1. בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר התייצבות.

2. מדובר בתיק נזקי גוף, אשר טופל, לפני שהועבר לטיפולו של מותב זה, בידי מותבים קודמים. הדיון בשאלת החבות פוצל מהדיון בשאלת הנזק. ביום 10.11.2013 נתן מותב קודם החלטה בענין החבות (אשר נשאה כותרת "פסק דין (חלקי) בענין החבות"). ביום 29.12.2013 הגיש הנתבע 2 ערעור על ההחלטה בבית המשפט המחוזי. התיק הועבר לטיפולו של מותב זה. ביום 25.6.2014 נתתי פסק דין בתיק (קרי - קבעתי בענין הנזק). ביום 13.7.2014 קבע בית המשפט המחוזי (כבוד הנשיא י' כהן) כי ערעורו של הנתבע 2 על ההחלטה בנושא החבות צריך היה להידרש כערעור ברשות ולא כפי שהוגש. צוין, כי עם השלמת פסק הדין, פתוחה הדרך לערעור על כל פסק הדין, ובזכות. בית המשפט המחוזי הציע למחוק את הערעור וכי יוגש ערעור כהלכתו על פסק הדין כולו. הנתבע 2 הודיע לבית המשפט המחוזי כי בכוונתו למצות את ההליכים מול בית משפט קמא, על ידי הגשת בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר, וכי בהתאם יגיש ערעור כהלכתו על פסק הדין כולו. מכאן הבקשה שבפני.

3. אקדים ואציין כי הגעתי למסקנה שדין הבקשה להתקבל, נוכח הסיבה שגרמה לכך שבא כוחו דאז של הנתבע 2, עו"ד קובי בן צבי, לא התייצב לדיון ההוכחות שהתקיים בשאלת החבות. ביום 25.10.2012 קבע בית המשפט את מועד הדיון להוכחות בנושא החבות – 9.6.2013. כחודש לפני הדיון הנזכר (ביום 11.5.2013) הגיש הנתבע 2 בקשה, בין היתר לדחיית מועד הדיון. עו"ד בן צבי טען כי יום הדיון הוא תאריך הלידה המשוער של אשתו. עו"ד בן צבי צירף לבקשתו אסמכתא מבית החולים שערי צדק (אשר נערכה, לפי הרשום בה, מספר ימים קודם לכן), בה נרשם כי תאריך הלידה המשוער הוא יום הדיון עצמו – 9.6.2013. כן הודיע עו"ד בן צבי כי הנתבע 2, קשיש חולה סרטן אשר עבר באותם ימים טיפולי כימותרפיה, לא יכול לנכוח בעצמו בדיון (צורפה לבקשה גם אסמכתא בענין טיפול הכימותרפיה לנתבע 2). בהחלטה מיום 13.5.2013 דחה בית המשפט את הבקשה לדחות את הדיון. ביום 30.5.2013 הגיש עו"ד בן צבי בקשה ל"עיון חוזר" אשר נדחתה אף היא. ביום 6.6.2013 הגיש עו"ד בן צבי הודעה ובקשה בהן הודיע כי לא יוכל להתייצב לדיון בצפת ביום בו אמורה רעייתו ללדת בירושלים, תוך ציון, בין היתר, כי הואיל ומדובר בטיפול משפטי פרו בונו אין אפשרות שעורך דין אחר יתייצב במקומו. בנסיבות, ביקש עו"ד בן צבי בשם הנתבע 2 להורות על הגשת סיכומים ומתן פסק דין על בסיס המסמכים בתיק, תוך שמירת כל זכויותיו לערעור כולל על החלטות הביניים לדחות את הבקשות בענין מועד הדיון. בית המשפט קבע, כי אין בדחיית מועד שמיעת הראיות עקב מצבו הבריאותי של הנתבע 2 כדי להוות טעם לדחיית הדיון, שהרי אין בדחייה כזו כדי להבטיח התייצבותו לישיבה נדחית. עו"ד בן צבי והנתבע 2 לא התייצבו לדיון. בית המשפט קיים את דיון ההוכחות בנושא החבות, ולאחר הגשת סיכומים (לרבות בידי הנתבע 2), נתן ביום 10.11.2013 את החלטתו הנזכרת בנושא החבות, בה נקבע, לגבי הנתבע 2, כי הנתבע 2 חב כלפי התובעת בגין מלוא נזקיה בגין התאונה מושא התביעה; בהודעה לצד שלישי שהגיש הנתבע 2 נקבע כי מנהל העבודה (שהוא בעלה של התובעת) מחויב לשלם לנתבע 2 40% מכל תשלום פיצוי אותו יחויב הנתבע 2 לשלם לתובעת, ככל שיחויב.

