לפני תביעות כספיות הדדיות; שורשיהן נטועים בטענות על-אודות מערכת יחסים עסקית שהתקיימה בין בעלי-הדין בראשיתן של שנות האלפיים והתחשבנות כספית שנובעת ממנה.

רקע

א. תביעת אילון

1. התביעה העיקרית הוגשה בסדר דין מקוצר. התובע (להלן אילון) עתר לחייב את הנתבעת (להלן עמסת) לשלם לו סך של 850,326 ₪. לפי כתב-תביעה זה (להלן כתב-התביעה הראשון) התקיימו בין התובע לבין יוסף מסיקה, מנהל עמסת (להלן מסיקה), יחסי שכנות ורעות שעמדו בעינם עד פברואר 2005 ובגדרם התנהלה ביניהם פעילות עסקית חד-פעמית קודמת; במשך השנים קיבל מסיקה סכומי כסף במזומן שנועדו, בעיקרון, לשמש לפרויקטים משותפים של הצדדים.

עוד נטען שביום 1.2.2004 נערך חוזה בו מכרו עמסת וחברה נוספת של מסיקה, חשוב לי בע"מ (ששמה הנכון 'חשוב מאוד בע"מ'; להלן חב' חשוב), נכס מקרקעין לחברה של משפחת התובע, א' עטרה סחר רכב בע"מ (להלן חב' עטרה). נכס המקרקעין נושא החוזה היה סופר בחיפה (להלן הסופר). ביום 17.5.2005 הגישה חב' עטרה תביעה נגד עמסת וחב' חשוב בגין הפרת החוזה שנסב על מכירת הסופר; התביעה התנהלה בת"א (של' חי') 8045/05 (להלן תיק חיפה).

2. התביעה כאן נסמכה על מידע שהתגלה כביכול לאילון בתיק חיפה: תצהיר גילוי מסמכים שנתן מסיקה, מסמכים שהועברו לעיון בעקבות מתן התצהיר וכרטסת הנהלת חשבונות של עמסת שנטען כי מראה יתרת זכות של אילון בסך נומינלי של 600,500 ₪ (להלן הכרטסת הפרטית; נספחים ד1-ד5 בכתב-התביעה). עוד הסתמך אילון על כרטיס הנהלת חשבונות של עמסת, חסר שם, בו צוין שקיימת יתרת זכות בסך 669,000 ₪ מיום 1.2.2004 בגין 'מכירת סופר חיפה' (להלן כרטיס הסופר; נספח ד6 בכתב-התביעה). התביעה נסמכה גם על עדויות שנשמעו בתיק חיפה; נטען כי יש בהן הודאה של מסיקה ורעייתו – מנהלת החשבונות של עמסת, אתי מסיקה (להלן אתי) כי בגין חוזה מכירת הסופר מיום 1.2.2004 קיים חוב לתובע בסך של 669,000 ₪. על-בסיס זה טען אילון כי עמסת חייבת לו את הסכומים שנרשמו בספריה. צוין כי אין לו מסמכים שיעידו על תשלום כספים לעמסת או מסיקה בשל פשיטת מס הכנסה שנערכה אצלו בשנת 2004.

3. הסעד הכספי נתבע בשני מתוויים חלופיים: האחד, כי עמסת תשלם את הסכום שנזכר בכרטיס הסופר, שהינו סכום התביעה לאחר שיערוך; האחר, כי תשלם את הסכום המצטבר בכרטסת הפרטית בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ובניכוי מה שכונה "הסכומים ששילמה הנתבעת ע"ח החזר הפקדון" [סע' 21(א) ו-(ב) בכתב-התביעה הראשון]. דובר בקיזוזים מן היתרה בכרטסת זו, עליה הלין אילון כי נעשו שלא כדין ולכן עתר להתעלם מהם, תוך הגדלת היתרה לזכותו (להלן הקיזוזים מהכרטסת).

4. התביעה הוגשה בטרם הוכרע תיק חיפה; הדבר נתלה בטעמי התיישנות. לעמסת ניתנה רשות להתגונן [החלטת כב' הרשם רומי מיום 30.12.2009].

5. בקדם-משפט ראשון ניתנה על-ידי באת-כוחו דאז של אילון גרסה שקשרה לכאורה בין היתרה בכרטסת הפרטית לבין עסקה ספציפית שאיננה עסקת הסופר; זכרה לא בא בכתב-התביעה שהתבסס כולו על יתרת הזכות בכרטסת, ללא זיקה לעסקה מזוהה כזו או אחרת בין הצדדים. על-מנת שתובהר המסגרת העובדתית שעל-יסודה יש לדון ולהכריע ניתנה החלטה שהורתה על תיקון כתב-התביעה; אילון חויב בתיקון כתב-התביעה באופן שיבהיר את העובדות המהוות את עילת התובענה ואת מרכיבי החוב שנזכר בסעיף 4 בכתב-התביעה הראשון – שם נטען באופן כללי כי במהלך השנים קיבל מסיקה סכומי כסף מאילון עבור פרויקטים משותפים.

6. כתב-התביעה המתוקן הוגש ביום 30.5.2010 (להלן כתב-התביעה המתוקן). אילון חזר גם בו על טענה לקיומה של פעילות עסקית קודמת חד-פעמית בינו לבין מסיקה [שם, סע' 3]. בסעיף 4 בכתב-התביעה המתוקן הובאה גרסה ביחס לעסקה שבה נתלתה העברת הסכומים בכרטסת הפרטית; הדבר נעשה כדי להצטרף לעסקה בה רכשה עמסת יחד עם חברה בשם אורדן סחר ושירותים 1977 בע"מ (להלן אורדן) נכס מעיריית חדרה בחלקה 156 בגוש 10049 (להלן הנכס בחדרה), עליו ביקשה עמסת להקים מבנה מסחרי (להלן המבנה). נטען כי מסיקה הציע לאילון לרכוש מחצית מזכויות עמסת בנכס ובמבנה (קרי, רבע מכלל זכויות בהם) ב-250,000 דולר (להלן התמורה); הוסכם שאילון יעביר כסף על חשבון התמורה ועם תשלום מחציתה, יחתם חוזה בכתב שיאפשר לו ליטול הלוואה מובטחת במשכנתא למימון היתרה. לפי גרסה זו, יתרת הזכות בכרטסת הפרטית מבטאת את הסכומים שהעביר אילון לעמסת על-פי הסכמה זו, ואין לו ידיעה על-אודות הקיזוזים בכרטסת שביצעה עמסת כנחזה ממנה.

7. על-פי כתב-התביעה המתוקן, לא הגיעו הצדדים לידי חתימה על חוזה ביחס לנכס בחדרה. נטען שבקיץ 2004 דרש אילון ממסיקה כי החוזה יחתם, אך הוא סירב והתכחש לחובתו להשיב את מה ששולם בגין הנכס בחדרה. מאחר שלאילון לא היו אז הוכחות לגבי מה ששילם, נאלץ לצאת בידיים ריקות. בכתב-התביעה המתוקן הובהר כי תיק חיפה נסב על עסקה שונה – חוזה מיום 1.2.2004 בין חב' עטרה לבין עמסת וחב' חשוב, ועל נכס אחר שנמצא בחיפה – הוא הסופר [סע' 7]. גם בו נתבע סעד כספי חלופי, ללא שינוי ביחס לכתב-התביעה הראשון [סע' 22].

8. עמסת התגוננה וביקשה לדחות את התובענה.

9. לאחר שהוגש כתב-התביעה המתוקן עתרה עמסת למוחקו על הסף. נקבע שאין להורות כך. בה בעת, בשל הזיקה בין ההליך דנן לבין תיק חיפה, הועמד הבירור בתביעה כאן עד להכרעה בתיק חיפה [החלטה מיום 25.12.2010]. בין השאר צוין בהחלטה כך:

ההליך הנוסף נסב על עסקה שעוגנה בהסכם מיום 1.2.2004 ובגדרה, כך נטען, התחייבו הנתבעות בהליך הנוסף למכור לחברת עטרה נכס מקרקעין המצוי ברחוב גרינברג 20 בחיפה ואשר ידוע כחלקה 28/1 בגוש 10796 (להלן הנכס בחיפה). ההליך דנן נסב על עסקה אחרת במסגרתה טוען התובע שהנתבעת התחייבה למכור לו רבע מן הזכויות בנכס המצוי בצומת המשטרה בחדרה ואשר ידוע כחלקה 156 בגוש 10049 (להלן הנכס בחדרה). על-פי הנטען בכתב-התביעה המתוקן נעשתה ההתקשרות בין הצדדים בהתייחס לנכס בחדרה בעל-פה. בהליך הנוסף תבעה חברת עטרה הצהרה על ביטול ההסכם שעניינו בנכס בחיפה וכן השבה ופיצוי מוסכם בסך 1,040,594 ₪ ליום 17.5.2005. בהליך שלפני עתר התובע לחיוב הנתבעת בהשבת 850,326 ₪ בערכי יום 18.5.2008. אין זהות בין שני ההליכים בכל הקשור לצדדים להם, לעסקה העומדת לדיון בגדרם ולסעדים שהתבקשו.

נקודת ההשקה בין שני ההליכים מצויה לכאורה בתוכנו ונפקותו של רישום בכרטסת הנהלת חשבונות שהוצגה על-ידי הנתבעת דכאן בהליך הנוסף ואשר נוגעת לכאורה ביתרותיו של התובע בגין עסקאות שונות בין הצדדים (להלן הכרטסת). לכאורה נסבה הכרטסת על מכלול העסקאות שנערכו בין הצדדים וביניהם העסקה הנדונה בהליך הנוסף והעסקה הנדונה בהליך זה. לטענת התובע בכתב-התביעה המתוקן מציגה הכרטסת שתי יתרות בערכים הסטוריים, יתרה לזכותו בסך 600,500 ₪ ויתרה נוספת אנונימית בסך 669,000 ₪. מכתב-התביעה המתוקן עולה שהתובענה המאוחרת יותר הוגשה על-יסוד המידע שנחשף עם הצגת הכרטסת בהליך הנוסף תוך הסתמכות על היתרה בכרטסת האנונימית וייחוסה לנכס בחדרה.

פלוגתות הניצבות ביסודה של התובענה דכאן ובהן טיבה ומהותה של היתרה בכרטסת האנונימית ושאלת שיוכה לעסקה שעניינה בנכס בחיפה, לעסקה שנסבה על הנכס בחדרה או להתקשרות אחרת בין הצדדים הועלו על-ידי בעלי-הדין בהליך הנוסף, זכו להתייחסות בראיותיהם והן עומדות לכאורה לבירור והכרעה במסגרתו. כך עולה לכאורה מעדויותיהם של התובע ובת-זוגו שנשמעו בהליך הנוסף ומתצהיריהם של מנהל הנתבעת, מר יוסף מסיקה, ובת-זוגו שהוגשו בהליך הנוסף. הצדדים הפנו לעדויות אלה בכתב-התביעה המתוקן ובכתבי-הטענות שהוגשו במסגרת הבקשה לסילוק התובענה על הסף באופן שיש בו כדי להעיד על זיקה בין הבירור הצפוי בהליך זה לבין הבירור המתנהל בהליך הנוסף. ההכרעה בסוגיות אלה בהליך הנוסף עשויה להשליך על עצם הבירור של התובענה שלפני ולמצער על היקף הבירור. על כן נראה שלהכרעה בהליך הנוסף תהא לכאורה השפעה בעלת חשיבות ממשית על בירור ההליך שלפני.

ב. פסק-הדין החלקי בתביעת אילון

1. בתיק חיפה ניתן פסק-דין ביום 30.8.2012 (להלן פסה"ד בתיק חיפה). בכל הנוגע לענייננו, נקבע בו כי א' עטרה שילמה לעמסת 669,000 ₪ בעסקת הסופר, תוך קבלת תביעתה נגד עמסת וחב' חשוב בגין הפרת החוזה שנסב על עסקה זו. נקבע כי הסכום שולם במזומן ביום 1.2.2004 – הוא תאריך חתימת החוזה בעסקת הסופר, ואילו רכיב המע"מ בגינו שולם לעמסת בשיק. הנתבעות שם השיגו על פסק-הדין בהגשת ערעור שנדחה ביום 15.4.2013 (להלן פסה"ד בערעור) [ע"א (חי') 47902-10-12 ע.מ.ס.ת. ניהול והשקעות בע"מ נ' א. עטרה סחר רכב בע"מ]. בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית-המשפט העליון נדחתה גם היא [רע"א 3567/13 ע.מ.ס.ת ניהול והשקעות בע"מ נ' עטרה סחר רכב בע"מ (2013)].

2. בכתב-הגנתה טענה עמסת כי סך 669,000 ₪ שתבע אילון כסעד עיקרי, תוך יחוסו לנכס בחדרה, הוצג בראיות חב' עטרה בתיק חיפה כמה ששילמה היא עבור הסופר. עוד הוטעם כי בתיק חיפה הייתה גרסתו של אילון כי לא היו לו עסקים נוספים עם עמסת זולת העסקה של רכישת הסופר, באופן שאינו מתיישב עם גרסת כתב-התביעה המתוקן וטענת קיומו של תשלום עבור הנכס בחדרה [סע' 23].

3. נוכח קביעות פסה"ד בתיק חיפה, הגישה עמסת בקשה שנסבה על הסעד העיקרי שנתבע בהליך דנן. הבקשה הוכרעה בהחלטתי מיום 3.9.2014 שמהווה למעשה פסק-דין חלקי בתביעת אילון. תביעתו של אילון לתשלום 669,000 ₪ בצירוף שיערוך, בגדרו של הסעד העיקרי שנתבע, נדחתה בשל קיומו של השתק שיפוטי שיסודו בתיק חיפה. כך נקבע באותה החלטה [בחלק (א)8 סיפא]:

למקרא פסה"ד שניתן בהליך הקודם ברי ונעלה מספק כי הסך של 669,000 ₪ ששולם ביום 1.2.2004 נזקף לתשלום שביצעה עטרה לידי עמסת לשם רכישת הנכס בחיפה. מדובר באותו תשלום עצמו שנרשם בכרטסת האנונימית. קיימת אפוא הכרעה שיפוטית חלוטה שקובעת כי עסקינן בתשלום שבוצע בידי עטרה - ומכאן שהוא לא בוצע בידי התובע באופן אישי; כי הוא בוצע בגין רכישת הנכס בחיפה - ומכאן שהוא אינו עשוי להיזקף לרכישת הנכס בחדרה או להתחייבות לרוכשו. כאמור, בכתב-התביעה המתוקן (ואף בכתב-התביעה הראשון), כלל התובע עתירה עיקרית לסעד כספי על-יסוד הרישום בכרטסת האנונימית; רק כסעד חלופי ביקש לחייב את עמסת על-יסוד הכרטסת ע"ש התובע. על כן בכל הקשור לעילת התביעה ולסעד שיסודם בכרטסת האנונימית, קרי, תביעה כספית לתשלום הסכום אשר ננקב בה בסך נומינלי של 669,000 ₪, אין מנוס מלקבוע כי יש לדחות את התביעה על-יסוד תורת ההשתק השיפוטי.

בהתייחס לסעד החלופי שיסודו בכרטסת הפרטית, נקבע שיש לבררו תוך מתן הזדמנות לאילון להוכיח את תביעתו לגביו.

4. אילון לא ערער על פסק-הדין החלקי שניתן בתביעתו והוא הפך סופי וחלוט. המשמעות ברורה: בהליך דנן ניסה אילון לתבוע באופן פרטי סכום מקביל לזה שתבעה חב' עטרה בתיק חיפה, בעת שההליך האחר היה תלוי ועומד ובטרם הוכרע. זוהי התנהלות שיש לה משקל ומשמעות והיא עומדת לו לרועץ בהערכת כנות תביעתו ואמינותו.

ג. תביעת עמסת ומדיה

1. במקביל הגישו עמסת ומדיה תביעה נגד אילון לתשלום סך 1,620,669 ₪ לפי כתב-תביעה מתוקן שזו תמציתו: מדיה מופע ובידור 2001 בע"מ (להלן מדיה) היא חברה פרטית שעסקה ברכישת מופעים ואטרקציות והפצתם לציבור; אילון ומסיקה חלקו את הבעלות בה באמצעות צדדים שלישיים. הסכומים שנדרשו לפעילות של מדיה שולמו על-ידי מסיקה באמצעות עמסת. מסיקה ביקש לחדול משותפותו במדיה והעביר את כל זכויותיה לאילון, אשר מסרן לחברה בבעלותו, מדיה מופע ובידור 2003 בע"מ (להלן מדיה השניה). בתוך כך הוסכם בין מסיקה לבין אילון כי האחרון ישלם לעמסת בגין מחצית שווי הזכויות שעברו בדרך זו, זאת עד סוף 2003 ולא יאוחר מאמצע שנת 2004, אך לא עשה כן; פורטו סכומים שאילון נדרש לשלם בשל כך [סע' 4] (להלן חוב אילון למדיה).

בנוסף כללה התביעה שכנגד שני סכומים: סך 187,000 ₪, לגביו נטען כי ניתן לאילון כהלוואה והוא התחייב להשיבה לעמסת עד סוף שנת 2006 (להלן חוב ההלוואה), וסך 600,000 ₪ – לגביו נטען כי הומחה לעמסת בידי צד שלישי, עמוס שטיבי, לאחר שהלה נשא בתשלום חובו של אילון לרשויות המס בשנת 2009 (להלן המחאת הזכות).

2. סכום התביעה שכנגד הועמד על סך של 1,620,669 ₪, תוך טענה כי המגיע לעמסת ומדיה מאילון עולה על סכום זה ₪ [סע' 6 בכתב-התביעה שכנגד המתוקן].

3. אילון התגונן מפני התביעה שכנגד וביקש לדחותה במלואה תוך הכחשת כל טענותיה.

ד. עדי הצדדים

1. ביחס לכרטסת הפרטית, תוכנה ומשמעותה הגישו הצדדים חוות-דעת מומחים: אילון הסתמך על חוות-דעת של רו"ח חוסאם בשארה [ת/4] ואילו עמסת על חוות-דעת של רו"ח אבי בנבנישתי [נ/11]. כמומחה מטעם בית-המשפט שאינו מכריע מונה רו"ח אבי כהן שנתן חוות-דעת נושאת תאריך 31.1.2016 וחוות-דעת משלימה שתאריכה 14.4.2016. הצדדים העידו את המומחים מטעמם וויתרו על שמיעתו של מומחה בית-המשפט.

2. עוד העידו לתמיכת התביעה העיקרית אילון [תצהיריו סומנו ת/1, ת/2 ו-ת/3] ואביו חיים אילון [תצהירו סומן ת/5]. מן העבר השני של המתרס העיד מסיקה [תצהיריו סומנו נ/6 ו-נ/7], רוברט אביזרת [תצהירו סומן נ/10], עמוס שטיבי [תצהיריו סומנו נ/8 ו-נ/9] ורו"ח לוי אטרי שהגיש תצהיר מטעם חב' עטרה בתיק חיפה [נ/27], וכן עו"ד אסף שפיר, יעקב דובנו, המפיק מיקי פלד ומנהלה לשעבר של להקת מיומנה רועי עופר (ארבעתם ללא תצהיר).

3. תחילה תידון התביעה העיקרית ואחריה התביעה שכנגד. כפי שיובהר להלן, דין שתי התובענות להידחות במלואן. ההפניות הן לפרוטוקול הפיזי שהתקבל כרוך מחברת התמלול, כפי שנקבע במהלך הבירור [עמ' 1235 ש' 24-21]. עוד נקבע שפסק-הדין והפרוטוקול בתיק חיפה הם חלק מהראיות בתיק זה, והצדדים יוכלו להפנות אליהם [עמ' 399 ש' 6-4].

התביעה העיקרית

בכל עניין ועניין שנגע לתביעתו מסר אילון ערב רב של גרסות שונות, מתפתחות ואף סותרות, עד שלא נותר דבר מגרסת כתב-התביעה בכל הנוגע לגיבוש הסכם על-פה עם מסיקה לגבי הנכס בחדרה, העברת סכומי כסף עבורו, או מתן הסבר לתנועות בכרטסת הפרטית. בכל פרט ופרט שאליו נדרש אילון להוכחת תביעתו, נמצא שדבריו אינם ראויים לשמץ של אמון. הדברים יפורטו להלן.

א. עילת העברת הכסף לעמסת

1. אילון נשאל מה סיכם עם מסיקה לגבי הנכס בחדרה, אותו כינה גם הנכס בצומת המשטרה. הוא טען שסוכם כי הוא קונה חצי מהחלק של מסיקה, קרי, רבע מהנכס, ובכך יהפוך לשותף בו של מסיקה – בעליה של עמסת, וחסון – בעליה של אורדן. לדבריו, חסון לא ידע על כך [עמ' 96-95]. אילון תיאר נסיעה לחו"ל עם מסיקה, חסון ורעיותיהם, בה כבר ידע שהוא עתיד להיות שותף בנכס; לבקשת מסיקה לא אמר דבר לחסון, שלא היה בסוד ההסכם בין אילון למסיקה. הנסיעה התקיימה בתחילת אוגוסט בשנת 2001 [עמ' 360 ש' 23-17; עמ' 362 11-9]; אילון יחס אותה לזמן בו נרכש הנכס מעיריית חדרה [עמ' 97]. לדבריו, גם במועד מאוחר יותר חסון לא ידע על מה שהוסכם בינו לבין מסיקה [עמ' 98 ש' 4-3].
2. אילון הצהיר כי במועד זה, אוגוסט 2001, כבר ידע שהוא 'שותף בנכס' [עמ' 362 ש' 11; עמ' 367 ש' 12-10]. בהליך דנן, הלין על שעמסת לא חשפה את מלוא התיעוד החשבונאי שלה כדי להראות שהסכומים בכרטסת הפרטית באו בו לידי ביטוי, באופן שמצדד בתביעתו. ודוק: אילון גרס כי נערך בינו לבין מסיקה הסכם מוגמר לפיו הוא זכאי לרכוש רבע מהזכויות בנכס – חצי מזכויות עמסת, תוך התחייבות של מסיקה כי חוזה בכתב יערך עם העברת מחצית התמורה בסך 125,000 דולר. אילון טען שקיים את חלקו בהסכם. על-רקע זה היה ביכולתו להגיש נגד עמסת תביעה למתן חשבונות על-סמך טענת קיומה של זכות חוזית לשותפות בנכס. הוא לא עשה כן, ולא ניתן על-ידו הסבר לכך; בשים לב לאופי טענותיו, זהו מחדל מהדהד.
3. אילון נחקר על התמורה שנקבעה בינו לבין מסיקה עבור רכישת רבע מהנכס בחדרה. הוא גילה חוסר בקיאות בוטה, תמוה, וציין כי דובר בסך של 250,000 אך הוא אינו זוכר אם דובר בדולר; גם את הסכום אפשר שאינו זוכר. בלשונו: "לא זוכר דולר או, לא זוכר את הסכום, יכול להיות, כן" [עמ' 98 ש' 8-5]. רק בהמשך נעור זכרונו והוא טען שדובר ב-250,000 דולר [שם, ש' 17-16].
4. בתצהירו העיד אילון כי ההסכם בינו לבין מסיקה גובש בשנת 2001 [סע' 8 ב-ת/1]. כאשר נשאל מדוע נקב דווקא בשנת 2001, ענה כי זה התאריך שמראה הכרטסת [עמ' 467 ש' 24-14; עמ' 469 ש' 9-8]. אדם ישר שדבריו אמת היה עונה בפשטות: "כי אז זה קרה"; לא כך אילון. ניכר כי ניסה להתאים את עדותו לכרטסת הפרטית: במקום שזו תשמש ראיה להתרחשות חיצונית לה, נגזרה ההתרחשות ממנה, במין היפוך יוצרות שעבר כחוט כשני לכל אורך עדותו של אילון.

ב. מדוע לא נחתם חוזה בכתב כבר בראשית העסקה?

1. אילון גרס כי מתווה ההסכמה עם מסיקה פוצל לשני שלבים: הסכם על-פה תחילה, לפיו החל להעביר כסף לעמסת, וחתימה על חוזה בכתב רק אחר-כך – לאחר שיעביר חצי מהתמורה. זהו מתווה הסכמה לא שגרתי לרכישת זכויות בנכס מקרקעין. אילון נדרש לספק לו הסבר. לא עלה בידו לעשות כן, וגם על כך מסר גרסות סותרות.
2. אילון טען כי בינו לבין מסיקה נקבע שיעביר ללא חוזה בכתב סכומי כסף עד לסך של 125,000 דולר; כשיועבר הסכום, יערך חוזה בכתב בגין קנית חלקו בנכס [עמ' 114 ש' 25 עד עמ' 115 ש' 5]. בהמשך טען כי גם אם היה מעביר 40% או 55% מהתמורה, זה היינו הך [שם, ש' 16-15]. לבסוף הודה כי לשם חתימת חוזה נדרש להעביר למסיקה לא פחות מחצי התמורה המוסכמת, קרי, 125,000 דולר, וכך נקבע מלכתחילה [עמ' 115 ש' 24-23; עמ' 116 ש' 7-5; עמ' 469 ש' 24 עד עמ' 470 ש' 1].
3. אילון התבקש לנמק מה היה הטעם לכך שלא נחתם חוזה בכתב מיד עם גיבוש אותו הסכם על-פה עם מסיקה; לא היה בפיו מענה ממשי והוא טען שאם היה מוצג לו הסכם הרכישה של עמסת ואורדן מעיריית חדרה, "אולי זה היה שופך לי יותר זיכרון" [עמ' 470 ש' 15-13; ר' גם עמ' 586 ש' 16-14].
4. בהמשך שב לו זכרונו אך לא במדויק אלא רק בערך, ועתה טען כי חוזה בכתב לא נחתם משום שמסיקה רצה להסתיר את ההסכם מחסון, שותפו בנכס [עמ' 471 ש' 14-9; עמ' 472 ש' 23-20]. אילון לא ידע להסביר מדוע לגרסות הללו אין זכר בתצהירו; באין כל מענה, שב ונאחז בסיסמה השחוקה של בלעדיות הכרטסת וזכותו לקבל את הכסף על-פיה – תוך שהוא פטור מהוכחת כל דבר מעבר לעצם קיומה [עמ' 472 ש' 26 עד עמ' 473 ש' 2; עמ' 474 ש' 24-8; ר' להלן בחלק טז].
5. אילון הסתבך בגרסות סותרות בעניינים הללו. במקום אחד העיד כי הסתרת ההסכם בינו לבין מסיקה מחסון הייתה מיד עם גיבוש ההסכם, באותה נסיעה משותפת לחו"ל בתחילת אוגוסט 2001. בהמשך שינה טעמו וטען כי הסתרת ההסכם מחסון הייתה רק אחרי שהתחיל להעביר כסף על-פי ההסכם – קרי, בנובמבר 2001 [ר' להלן בחלק ג והשוו לעמ' 475 ש' 17-16].
6. בהמשך טען כי הסיבה לכך שלא נערך מיד חוזה בכתב לגבי העסקה הייתה נעוצה בדרישתו של מסיקה כי תחילה יעביר אילון חצי מהתמורה אשר יחשב כהון עצמי, והצהיר שלא הייתה סיבה אחרת לאי-חתימת חוזה בכתב על-אתר, חלף ההסכמה שגובשה רק על-פה [עמ' 479 ש' 5-1]. בכך חזר בו אילון מעדותו הקודמת שתלתה את חסרונו של חוזה בכתב בחסון ואורדן. דא עקא, זה אינו עשוי להיחשב טעם שיבאר את נכונותו של אילון לשלם סכומי כסף גדולים עבור רכישת זכויות בנכס מקרקעין בלי שנערך תחילה חוזה בכתב. משנה תוקף יש לכך בשים לב להצהרתו של אילון כי ביקש לממן חלק ממחיר הנכס במשכנתא. במציאות זו, צריך היה אילון לעמוד על כך שיערך עמו חוזה בכתב כבר ברגע גיבוש ההסכמה עם מסיקה, ולא רק אחרי שיעביר סכום לא מבוטל של 125,000 דולר. עריכת חוזה בכתב הייתה מאפשרת רישום הערת אזהרה על הנכס לטובת אילון, באופן שיקנה לו ולהשקעתו הגנה מפני נושים של עמסת ואורדן. להעברת סכומי כסף לא מבוטלים עבור זכויות בנכס מקרקעין ללא חוזה בכתב נדרש אפוא הסבר משכנע. אילון לא סיפק אותו.
7. לא דובר בעניין יחיד, מהותי להסכם הנטען בפי אילון, לגביו מסר גרסה וחזר בו ממנה. כאשר תיאר את ההסכם שנכרת על-פה בינו לבין מסיקה, מסר כי היה עליו להעביר למסיקה הון עצמי בסך 125,000 דולר ואזי, בהגיעו ליעד, היה נחתם חוזה בכתב לרכישת זכויותיו בנכס. עד מהרה תיאר אילון הסכם שונה בתכלית, וכך אמר בהתייחסו למסיקה: "[...] הוא ידע שבכל רגע נתון, שהוא יגיד לי - נכנסים לחוזה, אני ערוך לכסף. זה היה בדיוק המצב" [עמ' 491 ש' 13-11]. לפי גרסה זו לא נדרש אילון להעביר דבר אלא להכין אצלו, לא אצל עמסת, כסף; כאשר יעלה רצון מלפני מסיקה לחתום עמו חוזה, רק אז יעביר את התשלום שברשותו. זוהי גרסה הגיונית ומסתברת הרבה יותר: כאשר נחתם חוזה, מעבירים תשלום; לא קודם לכן. אלא שלפי גרסה זו, אין בפי אילון כל הסבר להימצאותם של הסכומים בכרטסת הפרטית – וסיפור התביעה שהציג קורס.
8. אילון נע ונד בין גרסות סותרות. פעם אחת שלל העברת סכומי כסף למסיקה באין חוזה, כביכול כדי שיוכנו מראש לקראת עסקה עתידית, וטען שגייס את הכסף רק כשידע שהולכים לחתום על חוזה, לא לפני כן [עמ' 7-6]. אחר כך סתר זאת ומסר כי התבקש, כך לשיטתו, 'לשים כסף' אצל מסיקה כדי שיהיה מוכן מראש, כפי שנעשה ביניהם בכל עסקות הנדל"ן [ר' עמ' 12 ש' 9-4 והשוו לעמ' 6 ש' 21-19]. בכך לא תמו הסתירות: אילון טען שלגבי הנכס בחדרה הוא לא התבקש על-ידי מסיקה להכין כסף מראש לעסקה, אך ידע עליה; אחר-כך גרס שדווקא נדרש להגיע לסכום מסוים שיימצא אצל מסיקה לצרכי העסקה, ורק אחרי שיוכן סכום זה – אילון ומסיקה ידווחו על העסקה ביניהם [עמ' 12 ש' 22-17].
9. מצטרפת לכך העובדה שבאופן יותר מתמוה, הנכס בחדרה והזיקה הנטענת בינו לבין הכרטסת הפרטית לא נזכרו בכתב-התביעה הראשון ולו ברמז. כתב-התביעה המתוקן הוא שגולל אותם, לאחר שאילון חויב להגישו בידי בית-המשפט תוך פירוט הולם של עילתו. בחקירה נגדית עומת אילון עם אי-מתן גרסה להעברת כסף לעמסת עד שלא חויב לכך בידי בית-משפט. הוא התחמק באופן עקבי ממתן הסבר לכך [עמ' 41-40].

ג. לאילון אצה הדרך להגיע לחתימת חוזה בכתב

1. אילון סיפר שבעת כריתת העסקה בין עמסת ואורדן לבין עיריית חדרה, ידע עליה ו'חיזר' אחרי מסיקה כי רצה בה חלק [עמ' 29; עמ' 33 ש' 6-4; עמ' 34 ש' 15-14; עמ' 117 ש' 13-10; עמ' 358 ש' 17-9]. לדבריו, 'היה חם' על הנכס. בשל כך היה לו עניין לשלם למסיקה את הסך של 125,000 דולר כמה שיותר מהר, על-מנת שיערך חוזה בכתב לגבי חלקו והוא ירשם כבעליו. בלשונו: "היה לי אינטרס להגיע להון העצמי, ללכת לבנק, לקחת משכנתה ולהיות בעלים. זה מה שהיה לי אינטרס" [עמ' 118 ש' 25-24; עמ' 188 ש' 4-2]. בתצהירו מסר גרסה הפוכה: שם אין זכר ל'חיזוריו' אחרי מסיקה כדי שיאות למכור לו חלק מזכויותיו בנכס; לפי גרסת התצהיר, מסיקה הוא שפנה אליו והציע לו את העסקה. כאשר הדבר הוצג לאילון, פטר עצמו בטענה כי לא מדובר בגרסה והיפוכה [ר' סע' 17 ב-ת/1 והשוו לעמ' 476 ש' 20 עד עמ' 477 ש' 2].
2. מעדות אילון עלה אפוא כי בתחילת אוגוסט 2001 כבר גובש אותו הסכם נטען בינו לבין מסיקה, לפיו היה עליו להעביר כסף לקראת חתימת חוזה כדי לייצר הון עצמי מופקד של 125,000 דולר. אילון טען כי עם גיבוש ההסכם פעל באופן מידי ולא עבר אפילו רגע עד שהתחיל להעביר כסף על-פיו [עמ' 363 ש' 13-11, עמ' 365 ש' 9-3]; אלא שלפי הכרטסת, הוא לא העביר כסף באוגוסט אלא רק בנובמבר 2001. אילון לא סיפק לכך הסבר. עדותו סתרה גרסה קודמת ולקתה בהפרחת טענות שאינן מתיישבות עם התיעוד שבו תלה את תביעתו [עמ' 364 ש' 9-4, 14]. בצר לו, כשנוכח בתלישות טענותיו, חזר בו אילון מעדותו הקודמת לפיה החל לשלם מיד עם גיבוש ההסכם ועתה טען כי עיתוי העברת הכספים תאם סיכומים שהיו אז בינו לבין מסיקה – 'סיכומים' שאותם לא פירט ואשר נותרו בגדר נעלם [עמ' 366 ש' 16-15].
3. נוכח גרסתו של אילון בעדותו לפני, לפיה ביקש להגיע כמה שיותר מהר ליעד של העברת סך של 125,000 דולר, לא עלה בידו לבאר מדוע העביר לעמסת תשלומים טיפין-טיפין, כפי שנחזה מן הכרטסת שעליה הסתמך [עמ' 491 ש' 23-19]. כשמצא את עצמו וגבו אל הקיר באין מענה, נמלט למחוזות השכחה, טען שאינו זוכר את תנאי העסקה ושב והצביע על חסון כגורם שמנע חתימת חוזה על-אתר [עמ' 492 ש' 16-6]. אילו היה ממש בטענה זו, ודאי שלא היה על אילון להעביר למסיקה ולו שקל אחד, כל עוד דובר בעסקה עתידית שגורלה לוט בערפל ואפשר שאחד מבעלי הזכויות בנכס נושא העסקה, חסון, ימנע אותה. עם קושי זה לא התמודד אילון.
4. גם בהמשך ניכר שאין ביכולתו של אילון לספק גרסה אחת עקבית וברורה על-אודות תוכנה של ההסכמה שבעטיה העביר כסף לעמסת. אם קודם טען שנקבע כי עליו להעביר סכומים שיכוננו הון עצמי בסך 125,000 דולר – ואזי יחתם חוזה, באופן שהעניק לאילון שליטה במועד עריכתו של חוזה בכתב, עתה אמר שהמועד לא היה תלוי בו אלא דווקא במסיקה; אילון הודה שהיה לו עניין בהאצת העברת הכספים אך הוא לא מיהר להגיע לתשלום סך 125,000 דולר "כי לא היה הסכם". בכך סתר מניה וביה את גרסתו כי עם העברת סכום זה היה נחתם חוזה, וכי כך נקבע בהסכם מחייב על-פה שגובש בינו לבין מסיקה [עמ' 585 ש' 8, 19-16]. לבסוף – כבכל הקשר אחר שעליו נחקר, אישר אילון שאין בפיו תשובות [עמ' 586 ש' 18].
5. לא כך מתנהל מי ש'חם' על עסקה ומעוניין להעביר כמה שיותר מהר מחצית מהתמורה עבורה כדי להגיע לחתימת חוזה בכתב. כך התמודד אילון עם הפער בין טענותיו לבין התנהלותו בפועל: "כנראה שאלו היו התנאים בזמנו. [...] מה היו התנאים, אני לא זוכר" [עמ' 367 ש' 15, 26; ר' גם עמ' 368 ש' 23]. בצר לו, גרס כי אפשר שמועד התשלום שלו לעמסת היה תלוי בתנאי העסקה בין עמסת ואורדן לבין עיריית חדרה. אף עתה לא עלה בידו לדבוק בגרסה אחידה. מצד אחד, טען שאם יוצג החוזה עם העירייה "אולי זה יענה על התשובות"; מצד שני, הצהיר שהוא עצמו היה מעורה בעסקה עם העירייה, ומכאן שלא נדרש להצגת החוזה כדי להכיר את תנאיה [עמ' 368 ש' 12-11 ועמ' 369 ש' 10]. בהמשך סתר גם גרסה זו: תחילה אמר שלא ראה את תנאי הרכישה מהעירייה; אחר-כך ציין שאינו זוכר אותם [עמ' 370 ש' 12-11].
6. הוצג לאילון שהעסקה עם העירייה התבצעה כשנה לפני המועד בו החל להעביר כסף לעמסת, בשים לב למועד בו נרשמה על הנכס הערת אזהרה לטובת אורדן (21.9.2000) ולמועד בו נרשמה הערת אזהרה לטובת הבנק שהעמיד משכנתא למימון חלק ממחיר הרכישה (12.12.2000) [עמ' 359 ש' 12-11 ועמ' 370 ש' 24-23]; לא נמצא בפיו של אילון מענה לכך. הוא שב וטען, בהתעלם מכל מה שהוצג לו, שלא חיכה כלל עד לרגע בו החל להעביר כסף למסיקה; מיד עם גיבוש הסכם ביניהם, פעל [עמ' 371 ש' 22; עמ' 372 ש' 6-1, 24-23]. עדות אילון על כריתת ההסכם בתחילת אוגוסט 2001 תוך יחוס הדבר לאירוע מסוים של נסיעה משותפת לחו"ל והעברת סכום ראשון על-ידו – כך לפי הכרטסת עליה הסתמך, רק בנובמבר 2001 מפריכים זאת. החובה לספק לכך הסבר מניח את הדעת מונח לפתחו, ולא עלה בידו להציג הסבר כזה.
7. זה האיש וזה מהלך עדותו: לפי גרסה אחת, התחיל להעביר סכומי כסף מיד עם גיבוש ההסכם באוגוסט 2001. לפי גרסה שניה, נוכח עימותו עם העברת סכום ראשון בנובמבר, טען שזה נעשה לפי הסיכום בינו לבין מסיקה. גרסה שלישית ביטאה הנחה כי כנראה אלו היו התנאים שנקבעו. לפי גרסה רביעית, אילון כלל אינו זוכר את התנאים. מתווה זה חזר על עצמו בכל נושא מהותי לתביעתו. באורח עקבי נגלה שהוא אינו ראוי לכל אמון וכי כשל באורח גורף בהוכחת המסכת העובדתית שגולל בכתב-התביעה המתוקן ביחס לכרטסת – היא המסכת שבה תלה את זכותו להשבת סכומי כסף על-פיה.

ד. האם היה חוזה בכתב?

1. נדבך מרכזי בגרסתו של אילון היה כי עד למועד בו נחשפה הכרטסת הפרטית בתיק חיפה, לא היו לו ראיות לסכומים שהעביר למסיקה ולכן נאלץ "לצאת בידיים ריקות" [סע' 8 בכתב-התביעה וסע' 19 ב-ת/1]. בכך תלה את הפרדת התביעה דנן מהתביעה בתיק חיפה ואת הימנעותו מהבאת טענותיו לבירור קודם להגשת התביעה הנוכחית בשנת 2008. כאשר אילון נחקר על כך, השתנו גרסותיו בקצב מסחרר. גרסתו הראשונה הייתה זו שנמסרה בכתב-התביעה ובתצהירו: ההסכם בינו לבין מסיקה נעשה על-פה; סוכם כי יערך חוזה בכתב אחרי שאילון יעביר לפחות 50% ממחיר העסקה, לפי התמורה שנקבעה [סע' 4(ג) בכתב-התביעה המתוקן וסע' 8 ב-ת/1].
2. בעדותו לפני שיער אילון שהיו מסמכים לגבי העסקה בינו לבין מסיקה [עמ' 99 ש' 19-14]. כאשר נדרש לציין באלו מסמכים מדובר, התחמק ואמר: "איזו עסקה? לא, היו לי צילומי שיקים, אני תבעתי כסף, לא תבעתי עסקה" [עמ' 100 ש' 14-11]. או אז, במענה לשאלת בית-המשפט, טען אילון לראשונה כי על העסקה בינו לבין מסיקה לגבי רכישת רבע מהנכס בחדרה נערך מסמך בכתב-יד [עמ' 100 ש' 17 עד עמ' 101 ש' 6]. בכך סתר את גרסת כתב-התביעה והתצהיר. אין בהם זכר לטענה כי נערך לגבי הנכס בחדרה מסמך בכתב שהיה ואיננו עוד ברשותו של אילון.
3. אילון שב ומצא מפלט בטענה כי תיעוד שהיה ברשותו נלקח על-ידי מס הכנסה. בה בעת, הוא לא ידע להצביע על מסמך ספציפי שנוגע לעסקה הנטענת לגבי הנכס בחדרה שניטל ממנו; אולי חסר דבר-מה שנלקח, אך הוא אינו יכול להצביע על מסמך מסוים כזה. בכך שלל את עדותו קודם לכן כי היה מסמך ספציפי בכתב, ידוע ומוכר לו, לגבי העסקה, שלא נותר ברשותו [עמ' 102 ש' 16-8]. עוד אישר שאף ללא קשר לפשיטת מס הכנסה, הוא אינו יכול להצביע על מסמך ספציפי שהיה בידו לגבי העסקה או שקשור אליה [עמ' 103 ש' 8-3].
4. אילון מסר גרסות משתנות ומתפתחות גם ביחס לפשיטת רשויות המס בביתו. הוא יחס אותה לחודש מאי 2004 [עמ' 111 ש' 10-9]; אחר כך מסר כי הדבר היה ב-2005 או 2006 [עמ' 428 ש' 2-1]. עוד מסר כי תיקו במס הכנסה נסגר ב-2005 או 2006 לאחר תשלום כופר וחלק מהתיעוד הוחזר לו; הוא לא ידע לבאר מדוע לא ציין זאת בתצהירו ובחר להציג תמונה חלקית, מגמתית, בדבר נטילת כל המסמכים ושלילתם לצמיתות [עמ' 210 ש' 6 עד עמ' 211 ש' 21; עמ' 354 ש' 8-6, 19-18]. כשנשאל אילון מה הוחזר לו על-ידי מס הכנסה, ענה: "את כל המסמכים שהשתמשתי בהם למעשה בתיק חיפה [...]" [עמ' 356 ש' 14]. אילון לא ידע להשיב מדוע את הדברים הללו לא ציין בתצהירו ומה טעם לא צירף אליו התכתבות עם מס הכנסה בנוגע להשבת התיעוד – שאף לקיומה טען לראשונה רק בשלב מתקדם של חקירתו הנגדית [עמ' 356 ש' 22-20].
5. בכך לא תמו גרסותיו של אילון לגבי קיומו או היעדרו של מסמך בכתב על-אודות הנכס בחדרה. לפי גרסה אחרת, לא היה חוזה לגבי העסקה אבל היו הסכמים; הייתה תרשומת בכתב-ידו של מסיקה שכללה את כל תנאי העסקה שנקבעו בינו לבין אילון, אך אילון לא הצליח למצוא אותה [עמ' 105 ש' 16-2; עמ' 105 ש' 25 עד עמ' 106 ש' 1]. אילון הצהיר כי במסמך זה נכתבו כל תנאי העסקה ואף היו בו חתימות [עמ' 106 ש' 7-5]. עלה מדבריו כי דובר בחוזה מוגמר בכתב – אותו חוזה שלגביו טען בתביעה והעיד בתצהירו כי הוא לא נערך. אילון נשאל מדוע לא כתב בתצהיר שהיה הסכם כתוב אך זה נלקח ממנו, וענה: "כי אני לא אשקר לבית-המשפט" [עמ' 110 ש' 12-10]. דא עקא, זו בדיוק העדות שנתן בגדרן של חלק מהגרסות שנמנו לעיל; אילון נשאל אם נערך מסמך שכלל את תנאי העסקה וחתימות וענה – ודאי [עמ' 106 ש' 7-5]. משמע, הוא שיקר לבית-המשפט, גם לשיטתו.
6. בהמשך נסוג אילון מגרסה קיומו של חוזה בכתב; עתה מצא מפלט בטענה כי רק הניח שהיה מסמך בכתב שנערך בינו לבין מסיקה על-אודות כל תנאי העסקה ושכלל חתימות, אך אינו יכול להעיד כי הוא זוכר מסמך כזה [עמ' 106 ש' 21-15]. לבסוף, הושלם מעגל הגרסות המשתנות ושב לנקודת המוצא; עתה גרס אילון כי עדותו בתצהיר, לפיה היה בינו לבין מסיקה רק הסכם על-פה לגבי העסקה, מתארת בדיוק את המצב, קרי, ההסכם נערך על-פה [עמ' 107 ש' 24-18].
7. אלא שבכך לא תם ולא נשלם, ונולדה לה גרסת שעטנז: לפיה, לא נחתם שום הסכם; יכול להיות שהיה איזה שהוא נייר על העסקה, אבל היא לא הגיעה לשלב החתימה על הסכם ומסיקה ואילון ידעו שהדברים סגורים על-פה [עמ' 109 ש' 25-20]. גרסה זו לא עמדה בעינה לאורך זמן: אילון גרס עתה שהיה מסמך בכתב לגבי העסקה, אותו כינה 'צטל'ה'; הוא אישר זאת בפה מלא [עמ' 113 ש' 4-3]. אילון לא ידע להעריך כמה זמן עבר בין קניית הנכס מעיריית חדרה ועד לעריכתו של המסמך [עמ' 113 ש' 7-5]. לטענתו, הרישום בכתב נערך סמוך למועד בו תנאי העסקה סוכמו בינו לבין מסיקה [עמ' 113 ש' 19-16]. לפי גרסה זו, היה על אילון לפרט בכתב-התביעה ובתצהיר כי היה מסמך בכתב לגבי העסקה ותנאיה אלא שזה אבד ואינו ניתן להצגה. אין בנמצא אמירה כזו, וגרסת כתב-התביעה והתצהיר הייתה כי כל התנאים סוכמו רק על-פה.
8. כאשר התבקש אילון ליישב בין גרסותיו הסותרות – כשפעם אחת טען שנערך מסמך בכתב אשר כלל את כל תנאי העסקה ונחתם ופעם אחרת טען שלא נערך אלא הסכם על-פה, ענה כך: "[...] התביעה שאני תבעתי, לא הכנסתי נייר, לא היה לי נייר לתבוע, להראות לבית-המשפט עסק שהוא נספח. אז אני נצמד להסכמים שהם נסגרו בינינו, הסכמים בעל-פה" [עמ' 108 ש' 14-10]. עוד טען כי לא ציין בתצהירו שהיה לו דבר-מה בכתב על העסקה שאבד משום שכל עוד אין לו נייר ביד, 'זה סתם' [שם, ש' 23-22]. עוד אמר: "סביר להניח שאם המסמכים היו נמצאים, בטוח, סביר להניח שהיינו מוצאים צטל'ה כזה. אבל מכיוון שהוא לא נמצא, לא הסתמכתי על שום מסמך. הסתמכתי על מה שנסגר ביני לבין יוסי" [עמ' 111 ש' 5-2]. זוהי עדותו של כזבן טקטי שאינו מעיד לפי מה שאירע אלא מתאים את גרסתו למה שיש בידו ולמה שאין לו. אילו היה ממש בגרסה זו, היא הייתה באה לידי ביטוי בכתב-התביעה ובתצהירו של אילון, תוך אמירה מפורשת שהיה מסמך בכתב שאבד ואינו בר-הצגה. לא כך נהג אילון, והדברים נזקפים לחובתו.
9. עד כמה הייתה עדותו של אילון על-אודות קיומו של מסמך בכתב לגבי ההסכם בינו לבין מסיקה כוזבת לימדו דבריו בהקשר אחר, עת ניסה לאבחן את התביעה כאן מהתביעה בתיק חיפה. הוא הצהיר שבעסקת הסופר שניצבה ביסוד ההתדיינות שם, בשונה מהעסקה לגבי הנכס בחדרה, נערך חוזה בכתב [עמ' 194 ש' 20-19]. יש לתהות אפוא מדוע התאמץ אילון לברוא בהבל פה, בעומדו על דוכן העדים, מסמך בכתב לגבי העסקה הנדונה כאן – מסמך שלא היה ולא נברא, במקום לדבוק בפשטות בגרסת כתב-התביעה והתצהיר, לפיה הסכם תקף נערך רק על-פה. אין מנוס מלקבוע כי הוא עשה כן בשל ידיעתו את חולשת גרסתו וביקש להמציא לה עוגן, ולו דמיוני וכוזב.

