסקל, אם בכלל, לראות בהתפטרותה משום פיטורין.

16. הדיון להלן מעבר לנדרש. גב' הופמן הניחה ש'בעיית בריאות' היא הפגיעה בתאונה. ביום שקדם להוצאת אישור הפסקת עבודה, כתבה כרמית לשרה ממט"ב שהתובעת הפסיקה את עבודתה לפני מספר חודשים בשל תאונת עבודה (נפלה) ושברה את הכתף. "בשיחה איתה היום – עדיין אינה מסוגלת להרים עד הסוף את היד. אינה יכולה בינתיים לעבוד" (ת/3). גב' הופמן לא ידעה להשיב כיצד הפך חוסר היכולת "בינתיים" בתוך יום אחד לחוסר יכולת תמידי (עמ' 9 למעלה). התובעת לא הציגה לה את גרסתה על פיטורין. גב' הופמן הניחה שלאור אופי הפגיעה בתאונה, התקשתה התובעת לבצע את המטלות הנדרשות (טיפול אישי וסביבתי, עזרה ברחצה, בהלבשה, בניקיון וכו', עמ' 6 – 7). אך כאמור, התובעת לא הוכיחה שנדרשה לבצע את המטלות הללו במסגרת תפקידה.

התובעת לא הוכיחה שפוטרה בכלל ועקב התאונה בפרט וממילא אין קשר קבלת פיצויי פיטורין לבין התאונה.

תפקודה של התובעת במומה

17. התובעת הצהירה שעבודה במשק בית ובעזרה בבית מצריכה כוח ושאינה יכולה להרים אפילו ילדים קטנים. בביתה היא מבשלת ומסדרת חפצים וגם מפעילה מכונת כביסה ומשתדלת לתלות מה שהיא יכולה אך את העבודות הרציניות אינה יכולה לעשות וכיום עושה אותן בתה הצעירה. תצהירה שותק ביחס למגבלות בטווחי תנועות בשל כאבים.

18. בחקירתה הנגדית נשאלה אם היא יכולה להרים את היד עד הכתף. ללא היסוס השיבה: "לא. רק יכולה לפתוח ולסגור את היד." (עמ' 22, למעלה). תשובתה אינה משקפת את המציאות. בבדיקתה אצל ד"ר גפן הפגינה הגבלה בטווחי תנועה בכתף בגין כאבים אך ביציאתה "הרימה יד שמאל בטבעיות לנשק מזוזה והדגימה טווח תנועה טוב מעט מזה שהדגימה בבדיקה.". הטווח שהודגם בפועל - 110 מעלות (20 מעלות מעל גובה השכם).

19. התובעת התלוננה בפני ד"ר גפן על כאבים בכתף שמקרינים עד לגובה המרפק, שהיא מתקשה להרים את היד לגובה, מתקשה לנקות בבית ולסדר דברים בארונות גבוהים. היא סיפרה לו שהיא מבשלת, נעזרת בבעלה לכביסה ומדי פעם זקוקה לכדורים לשיכוך כאבים. ד"ר גפן כתב שפגיעה בגיד SS מתבטאת בחולשה או בכאב בעת הרחקת היד וברוטציה ושלתובעת נותרה מגבלה פחותה במעט מזו שהדגימה בבדיקה: בהרחקה – 90 מעלות וברוטציה פנימית – עד חוליה L1.