4. כפי שכבר צוין, ביום 29.12.2013 הגיש הנתבע 2 ערעור על ההחלטה בנושא החבות שניתנה לאחר הדיון שאליו לא התייצב הנתבע 2 בנסיבות שתוארו לעיל. הנתבע 2 לא הגיש באותה עת בקשה לבטל את ההחלטה בענין החבות. הבקשה הוגשה לאחר שהתיק הועבר לטיפולו של מותב זה, אשר אף נתן פסק דין בתיק (ולאחר שערעור על ההחלטה בענין החבות נמחק). הבקשה לא הוגשה במועד – לא במועד להגשת בקשה לביטול ההחלטה בענין החבות, ואף לא במועד להגשת בקשה לביטול פסק הדין. בנסיבות הענין, הגם שלא התבקשה ארכה להגשת הבקשה, אני מאריך את המועד להגשתה עד המועד שבו הוגשה.

5. לדעתי סיבת אי-התייצבותו של עו"ד בן צבי לדיון ההוכחות בנושא החבות מצדיקה ביטול ההחלטה בנושא החבות. פסקה ו' לנוהל 1-10 של נשיאת בית המשפט העליון "טיפול בבקשות לדחיית מועדי דיון", שהיה בתוקף בתקופה הרלוונטית, קבעה: "נסיבות יוצאות דופן וחריגות, כגון לידה... עשויות להוות בדרך כלל נימוק מוצדק לדחיית מועד הדיון, ובלבד שלא ניתן היה להיערך לקראתן מראש ולמצוא פתרון סביר שיאפשר את קיום הדיון כולו או חלקו (לרבות על-ידי בא-כוח אחר)" (יצוין כי פסקה ה' לנוהל החדש של נשיא בית המשפט העליון 1-14 "נוהל טיפול בבקשות לשינוי מועדי דיון", אשר נכנס לתוקף ביום 18.5.2014 קובע כי "בכל בקשה לשינוי מועד דיון שביסודה נסיבות אישיות של בעל דין או בא-כוחו, יבחן בית המשפט האם ניתן היה להיערך מראש, ואם ניתן היה למצוא פתרון סביר שיאפשר את קיום הדיון במלואו או בחלקו. כך למשל, על ידי מילוי מקומו של בא-כוח בעל הדין על ידי עורך דין אחר. מטבע הדברים, נסיבות אישיות חריגות, שאינן צפויות מראש, עשויות להוות נימוק מוצדק לשינוי מועד הדיון").