ה. ידיעת אחרים על ההסכם עם מסיקה לגבי הנכס בחדרה

1. אילון העיד שרעייתו ידעה כי בינו לבין מסיקה נערך הסכם על-פה לרכישת זכויות בנכס בחדרה [עמ' 405 ש' 23-20]; רעייתו אף ידעה כל הזמן שיש לו סכומי כסף אצל מסיקה [עמ' 396 ש' 25-24; עמ' 406 ש' 19-17; עמ' 409 ש' 17-13]. לטענתו, בקיץ 2004 התריעה בפניו כי כספו נמצא בסכנה [עמ' 396 ש' 6-3]. לפי גרסה זו, ידעה רעייתו של אילון על העסקה לגבי הנכס הספציפי בצומת המשטרה ועל הסכומים בכרטסת שהעביר אילון למסיקה לקראת רכישתו.
2. הוצג לאילון כי בעדות רעייתו בתיק חיפה, מסרה שהוא התרגש לקראת רכישת הסופר כי דובר בפעם הראשונה בה הם רוכשים נכס מסחרי באופן פרטי (זאת טרם ההחלטה לבצע את הרכישה על-ידי חב' עטרה); הוא התבקש ליישב זאת עם טענתו כי עוד לפני עסקת הסופר, הוסכם בינו לבין מסיקה כי ירכוש רבע מהזכויות בנכס בחדרה והעביר סכומי כסף לשם כך, בידיעת רעייתו [עמ' 402 ש' 11-2, עמ' 403 ש' 7-3]. זולת גמגום שאינו קשור לדבר, לא נמצא בפיו כל מענה [עמ' 403 ש' 10-8]. לאחר שטען כי נתן הסבר – שלא ניתן, שינה את עדותו ועתה הצהיר כי הסתיר מרעייתו את הקשר בין הכסף שהעביר למסיקה לבין הנכס בחדרה [עמ' 406 ש' 11-8, עמ' 408 ש' 4-1]. עדותו הייתה מופת של גמגום והתפתלות וחסרת כל כוח שכנוע [עמ' 410 ש' 4, 19; עמ' 411 ש' 16-11]. כבכל נקודה בחקירה בה מצא אילון את עצמו ללא כל הסבר למה שנשאל, באופן שהציג את גרסת כתב-התביעה ותצהירו ערום ועריה, דבק במנטרה של בלעדיות הכרטסת וגרס כי עצם הצגתה היא תנאי מספיק לזכותו ביתרה הרשומה בה [עמ' 412 ש' 6-4].
3. בהמשך צצה גרסה שונה: עתה טען אילון שכלל לא סיפר לרעייתו שהעביר כסף למסיקה והיא יודעת על עצם הגשת התביעה דנן אך לא מה נדון בה; הוא שיתף אותה רק במה שנגע לעדותה בתיק חיפה לגבי עסקת הסופר [עמ' 684 ש' 24 עד עמ' 685 ש' 15; עמ' 686 ש' 9-4, 18-15; עמ' 687 ש' 1]. גם גרסה זו לא עמדה על מכונה לאורך זמן: אילון שינה טעמו וציין שרעייתו דווקא ידעה בזמן אמת על העברת סכומי כסף למסיקה [עמ' 687 ש' 11-10, 20-19; עמ' 688 ש' 4]. ניכר שעבור אילון, מתן עדות בבית-המשפט, כמוה כמבחן רב-ברירה ('מבחן אמריקאי') וניתן לסמן 'כל התשובות נכונות'; מעדותו עלה בבירור: הסימון הנכון הוא דווקא 'אף תשובה לא נכונה'.
4. על-פי ההסכם עם מסיקה, זכויותיו של אילון בנכס בחדרה היו אמורות להירשם על-שמו באופן אישי; דובר ברכישת נכס מניב. אילון אישר את הדברים [עמ' 462 ש' 12-11].
5. מעתה אמור: אילון שיתף את רעייתו בתכנית לרכוש את הסופר ואף גילה התרגשות בגינה, שכן דובר בנכס מסחרי ראשון שחשב לקנות. חוזה רכישת הסופר נחתם ביום 1.2.2004. הוא נרכש קודם לכן בידי אילון באופן פרטי, כנאמן עבור אחרים, ביום 3.7.2001 [ר' להלן בחלק ד בתביעה שכנגד]. את ההסכם הנטען עם מסיקה לגבי הנכס בחדרה זקף לתאריך מוקדם יותר, אוגוסט 2001. נובע מכך שנכס זה, לא הסופר, היה הנכס המסחרי הראשון שאילון חשב לרכוש באופן פרטי. הדברים אינם מתיישבים עם עדות רעייתו בתיק חיפה, ואף זו סיבה לדחותם כלא נכונים.
6. זאת ועוד. רו"ח לוי אטרי (להלן אטרי) יעץ לאילון וחב' עטרה לפני עסקת הסופר והמליץ לרכוש אותו באמצעות חברה משום שמדובר בנכס מניב שאמור להפיק רווח בדמות דמי-שכירות [עמ' 1596 ש' 16-14]. אילון נועץ בו לגבי קניית נכס בכביש 4 אך אטרי לא ידע על כך דבר: לא פרטים לגבי הנכס, לא פרטים לגבי העברת כסף ואף לא אם התגבשה לגביו עסקה [עמ' 1597 ש' 14-6; עמ' 1598 ש' 23-19]. בשל כך לא ניתן לדבר ביטוי בדוחות הכספיים שניהל עבור חב' עטרה [עמ' 1599 ש' 3-1, 11-8; עמ' 1601 ש' 10-4]. אטרי שלל פניה של אילון אליו בנוגע לקושי או בעיה שהתעוררו לגבי הנכס בכביש 4; עוד מסר שאילון לא נועץ בו אם לרכוש אותו במסגרת פרטית או על-ידי חברה [עמ' 1600 ש' 13-3; עמ' 1612 ש' 25-22]. לא היה בידו לקשור בין הנכס שהזכיר בכביש 4 לבין הנכס בחדרה [ח"נ עמ' 1618 ש' 10-8]. אין מחלוקת שבתחילת שנות ה-2000 ניהל אילון עסק, 'בורקס ללא הפסקה', בחדרה על כביש 4, ולא הוכח כי זה הנכס שלגביו פנה אל עטרי. גם עדותו של אטרי העלתה כי ההתנהלות הנטענת בפי אילון לגבי הנכס בחדרה היא מין 'רוח רפאים' ללא תימוכין חיצוניים. הוא לא נועץ עם רואה-החשבון של חב' עטרה לגבי המתווה הנכון לרכוש אותו, כפי שהוכח שעשה מאוחר יותר לגבי עסקת הסופר. רו"ח אטרי אף לא ידע דבר על כרטסת של אילון או חב' עטרה בעמסת שהציגה יתרת זכות [עמ' 1601 ש' 14-1].
7. יעקב דובנו (להלן דובנו), איש הקש ששימש את אילון בעסקיו, ניסה להגניב לעדותו הראשית, בלי שנשאל, דברים שיתמכו בגרסת אילון לגבי הנכס בחדרה. אם מבקש מאן דהוא לדעת כיצד נראית עדותו של שקרן לא מתוחכם, הוא מוזמן לעיין בעדותו של דובנו; בהמשך יוקדש לה דיון נפרד. לעת הזו די שאציין כי מעדות דובנו עלה שלאמיתו של דבר הוא אינו יודע מאום בנוגע לעסקה שעניינה הנכס בחדרה.

ודוק: לגרסת אילון, הנכס בחדרה לא נרכש על-ידו עם מסיקה; הוא הציע מתווה שונה בכל הנוגע לרכישת זכויותיו וטען שנכנס לתמונה רק אחרי שעמסת ואורדן קנו אותו מעיריית חדרה. דובנו, לעומת זאת, טען ששמע מפי אילון כי הוא ומסיקה קונים את הנכס יחדיו [עמ' 1483 ש' 16 עד עמ' 1484 ש' 2]. דובנו סתר עצמו גם בהקשר זה. הוא נאלץ להודות שאילון לא סיפר לו דבר, באופן ששלל את יומרתו לדעת דבר-מה על עסקיו [עמ' 1486 ש' 1, עמ' 1487 ש' 15-12]; עוד אישר שידיעתו לגבי הנכס בחדרה נסמכת רק על "דברים ששמע פה ושם", לאו דווקא מפי אילון [עמ' 1487 ש' 23-18]. באותה דרך פתלתלה התייחס דובנו גם לעסקת הסופר: הוא הצהיר שהוא יודע עליה הרבה; כשנדרש לציין מה הוא יודע, התנפצה בועת היומרה והוא אישר שמדובר רק בשמועות ולו לא סיפרו כלום [עמ' 1490 ש' 11, 24-22; עמ' 1496 ש' 25].

סופו שהודה כי מעולם לא ישב יחד עם אילון ומסיקה, הוא לא היה מעורב בעסקיהם ולא שמע מפיהם דבר על תכניותיהם; או אז מסר שגם אינו זוכר ששמע משהו [עמ' 1511 ש' 20-14; עמ' 1512 ש' 7-5]. בהמשך חזר בו ומסר עדות סותרת [עמ' 1513 ש' 10-5]. דבריו של דובנו ביחס לנכס בחדרה אינם אפוא ראיה לכלום זולת לכך שהשתמש בדוכן העדים כדי ליתן עדות מוזמנת ומוכוונת שהושמה בפיו [ר' גם עמ' 1571 ש' 10-1 והשוו לעמ' 1581 ש' 22-21, עמ' 1582 ש' 23-18 ועמ' 1585 ש' 24-23]. הדברים קשים אך בית-המשפט, ששמע את עדותו באריכות והתרשם ממנה ומנותנה, עומד מאחוריהם לחלוטין.

1. על עדי התובעים בתביעה שכנגד נמנה רוברט אביזרת (להלן אביזרת); הלה מילא עבור מסיקה תפקיד מקביל לזה שמילא דובנו עבור אילון. אביזרת הועסק כשכיר במדיה וגם במדיה השניה. הוא העיד שבתקופה בה עבד עם מסיקה ואילון, שמע מפיהם על עסקת הסופר ונסע עמם לראות את הנכס. הוא השתדל לא להיות מעורב בכך: "פעם אביב סיפר לי, פעם יוסי סיפר לי, השתדלתי להיות, לא יותר מדי להיות מעורב, כי ידעתי שזה דינמיט" [עמ' 1016 ש' 9-8]. לעומת זאת, הוא לא שמע מפי מסיקה או מפי אילון על עסקה ביניהם לגבי הנכס בחדרה [עמ' 1016 ש' 16].

ו. עיתוי גיבוש ההסכם עם מסיקה והעברת הסכומים לעמסת

1. לא עלה בידי אילון לספק גרסה עקבית וברורה שתקשור בין מועד תחילת התשלום לעמסת, כפי שעלה מהכרטסת הפרטית עליה הסתמך, לבין פרטים מהותיים שנגעו לעסקה הנטענת לגבי הנכס בחדרה, בה תלה את התשלום.
2. גרסה אחת הייתה כי כבר במועד שבו מסיקה רכש את הנכס מצד שלישי, אילון התחיל להעביר את הכסף אליו. המשמעות: רכישת חלקו של אילון בנכס סוכמה עם מסיקה במקביל לקניית הנכס בידי עמסת ואורדן ועוד טרם השלמת הרכישה על-ידן. אילון לא זכר אם הדבר היה אחרי כריתת החוזה עם מוכרת הנכס, עיריית חדרה [עמ' 13]. זמן תחילת התשלום בכרטסת, נובמבר 2001, אינו מתיישב עם התאריכים שהוכחו ביחס לביצוע העסקה עם עיריית חדרה [ר' לעיל בחלק ג(6)].
3. גרסה שניה הייתה כי במועד בו נחתמה העסקה עם עיריית חדרה, אילון כבר הכין אצל מסיקה כסף עבור רכישת חלקו בנכס, לפי הסיכומים ביניהם [עמ' 29 ש' 18-11]. בזמן זה, כבר סוכם בין מסיקה לבין אילון כי האחרון קונה חצי מחלקה של עמסת בנכס [עמ' 30 ש' 7-4]. בהמשך סתר אילון גרסה זו שכן הצהיר כי ידע על עסקת הרכישה של מסיקה מעיריית חדרה רק אחרי שנכרתה, לא בזמן אמת [עמ' 35 ש' 7-3, עמ' 36 ש' 7, 15-12]. הדבר לא מנע מאיילון לשנות את טעמו ולטעון כי דווקא ידע על עסקה זו עוד לפני שנכרתה [עמ' 37 ש' 9-1, 25-18].
4. גרסה שלישית הייתה כי ההסכם בין מסיקה לאיילון בדבר מכירת חצי מזכויות עמסת לאיילון גובש על-פה בזמן קניית הנכס בידי עמסת ואורדן, אך בשלב זה אילון עדיין לא הכין את הכסף שנועד לרכישת חלקו [עמ' 30 ש' 9-8].
5. לפי הגרסות הללו, חרף שונותן, אילון העביר לעמסת כסף שנועד לרכישת חלק מזכויות עמסת, זאת במתווה מדורג: תחילה רוכש מסיקה באמצעות עמסת את הנכס יחד עם אורדן מעיריית חדרה; בשלב שני, מסיקה מוכר חצי מזכויות עמסת בנכס לאילון, ולשם כך נדרש הלה ליצור אצל מסיקה 'הון עצמי' של לפחות חצי מסכום התמורה שקבעו. והנה, נולדה לה גרסה אחרת תוך כדי מתן עדותו של אילון; עתה הוא טען כי הוא העביר למסיקה סכומי כסף שנועדו לסייע במימון הרכישה הראשונית של עמסת מעיריית חדרה, לא את העסקה השניה והמאוחרת יותר בין עמסת לבין אילון [עמ' 29 ש' 23-20].
6. על-פי אחת הגרסות, טען אילון שהחל להעביר כסף למסיקה רק אחרי שעמסת ואורדן קנו את הנכס. הוא לא ידע לומר אם זה היה מיד אחרי הרכישה או בחלוף זמן [עמ' 32-31]. ניכר לעין שמסר עדות נוקשה, מוגבלת. במקום לתת עדות ולהציג תיעוד לתמיכתה, ניסה לעצב את עדותו לפי תיעוד שיש בידו להציג, במתווה מהופך ולא אמין ששב וחזר על עצמו [עמ' 31 ש' 26-23]. לבסוף מסר שאינו זוכר, אינו יודע ואף אינו יכול לדעת מה היה פער הזמנים בין רכישת הנכס מהעירייה לבין תחילת העברת הכסף למסיקה [עמ' 31 ש' 23, עמ' 32 ש' 16, עמ' 39 ש' 26-23; עמ' 40 ש' 6-3]. לדבריו: "[...] אמרתי שהוא קנה. אחרי זה חיזרתי אחריו. לא זוכר תקופות, לא זוכר להגיד לך בחודש, חודשיים או שנה" [עמ' 33 ש' 6-4; ר' גם עמ' 34 ש' 15-14 ועמ' 493 ש' 18-16]. יתכן כי פנה למסיקה חודש או חודשיים או תשעה חודשים אחרי הרכישה מהעירייה; אילון לא שלל אפשרות שפנה למסיקה לראשונה שנה וחצי לאחר העסקה עם העירייה כדי לרכוש חלק בנכס [עמ' 44 ש' 17 עד עמ' 45 ש' 3]. בהמשך טען כי אינו זוכר כמה זמן עבר בין העסקה עם העירייה לבין המועד בו נערך אותו הסכם על-פה בינו לבין מסיקה [עמ' 494 ש' 23-19].
7. דובר בעדות לא אמינה במופגן. טענת היעדר זיכרון שבפיו הייתה מפלט, לא אמת. לדבריו, הוא ידע על העסקה הנרקמת בין מסיקה לבין העירייה בזמן אמת. הוא היה מעוניין לקחת בה חלק ו'חיזר' לשם כך אחרי מסיקה כדי שימכור לו חלק בנכס. אילון הצהיר על כך שוב ושוב [עמ' 35 ש' 22-20, עמ' 38 ש' 7]. לפיכך היה עליו לדעת ולזכור כמה זמן עבר – שבועות, חודשים או שנה, עד שעלה בידו לשכנע את מסיקה לערבו ברכישה ולמכור לו חצי מזכויותיו, תוך מתן 'אור ירוק' לאילון להתחיל להעביר סכומים שיאפשרו מעבר מהסכם על-פה ביניהם לכריתת חוזה בכתב. היעדר הזיכרון, לצד המעבר מגרסה זו לגרסה אחרת וחוזר חלילה, עומדים לאילון לרועץ.
8. בהמשך ניתק אילון לחלוטין את ההסכם בינו לבין מסיקה מהעסקה בה נרכש הנכס מהעירייה. עתה טען כי העביר סכומי כסף לעמסת רק סמוך לגיבוש ההסכם עם מסיקה לגבי קניית חלקו של אילון בנכס, לא לפי מועד קניית הנכס בידי עמסת ואורדן מהעירייה. הוא לא שלל אפשרות שהדבר היה כשנה לאחר שעמסת ואורדן קנו את הנכס מעיריית חדרה [עמ' 33 ש' 26-19].
9. עדותו של אילון הותירה רושם שלילי ביותר. הוא הציע גרסות שונות, משתנות תדיר וסותרות, בכל הנוגע למועד בו החל להעביר סכומי כסף לעמסת עבור קניית חלק מזכויותיה בנכס בחדרה ביחס למועד בו רכשה עמסת את זכויותיה בו. איילון היה מודע לכך, אף שניסה לטשטש זאת. הוא אישר שכדי לרכוש מחצית מזכויות עמסת נדרש להיות בעל הון עצמי [עמ' 38 ש' 25-23]; כאשר נדרש לבאר אם במועד בו גובש אותו הסכם על-פה בינו לבין מסיקה, כבר היה לו לפחות חלק מן ההון עצמי, ענה תשובה רפה שאין בה ממש ואשר העידה על ממשות הגרסה על-אודות עסקה שלשמה העביר סכומי כסף: "[...] אם סיכמתי אתו אז כנראה שיכולתי להיערך לזה" [עמ' 39 ש' 10-8]. לפי אותה תבנית לשונית יש לפסוק: אם בית-המשפט היה משתכנע כי גרסת אמת בפי איילון, אז כנראה היה פוסק לו את סכום התביעה; דא עקא, ניכר דווקא שהלה הסתמך על גרסת בדים שאין כל קשר בינה לבין המציאות, ולכן התוצאה שונה.
10. ראיה להיותן של טענות התביעה גרסת בדים סופקה על-ידי אילון. לשיטתו, הוא החל להעביר למסיקה כסף לקראת עסקה עתידית ביניהם עוד בטרם נחתם חוזה לגבי הנכס בחדרה. זו גרסת כתב-התביעה המתוקן וזו גרסת התצהיר [סע' 10 ב-ת/1]. אלא שבעדותו לפני, אילון שלל זאת; כשנשאל באיזו מהעסקות במקרקעין שמנה בינו לבין מסיקה, לרבות עסקת הנכס בחדרה, מסר למסיקה כסף כשעוד לא יודעים על העסקה, ענה: "לא היה" [עמ' 24 ש' 14-10]. גם במענה לשאלת בית-המשפט אישר שלא היה מצב בו העביר למסיקה כסף לקראת עסקה בנדל"ן במבט צופה פני עתיד, בלי לדעת על עסקה ספציפית, ומתוך רצון שכאשר תהיה עסקה – הכסף ישמש לה [עמ' 25, עמ' 26 ש' 13-11]. בתיק חיפה ענה אחרת; שם אישר שדווקא הפקיד אצל מסיקה מראש מה שכינה 'הון עצמי' כדי שיהא ערוך ומוכן לעסקת נדל"ן, אם תגיע [עמ' 28-26]. בהמשך שוב השתנתה הגרסה; עתה טען אילון שאת הכסף עבור הנכס בחדרה הפקיד בידי מסיקה מראש, עוד לפני שנכרתה ביניהם העסקה שנסבה על קניית חלקו; הוא תלה זאת בכך שהיה לו אינטרס והוא רצה את העסקה [עמ' 29-28].

ז. עדות אילון לגבי כלל העסקות עם מסיקה

1. שוב ושוב ניכר שעסקת הסופר הייתה עסקת נדל"ן יחידה שנכרתה בין אילון למסיקה באמצעות חברות הקשורות אליהם, בבחינת 'כל הדרכים מובילות לרומא'. בתוך כך, גרסת כתב-התביעה המתוקן שנסב על עסקת הנכס בחדרה הייתה כי בין אילון למסיקה התקיימה פעילות עסקית קודמת, תוך ציון שהייתה חד-פעמית [סע' 3; ר' גם סע' 5 ב-ת/1]. על ציר הזמן, ביחס לעסקת הסופר, דווקא העסקה הנטענת בהליך דנן הייתה הראשונה מבין השתיים [ר' לעיל בחלק ה(5)]. גם בכך ניכר שכתב-התביעה ניסה לייצר מציאות כוזבת, מנותקת מהאירועים כהווייתם.
2. למקרא כתב-התביעה המתוקן ברי כי לשיטת אילון היו בינו לבין מסיקה שתי עסקות: האחת, שכונתה 'קודמת', לגבי הסופר; השניה, שבמשתמע הוצגה כמאוחרת יותר, ביחס לנכס בחדרה. בתיק חיפה נשאל אילון על מספר העסקות שהיו בינו לבין מסיקה וענה שהיו רעיונות לעסקים. בהליך כאן התבקש למנות את כל הרעיונות לכל העסקים שהיו ביניהם, מלבד עסקת הסופר, ואזי נקב בעסקה שנסבה על הנכס בחדרה [עמ' 7]. לא עלה בידו לציין עסקות נוספות או רעיונות לעסקות; לטענתו, דובר על שנת 2001 והוא אינו זוכר [עמ' 9]. בתחילת חקירתו הנגדית, לא נקב בעסקת מקרקעין נטענת לגבי נכס בצומת האלופים; אחר כך הזכיר אותה כדבר-מה שכשל משום ששותפו, פנחס גואטה (להלן גואטה), נרצח [עמ' 11]. בהמשך מנה אילון ארבע עסקות בינו לבין מסיקה: רכישת הסופר בנאמנות בידי אילון, קניית הסופר על-ידי חב' עטרה, עסקת צומת האלופים ועסקת הנכס בחדרה [עמ' 22-21]. לדבריו, לא היו עסקות נדל"ן נוספות ביניהם זולת אלו, אך יתכן שהיו עסקות מימון [עמ' 23-21]. אף זו גרסה שאינה תואמת את מה שנטען בכתב-התביעה, בו נטען לקיומן של שתי עסקות בלבד.
3. בתיק חיפה נשאל אילון אם היו בינו לבין מסיקה עסקות משותפות נוספות או עסק שעשו. על כך השיב כי יתכן, אך אינו זוכר. בהליך כאן העיד אילון שכבר בעת הגשת התביעה בתיק חיפה ידע היטב כי מסיקה מחזיק בכסף שלו כמתועד בכרטסת, אף ידע בדיוק מה הסכום בו הוא מחזיק, אך לא תבע אותו משום שלא הייתה בידו ראיה להוכחתו [ר' לעיל בחלק ד(1)]. לפיכך אין לקבל כי בעת מתן עדותו של אילון בתיק חיפה, הוא לא זכר את ההסכם שנכרת על-פה בינו לבין מסיקה לגבי הנכס בחדרה – ובשל כך לא ציינו במענה לשאלה שנשאל. לא עלה בידי אילון להתמודד עם הדברים והוא לא סיפק להם הסבר מניח את הדעת [עמ' 199 ש' 26-8; עמ' 206]. עדותו בתיק חיפה מצדדת בקביעה כי סיפור הנכס בחדרה לא היה ולא נברא.
4. אילון היה מודע לקשיי עדותו. כדי לתרצה, ביקש לגמד את מה שהיה בינו לבין מסיקה בנוגע לנכס בחדרה ולהציגו כרעיון גרידא; עד מהרה נאלץ להודות כי העברת הכספים לעמסת הייתה על-פי הסכם על-פה ונועדה להביא לחתימת חוזה בכתב לגבי העסקה שלשמה הועברו הסכומים [עמ' 200 ש' 2 עד עמ' 201 ש' 1]. הצגת מה שהיה לגבי הנכס בחדרה כרעיון גרידא, באופן שינמק את אי-אזכורו התמוה בידי אילון בחקירתו בתיק חיפה – זאת נוכח שאלות מפורשות שנשאל ואשר חייבו את אזכורו, סתרו את התייחסותו של אילון להסכם הנטען בינו למסיקה בהליך דנן כהסכם מוגמר ומחייב. כך אמר לגביו בשלב מוקדם יותר של עדותו: "הדברים היו סגורים ברמה, ברמת סגירה הרמטית, מבחינת בעל-פה" [עמ' 29 ש' 23-22]. ברוח זו הצהיר אילון שהעביר כסף למסיקה "רק בסמוך להסכם שלי אתו" [עמ' 33 ש' 19]. גם בתצהירו הדגיש שגיבש הסכם על-פה עם מסיקה לגבי הנכס, תוך שנקט לגביו לשון קניינית: 'ממכר' [סע' 8 ב-ת/1; ור' עדותו בעמ' 204 ש' 21 עד עמ' 205 ש' 1].
5. אילון נשאל בתיק חיפה שאלות נוספות שחייבו ללא צל של ספק התייחסות שלו להסכם שנסב על הנכס בחדרה. הוא נשאל, למשל, אם נערך הסכם על-פה לגבי עסק או עסקה אחרת שאינה עסקת הסופר בין אילון או מאן דהוא שקשור אליו לבין מסיקה או גורם אחר שקשור אליו; על כך השיב בשלילה [עמ' 202 ש' 16 עד עמ' 204 ש' 9]. בעדותו לפני שב וניסה לתרץ זאת תוך גימוד מה שהציג קודם כהסכם סגור הרמטית: "[...] מבחינתי, לא היה הסכם ולא היה כלום, לא כיבדתם שום דבר, לא היה הסכם, לא היה כלום" [עמ' 204 ש' 7-6]. להימנעותו של אילון מאזכור ההסכם לגבי הנכס בחדרה בתיק חיפה יש משמעות כבדת משקל; מדובר בהימנעות שאילון לא סיפק לה הסבר מניח את הדעת.
6. ניכר שכאשר הדבר נוח ומתאים ועולה בקנה אחד עם מה שאילון נשאל באותו רגע, הוא טען כי נערך בינו למסיקה הסכם מוגמר על-פה. במקרים אחרים, עם שינוי האינטרס בהתאם לשאלה שהופנתה אליו, שינה אילון טעמו וטען שלא היה הסכם, באומרו: "[...] איזה הסכם? אני לא יודע על איזה הסכם אתה מדבר" [עמ' 505 ש' 19; עמ' 506 ש' 10]. כאשר הוסבר לו שמדובר באותו הסכם נטען שנערך על-פה לגבי הנכס בחדרה, הצהיר שלא היה הסכם ונופף בטענה לבלעדיות הכרטסת [עמ' 507 ש' 6-1]. כאשר הוצגה לו סתירה בוטה, גם בעניין זה, בין גרסתו זו בחקירה נגדית לבין עדותו בתצהיר ניכר – לא בפעם הראשונה – שאין לאילון היכרות מינימלית עם תוכן עדותו הראשית [עמ' 508 ש' 14 עד עמ' 510 ש' 8]. כשנשאל אילון על תצהירו בהליך כאן – ענה על עסקת הסופר, עד שבית-המשפט נאלץ לברר עמו שהוא יודע כי ההליך דנן נסב על נכס אחר [עמ' 509 ש' 24 עד עמ' 510 ש' 3].
7. אילון הוסיף ומסר עדות משתנה על-אודות היקף הפעילות העסקית שהייתה בינו לבין מסיקה וסיווגה בעיניו, פעם כך ופעם אחרת ללא שום עקביות [עמ' 570 ש' 22-12; עמ' 572 ש' 8-1; עמ' 574 ש' 26-14; עמ' 575 ש' 16 עד עמ' 577 ש' 16; עמ' 578 ש' 22 עד עמ' 579 ש' 10; עמ' 580 ש' 20-17; עמ' 581 ש' 9-1; עמ' 581 ש' 10 עד עמ' 583 ש' 23]. לא עלה בידו לתרץ זאת באופן מניח את הדעת והוא נאלץ לדבוק במענהו השגור: "אין לי שום תשובה" [עמ' 575 ש' 15-13]. מופרכות עדותו הייתה ברורה גם לו, עת סתר עצמו הלוך ושוב, עד שהצהיר: "אני הסברתי מה אני חושב. אבל אולי בית-המשפט לא מקבל את זה" [עמ' 580 ש' 23-22]. אכן, בית-המשפט לא מקבל. כל בר-דעת שנחשף לעדותו היה מבין שכל-כולה כזבים ודברי הבל.
8. בניגוד לגרסת כתב-התביעה, שהציגה את אילון ומסיקה כמי שבעברם רק פעילות עסקית חד-פעמית אחת – היא עסקת הסופר, אישר אילון שהיו בינו לבין מסיקה מה שכינה 'עסקות מימון' [עמ' 22]. הוא הודה במציאות בה כסף שלו נמצא אצל מסיקה ומסיקה היה רשאי להשתמש בו ואף עשה כן; לדבריו, אינו זוכר את הפרטים [עמ' 25 ש' 23-19]. גם בסוגיה זו ביקש אילון לכונן באמצעות כתב-התביעה מציאות כוזבת שאין קשר בינה לבין מה שבו הודה במהלך הבירור. העלאת טענות כוזבות בכתב-התביעה עומדת לו לרועץ; הוא לא ביקש לתקנו בשום שלב, בין כשהתחלף יצוגו בשלב מוקדם של הבירור ובין כשניתן פסק-הדין בתיק חיפה.

ח. הקיזוזים בכרטסת

1. הכרטסת הפרטית שבה נעץ אילון את תביעתו ביטאה תנועה של סכומי כסף הלוך ושוב: לא רק הפקדה של סכומי כסף אלא גם גריעה של סכומים, לעתים סמוך מאוד אחרי העברתם. הדברים אינם מתיישבים עם גרסתו של אילון כי ביקש להעביר כמה שיותר מהר הן עצמי בסך של מחצית התמורה, 125,000 דולר, כדי להגיע לחתימת חוזה בכתב ביחס לזכויות שביקש לרכוש בנכס.
2. בכתב-התביעה כפר אילון בתנועות הגריעה מהכרטסת וטען כי הקיזוזים בה אינם כדין; לפיכך גרס שכל עוד לא תוכיח עמסת את תקינות הקיזוזים, אין להתחשב בהם כך שהיתרה הממשית לה הוא זכאי מתבטאת בסך כל תנועות ההפקדה בהתעלם מתנועות המשיכה [סע' 4(ד) ו-22(ד) ו-(ז) בכתב-התביעה המתוקן]. זו הייתה גם עדותו בתצהיר [סע' 51-50 ב-ת/1]. לפי גרסה זו, יש לנטרל את פעולות החיוב בכרטסת ולהתחשב רק בפעולות הזיכוי בה; היא נכונה רק כשהיא יוצרת יתרה לטובת אילון ובה בעת שגויה כל-אימת שיש בה פעולת חיוב שלו.
3. נאמן לשיטתו, מסר אילון בחקירה נגדית גרסה שונה בתכלית ולמעשה סותרת. תחילה טען כי 'יש שאלה' לגבי הסכומים שמסיקה קיזז כמתועד בכרטסת, באופן שהקטין את היתרה לזכות אילון [עמ' 89]. כאשר בית-משפט דקדק עמו ושאלו כיצד יש להתייחס לקיזוזים בכרטסת ענה: "לא יודע, אין לי תשובה" [עמ' 130 ש' 23-19] וחזר על המנטרה השגורה: "התשובה היא שתבעתי את הכרטסת" [ש' 26], בלי שיכול היה להסביר כיצד הוא מתייחס לקיזוזים שבה. מתשובותיו ניכר שאינו יודע מה נרשם בהקשר זה, ובהקשרים נוספים, בכתב-התביעה ובתצהירו [ר' למשל עמ' 134 ש' 9-1 ועמ' 135 ש' 6-1 וכן עמ' 570 ש' 22-12 ועמ' 583 ש' 9-2]; קריאה מודרכת בעדותו הראשית לא סייעה לו לגלות בקיאות בתוכנה ובמשמעותה. כאשר הבין זאת, תלה את האשם בבית-המשפט: "אני לא מפוקס, גברתי הוציאה אותי מהריכוז" [עמ' 571 ש' 1].
4. אילון התפתל כה וכה כשנשאל על הקיזוזים בכרטסת. הוא העלה מיני השערות לגבי הפעולות שמסיקה עשה בסכומים שקוזזו וטען כי לא קיבל כסף בחזרה [עמ' 120 ש' 18-17; עמ' 121 ש' 9-8]. הוא טען שאינו מקבל את פעולות הקיזוז בכרטסת משום שלא קיבל כל הסבר לגביהן [עמ' 125 ש' 1]. אחר כך טען שאינו יכול לדעת אם פעולות הקיזוז נכונות, אם לאו [עמ' 125 ש' 24-19]. בה בעת הצהיר שפעולות הקיזוז שתועדו בכרטסת אינן מעשה זיוף [עמ' 121 ש' 15-13]. בסופו של דבר אישר כי הוא מסתמך על הכרטסת ביחס ליתרה בה בסך נומינלי של 600,500 ₪, באופן שכולל את הקיזוזים ומפנים אותם לתחשיב [עמ' 124 ש' 23-22; עמ' 126 ש' 7-3].
5. או אז נולדה גרסה חדשה; אילון הודה כי בזמן אמת ידע מה טיבן של פעולות הקיזוז שתועדו בכרטסת ומדוע נעשו: "סביר להניח שידעתי, סביר להניח, כי הייתי יושב עם אתי וזה דברים שנכתבו בזמן אמת, אז ככה שבכלל, זה לא כזה מטריד אותי. [...] די הייתי בעניינים ודי ידעתי שאם מקזזים, אז יש סיבה" [עמ' 138 ש' 4-2, 19; ור' עמ' 175 ש' 23 עד עמ' 176 ש' 1; עמ' 481 ש' 23 עד עמ' 482 ש' 5]. עוד עמר: "הוא קיזז על משהו שהיה מגיע לו ממני. [...] אני לא יכול לדעת. אמרתי לך שהיה בינינו כל מיני דברים, ימין ושמאל. [...] אין לי טענות לגבי הכרטסת" [עמ' 482 ש' 24-19]. את אותם 'כל מיני דברים' שהיו בינו לבין מסיקה נמנע אילון מלחשוף בהליך דנן בכוונת מכוון, ולא בכדי.
6. לא-זו-אף-זו. איילון הצהיר כי בזמן אמת ידע את חשבון הסכומים שתועדו בכרטסת. בלשונו: "ידעתי, ידענו כל הזמן בכמה אני עומד בכסף, כמה אני חייב להביא, כמה אני צריך להביא. כל רגע נתון ידענו" [עמ' 106 ש' 10-7]. לדבריו, ישב באופן קבוע עם אתי, מנהלת החשבונות בעמסת. אילון אף מסר כי לשם ביצועה של עסקת הסופר, דנו הוא ומסיקה באפשרות שהסכום שהצטבר בכרטסת הפרטית שהיה שווה ערך לכ-150,000 דולר ישמש כתשלום ראשון, בגדרו של קיזוז. אילון הודה שהיה מעוניין מאוד בקיזוז כזה [עמ' 235 ש' 24 עד עמ' 236 ש' 14; עמ' 243 ש' 26-23; עמ' 375 ש' 17-12; עמ' 378 ש' 26-16]. גם בכך אישר אילון שבתחילת 2004, טרם כריתתה של עסקת הסופר, ידע ידוע היטב מה הסכום שהועבר על-ידו למסיקה ותועד בכרטסת.
7. אילון שב והודה בנכונותן של פעולות הקיזוז שיצרו חיוב שלו בכרטסת ואישר שידע מפי מסיקה על הפעולות הללו ותיעודן בזמן אמת [עמ' 484 ש' 26-22; עמ' 485 ש' 22-20]. הוא סירב לחשוף את טיבם של החיובים הללו וטען שאינו זוכר או אינו יודע את סיבתם [עמ' 484 ש' 17-16; עמ' 485 ש' 5-3; עמ' 486 ש' 4-2].
8. מאחר שאילון תיקף ואישר את הקיזוזים בכרטסת, הוא הודה שלא רק הפקיד כסף אלא גם משך סכומי כסף ניכרים, כנחזה מהכרטסת. הדבר אינו מתיישב בשום צורה ואופן עם טענה להעברת כסף ליצירת הון עצמי מתוך מבט צופה חתימה על חוזה מכר של זכויות במקרקעין; הוא סותר את עדות אילון כי היה לו אינטרס להגיע כמה שיותר מהר להעברת 125,000 דולר ובכך לסלול את הדרך לחתימת חוזה בכתב שיאפשר את מימון היתרה במשכנתא בנקאית. מי ש'חם' על עסקה, מי שמחזר אחרי בעל זכויות בנכס – מסיקה, ומשדלו למכור לו חלק מהן, מי ששם לו מטרה להגיע כמה שיותר מהר להעברת חצי התמורה המוסכמת כדי שיחתם חוזה שיתעד את קניית חלקו בנכס ויאפשר לו להשלים את הקניה בנטילת משכנתא וברישום, אינו מבצע בתכוף לאחר העברת סכום פעולות שמקטינות באורח משמעותי את הסכום המופקד, באופן שמרחיק את יעד חתימת החוזה והשלמת הרכישה.
9. בנקודה זו, שהינה מהותית לתביעתו, לא עלה בידי אילון לאמת את טענות התביעה; תחת זאת, סתר אותן וגילה שאינן אמת. טרוניתו בכתב-התביעה ובעדותו הראשית נגד הקיזוזים הייתה כוזבת ונועדה לזרות חול בעיני בית-המשפט, תוך יצירת מצג שווא לפיו מדובר בקיזוזים שהוא אינו יודע את טיבם וסיבתם. הדברים מתיישבים עם הקביעות לעיל ולהלן כי מדובר במי שאינו ראוי לאמון באופן מוחלט, גורף.
10. בפיו של אילון לא נמצא הסבר לסתירה החזיתית בין אישורו את הקיזוזים בכרטסת לבין גרסתו על-אודות סיבת תנועות ההפקדה בה. החובה לספק לכך הסבר וליישב בין השניים מונחת לפתחו בגדרו של נטל השכנוע שחל עליו ביחס לתביעתו. הוא לא נתן הסבר ומצא מפלט באמירה חסרת כל פשר: "אני, אני, כל עוד לא נחתם חוזה - לא נחתם חוזה. כשנחתם, אם היה נחתם חוזה, אז היה חוזה" [עמ' 123 ש' 23-22].
11. זאת ועוד. על-מנת להתמודד עם הקושי מסר אילון עדות שסתרה את גרסתו קודם לכן והייתה גם היא מפגן בוטה של חוסר אמינות; עתה טען שכל עוד לא נחתם חוזה לגבי הנכס בחדרה, אין לו כל סיבה למהר להעביר סכומים עבורו [עמ' 119 ש' 26-24]. במענה לשאלת בית-המשפט אישר כי רצה להגיע לחתימת חוזה [עמ' 120 ש' 6-5]; כדי להגיע לחתימת חוזה הוא נדרש, כך לטענתו, להפקיד בידי מסיקה 125,000 דולר, ומכאן שדווקא היה לו עניין בהצטברות הסכומים שהפקיד. למשיכתם בחזרה בהיקף ניכר לא ניתן על-ידו כל הסבר מניח את הדעת.
12. כאשר נדרש אילון לנמק בכל זאת כיצד מתיישבת משיכת סכומים ניכרים סמוך לאחר העברתם עם כוונה להגיע ליעד של תשלום 125,000 דולר כדי לחתום חוזה בכתב לרכישת רבע מהזכויות בנכס, לא נמצא בפיו הסבר והוא פטר עצמו באמירה כי נפל לרשת של מרמה והונאה [עמ' 140 ש' 19; עמ' 141 ש' 23-19]. דא עקא, בתשובה זו אין כלום; משאישר אילון כי הקיזוזים בכרטסת משקפים תנועות אמת שהן עצמן וסיבתן היו ידועות לו בעת שנעשו, היה עליו להתכבד וליישב בין תנועות הפקדה ומשיכה שביצע לבין מתווה העסקה שעליו ביסס את כתב-התביעה. לא עלה בידו לעשות כן. סופו שאישר כי אין בפיו מענה שיבאר זאת והודה: "אין לי זיכרון ואין לי עובדות" [עמ' 143 ש' 19, 22]. באין זיכרון ובאין עובדות, וכאשר ה'יש' שסיפק אילון הוא רצף של כזבים וגרסות סותרות, דין תביעתו להידחות.