20. בסרטון המעקב נראית התובעת תולה כביסה בשתי הזדמנויות ומשתמשת גם ביד שמאל תוך כדי הטיית הכתף והושטת היד קדימה אל מחוץ לחלון. מחוץ לבית הרימה את היד מעל לגובה הכתף כדי לתלות עליה תיק. ד"ר גפן חלק על הצעת ב"כ הנתבעת לפיה מדובר בתפקוד רגיל והצביע על כך שבקטע הראשון תפקדה לרוב עם יד ימין והקטע היחיד בו הרימה את היד מעל לגובה השכם כדי לתלות את התיק, הוא כפי שציין בבדיקתו (עמ' 36). לב"כ התובעת אישר שיש טווח אליו היא יכולה להרים את היד תוך גרימת כאב. להצעה שלא בדתה דברים השיב באלגנטיות: "לא זה העניין, אלא אני מאמין שנגיד סוג הפגיעה שיש לה בהחלט יכול לגרום שתתקשה לבצע אותו טווח תנועה שבפועל היא מסוגלת לעשות מס' פעמים לצורך העבודה.". (עמ' 40, ש' 7 – 26). מאחר שהתובעת לא חזרה אל דוכן העדים ולא העידה מלכתחילה על הופעת כאבים בהרמה של 20 מעלות מעל לגובה השכם (חד פעמית או חוזרת) לא הוכיחה הגבלת תנועה בגובה הזה.

21. קיבוץ הנתונים מעלה שהתובעת מוגבלת בשל כאביה ובשל חולשה (בין שמקורם בשבר ובין שמקורם בקרע בגיד) בהרחקת ידה הדומיננטית אל צד הגוף מעבר ל – 90 מעלות, בהגעה עם היד מאחורי הגב מעל לגובה של חוליה L1 ובהרמת היד (קדימה) והפעלתה בגובה העולה על 20 מעלות ביחס לגובה השכם. המגבלות אינן באות לידי ביטוי ואינן מפריעות לה באופן כלשהו לבשל, לסדר חפצים בבית, לתלות כביסה ולהשגיח על נכדיה (בני 5 ו – 8.5). באותה מידה ממש, אינן באות לידי ביטוי ואינן מפריעות לה להמשיך ולעבוד עם קשישים עצמאיים (חוות דעתו של ד"ר גפן).

יכולתה של התובעת להשתלב בשוק העבודה

22. התובעת הצהירה שניסתה למצוא עבודה באופן עצמאי ודרך לשכת התעסוקה, ללא הצלחה. היא העידה שבתה פיזרה פתקים בעיר, שחשבה לטפל בילדים גדולים, לסדר (סחורות) במרכולים, אך אלו שהתקשרו רצו שתטפל בתינוקות ובכך היא מתקשה מפני שאינה יכולה להרים את היד (עמ' 23, ש' 15 ואילך). בהיעדר סיוע, לא אוכל לקבל את גרסתה.

התובעת לא הוכיחה שחיפשה עבודה.

23. השאלה הבאה עניינה בסיכויי התובעת להשתלב בשוק העבודה, לו הייתה מחפשת עבודה.

ב – 16/1/12 חתמה על תצהיר עדות ראשית. באותו חודש התראיינה אצל גב' ברושי ממחלקת השיקום במל"ל. גב' ברושי הניחה שלא תוכל לשוב לעבודה כמטפלת בקשישים, שדרשה ממנה מאמצים פיסיים ופנתה לחפש לה עבודה מתאימה אחרת בהתאם ל'מנדט' בתקנות 3 (א) (2) ו – 3 (א) (3) לתקנות הביטוח הלאומי (שיקום מקצועי), תשט"ז – 1956. העבודות הדלות בהינתן נתוניה הבסיסיים (מוכרת וקופאית) לא התאימו עקב מומיה. האפשרות לשלוח אותה לקורס מחשב נשללה שכן מומיה מנעו מראש את שילובה בעבודת כקופאית. לאחר פגישתן והאחרונה בחודש אפריל ובהחלטה משותפת, הופסק הטיפול והתובעת לא הגישה תביעה לשיקום מקצועי (עמ' 11 – 12).