ככלל, לידה – צפויה (למצער לאם) חודשים רבים לפני התרחשותה. אך קביעה מראש של מועדה של לידה טבעית אינה בגדר מידע מדויק. דומה כי לא אחרוג מגבולות הידיעה השיפוטית כשאומר כי גם כאשר מועד תחילת ההריון ידוע, לידה יכולה להתרחש אף שבועות לפני או לאחר 40 שבועות. כפי שטען עו"ד בן צבי בבקשתו לדחות את מועד דיון ההוכחות בנושא החבות, המועד של דיון ההוכחות בנושא החבות נקבע כ-8 חודשים מראש, ובאותו שלב, מועד הלידה העתידית לא היה ידוע. פנייתו של עו"ד בן צבי לדחיית הדיון לקראת הלידה גם לא היתה בגדר מחטף ברגע האחרון. כפי שכבר צוין, עו"ד בן צבי פנה לבית המשפט כחודש לפני הדיון בבקשתו לדחות את מועד הדיון, וזאת תוך צירוף אסמכתא רפואית אשר הצביעה על כך שיום הדיון הוא-הוא יום הלידה הצפוי; והאסמכתא הנזכרת נערכה (על פניה), רק ימים ספורים קודם לצירופה לבקשה. בית המשפט דחה את הבקשה לדחות את הדיון. על כן, עו"ד בן צבי היה מחויב להגיע לדיון. לא מדובר בענייננו בביטול מחובת הצדק נוכח פגם שנפל בעצם מתן ההחלטה. ואולם, משלא התייצב לדיון, השאלה הרלוונטית היא האם ישנו הסבר המתקבל על הדעת לאי-התייצבותו לדיון, או שמא מדובר בזלזול בבית המשפט גרידא. לא ניתן להפריז בחשיבות קיום החלטות של בית המשפט, לא כל שכן בידי עורכי דין; אולם אין בידי לקבוע כי אי התייצבותו של עו"ד בן צבי, המתגורר בירושלים, לדיון בצפת במועד שבו צפויה אשתו ללדת, היתה בגדר זלזול גרידא בבית המשפט. אין צורך להכביר מלים בענין זכותו של אדם להיות ליד בת הזוג בעת לידה, על כל המשתמע ממנה, החל מכך שמדובר באחד מהרגעים המכוננים והחשובים בחייה של משפחה, דרך הרצון לסייע לבת הזוג ברגעי קושי קיצוניים וכלה בסכנת נפשות, שאמנם אינה נפוצה, העלולה להתעורר לאם ולתינוק לעת לידה. לא נעלמה מעיני טענת התובעת לפיה עד היום לא ידוע מתי בדיוק ילדה רעייתו של עו"ד בן צבי. אם ילדה לאחר מועד הדיון בנושא החבות, הרי לא ניתן היה לדעת זאת, ככל הנראה, לפני מועד הדיון עצמו. לא נטען כי הלידה התרחשה לפני מועד הדיון, אך גם אם הייתי מניח שהלידה התרחשה יום או אף מספר ימים לפני הדיון, לא בהכרח הייתי קובע כי העדר התייצבות בנסיבות כאלה מהווה זלזול בבית המשפט גרידא.

ודוק: הודעתו של עו"ד בן צבי על כך שהנתבע 2 לא יתייצב בעצמו לדיון עקב מחלתו לא הפכה את שאלת התייצבותו של עו"ד בן צבי לשולית. ייתכן וניתן להסיק מתקנה 474 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 כי בדרך כלל ההתייצבות הנדרשת בהליך האזרחי היא של עורך הדין בעוד שהתייצבות בעל הדין עצמו אינה מעלה או מורידה למעט באותם מקרים בהם נדרשת התייצבותו לפי הוראה של בית המשפט (רע"א 3522/10 גני עינב (בניה מעולה) בע"מ נ' בן דוד, פס' 22 (6.3.2012) ואסמכתאות שם; להלן ענין גני עינב). התייצבותו של עו"ד בן צבי ללא הנתבע 2 היתה עלולה לגרור ויתור הנתבע 2 על ראיות מטעמו, אך עו"ד בן צבי יכול היה לערוך חקירה נגדית מטעמו של עדי הצדדים האחרים ללא פגיעה ביעילות הדיון, והדבר היה מתיישב עם תכלית תקנה 157 לתקנות. כפי שקבע השופט י' דנציגר בהסכמת חבריו להרכב בענין גני עינב:

"לטעמי, הפרשנות למונח 'תובע' או 'נתבע' בהקשר לתקנה 157(3) לתקנות סדר הדין האזרחי צריכה להיגזר מתכלית התקנה – ליתן בידי בית המשפט כלי שיבטיח את ניהולו היעיל והתקין של הדיון, ללא עיכובים בלתי נחוצים, כדי למנוע פגיעה בבעל הדין שכנגד, בבית המשפט ובאינטרס הציבורי" (ענין גני עינב, שם).