ט. מקור ההפקדות בכרטסת

1. אילון התיימר לגלות ידיעה ובקיאות לגבי מקור הסכומים שמסר למסיקה, כביטויים בכרטסת. בתצהירו זיהה את מקורו של כל סכום שהעביר ונקב באופן העברתו – בשיק, העברה או במזומן [סע' 10 ב-ת/1]. גם עדותו זו הופרכה עד שלא נותר ממנה דבר.
2. בתחילת החקירה הנגדית דבק אילון בגרסת התצהיר וטען שמקורות המימון לסכומים שהעביר הם מכירת נכס של אביו ומכירת רכב; מכר הרכב קדם למכר הדירה [עמ' 49 ש' 23-19]. תחילה מסר שרק אלו מקורות המימון; בהמשך סייג וטען כי יתכן שהיו עוד מקורות אך הדירה והרכב הם המקור העיקרי [עמ' 144 ש' 14-2]. ככל שהתחוור לאילון שאין בידו להצביע על זיקה בין מכר הרכב והדירה לתנועות בכרטסת, כך החל לטעון שעשה שימוש גם בכסף מזומן שמקורו בעבודתו ורווחיו [עמ' 145 ש' 22-14]. זו עדות אופיינית: בכל דבר שנגע לכרטסת ולעסקה ביחס לנכס בחדרה לא הצליח אילון להעיד דבר מה פשוט, ברור ועקבי, כמצופה ממי שהיה צד ישיר להתרחשות הנטענת; הוא סייג עצמו, הסתמך על השערות והנחות והותיר רושם של מי שגרסתו בדויה ומצוצה מן האצבע.
3. כך למשל לא הצליח אילון לתת גרסה אחת בהתייחס לשאלה הפשוטה מה היה הסכום שהניבה מכירת הרכב. גרסה אחת הייתה כי אינו זוכר; אחר כך טען כי נמכר עבור 300,000 ₪ או יותר [עמ' 50 ש' 1, 13]. אחר-כך הופיעה גרסה שלישית: דובר במרצדס חדשה מדגם S class בשווי 100,000 דולר שנמכרה במלוא שוויה [עמ' 50 ש' 13-3, 26-25; עמ' 145 ש' 22-21]; הסכום אשר התקבל תמורת הרכב שולם בשיק וזה נפרע במלואו בחשבון עמסת [עמ' 50 ש' 18-14]. במענה לשאלת בית-המשפט אישר כי הרכב היה חדש ונמכר במחיר המחירון שלו [עמ' 51 ש' 7-5].
4. הוטח באילון שאין בכרטסת תיעוד להפקדה בסך שעולה על 400,000 ₪ ושתואמת את עדותו לגבי מחיר מכירת הרכב; הוא שינה מעדותו הקודמת ועתה שיער כי עבור הרכב שולם כנראה 90,000 דולר [עמ' 145 ש' 24 עד עמ' 146 ש' 21]. כאשר עומת עם חסרונה של הפקדה בכרטסת שוות ערך ל-90,000 דולר, נותר ללא מענה. כדרכו, דבק באמירה שאין בה מאום: "לא יודע, אני לא יודע מה לענות לך. [...] מה שהוא נמכר - הוא נמכר" [עמ' 147 ש' 21-19].
5. אילון לא ידע לומר אם תמורת הרכב קיבל שיק אחד כפי שהצהיר במפורש קודם לכן, או שמא קיבל עבורו כמה שיקים [עמ' 148 ש' 14-9; עמ' 590 ש' 23]. בהמשך שוב טען כי קיבל עבור הרכב שיק אחד מעו"ד יוסי סגל לפי שווי של 100,000 דולר [עמ' 150 ש' 22-4; עמ' 151 ש' 12-9]. אין התאמה בין עדות זו לבין סכומי ההפקדה בכרטסת, באופן שפועל לחובת אילון; ניתנה לו הזדמנות מפליגה לספק לכך הסבר, אך הוא כשל בכך.
6. גם באמירה כי תמורת הרכב הועברה לעמסת באמצעות שיק שנפרע בחשבונה לא דבק אילון לאורך זמן. כאשר נשאל על כך, הפגין היעדר ידיעה: "אני מניח, עוד הפעם, זה לא תורה מסיני. אני מניח" [עמ' 157 ש' 21-20]. הוא חזר על האמירה כי מדובר רק בהנחה כמה פעמים ולא ידע לקשור בבירור בין הסך של 360,000 ₪ שנחזה בכרטסת לבין מכירת הרכב [עמ' 158 ש' 2 ו-9; עמ' 488 ש' 21-14]. ניכר כי אילון אינו מסוגל לקשור ולו בדוחק בין סכום כלשהו בכרטסת לבין תשלום מסוים שהעביר לטענתו תוך ציון מקורו ואופן תשלומו; עדותו הייתה רצף של השערות והנחות, לא יותר מכך [עמ' 490 ש' 3-1, 21-14].
7. הדברים אמורים גם בהוכחת היותה של דירת האב מקור לתשלומים בכרטסת, ואף ביתר שאת.
8. אילון מסר כי שתי תנועות בכרטסת, 90,000 ₪ מיום 14.1.2002 ו-100,000 ₪ מיום 15.1.2002 הם סכומי כסף שמקורם במכר דירת אביו ושהועברו בידי האב למסיקה [סע' 3-2 בטבלה ב-ת/1; עמ' 162 ש' 26 עד עמ' 163 ש' 8]. הוצג לו שעל-פי זיכרון-דברים מתאריך 30.1.2002 שהציג הוא עצמו ואשר נסב על מכר הדירה, במועדי ההעברות הללו הדירה עדיין לא נמכרה ולא התקבלה תמורה של ממש עבורה; במעמד החתימה על זיכרון-הדברים שולם אך סך סמלי של 100 דולר, לא יותר [נספח 3 ב-ת/1]. אילון לא הצליח להתמודד עם הדברים וליישבם עם עדותו ונאלץ להודות: "אני לא יכול להצביע, אני אמרתי את זה. אני לא יכול להצביע" [עמ' 164 ש' 21-20]. לא עלה בידו להסביר כיצד עשוי היה אביו להעביר מתוך תמורת הדירה סכומי כסף למסיקה באמצע חודש ינואר 2002 כשלפי זיכרון-הדברים לא התקבלה עבור הדירה תמורה בסך שעלה על 100 דולר אלא ביום 6.2.2020, קרי, במועד מאוחר להעברות שייחס למכירת הדירה [עמ' 165 ש' 23-21]. שוב ושוב ניכר שאילון אינו יודע להסביר מה מקור הסכומים שתועדו בכרטסת, ובתוך כך אינו מסוגל לתקף את הגרסה שמסר על כך בתצהירו. הוא אישר שאינו יודע לקשור בין העברה זו או אחרת לבין התמורה שהתקבלה במכירת דירת אביו [עמ' 186 ש' 4-1; עמ' 187 ש' 5-4].
9. אילון לא הציג את חוזה המכר שנכרת לגבי דירת אביו, אלא רק את זיכרון-הדברים; זהו חסר תמוה שאומר דרשני. הוא הצהיר שהחוזה אינו בידיו ולא ביאר מה עשה כדי להשיגו. כשנשאל אם נערך בכלל חוזה, לא ידע להשיב ובחר שוב בהשערות [עמ' 177 ש' 19 עד עמ' 178 ש' 1; עמ' 642 ש' 24-19]. אביו של אילון שנשמע כעד מטעמו לא צירף לתצהירו את חוזה המכר וזה נותר בגדר נעלם.
10. אילון לא ידע לקשור בין סיפור התביעה, קרי, רצונו להעביר למסיקה כמה שיותר מהר סכומים שיכוננו הון עצמי בסך 125,000 דולר לשם רכישת זכויות לפי חוזה בכתב בנכס בחדרה, לבין מה שנחזה כפער זמנים בין המועד בו נמכרה דירת האב לבין המועד המאוחר יותר בו הכסף שהתקבל עבורה הועמד בידי האב לרשותו והועבר למסיקה [עמ' 178 ש' 21 עד עמ' 179 ש' 6]. כשניסה לתת הסבר, היו דבריו מופת של גמגום ואי-ידיעה: "ברגע שהייתי צריך, אני מניח שהייתי פונה, הוא היה נותן. אז כנראה הייתי צריך באותו זמן" [עמ' 183 ש' 16-15]. עדותו לא עלתה בקנה אחד עם הודאתו כי אצה לו הדרך להשלים את העברת הסך של 125,000 דולר למסיקה ולהגיע לחתימת חוזה, נטילת משכנתא ורישום זכויות בנכס על שמו. כאשר הדברים הוטחו באילון, הודה שאין לו תשובה [עמ' 187 ש' 9-6; עמ' 189 ש' 17]. כבכל הפעמים שבהן מצא עצמו אילון כשגבו לקיר, ללא מענה מניח את הדעת למה שנשאל, דבק בתזת בלעדיות הכרטסת, לאמור: 'מה לי רכב, מה לי דירה; הכרטסת על-שמי ודי בכך כדי לזכותי ביתרה על-פיה' [עמ' 179 ש' 20-18; עמ' 189 ש' 22-21].
11. אילון טען שקיבל מאביו 300,000 ₪ במכירת הדירה; הוצג לו כי לפי גרסת אביו בתצהירו, הוא קיבל את מלוא התמורה שהניב המכר. או אז טען אילון כי ההפרש שימש לסילוק משכנתא על הדירה [עמ' 587 ש' 9-4]. עדותו הייתה סיסמות ריקות מתוכן: "אני אומר שכל הכספים שהועברו מהדירה הם שימשו כמקור לכספים" [עמ' 587 ש' 25-24]. כשהוצג לו תחשיב לפיו הסכום שנותר לאחר סילוק המשכנתא היה גבוה מ-300,000 ₪ והוא נדרש להסביר מדוע, בניגוד לגרסת אביו, קיבל רק חלק מהיתרה, פטר עצמו אילון בטענה כי אביו היה מעביר לו כל סכום שהיה רוצה והתחמק בגלוי מהתמודדות עם הקושי [עמ' 588 ש' 10-8; עמ' 594 ש' 20 עד עמ' 595 ש' 7]. לא עלה בידו להראות כי יש קשר בין מכר הדירה לבין תנועה בכרטסת.
12. על-מנת ליתן לקושי מענה, טען אילון כי סכום המשכנתא אינו זכור לו; נשתכח ממנו כי הוא עצמו כלל אותו במסמכי תצהירו. ניכר שאינו מכיר את עדותו הראשית עד כדי תהייה אם הוא טרח לקרוא אותה אי פעם לפני שחתם על התצהיר. כאשר הבין זאת אילון ענה כך: "אוקיי. לאן אותה חותר? בוא אני אשאל אותך" [עמ' 588 ש' 25; עמ' 589 ש' 22 עד עמ' 590 ש' 10]. לא עלה בידו להתמודד עם כל תחשיב פרטני שהוצג לו בהקשר זה – ואשר הראה אי-התאמה בין שימוש בתמורת הדירה לבין תנועות הפקדה בכרטסת; אילון הודה שאין לו תשובה [עמ' 594 ש' 10-5].
13. אביו של אילון ציין בתצהירו שהעביר למסיקה, לבקשתו בנו, את התמורה שהתקבלה במכירת הדירה בסך 440,000 ₪ [סע' 5 ב-ת/5]. אילון שלל זאת [עמ' 591 ש' 19-16]. אחר כך מסר עדות מסויגת, לא החלטית, לפיה אביו העביר את הכסף אליו – בניגוד לגרסת האב על-אודות העברה ישירה למסיקה, וטען כי 'למיטב זכרונו' השתמש בו כדי לשלם למסיקה [עמ' 593 ש' 15-14]. עוד טען כי היו גם העברות ישירות מאביו למסיקה [עמ' 593 ש' 19-18].
14. הוצג לאילון שבעוד עדות האב הייתה כי העביר מתמורת הדירה סך של 440,000 ₪, ובעוד גרסת אילון הייתה שהדירה הייתה מקור לתשלום 300,000 ₪ למסיקה – לפי הכרטסת, בשנה בה נמכרה הדירה לא הועבר אלא סך כולל של 220,000 ₪ בשלושה תשלומים נפרדים. אילון לא סיפק לכך הסבר [עמ' 595 ש' 18 עד עמ' 596 ש' 9]. הוא הפריח סיסמות נבובות שנסתרו על-ידי הראיות ולא עלו עמן בקנה אחד. עד כדי כך כשל בהתמודדות עם מה שהוצג לו, שכאשר נשאל מה הסכום שהעביר למסיקה מתוך תמורת הדירה ענה: "כמה העברתי? העברתי כמה שהייתי צריך" [עמ' 598 ש' 6]. באותו אופן ענה גם בחקירה חוזרת, כאשר נשאל אם היו תשלומי מסים במכר דירת אביו, ואמר: "ודאי שהיה. אם היה" [עמ' 715 ש' 3-1].
15. כעדות אילון, כך גם עדות אביו, הותירה רושם שלילי ולא אמין. כבר צוין שהן לא תאמו זו את זו. גם עדות האב בפני עצמה לקתה בקשיים מהותיים שירדו לשורשיה והעיבו על אמינותה.
16. האב מסר בחקירתו שקנה דירה בחדרה אך לא גר בה; הוא לא ידע לנקוב בכתובתה או לתארה [עמ' 717 ש' 24-22; עמ' 718 ש' 10-9, 22; עמ' 719 ש' 8-6]. כשהבין שכישלונו למסור פרט כלשהו לגבי הדירה מציגו באור שלילי, גילה לראשונה שהיא נרכשה על-שמו ובכספו אך נועדה לאילון; הוא שגר בה ושילם משכנתא בגינה מעבר להון העצמי שנתן האב [עמ' 720 ש' 7-4, 23-21; עמ' 720 ש' 26 עד עמ' 721 ש' 2; עמ' 722 ש' 16-15]. אי-מתן גרסה מלאה מראש, בתצהיר, עומדת לאב לרועץ ומתיישבת עם האופן המוכוון והמגמתי בו ניתנה עדותו לפני. הדבר אף מעמיד באור הנכון את טענת אילון כי אינו יודע מה היה גובה המשכנתא על הדירה בעת מכירתה (ור' גם את הודאתו בחקירה חוזרת, לפיה ספק אם הייתה משכנתא).
17. האב מסר שהדירה נמכרה בשנת 2002. בתקופה זו הוא ראה בה את דירת הבן שרק רשומה על שמו. ההחלטה למכור את הדירה לא הייתה שלו והוא לא נטל במכירה חלק זולת חתימה על מסמכים [עמ' 722 ש' 9-8, 23-20]. לשון אחר: אילון, לנוחיותו, תיאר את הדירה כנכס של האב שהלה מכר. האב, בעדותו לפני אך לא בתצהירו, תיאר אותה כדירת הבן והציג עצמו כחותמת גומי במכירתה. על-סמך כזבים צולבים מסוג זה לא ניתן לקבוע כל ממצא לטובת אילון.
18. האב העריך את תמורת המכר בסך של 200,000-190,000 דולר והצהיר כי אילון קבע את המחיר וטיפל במכר, לא הוא [עמ' 727 ש' 18-11]; בהמשך שכח האב שנקב בסכום וטען כי תמורת המכר אינה ידועה לו, וכך גם הסכום ששולם לו בעקבות עריכתו של זיכרון-הדברים [עמ' 734 ש' 9-8; עמ' 761 ש' 21 עד עמ' 762 ש' 12]. האב הודה כי עורך-הדין שלו שבו נתן אמון ושטיפל ברכישת הדירה הכין את חוזה המכר, באופן שסתר את מבוקשו להציג את עצמו כמי שזיקתו למכר הייתה רק טכנית-פורמלית [עמ' 761 ש' 17-11].
19. לגרסת האב, התמורה שהתקבלה במכירת הדירה הופקדה בחשבונו והייתה בשליטתו [עמ' 723 ש' 5-3]. כאשר אילון ביקש להשתמש בכסף שהניב המכר, הדבר גרם למשבר בין אילון להוריו: הם לא ראו בעין יפה את רצונו לנצל את הכסף לצרכים שאינם רכישת דירה חלופית והתעקשו כי יעשה בו שימוש למטרה זו; אילון רצה להשתמש בכסף לעסקים עם מסיקה, בניגוד לדעת הוריו ובאופן שעורר את כעסם [עמ' 723 ש' 15-10; עמ' 732 ש' 6-4; עמ' 753 ש' 8-1]. כך תיאר האב את המשבר: "זה היה עניין של ריב בינינו, זה היה דבר שהעסיק אותנו הרבה זמן. בגלל זה הוא גם נשאר בזיכרון [...]" [עמ' 752 ש' 7-1, 25-24]. עדות זו, שהאב נתן לה מקום משמעותי, לא נזכרה בתצהירו. כשנדרש לבאר זאת נתן מענה מתחמק שגימד את חלקו בהכנת התצהיר והציג את עדותו הראשית כמכוונת ומוכתבת, לא מלאה וספונטנית [עמ' 724 ש' 23-15; עמ' 758 ש' 25 עד עמ' 759 ש' 7]. הוא הגדיל לעשות והצהיר שאינו זוכר מה נשאל לשם הכנת התצהיר; אם לא היה רואה אותו, לא היה זוכר שחתם עליו [עמ' 759 ש' 21-19].
20. דא עקא, האב הותיר רושם מתחכם ותכסיסני, תוך שמסר ביודעין דברים מסוימים בתצהירו ואחרים הותיר רק לחשיפה בעדותו לפני. לא דובר באדם תמים שמסר גרסה חלקית בתצהירו רק משום שלא נשאל את כל השאלות הנכונות. כשהוטח באב כי את עדותו על-אודות המשבר בינו לבין אילון חשף גם בחקירה הנגדית ביוזמתו הוא, בלי שנשאל על כך – באופן שהצדיק את הכללתה בתצהירו, שב להתחמק, לקה באי-זיכרון והותיר רושם של עד לא אמין ומגמתי באופן מובהק [עמ' 725 ש' 12-7; עמ' 727 ש' 1].
21. לטענת האב, הוא אינו זוכר מה הסכום שהופקד בחשבונו בעקבות מכר הדירה; לעומת זאת, התיימר לזכור שכל מה שהופקד הועבר למסיקה [עמ' 727 ש' 24-20]. אין מנוס מלקבוע כי האב בחר להסתיר ביודעין את הסכום שהועבר לחשבונו ועדותו על כך לא הייתה אמת. דווקא לגבי פרט זה, שאותו נדרש לספק כדי לתמוך בעדות אילון לגבי מקור התנועות בכרטסת תוך ציון סכום שתואם את הרישום בה, לקה באי-זיכרון. את המשבר עם הבן זכר היטב; באופן תמוה ולא אמין, את הסכום שחולל אותו לא זכר. עדותו של האב כאשר נדרש להתמודד עם הפער בין זיכרון המשבר לבין אי-זיכרון הסכום שהועבר הייתה מופת של התחמקות לא כנה, מתן תירוצי שווא ומה שנחזה היטב כאי-אמירת אמת [עמ' 728 ש' 14-7; עמ' 730 ש' 23 עד עמ' 731 ש' 8; עמ' 731 ש' 22; עמ' 753 ש' 13-9; עמ' 754 ש' 4-1, 7, 16-13]. הדברים יפים גם ביחס לטענתו כי אינו זוכר אם העביר את הסכום בפעימה אחת או בכמה פעמים, לשיעורין [עמ' 733 ש' 8-7].
22. לאחר שהאב התנדב לספר ביוזמתו הוא, בלי שנשאל, שהעברת הסכום שהניב המכר למסיקה לתכלית עסקית שאינה רכישת דירה חלופית עוררה משבר לא רגעי במשפחתו, היה עליו לזכור היטב באיזה סכום דובר. ניכר היטב שבחר להסתירו. יש בכך כדי לכונן חזקה ראייתית כי מתן עדות אמת גלויה על-ידו בעניין זה, שהינו מהותי לתביעת אילון, היה מזיק לבנו. מי שחווה כעס ותסכול, עד כדי משבר, בשל דרישה כי יעשה שימוש מסוים בכסף בחשבונו בניגוד לדעתו, חזקה שהוא זוכר היטב כמה פעמים ובאיזה אופן נאלץ להתמודד עם דרישה זו ולהוציאה לפועל. הדברים יפים מקל וחומר נוכח עדות האב כי הוא עצמו סר לסניף הבנק כדי לבצע את ההעברה לה כל כך התנגד [עמ' 756 ש' 18-16].
23. הגדיל האב לעשות כשציין שהסכום שהעביר למסיקה לא עניין אותו [עמ' 731 ש' 12; עמ' 732 ש' 26-25; עמ' 748 ש' 11-10]; אמירה זו עומדת בניגוד גמור לטענתו כי הדרישה להעביר כסף למסיקה חוללה משבר מתמשך ביחסיו ויחסי רעייתו עם אילון והם לא ראו אותה ברוח טובה. האב הדף שאלות על גובה הסכום שהעביר באלו המילים: "אתה תופש אותי במילים שאני כבר לא יכול להיות אחראי עליהם" [עמ' 731 ש' 25 עד עמ' 732 ש' 1]. הדברים יפים לעדותו כמכלול, ולא ניתן לקבוע על-יסודה כל ממצא שיסייע לאילון בהוכחת תביעתו. לא ניתן לקבל את טענת האב כי הוא זוכר היטב את כל הקשור בהעברות למסיקה אך דווקא הסכום בו מדובר לא עניין אותו והוא מחקו מהזיכרון [עמ' 732 ש' 22 עד עמ' 733 ש' 2].
24. האב התחמק בגלוי ממתן מענה בכל עניין שנגע להפקדת תמורת הדירה בחשבונו או העברתה הלאה, אך שב וטען במופגן כי הוא זוכר היטב שכל הסכום עבר למסיקה [עמ' 733 ש' 13-9]. עוד זכר כי העביר את הכסף מחשבונו בבנק הפועלים לחשבון שגם הוא בבנק זה; בעניין זה ניעור זיכרונו, לאחר שקודם ענה במענה לאותה שאלה כי אינו זוכר כלום [ר' עמ' 747 ש' 22-9 והשוו ש' 18 וש' 22]. תחילה טען כי החשבון הנעבר היה על-שם מסיקה באופן פרטי; עד מהרה התחוור שאין בידו לעמוד מאחורי עדות זו, אף לא מאחורי עדותו הקודמת כי החשבון הנעבר היה בבנק הפועלים. הוא הודה שדובר בהנחה והשערה [עמ' 748 ש' 7-1, 14-12, 23-21].
25. באותה דרך לא אמינה נמסרה כל עדות האב. מצד אחד, ביקש להצהיר כי ידע למה נועד הכסף והזכיר מגרש או מבנה קרוב לעסק של בנו; מצד שני, פטר עצמו באמירה שאינו יודע למה שימש ולא התעניין בכך [עמ' 749 ש' 17-11]. מעדותו על המשבר שנסב על מטרת השימוש בכסף עלה כי הוא דווקא ידע היטב למה הוא נועד; התעקשותו להתייחס לכך רק באופן דל ורפה, כביכול אגב אורחא, תרמה גם היא לרושם הרע, המוכתב והמגמתי שהותירה עדותו לכל אורכה.
26. האב סירב לאשר כי הסכום שהניב המכר התקבל בחשבונו בשנת 2002, בניגוד לגרסה בתצהירו; כשהופנה לתצהיר, לא עמד באופן החלטי מאחורי תוכנו [עמ' 734 ש' 25 עד עמ' 735 ש' 2, עמ' 735 ש' 25-3 והשוו לסע' 4 ב-ת/5]. האב סירב לומר כמה זמן עבר בין מכירת הדירה לבין הפקדת התמורה בחשבונו או בין הגעתה לחשבון לבין דרישת אילון להעבירה [עמ' 736 ש' 22-15; עמ' 734 ש' 9-6; עמ' 745 ש' 15-13; עמ' 754 ש' 25-23]. בכל אלה, לקה בשכחה מוחלטת. הוא עמד במריו וסירב לספק מענה גם כשבית-המשפט העמידו על הקושי שטמון בכך [עמ' 746 ש' 19-11, 26-23; עמ' 747 ש' 6].
27. האב טען שאינו יודע אם חתם על חוזה מכר בנוסף לזיכרון-הדברים שהוצג. מענהו ניתן באותו מהלך פתלתל שאפיין את עדות בנו, בבחינת 'הכל אפשרי ומענה אין': "אני לא זוכר [...] יכול להיות שכן, יכול להיות שלא. [...] אין לי תשובות מדויקות" [עמ' 741 ש' 21-19]. עוד אמר: "אין לי תשובה לזה, בגלל שאני לא זוכר שום דבר" [עמ' 743 ש' 9-8]. מי שאינו זוכר דבר לא נותן תצהיר ולא משמש כעד. הרושם שהותיר היה שלילי ביותר [ר' גם עמ' 742 ש' 22-20, 26].
28. כשהבין האב שאי-מתן תשובות משליך על כל עדותו, הרחיק עצמו ממכר הדירה, טען כי דובר בדירה של אילון ובכסף של אילון והוא עצמו שוב לא התעניין בדירה [עמ' 737 ש' 15-5]. אף זו גרסת כזב שאין לקבלה. ראשית, לא אותה גולל האב בתצהירו. שנית, אילו היה בה ממש, לא היה האב מתנדב לספר בעומדו על דוכן העדים על המשבר שנגע במישרין לשימוש שביקש אילון לעשות בכספי המכר. לבסוף, אילו היה האב חסר זיקה לדירה בעת מכירתה ולתמורה שהניבה, אזי היה סכום התמורה מועבר ישירות לחשבונו של אילון ולא לחשבון האב. בצר לו, יצר האב השוואה אומללה בין השבר שחווה בשל מות בנו לבין תחושותיו בשל העברת כסף למסיקה; הוא הודה כי אירוע העברת הכספים למסיקה 'נכנס לו למוח', באופן שחייב דווקא זיכרון שלו לגבי כל הפרטים שנגעו לכך, פרטים שהוא סירב למסור וטען שאינו זוכרם [עמ' 751 ש' 5-2].
29. עד כאן עדות האב על-אודות מכר הדירה; דינה דחיה, והיא לא השיאה כל ערך מוסף להוכחת תביעתו של אילון.
30. נוכח כישלונו לקשור בין מכר הרכב והדירה לבין תנועות ההפקדה בכרטסת, טען אילון בעדותו לפני – בניגוד לגרסתו בתצהיר, כי השתמש גם בהכנסותיו כדי להעביר סכומים למסיקה; הוא העריך זאת בסך של כ-80,000 דולר [עמ' 151 ש' 3-1, 25-24]. אלא שגם עתה ניכר שאין לאילון ידיעה ממשית לגבי מקור הסכומים שתועדו בכרטסת. הוא נקט לשון מסויגת שעיקרה השערה; הוא העריך שרוב הכסף היה ממכירת הרכב והדירה ואילו "יתר הסכומים, אם היו, היו במזומן" [עמ' 153 ש'2 22-21]. נוכח הצהרתו של אילון כי בזמן אמת ישב עם אתי וידע באופן מדויק מה הפקיד ואלו סכומים עליו להביא, לא ניתן לקבל עדותו זו. על אילון הנטל להציג תחשיב שייצור מתאם בין ההפקדות בכרטסת לבין מקורות המימון שבהם נקב; לא עלה בידו להרימו.
31. הוצג לאילון כי בתיק חיפה, בו טען כי שילם למסיקה עבור עסקת הסופר במזומן, נשאל באיזו עסקה נוספת שלו או של חב' עטרה שנסבה על רכישת נכס שולמו מאות אלפי שקלים במזומן; על כך ענה שם כי עסקת הסופר הייתה היחידה בה שולם כך. לא עלה בידו ליישב את הסתירה הגלויה בין עדותו כאן לבין עדותו הקודמת. בצר לו מצא מפלט בטענה כי עסקת הסופר הייתה שונה שכן היה בה הסכם [עמ' 194 ש' 20-19]. אני דוחה טענה זו בשתי ידיים, יחד עם טענתו של אילון – שנולדה בעומדו לחקירה נגדית, כי העביר למסיקה עבור הנכס בחדרה גם כסף מזומן בשטרות שנמסרו מיד ליד [עמ' 191, עמ' 192 ש' 13, עמ' 193 ש' 12-7].
32. אילון הוסיף והסתבך בעדותו בכל הנוגע להסברת התנועות בכרטסת שעליה השליך את יהבו. לשיטתו, בסך-הכול העביר למסיקה כמעט מיליון ₪; מכר הרכב הניב כ-360,000 ₪, מכר דירת אביו – 300,000 ₪, ונותר פער של 340,000 ₪ אותו נדרש אילון לבאר ולציין את מקורו. על כך ענה: "יכול להיות שלא הבאתי" [עמ' 152 ש' 16-7]. בהמשך דבק בתשובתו הרגילה כל אימת שעדותו הגיע למבוי סתום: "אז, אין לי תשובה" [עמ' 153 ש' 1].
33. נוכח פער שאינו של מה בכך בין סכומים שאילון זקף למכר הדירה והרכב לבין הפקדות שנחזו בכרטסת, שב וטען ששילם את היתרה ממה שכינה 'הון עצמי' [עמ' 154 ש' 17-15]. לא עלה בידו להסביר מדוע לגרסה זו אין זכר בתצהירו [סע' 12-11 ב-ת/1 ועדותו בעמ' 154 ש' 19 עד עמ' 155 ש' 1]. כשניסה לנמק מדוע לא ציין בתצהירו שהביא 'כסף מהבית' אמר: "כי זה לא בהכרח נכון" [עמ' 155 ש' 11-10], ושב לטענה כי ההפקדות מומנו באמצעות מכירת הרכב ודירת אביו [שם, ש' 18-16], הוא לא עשה כן לאורך זמן: גרסת שימוש בהון עצמי שבה ואומצה מיד לאחר מכן [עמ' 156 ש' 13-11]. אילון נע במעגל שוטה בין הגרסות הללו, בלי שהצליח לבססן כהוא זה מעבר לאמירות הריקות שבהן נתלה [ור' גם עמ' 170 ש' 24 עד עמ' 171 ש' 7, עמ' 184 ש' 22-17].
34. בתצהירו התיימר אילון להעיד כיצד הועבר למסיקה כל סכום שננקב בכרטסת ומה היה מקורו. התחוור שאין ביכולתו לתקף עדות זו ולעמוד מאחוריה. כך, למשל, ביחס לסך 90,000 ₪ שלגביו ציין כי דובר בסכום ששולם במזומן להפקדה בחשבון, אישר שאינו זוכר אירוע בו הביא סכום כזה למסיקה כדי שיופקד אצלו; הביטוי המסייג 'יכול להיות' שב ונשלף, לצד 'כנראה' ו'אני מניח'. הדבר חזר על עצמו ביחס לסכומים נוספים שלהעברתם טען אילון, תוך יומרה לפרט בעדותו הראשית כיצד שולמו ומה היה מקורם. בחקירה נגדית, קרסה היומרה ולא נותר ממנה דבר; נחשף פער מהותי בגין גרסת התצהיר לבין יכולתו של אילון לתקפה הלכה למעשה [עמ' 161 ש' 3, 9, 14-13, 17-16; עמ' 162 ש' 23-22; עמ' 183 ש' 10-6; עמ' 185 ש' 24-19; עמ' 208 ש' 14 עד עמ' 209 ש' 4; עמ' 487 ש' 21-14; ר' גם עמ' 486 ש' 8-5 והשוו לעמ' 487 ש' 13-9].
35. הוצג לאילון שבתיק חיפה הייתה עדותו שונה: שם מסר שאין בידו להסביר תנועות בכרטסת. הוא ביקש להתנער מעדותו זו וטען שדווקא היו בפיו הסברים. את עדותו בתיק חיפה תירץ כך: "זה מה שבאותו רגע אוטומט" [עמ' 552 ש' 11]. כשנדרש ליתן את אותם הסברים נטענים, נקב בסכום ששילמה חב' עטרה בעסקת הסופר – לא בסכומים שהעביר כביכול עבור רכישת זכויות בנכס בחדרה [עמ' 550 ש' 11 עד עמ' 551 ש' 12]. הסבר אחר לא נמצא. גם בהקשר זה 'הובילו כל הדרכים' לעסקת הסופר כעסקת נדל"ן יחידה שאילון ומסיקה היו קשורים בה, ואין זולתה.
36. אילון נשאל כיצד נקבע מועדו של כל תשלום ותשלום שלטענתו העביר לפי הכרטסת, וענה: "לא יודע. זו התשובה. [...] אני לא יודע להגיד לך למה" [עמ' 583 ש' 25 עד עמ' 584 ש' 6]. אחר כך שב וטען כי הדבר נעשה לפי מועד מכירת הרכב והצהיר שלא היה לחץ זמן, בניגוד גמור לעדותו כי היה בעל אינטרס להשלים את העברת ההון העצמי ולהגיע כמה שיותר מהר לחתימת חוזה בכתב [עמ' 584 ש' 21-17].
37. מעתה אמור: אילון מסר שבזמן אמת ידע היטב מה מבטאת הכרטסת ואלו סכומים תועדו בה שכן זו הייתה נושא לדיון בינו לבין אתי, מנהלת החשבונות בעמסת. לשם הוכחת גרסתו בכתב-התביעה טען לידיעה על-אודות מקורו של כל סכום וסכום ששולם ונזכר בכרטסת. אלא שהוא נחל כישלון מהדהד בהוכחת טענתו זו. ניכר שאינו יכול לקשור כלל בין תנועה כלשהי בכרטסת, בין תנועת תשלום ובין תנועת משיכה, לבין התנהלות עובדתית כלשהי שארעה במציאות.

י. גלגולים ושרשורים ימין ושמאל

1. אילון דבק בטענה כי מקור הכסף בכרטסת במכירת הרכב והדירה כמי שנאחז בקרנות המזבח. כאמור, דובר בטענה שלא עלה בידו להוכיחה כלל. ככל שנחקר, כך התחוור שאינו מסוגל לקשור בין מקור מסוים לתנועה מסוימת בכרטסת. אילון היה מודע לכך. הוא הודה: "אני אומר מקור הכספים העיקריים, למיטב זכרוני, היה מהמרצדס ומהדירה. איך פעלתי, איך גלגלתי, ימין שמאל, לא זוכר" [עמ' 173 ש' 25-23]. וכן: "[...] מקורות הכספים ידועים לי. איך, איך גלגלתי אותם ימין, שמאל, לא זכור לי" [עמ' 552 ש' 8-7].
2. הביטוי 'גלגלתי' לא נזרק לחלל האולם סתם. הוא נזכר על-ידי אילון גם לגבי פשיטת מס הכנסה שחווה והטענות שהעלו רשויות המס נגדו: "אז לא היה חוק הלבנת הון, הייתי מנהל כספים, כאילו הם, סליחה, כסף שחור, ולמעשה הם לא היו שחורים. גם כשהייתי במס הכנסה, הם היו תמוהים. למה הם ראו כל-כך הרבה גלגולים, ובסך-הכל המקור שלהם היה לבן. לא היה כזה שחור כמו שזה נראה" [עמ' 212 ש' 25 עד עמ' 213 ש' 3].
3. כשהיה ברור שלא עלה בידיו להוכיח את טענותיו לגבי מקור הסכומים בכרטסת, אישר איילון כי מה שמשך מהסכומים שהפקיד – במסגרת אותם קיזוזים בהם כפר בכתב-התביעה ובתצהיר אך את נכונותם אישר בחקירה נגדית, הוא שמימן את המשך ההפקדות: "[...] לגבי הכרטסת, גם כן, לגבי הכספים שנמשכו, אם הם נמשכו, אז זה ממחזר את אותו כסף" [עמ' 171 ש' 14-12]. מדובר בטענה שנשמעה לראשונה בחקירה נגדית. היא מעלה ריח רע של יצירת מראית עין של העברת כספים, 'גלגול' בלשונו של אילון, באופן שמתיישב עם קיומן של עסקות מימון בינו לבין מסיקה שטיבן הממשי לא נודע, ולא בכדי. הטענה אף אינה מתיישבת עם גרסת התביעה לפיה הפקדת הסכומים נועדה ליצור הון עצמי לצרכי רכישת הנכס בחדרה.
4. גם בהמשך עדותו של אילון נשזרו ביטויים שלימדו כי לא העביר סכומי כסף לשם רכישה של זכויות במקרקעין, והתנהלותם שלו ושל מסיקה הייתה ממין אחר לגמרי. אילון טען שביקש להשתמש ביתרה בכרטסת הפרטית כתשלום ראשון בעסקת הסופר; לדבריו, היה מעוניין בכך לשם איפוס היתרה בכרטסת והורדת רמת החשיפה שלו [עמ' 375 ש' 23-21]. ברוח זו ענה אילון כשנדרש לבאר מדוע לא עמד על חתימת חוזה בכתב כשהגיע ליעד של העברת 125,000 דולר, אלא הוסיף להעביר סכומים נוספים בלי שנערך חוזה לגבי הנכס בחדרה. כך אמר: "אני אמרתי שיכול להיות שהיה שרשור של כספים, אז, אז הכסף עמד סביב אותו דבר, כל הזמן" [עמ' 479 ש' 24-23].
5. אחר כך סבר אילון שלא העביר יותר מ-125,000 דולר, ולא ענה כאשר הוצג לו תחשיב שהראה כי העביר סכום גבוה יותר [עמ' 480 ש' 24-28]. לבסוף, מצא מפלט בטענה שככל שההון העצמי שמובא לעסקה גדול יותר, כך זה משמח יותר [עמ' 480 ש' 12-10]; זה אכן משמח, אבל רק אם יש חוזה בכתב שיבטיח את ההשקעה. אילון, שהעיד כי ביקש להגיע כמה שיותר מהר לחתימת חוזה בכתב, לא הצליח לנמק מדוע המשיך להעביר סכומי כסף גם מעבר ל-50% מהתמורה, כל זאת בלי שנחתם חוזה ובלי שדרש ממסיקה לחתום על חוזה, כמוסכם לטענתו ביניהם.
6. אילון שב ושינה את גרסתו כשייחס הפקדות מסוימות לתמורת הדירה ואחרות – למכר הרכב, ללא עקביות. כאשר בית-המשפט דקדק עמו, שב והודה כי התנועות בכרטסת הן "כסף שהתגלגל הלוך ושוב" ואישר שאין בפיו תשובה מעבר לכך [עמ' 172 ש' 22, 24]. או אז נשאל אילון על-ידי בית-המשפט אם לקח כסף שכבר שילם על הנכס כדי לשלמו עוד פעם בשני תשלומים נוספים, ועל כך ענה: "לא לא לא. אני לא שלמתי על המגרש. הכספים היו אצלו. אני השתמשתי בהם תוך כדי" [עמ' 173 ש' 5-2]. אמירה זו היא הודאה של אילון באפסות הגרסה שגולל בכתב-התביעה המתוקן ובתצהירו בהיותה דברי כזב לשמם. לא דובר בפליטת פה או בעדות שלא הובנה. אילון שב וחזר עליהם תוך שאישרם [עמ' 174 ש' 19-16].
7. אני דוחה את מבוקשו של אילון להישמע בטענה כי 'גלגל' את הסכומים שהפקיד בידי מסיקה, תוך משיכתם והפקדתם וחוזר חלילה, משום שהמתין לחוזה ש'לא הגיע' [עמ' 175 ש' 5-1]. לשיטתו של אילון, היה זכאי לדרוש ממסיקה לחתום חוזה רק לאחר העברת 125,000 דולר. היה אפוא ברור לו כי אם הוא מפקיד סכום ולאחר מכן מושך את חלקו הארי, הוא מתרחק מן היעד של יצירת הון עצמי מופקד בשווי מחצית התמורה שנקבעה עבור רכישת זכויותיו בכנס. בעינה עומדת העובדה שההתנהלות בה הודה אילון ביחס לכספים מנוגדת באופן חזיתי לגרסת כתב-התביעה. עדות אילון שצוטטה לעיל כי לא שילם על מגרש אלא השתמש בכספים שהוחזקו בידי מסיקה כשהוא 'מגלגל' אותם הלוך ושוב הפריכה אותה ממילא.
8. זה אינו מסמר יחיד בארון הקבורה של גרסת כתב-התביעה ותצהירו של אילון. לשיטת אילון, עד למועד בו נכרתה עסקת הסופר בפברואר 2004 כבר ידע שהעביר למסיקה כ-150,000 דולר. מדובר בסכום שעלה על מחצית התמורה שאותה ביקש אילון לייחס לתשלום עבור רכישת רבע הזכויות בנכס בחדרה. והנה, אילון – הוא ולא אחר, היה מי שמצא שוכר לנכס. הוא נשאל מדוע לא דרש, במציאות זו, לקבל שמינית מדמי-השכירות – לאחר שהעביר על-חשבון רכישת חלקו בנכס סכום שביטא שמינית מערכו [עמ' 569, 641-637]. לא היה בפיו הסבר; הוא הצהיר: "אני לא הגעתי למצב כזה. אני אף פעם לא חי מריביות" [עמ' 639 ש' 25]. מדובר בתשובה שאין לה דבר וחצי דבר עם עסקה לרכישת נכס; גם היא, בתורה, מתיישבת עם הקביעה כי בין מסיקה לאילון התנהלו עסקות מימון שאת טיבן שניהם עמלו לא לחשוף. בסופו של דבר ענה אילון, גם על כך, באותה דרך שגורה ואישר שאין לו תשובה [עמ' 641 ש' 4-1].

יא. שוד ושבר: אין חוזה ואין כסף

1. בליל גרסות סותרות מסר אילון גם בשאלה מתי מצא עצמו מול שוקת ריקה, ללא חוזה לרכישת זכויות בנכס בחדרה ותוך סירוב של מסיקה להשיב לו את מה ששילם עבורו.
2. גרסה אחת הייתה כי בקיץ 2004 כבר בא אילון לכלל דעה שהדברים אינם מתנהלים בינו לבין מסיקה כשורה לגבי הנכס בחדרה, ולכן דרש ממסיקה לחתום חוזה לגבי העסקה, כפי שהוסכם ביניהם על-פה [סע' 17 ב-ת/1 ועמ' 230 ש' 23 עד עמ' 231 ש' 2]. או אז, בקיץ 2004, אמר מסיקה לאילון באורח ברור ומפורש שלא יחתם חוזה לגבי הנכס [עמ' 469 ש' 20]. הבקיעים בעסקת הסופר שהולידו את התיק בחיפה נוצרו עוד קודם לכן; אילון אישר זאת [עמ' 231 ש' 10-3]. נובע מכך שהיה על אילון לזעוק, יחד עם זעקת התביעה לגבי עסקת הסופר בתיק חיפה, גם את זעקת שברה של עסקת הנכס בחדרה.
3. בכתב-התביעה (הראשון והמתוקן) הצהיר אילון כי יחסי החברות בינו לבין מסיקה עמדו בעינם עד חודש פברואר 2005; עד אז לא חשד כי כספו לא יוחזר לו. הוא טען כי החברות תמה במועד זה שכן אז הבין ממסיקה שלא יראה את כספו [עמ' 500 ש' 20-16]. לדבריו, רק בפברואר 2005 הבין ש'נעקץ' על-ידי מסיקה שכן הלה מתנער מכל ההסכמים עמו, ולא יראה את כספו ללא נקיטת הליך בבית-משפט [עמ' 337; עמ' 494 ש' 25 עד עמ' 495 ש' 7].
4. אילון נדרש לבאר כיצד זה, לשיטתו, שמע ממסיקה בשנת 2004 כי לא יראה את כספו אך הוסיף לקיים עמו יחסי חברות קרובים מאוד עוד כמה חודשים לאחר מכן. כשענה אילון לאחר שחויב לכך בידי בית-המשפט [עמ' 343], תיאר התנהלות שכל-כולה עסקת הסופר [עמ' 344]; הוא לא הזכיר ולו ברמז משבר ביחסיו עם מסיקה שנבע מאי-חתימת חוזה בקשר לנכס בחדרה או מאי-החזרת סכומים שאילון העביר למסיקה עבור נכס זה.
5. אילון טען שבמועד בו נכרתה עסקת הסופר, הוא כבר חשש לגורל כספו שבכרטסת [עמ' 375 ש' 11-9]; בהמשך, נאמן לשיטתו ולהיעדר מחויבותו לגרסה אחת, עקבית וברורה, חזר בו [עמ' 375 ש' 25 עד עמ' 376 ש' 1]. לא דובר בסתירה בודדת: מצד אחד טען שבפברואר 2004, מועד כריתת החוזה לגבי הסופר, לא חשש כלל לכספו ויחסיו עם מסיקה היו מצוינים; מצד שני, הודה שכבר אז היו לו חששות, אך טען שלא היו כבדים [ר' עמ' 378 ש' 8-6, 15 והשוו לעמ' 379 ש' 11].
6. הוצג לאילון התצהיר שנתן בתיק חיפה, שם העיד כי עוד קודם לכן, בינואר 2005, החל לפעול להגשת תביעה נגד מסיקה בגין עסקת הסופר. או אז טען אילון שיחסי החברות עם מסיקה תמו בפברואר 2004. כשעומת עם הפער בין עדות זו לבין תוכנו של כתב-התביעה שהגיש בהליך זה, לא נמצא בפיו מענה; כך אמר: "[...] זה תהליך שאני לא יכול לפרט אותו כי יש מסמכים שמפרטים אותם" [עמ' 501 ש' 20 עד עמ' 504 ש' 7; עמ' 504 ש' 25]. זו תשובתו של מי שאין לו שמץ ידיעה בעניינים שניצבים ביסוד תביעתו. גם כאן שב וניכר אותו היפוך יוצרות; המסמכים הקיימים הם שמעצבים את הגרסה, לא להיפך [ר' גם עמ' 571 ש' 17-16].
7. בתצהירו העיד אילון כי שמע ממסיקה שסיבות טכניות מעכבות את ביצוע העסקה לגבי הנכס בחדרה [סע' 13 ב-ת/1]. בעדותו לפני הפגין נתק מגרסת התצהיר וכפר באמירה כזו של מסיקה. כאשר עומת עם גרסת התצהיר, טען כי זו נסבה על עסקת הסופר – למרות שהדברים נאמרו על הנכס בחדרה, והוא נאלץ לאשר זאת. או אז טען כי עיכובים טכניים היו בעסקת הסופר [עמ' 635 ש' 1 עד עמ' 636 ש' 13]. לא בכדי נאמר לעיל ש'כל הדרכים מובילות לרומא': לא אחת, כשנשאל אילון על מסכת העובדות שנגעה לתביעה כאן, התייחס לעסקת הסופר. הדבר לא נבע מאי-הבנה; הוא התיישב היטב עם הרושם כי זו הייתה עסקת הנדל"ן היחידה שלמסיקה ואילון הייתה נגיעה אליה; עסקה לגבי הנכס בחדרה לא הייתה ולא נבראה.
8. בדברים הללו שב אילון וגילה שתוכן תצהירו אינו מוכר לו, וכי דברים שייחס בו לנכס בחדרה נסבו על עסקת הסופר שהדיון בה מוצה בתיק חיפה. בכך חידד את הרושם הרע שהותיר, כמו גם את התחושה כי התביעה כאן הייתה "תכנית ב'": היא הוגשה לבית-משפט אחר במחוז תוך כדי בירור התיק חיפה למקרה שהתביעה הראשונה לא תצלח ותידחה. התביעה בתיק חיפה לא נדחתה אלא דווקא התקבלה אך מגיש התביעה כאן כבר התאהב בטענותיו, אף נאלץ להתמודד עם תביעה שכנגד, ועמד על ניהול תביעה שהתגלתה שוב ושוב כתביעת בדים.

יב. טענת היעדר תיעוד להוכחת התביעה בגין היתרה בכרטסת

1. כבר צוין: אילון טען שעד למועד בו צצה הכרטסת הפרטית בתיק חיפה, לא הייתה לו כל ראיה שעל-יסודה עשוי היה להגיש את התביעה דנן. זו הייתה גרסתו בכתב-התביעה [בסע' 8]; היא חזרה על עצמה בתצהירו [סע' 37 ב-ת/1]. גם גרסה זו נשללה. עמדתי לעיל על עדותו הפתלתלה של אילון באשר לקיומו של מסמך בכתב להוכחת עסקה ביחס לנכס בחדרה. במתן ערב-רב של גרסות משתנות לקתה עדותו בכל הנוגע לאפשרות השגתו של תיעוד להוכחת העברת סכומי כסף למסיקה, זאת עוד קודם למועד בו הוגשה תביעת חב' עטרה בגין עסקת הסופר בתיק חיפה.
2. גרסה אחת שהובאה כדי לתרץ את חסרונו של תיעוד תלתה את היעדרו בפשיטת מס הכנסה; נטען שבשנת 2004 לקחו רשויות המס ממשרדו של אילון את המסמכים הקשורים לסכומי כסף שהפקיד אצל עמסת [סע' 6 בכתב-התביעה; סע' 19 ב-ת/1]. בעדותו לפני שכח אילון כי בכתבים הללו יוחסה הפשיטה למשרדו; עתה דיבר על פשיטה בביתו. עוד נזכר לציין, לראשונה, כי ניסה לקבל את התיעוד בחזרה אך לא מצא את כל הניירות [עמ' 98 ש' 25-20]. כך למשל טען כי היו ברשותו חוזה המכירה של המרצדס, צילום השיק שקיבל בגין מכירתה מעו"ד יוסי סגל וצילומי שיקים נוספים [עמ' 99 ש' 12-9, עמ' 100 ש' 14-13]. עוד טען כי הגיש בקשה להחזרת התיעוד התפוס אחר שתמה החקירה והתיק נסגר בתשלום כופר; אילון לא הזכיר זאת בתצהירו ולא צירף אליו את הבקשה וההחלטה שניתנה בה [עמ' 679 ש' 25-12].
3. אילון לא כפר בכך שבפשיטת מס הכנסה נמסר לו טופס בו נרשם מה נלקח; הוא טען שלא שמר אותו ואינו יודע מה עלה בגורלו [עמ' 699 ש' 25 עד עמ' 700 ש' 6; עמ' 700 ש' 18-15]. אילון לא ציין שעשה דבר-מה על-מנת לנסות להשיגו ולהציגו כראיה.
4. בניגוד לעדותו כי ידע באורח מפורט אלו מסמכים ניטלו, תוך אזכור תיעוד שנסב על מכר הרכב, הודה אילון שאינו יודע אלו מסמכים היו בידו ואמר: "אני לא יכול להגיד על משהו ספציפי שאני זוכר"; הוא אישר שאינו יכול לומר שהיה ברשותו מסמך זה או אחר לגבי הנכס בחדרה או לגבי תשלומים עבורו, אשר נלקח ממנו [עמ' 104 ש' 10-5, 24-18].
5. גם גרסה זו לא עמדה בעינה לאורך זמן. עתה ביקש אילון לשכנע שהיו לו מסמכים אך אין בידו לפרטם. לטענתו "היו לי דברים" לגבי העסקה [עמ' 104 ש' 26] והיו הסכמים [עמ' 105 ש' 2].
6. אילון טען כי הסכום שהניב מכר הדירה של אביו הועבר לעמסת בהעברה בנקאית וכי הוא זוכר פעם אחת שבה ביקש מאביו לעשות העברה כזו [עמ' 158 ש' 22-19]. מדובר בתיעוד שבמחצית הראשונה של שנות ה-2000 יכול היה לאתר בנקל באמצעות חשבון הבנק של אביו, ללא כל קשר למועד הצגת הכרטסת בתיק חיפה. במחצית הראשונה של שנות ה-2000 אף היה בידו להשיג ללא קושי תיעוד, כולל העתקי המחאות, מעסקת הרכב. לשיטת אילון, בפברואר 2005 כבר ידע ידוע היטב שעליו להשיג מסמכים לשם ביסוס תביעה לגבי היתרה בכרטסת; לתכלית זו מצא 'ניירות' ומה שיכול היה להביא – הביא [עמ' 252 ש' 23 עד עמ' 253 ש' 1]. תיעוד זה נותר בגדר נעלם; טיבו לא פורט והוא לא הוצג. יש בכך להעמיד באור הנכון את מבוקשו של אילון לשכנע כי עד להצגת הכרטסת בתיק חיפה, נבצר ממנו להביא את התביעה שיסודה בכרטסת לבירור.
7. כך עלה גם מעדות האב. לדבריו, תמורת המכר הופקדה בחשבונו בבנק הפועלים בקרית מוצקין [עמ' 728 ש' 26-24]. החשבון קיים ונותר פעיל גם בעת מתן עדותו [עמ' 729 ש' 2]. הוא העביר את הכסף, לפי דרישת בנו, בהעברות בנקאיות ולא בשיקים [עמ' 755 ש' 10-5, 16-14; עמ' 756 ש' 7]. לטענתו, פנה לבקשת בנו לבנק כדי לקבל תיעוד להעברת כספים מחשבונו לחשבון מסיקה ונענה שלא ניתן לספקו; הדבר היה ארבע או חמש שנים לפני מתן עדותו, בפניה על-פה למנהל הבנק [עמ' 729 ש' 17-3]. לכך אין זכר בתצהירו של האב. אין בעדות זו די כדי להראות שנעשה ניסיון כן ואמתי לקבל תיעוד; פניה לבנק לשם קבלת מסמכים ישנים מחשבון נעשית בכתב, לא על-פה. אי-צירוף פניה כזו בכתב, והתשובה שניתנה לה, אומרים דרשני ופועלים לחובת אילון.
8. כאשר עומת אילון עם המחדל שבאי-נקיטת פעולה בשנת 2005 לשם השגת תיעוד לגבי העברות מן התמורה שהתקבלה עבור דירת האב, בעת שהדבר היה אפשרי ובר-ביצוע בנקל, טען שההסבר ינתן בעדות אביו [עמ' 168 ש' 21-13; עמ' 169 ש' 3]. עדות האב חיזקה את דבר קיומו של מחדל שלא ניתן לו הסבר, ובכך פעלה נגד אילון.
9. יתרה מכך, אילון טען שעד להצגת הכרטסת בתיק חיפה לא יכול היה להגיש את התביעה דנן בהיעדר מסמכים להוכחתה. התחוור שיכול היה להשיג, באמצעות אביו, דפי חשבון על העברות מחשבון האב לחשבון מסיקה. בשנת 2005, כשהוגשה התביעה בתיק חיפה, עברו רק שלוש שנים מעת מכר הדירה וניתן היה לקבל את התיעוד ללא כל קושי. האב הודה כי לא התבקש לנסות להשיג את התיעוד בשנת 2008, בד בבד עם הגשת התביעה כאן [עמ' 757 ש' 14-6]. הודאתו כי רק בשנת 2012 או 2013 ביקשו בנו לנסות לקבל את התיעוד מהבנק סתרה את גרסתו של אילון; אילו היה בה ממש, היה מבקש מאביו לפעול נמרצות להשגת תיעוד על ההעברות למסיקה בשנת 2005, כשהפך מסיקה מאוהב לאויב וכאשר חווה אילון מצב בו נבצר ממנו, כך לשיטתו, לתבוע את היתרה בכרטסת אך ורק בשל חסרונו של תיעוד. גם נדבך זה של תביעתו הופרך אפוא.
10. לפיכך יש לדחות את טענתו של אילון כי לא הביא לבירור את התביעה לגבי הכרטסת האישית בתיק חיפה יחד עם התביעה לגבי הסופר, אף לא שיגר למסיקה מכתב דרישה מעורך-דין לגבי הנכס בחדרה – כפי שעשה לגבי עסקת הסופר, כי 'לא היה לו חומר' לגבי עסקה זו [עמ' 233 ש' 12-4]. אילון הודה כי בכל הנוגע לנכס בחדרה לא פעל, בין במשלוח מכתב דרישה ובין בהגשת תביעה, למרות שכל טענותיו כבר התגבשו במקביל למועד בו החל לפעול נגד מסיקה לגבי עסקת הסופר; לדבריו, פעל כך על-בסיס יעוץ משפטי ומאחר שלא היה מספיק חומר לתבוע לגבי הנכס בחדרה [עמ' 234 ש' 20-16]. כאמור, טענת היעדר יכולת להשיג תיעוד לגביה נשללה ונסתרה.
11. אילון הצהיר בפה מלא שידע כל הזמן מה הסכום שהפקיד בידי מסיקה, ללא תלות בהצגתה של הכרטסת [עמ' 237 ש' 25-23]. כאשר הדברים הוטחו בו והוא התבקש לתרץ את הימנעותו מכל פעולה לגביו – כשכבר אין יחסי חברות בינו לבין מסיקה והוא פועל נגדו במשלוח מכתבי התראה והגשת תביעה לגבי עסקת הסופר, ענה כך: "אבל לא היה לי את הכרטסת ביד" [עמ' 236 ש' 16]. אילו דובר במי שגרסת אמת בפיו, היה למצער משגר למסיקה מכתב דרישה על-יסוד ידיעת הסכומים שמסר לו, ללא קשר לשאלה אם יש או אין בידו תיעוד על כך; אילון לא עשה כן [עמ' 238 ש' 24-22]. לישיבתו בחיבוק ידיים ובחוסר מעש לא ניתן הסבר מניח את הדעת.
12. כאשר התחוור לאילון כי אין בידו להסביר את הימנעותו מלשגר למסיקה מכתב דרישה ביחס לנכס בחדרה, בין דרישה לחתימה על חוזה בכתב לאחר שהעביר סך של 125,000 דולר בקירוב ובין דרישה להשבת הסכומים הללו נוכח אי-חתימתו של חוזה, פטר עצמו בכך שהתמודד עם המציאות שנוצרה על-ידי הגשת התביעה בתיק חיפה [עמ' 217 ש' 23-14]. הוא אישר שלא פנה למסיקה בדרישה לגבי הנכס בחדרה [עמ' 219 ש' 24-17].
13. בדברים הללו סתר אילון את גרסתו בתצהיר עדותו הראשית, לפיה דווקא פנה למסיקה במועד מסוים ודרש שיחתם חוזה לרכישת זכויותיו בנכס [ר' סע' 17 ב-ת/1]. כשנאלץ אילון להתמודד עם הדברים נולדה גרסה שונה, שלישית, לפיה אשתו היא שפנתה למסיקה, אך זאת לא באופן ספציפי לגבי הנכס בחדרה אלא באופן כללי, 'על הכל' [עמ' 220 ש' 6-3]. זו עדות מפי השמועה; אילון לא היה צד לשיחה ולא נכח בה [עמ' 500 ש' 15-9]. רעייתו לא זומנה להעיד על תוכנה בלי שניתן לכך טעם. אילון שב וסתר את גרסת התצהיר ומסר, במענה לשאלת בית-המשפט, כי הוא עצמו לא פנה למסיקה אלא רק אשתו [עמ' 220 ש' 17-11]. כאשר נדרש לבאר את גרסת התצהיר שממנה כאמור חזר בו בעדותו לפני, התפתל כה וכה, ללא מענה ממשי [עמ' 223 עד עמ' 227].
14. חשוב להדגיש: כאשר הכרטסת הפרטית 'נחשפה' בתיק חיפה, בשלב מוקדם ובמסגרת של גילוי מסמכים, אילון לא קפץ על המציאה ואץ-רץ לבקש את תיקון התביעה שם כדי לצרף לתביעתה של חב' עטרה בגין עסקת הסופר את תביעתו שלו. להתנהלותו לא ניתן הסבר. אילון נהג אחרת, במתווה 'הפרד ומשול', הפוך מהמצופה ממי שתביעת אמת באמתחתו: חלף הכללת תביעה בגין הכרטסת הפרטית בתיק חיפה, הגיש לבית-משפט אחר את התביעה דנן; נקבע שהסעד העיקרי שתבע בה חפף את הסעד שחב' עטרה תבעה בתיק חיפה והתביעה לגביו נדחתה בפסק-דין חלקי. הדבר מטיל על אילון נטל של מתן הסבר, ודאי נוכח הודאתו שכבר בינואר 2005 – סמוך להגשת התביעה בתיק חיפה, עמדה על הפרק הגשת תביעה בשל הסכומים ששילם עבור הנכס בחדרה [עמ' 242 ש' 18-16]. אילון אישר שבפברואר 2005 כבר ידע כי שלא יראה את כספו ועליו לפנות לבית-המשפט בתביעה נגד מסיקה לשם הגנה על זכויותיו [עמ' 336 ש' 23 עד עמ' 337 ש' 6]. היה עליו לנמק מדוע השתהה והמתין עד שנת 2008 בהגשת התביעה כאן ולא הביאה לבירור בתביעה בתיק חיפה שהוגשה כבר בשנת 2005.
15. לא עלה בידו של אילון לספק צל-צילו של הסבר מניח את הדעת להתנהלותו, ולחוסר המעש בו לקתה, תוך הימנעות תמוהה, מחשידה, מהבאת תביעה שיסודה בכרטסת האישית לבירור יחד עם ההליך שניהלה חב' עטרה לגבי עסקת הסופר. כך נימק את אי-הגשתה של תביעה בגין הנכס בחדרה בשנת 2005: "זה היה הורג אותי. אם אני הייתי מבקש את הכרטסת, אז למעשה לא היינו רואים גם את הכרטסת זאת בגילוי המסמכים" [עמ' 247 ש' 18-16]. זהו מענה שאינו מתקבל על הדעת; מאז שחרב בית-המשפט ניתנה נבואה לשוטים; אילון לא יכול היה לחזות בשום צורה את גילוי הכרטסת הפרטית בתיק חיפה או את אי-גילויה בתביעה בגין הנכס בחדרה. בכך שב וחשף שלדידו, תיעוד קיים מכתיב את העילה ואת ההתנהלות לגביה, לא להיפך; הבניין מוקם מן הגג אשר צף ותלוי באוויר, לא על-בסיס יסודות הנטועים באדמה.