24. גב' ברושי העידה ש"אנשים בגיל 45 כבר לא מוצאים עבודה, הגיל פועל נגד יכולת האדם, כמעט בכל תחום, מהשתלבות בעבודה" (עמ' 13 למעלה). איש לא יחלוק על הקושי של מבוגרים להתחרות בשוק העבודה ועל התעצמותו אצל נעדרי השכלה וכישורים תעסוקתיים שמשלח ידם היה כרוך במאמץ פיסי. התאמתם ה'טכנית' לעיסוקים חלופיים מחייבת להביא בחשבון מקדם סיכון רציני ביחס לסיכויי קליטתם בשוק 'מוטה צעירים' והתמדתם באותם עיסוקים. זו גם דעתו של ד"ר גפן, שהעריך את הפגיעה בכושר ההשתכרות של התובעת ב – 40% , לאחר שהצביע על עבודות חליפיות לתובעת כגון טיפול במתבגר, ליווי הסעות בחינוך המיוחד ומכירה בחנויות שמתאימות למגבלותיה (עמ' 35, ש' 9 – 16). בנטרול הפרמטר של תנאי השוק, הפחית את הפגיעה בכושר השתכרותה של התובעת ל- 25% (עמ' 37, ש' 10 – 19).

25. מאחר שהתובעת לא הוכיחה שטיפלה בקשישים תלותיים לפני התאונה ולא הוכיחה קשר בין מומיה לבין עזיבת העבודה במט"ב, נותר לבחון את השלכת מומיה על יכולתה להשתלב בטיפול בקשישים עצמאיים. בהערכת הגריעה מכושר ההשתכרות מתרשם בית המשפט בין היתר מנתוניו מאפשרויותיו של הנפגע לנתב את עיסוקו במומו, יכולתו לשוב לעבוד במקצועו ובאותו מקום עבודה, מצב התעסוקה בשוק הרלוונטי ועוד (ע"א 4302/08 שלמייב נ' בדארנה, פורסם בנבו). לדעת ד"ר גפן סיכויי קליטתה של התובעת נמוכים שכן המעבידים מעדיפים עובד בריא. בהשוואה בין כושר השתכרותה לפני התאונה, בהנחה שעבדה עם קשישים עצמאיים לבין כושרה עקב הפגיעה בתאונה, אישר שמדובר בפגיעה קלה (עמ' 38, ש' 8 – 15).

26. לטענת התובעת מגבלתה לא הייתה כה קריטית אילו ניחנה בפרופיל תעסוקתי אחר. בפועל, הסיכוי שתמצא עבודה בגילה ובמגבלתה הממשית ביד דומיננטית, הוא תיאורטי בלבד וכך גם מוכיחים ניסיונותיה. הטענה ניגפת מול הממצאים העובדתיים והתעסוקתיים. מעבר לנדרש, ה'תמהיל' שמציעה התובעת בין ההשלכה התפקודית לבין הפרופיל התעסוקתי חורג מפרופורציה (השוו - ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי ואח', פ"ד נב (3) 792). ה'תמהיל' אינו נותן מענה לחובת הקטנת הנזק בכלל ובנסיבות שלפניי בפרט.

נפנה לחישוב הנזק.

הפסדי השתכרות

27. לעבר - שכרה החודשי של התובעת עובר לתאונה עמד על 2,117 ₪ (אישור על תשלום דמי פגיעה). הצדדים העמיקו בחישובים, ב"כ התובעת הכין טבלה עם דמי הבראה ושי לחג, הוסיף 'פעימות' של שכר מינימום והגיע נכון ליום הגשת הסיכומים ל – 3,130 ₪. ב"כ הנתבעת חלקה על חישוביו ולבסוף הגיעה לסכום של 2,700 ₪. מצד אחד, לאור חלוף הזמן מאז התאונה יש צדק בבקשה לשערך ע"י הוספת 'פעימות' בהתאם להסדרים במשק ומצד שני, התובעת לא הניחה תשתית לסכומים. אעמיד את בסיס השכר על 2,850 ₪.

28. המוסד לביטוח לאומי אישר לתובעת אי כושר מלא של 3 חודשים ונכות זמנית של 50% למשך 3.5 חודשים. בניגוד לעמדת הנתבעת, סבורני שהתובעת לא הייתה מסוגלת לעבוד גם בתקופת הנכות הזמנית.

פוסקת לתובעת:

(א) 2,850 ₪ X 6.5 = 18,525 ₪.

(ב) 18,525 ₪ X 12% = 2,223 ₪ עבור הפסדי פנסיה.