הנתבעת 1 – היא המושב, לגביו נקבע בהחלטה בענין החבות שהוא אינו חב כלפי התובעת – טענה כי ההחלטה בענין החבות לא ניתנה שלא בפני הנתבע 2, תוך שהיא מצביעה על כך שבית המשפט נתן את אותה ההחלטה לאחר שהוגשו כתבי בית דין מטעמו ולאחר שהוא אף הגיש סיכומים. אמת, לאחר דיון ההוכחות בנושא החבות אליו לא התייצב, הגיש הנתבע 2 סיכומים. ואולם, לאור הבהרתו של עו"ד בן צבי בענין שמירת זכויותיו בערעור לפני שהגיש סיכומים למען הזהירות, והגם שלא הגיש הנתבע 2, בזמנו, בקשה לבטל את ההחלטה במקביל להגשת ההליך הערעורי, נכון לדעתי בנסיבותיו של המקרה שבפנינו, לראות את ההחלטה בענין החבות, שניתנה בעקבות דיון הוכחות שאליו לא התייצב הנתבע 2 בנסיבות שתוארו לעיל, כהחלטה בהעדר התייצבות הנתבע 2.

6. "שתי השאלות בבקשה לביטול החלטה שניתנה במעמד צד אחד הן מהי הסיבה אשר גרמה לכך שהמבקש לא הופיע בתאריך הקבוע לבירור המשפט, ומהם סיכויי ההצלחה של המבקש אם יבוטל פסק הדין והוא יורשה להתגונן במשפט, ויש לתת את הדעת על שתי השאלות ולבחן את התשובות לגופן" (ע"א 3645/92 קלנר נ' לופוביץ, פ"ד מז(4), 133, 139 (1993); אורי גורן סוגיות בסדר הדין אזרחי 675 (מהדורה אחת עשרה, 2013)). מבקש הביטול אינו נדרש להוכיח באותו שלב כי עומדת לו הגנה איתנה ודי בכך שיוכיח קיומה של הגנה לכאורית (רע"א 9565/09 מרגוליס נ' גנץ, פס' 8 (10.8.2010); גורן, שם). בענייננו, לא ניתן לומר כי לא קיימת לנתבע 2 כל הגנה לכאורית. בכתב התביעה טענה התובעת כי בעת שעבדה עבור הנתבע 2 במטעיו במושב, היא נפלה מסולם ונפצעה בעקבות עוולות שביצע. בכתב הגנתו טען הנתבע 2 שורה של טענות עובדתיות, שאם היו מוכחות, היו עשויות להקים לו הגנה, לרבות: שהוא קשיש בעל ראיה פגומה, אשר עבר אירוע מוחי והיה חולה סרטן אשר עבר טיפולים כימותרפיים במועדים הרלוונטיים; שהתובעת הועסקה לא על ידו אלא על ידי בעלה עווד; שהתקשרותו, באמצעות בנו, עם עווד היתה להספקת שירותי קטיף כנגד חשבונית; שהתובעת נפלה בעת שעבדה בשטח שאינו של הנתבע 2; כי הציוד בו השתמשה לא היה שלו; וכי ביום האירוע שבנדון הגיע עווד אליו וביקש ממנו לגשת למזכירות המושב ולסייע לו לקבל עזרה רפואית לאישה שנפלה; וכן כי נציגת המושב הנחתה אותו לחתום על טופס שהציגה לו, מבלי שהבין על מה הוא בדיוק חותם – טופס שעל בסיסו הוציא המושב תלושי משכורת ופתח תיק מעסיק על שמו של הנתבע 2. כפי שכבר צוין, אף אם הנתבע 2 היה נעדר מישיבת ההוכחות, עו"ד בן צבי היה יכול לחקור את העדים האחרים בחקירה נגדית. חקירה נגדית היא מכשיר מרכזי לבירור האמת במשפט, וייתכן ועו"ד בן צבי יכול היה להוכיח באמצעותה טענותיו העובדתיות של הנתבע או חלקן. כך, למשל, בהחלטה בנושא החבות התבסס בית המשפט על עדותו של עווד בענין המקום שבו בוצעה העבודה ובענין הספקת הציוד בידי הנתבע 2 (החלטה מיום 10.11.2014, ע' 13 ש' 12-13). ודוק: אמנם המושב חקר את עווד בחקירה נגדית; אך "אין חקר לתבונת סנגור", וממילא האינטרסים של המושב ושל הנתבע 2 לא היו זהים, שכן שניהם נתבעו בידי התובעת, ותוצאה לפיה הנתבע האחר יחויב מבלי שהוא עצמו יחויב היתה בגדר תוצאה מתקבלת על הדעת; המושב אף שלח הודעת צד שלישי נגד הנתבע 2.