יג. היחס בין סכומי כתב-התביעה: סעד עיקרי וסעד חלופי

1. בזיקה לדברים הללו, אילון נחקר ארוכות על-אודות היחס בין הסעדים שתבע בהליך כאן: סעד עיקרי, לגביו נקבע שהוא חופף לסכום שתבעה חב' עטרה בתיק חיפה בגין עסקת הסופר, וסעד משני שיסודו בכרטסת הפרטית. דחיית התביעה לסעד העיקרי בפסק-הדין החלקי לא פטרה את אילון מחובת מתן הסבר להכללתו בכתב-התביעה כאן, תוך הגדרתו כסעד עיקרי.
2. זאת ועוד. בטיעון שהובא בכתב-התביעה – הן זה הראשון, הן זה המתוקן, קשר אילון וכרך בין הכרטסת הפרטית [נספחים ד1-ד5 שם] לבין כרטיס הסופר [נספח ד6 שם]; בין היתרה בכרטסת הפרטית בסך 600,500 ₪ לבין הסכום בכרטיס הסופר בסך 669,000 ₪ – קרי, בין סכומי הסעד העיקרי והסעד המשני שתבע. כך טען: "הוכח [...] כי הנתבעת חייבת לתובע את הסכום הנקוב בכרטיסים 'יב-2' עד יב-5' לתיק בחיפה - נספחים 'ד-2' עד ד-5' בתביעה כאן [...]. עוד הוכח, מהכרטיס 'יב-6', כי הנתבעת העמידה את יתרת החוב בכרטיסים ע"ס 669,000 ₪ נכון ליום 1.2.2004 - מועד פתיחת הכרטיס 'ב-6'". [...] הנתבעת העמידה את סכום חובה לתובע ע"ס 669,000 ₪ נכון ליום 1.2.2004 על-פי הכרטיס נספח 'ד-6' לכתב תביעה זה" [סע' 18, 29 ו-22(א); ההדגשה במקור]. משמע, אילון יחס לעמסת פעולה של נטילת היתרה בכרטסת הפרטית בסך 600,500 ₪ והעמדתה על סך 669,000 ₪ בכרטיס הסופר בתאריך ערך של יום החוזה שנכרת בעסקת הסופר, 1.2.2004 [ר' עדות אילון בעמ' 111 ש' 14]. לפי כתב-התביעה, הסך 669,000 ₪ בכרטיס הסופר הוא גלגול של הסך 600,500 ₪ בכרטסת האישית ויש לו קשר לסכום זה.
3. גרסה זו יצרה קושי לאילון, עמו לא הצליח להתמודד. כישלונו ליתן לה הסבר מניח את הדעת היא מסמר נוסף בארון המתים של תביעתו. כבר נאמר: גם כשניתן פסק-הדין בתיק חיפה והיה ברור כי הסעד העיקרי שתבע כאן נפסק שם לחב' עטרה, הוא לא ביקש לתקן את כתב-התביעה ולהשתחרר מעול הכריכה שעשה בו בין הכרטסת הפרטית לבין כרטיס הסופר. הקושי היה נהיר לאילון; הוא נקט בתצהירו מהלך טקטי ועשה כל שביכולתו כדי לנתק את הכרטסת הפרטית מכרטיס הסופר, במתווה מנוגד לכתב-התביעה [סע' 31-30 ב-ת/1; הכרטסת הפרטית צורפה אליו כנספח 2 ואילו כרטיס הסופר כנספח 7]. אותו מהלך של הפרדה וניתוק נקט אילון גם כשהציג את הכרטסות למומחה מטעמו [ר' להלן בחלק יז].
4. בעדותו לפני אישר אילון את גרסת כתב-התביעה: הוא ציין שיתרת החוב הנומינלית בכרטסת האישית היא 600,500 ₪ והודה שלטענתו, עמסת העמידה את יתרת החוב בכרטסת האישית על 669,000 ₪ – סכום שייצג את התמורה בעסקת הסופר [עמ' 76 ש' 8-2 25-23]. הוא נחקר על גרסת כתב-התביעה שקשרה בין היתרה בכרטסת האישית לעסקת הסופר. לא עלה בידו לתקף אותה או לבארה. או אז מסר גרסה הפוכה והתאמץ לנתק בין הכרטסת האישית לעסקת הסופר [עמ' 77 ש' 10-3]. זהו כשל מהותי שיורש לשורשי עדותו של אילון.
5. אילון אישר שקרא את הגרסה שגולל כתב-התביעה טרם הגשתו. הוא עשה כן גם ביחס לכתב-התביעה המתוקן. הוא הצהיר שהמסכת העובדתית שתוארה בהם ידועה לו אישית והוא אשר הביאה לידיעת באת-כוחו שערכה את כתבי-הטענות [עמ' 78-77]. במענה לשאלת בית-המשפט אישר שהוא עומד מאחורי הטענות בכתב-התביעה [עמ' 79 ש' 12-10; וכן עמ' 79 ש' 18 עד עמ' 80 ש' 5]. זוהי אפוא גרסה שהוא כבול אליה, ואין בידו לכפור בה.
6. אילון לא טען שזקיפת היתרה בכרטסת הפרטית לכרטיס הסופר, תוך המרתה מ-600,500 ₪ ל-669,000 ₪, היה דבר-מה שעמסת עשתה בלי שהוא ידע על כך ובלי שהיה מעורב בכך. גם בהקשר זה עומדת לו לרועץ עדותו כי בעת שנכרתה עסקת הסופר היו יחסיו עם מסיקה יחסי חברות מצוינים והוא ידע את פרטי הכרטסת והתנועות בה, גם על בסיס פגישות תכופות עם אתי, מנהלת החשבונות בעמסת ורעייתו של מסיקה. כשהוטח באילון שלפי כתב-התביעה, הכרטסת האישית התכנסה לכרטיס הסופר, הוא לא חלק על כך אלא אישר זאת: "כל דבר לקחת מ-2001, 2002, 2003, צירפתם אותם לחוב אחד [...] זה מופיע כותרת - מכירת סופר בחיפה, זה, זה מה שקיבלתי למעשה אחרי שהוא קיבל את הכסף" [עמ' 80 ש' 19 עד עמ' 81 ש' 5]. משמע, ביום 1.2.2004 בוצעה פעולה בה היתרה בכרטסת האישית, 600,500 ₪, נזקפה לכרטיס רכישת הסופר כנגד סך 669,000 ₪ (מחיר העסקה ללא רכיב המע"מ ששולם בשיק). לא דובר בפעולה שהייתה בגדר הפתעה לאילון; הוא ידע עליה בזמן אמת, ביום בו נחתם החוזה בעסקת הסופר.
7. בהמשך ניסה אילון להתכחש לקשר בין הסכום בכרטסת הפרטית לבין הסכום בעסקת הסופר, אך לא היה בידו לבאר ולו בדוחק את גרסת כתב-התביעה השונה בתכלית שעליה הצהיר באופן ברור ועקבי, בעת שהיה מיוצג. כאשר התבקש להסביר את הסעיפים הרלוונטיים שעסקו בכך בכתב-התביעה – וניתנו לו הזדמנויות רבות, מפליגות, לעשות כן – כשל בכך ולא הצליח לספק כל הסבר לגרסה שם [עמ' 81 ש' 6 עד עמ' 82 ש' 23]. עד כדי כך הרחיק אילון במאמציו להרחיק עצמו מגרסת התביעה עד שטען כי אינו יודע למה התכוונה באת-כוחו בנסחה את כתב-טענותיו; אלא שהוא עצמו אישר עוד קודם לכן כי המסכת העובדתית שגולל כתב-התביעה נמסרה על-ידו לבאת-כוחו, לא להיפך.
8. בתיק חיפה, בחקירתו הנגדית, דווקא אישר אילון את גרסת כתב-התביעה כאן; כאשר הדבר הוצג לו באופן מפורט, ברחל-בתך-הקטנה, טען שאינו זוכר [עמ' 552 ש' 17 עד עמ' 554 ש' 17]. אחר-כך טען שוב להיעדר זיקה בין הכרטסת הפרטית לבין כרטיס הסופר, תוך ניסיון להשתחרר מעולה של הגרסה שגולל כתב-התביעה [עמ' 554 ש' 25-24], ומעדותו בנושא זה עצמו בתיק חיפה [עמ' 558 ש' 22-14]. כשבית-המשפט שאלו על כך, מצא מפלט בהשערות [עמ' 555 ש' 21-16; וכן עמ' 558 ש' 18-17]. ניכר כי אילון אינו מוצא את ידיו ורגליו בסבך גרסותיו הסותרות בעניין זה, שהינו מהותי לתביעה.
9. הוטח באילון כי תביעתו העיקרית בהליך דנן הייתה לקבלת 669,000 ₪ בצירוף שיערוך. הוא אישר כי סכום זה הוא התמורה בעסקת הסופר [עמ' 83 ש' 8-7]. אילון הודה שאינו יכול להסביר זאת ולא בחל בהצהרה כי אין לו מושג מה מקורו ומה טעמו של הסך 669,000 ₪ שתבע כסעד עיקרי [עמ' 84-83; עמ' 87-86]. במענה לשאלת בית-המשפט טען שכלל אינו יודע כי תבע סעד עיקרי בסך 669,000 ₪ וסעד חלופי בסך 600,500 ₪ [עמ' 91 ש' 22-19]. הוא ענה כן לאחר שהעיד כי קרא את כתב-התביעה והכיר את תוכנו. בהמשך הפגין חוסר הבנה לגבי היחס בין הסכומים שתבע [עמ' 676 ש' 23-9].
10. עדותו הייתה מופע של כזבים ואמירת דבר והיפוכו. הוא אישר שתבע כאן סעד עיקרי שנתבע בתיק חיפה על-ידי חב' עטרה, ולאחר מכן הכחיש זאת. כך אמר, לגבי הסך שתבע כסעד עיקרי: "לדעתי זה לגבי הסופר"; כשהוטח בו שתבע גם את הסכום ששולם עבור הסופר, כפר בכך: "לא, מה פתאום? איך זה יכול להיות?" [עמ' 94 ש' 11-7]. לא עלה בידו לנמק תביעה בסך 669,000 ₪ שאינה קשורה לעסקת הסופר. כל אימת שנשאל על סכום זה ונדרש לספק הסבר להיותו רכיב עיקרי בתביעתו כאן, הפנה לתיק חיפה שנסב על עסקת הסופר והודה שאין בפיו הסבר אחר [עמ' 95 ש' 13-2]. בחקירה חוזרת ניתנה לאילון הזדמנות אחרונה לספק הסבר ליחס הסכומים בתביעתו ולאופן בו קשר בה בין הכרטסת הפרטית לבין כרטיס הסופר; אף עתה, לא היה בפיו מענה ממשי [עמ' 714 ש' 26-16].

יד. אופי הקשר בין הכרטסת הפרטית לבין כרטיס הסופר

1. הקשר בין הכרטסת הפרטית לכרטיס שנסב על עסקת הסופר, ובין היתרה בכרטסת הפרטית (600,500 ₪) למחיר הסופר (669,000 ₪), אינו מקרי. הוא לא נולד בטענות כתב-התביעה אלא עוגן בהתנהלות בין אילון לבין מסיקה בזמן אמת.
2. אילון הודה שלצרכי תשלום עבור הסופר, ביקש להשתמש בסכום שהצטבר בכרטסת הפרטית שהיה שווה ערך ל- 150,000 דולר; הוא אמר שידע בזמן אמת כי זה הסכום שנזקף על-שמו אצל מסיקה [עמ' 244 ש' 13-7; עמ' 245 ש' 13-11, 16, 19-20]. הסכום היה ידוע לו והוא ידע שהוא נמצא בכרטסת כי 'ישב עם אתי' לפחות פעם בחודש [עמ' 246 ש' 9-1; עמ' 379 ש' 26-23]. בתוך כך, היו פעמים בהן הכרטסת הוצגה לו [עמ' 246 ש' 22-20].
3. אילון טען כי מסיקה סירב לאפשר לו לשלם את התשלום הראשון בעסקת הסופר על-ידי קיזוז היתרה בכרטסת הפרטית, למרות שרצה בכך. הם דנו בקיזוז בפברואר 2004, במקביל לכריתת החוזה בעסקת הסופר [עמ' 483 ש' 16-14]. על-רקע זה, נשאל אילון על אומד דעתו לגבי היתרה בכרטסת הפרטית בעת הגשת התביעה בתיק חיפה: "הואיל ואתה ראית שאתה לא יכול לקבל את הכסף הזה, אמרת - אני אתבע אותו כסכום הראשון והסכום של הסופר, וככה אני אקבל אותו חזרה"; על כך ענה: "ניסיתי" [עמ' 244 ש' 24 עד עמ' 245 ש' 1]. הדבר מלמד שבתביעה בתיק חיפה כבר נכלל הסכום שנתבע כאן בגדרו של הסעד החלופי. עוד הוא מצדד במה שנקבע לעיל: לא הייתה כל מניעה לתבוע את הכרטסת הפרטית בתיק חיפה. כאמור, אילון לא סיפק כל הסבר של ממש לפיצול המלאכותי בין התביעות, שהעלה ניחוח רע של כרכור בין הערכאות והתנהלות טקטית פסולה [רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד נט(6) 625, 638-637 (2005)].
4. אילו דובר באמת בקיזוז היתרה בכרטסת הפרטית מהתמורה בעסקת הסופר – קיזוז כמשמעו בדין, אזי לא נזקק אילון להסכמה של מסיקה כדי לבצעו. קיזוז הוא סעד עצמי שטעון הודעה חד-צדדית, לא הסכמה הדדית. על-פי סעיף 53(א) בחוק החוזים (חלק כללי), "חיובים כספיים שצדדים חבים זה לזה מתוך עסקה אחת והגיע המועד לקיומם, ניתנים לקיזוז בהודעה של צד אחד למשנהו; והוא הדין בחיובים כספיים שלא מתוך עסקה אחת, אם הם חיובים קצובים". החיובים שבהם דובר היו חיובים כספיים קצובים שאינם מעסקה אחת, ומכאן שהיו בני קיזוז בהודעה של אילון לעמסת באמצעות מסיקה.
5. אילון העיד שביקש לקזז את הסכום בכרטסת הפרטית אל-מול תשלום ראשון בעסקת הסופר לאחר שזו כבר סוכמה, וסוכם לוח התשלומים שחל בגדרה [עמ' 510 ש' 16 עד עמ' 511 ש' 12]. לפי עדותו, מסיקה ידע כי ברצונו לבצע קיזוז כזה [עמ' 512 ש' 12-9; 17-8]. בנסיבות הללו, אילו הסכום בכרטסת הפרטית היה יתרת אמת ולא מצג שווא, הייתה סלולה בפני אילון הדרך לקזזו באופן חד-צדדי על-ידי הודעה מתאימה כנדרש בסעיף בחוק החוזים (כחלק כללי), הא ותו לא. הימנעותו מלעשות כן ללא שמץ הסבר מהווה ראיה לכך שלא דובר בסכום אמת בר-קיזוז אלא בתרגיל חשבונאי שנקטו הוא ומסיקה יחדיו, מטעמי אינטרס עצמי שחלקו אז.
6. בהמשך יובהר שהימנעותו של אילון ממתן הודעת קיזוז, והמתנתו להסכמה של מסיקה לקיזוז, מתיישבת היטב עם עדותו של מסיקה כי היתרה בסך 600,500 ₪ לא שיקפה סכום אמת שעמד לזכות אילון אלא רישום כוזב שנעשה לצרכיו ולצרכי עמסת, בידיעתו של אילון; מסיקה ואילון ביקשו לנצל את עסקת הסופר, בעצה אחת ותוך עשיית יד אחת, כדי לחלץ סכום זה שנרשם בכרטסת, להלבינו ולעשות לו לגליזציה באמצעות עסקת הסופר. לתכלית זו הועברה היתרה מן הכרטסת הפרטית לכרטיס הסופר בתאריך הערך של חתימת החוזה בעסקת הסופר, 1.2.2004, בדיוק כפי שהצהיר אילון בכתב-התביעה וכפי שנחזה מן הכרטיס שצורף לחווה"ד של מומחה עמסת [ר' להלן בחלק כ].
7. להשלמת התמונה: לא רק בכתב-התביעה כרך אילון בין היתרה בכרטסת הפרטית לבין כרטיס הסופר ומחירו בסך 669,000 ₪. בהודעה שהגיש באמצעות באת-כוחו דאז בתיק חיפה חזר על גרסה זו [נ/2]. כשעומת עם הדברים, נותר חסר מענה [עמ' 411 ש' 20 עד עמ' 412 ש' 6]. סעיף 2 בחוק השליחות מורה כי "שלוחו של אדם כמותו, ופעולת השלוח, לרבות ידיעתו וכוונתו, מחייבת ומזכה, לפי הענין, את השולח"; על-בסיס כלל זה, תוכן ההודעה מחייב את אילון לכל דבר ועניין והוא אינו עשוי לכפור בה משום שניתנה על-ידי באת-כוחו. הדבר לא מנע ממנו למצוא מפלט בטענה כי אינו מצליח לרדת לסוף דעתה של באת-כוחו; הוא שב ואישר שאין לו הסבר לתוכן ההודעה שמסרה בשמו ועבורו [עמ' 413 ש' 5, 15]. כך גם לא ידע לבאר כיצד הסעד העיקרי שנתבע בהליך כאן זהה לסכום שנתבע – ונפסק, בתיק חיפה, וגם בעניין זה גרס אילון שבאת-כוחו היא שצריכה למסור עדות שתשפוך על כך אור [עמ' 414 ש' 24 עד עמ' 415 ש' 3].
8. גם כאן נגלה אותו היפוך יוצרות חסר שחר שעבר כחוט השני לכל אורך טיעונו של אילון: הראיה (הכרטסת) היא העיקר, והמסכת העובדתית שקשורה אליה ומבארת אותה רק בעלת חשיבות משנית; את סיפור העובדות וההסבר להן צריכה לספק באת-כוחו כשהוא חי מפיה, לא להיפך.

טו. אי-הכללת התביעה בגין הכרטסת הפרטית בתיק חיפה

1. נוכח הקביעות לעיל, אילון נדרש לבאר מדוע לא כלל את התביעה בגין הכרטסת הפרטית בהליך שנקט בשם חב' עטרה בתיק חיפה בשנת 2005, אלא השתהה והמתין עד שהגיש את התביעה דנן בהליך נפרד בשנת 2008. גרסה אחת הייתה כי אילון לא הזכיר את הנכס בחדרה בתיק חיפה משום שעשה הפרדה מלאה בינו לבין עסקת הסופר [עמ' 205 ש' 11]. בטענה זו אין מאום.
2. בתיק חיפה היה לאילון עניין ישיר מובהק להציג את עמסת ומסיקה כמפרי הסכמים; אם היה ממש בגרסה שעליה ביסס את התביעה כאן, היה מזדרז להזכירה ואף להדגישה בהליך הקודם, שכן היא מלמדת שמסיקה הפר התחייבות כלפי אילון גם לגבי נכס נוסף ולא רק בעסקת הסופר.
3. בהליך דנן לא עשה אילון הפרדה בין עסקת הסופר לבין הנכס בחדרה. כסעד עיקרי, תבע השבה של הסכום ששילמה חב' עטרה בעסקת הסופר. בנוסף, הוא קשר בכתב-התביעה כאן בין הכרטסת הפרטית לכרטיס הסופר, בציינו כי הסכום בכרטסת הפרטית נזקף לכרטיס הסופר.
4. בהליך דנן מסר אילון כי ביקש לקזז את היתרה בכרטסת הפרטית אל-מול התשלום הראשון בעסקת הסופר, אלא שמסיקה סירב לכך. אילו היה בכך אמת, היה על אילון לצעוק בתיק חיפה את דבר קיומה של היתרה בכרטסת הפרטית ולתבוע אותם שם, בטענה כי למעשה שילם עבור הסופר פעמיים – פעם אחת בסכום המזומן בסך 669,000 ₪ בצירוף שיק המע"מ שנתן למסיקה, ופעם שניה בכך שהיתרה בכרטסת הפרטית נותרה בידי מסיקה, לא קוזזה ולא הוחזרה לידיו. במציאות זו, שתיקתו של אילון בתיק חיפה בכל מה שנוגע לנכס בחדרה והימנעותו מתביעה שם גם לגבי הכרטסת הפרטית זועקת לשמיים. לא ניתן לה צל-צילו של הסבר מניח את הדעת.
5. במציאות זו, לעמידתו של אילון על הפרדת ההליכים – תביעת הסך של 669,000 ₪ בתיק חיפה ותביעה (חלופית בלבד) של הסך 600,500 ₪ בהליך דנן, יש ניחוח רע של שימוש לרעה בהליכי משפט. הדברים מתעצמים נוכח כישלונו של אילון לספק הסבר להצהרות שכלל בכתב-התביעה כאן: זו שקשרה בין הכרטסת הפרטית לכרטיס הסופר וזו שנגעה להגשת תביעה עיקרית כאן בסכום שעבורו נרכש הסופר ושעליו נסב תיק חיפה.
6. אילון עמל קשות לייצר הבדל מניח את הדעת בין עסקת הסופר לבין עסקת הנכס בחדרה, באופן שיתרץ את עדותו בתיק חיפה שאינה מתיישבת עם גרסתו בהליך הנוכחי. לא עלה בידו לעשות כן והוא סתר גרסות אחרות שבהן תיאר את העסקה כאן באופן שונה לחלוטין. בתוך כך מסר עדות שהעמידה באור הנכון את גרסת כתב-התביעה והתצהיר: "אין פה עסקה. אין פה חוזה, אין פה כלום. יש פה משהו שאני פנטזתי לעצמי, שהולך לקרות ולא קרה. אבל הכסף שלי, אני רוצה אותו חזרה, לא את העסקה. אין עסקה. על איזה עסקה אני אספר?" [עמ' 198 ש' 8-5]. אילון הודה שלא הזכיר בתיק חיפה את ההסכם עם מסיקה שנסב על הנכס בחדרה, גם כשנשאל שאלות שדווקא הצריכו את אזכורו; כך הסביר זאת: "אני יכול לבוא לספר לבית-המשפט, על כל מיני דמיונות שלי?" [עמ' 205 ש' 21-20].
7. שוב ושוב עלה מעדותו של אילון כי אילו היה הרישום בכרטסת הפרטית מבטא סכום אמת, אזי היה עליו לתובעו בתיק חיפה [עמ' 512 ש' 5-1; עמ' 558 ש' 23 עד עמ' 559 ש' 4; עמ' 621 ש' 19-12; עמ' 630 ש' 6-3; עמ' 633 ש' 18-16]. משנה תוקף יש לכך נוכח עדותו כי בעסקת הסופר סירב מסיקה לקיזוז היתרה בכרטסת הפרטית כתשלום ראשון עבור הסופר חרף ידיעתו שאילון רוצה בכך, וכי במועד זה כבר השתנה האינטרס של אילון והוא לא היה מעונין במימוש העסקה לגבי הנכס בחדרה [עמ' 514 ש' 11-1]. בכך סתר אילון גרסה קודמת שלו, לפיה עד חודש פברואר 2005 עמדה החברות בינו לבין מסיקה בעינה והוא לא חשש לכספו; עתה הצהיר כי כבר במועד שבו נחתמה עסקת הסופר, שנה קודם לכן, הבין שהוא "יושב על פצצה" [שם].
8. בכתב-התביעה כאן הצהיר אילון שלא רצה להגישה לפני שיסתיים הבירור בתיק חיפה [סע' 20 בכתב-התביעה המתוקן ובכתב-התביעה הראשון]. הוא נדרש לנמק מדוע סבר שיש לחכות עם הגשת התביעה הנוכחית עד להכרעה בתיק חיפה, בין דרך כלל ובין נוכח עדותו כי תוך כדי בירור ההליך בתיק חיפה כבר היה בידיו כל הדרוש לשם הגשת התביעה הנוכחית [עמ' 621 ש' 19-14]. אילון כשל נחרצות במתן הסבר ותוקף להצהרה שכלל בתביעתו; בתוך כך סתר גם את ההצהרה המפורשת שנכללה בה וקשר בין הסכום בכרטסת הפרטית לבין הסכום שנתבע בתיק חיפה בגין עסקת הסופר [עמ' 623 ש' 3-1]. הוא לא ידע להסביר מדוע עמל לקשור בין ההליך דנן לבין תיק חיפה בכתב-התביעה [עמ' 625 ש' 19-11; עמ' 626 ש' 12-4].
9. לבסוף כפר אילון בטיעון בכתב-התביעה, לפיו רצוי היה להמתין להכרעה בתיק חיפה טרם הגשת התובענה הנוכחית; עתה הצהיר כך, לגבי שני ההליכים: "אנחנו לא ראינו שום קשר" [עמ' 627 ש' 7]. עוד טען: "[...] ידענו [...] שבית-המשפט בחיפה יעשה הפרדה מוחלטת בין הכרטסות" [עמ' 627 ש' 22-21]. אלו דברים מופרכים. בעת הגשת התביעה כאן לא ידע אילון ולא יכול היה לדעת מה תהא ההכרעה בתיק חיפה, וממילא בכתב-התביעה כאן הוא שעמל לקשור בין שני ההליכים, וכך גם בין הכרטסת הפרטית הנדונה כאן לכרטיס הסופר שנדון בתיק חיפה. כל מה שאמר אילון אחר-כך היה הסבר לגרסה הפוכה מזו שגולל בכתב-התביעה, דהיינו, מדוע לא היה עליו להמתין להכרעה בתיק חיפה בטרם יגיש את התביעה הנוספת [עמ' 628 ש' 19-13; ר' גם בחקירה החוזרת עמ' 714 ש' 13-11].
10. אילון הודה כי הכרטסת הפרטית הייתה נתון ידוע בעת שהתברר תיק חיפה. כך אמר: "הכרטסת הזאת, המדוברת, היתה והופיעה בבית-משפט בחיפה, הופיע. גם בזמן שנחקרתי" [עמ' 202 ש' 8-7]. אילו דובר בכרטסת שמציגה יתרת אמת ושתנועות הסכומים בה קשורות לעסקה לגיטימית ולא לדבר מה שיש לעמול להסתיר את טיבו הממשי מבית-המשפט, לכל הפחות היה אילון מספר בתיק חיפה עליה ועל העסקה שניצבה ביסודה– ודאי במענה לשאלות מפורשות שנשאל ושהצדיקו זאת. הוא לא עשה כן.
11. גם בהמשך מסר אילון עדות שחשפה את מידת הממשות בטענתו כי העביר סכומי כסף לרכישת זכויות בנכס בחדרה, זאת בשונה מעסקת הסופר: "אני קורא לסופר עסקה שהתממשה ואני קורא לצומת האלופים ולכיכר המשטרה רעיונות שלא עלו" [עמ' 581 ש' 3-1]. לדבריו, לא הזכיר בתיק חיפה את הנכס בחדרה וכל הנוגע אליו כדי לא לעשות צחוק מעצמו [עמ' 201 ש' 26; ר' גם עמ' 197 ש' 14]. אין בידי לקבל זאת. שתיקתו בהליך הקודם נותרה לא מוסברת. היא ומתיישבת היטב עם מלוא האינדיקציות לעיל ולהלן, אשר מלמדות כי אותו הסכם נטען לגבי הנכס בחדרה לא היה ולא נברא. אילון הצהיר כך, לגבי עילת תביעתו בהליך הנוכחי: "זה לא עסקת נדל"ן. פה זה סיפור" [עמ' 195 ש' 6]. אכן, סיפור; ולא סיפור סתם – אלא סיפור בדים.

טז. שלילת הטענה בדבר בלעדיות הכרטסת

1. בכל עניין מהותי שנוגע לעילת התביעה שלו נאלץ אילון להודות שאין בפיו הסבר ותשובה. בכל עניין מהותי לתביעה, הוא מסר ערב רב של גרסות משתנות וסותרות. כל אימת שמצא את עצמו ללא הסבר ומענה, שב לטענת בלעדיות הכרטסת הפרטית כמי שאוחז בקרנות המזבח. כך טען: הכרטסת היא עובדה, כסף שלי נמצא אצל מסיקה ודי בכך לזכותי בו על-פי הכרטסת [עמ' 11]. אילון דגל בטענת בלעדיות הכרטסת ודבק בה כל אימת שהתחוור שאין בפיו מענה ממשי למה שנשאל בעניינים מהותיים לתביעתו ועילתה [עמ' 85; עמ' 195 ש' 9-8; עמ' 197 ש' 2-1; עמ' 204 ש' 9; עמ' 346 ש' 4-1; עמ' 412 ש' 6-4; עמ' 473 ש' 2-1; עמ' 583 ש' 23]. כך, למשל, הוטח בו כי באף אחת מעסקות המקרקעין שהיו לטענתו בינו לבין מסיקה, נאסף כסף למימון חלקו לפני העסקה, והוא עצמו אישר זאת; לא עלה בידו להתמודד עם השאלה וכך ענה: "אני חושב שאתה חוקר אותי על עובדות שהן עובדות. הכרטסת, שהכספים שלי אצלו, זה עובדה" [עמ' 23 ש' 7-6].
2. כאשר עומת אילון עם פער בין תצהירו לבין עדותו בחקירה נגדית, טען: "לדעתי, אני לא מצליח להעביר את המסר בצורה נכונה. אני יודע שיוסי חייב לי כסף. [...] אני לא חושב שאני צריך לציין כל דבר, או להוציא את כל הדברים על השולחן. אני בן-אדם שרוצה את הכסף שלו בסך-הכול ואתה מכניס אותי לכל מיני סיפורים ימינה ושמאלה מסיבות שלך" [עמ' 357 ש' 21-16]. לו היה בכך ממש היה עליו להגיש תביעה כספית על-יסוד הכרטסת להוצאה לפועל, כתביעה על סכום קצוב, אלא שלא אלו פני הדברים. אילון אף סתר עצמו לגבי מעמד הכרטסת; בנשימה אחת הצהיר: "העיקר פה הוא התפל, זה מה שאני רואה. [...] העיקר זה הכרטסת. היא תפלה" [עמ' 195 ש' 25-23].
3. מעדות אילון עצמו עלה שהכרטסת לא ראויה לאמון. לדבריו, בפברואר 2004 כבר מסר למסיקה סכומים של כמיליון שקל, בנפרד מעסקת הסופר וללא קשר אליה [עמ' 373 ש' 4-1, 25-15]. אילון הודה שהקיזוזים בכרטסת הן פעולות אמת תוך הודאה שהיתרה בסך 600,500 ₪ משקפת את המגיע לו לשיטתו – ואין בנמצא יתרה לה הוא זכאי בסכום גבוה יותר [ר' לעיל בחלק ח]. הדבר אינו מתיישב עם טענתו כי בתקופה הרלוונטית לכרטסת מסר למסיקה סכום מצטבר של כמיליון ₪. נובע מכך שאין התאמה בין עדותו של אילון לבין הכרטסת שבה נעץ את תביעתו.
4. בטענת בלעדיות הכרטסת אין כל ממש. לא די בהצגתה כדי לפסוק לאילון את היתרה בה.
5. הכרטסת הוצגה בידי עמסת בתיק חיפה, במסגרת הליך גילוי מסמכים. זהו גילוי דעת של עמסת בהיותה רלוונטית לעסקת הסופר שנדונה בתיק חיפה. אילון לא תיקן את התביעה שם על-ידי הוספת היתרה בכרטסת הפרטית, 600,500 ₪, לסכום התביעה. הוא לא קיבל בתיק חיפה היתר לפיצול סעדים. בהליך כאן, קשר אילון בכתב-התביעה בין סכום היתרה בכרטסת הפרטית לבין הסכום שנתבע בתיק חיפה כנובע מעסקת הסופר – 669,000 ₪, ואשר נתבע גם כאן כסעד עיקרי. אילון לא ביקש לתקן את כתב-התביעה בהליך דנן, בין אחרי שניתן פסק-הדין בתיק חיפה ובין במועד אחר; הוא כבול לגרסה שניתנה בו.
6. במציאות זו, אין כל ממש במבוקשו של אילון לדבוק בתזת בלעדיות הכרטסת, קרי, בטענה כי היא עולם ומלואו, חי שנושא את עצמו ואינו טעון דבר לתמיכתו – כך שדי רק בה לזכותו ביתרה הנקובה בה. הכרטסת אינה דבר-מה שניצב בפני עצמו; היא קשורה, כך גם לשיטתו של אילון, להליך בחיפה ולסכום שנתבע ואף נפסק בו. יש בכך כדי להניח לפתחו של אילון את הנטל לספק לכך הסבר ולהציב את הכרטסת בתוך הקשר עובדתי חיצוני לה, על-פי הכלל הרגיל של 'המוציא מחברו, עליו הראיה'. הנטל לא הורם, כל זאת באופן גורף ומהדהד.

יז. חוות-דעתו של מומחה אילון

1. המומחה מטעם אילון, רו"ח חוסאם בשארה, ערך חוות-דעת על-אודות הכרטסת [ת/4]. גם הוא שלל את טענת בלעדיות הכרטסת, זאת מן הפן החשבונאי. לדבריו, כדי לתמוך במצגים שעלו ממנה יש צורך בתיעוד חיצוני לה, כגון דו"חות כספיים מבוקרים של עמסת [עמ' 257 ש' 10-3, 23-21]. רו"ח בשארה הצהיר: "ראיית ביקורת או ראיה מבססת, היא ראיה שדווקא נתמכת על נתון חיצוני, דווקא לא מהנתונים שתומכים בספרי המבוקר" [עמ' 259 ש' 9-7; וכן עמ' 259 ש' 20-16, עמ' 260 ש' 25 עד עמ' 261 ש' 1, עמ' 261 ש' 20 עד עמ' 262 ש' 3, עמ' 262 ש' 26-22]. עוד אמר: "כמו שגם אמרתי קודם, זה שהכרטסות שהוצגו בפניי, בעת מתן חוות-דעתי, מציגות מצג מסוים, זה עדיין לא מאה אחוז שזה מה שיופיע בדו"חות הכספיים המבוקרים. יכול להיות שבדו"חות הכספיים המבוקרים, הנתונים הוצגו אחרת, במיונים אחרים ויכול להיות שהרואה-חשבון המבקר החליט להכיר בחלק מהסכומים, לא להכיר בחלק מהסכומים או להציג אותם אחרת" [עמ' 265 ש' 16-10; ר' עמ' 299 ש' 15-8, עמ' 302 ש' 24 עד עמ' 303 ש' 6 ועמ' 308 ש' 17-12]. משמע, הכרטסת היא ראיה אחת במכלול הראיות, אך לא ראיה חלוטה או בלעדית שמייתרת כל ראיה אחרת, חיצונית או נוספת לה.
2. לשון אחר, בדיסציפלינה של ראיית חשבון, כדי לאמץ את הנחזה מהכרטסת יש לתמוך אותה ולאשרה באמצעות מסמך חיצוני לה. הדברים שוללים מניה וביה את תזת בלעדיות הכרטסת בה אחז אילון ואת טענתו שיש לפסוק לו את היתרה בכרטסת הפרטית על-פיה בלבד, בהתעלם ובמנותק מכל דבר אחר וללא צורך בראיה חיצונית שתתמוך בכרטסת ובמסכת העובדתית אשר נוגעת למקור התנועות בה.
3. גם רו"ח אטרי לוי, עד התובעות שכנגד, נחקר על-אודות תצהיר שנתן בתיק חיפה, בהיותו רואה החשבון של חב' עטרה בתקופה הרלוונטית [נ/27; עמ' 1591 ש' 17-13; עמ' 1592 ש' 10-9, 15-14, 23-21; ח"נ עמ' 1618 ש' 22-19]. הוא נשאל על משמעות הרישום בכרטסת של חברה מן הפן החשבונאי ומסר עדות שקעקעה גם היא את טענת בלעדיות הכרטסת שבפי אילון והצביעה על תלותה בהסברים חיצוניים לה [עמ' 1620 ש' 25 עד עמ' 1622 ש' 13].
4. גם בעולם המשפט, בו נדונה תביעת אילון ובגדרו עליה להיות מוכרעת, תר בית-המשפט אחר ראיה כזו, קרי, ראיה חיצונית לכרטסת שתתמוך בגרסת אילון על-אודות נסיבות ואופן העברת כספים למסיקה כנחזה בה. ראיה תומכת כזו לא הובאה; גרסתו של אילון נשללה ונסתרה בכל עניין מהותי שיש לו נגיעה אליה. במצב דברים זה, ודאי שנסתרה הטענה לבלעדיות הכרטסת. במקביל נמצא שגרסתו של אילון שבאמצעותה ביקש לבאר ולתקף את הכרטסת על-מנת שתהא בסיס לזכותו בסכום היתרה בה אינה ראויה לכל אמון ולו מזערי.
5. לגופם של דברים, לא היה בחוות-דעתו של רו"ח בשארה כדי לצדד בקבלת התביעה העיקרית.
6. כבר צוין לעיל שבכתב-התביעה קשר אילון באופן ברור ומפורש בין הכרטסת הפרטית לבין כרטיס הסופר. למומחה מטעמו לא מסר גרסה זו, באופן שאומר דרשני ועושה את חוות-הדעת של רו"ח בשארה לחלקית וחסרה. הלה הצהיר שלא רצה להיכנס להתחשבנות בין הצדדים בשל עסקת הסופר והתמקד רק במה שקשור לנכס בחדרה [עמ' 271 ש' 13-9, 22-20; עמ' 272 ש' 6-1]. נוכח גרסת כתב-התביעה, היה על מומחה אילון להתייחס ברחל-בתך-הקטנה להצהרתו של אילון כי היתרה בכרטסת הפרטית אוחדה עם כרטיס הסופר. לא זו בלבד שהצהרה זו הוסתרה ממנו; למומחה שלו מסר אילון גרסה שונה, נוגדת, לפיה נערכה לגבי עסקת הסופר התחשבנות שונה ונפרדת, כך שכרטיס הסופר אינו קשור לכרטסת הפרטית; רו"ח בשארה נדרש להתייחס רק לכרטסת הפרטית ולהתעלם מכרטיס הסופר [עמ' 273 ש' 14-9; עמ' 280 ש' 14-1; עמ' 281 ש' 13-11; עמ' 284 ש' 9-1; עמ' 292 ש' 5-1; עמ' 319 ש' 24-23]. גם בכך סתר אילון את גרסת כתב-התביעה, אלא שהוא כבול אליה ואינו עשוי לסטות ממנה כמלוא הנימה.
7. כשהוצג לרו"ח בשארה בעדותו לפני טיעונו של אילון בכתב-התביעה והפער בינו לבין מה שהוצג לו לשם מתן חוות-דעת, הביע תמיהה והצהיר שאינו יכול לחוות דעה לגבי נתון שלא נמסר לו ולא נבדק על-ידו; לפיכך סירב להתייחס להצהרת אילון בכתב-התביעה על-אודות הקשר בין הכרטסת הפרטית לכרטיס הסופר. רו"ח בשארה ציין כי אילו נדרש להתייחס לכך, היה עורך בדיקה וחוות-דעתו הייתה שונה מזו שניתנה [עמ' 276 ש' 18-12; עמ' 286 ש' 10-8; עמ' 287 ש' 19; עמ' 288 ש' 23-6; עמ' 293 ש' 10-3; עמ' 321 ש' 4-1, 17-13; עמ' 322 ש' 21-16].
8. חסרונה של בדיקה כזו מכוננת פגם מהותי בחוות-הדעת; הוא עוצמתי במיוחד בשים לב לכך שצוין בה כי כתב-התביעה נמנה על המסמכים שעל-יסודם היא ניתנה [ת/4 בעמ' 3]. משהיה כתב-התביעה חלק מהתיעוד בו נעזר רו"ח בשארה לשם מתן חוות-הדעת, היה עליו להתייחס מן הפן החשבונאי להצהרה בכתב-התביעה שכוננה קשר בין הכרטסת הפרטית לכרטיס הסופר. זוהי אמירה שיש לה לכאורה גם מימד חשבונאי; התעלמותו של רו"ח בשארה ממנה תמוהה.
9. כאשר עומת מומחה אילון עם גרסת כתב-התביעה בעניין זה, התחמק באורח גלוי מהתמודדות עמה ודבק באי-מתן מענה גם כשהוצג לו כי לצרכי מתן חוות-הדעת הסתמך, ככתוב בה, גם על כתב-התביעה [עמ' 279 ש' 7-5, 18-15]. מאחר שחוות-הדעת חלקית, אין בה די כדי לתקף את הכרטסת הפרטית ולעשותה ראיה מספקת לקבלת התביעה שנסמכה עליה. רו"ח בשארה הודה בכך בעדותו שצוטטה לעיל, ללא קשר להימנעותו מלהתמודד עם הכריכה שיצר כתב-התביעה בין הכרטסת הפרטית לבין כרטיס הסופר.
10. רו"ח בשארה מסר שהמטרה לשמה התבקש לתת חוות-דעת היא לתמוך בנתונים הכספיים של הכרטסת הפרטית; לא עלה בידו לעשות כן מעבר לאמירה הצרה שיש כרסטת שמציגה יתרה בסך 600,500 ₪ לטובת אילון ולחובת עמסת, כנחזה ממנה [עמ' 274 ש' 14-9, 22-20; עמ' 279 ש' 25-23]. במענה לשאלת בית-המשפט אישר שהתייחס אך ורק לכרטסת, לא לסיפור העובדתי שמאחוריה [עמ' 313 ש' 8-5]. אם בכך מתמצית חוות-דעתו, אין לה ערך מוסף שיסייע להכרעה; לשם קריאה מודרכת בכרטסת אין צורך בחוות-דעת מומחה.
11. בהקשר זה, אישר רו"ח בשארה כי מהכרטסת הפרטית לבדה לא ניתן ללמוד לשם מה הועברו סכומים שתועדו בה ולא ניתן לקבוע על-פיה כי הם ניתנו לשם רכישת נכס ספציפי [עמ' 289 ש' 17-11]. לבד מהכרטסת, לא הוצגו לו בידי אילון מסמכים כלשהם שמעידים על רכישת זכויות בנכס בחדרה [עמ' 307 ש' 26-23].
12. בחקירה נגדית הוצג לרו"ח בשארה כרטיס נוסף שנכלל כדף 7 בחוות-הדעת של מומחה עמסת; הוא אישר שהוא לא נמסר לו לשם מתן חוות-דעתו [עמ' 294 ש' 19-13]. מכרטיס זה נחזה כי היתרה בכרטסת הפרטית בסך 600,500 ₪ הועברה לכרטיס על שם א' עטרה אשר חויב ביום ערך 1.2.2004 בסך של 789,420 ₪ – סכום שהורכב מ- 669,000 ₪ ומע"מ. כרטיס זה (להלן דף 7 בחוו"ד עמסת) תואם את טענת אילון בכתב-התביעה בדבר כריכה שנעשתה בזמן אמת בין היתרה בכרטסת הפרטית לכרטיס הסופר; הסך של 789,420 ₪ מבטא את מחיר הסופר כולל רכיב המע"מ. רו"ח בשארה אישר כי בכרטיס זה נעשה חיבור בין היתרה בכרטסת הפרטית, 600,500 ₪, לבין הסך של 669,000 ₪ [עמ' 294 ש' 24 עד עמ' 295 ש' 9]. קודם לכן העיד כי לא זו בלבד שחיבור כזה לא הוצג לו והוא לא התבקש להתייחס אליו, אלא ששני הסכומים הללו הוצגו לו בידי אילון כשייכים להתחשבנות נפרדת והוא נדרש להתעלם מהסך של 669,000 ₪.
13. מעדות רו"ח בשארה עלה כי דף 7 בחוו"ד עמסת יצר קשר בין היתרה בכרטסת הפרטית לבין עסקת הסופר [עמ' 295 ש' 24-16]. יש לתהות על כך שאילון, אשר טען בכתב-התביעה לקיומו של קשר בין הסכומים בכרטיסים הללו, העלים אותו ואת הכרטיס שמתעד אותו מהמומחה שאת שירותיו שכר. אילון נשאל מדוע לא הציג את דף 7 בחוו"ד עמסת לרו"ח בשארה; תשובה לא ניתנה, והוא תלה זאת בבא-כוחו [עמ' 643 ש' 15-10].
14. רו"ח בשארה ציין שבהנתן דף 7 בחוו"ד עמסת – ואם נקבע בפסק-הדין בתיק חיפה שהתמורה בעסקת הסופר שולמה, אזי מהבחינה החשבונאית עומדת בעינה היתרה בסך 600,500 ₪ לזכות אילון [עמ' 324 ש' 15-2]. הדבר אך מחזק את מה שנקבע לעיל; בעת הגשת התביעה בתיק חיפה ידע אילון היטב כי הוא שילם עבור עסקת הסופר פעמיים: פעם אחת, בכך שהיתרה בכרטסת הפרטית נזקפה לכרטיס הקניה של הסופר – תוך שמסיקה דוחה את בקשתו לשלם עבור הסופר על-ידי קיזוז סכום זה, ופעם שניה, כאשר אילון שילם למסיקה במזומן 669,000 ₪ ומסר לו שיק בגין רכיב המע"מ על סכום זה (סה"כ 789,420 ₪). בעינו עומד אפוא המחדל שבאי-הגשת תביעה בגין הסכום בכרטסת הפרטית בד-בבד עם הגשת התביעה בגין עסקת הסופר, ללא פיצול מלאכותי שלהן להליכים נפרדים בבתי-משפט שונים. כאמור, אילון לא הצליח להסביר מדוע לא הגיש את שתי התביעות יחדיו כבר בשנת 2005.
15. ודוק: אילון אישר כי מלוא העובדות הנוגעות בדבר היו בידיעתו כבר בינואר 2005, כשהוגשה התביעה בתיק חיפה; לפיכך היה עליו להגיש את התביעה שם בגין שני הסכומים יחדיו, סך של 600,500 ₪ וסך של 669,000 ₪, זאת ללא כל קשר לשאלה אם הכרטסת הפרטית הייתה בידיו, אם לאו. כך נוהג מי שבפיו טענה כנה, אמתית, על גזילת כספו שלא כדין. תחת זאת נקט אילון מהלך פתלתל, תמוה ותכסיסני; לצד התביעה בחיפה ועוד בטרם הוכרעה הגיש את התביעה דנן, בה הסעד העיקרי שנתבע חפף את זה שנתבע בתיק חיפה, ורק הסעד החלופי נסב על היתרה בכרטסת הפרטית. היה על אילון לספק לכך הסבר מניח את הדעת; הוא לא ניתן כלל ועיקר.