29. התובעת יושבת בבית באפס מעשה מ – 1/12/09. היא לא ניסתה לחפש עבודה כמטפלת בקשישים עצמאיים. התנהלותה איננה מתיישבת עם התנהלותו של אדם סביר בנתוניה ולא ניתן לומר שנקטה באמצעים סבירים להקטנת הנזק (ע"א 320/87 גנזך נ' אריה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה (1) 743, 746ו). עם זאת, יש להביא בחשבון את סיכוייה הנמוכים להיקלט בשוק העבודה בנתוניה.

התובעת לא שכנעה שאלמלא התאונה הייתה ממשיכה לעבוד עד גיל 70. מעבר לכך שלא סתרה את חזקת גיל הפרישה, קשה להניח שמי שעבדה בגיל 57 בחצי משרה, תאזור כוחות לעבוד לאחר גיל 67.

בהתחשב במכלול השיקולים דלעיל, אני פוסקת לתובעת סכום של 45,000 ש"ח בגין הפסדי שכר ליתר התקופה בעבר ולגריעה משכרה בעתיד. סכום זה משקף כ - 12.5% מאובדן כושר עבודתה כולל הפסד יחסי של זכויות סוציאליות.

עזרת הזולת ושכר ראוי למיטיבות

30. בשלושת החודשים לאחר התאונה נעזרה התובעת בעובדת מט"ב. אני מוכנה לקבל שעד להחלמתה קיבלה עזרה מוגברת מבנותיה, בעיקר מהצעירה שמתגוררת בבית. אך לאחר מכן, היא עצמה הצהירה בתשובה לשאלון (שאלה 62) שנעזרה במשפחתה בממוצע פעם בשבוע. בתה הצעירה הצהירה שמאז ועד היום היא מנקה ומסדרת את הבית בין 13.5 ל – 14 שעות בשבוע ואחותה תמכה בה בתצהירה.

31. הבנות קרובות אצל אמן והעידו בהתרגשות, אך סבורני שנקלעו להפרזה. הפיצוי הנדרש בסיכומים, כ – 344,000 ₪ עבור עזרת הבת הצעירה ושכר ראוי לשתי הבנות, מופרז בכל קנה מידה ולא ניתן אותו לצרכים הנובעים מהתאונה. יש להביא בחשבון שעם התקדמות הגיל, תיזקק התובעת ממילא לעזרה בעבודות הבית. פוסקת פיצוי גלובאלי בסכום של 25,000 ₪.

הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה

32. התובעת כללה בכתב התביעה טענות על הוצאות. אך בתצהירה לא התייחסה ולא הגישה ראיות על הוצאות. הוצאות היחידות להן טענה בסיכומיה הראשיים היו הוצאות משפט. טענתה עלתה לראשונה בסיכומי מענה לסיכומי הנתבעת. אין מקום לפסוק פיצוי, וודאי לא על נזק מיוחד, בהיעדר ראיה להוצאות. בשולי הדברים, התאונה הוכרה כתאונת עבודה וככלל, מכוסות ההוצאות על ידי המוסד לביטוח לאומי.

נזק לא ממוני

33. בהינתן הנכות הרפואית וגילה של התובעת, נפסק פיצוי בסך 21,102 ₪.

סה"כ – 111,850 ₪.

ניכויים

34. דמי פגיעה בסך 4,817 ש"ח ומענק נכות בסך 21,416 ₪, סה"כ - 26,223 ₪.

סוף דבר

הנתבעת תשלם לתובעת 85,627 ש"ח בצירוף שכ"ט עו"ד בסך 13,024 ש"ח ואגרת משפט.

בקשה לפסיקת הוצאות בגין ליקוט חומר רפואי תידון לאחר הגשת קבלות.

ניתן היום, ט' חשוון תשע"ז, 10 נובמבר 2016, בהעדר הצדדים.

ניתן היום, י"א חשוון תשע"ז, 12 נובמבר 2016, בהעדר הצדדים.