7. לאור ההסבר לאי-התייצבותו של עו"ד בן צבי ביום שבו היתה אשתו צפויה ללדת, ולאור ההגנה הלכאורית שעמדה לנתבע 2 לפני דיון ההוכחות בנושא החבות, מסקנתי היא כי קיימת הצדקה לבטל את ההחלטה בנושא החבות. אולם, בכך לא תם הדיון. אל מול המסקנה אליה הגעתי בענין ההחלטה בנושא החבות, עומדת התנהלותו של הנתבע 2 לאחר החלטה זו. התנהלות זו, לא ניתן לתאר אלא כזלזול בוטה בבית המשפט. בסוף החלטתו בנושא החבות ביום 10.11.2013, קבע בית המשפט ישיבת קדם משפט ליום 7.1.2014. התיק – עבר לטיפולו של מותב זה. ביום 5.1.2014 הודיע הנתבע 2 באמצעות עו"ד בן צבי כי הגיש ערעור על ההחלטה בנושא החבות. הנתבע 2 לא ביקש את דחיית הדיון אלא התיימר לקבוע דין לעצמו, במודיעו כי "הנתבע 2 רואה עצמו פטור מדיון זה כל עוד לא יוכרע הערעור אחרת מהמתבקש בו" (סעיף 3, שם). בו ביום החלטתי כי "הנתבע 2 (בעצמו או באמצעות בא כוחו) יתייצב לדיון". למחרת – בשעה 23:14 בלילה לפני הדיון, אשר היה קבוע לשעה 9:00 בבוקר, הודיע הנתבע 2 באמצעות עו"ד בן צבי כי הגיש בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה בנושא החבות וביקש לדחות את הדיון עד למתן החלטה בבקשה לעיכוב הביצוע. בשעה 1:09 דחיתי את הבקשה, שכן לא היה זה ברור מאליו שבית המשפט המחוזי יעכב את הביצוע בנסיבות כגון אלה (וראו לדוגמה רע"א 8687/06 הסתדרות מדיצינית הדסה נד י'ח'ש' (16.11.2006)), וכל עוד אין החלטה המעכבת ביצוע, הביצוע אינו מעוכב. כן עמדתי, בין היתר, על כך שהדיון נקבע כבר בחודש נובמבר וכי הבקשה הוגשה בלילה לפני הדיון, כך שספק ממילא אם ניתן יהיה להודיע לצדדים האחרים על דחיית הדיון אף אילו היתה הצדקה לכך. למרות שהנתבע 2 הגיש בקשה ובקשתו נדחתה – לא התייצב הנתבע 2 לדיון ביום 7.1.2014, לא באמצעות בא כוחו ולא בעצמו. בכך עשה הנתבע 2 דין לעצמו, פשוטו כמשמעו, למרות החלטה הדוחה את בקשתו לדחות את הדיון.