יח. עדות מסיקה לגבי טיבה הממשי של הכרטסת הפרטית

1. מסיקה אישר כי הוא מכיר את אילון מתחילת שנות ה-2000. הייתה ביניהם חברות קרובה ואף יותר מכך, ועד שלב מסוים גם יחסי אמון [עמ' 765 ש' 22 עד עמ' 766 ש' 12].
2. בעדותו לפני נשאל מסיקה על הכרטסת ושינה את גרסת כתב-ההגנה ותצהירו תוך שמסר גרסה חדשה שלא נזכרה קודם לכן. בא-כוח אילון העלה התנגדות כללית להרחבת חזית ועדות מפי השמועה [עמ' 764]. יחד עם זאת, מסיקה נחקר באורח מעמיק לגבי גרסתו החדשה וטעמי כבישתה עד לחקירתו הנגדית.
3. כך העיד עתה: הכסף בכרטסת הפרטית אינו של אילון אלא כסף אישי של מסיקה או של עמסת [עמ' 766 ש' 22-20; עמ' 767 ש' 3-2, 7; עמ' 782 ש' 9-3; עמ' 792 ש' 3-1; עמ' 812 ש' 12; עמ' 820 ש' 4-1; עמ' 1218 ש' 25-23]. בהמשך טען שהיתרה בכרטסת איננה של עמסת אלא כסף אישי שלו [עמ' 786 ש' 18-12; עמ' 813 ש' 8-7]. לבסוף, מסר כי הכסף שלו או של עמסת או של חברה פעילה נוספת בשליטתו, מסיקה חסון [עמ' 794 ש' 3-1; עמ' 827 ש' 3-1; עמ' 828 ש' 23-22; עמ' 833 ש' 14, 17; עמ' 1212 ש' 16-12].
4. כך הסביר את הכרטסת: "בשבילי זה היה סוג של מכבסה של כספים שלא היו להם הסברים, ולכן הוקם הכרטיס" [עמ' 768 ש' 5-3; וכן עמ' 769 ש' 5-4]. מדובר במסמך שאינו קשור לאילון, חרף היותו נושא את שמו [עמ' 768 ש' 19-13]. מסיקה תלה את שימושו בכרטיס שנושא את שמו של אילון כ'מכבסה' של סכומים שאינם קשורים לאילון ביחסים המצוינים שהיו אז בינו לבין אילון [עמ' 769 ש' 24-19]. הוא ביאר את השימוש בביטוי 'מכבסה': "יש כספים שהגיעו לתוך עמסת שלא שייכים לכלום. [...] יש בתוך חברות דבר שנקרא חשבון בירורים. כדי להוציא כספים או להשתמש בכספים, מעבירים מחשבון בירורים לחשבון שבמקרה הספציפי קראנו לו אביב אילון. איחוד כרטיסים. לקחו מכרטיס X ולקחו מכרטיס Y, וחיברו כרטיסים. [...] זה לא אומר שהכסף שלו" [עמ' 770 ש' 25 עד עמ' 18]. עוד אמר: "כל דבר שאין לו הסברים, מעבירים אותו לכרטיס בירורים, כדי למצוא [...] איך צובעים את הכסף בתוך מאזן" [עמ' 821 ש' 25-23].
5. מסיקה נאות לחשוף את טיבה הממשי של הכרטסת הפרטית רק לאחר שקיבל יעוץ מסגן פקיד שומה במס הכנסה בחדרה ומעורך-דין שמתמחה בתחום סמוך לפני מתן עדותו בחקירה נגדית; לדבריו, וידא כי בשל חלוף הזמן וטעמי התיישנות הוא לא נתון לסיכון העמדה לדין בשל חשיפת הדברים והפללה עצמית [עמ' 766 ש' 26-24; עמ' 767 ש' 20-19; עמ' 772 ש' 12; עמ' 805 ש' 22-6; עמ' 885 ש' 23-21; עמ' 1111 ש' 24 עד עמ' 1112 ש' 11; עמ' 1113 ש' 26-13; עמ' 1118 ש' 16-8, 25-19; עמ' 1119 ש' 15-3]. מאחר שחשש מהפללה עצמית, לא סיפר קודם לכן, בתיק חיפה ובהליך דנן, מה טיבה הממשי של הכרטסת [עמ' 1229 ש' 21-15].
6. במהלך עדותו הועמד מסיקה על-ידי בא-כוחו על הסיכון של הפללה עצמית [עמ' 770 ש' 20-16; עמ' 827 ש' 23-18; עמ' 1211-1208]. הוא ציין שהחליט להתייעץ ולחשוף את האמת לגבי טיבה של הכרטסת לאחר שנכח באולם במהלך עדותו של אילון, שמע את שקריו האינסופיים בחקירה נגדית וחשש כי בית-המשפט יאמין להם וייפול בפח מצגי הכרטסת [עמ' 772 ש' 25-23; עמ' 803 ש' 19-12; עמ' 1236 ש' 6 עד עמ' 1237 ש' 6; עמ' 1237 25-21]. גם קודם ידע שגרסתו של אילון בתביעה כוזבת אך חשש שחשיפת טיבה הממשי של הכרטסת תפגע בעמסת ותביא להפללתו; לאחר שנועץ וקיבל חוות-דעת כפי שתיאר, הוסר חששו בשל חלוף הזמן מאז שנעשה הרישום בכרטסת [עמ' 773 ש' 9-4; עמ' 786 ש' 3-1; עמ' 806 ש' 24 עד עמ' 807 ש' 4; עמ' 842 ש' 3-1; עמ' 843 ש' 4-2; עמ' 844 ש' 10-6; עמ' 844 ש' 21 עד עמ' 845 ש' 2].
7. לטענת מסיקה, לא כל הכרטסת של עמסת איננה נכונה אלא רק הכרטסת הספציפית על-שם אילון [עמ' 774 ש' 18-12]. הוא פירט: כל הסכומים בדף הכרטסת הפרטית שסומן כנספח 2(א) ב-ת/1 אינם שייכים לאילון [עמ' 776 ש' 16-13; עמ' 1218 ש' 20-19, 25].

בדף הכרטסת נספח 2(ב) ב-ת/1 תועדה עסקה ספציפית שנערכה בין מסיקה לאילון; היתרה שצוינה שם בסך 110,000 ₪ שייכת לעמסת או למסיקה אישית. לא מדובר בדף מפוברק אלא באמצעי לכיבוס כסף. מה שאינו נכון בו מתבטא בכך שהיתרה שנקובה בו בסך 110,000 ₪ אינה שייכת לאילון אלא למסיקה; היא נבעה מעסקה ראשונה שנעשתה במסכת יחסיהם של אילון ומסיקה. העסקה עצמה שנסבה על שיקים בסך כולל של 360,000 ₪ הייתה כשרה אך לא הוצאה חשבונית על הרווח שנצמח בה לעמסת [עמ' 813 ש' 20 עד עמ' 814 ש' 11; עמ' 814 ש' 24-18; עמ' 816 ש' 18 עד עמ' 817 ש' 2; עמ' 817 ש' 22-14; עמ' 817 ש' 26 עד עמ' 818 ש' 5; עמ' 847 ש' 3].

גם בדף הכרטסת נספח 2(ג) ב-ת/1 מלוא הסכומים שייכים למסיקה, וכך גם היתרות בדפים שצורפו ל-ת/1 כנספחים 2(ד) ו-2(ה) [עמ' 777 ש' 9-7, 15, 23-19; עמ' 778 ש' 4-1; עמ' 1220 ש' 15-5; עמ' 1221 ש' 26-14]. התנועות בכרטיסים שצורפו אחרי נספח 2(ב) ב-ת/1 לא היו קשורות לאילון בשום צורה [עמ' 819 ש' 7-5, 25-22].

1. לגבי תנועה בסך 90,000 ₪ בכרטסת אמר מסיקה: "[...] מכרתי איזה מגרש, היה בכרטיס בירורים 90,000 שקל, רציתי להוציא את הכסף החוצה, הכנסתי אותו לאביב אילון לתוך הכרטסת". למי ששילם את הסך של 90,000 ₪ בשיק לא הנפיקה עמסת קבלה; הסכום הועבר לכרטסת על-שם אילון תוך רישום כאילו יצאה קבלה על-שמו [עמ' 821 ש' 9-6; ר' גם עמ' 822 ש' 7 עד עמ' 823 ש' 2; עמ' 823 ש' 23 עד עמ' 824 ש' 2; עמ' 824 ש' 17-9, 24-23; עמ' 825 ש' 2-1]. לגבי תנועה של 100,000 ₪ אמר: "[...] הפקדתי במקום מסוים 100,000 שקל [...] לא היה לי הסבר איך לרשום 100,000 ₪, רשמנו אותו אצל אביב ובפועל שילמנו אותו למקום אחר" [עמ' 825 ש' 10-7]. בדף הכרטסת שסומן נספח 2(ה) ב-ת/1 נרשם בין השאר שיק של חברת מדיה שאינו קשור לאילון [עמ' 828 ש' 21-15].
2. לדברי מסיקה, שאר התנועות בכרטסת הפרטית מבטאות מקרים נוספים לגביהם הוא התנהל באותו אופן; לא כל פרטי המקרים הללו היו זכורים לו [עמ' 825 ש' 16-12; עמ' 827 ש' 827 ש' 5-4]. הוא חזר על העיקרון שניצב מאחורי הרישום בכרטסת: "[...] הכל זה קבלות אילון אביב, כי, בכדי לצבוע משהו, אני חייב לכתוב בהנהלת חשבונות כאילו הוצאתי קבלה, כאילו הופקד כסף לחשבון" [עמ' 827 ש' 9-7; ר' גם עמ' 828 ש' 2-1]. הקבלות שנזכרו בכרטסת הפרטית ככאלה שיצאו על-שם אילון לא היו קבלות אמת ולא נמסרו לו, אלא הופקו במסגרת אותה מראית-עין שהכרטסת הפרטית נועדה ליצור [עמ' 880 ש' 19-12; עמ' 881 ש' 8-6, 26-18; עמ' 882 ש' 8-2; עמ' 1206 ש' 22-17]. באופן כללי, הסך 600,500 ₪ ביטא יתרת כסף בעמסת שאין עליה הסבר נכון [עמ' 1201 ש' 1; עמ' 1206 ש' 12-11].
3. נ/18 ו-נ/19 הוגשו במהלך עדותו של מסיקה; הם עוד קטעי כרטסת של עמסת, אותה כרטסת לגביה הצהיר מסיקה: "אני יכול לרשום על כל מי שאני רוצה כרטיס. [...] אז שמתי כרטיס, שממנו הצלחתי לעשות משהו" [עמ' 1373 ש' 8-7]; וכן: "[...] רוצים כסף בתוך החברה ולא יכולנו איך להכניס את הכסף, רשמנו אותו אצלו. [...] אצל אביב אילון" [עמ' 1374 ש' 4-1]. בית-משפט זה לא יעסוק בפן הפלילי או המיסויי של הדברים. בכל הנוגע לפן האזרחי שנוגע להכרעה כאן, מדובר ברישום כוזב במסמכי תאגיד. הוא הופך כל קטע כרטסת עליו ביקש מסיקה להסתמך למסמך חסר ערך ראייתי, כל עוד לא הוכח תוכנו דבר-דבור-על-אופניו בתיעוד חיצוני לו, כזה שלא היה עשוי להיות נתון לשינוי ולעריכה מן הסוג שנעשה בכרטסת עמסת עצמה.
4. מסיקה גילה דעתו כי ביכולתו לעשות במסמכי הנהלת החשבונות של חברה בבעלותו כל העולה על רוחו ובתוך כך לייחס סכום ששייך לו – לאחר זולתו, על-בסיס התנהלות שבמובהק אינה כחוק ועל-מנת לספק אינטרס עצמי. נוכח הצהרתו זו, מלוא התיעוד החשבונאי של מסיקה, של עמסת ושל מדיה הראשונה – היא החברה שניצבה במוקד התביעה שנגד, חשודים כלא נכונים ומוטים עד שיוכח אחרת. הוכחה לכשרותם שהיא חיצונית לרשום בהם לא הובאה, ולפיכך הם בבחינת ראיה פסולה שלא ניתן לקבוע על-יסודה דבר, לא לצרכי תביעתו של אילון אך גם לא לצרכי התביעה שכנגד.
5. לא רק ברישום בכרטסת עמסת ככל העולה על רוחו הודה מסיקה אלא גם בהדחת רעייתו אתי, מנהלת החשבונות של עמסת, ליתן עדות שקר בתיק חיפה כדי לא לחשוף באותו מועד את אי-התאמת הרישום בכרטסת למציאות [עמ' 797 ש' 6 עד עמ' 800 ש' 2]. מסיקה אישר כי הכרטסת הוכנה בידי רעייתו לפי הוראותיו [עמ' 798 ש' 11-5]; בהתייחסו לעדותה בתיק חיפה, הצהיר: "אשתי קיבלה, קיבלה הוראות ממני בדיוק מה לומר לגבי הנושא של הכרטסות" [עמ' 800 ש' 2-1; ר' גם עמ' 803 ש' 11-7; עמ' 841 ש' 12-4; עמ' 878 ש' 17-14]. עוד אמר על עדות רעייתו בתיק חיפה והנחיות שנתן לה לקראתה: "היא פחדה מהפללה עצמית, זה אינפורמציה שהיא קיבלה ממני, לפני שהיא הולכת להעיד. [...] מדברים איתך על כרטסת, ידוע לך בדיוק מה עשיתי בתוך הכרטסת, את לא מצביעה. הכסף, מה שכתוב בכרטיס, זה מה שיש בכרטיס" [עמ' 804 ש' 24-22].
6. בדברים הללו נימק מסיקה את עדותה של אתי בתיק חיפה, לפיה מה שיש בכרטסת הפרטית הן תנועות אמת. הוא שב והדגיש שהדבר נבע מחשש להפללה עצמית והיא העידה כך בהוראתו [עמ' 805 ש' 5; עמ' 811 ש' 25-12; עמ' 841 ש' 24-20; עמ' 843 ש' 25 עד עמ' 844 ש' 2; עמ' 846 ש' 7]. מסיקה הצהיר: "עדיף לי שאשתי תמסור עדות שקר, מאשר החברה תיכנס לסחרור או בעיה. [...] היא קיבלה הוראות חד-משמעיות שלא משתמעות לשני פנים. כל מה, מדובר בכרטסת, זה כספים שלנו, שאנחנו עשינו סוג של מכבסה בתוך החשבון, בתוך השם אביב אילון ולכן לא לומר כלום" [עמ' 842 ש' 17-8]. מסיקה הודה שגם הוא עצמו נתן עדות שקר בתיק חיפה, בדברו שם על היתרה בכרטסת הפרטית [עמ' 870 ש' 21-13; עמ' 871 ש' 8-1].
7. מסיקה טען שבתצהיריו לא התייחס לכרטסת הפרטית, ביודעין ובכוונת מכוון [עמ' 1228 ש' 25 עד עמ' 1229 ש' 6; עמ' 1231 ש' 23; עמ' 1232 ש' 6-1]. אין בכך אמת [סע' 12 ב-נ/6]. אפילו זה כך, הדבר אינו פותח בפניו פתח להגשת מסמכים חדשים בעומדו לחקירה נגדית, בשלב מתקדם מאוד של הבירור ובלי שניתנה לאילון הזדמנות להתייחס אליהם בעדותו. תוצאה אחרת כרוכה בעיוות דין ואין להתירה.
8. יודגש: מסיקה בחר את העיתוי שבו פנה לקבל יעוץ ומסר גרסה חדשה נוכח מה שהציג כהסרת סיכון להפללה עצמית. הדבר לא הקנה לו יש מאין רשות להציג, מדי דיון בו התייצב להיחקר על תצהיריו, מקטעים חדשים של כרטסת עמסת אשר לא גולו ולא הוצגו קודם לכן. כפי שיובהר מיד, מסיקה הודה במתן גרסה כוזבת לפחות בחלקה בתצהירו. הוא הודה בהדחת רעייתו ליתן עדות שקר בתיק חיפה. מבוקשו להציג עצמו כמגנו של בית-המשפט מפני הטעיה, זאת לצרכי קבלת היתר להגשת קטעי כרטסת חדשים שנשלפו לראשונה בהעידו לפני, הוא זעקת קוזק נגזל [עמ' 1226 ש' 23 עד עמ' 1227 ש' 16]. אין בכך כדי לאפשר לו להציג מסמכים חדשים שלא הוגשו במועד המתאים לכך, קל וחומר שעה שלא הוגשה בקשה כדין, נתמכת בתצהיר, שתסלול את הדרך להגשתם [ור' גם דברי בית-המשפט בעמ' 1243 ש' 19-14]. בשל כך, אין כל מקום להתייחס לתיעוד שמסיקה חשף לראשונה רק בעדותו בחקירה חוזרת והוא אינו עשוי להיחשב חלק מן התשתית הראייתית שעל-יסודה תוכרע המחלוקת [ור' עמ' 1369 ש' 12-9 והתנגדות בא-כוח אילון להגשתם בעמ' 1370 ש' 13; התיעוד הוגש וסומן נ/18 ו-נ/19 בלי לגרוע מן ההתנגדות, ור' עמ' 1378 ש' 8-3, 21-18].

יט. עדות מסיקה: הקשר בין הכרטסת הפרטית לבין עסקת הסופר

1. לטענת מסיקה, אילון ידע בזמן אמת על השימוש שנעשה בכרטסת הפרטית כ'מכבסה' לסכומי כסף שמסיקה ביקש לחלץ מעמסת בדרך לא דרך [עמ' 777 ש' 26-25]. "במקרה הספציפי, רשמנו אביב אילון, [...] בגלל הנושא של חברות והיה שווה לנו לעשות את זה" [עמ' 783 ש' 18-16; עמ' 815 ש' 6-4; עמ' 831 ש' 6-3; עמ' 843 ש' 17-15; עמ' 1237 ש' 10-8].
2. מסיקה הדגיש שלא הייתה ולא נבראה עסקה בגדרה מסיקה הציע לאילון לקנות חלק מזכויות עמסת בנכס בחדרה. העסקה עם עיריית חדרה נעשתה והושלמה בדצמבר 2000 ואילון לא נטל בה חלק [עמ' 847 ש' 21-12; עמ' 854 ש' 3-2]. מסיקה צירף לתצהירו כרטסת של חב' עטרה שכותרתה כיכר המשטרה [נספח ו ב-נ/6]. בעדותו לפני, לא ידע להסביר מסמך זה או את תכלית צירופו; הוא טען שלא מדובר בנכס בחדרה אלא בעסק הבורקס של אילון שישב שם [עמ' 851 ש' 22 עד עמ' 852 ש' 22; עמ' 853 ש' 10-6; עמ' 891 ש' 20-17; עמ' 892 ש' 20-13].
3. מה שניכר לגבי עדותו של אילון ניכר באותה מידה לגבי עדותו של מסיקה: שניהם לא שלטו בתוכן עדותם הראשית שניתנה בתצהיר, כך בלשון המעטה; שניהם לא טרחו לגלות בקיאות ושליטה בתוכן תצהיריהם לקראת חקירתם הנגדית כי ידעו ידוע היטב שמה שנרשם בהם אינו אמת. שניהם הלכו לאיבוד בסבך שקריהם. מדובר ברשת שקרים כה סבוכה שאין די במפה ומצפן כדי להתמצא בה ולהיחלץ מהמבוך שיצרה. אלא שזאת עיקר: נספח ו ב-נ/6 הוא כרטיס על-שם חב' עטרה. לסכומים בו אין זיקה לסכומים שתבע אילון. תביעתו הוגשה באופן פרטי. לפיכך אין במסמך זה כדי לתמוך כהוא זה בטענות התביעה העיקרית.
4. מסיקה עמד על מהלך שביקש לקדם לגבי היתרה בכרטסת הפרטית תוך שימוש בעסקת הסופר. לדבריו, היתרה בכרטסת הייתה כסף שלו שנרשם כך למראית עין בלבד, בשל הטעמים שמנה. בשנת 2004, כשעמדה על הפרק עסקת הסופר, נלקחה היתרה מהכרטסת הפרטית ונשתלה אל תוך כרטיס הסופר, בהסכמת אילון ובידיעתו. אז הוציאה עמסת חשבונית בגין סכום המכירה של הסופר בסך 782,420 ₪ (קרי 669,000 ₪ ומע"מ); את רכיב המע"מ שילם אילון בשיק [עמ' 787 ש' 6, 10-17, 24-22; עמ' 789 ש' 23-14; עמ' 886 ש' 23-14 ו-ת/6; עמ' 888 ש' 5-3, 24-12; עמ' 889 ש' 4-2, 22-15 ו-ת/7; עמ' 890 ש' 4, 17-15].
5. כך תיאר מסיקה את המהלך שנעשה בהנהלת החשבונות של עמסת לשם חילוץ הסכום שביטא את היתרה מן הכרטסת הפרטית ו'צביעתו', תוך שימוש בעסקת הסופר לשם הלבנתו: "יש פה כרטיס של אביב אילון שנבנה לאורך השנים, ליצור מצב של איפה שלא יכולנו לצבוע את הכסף, העברנו אותו לחשבון שנקרא אביב אילון. בשעת 2004 נעשתה עסקה שנקראת עסקת סופר. [...] בעסקת סופר יצאה חשבונית על סך של 669 פלוס מע"מ. [...] התקבל שיק של המע"מ, ובפועל היינו אמורים לקבל את המזומן. אנחנו לעולם, גם בתיק חיפה וגם פה, אומרים - לא ראינו שקל. אבל היתה החלטה של בית-המשפט, נעזוב את פסק-הדין. נכון להרגע [...] אין מחלוקת עם אביב, מדברים על פברואר 2004, לא היה שום ויכוח, לא היה שום מחלוקת, יצאה חשבונית על הסכום. לקחנו את הכרטיס של כל מה שהיה במהלך השנים של כספים מסוימים שזה כספים שהוא יודע מכל סכום שזה כספים שלנו, שתלתי אותם לתוך הכרטיס [...]" [עמ' 790 ש' 10 עד עמ' 791 ש' 2]. באופן זה הועברה היתרה מהכרטסת הפרטית ונשתלה בכרטיס הסופר על-שם חב' עטרה [עמ' 793 ש' 10-4; עמ' 1204 ש' 11 עד עמ' 1205 ש' 22].
6. מסיקה הדגיש שהדבר נעשה בידיעתו של אילון ובהסכמתו; אלמלא הסתבכה לה עסקת הסופר והוליכה להתדיינות בתיק חיפה, היא הייתה מאפשרת לחלץ את הסכום מהכרטסת הפרטית ולהלבין אותו, בד-בבד עם מימוש עסקת הסופר [עמ' 792 ש' 23-16; עמ' 795 ש' 11-9; עמ' 796 ש' 26-12]. חיבור הכרטסת הפרטית עם כרטיס הסופר נעשה עם כריתת עסקת הסופר ביום 1.2.2004; במהלך זה חוברו הכרטסת הפרטית שמשקפת יתרה שאינה של אילון עם עסקה ממשית שהתכוון אילון לבצע עם עמסת באמצעות חב' עטרה [עמ' 808 ש' 23-22; עמ' 809 ש' 21-5]. בעת שהדבר סוכם עם אילון תוך מתן ביטוי לו בכרטיס הסופר, היו בינו לבין מסיקה יחסי חברות שאפשרו מהלך זה [עמ' 855 ש' 21-15; עמ' 856 ש' 13-9, 21-19].
7. מסיקה לא חלק על כך שגרסה זו לא נזכרה בתצהיר שנתן בהליך דנן ותלה זאת בכך שרק סמוך לפני מתן עדותו בחקירה נגדית פנה לקבל יעוץ שאפשר לו לחשוף את הדברים; הוא לא חשב לעשות זאת בשלב מוקדם יותר. בה בעת טען שעדיין יש בתצהירו דברים נכונים ותקפים [עמ' 812 ש' 11-2]. כאשר עומת עם סעיפים ספציפיים בתצהירו, אישר שמה שנרשם שם נכתב תחת חשש להפללה עצמית; נוכח גרסתו החדשה שנמסרה בחקירה נגדית, מה שנכתב בתצהירו אינו נכון [עמ' 829 ש' 24 עד עמ' 830 ש' 6; עמ' 831 ש' 12-11].
8. מסיקה התפתל באופן גלוי לעין כשנאלץ להתמודד עם משמעות הדברים, קרי, מתן עדות כוזבת בתצהיר [עמ' 830 ש' 15-13]. בפועל, זו המשמעות של עדותו; גרסתו בתצהיר וגרסתו בעומדו לחקירה נגדית אינן מתיישבות זו עם זו ולמעשה מוציאות האחת את השניה. בהמשך שינה מסיקה את עמדתו ועתה טען שכל מה שגולל בתצהיריו נכון. הוא עצמו לא דבק בטענה זו לאורך זמן: תחילה סייג ואמר שהתצהיר שנתן ביחס לתביעת אילון היה נכון למועד בו ניתן; אחר-כך גילה שאין בכך ממש והודה: "אני לא יודע מה אני רוצה. אם אתה רוצה, נקבע דיון נוסף, אני ארצה לקרוא את התצהיר פעם נוספת" [עמ' 1232 ש' 4-3; עמ' 1233 ש' 11-2]. הדברים נאמרו בדיון ההוכחות השלישי בו נחקר מסיקה על תצהירו. במענה לשאלת בית-המשפט אישר שאינו יכול להשיב אם ברצונו לחזור בו מדבר מה שנרשם בתצהירו, אם לאו; בלשונו: "אני לא יכול על רגל אחת להגיד את זה. [...] לא יכול להגיד לך. קשה לי" [עמ' 1233 ש' 22-18]. מסיקה אישר כי בחקירה נגדית שינה לחלוטין את גרסתו שניתנה קודם בתצהיר [עמ' 1233 ש' 23 עד עמ' 1234 ש' 20; עמ' 1242 ש' 20-18]. מדובר במי שאינו ראוי לאמון; על תצהיריו מתנוסס דגל שחור של עדות כוזבת.
9. מסיקה הודה כי עדותו בסע' 13 ב-נ/1, לפיה הוסכם עם אילון כי סך 600,500 ₪ ישמש למימון עסקת הסופר, אינה נכונה [עמ' 831 ש' 19 עד עמ' 832 ש' 1; ר' גם עמ' 846 ש' 16-15]. בה בעת עמד על דעתו כי לקראת עסקת הסופר סוכם בינו לבין אילון כי היתרה בכרטסת הפרטית בסך 600,500 ₪ תועבר לכרטיס הסופר כדי שניתן יהיה לחלצה, להחיותה ולהלבינה בחסות עסקת הסופר; אלמלא נקלעה העסקה להתדיינות משפטית, היה הדבר יוצא לפועל [עמ' 832 ש' 8-7, 19-14; עמ' 845 ש' 18-17]. מסיקה שב ואישר זאת, גם במענה לשאלת בית-המשפט [עמ' 833 ש' 8-1, עמ' 833 ש' 22 עד עמ' 834 ש' 4]. הוא הפנה לכרטיס שאיחד בין הכרטסת הפרטית לבין הכרטיס של עסקת הסופר שנפתח על-שם חב' עטרה [נספח 7 ב-ת/1; עמ' 834 ש' 11-10, עמ' 835 ש' 14-12; עמ' 836 ש' 3-1, 11-7; עמ' 838 ש' 10-1; עמ' 840 ש' 24-15].
10. אני ערה לכך שגרסתו של מסיקה על כך לא הייתה עקבית. היא נמסרה פעם כך ופעם אחרת, בשינויי גוון. כך, למשל, במקום אחר גרס מסיקה שאילון למד על קיומה של הכרטסת הפרטית מהליך גילוי המסמכים בתיק חיפה, לא מכך שמסיקה הביא אותו עוד קודם לכן בסוד קיומה של הכרטסת [עמ' 896 ש' 23-16]; אלמלא פעלה עמסת כפי שפעלה במסמכי הנהלת החשבונות שלה, לא היה קשר בין הסך של 600,500 ₪ לבין הסך של 669,000 ₪ [עמ' 897 ש' 21-13]. אילו ידע מסיקה שעסקת הסופר תעלה על שרטון ותוליך להתדיינות ולהכרעה בתיק חיפה, לא היה קושר ביניהם [עמ' 901 ש' 7-2]. זאת ועוד: בעיצומה של החקירה הנגדית טען מסיקה לראשונה כי איחוד הכרטסת הפרטית וכרטיס הסופר נעשה בידי עמסת לפי המלצת רואה-החשבון. הוא לא עמד מאחורי עדות זו לאורך זמן; מהצהרה פוזיטיבית נסוג להנחה ולבסוף הודה באי-ידיעה [עמ' 1201 ש' 13 עד עמ' 1202 ש' 16].
11. אין ספק שמסיקה, כאילון, כלל בעדותו דברי כזב וסיפורי מעשיה. בגרסה אחרת טען כי איחוד הכרטסת הפרטית עם כרטיס הסופר נעשה למפרע, אחרי שאילון לא שילם בעסקת הסופר את הסך של 669,000 ₪ אלא רק את רכיב המע"מ בגינו; הדבר נעשה משום שלא ניתן היה להשאיר את כרטיס הסופר פתוח בהנהלת החשבונות על סך של 669,000 ₪ [עמ' 788 ש' 5-1]. אין צורך לנתח בהליך דנן את אמיתותה של גרסה זו או לעמתה עם ההכרעה בתיק חיפה שהניב קביעה חלוטה לפיה אילון דווקא שילם לעמסת את הסך של 669,000 ₪ ולא את רכיב המע"מ לבדו.
12. לדברי מסיקה, לכל שורה בכרטסת הפרטית יש הסבר ותיעוד שביכולתו להציגם; אין לכך קשר להעברות מאילון ואביו, שלא היו מעולם [עמ' 767 ש' 19-4; עמ' 770 ש' 3-2; עמ' 771 ש' 22-19; עמ' 805 ש' 3-1; עמ' 872 ש' 3-1; עמ' 882 ש' 26-25; עמ' 883 ש' 10 עד עמ' 884 ש' 3]. בפועל לא התכוון מסיקה להציג מסמכים באופן גלוי אלא רק לעיני בית-המשפט [עמ' 810 ש' 24-13; עמ' 886 ש' 8-5]. לא ניתן לו היתר לעשות כן; לעיל נאמרו דברים ברורים על-אודות מבוקשו להציג מסמכים חדשים טיפין-טיפין במהלך עדותו בחקירה נגדית.
13. בדיוק כפי שנקבע לעיל לגבי אילון, גם עדותו של מסיקה הייתה רצופת סתירות והותירה רושם שלילי מאוד. בגרסתו בתצהיר טען כי כרטיס חובה-זכות של אילון בעמסת, שאינו מנותק מן הכרטסת הפרטית, מעיד על יתרת חוב של אילון לעמסת בסך 68,000 ₪ [עמ' 14 ש' 17-14, 26-25]. בעדותו לפני, מסיקה ביקש לאיין את זיקתו של אילון לכרטסת הפרטית; בה בעת דבק בטענה כי אילון חב לעמסת את הסך של 68,000 ₪, למרות שיתרת החוב בסכום זה התקבלה באותו תרגיל חשבונאי שבו אוחדו יחדיו היתרה מהכרטסת הפרטית והסכומים מעסקת הסופר [עמ' 785 ש' 20-13; עמ' 791 ש' 5-1, 16-11; עמ' 849 ש' 13 עד עמ' 850 ש' 16]. ברי שלא ניתן לקבל זאת. מסיקה הודה, במענה לשאלת בית-המשפט, כי אלמלא ניתן פסק-הדין בתיק חיפה ואלמלא ההליך דנן, לא היה טוען נגד אילון כי הוא חייב לעמסת 68,000 ₪ [עמ' 793 ש' 19-16]. אם לא די בכך, מומחה עמסת, רו"ח בנבנישתי, הצהיר כי יתרת חוב זו משויכת לחב' עטרה, לא לאילון [עמ' 1084 ש' 9-7; עמ' 1085 ש' 4-2; עמ' 1087 ש' 22-20]. הוא לא שלל אפשרות שיתרת החוב נמחקה בהמשך מהספרים בלי ששולמה וציין שלא בדק זאת [עמ' 1106 ש' 23-6].

כ. עדות מומחה עמסת

1. מסיקה, כאילון, בחר להסתיר מהמומחה שהגיש חוות-דעת מטעמו (קרי, מומחה עמסת) מידע רלוונטי לחוות-הדעת. רו"ח אבי בנבנישתי שנתן חוות-דעת מומחה מטעם עמסת במענה לחוות-הדעת של רו"ח בשארה הוא רואה-החשבון של עמסת מאז שנת 2014 או סמוך לכך. מסיקה לא מסר לו את המידע על-אודות טיבה הממשי של הכרטסת הפרטית, עליה הצהיר בעדותו לפני; הוא הניח לבנבנישתי להתמודד עמה ולערוך עליה חוות-דעת על-בסיס ההנחה כי היא משקפת נתוני אמת [עמ' 783 ש' 25-22; עמ' 1202 ש' 22-20]; אם המידע היה נמסר לבנבנישתי, לא היה נותן את חוות-הדעת [עמ' 784 ש' 8-7]. מסיקה ביאר: "[...] הוא לא קיבל את האינפורמציה ממני, שהכרטיס לא שייך לאביב ובדרך-כלל לא אומרים לרואה-החשבון את הדברים האלה" [עמ' 778 ש' 11-5; עמ' 779 ש' 10-9, 22-18]. לדבריו: "[...] נוח לנו לא לערבב את הרואה-חשבון, בתוך דברים אישיים שאנחנו עושים בתוך החברה" [עמ' 780 ש' 16-15]. זו עדות שחומרתה רבה. היא איננה מתיישבת עם התנהלות חד-פעמית מן הסוג שתיאר מסיקה ומעידה דווקא על שיטה.
2. על חוות-הדעת שנתן מומחה עמסת [נ/11] אמר מסיקה כך: "הוא רואה כרטיס שכתוב עליו אביב אילון, מחבר אותו ואומר - הכספים שייכים לאביב אילון. [...] הוא לא יודע שהכספים לא שייכים לאביב אילון" [עמ' 781 ש' 7-4]. כשעומת עם תוצאת הדבר, שיביא את רואה-החשבון של עמסת לידי הכללת מידע לא נכון בדו"ח שיערוך על החברה, אמר: "אבל מה זה משנה? אני רוצה לרשום מה שאני רוצה בחברה" [עמ' 783 ש' 8-7; ור' גם שם בש' 14-13 ועמ' 793 ש' 14]. גם למומחה בית-המשפט לא סיפק מסיקה מידע על-אודות המשמעות הממשית של הרישום בכרטסת הפרטית [עמ' 884 ש' 19-13].
3. נוכח הדברים הללו, אין חשיבות לדעתו של מסיקה על חוות-הדעת של מומחה עמסת או חוות-דעתו של מומחה בית-משפט [עמ' 1238 ש' 25-20; עמ' 1239 ש' 20-13]. מסיקה לא בחל בהעלאת טענות קשות, מכפישות, נגד מומחה בית-המשפט תוך הטלת דופי גם בבא-כוח אילון, למרות שלא טרח לזמן את מומחה בית-משפט לחקירה כדי לעמתו עם טענותיו [עמ' 1241 ש' 9-4; עמ' 1242 ש' 8-2]; לא היה לכך כל מקום, וניכר כי דובר בטענות בעלמא שאין ביסודן דבר.
4. בעדותו ציין רו"ח בנבנישתי כי משרדו נותן שירותים מקצועיים לעמסת בתחום ביקורת דוחות כספיים משנת 2014 לערך [עמ' 1038 ש' 23-28]. זה תועד בחוות-הדעת. הוא עומת עם עדותו של מסיקה בחקירה נגדית, לפיה הכרטסת הפרטית אינה משקפת תנועות כספיות של אילון אלא שימשה מעין מכבסת כספים לעמסת; לדבריו, אינו מכיר עמדה זו ועליו לרדת לחקרה ולהבינה [עמ' 1042 ש' 10-6]. באין נתון אחר שקיבל ממסיקה לצרכי מתן חוות-הדעת, אין בידו אלא לעמוד מאחורי חוות-דעתו [עמ' 1052 ש' 3-1, 17-13, 24]. כאשר יערוך את הדו"ח של עמסת לשנת 2016 יצטרך לבחון אם לכרטסת הפרטית יש השלכה עליו. אם התשובה היא בחיוב, יהא עליו להבין את משמעות עדותו של מסיקה לגביה, להעמיק את הביקורת ולקבל החלטה [עמ' 1042 ש' 24-16; עמ' 1044 ש' 9-3; עמ' 1049 ש' 23-12]. אם לא תונח דעתו, אזי לכל היותר ימנע מלתת חוות-דעת לגבי הדו"ח הכספי או יסייג את חוות-הדעת לגביו [עמ' 1050 ש' 4-1, 14-10, 26-24; עמ' 1051 ש' 6-3; עמ' 1107 ש' 13-1].
5. לצרכי מתן חוות-דעתו, נדרש רו"ח בנבנישתי לבחון את הדפים שהרכיבו את הכרטסת ולהביע דעה לגבי מה שעולה מהם [עמ' 1044 ש' 25-23]. הוא לא ביקש לראות אסמכתות לגבי התנועות אשר תועדו בכרטסת או לבדוק את המשך הפעילות לגבי התנועות הללו אחרי שנת 2004 [עמ' 1076 ש' 25-20; עמ' 1095 ש' 25-23]. כמו רו"ח בשארה, גם הוא ערך 'קריאה מודרכת' ללא ערך מוסף אמתי בדפי הכרטסת, בהנחה שהרישום בה מבטא תנועות אמת [עמ' 1077 ש' 14-9].
6. רו"ח בנבנישתי ציין שבדוחות הכספיים של עמסת בשנים הרלוונטיות לתאריכים בכרטסת צריכים הנתונים בכרטסת לקבל ביטוי; יחד עם זאת, הדגיש כי הרואה החשבון המבקר אינו עורך התאמות לכל הכרטיסים אלא רק בדיקה מדגמית על-סמך כרטיסים בודדים [עמ' 1046 ש' 16 עד עמ' 1047 ש' 7]. לשם מתן חוות-הדעת, לא ביקש את הדוחות הכספיים לתקופה המקבילה לכרטסת משום שאין בהם פירוט של הכרטסות אלא רק סיכום שלהן; לכן לא היה בדו"ח הכספי כדי ללמד מה יתרת הזכות של אילון בזמן שעליו נסבה הכרטסת הפרטית [עמ' 1068 ש' 24-13]. גם במאזן של עמסת לא היה כדי להוסיף מידע על מה שיש בכרטסת [עמ' 1100 ש' 15 עד עמ' 1102 ש' 11].
7. מבחינה חשבונאית, שלל רו"ח בנבנישתי את גרסתו של אילון בכתב-התביעה לפיה הכרטסת הפרטית התנקזה לכרטיס מכירת הסופר. בעוד שדפי הכרטסת הפרטית משקפים פעילות של חובה וזכות ולכן מכונים כרטיסי חו"ז, הכרטסת של עסקת הסופר – שיש בה כרטיס לרכיב המע"מ וכרטיס נפרד למחיר העסקה ללא מע"מ – אינה משקפת פעילות של חובה-זכות אלא פעילות של הכנסה [עמ' 1054 ש' 10 עד עמ' 1056 ש' 13]. הוא נשאל אם האמירה כי דפי הכרטסת הפרטית מתנקזים לכרטיס הסופר נכונה; על כך ענה כי "טעות ביסודה" וגרס שאין ביניהם קשר [עמ' 1056 ש' 19-14; עמ' 1089 ש' 15-3; עמ' 1090 ש' 22-20].
8. רו"ח בנבנישתי גרס כי הכרטסת הפרטית (שדפיה סומנו 1 עד 5 בחוות-דעתו) וכרטיס הסופר (שסומן בה 6) התנקזו לכרטיס 7 בחוות-הדעת [עמ' 1056 ש' 23; עמ' 1057 ש' 5 עד עמ' 1059 ש' 3]. עדותו על כך תאמה את גרסת מסיקה בדבר השימוש שנעשה בעסקת הסופר לחילוץ היתרה מהכרטסת הפרטית. מסיקה טען שאלמלא ההתדיינות בתיק חיפה וקביעת פסק-הדין בו, לפיו שילם אילון במזומן סך של 669,000 ₪ עבור עסקת הסופר, היה המהלך מצליח. בעדותו של בנבנישתי לא היה כדי לשנות מכך או לצדד בתביעה העיקרית [עמ' 1059 ש' 14 עד עמ' 1061 ש' 18; עמ' 1062 ש' 4 עד עמ' 1064 ש' 14]. עדותו סיפקה טעם לדחיית הטענה לבלעדיות הכרטסת; עלה ממנה, בשים לב לשאלות שנשאל, כי אין מחלוקת שהכרטסת לא תואמת את המציאות לאשורה ונותרה השאלה כיצד ובמה היא אינה תואמת אותה [ר' תשובתו לשאלת בית-המשפט בעמ' 1065 ש' 11-6 וכן עמ' 1072 ש' 18 עד עמ' 1073 ש' 12; עמ' 1092 ש' 23 עד עמ' 1093 ש' 5].
9. רו"ח בנבנישתי בדק את הכרטסת הפרטית וכרטיס הסופר בעיניו של רואה-חשבון ורק מן הפן החשבונאי; הוא הדגיש שלצרכי מעבר היתרה מהכרטסת הפרטית אל כרטיס הסופר, צריך היה לקרות בין הצדדים הנוגעים בדבר משהו חיצוני לכרטסת בעולם החוזי שאינו העולם החשבונאי [עמ' 1097 ש' 24 עד עמ' 1098 ש' 26]. כך התייחס לכך: "זה משהו שקרה בין 2003 ל-2004. אין לי שמץ של מושג. [...] כנראה שיש פה קשר בין א. עטרה לאביב אילון [...]" עמ' 1099 ש' 6 ו-14]. כפי שיובהר בחלק הבא, אותה 'חוליה חסרה' היא הצהרתו של אילון בכתב-התביעה שקשרה בין הכרטסת הפרטית לכרטיס הסופר וההסבר תואם הצהרה זו שמסר מסיקה בעדותו לפני.

כא. נקודת ההשקה בין עדות אילון לבין עדות מסיקה

1. לעיל נמתחה ביקורת נוקבת על אילון מזה ומסיקה מזה. שניהם אינם ראויים לשמץ של אמון. כל אחד מהם גילה בראיותיו טפח והסתיר טפחיים, בין יחשף בית-המשפט לטיב קשריהם כפי שהיה לאשורו. מתוך מכלול הכזבים, יש לדלות את הגרסה האחת בה התאחדו גרסותיהם של אילון ומסיקה ותאמו זו את זו.
2. הנקודה האחת והיחידה בה קיימת השקה והתאמה בין גרסת אילון לבין גרסת מסיקה היא זו שיצרה זיקה וקשר בין הכרטסת הפרטית לכרטיס הסופר, תוך יבוא היתרה בכרטסת הפרטית אל תוך הכרטיס שנפתח על-שם חב' עטרה לצרכי ביצועה של עסקת הסופר. מסיקה ציין שהדבר נעשה בעצה אחת עם אילון, שידע כי בכרטסת הפרטית נרשמו סכומים ותנועות שאינם שלו על-שמו, ועל-מנת לחלץ ולהלבין יתרה זו בחסותה של עסקת הסופר.
3. אילון התייחס למיזוג היתרה בן הכרטסת הפרטית אל-תוך כרטיס הסופר מרגע הולדת ההליך, תוך ציונו בכתב-התביעה. מדובר בהצהרה שהיא נטע זר בכתב-התביעה. אילו באמת תבע אילון בתום-לב על-סמך הכרטסת הפרטית, ולו בגדרו של סעד חלופי, לא היה עליו לכרוך בין כרטסת זו לבין כרטיס הסופר; די היה לו להצביע על הכרטסת הפרטית, להעמיד את התנועות שנחזו בה בהקשר העובדתי הרחב יותר ולדרוש את היתרה על-פיה. מכל טענותיו לגבי הסעד העיקרי בסך 669,000 ₪ אין ביכולתו של אילון להיבנות, שכן התברר שהוא לא היה אלא ניסיון פסול לתבוע את מה שכבר נתבע בתיק חיפה בידי חב' עטרה. האמירה שקשרה בין הכרטסת הפרטית לבין הסופר לא נדרשה אפוא כלל לשם פירוט עילת התביעה; להכללתה בו נדרש אפוא הסבר.
4. ההסבר יכול להתיישב רק עם ידיעתו של אילון בזמן אמת על-אודות הפעולות שביצע מסיקה, כפי שתיאר הלה בעדותו, תוך העברת היתרה בכרטסת הפרטית לכרטיס הסופר לשם הלבנתה וחילוץ שלה תוך כדי מימוש עסקת הסופר. אם לא אלו פני הדברים, היה על אילון לציין בכתב-התביעה בהדגשה ובהבלטה כי אינו יודע מה פשרה של העברת היתרה מהכרטסת הפרטית אל כרטיס הסופר ולחלוק על כשרותה – כפי שטרח לעשות ביחס לקיזוזים בכרטסת (לא למותר להזכיר: הוא עשה כן בידיעה כי בטענתו אין כל ממש, כפי שהתחוור מעדותו בחקירה נגדית). אילון לא צירף כל אמירה מחשידה, חולקת או מסייגת לתיאור העברתה של היתרה מהכרטסת הפרטית לכרטיס הסופר. המסקנה היא כי היה בסוד העניינים וידע היטב מהי הסיבה שבגינה אוחדו הכרטסת הפרטית וכרטיס הסופר בתאריך הערך של יום החתימה על החוזה בעסקת הסופר. לא קיזוז כמשמעו בדין עמד על הפרק, אלא הלבנת היתרה בכרטסת הפרטית בחסותה של עסקת הסופר, תוך זקיפה והעברה של היתרה בכרטסת האחת לכרטיס האחר.
5. אילון קשר מבלי משים בין הסכום בכרטסת הפרטית לבין הסכום שנגע לעסקת הסופר. כאשר נשאל על סכומים ותנועות שהציגה הכרטסת הפרטית, אמר: "הכרטסת שיקפה [...] פחות או יותר [...] את הסכומים שעמדתי לשלם ליוסי על הסופר, אבל, אבל, בסוף הוא החליט שזה לא ישולם משם [...]" [עמ' 139 ש' 12-10]. כזכור, בעדותו קודם לכן הכחיש כל קשר בין הכרטסת הפרטית לבין הסכום מעסקת הסופר ולא ידע להסביר מדוע בכתב התביעה ציין ברחל-בתך-הקטנה כי היתרה בכרטסת הפרטית יובאה לכרטיס הסופר. מעדותו שצוטטה לעיל עלתה מסקנה אחרת. גם בהמשך אישר אילון שהתכוון לקזז את היתרה בכרטסת הפרטית, 600,500 ₪, לשם ביצוע התשלום הראשון בעסקת הסופר (ללא המע"מ) בסך 669,000 ₪ [עמ' 514 ש' 25-22]. עוד אמר כי היה דיבור בינו לבין מסיקה בגדרו ניסה לקשור בין הסכום בכרטסת הפרטית לבין תשלום התמורה עבור עסקת הסופר [עמ' 215 ש' 25 עד עמ' 216 ש' 4].
6. הוטח באילון במהלך עדותו: "אני אומר לך שכל מה שיש בכרטסת הזאת, או לפחות רוב מה שיש בכרטסת הזאת, זה בלוף בינך לבין יוסי, [...] בלוף שלא היה ולא נברא, [...] אתם עשיתם בכרטסת הזאת מה שאתם רוצים, לפי הצרכים, לא נפרט כרגע זה מי. מה יש לך להגיד על זה?" על כך ענה: "שאני קצת אומר את האמת, מה שחשבתי מלכתחילה. [...] מה אני צריך להגיד? יותר מזה אני לא צריך להגיד". הוא לא חלק על הדברים. רק כאשר בית-המשפט דקדק עמו ושאל אם הוא מסכים למה שהוצג לו, התעשת וענה "חס ושלום" [עמ' 599 ש' 17-2]. או אז נדרש להשיב, אך בתשובתו הלך סחור סחור, לא ענה וסופו ששב והתבצר בתזת עליונות הכרטסת [עמ' 599 ש' 19 עד עמ' 600 ש' 7].
7. קשירת היתרה בכרטסת הפרטית לכרטיס הסופר בכתב-התביעה הקשתה על אילון. לא בכדי, בתצהירו הוא ניסה לטשטש אותה, ללא הצלחה. האמירה על כך עמדה בניגוד לאינטרס העצמי שלו. גם חשיפת טיבה הממשי של הכרטסת על-ידי מסיקה בעדותו בחקירה נגדית עמדה בניגוד לאינטרס העצמי שלו. אפילו הוסר, כטענתו, הסיכון להפללה עצמית, היה בעדותו כדי להחשיד עד היסוד את התיעוד החשבונאי של חברותיו, לרבות זה שבו תמך את התביעה שכנגד. במקום האחד בו התלכדו גרסותיהם של אילון ומסיקה – כשלגבי כל אחד מהם דובר בגרסה שעמדה בניגוד לאינטרס העצמי שלו, שם שוכנת האמת. יש לקבל אפוא שהכרטסת בה תועדה יתרה בסך 600,500 ₪ הייתה מוכרת לאילון כדבר-מה שנרשם למראית עין ואיננו שלו. הוא ידע על מבוקשו של מסיקה לנצל את עסקת הסופר – העסקה הממשית היחידה שנכרתה ביניהם לגבי נכס נדל"ן, כדי להלבין את הסכום האמור ולחלצו. אילו היה הדבר מתחוור אגב בירור התביעה בתיק חיפה, היה בכך להשליך על תביעת חב' עטרה ולסכנה; לפיכך ננקט המהלך של הפרדת התביעות, תוך ניהול האחת בחיפה והשנייה – בחדרה, בפערי זמן.
8. חשוב להדגיש: אילו עלה בידי אילון להרים את הנטל לגבי תביעתו, הייתה התביעה מתקבלת ולא היה בעדותו של מסיקה לשנות מכך. אך לא אלה הם פני הדברים. אילון כשל כישלון חרוץ, גורף ומהדהד בהוכחת תביעתו. בכל עניין מהותי שקשור בה מסר גרסות משתנות, סותרות ולא אמינות. לא עלה בידו לקשור בין סיפור כתב-התביעה לבין התנועות בכרטסת ולו בדוחק. בחינה מדוקדקת של כלל ראיותיו מראה שאין בנמצא ולו גם נקודת משען ארכימדית אחת, חיצונית לכרטסת, שניתן לראות בה ראיית אמת לתנועות וליתרה שבה. כישלונו של אילון לקשור בין הכרטסת לבין דבר-מה חיצוני לה מציב מעל הכרטסת והרישום בה דגל שחור. הדברים עולים בקנה אחד עם עדותו של מסיקה על-אודות טיבה הממשי של הכרטסת.
9. כבר צוין לעיל שבין אילון לבין מסיקה נערכו עסקות מימון שאת טיבן לא חשפו; כל אחד מהם הסתייע במהלך עסקיו ב'איש קש' – אילון בדובנו ומסיקה באביזרת, והציב מסכי הסתרה בין הנחזה כלפי חוץ לבין המציאות לאשורה. דוגמות לכך תינתנה גם אגב דיון בתביעה שכנגד. יש אפוא בסיס איתן לקבוע כי הכרטסת הפרטית לא הייתה שונה מכך ושרתה צורך אד-הוק להציג בכסות מסוימת דבר-מה שטיבו הממשי שונה לגמרי, באופן ששירת את האינטרס של הנוגעים בדבר, אילון מזה ומסיקה מזה. התנהלות שזו טיבה אינה זרה להם.
10. בסופו של יום, הודאתו של מסיקה בטיבה הממשי של הכרטסת התחברה היטב לעדותו רצופת הכזבים של אילון, ולכך שלא עלה בידו להסבירה ולתקפה כלל ועיקר. נוכח הדברים הללו, אין כל צורך להידרש לחוות-דעתו של מומחה בית-המשפט לגבי הכרטסת. היא נערכה מתוך הנחה שהתנועות בכרטסת הן תנועות אמת שנובעות מפעילות אמת בין ישויות שמחויבות להתנהלות נורמטיבית ושגרסתן אמת. במקרה דנן, לא אלה פני הדברים. אילו שוכנע בית-המשפט, בשלב ראשון ועל-סמך שמיעת העדים העובדתיים, כי התנועות בכרטסת משקפות פעילות ממשית, אותנטית, כי אז היה מקום להתייחס בשלב שני לחוות-הדעת שהוגשו על-אודות הכרטסת מן הפן החשבונאי. לאחר שנקבע מה שנקבע לעיל על-אודות עדות אילון מזה ועדות מסיקה מזה, המסקנה היחידה היא אפסות הכרטסת, כך שלא ניתן לקבוע כל ממצא על-יסודה. במציאות זו לא נדרשות חוות-דעת של רואי חשבון לניתוח הכרטסת, פירושה ונפקותה.