8. באותה ישיבה ביום 7.1.2014 הוטלו על הנתבע 2, בגין אי-התייצבותו אליה, הוצאות לטובת התובעת והצד השלישי; כן הוריתי לב"כ הנתבע 2 לנמק מדוע לא ייפסקו הוצאות לטובת אוצר המדינה. הנתבע 2 ביקש באמצעות עו"ד בן צבי את ביטול ההחלטה הזו וביקש להימנע מפסיקת הוצאות לטובת אוצר המדינה. ביום 15.1.2014 דחיתי את הבקשה לבטל את ההחלטה, וכן חייבתי את הנתבע 2 בהוצאות לטובת אוצר המדינה. בקשת רשות לערער שהגיש הנתבע 2 על החלטה זו נדחתה על הסף (רע"א 31476-02-14 הרמן נ' זנגריה (18.2.2014), כבוד השופט ד' צרפתי). ביום 2.2.2014 הודיע עו"ד בן צבי, בלשון המשתלחת במותב הנכבד אשר נתן את ההחלטה בנושא החבות, כי הוא פוטר בידי הנתבע 2. בבקשה זו שוב ביקש הנתבע 2 לעכב את המשך הדיון בנושא הנזק, זאת, הן על מנת לאתר עורך דין חלופי הן תוך שהוא חוזר על הטענה שממילא יש להמתין, כביכול, עד להכרעה בערעור על מנת לדון בנזק. בבקשה זו הסתיר הנתבע 2 מפני בית המשפט את העובדה שבעת הגשת בקשתו כבר נדחתה בקשתו לעכב את ביצוע ההחלטה בנושא החבות (ע"א 57266-12-13 הרמן נ' זנגריה (24.1.2014), כבוד השופט ס' דבור). דחיתי את הבקשה לדחות את מועד ישיבת קדם המשפט בנושא הנזק (החלטה מיום 2.2.2014). קבעתי, כי לנתבע 2 עומדים שבועיים מלאים על מנת למנות עורך דין, ואם לא ימנה עורך דין עד אז – יופיע לדיון בעצמו. נוכח הטענה בדבר פיטורי עורך הדין, הוריתי לתובעת למסור את ההודעה בענין הדיון לידי התובע עצמו. מפאת אי הבנה שחלה אצל ב"כ התובעת, הוראה זו לא בוצעה, ומפאת הספק שמא הנתבע 2 אינו יודע על מועד הדיון, דחיתי את הדיון שוב.

9. בשלב זה החלה הגשת בקשות מטעם הנתבע 2 אשר הוגשו, לפי הנחזה, על ידי בנו של הנתבע 2, בטענה שטרם עלה בידי משפחתו למנות עורך דין חלופי. בהחלטה ביום 13.3.2014 עמדתי על כך שכבר חלפו כחודש וחצי מאז הבקשה הראשונה של הנתבע 2 לאפשר זמן לאיתור עורך דין חלופי. עם זאת, בנסיבות, לרבות טענות לפיהן מחלת הסרטן ממנו סובל הנתבע 2 מחמירה, קבעתי כי הדיון יידחה ליום 22.4.2014. ביום 16.4.2014, לאחר שהוגשה בקשה נוספת של הבן, קבעתי כי לא אוכל לדחות את הדיון על בסיס טענה לפיה לא ניתן היה למנות עורך דין חלופי במשך כחודשיים וחצי למרות מספר התראות. קבעתי כי הדיון יתקיים במועדו, בין אם מונה לנתבע 2 עורך דין חלופי עד אז, בין אם לאו. אלא שלדיון ביום 22.4.2014 – לא התייצב הנתבע 2 באמצעות בא כוח או בעצמו, למרות שזימון לאותה ישיבה נמסר לו לביתו במסירה אישית. קבעתי כי בנסיבות אלה ישנה הצדקה ליתן פסק דין בהעדר התייצבות הנתבע 2 בתביעה וגם בהודעה שהנתבע 2 שלח. נוכח העובדה שמדובר בתיק נזקי גוף לרבות טענות לנזק כללי, קבעתי כי התובעת תגיש תצהיר עדות ראשית בענין הנזק ותחשיב נזק, ומחקתי את ההודעה לצד שלישי. התצהיר ותחשיב הנזק של התובעת הוגשו. לאור תקנה 157(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, אשר קובעת כי אם התייצב התובע ואילו הנתבע לא התייצב לאחר שנמסרה לו הודעה כראוי רשאי התובע להוכיח את תביעתו עד כמה שחובת הראיה עליו ואז יהא זכאי לסעד המבוקש ולכל סעד מתאים אחר, קבעתי דיון לעדות התובעת על בסיס תצהירה (החלטה מיום 26.5.2014). ביום 10.6.2014 התקיים דיון זה, בו העידה התובעת ואף נשאלה שאלות באמצעות בית המשפט. ביום 25.6.2014, לאחר שהוגשה חוות הדעת הרפואית מטעם התובעת בחתימה (מקור) של המומחה, ניתן פסק הדין, אשר הכריע בנושא הנזק.

10. על רקע האמור לעיל קשה להשתחרר מהרושם כי למרות הנסיבות האישיות הקשות – נתבע מבוגר החולה בסרטן – הנתבע 2, בהסתרת נתונים מבית המשפט ובגרירת רגליים במשך חודשים חלף מינוי עורך דין חלופי (למרות שיש לו בן אשר יכול לסייע לו ואף כותב בקשות לבית המשפט), מנצל את מצבו הרפואי לרעה. אלמלא נסיבות אי התייצבות עו"ד בן צבי לדיון ההוכחות בנושא החבות, לא מן הנמנע שהייתי קובע שאין מקום לביטול פסק הדין נוכח זלזולו של הנתבע 2 בבית המשפט. דא עקא, עצם חבותו של הנתבע 2 נקבע, טרם הזלזול המתואר, בעקבות אי-התייצבותו בנסיבות אשר, כשלעצמן, מצדיקות ביטול החלטה, כפי שנימקתי לעיל. אינני פוסל את האפשרות שהנתבע 2 הרשה לעצמו לזלזל בבית המשפט לאחר מתן ההחלטה בנושא החבות נוכח הערכתו שהסיכויים להתערבות בה גבוהים. ואולם, קביעת החבות היא המסד שעליה נשענת קביעת הנזק. מאחר ומוצדק לבטל את ההחלטה בנושא החבות לאור נסיבות אי-ההתייצבות לדיון בנושא החבות, לא ראייתי לנכון למנוע מהנתבע 2 את יומו בעקבות זלזולו שחל לאחר מכן.

11. המסקנה אליה הגעתי היא כי יש לבטל את פסק הדין בתיק זה. עם זאת, בכך שהנתבע 2 לא פנה עם מתן ההחלטה בנושא החבות בבקשה לבטל את ההחלטה, נגרמו הוצאות לצדדים האחרים. לא הוגשה תחילה לבית משפט זה בקשה לבטל את ההחלטה בנושא החבות, והבקשה לעכב את ביצועה נדחתה בידי בית המשפט המחוזי. עד שהנתבע 2 פנה בבקשה שבפני לבטל את פסק הדין, נדרשו הצדדים האחרים להגיש כתבי בית דין (לרבות תצהיר עדות ראשית ותחשיב נזק של התובעת), להתייצב למספר דיונים, ולשאת בעלות מסירה אישית. הוצאות אלה הן תוצאה ישירה של מחדלו של הנתבע 2 (שאף היה מיוצג בתחילת הדרך) מלהגיש בקשה לביטול ההחלטה בנושא החבות לפני חודשים רבים, ועליו לשאת בהן.

12. פסק הדין מיום 25.6.2014 – מבוטל. התובעת, הנתבע 1 והצד השלישי יגישו תוך 7 ימים תצהירים בצירוף אסמכתאות בענין ההוצאות שנגרמו להם עקב מועד הגשת הבקשה לביטול פסק הדין.

13. המזכירות תקבע מועד לדיון הוכחות בנושא החבות (3 שעות).

14. הצדדים יודיעו תוך 7 ימים את עמדתם בשאלת הפעלת תקנה 177 לתקנות סדר הדין האזרחי בקשר לעדות וראיות שנגבו בפרשת התביעה (עדות ראשית מטעם התובעת וחקירה נגדית מטעם המושב).

15. לעיוני בעוד 9 ימים.

ניתנה היום, כ"ד כסלו תשע"ה, 16 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.