כב. לסיכום התביעה העיקרית

1. בכל הנוגע לתביעה העיקרית, אילון הוא 'המוציא מחברו'. נטל השכנוע של טענות התביעה מונח לפתחו. הנטל לא הורם כלל ועיקר.
2. טענת בלעדיות הכרטסת בה דגל אילון הופרכה ונדחתה. דובר לכל היותר בראיה אחת במארג הראיות הכולל שעל-יסודו ובאמצעותו היה עליו להוכיח את תביעתו, לא בראיה שמייתרת כל צורך בראיות נוספות, חיצוניות לה, לשם הוכחת תוכנה והנחזה ממנה.
3. בכתב-התביעה המתוקן העמיד אילון את הכרטסת, התנועות והיתרה בה בתוך הקשר עובדתי רחב יותר, הוא סיפור ההסכם שנסב על רכישת זכויות בנכס בחדרה. אילון כשל בהוכחת כל תו ותג בסיפור זה. הוא הותיר רושם עקבי, גורף, של אדם לא אמין – לא באורח נקודתי אלא באופן חובק-כול. עדותו הייתה שטוחה, דלה. היא נמסרה בריטואל קבוע: אילון נשאל שאלה, מסר תשובה שסתרה גרסה קודמת שנתן, עומת עם הסתירה, הרבה מלל שאין בו כל מענה מניח את הדעת, נשאל שוב, פטר עצמו בטענה שכבר ענה – למרות שלא נתן תשובה ממשית, ובסוף הודה שאין לו תשובה, או שסירב להשיב [לדוגמא אחת מבין רבות ר' עמ' 336-329]. עדותו לא הייתה ספונטנית וכנה. כאשר נשאל מדוע לא מיהר להעביר למסיקה סכומים לשם יצירת ההון העצמי הדרוש לחתימת חוזה, ענה: "אם תסביר לי למה אתה חותר, אני אסביר לך" [עמ' 189 ש' 1]. זהו מענה של מי שאין בעולמו אמת עובדתית אלא רק תשובה אד-הוק שהיא תלוית אינטרס. הדברים מתיישבים היטב עם הרושם השלילי שהותיר אילון. יודגש: לעיל נמנו רק העניינים העיקריים שבלב תביעתו; ניתן היה להוסיף עוד כהנה וכהנה דוגמות לחוסר אמינותו של אילון, והרשימה אינה קצרה.
4. לאחר הגשת כתב-התביעה הראשון חויב אילון לספק גרסה עובדתית שתסביר את קיומו של הסכום שביקש לפסוק לו אצל עמסת, כביטויו בכרטסת הפרטית. אילון מסר את גרסת ההסכם לגבי הנכס בחדרה בכתב-התביעה המתוקן. לא נאמר שם: החזקתי אצל מסיקה סכומי כסף ללא מטרה מוגדרת, 'גלגלתי' אותם – הפקדתי ומשכתי וחוזר חלילה לצרכיי, וכאשר נולדה עסקת הסופר, ביקשתי להשתמש ביתרה שנוצרה לזכותי כדי לשלם עבור הסופר אלא שמסיקה סירב לכך. אילון הסתמך על גרסה שונה לחלוטין. מדובר בגרסה שהופרכה כליל עד שלא נותר ממנה דבר.
5. לתובע ונתבע מעמד ראייתי שונה. נטל השכנוע ביחס לכל רכיביה של עילת התביעה מונח לפתחו של התובע ועליו להביא ראיות בכמות ובאיכות שיהא בהן להרימו; רק אם הצליח בכך, עובר הנטל המשני של הבאת ראיות לסתור למגרש הנתבע [ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פ"ד סא(3) 18 (2006)]. ראיותיו של אילון לא הרימו את הנטל כלל; עלה מהן שאין בתביעתו מאום. לפיכך אין משמעות ראייתית להימנעותה של עמסת מחשיפתו של מלוא התיעוד החשבונאי שלה לתקופה המקבילה לכרטסת הפרטית. ודאי אין לכך משמעות נוכח הקביעה כי תיעוד חשבונאי של עמסת נערך כך שאינו משקף את המציאות לאשורה ולכן לא ניתן לקבוע על-יסודו דבר, לכאן או לכאן.
6. אילון נמצא לא ראוי לאמון כלל. כך גם אביו. די בכך לגרום לדחיית התביעה העיקרית. "[...] בשעה ששוכנע בית המשפט כי התובע שיקר בבית המשפט במצח נחושה, לא מוטלת עליו החובה להפך בזכותו ולנסות ולדלות מעדויות ההגנה גרסה שעשויה להביא להענקת הסעד [...]" [ת"א (מח' י-ם) 5133/03 עזבון המנוח השאם נעים אלחלאיקה נ' מדינת ישראל, עמ' 14 (2008)].
7. תוצאת הדברים היא דחיית התביעה העיקרית במלוא סכומה.

התביעה שכנגד

א. הקמת מדיה

1. חלק הארי של סכום התביעה שכנגד נסמך על טענה זו: מסיקה ואילון הקימו יחדיו, תוך שימוש בצדדים שלישיים, את מדיה. בחלוף זמן ביקש מסיקה להפסיק את כל פעילותו בחברה. הוסכם כי זכויותיה של מדיה תועברנה לאילון והוא עשה בהן שימוש במסגרתה של מדיה השניה. עבור זכויות מדיה היה על אילון לשלם לעמסת לכל המאוחר באמצע שנת 2004 אך הוא לא עשה כן, באופן שהותיר חוב בסך 1,620,669 ₪. חוב זה נתבע ממנו בידי מדיה ועמסת.

2. אילון הכחיש קשר להקמת מדיה ולפעילותה. לטענתו, היה שותף לרעיון הקמתה אך פרש ממנו בשלב התחלתי, לפני שקרם עור וגידים ועוד טרם הקמתה של החברה מדיה. הוא תלה זאת במה שכינה 'ריבוי השותפים' בה [סע' 26 ב-ת/2; עמ' 182 ש' 5; עמ' 529 ש' 21-18].

3. יש בנמצא אינדיקציות שקושרת את אילון להקמתה של מדיה, זאת מעבר לשלב הרעיון ובאופן שאינו מתיישב עם הטענה לפרישה ממנו טרם מימושו. מאינדיקציות אלה עולה כי אילון נטל חלק בשלב יסודה של מדיה. יודגש כבר כעת: זיקתו של אילון למדיה במועד הקמתה היא שונה ונפרדת מהשאלה אם נטל חלק לאחר מכן בפעילותה; ביתר שאת, היא שונה ונפרדת מן השאלה שניצבה במוקד התביעה שכנגד, והיא אם קיבל אילון את זכויות מדיה ועשה בהן שימוש במדיה השניה, באופן שיצר חוב אישי שלו לעמסת ומדיה.

4. מדיה פעלה בתחום רכישת מופעים ואטרקציות והפצתם לציבור. לאילון ומסיקה לא היה כל קשר לתחום או ניסיון קודם בו. זיקתם אליו נבעה מקשר המשפחה של אילון לגיסו, דוד (דודי) ברקוביץ' (להלן ברקוביץ). לברקוביץ הייתה חברה קודמת בשם מדיה; בשנת 2000 הוא קנה את הדרן, חברה שמתמחה בהפצת כרטיסים למופעים, החל לפעול בה בתל-אביב וביקש למכור את מדיה שלו. הוא נתן זיכיון להשתמש בזכויות מדיה שלו לצרכי הקמת מדיה מופע ובידור 2001 בע"מ – היא החברה המכונה כאן מדיה [עדות ברקוביץ בעמ' 1715 ש' 23-12].

5. גם בנושא זיקתו למדיה לא הצליח אילון לדבוק בגרסה אחת, עקבית ואחידה. עלה ממנה כי בניגוד לעדותו הראשית, הוא לא פרש מרעיון הקמתה של מדיה עוד בטרם נוסדה. הוצג לאילון כי למדיה של ברקוביץ שולם סך של 200,000 ₪ עבור רכישת מניות על-ידי חי את לידור – חברה בבעלות אילון ושותפו דאז גואטה; מניותיה של חברה זו הוחזקו עבור בעליה הממשיים על-ידי צד שלישי, ויקטור קובלקובסקי, שהיה אך מסווה לבעלות האמיתית בה. כאשר הוצג לאילון השיק ששימש לתשלום [נ/4], טען שאין בפיו הסבר להעברת תשלום מחי את לידור להדרן [עמ' 527 ש' 14-6, 26]. מסיקה העיד כי זה השיק ששימש את אילון לתשלום חלקו ברכישת מניות מברקוביץ לצרכי הקמתה של מדיה [עמ' 1291 ש' 6-1; עמ' 1293 ש' 15-3].

6. אז נולדה גרסה חדשה: אילון הודה ששילם את חלקו בעסקה בה נרכשו מגיסו המניות במדיה של ברקוביץ לשם הקמתה של מדיה החדשה, אך טען שלא היה פעיל במדיה זו אחרי הקמתה [עמ' 530 ש' 21-16]. כאשר נדרש לבאר אם תשלום חלקו עבור רכישת המניות מגיסו נעשה על-ידי חי את לידור כפי שהוצג לו, מסר עדות שהייתה מפגן בוטה של גמגום והתחמקות; בסופו של דבר נאלץ להודות שכך היה – לאחר שקודם לכן התכחש לדברים והתנער מהם [עמ' 530 ש' 25 ש' עד עמ' 532 ש' 2]. כאשר נשאל אילון מדוע לא ציין בתצהירו, באותה עדות שבה עמל כדי להרחיק עצמו ממדיה, כי שילם עבור חלקו בה אך לאחר מכן החליט לא לממשו, מצא מפלט בטענה להיעדר זיכרון [עמ' 532 ש' 18-16]. אילו היה ממש בגרסה זו, אזי מיד עם הצגת התשלום באמצעות חי את לידור בחקירה נגדית היה על אילון להודות כי הנה, עתה הוא נזכר בדבר-מה שלא זכר בעת הכנת תצהירו, ולאשר כי הוא זה שניצב מאחורי התשלום. חלף זאת, הוא עשה כל מאמץ להרחיק את עצמו מהתשלום וממשמעותו.

7. בכך לא תם פס יצור הגרסות במפעלו של אילון: כדי לנתק בינו לבין התשלום לברקוביץ עבור חלקו במדיה, טען כי השיק של חי את לידור נמסר דחוי בחודש ואין לכך כל משמעות [עמ' 536 ש' 23-7; עמ' 537 ש' 14-10, 22-21]. מכך עולה תהיה: אילון לא כפר בכך שהשיק נפרע והתשלום על-פיו בוצע [עמ' 538 ש' 8-7]. אם שילם 200,000 ₪ עבור מיזם שלא נטל בו חלק, מדוע לא תבע סכום זה בתיק חיפה או בתביעה כאן? הוא נשאל איך ומתי ערך עם מסיקה התחשבנות על התשלום; לא היה בפיו מענה זולת גמגום שאין בו מאום וסופו שהודה כי אין לו תשובות [עמ' 539 ש' 24; עמ' 541 ש' 10-6, 16].

8. לאחר שהודה אילון כי הסך של 200,000 ₪ שולם עבורו באופן אישי, לא ידע להסביר מדוע הוא אינו מופיע בכרטסת שעליה סמך את תביעתו, זו שלשיטתו הציגה סכומי כסף שהעביר למסיקה באופן אישי בדיוק באותה תקופה. על מופרכות תביעתו של אילון, זו שנדחתה לעיל, ניתן ללמוד מתשובתו על שאלה זו, באומרו: "אני מציג כרטסת?" [עמ' 452 ש' 23-21; עמ' 543 ש' 6-1, 19-16, 26-24].

9. נובע מכך שהיה לאילון קשר – אותו ביקש להסתיר, ליסודה של החברה מדיה. לא דובר בקשר תיאורטי-רעיוני בלבד; הוא שילם את חלקו עבור רכישת זכויות מברקוביץ לצרכי יסודה של מדיה החדשה, באופן שיאפשר את פעילותה באותו תחום שבו עסקה מדיה של ברקוביץ.

ב. הסכם המייסדים ועדות עו"ד שפיר

1. מדיה הוקמה בהסכם מייסדים מיום 21.10.2001 שערך עו"ד אסף שפיר (להלן עו"ד שפיר). הצדדים להסכם הם ברקוביץ, אביזרת ואילון אל דדוש באמצעות דובנו [נ/20].
2. עו"ד שפיר מסר כי בשנת 2001 ייצג את מסיקה, שהתנהל אל-מולו באמצעות אביזרת. אביזרת מסר לעו"ד שפיר כי מסיקה, אילון וברקוביץ יזמו הקמה של חברה חדשה וציין את התנאים המסחריים של העסקה; עו"ד שפיר התבקש להקים את החברה. בהתאם לכך ערך את הסכם המייסדים [עמ' 1386 ש' 2-1; עמ' 1368 ש' 16 עד עמ' 1369 ש' 9]. במועד מתן עדותו לא החזיק עו"ד שפיר תיקים מתקופת יצוגו את מסיקה. הוא העריך שבתום הייצוג זמן קצר לאחר מכן, בנובמבר 2001, החזירם לו [עמ' 1392 ש' 20-16; ח"נ עמ' 1399 ש' 12-10 ועמ' 1405 ש' 20-17].
3. הסכם המייסדים לא נערך ביום אחד: לאחר שקיבל את הנתונים מאביזרת, עו"ד שפיר יצר קשר עם האנשים הנוגעים בדבר וקיבל אישור לתנאים שהציג אביזרת; דובר בברקוביץ, דובנו, אילון ומסיקה. עם מסיקה לא היה לעו"ד שפיר קשר אלא רק עם אביזרת בשמו. התנהלו שיחות עד שההסכם הגיע לנוסחו הסופי [עמ' 1387 ש' 26-14]. לעו"ד שפיר לא היה זיכרון עצמאי של מעמד החתימה; מכך שבשולי ההסכם אישר את החתימות של ברקוביץ, דובנו ואביזרת הוא הסיק שמסיקה ואילון לא נכחו [עמ' 1388 ש' 3-2, 19-17].
4. הסכם המייסדים בנוסחו הסופי מודפס ועליו מופיעים תיקונים בכתב-יד. עו"ד שפיר ציין כי התיקונים הללו קיבלו את אישור כל הצדדים ורק אז הוא נחתם בידי ברקוביץ, אביזרת ודובנו [עמ' 1388 ש' 25 עד עמ' 1389 ש' 5]. ברקוביץ חתם בשמו, אביזרת חתם בשמו ואילו דובנו חתם בשם אילון אל דדוש [ח"נ עמ' 1409 ש' 6-5, 18-10]. דובנו התנהל אל-מול עו"ד שפיר והיה אמור להיות צד להסכם; הוא חתם לצד חותמת החברה אילון אל דדוש ועו"ד שפיר ראה בו את נציגו של אילון [ח"נ עמ' 1409 ש' 25-20; עמ' 1410 ש' 18-5]. מכך שעו"ד שפיר אישר את חתימותיהם של ברקוביץ, אביזרת ודובנו על ההסכם, ואותן בלבד, הוא הסיק שהסכם המייסדים לא נחתם על-ידי אילון [ח"נ עמ' 1415 ש' 25 עד עמ' 1416 ש' 22].
5. עו"ד שפיר הצביע על תוכנו של הסכם המייסדים, בו נרשם כי לאילון הוקצו 100 מניות רגילות ומניית הנהלה אחת בתמורה ל-150,000 ₪; הוא לא ידע כיצד נרשמה חלוקת המניות על-בסיס ההסכם ולא בדק זאת אך גרס כי הסכם המייסדים גובר על הרישום – והרישום צריך להיות תואם את ההסכם [ח"נ עמ' 1410 ש' 26 עד עמ' 1411 ש' 22; עמ' 1412 ש' 8-6].
6. שמו של אילון נזכר בהסכם המייסדים כאחד הצדדים לו; הוא נמחק ובמקומו נרשם בכתב-יד אילון אל דדוש. עו"ד שפיר הדגיש שההסכם הוכן לפי הנחיות שקיבל: נקבע שאילון אל דדוש היא שתתחייב במקום אילון ותיכנס לעסקה תחתיו, מטעמו; עו"ד שפיר הבין כי מדובר בחברה שמגיעה להסכם מטעמו של אילון, כמחליפתו, ולצורך ההסכם דובר באותה אישיות [עמ' 1389 ש' 17 עד עמ' 1390 ש' 16; עמ' 1391 ש' 5-2; עמ' 1393 ש' 19-8; עמ' 1394 ש' 15-11]. עו"ד שפיר תיאר את דובנו כמי שהיה אביזרת-של-אילון בעסקה הגלומה בהסכם המייסדים [עמ' 1394 ש' 23-20; עמ' 1395 ש' 15-14].
7. עו"ד שפיר אישר את עדות אביזרת כי השותפות האמתית בעסקה הגלומה בהסכם המייסדים הייתה בין ברקוביץ, מסיקה ואילון [עמ' 1394 ש' 24 עד עמ' 1395 ש' 3]. כאשר אביזרת נרשם כבעל מניות בחברה, זה נעשה עבור מסיקה; עו"ד שפיר לא היה שותף לחלוקה בין מסיקה לבין אביזרת מעבר לכך [עמ' 1395 ש' 10-8].
8. עו"ד שפיר טיפל בהכנת כל המסמכים שנדרשו לשם רישום מדיה ברשם החברות, כולל הצהרות דירקטורים שנחתמו בתאריכים שונים על-ידי ברקוביץ, אביזרת ודובנו [עמ' 1396 ש' 26-21]. הוא לא טיפל בחברה מעבר לכך [עמ' 1397 ש' 15-13]. המסמכים הללו הוגשו באמצעותו: בקשה לרישום חברה [נ/21], הצהרת דירקטור של ברקוביץ [נ/22], הצהרת דירקטור של אביזרת [נ/23] והצהרת דירקטור של דובנו [נ/24] [עמ' 1397]. עו"ד שפיר קיבל מברקוביץ אישור לרשום את החברה בשם מדיה מופע ובידור 2001; הוא נדרש משום שבבעלות ברקוביץ הייתה חברה קיימת בעלת שם דומה שכלל את הביטוי 'מדיה' [עמ' 1398 ש' 20-14].
9. עו"ד שפיר אישר כי לקוחו היה מסיקה והוא ששילם את שכרו [ח"נ עמ' 1400 ש' 15-12, 25-21]. הוא הודה שלא יצג את אילון אך הדגיש שהלה היה צד להסכם המייסדים [ח"נ עמ' 1401 ש' 17-7]. במעמד החתימה הוחלף אילון בחברה אילון אל דדוש, כשדובנו חותם בשמה [ח"נ עמ' 1418 ש' 25-21; עמ' 1419 ש' 5-1]. עו"ד שפיר לא הכיר את אילון אל דדוש כחברה שקשורה אל מסיקה [ח"נ עמ' 1420 ש' 4-1].
10. עו"ד שפיר אישר שאיננו זוכר שיחה מסוימת שקיים עם אילון לגבי ההסכם ותלה זאת בחלוף הזמן מאז שנחתם. הוא הדגיש כי בענייניו של מסיקה הקפיד להתנהל בזהירות רבה; כל אימת שנערך הסכם עם צדדים נוספים, דאג לדבר עמם. עו"ד שפיר לא חלק על כך שמדובר בהנחה אך עמד על עדותו שכך הקפיד להתנהל, ולאחר זמן כה רב אינו זוכר שיחה מסוימת שניהל עם אילון [ח"נ עמ' 1401 ש' 25 עד עמ' 1402 ש' 4; עמ' 1402 ש' 13-9, 19-18, 24-23; עמ' 1404 ש' 24-17; עמ' 1418 ש' 6-2; עמ' 1421 ש' 25-4].
11. הצדדים להסכם אישרו לעו"ד שפיר את הנתונים המהותיים של העסקה: מי יהיו הדירקטורים בחברה, מה תהא חלוקת המניות, מי ישמש כמנהל ומי – מורשה חתימה [ח"נ עמ' 1423 ש' 21 עד עמ' 1424 ש' 2]. לגבי זכויות החתימה, הפנה לסעיף 9 בהסכם המייסדים אשר הסדיר זאת; נקבע שאת מדיה תחייב חותמת החברה יחד עם חתימה של מסיקה והוסף בכתב-יד שהחל מסך 5,000 ₪ תידרש בנוסף גם חתימתו של ברקוביץ [ח"נ עמ' 1424 ש' 23-9].
12. הוצג לעו"ד שפיר כי ביום 6.11.2001, זמן קצר לאחר שנחתם הסכם המייסדים, נערך פרוטוקול אסיפה כללית של החברה אילון אל דדוש לפיו בעל המניות היחיד בה הוא מסיקה; עו"ד שפיר לא ידע לומר דבר-מה לגבי המסמך [ת/13; ח"נ עמ' 1426 ש' 4]. כפי שיובהר בהמשך, העברתן של מניות החברה אילון אל דדוש למסיקה ימים אחדים לאחר שנחתם הסכם המייסדים עולה בקנה אחד עם טענתו של אילון שבסופו של דבר החליט לא לקחת חלק בפעילות מדיה; בה בעת, מעדותו של עו"ד שפיר ומעדויות נוספות נבע כי בייסוד החברה אילון דווקא נטל חלק ויוצג על-ידי דובנו באמצעות אילון אל דדוש.

ג. יחסי אילון ודובנו: הסכם המייסדים ואילון אל דדוש

1. לאילון היכרות רבת שנים עם דובנו. אילון הציג את דובנו כמי שעבד בעבר עם אביו והיה חברו; בתחילת שנות ה-2000 היו יחסיהם טובים והם נפגשו לעתים קרובות [עמ' 51 ש' 25-19; עמ' 62 ש' 16-13; עמ' 64 ש' 17-14]. בתוך כך נעזר איילון בדובנו לצרכים עסקיים [עמ' 64 ש' 22-20]. כאשר העיד אביו של אילון, שלל קיומו של קשר חברי בינו לבין דובנו ובכך סתר את עדותו של אילון; האב הרחיק עצמו מיחסיהם של אילון ודובנו ושלל כל קשר שלו לדובנו, למעט עבודתם יחד בעבר משך תקופה לא ארוכה בסולתם [עמ' 716 ש' 20-18; עמ' 717 ש' 7-5; עמ' 717 ש' 14-9; עמ' 757 ש' 22-20; עמ' 760 ש' 7-1].
2. בעת שנשמעו עדויותיהם של אילון ודובנו בהליך דנן, הם עמדו בקשר [עמ' 69 ש' 26-25]. נערך ביניהם הסדר כספי על-פיו אילון משלם לדובנו כסף לפי פסק-דין בו זכה דובנו נגד אילון בת"א (של' קר') 13960-05-11 [עמ' 70; נ/3].
3. אילון סירב לפרט את העניינים שבהם הסתייע בדובנו אך אישר כי לא דובר בקשר סימטרי; לדובנו לא היו עסקים שבהם היה בידו של אילון לסייע לו [עמ' 65 ש' 14, 23-22]. בהמשך אישר אילון שדובנו עבד בחברה שהפעילה את עסקו של אילון, בורקס ללא הפסקה, היו 'דברים' אשר נרשמו על-שם דובנו ובתוך כך הייתה תקופה שגם עסק זה נרשם על-שמו [עמ' 66 ש' 26-16].
4. מעדות אילון עלה כי רישום העסק על-שם דובנו היה רק למראית-עין: דובנו לא קנה את העסק, העסק לא היה בבעלותו ונרשם על-שמו 'מסיבות אחרות' [עמ' 67 ש' 25-6]. גם דירות בבעלותו של אילון, אחת בחדרה והשניה בחיפה, נרשמו על-שם דובנו [עמ' 180 ש' 9-2; עמ' 181 ש' 8-2; עמ' 425 ש' 25 עד עמ' 426 ש' 6]. ניכר שאילון הקפיד להתנהל מאחורי מסך תוך הצגת אחרים כבעלי נכסים שלמעשה היו שלו; עדותו על כך, כבכל נושא אחר, הייתה פתלתלה וחשפה ניסיון להסוות את המציאות [עמ' 523 ש' 3 עד עמ' 525 ש' 15; עמ' 526 ש' 16-9].
5. אילון סירב לתת לכך הסבר, גם כאשר בית-המשפט העמידו על הרלוונטיות של הדברים [עמ' 181 ש' 17-12]. הוא טען כי הדבר נעשה מסיבות אישיות שלא רצה לפרט [עמ' 426 ש' 13-10]. כאשר חויב לענות, מסר שנישואיו היו טריים ולא רצה להציג עצמו כבעל נכסים [עמ' 427 ש' 3-2, 16-14]. זו גרסה שלא החזיקה מים: אילון הודה שנישא בשנת 1994; את הדירות רכש שנים לאחר מכן, בתחילת שנות האלפיים [עמ' 427 ש' 23-21, עמ' 428 ש' 5-1 ועמ' 429 ש' 11-4, 17]. הוא לא הכחיש שסמוך לרישום הדירות על-שם דובנו רשם על-שם רעייתו דירה אחרת ששווה יותר משתיהן. או אז שב אילון ודבק בטענה כי דובר בסיבות אישיות והתעקש לא לפרטן, תוך שהודה כי לאשתו אין קשר לכך [עמ' 434 ש' 25-16; עמ' 435 ש' 20; עמ' 458 ש' 17-15; עמ' 459 ש' 7, 22-18]. לדבריו: "אני לא רוצה לפרט, [...] הסיבות היו אישיות, מי שמבין - מבין" [עמ' 460 ש' 18-17].
6. אכן, בית-המשפט הבין, והבין היטב; אי-מתן הסבר עומד לאילון לרועץ ומאשש את המסקנה כי הוא עשה שימוש בדובנו כ'איש קש' במטרה להסתתר מאחוריו וליצור מראית עין של בעלות אשר אינה תואמת את המציאות לאשורה, לצרכים חיצוניים למערכת היחסים שבינו לבין דובנו [ר' גם עמ' 460 ש' 3-1]. ואמנם, לאחר מסכת ארוכה של התחמקות והתפתלות, אילון הודה כי באותן שנים דובנו היה איש אמונו והוא סמך עליו במידה כזו שהפקיד בידיו רכוש רב ערך [עמ' 436 ש' 2-1, 20-17; עמ' 437 ש' 25-21]. כך נהג לגבי הדירות ולגבי עסק הבורקס בחדרה, למרות שלדובנו לא היו זכויות בהם [עמ' 438 ש' 15-1]. כמו ביחס לדירות, גם בנוגע לרישום העסק על-שם אחר זולתו מילא אילון פיו מים, נתלה בשיקולים עסקיים וסירב לספק הסבר; בכך שדובנו ניהל אז את העסק אין כדי לבאר זאת [עמ' 439 ש' 9-8, 20; עמ' 458 ש' 5, 8, 14-13]. בין השיטין עלה מדבריו כי השימוש ב'איש קש' תאם צרכים עסקיים טקטיים [עמ' 440 ש' 4-3, 17, 24-22].
7. לא מעט שקרים נשמעו מפי בעלי-דין ועדים בהליך דנן. גם במציאות זו, עדותו של דובנו הייתה מופע כזבים שהותיר רושם רע במיוחד. היא נמסרה בצורה מגמתית ומוכוונת וכללה אמירות סותרות, מופרכות, שהוא עצמו לא האמין להן. אדרש לה אפוא רק בקצירת האומר. בתוך כך אין בדעתי לעסוק בעדות דובנו על-אודות מידת האמת (או השקר) בתצהיר שנתן בתיק חיפה [נ/25] – תצהיר שהיה בסיס להליך נפרד שיזם דובנו ושנמחק בהסכמתו, בהמלצת בית-המשפט שדן בו [עמ' 1437 ש' 16-8; עמ' 1519 ש' 26-18; עמ' 1563 ש' 16 עד עמ' 1564 ש' 11]. גם אין בדעתי לעסוק בפסק-הדין שניתן בתביעת דובנו נגד אילון, מכוחו שילם אילון לדובנו סכום כסף חודשי גם בעת שנשמעה עדות דובנו לפני [עמ' 1434 ש' 16-6].
8. דובנו הכחיש כל קשר למדיה או ידיעה לגביה [עמ' 1445 ש' 18 עד עמ' 1446 ש' 1; עמ' 1447 ש' 16-13]. כאשר הוצגה לו הצהרת דירקטור שנושאת את שמו במדיה [נ/24], הודה כי היא נושאת בוודאות את חתימתו [עמ' 1446 ש' 19-12; עמ' 1447 ש' 7]. כאשר הופנה לכך שמונה כדירקטור במדיה, באופן שאינו תואם את טענתו שהיה נטול קשר אליה, הוסיף לטעון שלא שמע את שמה, אינו מכיר אותה ולא התעסק איתה [עמ' 1448 ש' 7-3]; באותה נשימה הודה כי יתכן שחתם על המסמך בהוראת מאן דהוא בלי שידע על מה הוא חותם [עמ' 1448 ש' 21 עד עמ' 1449 ש' 4]. הדבר לא מנע מדובנו לטעון שעו"ד שפיר שיקר בהעידו כי החתים את דובנו על המסמך, ורמז כי נעשה שימוש בחתימתו ללא ידיעתו [עמ' 1449 ש' 26-22; עמ' 1450 ש' 7-3]. אחר-כך חזר בו ואמר שאולי הוא טועה [עמ' 1568 ש' 15-13, 23, 25]. בהמשך הצהיר שאינו זוכר מקרה בו חתם על מסמך בלי לדעת מה תוכנו ועל מה הוא חותם, תוך סתירת הודאה מפורשת כי אפשר שעשה כן. עוד טען כי הצהרת הדירקטור, עליה זיהה קודם את חתימתו, לא נחתמה על-ידו [עמ' 1452 ש' 15-8]. דובנו שב והודיע כי אינו יודע מהי החברה מדיה [עמ' 1454 ש' 13-12].
9. או אז הוצג לדובנו הסכם המייסדים של מדיה. הוא זיהה את חתימתו עליו, לאורכו, לצד שם החברה אילון אל דדוש. אף עתה התקשה ליתן עדות ישירה, כנה, ודבק בשקר והסתרה: בעוד שאת חתימתו הראשונה שהוצגה לו על מסמך זה זיהה ללא סייג, ככל שהוצגו לו עוד חתימות שלו עליו החל לטעון כי מדובר רק בחתימה דומה ולא בטוח שהיא שלו; יחד עם זאת אישר כי ניתן לייחס לו גם את החתימות הללו בהסתברות שמעל 50% [עמ' 1455 ש' 5 עד עמ' 1457 ש' 14]. כאשר נשאל דובנו אם יתכן שהחתימו אותו על הסכם המייסדים בלי שידע על מה הוא חותם ותוך שתוכן המסמך הוסף רק אחרי שחתם, הודה כי יתכן שחתם עליו וטען שאינו זוכר [עמ' 1460 ש' 24-11]. אחר-כך ניעור זכרונו לפתע פתאום: הוא הודה שאת אילון אל דדוש הכיר וכי הייתה חברה של אילון; עוד נזכר כי רצו להעביר לו את המניות לצורך שאינו זכור לו [עמ' 1461 ש' 12-2]. עד כדי כך קשר דובנו בין אילון לבין החברה אילון אל דדוש, שציין כי טעה וזכר ששמה אילון את דובנו; עם הצגת הסכם המייסדים לעיונו נזכר בשמה הממשי, אילון אל דדוש [עמ' 1461 ש' 19].
10. מעדות זו של דובנו וגם מהמשך דבריו עלה בבירור מה שכבר נקבע לעיל: דובנו היה 'איש קש' של אילון בעסקיו, באמצעות החברה אילון אל דדוש. דובנו אישר שחברה זו הוקמה לשם קניית הסופר [עמ' 1462 ש' 11; עמ' 1490 ש' 3-1]. בה בעת טען שלא הפעיל את אילון אל דדוש ולא הכיר אותה; הוא עשה עצמו כמי אינו יודע ואינו זוכר מדוע חתם בשמה על הסכם המייסדים של מדיה [עמ' 1462 ש' 17-13]. לא עלה בידו לבאר כיצד זה כתובתה של אילון אל דדוש בהסכם המייסדים היא במענו הפרטי [עמ' 1466 ש' 19-10]. כאשר בית-המשפט התערב נוכח מה שנחזה בבירור כמענה כוזב של דובנו והציע לו כי אפשר שחתם בשמו, אפשר שחתם עבור אילון ואפשר שחתם עבור צד שלישי – תוך הזמנתו לבחור מה נכון, טען דובנו שהכול אפשרי ואינו זוכר למה חתם. שוב לא פקפק בהיותו חתום על הסכם המייסדים [עמ' 1463 ש' 25 עד עמ' 1464 ש' 6].
11. בכל מהלך עדותו נע דובנו ונד בין גרסות משתנות וסותרות במעגל שוטה שאין לו סוף: הוא לא חתם על דבר בשם אילון אל דדוש [עמ' 1464 ש' 23-17]. הוא חתם על הסכם המייסדים בשם אילון אל דדוש אך אינו יודע למה ומדוע [עמ' 1465 ש' 12-10]. הוא מעולם לא ראה את הסכם המייסדים קודם לכן וחתם על דף ריק שמולא אחר-כך, גרסה ששלל קודם לכן [ר' עמ' 1467 ש' 10-2 והשוו לעמ' 1460 ש' 19-11]. הוא חתם על הסכם המייסדים עבור עצמו אך אינו זוכר כי עשה דבר מה בחברה אילון אל דדוש; גם בחתימתו על ההסכם עשה "כלום" [עמ' 1468 ש' 13-3; עמ' 1473 ש' 18-16]. אילון אל דדוש אינה חברה של אילון; דובנו סתר הודאה מפורשת בכך [ר' עמ' 1469 ש' 8-6 ועמ' 1470 ש' 13-9 והשוו לעמ' 1461 ש' 9-8]. דובנו איננו יודע של מי החברה אילון אל דדוש; אולי היא של אילון ואולי שלו. בעצם לא שלו. בעצם כן שלו. אם רוצים שתהיה שלו, אז היא שלו [עמ' 1472 ש' 7-4; עמ' 1475 ש' 22-21; עמ' 1476 ש' 2-1, 6].

דובנו אינו יודע של מי החברה אילון אל דדוש, אך הוא חתם בשמה על הסכם המייסדים [עמ' 1481 ש' 11-8]. אולי הוא חתם "פה ושם" על דברים שאינו יודע ואינם קשורים אליו [עמ' 1471 ש' 16-15]. הוא לא חתם על הסכם המייסדים ולא היה מעולם צד להסכם עם ברקוביץ, אבל יתכן שכן: "לא יודע. אני לא חתמתי. לא זכור לי שחתמתי. אני לא זכרתי, לא יודע עם מי חתמתי" [עמ' 1474 ש' 1; עמ' 1475 ש' 10-7]. הוא אינו יכול לומר דבר-מה כי אינו זוכר כלום [עמ' 1476 ש' 9]. הוא חתם על הסכם המייסדים בלי שראה אותו אי-פעם טרם מתן עדותו; או בלי שקרא אותו ואינו יודע מה כתוב בו; או אחרי שקרא רק דף אחד [עמ' 1477 ש' 1, 15-10, 23-22].

כל מסמך שדובנו חותם עליו, הוא יודע על מה חתם [עמ' 1495 ש' 12]. מסמכים שניתן לומר כי חתימתו של דובנו מופיעה עליהם בסבירות של מעל 50% אינם זכורים לו, הוא לא קרא אותם ואף, מעשה כשפים, לא ראה אותם מעולם טרם מועד עדותו – למרות שחתימתו מופיעה עליהם [עמ' 1495 ש' 3-1, 13-7, 25-24; עמ' 1497 ש' 8-3]. הגדיל דובנו לעשות וסבר שעשה דברים בלי ידיעתו, והוא אינו יכול להסבירם [עמ' 1517 ש' 16 עד עמ' 1518 ש' 8]. כשהוצג לדובנו כי מניות אילון אל דדוש עברו למסיקה תוך שהוא פוטר מתפקידו כמנהל בה, תוך הנחת תיעוד לפניו, טען שאינו יודע על כך דבר ואמר: "לא מכיר את זה וזה לא מעניין אותי [...] בבקשה, שיעשו מה שרוצים" [עמ' 1564 ש' 13 עד עמ' 1565 ש' 10]

1. ניתן היה להוסיף עוד כהנה וכהנה דוגמות לכזביו של דובנו, אלא שדי באמור לעיל כדי להבין מי האיש. כבר נאמר לעיל שעדותו הייתה מוכוונת ומגמתית בגלוי. כשהבין דובנו שאין היגיון בדבריו, התנדב להצהיר ביוזמתו ש'אין לו צד' במשפט, הוא אינו יודע מה נדון בו ולא דיברו איתו עליו [עמ' 1471 ש' 25-18]. על כך יש לומר: מסתבר שגם לשקרן יש כובע שבוער על ראשו.
2. הוכח שגם בהקשר אחר שאיננו הסכם המייסדים ואשר נגע לסופר בחיפה, דובנו וחתימתו בשם אילון אל דדוש שימשו מסווה לפעילותו של אילון; גם שם, דובנו חתם על מסמכים בשליחות אילון [ר' למשל עמ' 1492 ש' 16-25 והשוו לעדותו בעמ' 1493 ש' 8, 14, 22, 25 ביחס לנספח 5 ב-ת/2; ר' גם עמ' 1500 ש' 6-5, 15-12; עמ' 1501 ש' 4-1, 21-19; עמ' 1503 ש' 5-2, 11-10; עמ' 1550 ש' 11-5; עמ' 1566 ש' 2-1, 13-11, 23-19; עמ' 1568 ש' 10-1]. אילון אישר כי נכס מקרקעין פרטי שלו נרשם על-שם דובנו; דובנו עמל להסתיר זאת, וגם בהקשר זה סתר את עצמו שוב ושוב ושוב [עמ' 1502 ש' 23-18; עמ' 1504 ש' 18-15; עמ' 1542 ש' 13 עד עמ' 1543 ש' 6; עמ' 1556 ש' 23-21].
3. דובנו טען שהוא יודע מיהו מסיקה ואינו זוכר שהחזיק עבורו חברה [עמ' 1478 ש' 8-7, 21]; כבר צוין לעיל שעו"ד שפיר שלל קשר בין מסיקה לאילון אל דדוש בזמן שבו נחתם הסכם המייסדים. נאמן לדרכו, דובנו השאיר לעצמו פתח מילוט: "אני לא רוצה להיות מופתע. [...] אם תשאל אותי עכשיו אז אני עונה שלא החזקתי בחיים עבור אדון מסיקה חברה. אם תראה לי אחרת או שתזכיר לי, יכול להיות ששכחתי משהו והם ביקשו ממני משהו" [עמ' 1478 ש' 25 עד עמ' 1479 ש' 2]. כך מעיד מי שהינו 'חתימה להשכיר'.
4. דובנו אישר שעבור אילון עשה "[...] דברים שיצא לי מהם, משהו פה, משהו שמה" [עמ' 1479 ש' 14]. עוד אמר: "אני עשיתי דברים אולי לא הגיוניים, אני מסכים, שלפעמים אולי ביקשו ממני לחתום והייתי סומך על בן-אדם, הייתי חותם עם עיניים עצומות. יכול להיות שזה קרה. בלי שאני אקרא, בלי שאני אדע, [...] פעם הייתי אולי חותם בלי לחשוב" [עמ' 1462 ש' 11-5]. דובנו אישר שככל הנראה אילון הוא אשר ביקשו לחתום על הסכם המייסדים, ואולי אילון יחד עם מסיקה, כל זאת בלי שידע על מה הוא חותם [עמ' 1482 ש' 18-14]. הוא הוסיף: "הייתי עוזר לשניהם ביחד, מכל הלב, הם היו מחוברים ואז בשמנו לאביב הייתי מוכן, כמו שאומרים, אולי זאת טעות לעכשיו, לחתום הרבה דברים כמו שאומרים עם עיניים עצומות" [עמ' 1484 ש' 12-10].
5. בכך הודה דובנו למעשה בהיותו 'איש קש' בשליחותו של אילון. דובנו הצהיר שרק לבקשתו של מסיקה לבדו לא היה חותם על דבר; אם התבקש לחתום על-ידי אילון לבדו או אילון יחד עם מסיקה, היה חותם [עמ' 1484 ש' 23-22; עמ' 1507 ש' 21-12; עמ' 1512 ש' 20-18; עמ' 1570 ש' 7-5, 22-15]. בשלב זה של עדותו נעור זכרונו של דובנו והוא סבר שחתם על הסכם המייסדים בשם אילון ומסיקה יחד למטרה ששרתה את שניהם [עמ' 1485 ש' 9-4; 15-14].
6. אני קובעת אפוא כי בחתימתו של דובנו על הסכם המייסדים בשם אילון אל דדוש עשה כן עבור אילון ובשליחותו, תוך שהחברה אילון אל דדוש משמשת מסווה לפעילות של אילון. עצם קיומה של אפשרות כי דובנו התבקש לחתום על הסכם המייסדים לא רק בידי אילון לבדו אלא גם על-ידי מסיקה אינה משנה את הקביעות הללו ואינה גורעת מהן. באותה תקופה היו יחסיהם של אילון ומסיקה יחסי חברות קרובים ואיתנים. אין כל יסוד לקבוע כי דובנו פעל כ'איש קש' של מסיקה לבדו; כאשר נחתם הסכם המייסדים של מדיה הייתה החברה אילון אל דדוש מסווה לפעילותו של אילון, ואילו למסיקה לא היה כל קשר אליה. רק לאחר מכן השתנו הדברים.
7. הקביעות לעיל משליכות אף הן, בתורן, על הערכת אמינותו של אילון. אילו דובר באדם ישר, אזי היה מודה ללא קושי כי יוצג בייסוד החברה מדיה על-ידי דובנו, באמצעות אילון אל דדוש, אך עד מהרה – תוך כמה ימים מעת יסודה, נמלך בדעתו, העביר את כל מניות דובנו באילון אל דדוש למסיקה, ובכך תם ונשלם הקשר שלו למדיה ולפעילותה. כך היה מעיד אדם ישר שאין לו מה להסתיר. לא כן אילון: הוא עמל קשות להרחיק עצמו מאילון אל דדוש וממדיה. שוב ושוב ניכר שלא ניתן להאמין ולו למילה אחת שיצאה מפיו.

ד. זיקתו של אילון לחברה אילון אל דדוש

1. אילון שלל כל קשר ישיר או עקיף, באמצעות אחר, לחברה אילון אל דדוש [עמ' 52 ש' 19 עד עמ' 53 ש' 2]. לטענתו, מסיקה הוא שהיה בעלים יחיד ומלא שלה מרגע יסודה ועד היום [עמ' 54 ש' 24-19 וסע' 27 ב-ת/2]. אילון נאלץ להודות ששם החברה מורכב משמו וכן משמו של ששון תוך שאישר כי הכיר את ששון דדוש על-רקע פעילות עסקו, בורקס ללא הפסקה [עמ' 57-55; עמ' 381 ש' 26-13]. הוצג לאילון שבעל כל המניות בחברה בעת יסודה היה אותו ששון דדוש, באופן שסתר את טענתו כי דובר דווקא במסיקה; לא נמצא בפיו הסבר לכך [עמ' 61-60].
2. לא-זו-אף-זו: הוצג לאילון שטר העברת מניות נושא חותמת רשם החברות מיום 19.7.2001 לפיו הועברו מניותיו של אותו ששון דדוש באילון אל דדוש לדובנו; גם מכך נובע שבניגוד לעדותו, מסיקה לא היה בעליה של חברה זו מעת הקמתה. אילון התחמק בגלוי ממתן מענה וטען כי לא ידע שדובנו היה בעל מניות בה [עמ' 75-73]; טענתו הייתה רפה, לא החלטית [עמ' 420 ש' 6 עד עמ' 421 ש' 4]. כאשר עומת אילון עם גרסתו על כך בתצהיר, טען שאינו זוכר אותה ועתה מסר כי סבר שאביזרת, לא מסיקה, החזיק במניות החברה [עמ' 421 ש' 10-5, 20-17]. לבסוף מצא מפלט בגרסה חדשה, צנועה יותר: בתקופה הרלוונטית לאילון, מסיקה היה בעל המניות באילון אל דדוש [עמ' 422 ש' 8-7]. זו גרסה תמוהה; אם עדותו של אילון היא שהוא היה נטול כל זיקה לאילון אל דדוש, אזי לא יכולה להיות 'תקופה רלוונטית' לו להחזקת המניות בה. אילון הכחיש שדובנו החזיק מניות באילון אל דדוש עבורו או היה מנהל בחברה זו מטעמו [עמ' 423 ש' 11-6].
3. בשלב מוקדם של החקירה הנגדית הצהיר אילון שלא ידע כי דובנו היה בעל מניות באילון אל דדוש; אחר כך הודה שעוד מתיק חיפה ידע על כך [ר' לעיל והשוו לעמ' 423 ש' 17-13; עמ' 424 ש' 25-24]. קודם טען אילון שרק עם הצגת התיעוד בהליך דנן מרשם החברות, במהלך חקירתו הנגדית, למד על כך שדובנו היה בעל מניות באילון אל דדוש [עמ' 420 ש' 20-18]; אחר-כך נאלץ להודות שידע זאת קודם לכן [עמ' 425 ש' 7-3]. לדבריו, אינו יודע אם דובנו העביר את מניותיו לאביזרת או למסיקה ואינו זוכר את מה שכינה 'השרשורים' [עמ' 425 ש' 11-8]. אילו באמת לא היה לאילון קשר לחברה אילון אל דדוש, לא היה עמל להקיף עצמו בערב רב של גרסות סותרות בעניין פשוט שנוגע להחזקת המניות בחברה.
4. בין השיטין עלה כי מבוקשו של אילון להרחיק עצמו מאילון אל דדוש נבע משורשיה של עסקת הסופר; כפי שנאמר כבר לעיל אגב הדיון בתביעה העיקרית, בכל הנוגע לעסקה זו, 'כל הדרכים מובילות לרומא'. רוחה של עסקת הסופר ריחפה כל העת מעל בירורו של תיק זה.
5. הסופר נרכש תחילה מבעליו – צד שלישי, בידי אילון, בנאמנות [עמ' 515 ש' 24-18]. אילון טען שרכש את הנכס כנאמן עבור מסיקה באמצעות חברות שלו, עמסת ואילון אל דדוש. הסכם הנאמנות נחתם ביום 3.7.2001 [נספח 5 ב-ת/2; להלן הסכם הנאמנות]. בשם אילון אל דדוש חתם עליו דובנו, לגביו נקבע שהיה 'איש קש' של אילון [עמ' 517 ש' 10-8; עמ' 547 ש' 5-3]. לטענת אילון, במועד חתימת ההסכם הוא לא עורר כל שאלה על כך ולא תהה מדוע מעורב בעסקה גם דובנו – איש אמונו ומכרו, כאחד הנהנים בעסקה באמצעות החברה אילון אל דדוש [עמ' 518 ש' 8-3]. ניכר שעדותו על כך לא הייתה כנה וגלויה [עמ' 519 ש' 9, 15; עמ' 520 ש' 19-14; עמ' 521 ש' 20-18]. מסיקה העיד כי מי שהציע את קנית הסופר בנאמנות היה אילון. בהסכם הנאמנות היו שני נהנים: עמסת שבשמה חתם מסיקה, ואילון אל דדוש בשמה חתם דובנו, בעל מניותיה; הוא עשה כן כ'איש קש' של אילון ותוך שאילון מסתתר מאחורי אילון אל דדוש [עמ' 1126 ש' 8 עד עמ' 1127 ש' 21; עמ' 1128 ש' 13-9; עמ' 1143 ש' 20-16; עמ' 1144 ש' 21 עד עמ' 1145 ש' 8; עמ' 4-1, 13-10; 26-25; עמ' 1147 ש' 4-1, 14-10, 25-24; עמ' 1148 ש' 12-2, 25-24].
6. אם במועד החתימה על הסכם המייסדים של מדיה – 21.10.2001, הייתה אילון אל דדוש חברה של אילון באמצעות דובנו שהחזיק אז במלוא מניותיה, אזי נובע מכך שביום חתימתו של הסכם רכישת הסופר בנאמנות, 3.7.2001, פעל אילון כנאמן לא רק עבור מסיקה באמצעות עמסת אלא גם עבור עצמו, כשהוא מסתתר מאחורי דובנו ואילון אל דדוש. כך בדיוק יש לקבוע. הדבר תואם את מה שכבר צוין קודם: יחסיהם של אילון ומסיקה היו רצופים שרשורי מניות, גלגולי כספים ופעילות בכסות של 'אנשי קש' תוך הקפדה משותפת ומתואמת על פער בין מראית-העין לבין המציאות לאשורה, בין הנחזה לבין הממשי. ברי ונעלה מספק כי שניהם בחרו לחשוף לעיני בית-המשפט, כאן ובהליכים בתיק חיפה, רק את קצה-קצהו של קרחון יחסיהם ועסקותיהם, ולא בכדי [לדוגמא נוספת על-אודות הרצוי, המצוי, הנחזה והנעלם מהעין ר' את עדות מסיקה בעמ' 1170 ש' 10 עד עמ' 1171 ש' 4 ועמ' 1172 ש' 23 עד עמ' 1175 ש' 20].

ה. העברת מניות החברה אילון אל דדוש למסיקה

1. זמן קצר לאחר חתימת הסכם המייסדים לשם הקמתה של מדיה הועברו כל מניותיו של דובנו באילון אל דדוש למסיקה. כך הסביר זאת מסיקה: לפי הסכם הנאמנות נדרשה אילון אל דדוש להעביר סכום כסף. היא לא עשתה כן. בתגובה העביר מסיקה את מניותיה מדובנו לעמסת, כך שזו החזיקה באילון אל דדוש [עמ' 1129 ש' 26-21]. בד-בבד עם העברת המניות קיבל מסיקה את התפטרותו של דובנו מתפקידו כמנהל באילון אל דדוש [נספח 4 ב-ת/2 ועמ' 1159 ש' 22-17; עמ' 1160 ש' 19-18; עמ' 1251 ש' 24 עד עמ' 1252 ש' 2]. בהמשך שינה מסיקה את שמה של אילון אל דדוש לחשוב מאוד (היא חב' חשוב שיחד עם עמסת מכרה את הסופר לחב' עטרה בפברואר 2004). מניותיו של דובנו באילון אל דדוש הועברו לעמסת בסוף דצמבר 2001 [עמ' 1155 ש' 22 עד עמ' 1156 ש' 3; עמ' 1156 ש' 15-13; עמ' 1252 ש' 6-4; נספח 7 ב-ת/2].
2. קבלת התפטרותו של דובנו על-ידי מסיקה לא יוצרת קשר בין השניים ואינה מכוננת זיקה בין מסיקה לחברה אילון אל דדוש בתקופה שקדמה להעברת מניות דובנו לעמסת. מסיקה עמד על דעתו כי בעת שנחתם הסכם הנאמנות, דובנו ואילון אל דדוש יצגו רק את אילון, לא אותו [עמ' 1129 ש' 10-9; עמ' 1130 ש' 10-1, 17-14; עמ' 1131 ש' 20-19; עמ' 1132 ש' 18-3]. הוא שלל כל קשר לדובנו או היכרות עמו וטען שהלה מעולם לא החזיק עבורו מניות ונכסים, בין דרך כלל ובין באמצעות אילון אל דדוש [עמ' 1157 ש' 22 עד עמ' 1158 ש' 15]. דובנו היה שלוחו ונציגו של אילון, וכך גם הוצג על-ידי אילון בפני מסיקה [עמ' 1159 ש' 2-1; עמ' 1160 ש' 9-5]. כך עלה גם מעדותו של דובנו וכך נקבע על-ידי לעיל.
3. הסכם המייסדים לפיו הוקמה מדיה נחתם ביום 21.10.2001; זמן קצר מאוד לאחר מכן, בחודש נובמבר 2001, כבר היה מסיקה בעל המניות באילון אל דדוש באמצעות עמסת [ת/8 ועמ' 1133 ש' 21-19]. מסיקה אישר מסמכים שונים עליהם חתם, ממועד זה ואילך, בשם אילון אל דדוש, זאת גם לצרכי רכישת הסופר בחודש דצמבר 2001 בידי עמסת מזה ואילון אל דדוש מזה [ת/13 ועמ' 1140 ש' 24 עד עמ' 1141 ש' 2; ת/9 ועמ' 1133 ש' 22 עד עמ' 1134 ש' 5; עמ' 1134 ש' 19-18; ת/10 ועמ' 1134 ש' 25 עד עמ' 1135 ש' 5; ת/11 ועמ' 1135 ש' 16-9; עמ' 1138 ש' 20-17; ר' גם ת/12 ועמ' 1140-1129]. מסיקה אישר כי מן המסמכים הללו נובע שבנובמבר-דצמבר 2001 היה הוא בעלים יחיד של אילון אל דדוש [עמ' 1141 ש' 7-6]. בינו לבין אילון לא נערך הסכם על העברת אילון אל דדוש למסיקה ודי היה בשטר העברת מניותיה מדובנו [עמ' 1141 ש' 25-21; עמ' 1142 ש' 23-13].
4. גם עדותו של מסיקה לא הייתה חפה מקשיים, זהים לאלה שנגלו בעדותו של אילון. לטענתו, לאביזרת לא היה קשר לאילון אל דדוש; אחר-כך מסר שיתכן שכיהן בה כדירקטור [עמ' 1153 ש' 14-12, 20-19]. הוא קשר זאת למדיה: "יכול להיות שמינינו אותו בתור דירקטור באילון אל דדוש, כי מאילון אל דדוש, אחר-כך המשכנו הלאה לעסקה שנקראת מדיה" [עמ' 1153 ש' 24-23].
5. מסיקה גרס שאילון היה קשור למדיה מרגע הקמתה [עמ' 1175 ש' 25-23]. הוא ביקש לקשור את אילון לחברה זו בזמן הקמתה, באמצעות חשוב מאוד [עמ' 1176 ש' 3, 7, 13-10, 25-23]. דא עקא, אילון אל דדוש הפכה לחשוב מאוד רק אחרי שכל מניותיו של דובנו בה הועברו לעמסת והיו בשליטת מסיקה. לעיל נקבעה זיקתו של אילון לחברה אילון אל דדוש באמצעות דובנו; הדברים יפים רק עד לנקודת הזמן שבה הועברו מניות דובנו בה לעמסת. לגבי התקופה שלאחר מכן, מן המועד בו שינה מסיקה את שם החברה לחשוב מאוד ועד תום פעילותה של מדיה, לא הוכח קשר כזה לאילון, במישרין או בעקיפין.
6. אין בנמצא הסכם כתוב, מוכח, בין אילון ומסיקה, בו נקבע כי חשוב מאוד היא חברה בבעלות מסיקה שבאמצעותה מחזיק מסיקה מניות עבור אילון, זאת בנפרד מעמסת בה מסיקה מחזיק מניות עבור עצמו. בהיעדר הסכם כזה, אין בידי לקבל את הזיקה שביקש מסיקה ליצור בין חשוב מאוד לבין אילון בתקופה שאחרי העברת מניותיה (בשמה הקודם אילון אל דדוש) מדובנו אליו [בעמ' 1170 ש' 10 עד עמ' 1171 ש' 4 ועמ' 1172 ש' 23 עד עמ' 1175 ש' 20]. ניתן לקשור את אילון לחברה אילון אל דדוש, באמצעות דובנו, רק עד להעברת המניות האמורה, לא מעבר לכך.
7. בעדותו הודה מסיקה כי הוא החזיק במניות מדיה באמצעות עמסת וחשוב מאוד; עתה לא טען כי החזקתו במניות חשוב מאוד הייתה בנאמנות עבור אילון והדגיש דווקא כי חברה זו נמצאה בבעלותו [עמ' 1250 ש' 24 עד עמ' 1251 ש' 4; עמ' 1301 ש' 11-6]; עוד אישר שגם הוא אישית החזיק מניות במדיה [עמ' 1251 ש' 23-22]. תמונה זו של אחזקת מניות במדיה עמדה בעינה גם בשנת 2017, בעת שנשמעה עדותו של מסיקה [עמ' 1251 ש' 14-11]. זאת ועוד: מסיקה יצר הנגדה בין זמן הקמתה של מדיה – אז היה לאילון חלק בה באמצעות אילון אל דדוש ודובנו, לבין מצב הדברים אחר כך, אז העביר מסיקה את כל המניות במדיה אליו משום שלא רצה שלגורם חיצוני יהיה חלק בה [עמ' 1296 ש' 16-8]. הדברים אינם מתיישבים עם טענתו הקודמת כי החזקתו במניות מדיה באמצעות חשוב מאוד לא הייתה עבורו אלא עבור אילון.
8. על דו"ח שנתי של מדיה לשנת 2002 חתם מסיקה [נספח 8 ב-ת/2 ועמ' 1169 ש' 24-18]. על-פיו, בעלי המניות ביום 31.12.2002 היו עמסת, חשוב מאוד, מסיקה וברקוביץ [עמ' 1170 ש' 9-1]. מסיקה טען שבקיץ 2002 כבר החליט לסיים את פעילותה של מדיה ולשם כך אסף אליו את כל מניותיה והעביר את הפעילות למדיה של אילון [עמ' 1177 ש' 20-8]. אינני מקבלת טענה זו. אם היה ממש בטענת מסיקה כי במדיה היו שותפים יחד עמו אביזרת, ברקוביץ וגם אילון באמצעות חשוב מאוד, אזי לשם הפסקת פעילותו בה כל שנדרש ממנו לעשות היה להעביר את מניותיו שלו לחשוב מאוד של אילון, לא לאסוף אליו מניות של שותפים אחרים.
9. גם אביזרת ניסה לייחס את החזקותיה של חשוב מאוד במניות מדיה לאילון. עדותו הייתה רפה ולא עקבית. תחילה אמר שידע כי חשוב מאוד היא חברה של מסיקה; אך כך סייג ואמר שאינו יודע "למי היא שייכת ממש" [עמ' 978 ש' 11-5]. הוא גם לא שאל שאלות [עמ' 982 ש' 4, 7-6 ,10]. כאשר ניסה לקשור את חשוב מאוד לאילון, בשנת 2002 ובזמן בו העביר את מניותיו במדיה אל עמסת וחשוב מאוד בהוראת מסיקה, נסמכה עדותו על הנחה והיעדר זיכרון, לא על ידיעה של ממש [עמ' 978 ש' 24-13]. אביזרת הודה כי כשהחזיר את מניותיו במדיה, פעל תחת ההנחה כי הוא מעביר למסיקה את כל שהחזיק עבורו בנאמנות [עמ' 981 ש' 14-11]. מאחר שאישר כי היה נאמן של מסיקה, אין בכך לקשור את אילון לחשוב מאוד. בהמשך הודה אביזרת שהעביר את מניותיו למסיקה לפי הוראתו, לא שאל שאלות ולא התעניין כיצד ועל-שם מי הן נרשמו לאחר מכן [עמ' 987 ש' 15-14, 23-19].
10. מעתה אמור: אילון היה קשור למדיה בעת הקמתה ובזמן שנחתם הסכם המייסדים אצל עו"ד שפיר (21.10.2001), באמצעות דובנו ואילון אל דדוש. זיקה כזו של אילון למדיה בתקופה שהחל מחודש נובמבר 2001 ואילך – בה החזיק מסיקה במניות מדיה באמצעות החברות עמסת וחשוב מאוד, לא הוכחה. הדברים אמורים בזיקה של החזקה במניותיה של מדיה באמצעות אחר. עתה אדרש לשאלה אם הוכחה זיקה אחרת של אילון למדיה באמצעות מעורבות שלו בפעילותה.

ו. הפעילות במדיה

1. אילון גרס שלא היה שותף במדיה של מסיקה בשום צורה ואופן, לרבות בפעילות בבנקים או בשיקים [עמ' 395 ש' 15-12; עמ' 530 ש' 4-3; עמ' 646 ש' 6-1, 14-13]. לעומתו טען מסיקה כי אילון היה שותף שווה לו במדיה ופעיל בה כמוהו. אילון הוא שהציע לו להיכנס לשותפות במדיה לאחר שמדיה של גיסו, ברקוביץ, נקלעה לקשיים; השותפות הוצגה למסיקה כהזדמנות לרווח [עמ' 847 ש' ש' 26-22]. השותפים במדיה היו ברקוביץ, אילון ומסיקה; מאחר שהזיכיון אותו היה עליהם לקבל ממדיה של ברקוביץ הוערך ב-600,000 ₪, נדרש כל אחד לשלם את חלקו בסך 200,000 ₪. ברקוביץ לא נדרש לשלם לעצמו; אילון ומסיקה שילמו לו כל אחד 200,000 ₪ [עמ' 848 ש' 17-6].
2. ברקוביץ, שהיה צד ישיר להסכם המייסדים והקמת מדיה, זומן להעיד מטעם התובעות שכנגד. הוא מסר עדות סגורה, קפוצה ונמנעת – על גבול הזועמת, שלא עוררה אמון ונחוותה כלא כנה. כך למשל ידע להצהיר שאיננו זוכר דבר על מה שיישאל, אם ישאל, עוד לפני שנשאל [עמ' 1702 ש' 9-5]. מצד אחד, ברקוביץ הודה בהיכרות מלפני שבע-עשרה שנה עם מסיקה וטען כי לאחר חצי שנה איתו 'היה לו מספיק', באופן שהעיד על זיקה עסקית שהייתה ביניהם; מצד שני, טען שאינו מכיר אף חברה של מסיקה [השוו עמ' 1704 ש' 14-11 לעמ' 1706 ש' 26 עד עמ' 1707 ש' 3]. עוד טען שלא היה לו שום קשר עסקי עם אילון גיסו [עמ' 1699 ש' 6-2].
3. לברקוביץ הוצג הסכם המייסדים של מדיה; הוא טען שאיננו יודע מיהו עו"ד שפיר ואינו זוכר את ההסכם אך לא הכחיש שחתם עליו, לא בלי שעורר שאלה אם זו אכן חתימתו או רק חתימה דומה לה [עמ' 1719 ש' 26-25; עמ' 1720 ש' 26-24; עמ' 1721 ש' 8-7, 14, 16; עמ' 1722 ש' 3-2]. עוד אישר שלצרכי יסוד השותפות והקמת מדיה נחתם הסכם [עמ' 1722 ש' 10-6]. אחר-כך שינה את טעמו וטען בשפה רפה שלא ראה את הסכם המייסדים עד שלא שהוצג לו במהלך עדותו [עמ' 1761 ש' 6-5]. עוד טען שאינו זוכר את מעמד החתימה עליו, גם לא את המשא והמתן שקדם לו [ח"נ עמ' 1775 ש' 12-6; עמ' 1776 ש' 4-1, 18-17; עמ' 1779 ש' 11-3]. אני מבכרת ללא עוררין את עדותו של עו"ד שפיר, לפיה ברקוביץ חתם בפניו על הסכם המייסדים ועל מסמכים נוספים שהיו כרוכים בייסודה של מדיה.
4. ברקוביץ ניסה לגמד את זיקתו למדיה וניסה לתארה ככזו שהתמצתה ביצירת קשר בין מסיקה ואביזרת לאנשים שהכיר בעולם הבידור [עמ' 1716 ש' 4-1]; יחד עם זאת, הוא אישר שחתם על ערבות לחשבון מדיה בבנק [ת/17] ונאלץ להודות שעשה כן כי היה שותף בה [עמ' 1716 ש' 18; עמ' 1717 ש' 6-5]. עדותו על כך לא ניתנה באופן ספונטני ונשאה אופי מתחמק. לטענת ברקוביץ, יחד עמו היה שותף במדיה רק אביזרת ששימש כנציגו של מסיקה [עמ' 1717 ש' 14-8]. אחר-כך שינה טעמו וגרס שגם מסיקה היה שותף בחברה [עמ' 1717 ש' 25-24].
5. משאישר ברקוביץ כי נמנה על השותפים שחברו להקמתה של מדיה וחתם על הסכם המייסדים, ניתן היה לצפות שכאדם סביר ידע מי האחרים שהיו צד להסכם. הוא דווקא טען שאיננו יודע מיהי החברה אילון אל דדוש שחתמה עמו על הסכם המייסדים [עמ' 1722 ש' 19-17; עמ' 1734 ש' 5-2]. עוד טען כי שמע את השם דובנו אך אינו מכיר אותו ולא נפגש עמו מעולם [עמ' 1722 ש' 24-23; עמ' 1723 ש' 4]. אני דוחה עדות זו כלא אמת. ברקוביץ נדרש לרתום את המוניטין שצבר במדיה שלו ואת הקשרים שרכש בעולם הבידור לטובת מדיה; הוא אישר זאת [עמ' 1725 ש' 25-24; עמ' 1754 ש' 13-10]; ברקוביץ לא היה נקשר בהסכם ליסוד החברה החדשה בלי שידע היטב מיהו כל אחד מהשותפים שחתמו יחד עמו על הסכם המייסדים ובלי שהבין במדויק את מי מייצג החותם. יש בכך כדי להעמיד באור הנכון את מבוקשו לטעון כי אינו יודע להסביר את נוכחות שמו של אילון בהסכם המייסדים; כשהבין ברקוביץ כי תשובותיו אינן מתקבלות על הדעת, טען להיעדר זיכרון [עמ' 1727 ש' 8-3, 12].
6. הוא ביקש לפטור את עצמו בטענה כי כל עניינו היה במכירת זכויות מדיה שלו ובקבלת התמורה בכסף, אלא שגם בעניין זה הלך והסתבך במענה שלא עורר אמון; ברקוביץ לא ידע לבאר כיצד זה נקבע בהסכם עליו חתם כי הוא יקבל מאילון סך של 150,000 ₪, לצד תשלום זהה שיעביר אביזרת [עמ' 1727 ש' 16-14, 20, 26-25; עמ' 1728 ש' 8-2]. עתה טען שאכן קיבל 300,000 ₪ אך אינו זוכר ממי ונאלץ לאשר שלפי הכתוב בהסכם המייסדים, הסכום שולם בידי אילון ואביזרת בחלקים שווים [1729 ש' 4-3, 15-11; עמ' 1754 ש' 18-17]. פרטים מעבר לכך סירב למסור ושב ודבק באי-זיכרון שלא נחווה כאמתי [עמ' 1730 ש' 9-7]. ניכר שברקוביץ עשה מאמץ רב להרחיק את אילון ממדיה בכל מחיר; כשהבין שאין הלימה בין המענה שנתן לבין המצופה מאדם סביר באותן נסיבות, אחז במזבח השכחה [עמ' 1734 ש' 22 עד עמ' 1735 ש' 3].
7. הוצג לברקוביץ שלפי הסכם המייסדים עליו חתם, זכויות החתימה במדיה ביחס לסכום שמעל 5,000 ₪ ניתנו לו ולמסיקה יחדיו, עם חותמת החברה; הוא טען שלא חתם בשם החברה מעולם ומסיקה לבדו הוא שחתם [ח"נ עמ' 1782 ש' 22 עד עמ' 1783 ש' 8]. בחקירה חוזרת הודה שעדותו כי רק מסיקה חתם נסמכה על השערה, לא על ידיעה אישית וממשית [עמ' 1784 ש' 5-1, 20-15].
8. כדי לתרץ את מה שביקש להציג כאי-ידיעת פרטים בסיסים על-אודות מדיה, טען ברקוביץ שכל מעייניו היו נתונים למכירת הזכויות במדיה שלו וקבלת 300,000 ₪ עבורן. אם אלו פני הדברים, לא היה צריך להיות צד להסכם המייסדים, לקבל זכויות במדיה החדשה ולערוב לחשבון שלה. בצר לו טען ברקוביץ כי חויב לכך בידי מסיקה ואביזרת [עמ' 1735 ש' 26 עד עמ' 1736 ש' 3]. גם זאת אין לקבל. למסיקה ואביזרת לא הייתה כל דרך לכפות על ברקוביץ שותפות עמם – שני זרים לו, שלא הייתה לרצונו. הוא אישר מלכתחילה שכל רצונו היה למכור את מדיה שלו ולמקד את פעילותו בהדרן. רק שותפות פעילה של אילון במדיה הראשונה יכולה להסביר את נכונותו של ברקוביץ להיכנס לחברה כשותף ולקבל על עצמו עול ערבות לחשבונה בבנק.
9. ברגע של היסח הדעת מסר ברקוביץ עדות שסיפקה לכך תימוכין; הוא דיבר על ארבעה שהיו שותפים במדיה אך נאות לזהות בשם רק את מסיקה, אביזרת ואת עצמו. לא קשה לנחש מיהו השותף הרביעי שאת שמו ביקש ברקוביץ להסתיר בכל מחיר; דובר בלא אחר מאשר גיסו אילון [עמ' 1736 ש' 6-5, 12-11, 17-16]. עדותו של ברקוביץ בנסותו לכסות על מעידתו בלשונו הייתה מתחמקת וחסרת כל כוח שכנוע; בסופה שוב נשלף קלף היעדר הזיכרון [עמ' 1737 ש' 11-1, 23-16; עמ' 1738 ש' 9-4; עמ' 1739 ש' 9-5, 25-20; עמ' 1740 ש' 16-14, 19, 24-22; עמ' 1741 ש' 13-3, 26-25; ר' גם עמ' 1749 ש' 1, 7-6, 15-14].
10. לבסוף, ברקוביץ לא שלל אפשרות שגם אילון היה שותף במדיה ואמר: "[...] מה הם עשו, זה לא מעניין אותי. הם יכולים להתחבר, יוסי מסיקה, אביב, חברים וכל זה, זה לא מעניין אותי. הסברתי לך. אותי עניין לקבל את הכסף שלי, לחבר אותם לאנשים [...]. אם החברה הזאת היתה מרוויחה בסופו של יום כסף, בזכות הפסטיגל, אני הייתי מרוויח את הכסף הזה באחוזים שלי. [...] כשראיתי שזה לא מסתדר, ברחתי משם" [עמ' 1750 ש' 19-13]. כשנה לאחר הקמת החברה הודיע למסיקה כי הוא עוזב אותה [עמ' 1761 ש' 22-17; עמ' 1762 ש' 5-1].
11. עדות נוספת שיש בה ללמד על זהות השותפים במדיה ופעילותה ניתנה על-ידי אביזרת. מדובר במי שהיה בעל היכרות רבת שנים עם מסיקה ופעיל בעסקיו במגוון תחומים [עמ' 964 ש' 20 עד עמ' 965 ש' 9]; בתוך כך הוא מקבל משכורת ממסיקה באמצעות החברה מסיקה חסון [עמ' 967 ש' 26-17].
12. אביזרת הציג עצמו כמי שהחזיק עבור מסיקה את מניותיו במדיה ובכשירות זו חתם על הסכם המייסדים והתיעוד הכרוך בייסוד החברה [עמ' 968 ש' 20-9; עמ' 969 ש' 20 עד עמ' 970 ש' 2; עמ' 970 ש' 14 עד עמ' 971 ש' 7; נספח 3 ב-ת/2]. מעדותו עלה כי שימש למסיקה כסות חיצונית להסתתר מאחוריה, בדיוק כפי שהיה דובנו לאילון; אביזרת חתם על מה שהוגש לו ללא ידיעת תוכנו ובלי שהתעניין בכתוב בו, תוך ידיעה כי ההחלטה מה יעשה במניות שהוקצו לו תתקבל על-ידי מסיקה, כפי שאירע הלכה למעשה [עמ' 970 ש' 11-3; עמ' 971 ש' 16-10; עמ' 16-8]. גם על ערבות לחובות מדיה בבנק חתם אביזרת בלי לדעת למה ובלי שנמנה על הבעלים האמתיים בחברה [עמ' 972 ש' 19-14; עמ' 973 ש' 22-15; עמ' 976 ש' 18-17].
13. אילון, בניגוד לברקוביץ ואביזרת, לא חתם על ערבות כזו. לגרסת אביזרת, הדבר נעשה משום רצונו של אילון ששמו לא יהיה קשור למדיה; הוא החזיק במניותיה באמצעות אילון אל דדוש ודובנו, שמעמדו היה זהה לזה שאביזרת מילא עבור מסיקה [עמ' 976 ש' 7-1; עמ' 984 ש' 25 עד עמ' 985 ש' 2-1; עמ' 986 ש' 24-13]. בלשונו: "תפריד בין בעלי מניות שהם לא, שהם סתם נרשמו שם וכמוני, שאני לא באמת הייתי בעל מניה, זה שייך ליוסי, ולבין מי שהיו אלה שעשו את השותפות. השותפות האמתית היתה בין דודי, יוסי מסיקה ואביב אילון. [...] כל המניות שלהם, נרשמו בצורה אחרת בתוך ההסכם. שלי יוסי נרשמו עלי, של אביב נרשמו על-ידי דובנו, על-שם דובנו, ושל דודי היה של דודי" [עמ' 986 ש' 12-4]. עוד אמר: "אביב היה מעורב במדיה ראשונה, זה נקודה, זה בלי קשר לכל זה. [...] הוא היה מעורב, כי הוא היה שותף, נקודה" [עמ' 1028 ש' 16-14]. אביזרת עמד על כך גם כשהוצג לו שאילון לא חתם על שיקים של מדיה; לדבריו, גם הוא וברקוביץ לא חתמו על שיקים למרות החזקתם במניות החברה [עמ' 1028 ש' 26-18; עמ' 1001 ש' 19-18, 23; עמ' 1002 ש' 5-1; עמ' 1024 ש' 8-2].
14. את עדותו זו של אביזרת יש לקבל; היא תואמת את אשר נקבע לעיל. יחד עם זאת, הוא ביקש לייחס לאילון מעורבות פעילה בהתנהלותה השוטפת של מדיה, באופן שלא עורר אמון. אביזרת טען שבחשבון מדיה בבנק היו זכויות חתימה למסיקה ואילון, שניהם ביחד או אחד מהם [עמ' 973 ש' 17; עמ' 974 ש' 8-7]. הסכם המייסדים עליו חתם אביזרת לא העניק לאילון זכות כזו. אביזרת הודה שעל שיקים של מדיה חתם מסיקה [עמ' 974 ש' 18-16]. בהמשך ניסה לייחס זאת גם לאילון; לא הוצג ולו שיק אחד של מדיה שנחתם על-ידי אילון, באופן ששולל את הדברים. מאחר שאילון לא יכול היה לחייב את מדיה בחתימתו, ברי שאין בנמצא שיקים כאלה.
15. אביזרת מסר שברקוביץ סיפק למדיה ליווי מקצועי ואילו הוא הופקד על מלאכת הניהול בפועל; מסיקה ואילון טיפלו בחשבון הבנק של החברה וקבעו את המסגרת התקציבית לפעילות, תוך שאביזרת פועל לפי הנחיותיהם [עמ' 975 ש' 16-6, 26-24; עמ' 1031 ש' 22-19]. לדבריו, העביר שיקים לספקים ומסר תיעוד של מדיה לרואה-החשבון שלה, יורם רחמים (להלן רו"ח רחמים); בהתנהלות אל-מול רו"ח רחמים טיפלו מסיקה ואילון [עמ' 982 ש' 13 עד עמ' 983 ש' 23]. גם בנקודה זו לא ניתן לקבל את עדותו של אביזרת. רו"ח רחמים העיד שבתקופה בה טיפל במדיה נפגש בחדרה אחת לתקופה עם מסיקה; את אביזרת זכר כמי שניהל את העסק והעביר לו תיעוד אחת לחודש [עמ' 1788 ש' 13-9, 24-17; עמ' 1789 ש' 15-4; ח"נ עמ' 1818 ש' 11, 18-15]. רו"ח רחמים אישר כי יש לו היכרות עם אילון כבעל מגרש מכוניות; מעסיקו של רו"ח רחמים בעפולה רוכש מדי פעם מכוניות מאילון [עמ' 1786 ש' 12-2]. רו"ח רחמים מסר שלא היה לו כל קשר עם אילון לצרכי מתן השירות חשבונאי למדיה [ח"נ עמ' 1818 ש' 23-20]. אני מעדיפה את עדותו של רו"ח רחמים – צד חסר נגיעה להליכים כאן, על-פני עדות אביזרת שהיה תלוי במסיקה לפרנסתו גם בעת מתן עדותו.
16. עוד העיד אביזרת כי כאשר פעילותה של מדיה התרחבה, באה ציונה רעייתו לעבוד בחברה, לצד עובדים נוספים שהועסקו בה [עמ' 976 ש' 20 עד עמ' 977 ש' 3]. אביזרת טען שעבד במדיה אצל מסיקה ואילון, אך כל שכרו שולם באמצעות מסיקה חסון, עבור עבודתו במדיה ועבודות נוספות שביצע אז בעסקיו של מסיקה [עמ' 993 ש' 12-11; עמ' 1011 ש' 26-15; עמ' 1037 ש' 5-3]. התובעות שכנגד לא זימנו להעיד את ציונה, רעייתו של אביזרת, אף לא עובדים אחרים אשר הועסקו במדיה, כדי להראות שאילון היה מעורב בפעילותה. זהו חסר שלא ניתן לו הסבר והוא עומד להן לרועץ [ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, 659-658 (1991)]. מסיקה לא טען ולא הראה כי ערך עם אילון איזה שהוא חשבון בזמן אמת בגין תשלום שכרו של אביזרת במדיה; אילו היה אילון שותף פעיל במדיה במהלך חייה – לא רק שותף סמוי בעת הקמתה ועד העברת מניותיה של אילון אל דדוש למסיקה זמן קצר לאחר יסודה, אזי היה מסיקה צריך לערוך עם אילון חשבון שוטף בגין שכרו של אביזרת או לכל הפחות ליתן הסבר לכך שחשבון כזה לא נעשה. מסיקה לא טען על כך דבר וחצי דבר.
17. כל האינדיקציות מצביעות על כך שאילון לא נטל חלק פעיל במדיה. הוא לא ערב לחשבון הבנק שלה. לא היו לו זכויות חתימה לצרכי חיובה, ולו במשותף עם מסיקה. רק מסיקה לבדו התנהל אל-מול רואה-החשבון של מדיה; באילון לא פגש רו"ח רחמים בהקשר זה. לא נשמעו עובדים במדיה, זולת אביזרת שעל קשיי עדותו עמדתי לעיל, על-מנת שיציגו את אילון כגורם פעיל בחיי היומיום של החברה. נטל קשירתו של אילון לפעילות של מדיה מונח לפתחן של התובעות שכנגד. הן לא הביאו ראיה פוזיטיבית שיהא בה להרים את הנטל ומה שהוצג, לא היה בו די כדי לצלוח את רף מאזן ההסתברויות.

ז. סיום פעילותה של מדיה

1. מדיה הייתה פעילה זמן קצר, מעת הקמתה בשנת 2001 עד ספטמבר 2002, אז החליט מסיקה להפסיק את פעילותו בה [עמ' 848 ש' 24 עד עמ' 849 ש' 7; עמ' 857 ש' 5-4; עמ' 858 ש' 25-23; עמ' 1258 ש' 13-11; עמ' 1270 ש' 3-1]. הוא אישר שהיה בעל השליטה במדיה לאחר שהחזיק בכל מניותיה בעצמו ובאמצעות עמסת וחשוב מאוד [עמ' 1252 ש' 18-10]; עוד הצהיר שבמועד הפסקת פעילותה של מדיה, לא הייתה לה פעילות.
2. מסיקה תלה את הפסקת הפעילות של מדיה בכך שהיא לא צלחה והוא הבין שאינו יכול לקיים שליטה מספקת בתנועת הכספים בה [עמ' 1252 ש' 25 עד עמ' 1253 ש' 3; עמ' 1255 ש' 10-7; עמ' 1269 ש' 18-10]. בהמשך מסר גרסה שונה לפיה היעדר שליטתו במדיה נבע מניהולה בפועל על-ידי אילון וברקוביץ [עמ' 1271 ש' 8-9]; לגרסה זו לא היה זכר עת דן מסיקה במעלות ניהולה של מדיה על-ידי איש אמונו, אביזרת [עמ' 1253 ש' 13, עמ' 1255 ש' 24 עד עמ' 1256 ש' 3]. עדותו על כך לא הייתה עקבית אלא משתנה ומתפתחת.
3. כאשר החליט מסיקה לסיים את פעילות מדיה, העביר אביזרת בהוראתו את מניותיו – חלקן לעמסת וחלקן לחשוב מאוד, ושוחרר מכל קשר לחברה; יותר מאוחר שוחרר גם מערבותו לה. זה היה לפני שאילון התחיל לפעול במדיה השניה [עמ' 971 ש' 19 עד עמ' 972 ש' 11, עמ' 972 ש' 26-19; עמ' 979 ש' 23 עד עמ' 980 ש' 23]. העברת מניותיו של אביזרת לחברות של מסיקה נעשתה ביום 5.8.2002 [נספח 6 ב-ת/2; עדות מסיקה בעמ' 1154 ש' 21-10 ועמ' 1155 ש' 21-1]. אביזרת אישר את חתימתו על המסמכים הקשורים בכך ומסר שחתם על מה שנדרש בהוראת מסיקה, בלי לשאול שאלות [עמ' 977 ש' 19 עד עמ' 978 ש' 2; עמ' 981 ש' 9-3, 22].
4. לאביזרת אמר מסיקה שברצונו לסגור את מדיה מכיוון שאינו בשליטה לגבי פעילותה; לא ניתן לו הסבר מעבר לכך [עמ' 988 ש' 19-16; עמ' 989 ש' 6-4]. נאמר לאביזרת שזה נעשה בידיעת אילון; הוא פנה אליו ולא קיבל ממנו הסבר [שם ובעמ' 989 ש' 11-10]. אביזרת טען שמצבה של החברה לא הצדיק זאת והייתה בה פעילות [עמ' 989 ש' 20-15; עמ' 997 ש' 4-2; עמ' 1031 ש' 26-22]. הפסקת הפעילות הייתה כרוכה בפיטוריו של אביזרת. כל מעייניו היו נתונים לביטול ערבותו לחשבון מדיה בבנק; רק בחלוף זמן עלה בידו לבטלה [עמ' 997 ש' 8 עד עמ' 999 ש' 3].

ח. מדיה השניה

1. אילון מסר שמדיה פעלה כחודש-חודשיים אחרי שהתאגדה עד לתאריך בו הוא פתח את מדיה שלו, היא מדיה השניה [עמ' 609 ש' 12-10]; הוא כפר בכך שפתח את מדיה שלו בידיעה שמדיה הקיימת מעבירה אליו את פעילותה וטען כי מסיקה 'שרף' את כל קשריו במדיה – עם מפיקים, עם ברקוביץ ועם ציונה ופיטר את אביזרת שעבד בחברה [עמ' 609 ש' 23-15]. מי שהיו אחראים על הפעילות במדיה היו רוברט וציונה [עמ' 608 ש' 22-21]. את ידיעתו על-אודות הנעשה במדיה תלה אילון באביזרת ורעייתו וטען כי ציונה עמדה בקשר יומיומי עם גיסו [עמ' 610 ש' 26-21].
2. בתצהירו העיד אילון שהיה בעלים של חברה להפצת כרטיסים בשם מדיה מופע ובידור 2003 בע"מ, היא מדיה השניה [סע' 44 ב-ת/2]. כבר נאמר שבקיאותו בעדותו הראשית הייתה אפסית; כאשר נשאל על כך בחקירה נגדית השיב שאינו זוכר. אחר-כך אישר שאכן הייתה חברה כזו; מניותיה (או לפחות רובן) היו בבעלותו [עמ' 3, 4]. בהמשך נזכר אילון שהיה בעל מניות יחיד במדיה השניה [עמ' 350 ש' 6-5; עמ' 381 ש' 5-4]. החברה הייתה פעילה כחמש-עשרה שנה לפני מתן עדותו בהליך דנן; בחלוף זמן כה רב, מעל שבע שנים, הוא לא שמר תיעוד לגבי הפעילות בה [עמ' 348 ש' 5-2, עמ' 349 ש' 18-15, עמ' 350 ש' 20-13, עמ' 354 ש' 21]. אין לקבוע ממצא לחובת אילון בתביעה שכנגד בשל כך שלא דייק בציון שמה של מדיה שלו בתצהירו [ר' סע' 44 ב-ת/2 ועמ' 383 ש' 13-6, עמ' 384 ש' 6]. הדבר מתיישב עם חוסר אמינותו אך אין בו די כדי לחייבו באיזה שהוא אופן בתביעת מדיה ועמסת נגדו.
3. אילון אישר כי החברה בבעלותו נקראה 'מדיה' משום שנועדה להמשיך פעילות של חברה באותו שם שהייתה של גיסו והועברה אחר-כך למדיה של מסיקה. החברה שלו המשיכה את פעילות מדיה הקודמת שהייתה של מסיקה [עמ' 380 ש' 13-1; עמ' 656 ש' 3-1, 16, 23-21]. בהמשך שלל זאת וטען כי מדיה שלו נקראה כך לא משום שהמשיכה את פעילות החברה של מסיקה אלא בגלל שעסקה באותו תחום [עמ' 669 ש' 25-23].
4. על קשיי עדותו של ברקוביץ במונחי מהימנות עמדתי לעיל. עד כדי כך הקפיד גיסו של אילון לשלול כל דבר שעשוי להיות מיוחס לאילון, עד שטען שאינו יודע דבר על הקמת מדיה השניה [עמ' 1762 ש' 22-18]. אחר-כך שינה טעמו וטען כי יש לו זיכרון עמום בנושא, אך הוא לא היה קשור לחברה זו [עמ' 1763 ש' 5-2]. כשהוצג לו שדווקא אילון הוא שקשר אותו למדיה השניה השניה, ענה: "נכון" [עמ' 1764 ש' 19-18]. אילו הייתה עדותו של ברקוביץ עדות אמת כנה, לא היה עמל להימנע מכל אזכור של אילון, ולו גם לגבי חברה שאין מחלוקת על כך שאילון היה בעליה [ר' גם עמ' 1765 ש' 8-7]. כאשר עומת ברקוביץ עם עדותו של אביזרת, לפיה נקרא לפגישה עם אילון וברקוביץ ובה הוצע לו לנהל את מדיה השניה, אמר: "אין לי מושג על מה אתה מדבר. יכול להיות שהיה דבר כזה, אני לא זוכר" [עמ' 1767 ש' 4-3]. הוצע לו כי בעליה של מדיה השניה היו הוא ואילון, ואזי ענה: "אני לא זוכר. [...] אני לא חושב, אבל אני לא זוכר" [עמ' 1768 ש' 13-4]. כבהקשרים אחרים שנדונו קודם, כך גם בהקשר זה נחווה היעדר הזיכרון בו לקה ככוזב.
5. לשם הפעלת מדיה השניה על-ידי אילון, שותפים בחברה קיימת בשם חמישה בוקרים העבירו לו את המניות בה והוא שינה את שמה; זה נעשה בשנת 2003 [עמ' 381 ש' 2-1; עמ' 382 ש' 2-1; עמ' 383 ש' 5-1; עמ' 384 ש' 22-20 ו-נ/1; עמ' 683]. אחד השותפים בחברה חמישה בוקרים היה ששון דדוש, לו היה קשר עם אילון בעסק הבורקס שלו [עמ' 381 26-13]. מדובר באותו דדוש אשר נזכר לעיל בנוגע לחברה אילון אל דדוש. שינוי השם בחברה חמישה בוקרים למדיה השניה נעשה באוקטובר 2002 [נ/1]. אילון לא חלק על כך שהדבר נועד לתחילת פעילותו בה, וכן על כך שמדיה הקודמת הייתה פעילה רק בשנים 2001 ו-2002 [עמ' 389 ש' 15-6].
6. אילון הודה שהפסקת הפעילות במדיה והתחלת פעילות במדיה השניה היה מהלך שתואם בינו לבין מסיקה ונעשה בהסכמה [עמ' 607 ש' 25-20; עמ' 608 ש' 806]. בה בעת שב וטען שמדיה שלו לא לקחה פעילות ממדיה של מסיקה ולא קיבלה ממנה זכויות או מופעים להפצה [עמ' 608 ש' 5, 17-11; עמ' 609 ש' 14-11]. אביזרת שהועסק במדיה של מסיקה עבד גם במדיה של אילון ולמעשה ניהל אותה; ציונה עבדה רק בחברה של מסיקה ולא אצל אילון [עמ' 651 ש' 18 עד עמ' 652 ש' 9; עמ' 652 ש' 20-18; עמ' 690 ש' 25-19].
7. אילון טען ששילם למסיקה ב-2003 את כל מה שהיה עליו לשלם עבור השימוש בשם מדיה וכל פעילות שהייתה והועברה אליו, אותה הגדיר כך: "אם הוא היה שם איזה מקדמה אצל הצגה, משהו כזה, לא מעבר לזה"; דובר בכמה עשרות אלפים [עמ' 663 ש' 6-1, 17-14; עמ' 664 ש' 12]. לטענתו נערכה אז התחשבנות על כל דבר שמדיה שלו הייתה עשויה לקבל ממדיה של מסיקה [עמ' 664 ש' 8-1, 26-22]. הוא לא זכר מה הועבר ממדיה האחת לשנייה, טען כי יתכן שדובר במחשב או בהתחשבנות לגבי הצגה אחת שנותרה פתוחה, הצהיר שהכול שולם בזמן אמת והדגיש כי מעולם לא קיבל ממסיקה דרישה על חוב שנותר בשל כך [עמ' 665 ש' 23-18]. בהמשך עדותו שלל זאת ועתה טען שכל הפעילות במדיה שלו נוצרה על-ידו ולא הייתה כל התחשבנות על כך בינו לבין מסיקה [עמ' 670 ש' 19-18; עמ' 671 ש' 21-20; עמ' 672 ש' 2-1].
8. אילון לא גילה נאמנות לגרסה אחת לאורך זמן. הוא מסר גרסה נוספת, שונה: אם הייתה התחשבנות בגין דבר-מה שעבר מהחברה האחת לאחרת, היא נערכה באופן מידי ונגעה לציוד משרדי, לא לפעילות הפצת כרטיסים למופעים; אילון אמר שאינו זוכר זאת וטען כי אם הייתה התחשבנות – היא לא הייתה על העברת פעילות שכן החברה שלו ניזונה מגיסו ברקוביץ ומהדרן ולא ממסיקה [עמ' 673 ש' 12-7, 24-21; עמ' 674 ש' 4-3]. עוד טען כי מסיקה סגר את מדיה שלו כי לא הייתה בה פעילות כך שלא היה לו מה להעביר [עמ' 674 ש' 12, 24].
9. הוצגו לאילון בחקירה נגדית כל תחומי הפעילות ופריטי המלאי והציוד שלטענת מסיקה עברו ממדיה שלו למדיה השניה; אילון שלל את כולם והדגיש שמעולם לא שלח לו מסיקה חשבונית תוך דרישה לפרוע אותה. אם נדרש לשלם דבר-מה בזמן אמת, שילם אותו למדיה של מסיקה ולא נותר חוב. אילון הצהיר זאת באופן כללי ולא נקב בהתחשבנות שנערכה ביניהם לגבי משהו ספציפי; לדבריו, איננו זוכר התחשבנות שנעשתה בנושא מסוים [עמ' 691 ש' 20-19, 26-25; עמ' 693 ש' 8-6, 17-16; עמ' 694 ש' 3-1; עמ' 695 ש' 4-3, 10-8].
10. מדיה השניה התקיימה מעמלות הפצה של מופעים בתחום הבידור, כמדיה שקדמה לה; היא הייתה פעילה במשך כשנה [עמ' 380 ש' 22; עמ' 390 ש' 5-3, 13-7; עמ' 643 ש' 19-18]. במדיה השניה נרשמה כדירקטור חב' עטרה ואחר-כך רעייתו של אילון [עמ' 675 ש' 25 עד עמ' 676 ש' 15]. אביזרת ניהל אותה עבור אילון; כשעזב, תמה הפעילות בה [עמ' 697 ש' 11-10, 26-25].
11. אביזרת הצהיר שפעילותה של מדיה הקודמת נמשכה במדיה השניה של אילון [סע' 5 ב-נ/10]. מעדותו לפני עלה כי דובר באמירה ששמע מפי מסיקה ובמסקנה שלו; הוא בא לכלל דעה זו לאחר שעבד גם במדיה השניה, ראה שכל הפעילות בה זהה לפעילות במדיה הקודמת ולמעשה ממשיכה אותה, וגם השם 'מדיה' לא השתנה [עמ' 994 ש' 11-7, 25-18]. לדברי אביזרת, שבוע לאחר שהופסקה עבודתו במדיה פנה אליו אילון, הודיעו כי הוא לקח את פעילותה וביקש שיבוא לעבוד אצלו וימשיך לנהל את החברה. אביזרת הגיע לפגישה עם אילון וברקוביץ, סיכם עימם את תנאי עבודתו והמשיך בניהול החברה אצל אילון [עמ' 996 ש' 26-7].
12. אביזרת נשאל במפורש אם פעילות שנוצרה במדיה הניבה הכנסות שהתקבלו במדיה השניה וטען באופן עקבי כי אינו זוכר [עמ' 999 ש' 13-4, 19]. גם כאשר נשאל על הפן הכספי של עבודתו במדיה השניה דבק בהיעדר זיכרון. הוא שב והדגיש שלא היה מעורב כלל בהתחשבנות בין מסיקה ואילון ואינו יודע דבר על-אודות פרטיה [עמ' 1000 ש' 13-10, 23; עמ' 1001 ש' 9-1; עמ' 1002 ש' 15-12; עמ' 1003 ש' 10-5; עמ' 1006 ש' 13-6]. אביזרת הודה שהוא עצמו לא העביר פעילות ממדיה האחת למדיה השניה אלא המשיך בעבודתו בלי לשאול שאלות [עמ' 1002 ש' 9-8, 17]. כשנשאל מה הוא יודע על העברת זכויות ממדיה האחת לשניה, ענה: "אפס ידיעה ממש, אני לא יודע, אין לי מושג אפילו, איך הם התחשבנו. הם היו חברים מצוינים, עשו עסקים ביחד, לא, אף פעם לא עלה בדעתי לשאול, גם" [עמ' 1010 ש' 12-10].
13. אביזרת לא ידע אם נערך בין מסיקה לאילון הסכם בנוגע להעברת פעילות כזו או אחרת או אם הוצאה חשבונית או דרישת תשלום לצרכי ההתחשבנות [עמ' 1010 ש' 14-10; עמ' 1013 ש' 24 עד עמ' 1014 ש' 9]. תחילה טען כי לדעתו, המופע 'שלגיה' של שלמה צח והפסטיגל של מיקי פלד עברו ממדיה למדיה השניה; אחר כך אישר שאינו מכיר רשימת מופעים שעברו מהחברה האחת לאחרת [עמ' 1012 ש' 16-7; עמ' 1013 ש' 4-3]. בדברו על זכויות שעברו ממדיה האחת לשנייה הדגיש שידיעתו נשענת על הנחה והצהיר שאינו יודע אם הדבר נעשה בתשלום ולא עסק בכך [עמ' 1028 ש' 8-4]. עדותו של אביזרת על פרטי ההתחשבנות עם המפיק מיקי פלד והתשלום לו עבור הפסטיגל לא הייתה עקבית וחשפה היעדר ידיעה ממשית [עמ' 1033 ש' 22 עד עמ' 1035 ש' 20]. בסופו של יום לא היה בעדותו לבסס את טענת התביעה שכנגד כי רכישת מופעים נעשתה על-ידי מדיה, במימונה, תוך שרווחי הפצת הכרטיסים להם הופקו במדיה השניה.
14. עוד התחוור מעדותו של אביזרת כי במהלך עבודתו במדיה לא היה מעורב בענייני כספים או במצב חשבון הבנק [עמ' 1011 ש' 9-2; עמ' 1019 ש' 25 עד עמ' 1020 ש' 8]. גם במדיה השניה לא הייתה לו נגיעה לתחום הכספי [עמ' 1001 ש' 13-10]. אביזרת שב ואמר שאינו יודע אם מכירת כרטיסים לפסטיגל שנעשתה במדיה הניבה הכנסות שהתקבלו במדיה השניה והרחיק עצמו מכל קשר לכך [עמ' 1004 ש' 8 עד עמ' 1005 ש' 9]. כשתמה עבודתו במדיה השניה, לא נטל עמו תיעוד ואין בידו אסמכתות לגבי הפעילות שנעשתה בה [עמ' 1003 ש' 25-23]. אביזרת ציין שאינו יודע איך סגר אילון את מדיה שלו; הפעילות בה ירדה בהדרגה והוא עבד בשנת 2004 במשרה חלקית במדיה השניה ובמשרה נוספת בעסק אחר של מסיקה [עמ' 1008 ש' 16 עד עמ' 1010 ש' 3].
15. בתצהירו טען אביזרת כי שני כלי רכב הועברו ממדיה למדיה השניה [סע' 10 ב-נ/10]. הוא לא ידע לומר דבר-מה מעבר לכך והצהיר שאינו יודע אם זה נעשה במתנה או בתשלום וגם לא עסק בכך [עמ' 1027 ש' 16-3]. אביזרת לא ידע דבר על התחשבנות בין מסיקה לבין אילון לגבי העברת המשרד של מדיה למדיה השניה ומסר שלאחר זמן קצר, חודש או חודשיים, המשרד הועבר על-ידי אילון למקום אחר [עמ' 1030 ש' 16-2].
16. ניכר שאין לאביזרת ידיעה ממשית, פרטנית ופוזיטיבית – זאת בשונה מהנחות וחשיפה לקטעי שמועות, על-אודות מה שנקבע, אם נקבע, בין מסיקה לאילון בנוגע להפסקת פעילותה של מדיה ותחילת פעילותה של מדיה השניה. מדובר בעדות של מי שמחויב למסיקה; לאי-מתן עדות על-ידו שתמכה בקיום בחוב של אילון בשל פעילות מדיה השניה כנטען בתביעה נגדו יש ליתן משקל ומשמעות. יתרה מכך, אילו סוכם בין מסיקה לאילון כי מדיה השניה תמשיך את פעילותה של מדיה הקודמת, אזי ניתן היה לצפות לרצף בפעילותן, לרבות בהעסקתו של אביזרת כמנהל בהן. הוא העיד דווקא על היעדר רצף כזה: כשסיים מסיקה את פעילותה של מדיה הוא פוטר ממנה, מצא עבודה במקום אחר ורק לאחר מכן פנה אליו אילון וביקש להעסיקו במדיה שלו. הדברים אינם מתיישבים עם קיומה של הסכמה מן הסוג שעליו נסמכו טענות התביעה שכנגד.
17. עד נוסף שנשמע מטעם התובעות שכנגד היה מיקי פלד, מפיק הפסטיגל (להלן פלד). עדותו לא סייעה להשלים פגמים וחסרים בראיות שהובאו להוכחת התביעה שכנגד.
18. פלד עבד עם משרד כרטיסים בחדרה שנשא את שמה של מדיה [עמ' 1632 ש' 24 עד עמ' 1633 ש' 8]. תחילה אישר שאילון היה קשור בעקיפין למדיה והיה שותף במשרד שהפיץ כרטיסים למופעים שלו באזור חדרה והסביבה; אחר-כך סייג ואמר שאילון היה קשור אך אינו יודע אם היה שותף [עמ' 1634 ש' 23-19; עמ' 4-3]. פלד לא ידע לקשור באורח פוזיטיבי ברור בין אביזרת או מסיקה לבין פעילותה של מדיה [עמ' 1632 ש' 15-7, עמ' 1634 ש' 6-1, עמ' 1635 ש' 17-16, עמ' 1636 ש' 8-7]; לדבריו, אילון היה יותר דומיננטי [עמ' 1636 ש' 1]. את השם מסיקה כלל לא הכיר [עמ' 1648 ש' 24-22].
19. אחר-כך הסביר פלד שהכיר את אילון על-בסיס קשר המשפחה בינו לבין ברקוביץ, שהיה מפיץ של פלד במשך שנים רבות [עמ' 1631 ש' 23-20; עמ' 1640 ש' 15-7]. פלד לא ידע מי היו שותפיו של ברקוביץ בעסקיו בהדרן, גם לא על קשר בינו לבין מדיה; הדברים חרגו מקשריו העסקיים של פלד עם ברקוביץ [עמ' 1640 ש' 19, 25; עמ' 1641 ש' 10-1]. בהמשך נזכר פלד כי ברקוביץ ניהל את הקשר בינו לבין מה שכינה משרד הכרטיסים בחדרה; הוא ציין שאת אילון אינו זוכר בהקשר זה. פלד ידע שהם גיסים ולא התעניין בקשרים העסקיים ביניהם [עמ' 1646 ש' 21 עד עמ' 1647 ש' 12]. עדותו של פלד על זיקה של אילון למדיה לא הייתה החלטית ונסמכה במידה רבה על ידיעת הקשר בינו לבין ברקוביץ גיסו.
20. פלד שלל כל קשר של מדיה להפצת כרטיסים למופע הפסטיגל בחיפה והצהיר כי לשם כך היה מפיץ ראשי בחיפה [עמ' 1636 ש' 26-19]. לדבריו, עם החברה בחדרה עבד רק פעם או פעמיים בסוף שנות ה-90 או בתחילת שנות ה-2000 [עמ' 1637 ש' 4-1, 12-8, 22-16]. פלד שלל הופעה של הפסטיגל בתיאטרון הצפון וסבר שמדיה רכשה כרטיסים להפצת מופעי הפסטיגל בכפר-בלום [עמ' 1641 ש' 18-17; עמ' 1464 ש' 13-8]. עדותו על כך לא הייתה החלטית אלא מסויגת [ח"נ עמ' 1653 ש' 16-9, 23-19]. פלד הודה כי אינו יודע אם התקשרותו הייתה עם מדיה או שמא עם מדיה השניה [ח"נ עמ' 1650 ש' 8-1].
21. לא היה בעדותו של פלד כדי להוכיח כהוא זה את הטענה כי הפצת כרטיסים לפסטיגל שנעשתה במדיה הניבה רווחים שהתקבלו במדיה השניה. בניגוד לעדות מסיקה שביקש לצייר מציאות בה חלק ניכר של התשלום עבור הפסטיגל הועבר לפלד מראש, לפני המופע, העיד פלד כי לפני המופע שולם רק חלק סמלי ואילו רוב הכסף מועבר במהלך המופע או קצת אחריו, זאת ביחס לעסקות שנסגרו כמה חודשים לפני המופע [עמ' 1639 ש' 19-8]. גם זו עדות שלא תמכה בגרסת מסיקה אלא דווקא סתרה אותה; על-פיה, למצער חלק הארי של התשלום עבור הפסטיגל שעלה על הבמה בתקופת פעילותה של מדיה השניה שולם על-ידה, לא על-ידי מדיה שקדמה לה.
22. בהשערה של פלד כי תשלום 200,000 ₪ על-ידי מדיה עשוי להיזקף לשבע הופעות בכפר-בלום אין לסייע לתביעה שכנגד [עמ' 1644 ש' 13-6]; באותה מידה, זו עשויה להיות הוצאה שטיבה הממשי לא הוכח. ממילא לא הוכח שזו הוצאה שמדיה נשאה בה תוך שהפעילות בגינה יצרה הכנסה למדיה השניה. פלד לא התבקש לאתר תיעוד על-אודות התקשרותו עם מדיה לשם הצגתה במהלך עדותו [ח"נ עמ' 1648 ש' 13-5]. הוא ציין שאינו יודע אם השיקים בסך 200,000 ₪ אשר הוצגו לו נפרעו וטען כי לפני המופעים קיבל בדרך-כלל שיקים לביטחון; התשלום בפועל נעשה לאחר המופע, תוך שינויים וגמישות מצדו בעריכת חשבון סופי [ח"נ עמ' 1649 ש' 24-15; עמ' 1650 ש' 20 עד עמ' 1651 ש' 2]. פלד לא זכר מה היה מתווה העסקה עם משרד הכרטיסים בחדרה וכיצד נעשתה ההתחשבנות עמו לפני המופע ואחריו [ח"נ עמ' 1652 ש' 4-1]. נובע מכך שהשיקים שהוצגו לפלד בידי התובעות שכנגד אינם ראיה לתשלום הסופי שבוצע לפלד בפועל; על כך לא הוצגה ראיה.

ט. אי-הוכחת חוב של אילון למדיה (או לעמסת מכוח מדיה)

1. לא עלה בידי התובעות שכנגד להוכיח באופן פרטני, מדוקדק ומשכנע חוב שמקורו בהעברה של פעילות מדיה למדיה השניה. ביתר שאת, לא הוכח חוב כזה שעל אילון לשלמו באופן אישי מכוח התחייבות שנטל על עצמו. אפילו נערכה העברת פעילות בין החברה האחת לאחרת, והדבר לא הוכח די הצורך, הנחת המוצא היא שעל ההתחשבנות בגינה להיערך בין החברות ולא אל-מול אילון באופן אישי. הנטל להוכחת חיוב אישי כזה חל על מדיה ועמסת אך הוא לא הורם.
2. אין בנמצא הסכם כתוב או שטר העברת מניות שיעיד כי פעילות מדיה הועברה למדיה השניה. נוכח קיומו של מסמך בכתב שביטא הסכמה של מסיקה לפתיחת חברה בשם מדיה בידי אילון, העדרו של מסמך לגבי העברת הפעילות והתחשבנות שיש לערוך בגינה הוא חסר מהדהד ויש לו משקל ומשמעות. הדבר נכון ביתר שאת נוכח עדותו של מסיקה כי משגמלה בו החלטה לסיים את הפעילות במדיה, יכול היה למכור אותה לגוף חיצוני, אך הטוב ביותר היה להעבירה למדיה של אילון [עמ' 1270 ש' 18-12; עמ' 1271 ש' 13-8]. הוא לא נתן הסבר לכך שהעברת הפעילות לא נעשתה על-ידי העברת מניות מדיה שלו לאילון או לחברה או אדם מטעם אילון, ומה טעם נדרש אילון לפתוח חברה חדשה לאותה תכלית. החסר נזקף לחובת התובעות שכנגד.
3. מסיקה מסר עדות לא עקבית, משתנה ואף סותרת בכל הנוגע לחוב שייחס לאילון. לעיל נזכרה עדותו לגבי חוב של אילון בסך 68,000 ₪ על-בסיס הכרטסות שהוצגו בנוגע לתביעה העיקרית. מסיקה טען כי מעבר לכרטסות הללו, יש עוד יתרות חוב של אילון למדיה; כשהחל למסור עדות בחקירה נגדית טען שאין בידו להציגן שכן כל מעייניו היו נתונים לכרטסת שביסוד התביעה העיקרית [עמ' 850 ש' 20-17; עמ' 851 ש' 4-1, 14-12]. אילו היו בנמצא כרטסות שמצדדות בחוב אילון למדיה ועמסת, היה על מסיקה לצרפן לתצהירו שניתן לתמיכת התביעה שכנגד; משהחלה חקירתו הנגדית, הוחמץ המועד לעשות כן.
4. מסיקה טען שכל חובות מדיה שנותרו בתום פעילותה נפרעו בידי עמסת; בשל כך גם עמסת, לא רק מדיה, תובעת בתביעה שכנגד [עמ' 1185 ש' 23-16; עמ' 1250 ש' 23-11; עמ' 1253 ש' 6-5; עמ' 1262 ש' 21-18; עמ' 1263 ש' 7-3, 25-23; עמ' 1265 ש' 16-15; עמ' 1280 ש' 20 עד עמ' 1281 ש' 10; עמ' 1297 ש' 7-6, 20-17; עמ' 1298 ש' 8-4]. עוד טען כי זכויות מדיה כלפי אילון הומחו לעמסת. מסיקה סתר עצמו כשנדרש לבאר אם דובר בהמחאת זכות שנעשתה על-פה או במסמך בכתב [סע' 23 ב-נ/7; השוו עמ' 1279 ש' 11-4 לעמ' 1280 ש' 14-6]. מסיקה סתר את עדותו כי עמסת ערבה לחשבון מדיה בבנק וטען שרק הוא ערב לחשבון [השוו עמ' 1263 ש' 13-12 לעמ' 1317 ש' 24-23]. לבסוף טען, במענה לשאלת בית-המשפט, כי אין חשיבות מהותית לאבחנה בין עמסת לבין מדיה, ודובר על התחשבנות פנימית ביניהן [עמ' 1301 ש' 24-12].
5. מסיקה טען שלמדיה יש כרטסת בעמסת; היא לא הוצגה במלואה כדי להוכיח שעמסת כיסתה את חובותיה של מדיה שנוצרו משום שאילון לא שילם עבור פעילות שקיבל. בהצגתו של תיעוד חלקי, ברירני, של כרטסת מדיה בעמסת אין די [עמ' 1187 ש' 6-1, 16-14, 26-24]. ממילא נקבע כי נוכח עדות מסיקה על-אודות אופן התנהלותו ביחס לכרטסות, אליה קשר לא רק את עמסת אלא גם את מדיה, הרישום בכרטסות שלהן אינו ראוי לאמון וטעון הוכחה ותיקוף דקדקנים באמצעות מסמכים חיצוניים לכרטסות. הוכחה ותיקוף כאלה לא סופקו. יש בכך כדי להשליך באורח מהותי על קטעי המסמכים שבאמצעותם ביקש מסיקה להוכיח את החוב שיחס לאילון. לשם הוכחת החוב, לא הוגשה חוות-דעת חשבונאית שביסודה תיעוד מלא, רציף ושלם. מסיקה אישר כי בעניין זה לא נדרש המומחה מטעמו, רו"ח בנבנישתי, להכין חוות-דעת [עמ' 1367 ש' 24 עד עמ' 1368 ש' 1]. חלף הצגת תיעוד מלא ושלם והגשת חוות-דעת לגביו סבר מסיקה שיעלה בידו להוכיח את התביעה שכנגד על-סמך אסופת מסמכים ספוראדיים, מזדמנים, כשמדי פעם הוא שולף ומציג מסמך חדש שלא נזכר קודם ולא צורף לתצהיריו [ר' למשל עמ' 1188 ו-ת/16]. לא כך מוכיחים תביעה, והדברים ידועים.
6. מסיקה הצביע על רו"ח רחמים, רואה-החשבון של מדיה, כמי שיעיד על כך ויציג תיעוד להוכחת כיסוי חובותיה של מדיה באמצעות עמסת [עמ' 1264 ש' 26-16; עמ' 1278 ש' 3-1; עמ' 1279 ש' 20-14]. להלן אדון בעדותו של רו"ח רחמים; הררי ההבטחות שהבטיח מסיקה לגביה התנפצו אל קרקע המציאות ולא נותר מהן דבר. מסיקה עצמו לא הציג תיעוד ברור, חד-משמעי, לשם הוכחת הטענה: מצד אחד, טען כי מסמך שצירף לתצהירו מציג יתרה שמבטאת את חוב מדיה לעמסת בשל פירעון חובותיה; מצד שני, הודה כי אפשר שהביטוי 'חייבים שונים' במסמך זה כולל גם חובות אחרים שאין להם קשר להתדיינות כאן. הגדיל מסיקה לעשות באומרו כי יתכן שחלק מהחוב במסמך זה הוא של אילון או של חב' עטרה [נספח כח ב-נ/7 ועמ' 1266 ש' 15-3]. חב' עטרה לא נתבעה כאן ולא ניתן לייחס לאילון חוב שלה, אם יש כזה. מסיקה אישר שלהוכחת ההתחשבנות בין עמסת למדיה אין תיעוד של קבלות אלא רק כרטסות של עמסת ומדיה [עמ' 1276 ש' 24-10; עמ' 1277 ש' 26-23]. נקבע לעיל כי בכרטסות כאלה, מבית היוצר של מסיקה, אין די לקביעת ממצא.
7. בתביעה שכנגד יוחס לאילון חוב הלוואה בסך 187,000 ₪ [ר' להלן בחלק יג]. מסיקה הודה כי אינו יכול להצביע על חוב שלו לעמסת ולבססו מעבר לסכום זה; יתרת התביעה שכנגד היא חוב של אילון למדיה [עמ' 1249 ש' 21; עמ' 1281 ש' 25-15]. את הוכחת קיומו של חוב שחורג מהסך של 187,000 ₪ הותיר מסיקה לרו"ח רחמים והצהיר כי בעדותו יציג הלה את מאזן מדיה ויספק לו הסברים [עמ' 1250 ש' 13-11]. אף זו הבטחה שלא מומשה.
8. בחקירה נגדית הוצג למסיקה דף בודד ממאזן 2005 [ת/15; עמ' 1184-1183]; הוא מסר שאינו יודע אם במועד מתן עדותו, מאזן 2004 עדיין קיים [עמ' 1183 ש' 22-20]. לפי ת/15, יתרת החוב לעמסת מחייבים שונים לשנת 2004 היא 1,514,274 ₪; לא פורט בו מי הם החייבים ומה חלקו של כל אחד מהם בחוב הכולל [עמ' 1184 ש' 21-17; עמ' 1185 ש' 14-10]. מסמך זה אינו מבסס אפוא את החוב שיוחס לאילון, בין לעמסת ובין למדיה.
9. זאת ועוד. לפי עדות מסיקה, צריך היה מלוא חובו הנטען של אילון בגין העברת הפעילות ממדיה האחת לאחרת לבוא לידי ביטוי ב-ת/15, אלא שאין התאמה בין הסכום במסמך זה לבין טענות התביעה שכנגד. מסיקה לא ידע להסביר זאת והודה בחסרונו של תיעוד דרוש להוכחת טענותיו [עמ' 1185 ש' 26-24]. כאשר ניסה לספק לכך הסבר, הלך והסתבך. הוא טען שלעמסת בדרך-כלל אין חייבים, גם לא מעסקות מקרקעין, ולכן ניתן להניח שכל החוב במסמך ת/15 הוא חובו של אילון בגין פעילות מדיה. הדבר אינו תואם את גרסתו של מסיקה כי סכום התביעה שכנגד הועמד רק על מחצית חובו הממשי של אילון שהסתכם ב-3,241,338 ₪ [ר' עמ' 1186 ש' 23-16, עמ' 1266 ש' 23 עד עמ' 1267 ש' 10].
10. מסיקה הודה שאין בידו להוכיח חוב של אילון למדיה או עמסת בסך של כ-3.2 מיליון ₪ ותלה זאת בקושי 'לצבוע' סכומים במסמכיו ובכך שסכום כזה לא מופיע במאזנים [עמ' 1267 ש' 10-8; עמ' 1268 ש' 3-1]. כך אמר: "אני יכול לרשום במאזן רק דברים מוחשיים. [...] כמו שיק [...]. העברה של אבא של אביב אילון אלי, זה תנועה. אם היתה כזאת תנועה, אז היה נרשם במאזן. היות ואין כלום, אז זה לא רשום במאזן" [עמ' 1268 ש' 11-8]. שוב ושוב ניכר פער בין הגרסה והיומרה לבין היעדר יכולת לספק לה הוכחה, זאת גם בהינתן הרישום והעריכה 'ביד חופשית' של מסמכי הנהלת החשבונות של מסיקה.
11. לא עלה בידי מסיקה להציג כרטסת שתבטא את ההתחשבנות הנטענת שלשיטתו יש לערוך בין מדיה למדיה השניה [עמ' 1199 ש' 15 עד עמ' 1200 ש' 2]; הוא הודה שאין בידיו מסמך לגבי פרטי ההתחשבנות ומרכיביה [עמ' 1200 ש' 15-7]. גם בהקשר זה טען כי להוכחת הפן החשבונאי של העברת פעילות מדיה האחת לאחרת יעיד רו"ח רחמים [עמ' 1200 ש' 6-3]. דא עקא, רו"ח רחמים לא סיפק כל ראיה בעניין זה, שהוא מהותי לתביעה שכנגד, והוא נותר ללא הוכחה.
12. כל הקשיים והחסרים שנמנו לעיל יפים גם לגבי קטעי המסמכים שצירף מסיקה לתצהירו לשם הוכחת חובו הנטען של אילון למדיה ועמסת בשל העברת הפעילות למדיה שלו [נספחי ה(1) עד ה(15) ב-נ/7]. מסיקה הודה שהוא לא עסק באיתור מסמכים הנוגעים בדבר אלא שלח פקידה לטפל בכך; עדותה לא נשמעה ואין כל ראיה לכך שהוצג התיעוד הרלוונטי במלואו ללא השמטה [עמ' 1288 ש' 22-19]. מסיקה נתלה בטענה כי התיעוד של מדיה עבר למדיה של אילון, ולכן אין בידו להציגו; בהמשך נאלץ להודות שלא אלה הם פני הדברים ואישר שנותרו ברשותו מסמכים של מדיה [עמ' 1300 ש' 6-2 והשוו לעמ' 1299 ש' 22-20]. אף זה תו מאפיין שחזר על עצמו גם בעדות מסיקה וגם בעדות אילון, ולא עורר אמון; כל אחד מהם טען בתורו לאירוע שהיה כרוך בשלילת כל התיעוד הרלוונטי ממנו, ואחר מכן נאלץ לסייג ולהודות כי חלק מהתיעוד דווקא נמצא ברשותו, ללא כל ניסיון להבחין בין מה שאינו למה שישנו.
13. בהמשך יובהר כי תביעת מדיה ועמסת נגד אילון הייתה בשלה בעת שנפתח תיק חיפה, אף קודם לכן [ר' להלן בחלק יא]. מסיקה נקט שיהוי קיצוני, לא מוסבר, בהגשתה. במציאות זו, חסרונם הנטען של מסמכים הדרושים להוכחת חוב אילון למדיה מונח לפתחן של התובעות שכנגד. אם נגרם להן נזק ראייתי בשל השיהוי בו לקו, זהו נזק שהן יצרו במו ידן.
14. למעלה מן הצורך, אדרש לכמה דוגמות מן התיעוד שעליו הושתתו סכומי התביעה שכנגד.
15. מסיקה טען שעבור רכישת הזיכיון מהדרן לשם הקמת מדיה שילמה עמסת 300,000 ₪, אותם דרש מאילון בשל העברת הפעילות למדיה השניה. מסיקה לא ידע כיצד שולם סכום זה. לא היה בידו להציג קבלה שניתנה לעמסת בגינו [עמ' 1289 ש' 5, 17; עמ' 1292 ש' 21-16]. מסיקה עצמו העיד שחלקו בקנית הזיכיון היה 200,000 ₪, שליש משוויו הכולל, ואילון שילם סכום זה בשיק של החברה חי את לידור [ר' לעיל בחלק ו(1)]. הדבר לא מנע ממסיקה לטעון כי עמסת שילמה עבור חלקה בזיכיון 300,000 ₪ [עמ' 1290 ש' 25 עד עמ' 1291 ש' 6; עמ' 1293 ש' 21-18]. להוכחת התשלום הסתמך מסיקה על כרטיס של מדיה בהנהלת החשבונות של עמסת [עמ' 1294 ש' 26-22]. לגבי תיעוד זה נקבע שהוא לבדו אינו מספק בסיס לממצא לטובת התובעות שכנגד. מסיקה לא הציג תיעוד חיצוני לכרטיס והשליך יהבו על עדות רו"ח רחמים [עמ' 1295 ש' 18-10].
16. מסיקה דרש מאילון 75,000 דולר; כשנשאל לפשרו של הסכום ענה: "היה איזה משהו" [עמ' 1303 ש' 20-17]. הוא שב וגולל את סיפורו של מיזם מיומנה וכישלונו הכלכלי אך לא עלה בידו להסביר למה שימש סכום זה ומה זיקתו לטענה בדבר העברת הפעילות ממדיה האחת לאחרת [עמ' 1303 ש' 25 עד עמ' 1305 ש' 4; כל הנוגע ללהקת מיומנה ידון להלן בחלק יב]. עדותו ביחס לרכיב זה בתביעה לא הייתה החלטית אלא רצופת השערות וסייגים [עמ' 1305 ש' 15, 17].
17. אם נטלו מסיקה ואילון חלק במיזם מסוים שהסתיים בכישלון, ללא רווח ותוך הפסד, הרי זה סיכון שהתממש ומסיקה אינו זכאי לשיפוי מאילון בשל חלקו בהשקעה במיזם. המיזם בקנדה, שהיה חד-פעמי, אף לא היה חלק מפעילות מדיה, לגביה נטען שהועברה לאילון – זאת בשונה מטענה לפעילות עתידית שהובטחה למדיה בידי מיומנה כמעין פיצוי על כישלון המיזם בקנדה, לגביה טען מסיקה כי מי שנהנה מפירותיה היה אילון [עמ' 1336 ש' 12 עד עמ' 1337 ש' 5]. לפי עדות מסיקה, הסך של 75,000 דולר שימש להפעלת המיזם בקנדה, לא לפעילות המשך עתידית בישראל [עמ' 1304 ש' 14 עד עמ' 1308 ש' 7]. לא הוכחה עילה שתצדיק את פסיקתו.
18. מסיקה טען כי לגבי הסך של 75,000 ₪ נערכה התחשבנות בין מדיה לעמסת, שלא הוצגה [עמ' 1308 ש' 23-9]. גם בהקשרים נוספים, רלוונטיים לתביעה שכנגד, נטען לתשלום שנעשה על-ידי מדיה וכוסה אחר-כך בידי עמסת, בלי שהוצג על כך תיעוד [עמ' 1315 ש' 20 עד עמ' 1316 ש' 1; עמ' 1316 ש' 24-15].
19. מסיקה הפגין היעדר ידיעה וחוסר בקיאות לגבי סכומים נוספים שהוצגו בתצהירו כחובו של אילון. הביטוי המסייג 'יכול להיות' חזר שוב ושוב לאורך עדותו [עמ' 1309 ש' 4, 7, 9, 11; עמ' 1310 ש' 19-17; עמ' 1315 ש' 1]. מסיקה לא ידע מי הגוף שנתן את השיקים שאת סכומיהם תבע מאילון וגם כאן נקלע להשערות חלף ידיעת העובדות לאשורן [עמ' 1312 ש' 5-4]. מסיקה טען כי מדובר בשיקים שניתנו על-ידי מדיה כשעוד הייתה פעילה אך שימשו לפעילות שבוצעה אחרי סגירתה ונעשתה במדיה השניה; כאשר נדרש לומר מתי ניתנו השיקים, קרי, לנקוב במועד שיש לו חשיבות להוכחת גרסתו ועילתו, לא ידע להשיב [עמ' 1314 ש' 3-2]. 'יכול להיות' ו'לא יודע' אינם בסיס לקביעת ממצא ולקבלת תביעה כספית. גם בהקשרים אחרים ולגבי רכיבים אחרים בתביעה שכנגד הודה מסיקה כי אין לו מענה והוא נותר במחוזות ההשערה [עמ' 1327 ש' 2, 14-6, 16, 21; עמ' 1334 ש' 16-11]. כאשר הציג דף יחיד מתוך מאזן בוחן ונדרש לנמק למה לא צורף בשלמותו, הפנה לרו"ח רחמים כמי שישיב על כך [עמ' 1334 ש' 25-17; עמ' 1336 ש' 3-1, 8].
20. גם לגבי שיקים אחרים שנכללו בתביעה שכנגד הרבה מסיקה סיפורים אך בסופו של יום את העיקר, קרי, מועד משיכתם במדיה שלו, לא הציג. עלה מדבריו כי יכול היה לבקש מצד שלישי, מוטב השיקים, קבלה בגין פירעונם; הוא לא עשה כן בלי שנתן לכך טעם [עמ' 1318 ש' 21 עד עמ' 1320 ש' 6]. אותו צד שלישי הוא פלד שנמנה על עדי התובעות שכנגד; המסמכים החסרים לא הוצגו במהלך עדותו ונותרו בגדר נעלם.
21. מסיקה לא הציג אסמכתות לפירעונם של שיקים שסכומיהם נכללו בתביעה שכנגד; כדי לחפות על החסר, שהוא מהותי בנסיבות העניין, טען שאף שיק לא חזר [ר' למשל עמ' 1317 ש' 9-6; עמ' 1319 ש' 16-14]. טענה לפירעונו של שיק אינה מוכחת בהבל פה. את פירעונו של כל שיק ושיק צריך היה להוכיח באמצעות דפי חשבון בנק; אי-הצגתם אומרת דרשני ומכוננת חסר ראייתי שפועל לחובת התובעות שכנגד. מסיקה נשאל על שיק בסך 100,000 ₪ וענה ביחס לשיק בסך 155,000 ₪; את התיעוד שחיפש במסמכי תצהירו ביחס לשיק על 100,000 ₪ לא מצא [עמ' 1322 ש' 17 עד עמ' 1323 ש' 1].
22. בתביעה נכלל תשלום עבור רכב פולקסווגן. לטענת מסיקה, הוא שירת את מדיה והועבר למדיה השניה [עמ' 1338 ש' 7 עד עמ' 1339 ש' 12]. מסיקה הודה שאין בידו להציג מסמך לגבי מכירת הרכב בסיום פעילותה של מדיה ודבק בהשערות; אף עתה שב והפנה לרו"ח רחמים כמי שיציג תיעוד רלוונטי לרכב [עמ' 1339 ש' 17-15]. תיעוד כזה לא הוצג. אין בידי לקבל שרכב נמסר ממסיקה לאילון בלי שנערכה לגביו התחשבנות מידית. רכב אינו הצגה, שלגביה עשויה להישמע טענה כי הועבר תשלום למפיק תחילה ורק בחלוף זמן מקבל הגורם המפיץ את הרווח ממכירת כרטיסיה. עסקת מכר רכב נעשית על-אתר, כנגד מסירת החזקה והעברת הבעלות בו. מסיקה לא הציג נימוק שיבאר מדוע בכל הקשור לרכב צריך היה לדחות את יום ההתחשבנות עם אילון. לבסוף, לא ידע מסיקה אם החוב בגין הרכב הוא חוב פרטי של אילון או שם שמא חוב של מדיה השניה שכלל לא נתבעה [עמ' 1339 ש' 25-18]. די בכל אלה להוביל לדחיית התביעה שכנגד לגבי הרכב. הדברים הללו יפים באותה מידה גם לגבי רכב נוסף מסוג ברלינגו; גם לגביו לא הונחה תשתית ראייתית מספקת [עמ' 1340 ש' 10-4].
23. מסיקה טען כי משרד מדיה הועבר לאילון על מלוא ציודו [עמ' 1346 ש' 26-25]. הוא לא שלט בטיבו ותוכנו של התיעוד שצורף לתצהירו להוכחת הטענה [עמ' 1347 ש' 16-10]. על-פי התיעוד שהוצג, נוצר חוב דמי-שכירות בגין השימוש במשרד מחודש מאי עד דצמבר 2001; במועד זה עדיין לא הועברה הפעילות גם לגרסת מסיקה [עמ' 1347 ש' 25-17]. חוזה השכירות של המשרד לא הוצג בלי שניתן לכך הסבר [עמ' 1348 ש' 9-3]. לא ניתן הסבר לאי-הסבת חוזה השכירות, בהסכמת המשכיר, ממדיה האחת לאחרת – פעולה פשוטה שנעשית כדבר שבשגרה עם חילופי שוכר; את אי-ביצועה לא ניתן לתרץ ביחסי החברות דאז בין אילון למסיקה שכן דובר בחיוב כלפי צד שלישי, משכיר הנכס, ולא בדבר-מה שמוגבל ליחסיהם. מסיקה לא ידע אם מדיה או עמסת שילמו דמי-שכירות למשכיר בגין תקופה שאחרי הפסקת פעילותה של מדיה; הוא הניח שהסכומים שולמו בידי עמסת, שאם לא כן הייתה נתבעת בגינם. לא הוצג מסמך שיאשר זאת. המשכיר לא זומן ליתן עדות שתתמוך בכך [עמ' 1348 ש' 23-17]. אף לא הוכחו די הצורך הוצאות נטענות בגין שיפוץ המשרד ורכישת מזגן וכספת ולא הונח בסיס מספיק לחיובו של אילון בגינם [עמ' 1348 ש' 24 עד עמ' 1349 ש' 21].
24. מסיקה נשאל מדוע לא צירף קבלות ותדפיסי בנק לגבי סכומים שנכללו בתביעה כדי להוכיחם, למרות שמדובר בתיעוד בר-השגה. כך ענה: "אתה תובע כרטסת, אז אני מציג לך כרטסת אמתית שמראה לך כולל השיק. [...] אני מראה לך כרטסת עם אסמכתאות" [עמ' 1325 ש' 10-7]. את השיק שנזכר בדבריו לא עלה בידו להציג והכרטסת נותרה בבדידותה [עמ' 1325 ש' 13, 21-20]. מסיקה לא חלק על שנמנע מהצגת תיעוד רלוונטי בלי שניתן לכך הסבר [עמ' 1331 ש' 11]. על כרטסות מסיקה כבר נאמרו דברים לעיל ויאמרו גם להלן; הן לבדן אינן ראיה לדבר.
25. מסיקה ביקש לחייב את אילון בסך של 560,000 ₪, לגביו נטען כי שולם בידי עמסת במרץ 2005 כדי לכסות את חוב מדיה בבנק הפועלים [עמ' 1340 ש' 17-15]. פעילותה של מדיה תמה, כך לפי טענת מסיקה, בספטמבר 2002. כדי שהתביעה ברכיב זה תתקבל היה עליו להוכיח ברחל-בתך-הקטנה כי החוב הנטען בבנק בסך 560,000 ₪ נוצר אך ורק בשל פעילות מדיה עד ספטמבר 2002 ולא נבע מדבר-מה שאינו קשור אליה. בהקשר זה נודעת חשיבות לכך שמסיקה היה בעל זכות חתימה בחשבון מדיה. לא הוגש תיעוד של מדיה שיראה כי הסך 560,000 ₪ נבע כולו מפעילותה עד תום 2002; בהצגת תיעוד של עמסת אין לחפות על החסר [עמ' 1341 ש' 7-4; עמ' 1343 ש' 6-2]. ודאי שאין די בהצהרתו של מסיקה כי אם היה מוגש תיעוד של מדיה אחרי מועד סגירתה, היה עולה ממנו שאין פעילות, "ואם יש פעילות, זה בעיה שלי, אני יודע לכסות אותה" [עמ' 1343 ש' 9-8].
26. שוב ושוב ניכר כי הנהלת החשבונות בחברותיו של מסיקה לא עשויה לשמש ראיה לדבר; מרחף מעליה ענן הודאתו כי עשה בה וברישום בכרטסות ככל העולה על רוחו, ללא מחויבות למציאות ובהתאם לאינטרס עצמי אד-הוק. כך, למשל, התחוור שבין הדיון בו החלה חקירתו הנגדית של מסיקה לבין הדיון הבא שבו העיד התגלה כרטיס חדש שלא נזכר קודם ויצר סינתזה בין כרטיס הסופר לבין תשלומי מדיה [עמ' 1189]. עדות מסיקה חשפה את יחסו המזלזל להליך: הוא הודה שישב ולמד את התיק אחרי הדיון הקודם שבו החל להעיד; בבוקר הדיון הבא בו נשמעה עדותו אץ-רץ לארכיון כדי לאתר 'כרטיסים חסרים' [עמ' 1190 ש' 22-17]. אם הייתה התנהלותו של מסיקה רצינית, היה צריך לצרף תיעוד זה לתצהירו או למצער להגיש בקשה ערוכה ומנומקת שתתיר את הצגתו. משלא עשה כן, איחר את המועד להציגו או לטעון דבר-מה בהסתמך עליו, כמו גם על 'כרטיסי הפתעה' אחרים מסוגו.
27. מעדות מסיקה עלה כי הכרטיס שביקש להציג לראשונה בעיצומה של החקירה הנגדית, בו יובאו תשלומי מדיה לכרטיס הסופר, נטול משקל ומשמעות. הוא התבקש להסביר כיצד פעילות של מדיה לא מופיעה בכרטסת עמסת שצורפה לחוו"ד בנבנישתי, וטען שמן הנמנע לראות בכרטסת עמסת – חברת אחת, פעילות של מדיה – חברה אחרת, שכן לא ניתן לחבר בכרטסת אחת פעילות של ישויות משפטיות שונות [עמ' 1197 ש' 16-8 ועמ' 1198 ש' 23-18]. דא עקא, חיבור כזה בדיוק נעשה לגרסת מסיקה באותו כרטיס שאיחד בין רכישת הסופר על-ידי חב' עטרה לבין תשלומי מדיה, חברה אחרת וישות משפטית שונה. את תוצאת התחשיב בכרטיס ביקש לזקוף לאילון, אישיות משפטית פרטית, נפרדת ושונה [עמ' 1243 ש' 22 עד עמ' 1244 ש' 7; עמ' 1245 ש' 20-3].
28. מסיקה טען שפעילות מדיה עברה למדיה השניה לבקשת אילון. ההסכמה על כך גובשה על-פה. נערך מסמך בכתב שדווח לרשם החברות, בו הובעה הסכמה של מסיקה כי החברה של אילון תשתמש בשם שנושא את הביטוי 'מדיה' [עמ' 386 ש' 18-15; עמ' 388 ש' 15-11; עמ' 1258 ש' 16 עד עמ' 1259 ש' 15; עמ' 1259 ש' 26-21]. כשנשאל אם הייתה רשימה של הזכויות שהועברו בין החברות, הפנה לרו"ח רחמים תוך הצהרה שבידו להציגה והפירוט על כך מצוי במאזן שנת 2002 שיוצג גם הוא באמצעותו [עמ' 1260 ש' 4-3, 23-13]. דבר מכל אלה לא הוצג.
29. כבר נאמר לעיל: משנערך מסמך בכתב לצרכי שימושה של מדיה השניה בביטוי משמה של מדיה הקודמת, לא הייתה מניעה לתעד בכתב הסכמה לעריכת התחשבנות שנוגעת לסיום פעילותה של מדיה האחת והעברת פעילות שלה למדיה האחרת, אם הייתה כוונה לערוך התחשבנות כזו. הדברים יפים מקל וחומר נוכח טענתו של מסיקה כי דובר בהתחייבות אישית של אילון. היעדרו של מסמך כזה אומר דרשני ואינו מאפשר לקבל את טענות התביעה שכנגד. מסיקה מסר עדות משתנה, לא עקבית, כשנדרש לשאלה אם לשם העברת הפעילות נערך מסמך בכתב; מסמך כזה לא הוצג והוא הודה שלא עלה בידו לאתרו [עמ' 1259 ש' 26-24; עמ' 1272 ש' 20 עד עמ' 1273 ש' 12]. אם קודם לכן העיד מסיקה שסביר שהכול נעשה על-פה נוכח יחסי החברות בינו לבין אילון, עתה גרס כי סביר דווקא להניח שנערך מסמך בכתב לצרכי העברת פעילות ששוויה, כך לטענתו, יותר ממיליון ₪; הוא טען שנעשה מאמץ לאתר מסמכים, שלא צלח [עמ' 1274 ש' 20 עד עמ' 1275 ש' 7 ועמ' 1275 ש' 18 עד עמ' 1276 ש' 1]. בהמשך חזר בו מסיקה מגרסת קיומו של מסמך בכתב וטען שההעברה נעשתה על-פה [עמ' 1284 ש' 8, 15-13]. במהלך שמיעת עדותו על כך, לא ניתן היה שלא להיזכר בעדותו של אילון בשאלה אם ההסכם שנסב על מכר הזכויות לו בנכס בחדרה נערך רק על-פה או שמא גם בכתב. עדות מסיקה, כעדות אילון קודם לכן, נחוותה כלא אמינה ונטולת כל ערך ראייתי.
30. היעדר בקיאותו של מסיקה בתביעת מדיה ועמסת באה לידי ביטוי גם בכך שלא הבחין בין טענה להשבת הוצאה לבין טענה לאובדן רווח ולא הצליח להסביר באורח עקבי מה משני אלה נכלל בתביעה שכנגד; השבת הוצאה שהוצאה על-ידי מדיה היא תביעה שונה ונפרדת מתביעה לחלק ברווחי מדיה השניה שהופקו מפעילות שהועברה אליה. בעדותו לא ידע מסיקה לומר מה מאלה נתבע [עמ' 1303 ש' 16-10; עמ' 1328 ש' 13-10]. דילוגו בין האחד לאחר צידד בהיעדר הסכמה חוזית עם אילון מן הסוג שלה טען [ר' גם עמ' 1329 ש' 2-1, 17; עמ' 1330 ש' 3-1].

י. עדות רו"ח רחמים

1. בניגוד להצהרותיו של מסיקה, רו"ח רחמים לא התבקש להביא לדיון מאזנים ותיעוד, בין דרך כלל ובין כדי לבאר באופן פרטני את רכיבי התביעה שכנגד ולתמוך בהם [ח"נ עמ' 1808 ש' 10-4, 24-19; עמ' 1809 ש' 10-6, 17-13, 26-22]. רו"ח רחמים הצהיר כי אם היו פונים אליו בשנת 2008 או 2009 כדי שיאתר תיעוד רלוונטי לתביעה זו, סביר שניתן היה לאתר מסמכים; הוא לא קיבל פניה כזו [ח"נ עמ' 1810 ש' 17-6; עמ' 1816 ש' 18-1, 26-23]. פנו אליו לראשונה לגבי עדותו בשנת 2017 וגם אז לא התבקש לאתר מסמכים חשבונאיים לגבי פעילותה של מדיה [ח"נ עמ' 1811 ש' 24-10].
2. עדותו של רו"ח רחמים על כך חשפה התנהלות מגמתית של צירוף מקטעי מסמכים לשם הוכחת התביעה שכנגד, תוך הימנעות חסרת הסבר מהגשת כל רוחב היריעה של התיעוד הרלוונטי ואי-עשיית דבר כדי להציגו. יש בכך לבסס מסקנה ראייתית לחובת התובעות שכנגד; הדברים יפים מקל וחומר נוכח הפער בין מה שעלה מעדות רו"ח רחמים לבין הצהרותיו החוזרות של מסיקה כי הלה יציג את כל הדרוש לשם ביסוס התביעה שכנגד. בחקירה החוזרת לא היה לשנות מכך [עמ' 1821-1819].
3. ניכר שידיעתו של רו"ח רחמים על מדיה דלה. הוא אישר שהיה רואה-החשבון שלה אך לא זכר דבר-מה ספציפי לגביה [עמ' 1788 ש' 13-9, 24-17]. הוצג לו הסכם המייסדים של מדיה; הוא לא זכר שראה אותו אי-פעם ולא ידע לומר דבר על תשלום שהחברה העבירה לברקוביץ [עמ' 1789 ש' 25-16; עמ' 1790 ש' 4-2, 21-20]. לא נשמרו אצלו מסמכים של מדיה שכן הם מושמדים אחרי שבע שנים או מוחזרים ללקוח [עמ' 1790 ש' 10-4]. הדברים יפים גם לגבי מאזן החברה, לגביו לא זכר העד דבר [עמ' 1790 15-11]. כשהוצג לו נספח 8 ב-ת/2 שנסב על מדיה אמר שמדובר בדו"ח החברה שלא הוגש בזמן; הוא הוכן לאחר קבלת הודעה מרשם החברות ונחתם על-ידי מסיקה ורו"ח רחמים [עמ' 1791 ש' 20-17].
4. באמצעות רו"ח רחמים הוגש נ/30 – דו"ח של מדיה לתקופה בת ארבעה-עשר חודשים שנערך ונחתם על-ידו. המסמך לא עורר את זכרונו לגבי משך חייה של מדיה והוא לא זכר מתי הופסקה פעילותה [עמ' 1794 ש' 4-3, 16-14; עמ' 1794 ש' 21 עד עמ' 1795 ש' 7]. הוא העריך, על-סמך מה שהוצג לו, שפעילותה העסקית תמה בינואר או פברואר 2003 [עמ' 1796 ש' 12-10, 17]. זהו מועד מאוחר מזה בו נקב מסיקה כסיום פעילותה של מדיה. לא היה בעדותו של רו"ח רחמים לבסס ממצא ברור שאינו כרוך בהשערות על-אודות תאריך תום פעילותה של החברה; ב"יכול להיות" אין די [עמ' 1796 ש' 19 עד עמ' 1797 ש' 11]. עדותו של רו"ח רחמים על-אודות תוכנו ומשמעותו של הדו"ח הייתה רצופה השערות ולא נסמכה על ידיעה ממשית ונתונים מבוררים [עמ' 1799 ש' 12-9; עמ' 1800 ש' 5-1]. הוא שב וציין שכדי לתת מענה מוסמך יש לבדוק את מאזן הבוחן של החברה, אלא שזה איננו בנמצא [עמ' 1801 ש' 24-20; עמ' 1805 ש' 7-4; עמ' 1807 ש' 4-1]. לתצהירו של מסיקה לא צורף אלא מקטע בודד מתוך מאזן הבוחן השלם, בלי שניתן לכך הסבר [עמ' 1807 ש' 8-5]. על-סמך צירוף חלקי של מסמך כזה לא ניתן לקבוע דבר לטובת מגישו.
5. הדברים אמורים גם במסמך נ/31 שהוגש באמצעות רו"ח רחמים (בכפוף להתנגדות של בא-כוח אילון לקבילותו) [עמ' 1798 ש' 12-9]; רו"ח רחמים ציין כי מדובר בטיוטת דו"ח, לא בדו"ח הסופי – שלא הוגש [עמ' 1798 ש' 23-15; ח"נ עמ' 1807 ש' 22 עד עמ' 1808 ש' 3]. אשר על כן לא ניתן לקבוע על-יסודו מאום. רו"ח רחמים לא התבקש לנסות לאתר את הדו"ח הסופי ולהציגו, למרות שניתן היה לעשות כן מאחר שטיוטת הדו"ח משנת 2008 [ח"נ עמ' 1812 ש' 23-13; עמ' 1815 ש' 20-14]; הוא שב ועמד על היתכנותם של הבדלים בין טיוטת הדו"ח לדו"ח הסופי [ח"נ עמ' 1813 ש' 24 עד עמ' 1814 ש' 3 ועמ' 1814 ש' 26-21; ר' גם עמ' 1815 ש' 13-7].
6. לבסוף, מסר רו"ח רחמים שלא נתן שירותים למדיה השניה ולא ידע דבר על העברת פעילות של מדיה שבה טיפל לחברה אחרת [עמ' 1802 ש' 20-15]. הוא לא ידע מי היה בעל זכות החתימה במדיה שבחשבונות שלה טיפל [עמ' 1803 ש' 16-15].
7. בהינתן הדברים הללו, לא השיאה עדותו של רו"ח רחמים תרומה להוכחת התביעה שנגד. הפער בין עדותו של מסיקה לגבי מה שיוכח באמצעותה לבין עדותו בפועל היה תהומי.

יא. עיתוי הגשתה של התביעה שכנגד

1. אילון הלין על כך שמסיקה לא הגיש את התביעה שכנגד בתיק חיפה למרות שההליך שם התנהל זמן רב והעלה את טענותיו מהאוב רק נגד תביעת אילון בהליך כאן [עמ' 355 ש' 18-15]. הצדק עמו. בה בעת, וכפי שנקבע לעיל, הטענה יפה באותה מידה גם ביחס לטענות אילון בתביעתו.
2. עסקת מכר הסופר לחב' עטרה נכרתה ביום 1.2.2004; מסיקה טען שגם כאשר עלתה על שרטון והובילה לתום החברות עם אילון, הדבר לא אירע מיד אלא נמשך כמה חודשים עד שנה [עמ' 857 ש' 26-16; עמ' 860 ש' 3-1]. מסיקה גרס שהיה על אילון לשלם בגין העברת הפעילות ממדיה למדיה השניה עד סוף 2003 או תחילת 2004 אך הוא לא עשה כן [עמ' 859 ש' 6-1]. במקום אחר טען שהיה עליהם לערוך התחשבנות בסוף שנת 2004 [עמ' 864 ש' 5-4; ר' גם עמ' 1261 ש' 26-20]. לשיטתו, עד נובמבר 2004 עדיין עמדו הוא ואילון ביחסי חברות [עמ' 864 ש' 12-11].
3. נובע מכך שאם היה חוב אמתי של אילון למדיה, היה על מסיקה לתובעו בתביעה נגדית בתיק חיפה. עדות מסיקה סיפקה לכך תימוכין: "כשאנחנו ישבנו במהלך של רכישה של סופר, שאלתי אותו - [...] בוא נעשה התחשבנות לגבי מדיה, אומר לי - [...] אני כרגע עובד במדיה, אני בינתיים אוגר קצת כסף [...]. ב-2004 הבנתי שהבחור מחפש גם עסקה של סופר, ששילם רק את המע"מ, גם לא מחזיר את הכסף של מדיה, גם זה, ואז הבנו פה שאנחנו הסתבכנו ולא במעט" [עמ' 859 ש' 19-12]. במציאות זו, אי-הבאתה של התביעה שכנגד לבירור בתיק חיפה זועקת לשמיים.
4. מסיקה הודה שלא שלח לאילון דרישה בכתב בנוגע לחובו למדיה ותלה זאת ביחסי החברות הקרובה שהיו ביניהם [עמ' 860 ש' 11-6]. גם בסוף שנת 2004, כשהיה ברור שלא נותרו עוד יחסי חברות ומסיקה הבין את הסתבכותו עם אילון שעליה עמד בעדותו לעיל, לא שיגר לאילון מכתב דרישה לתשלום החוב למדיה [עמ' 860 ש' 25 עד עמ' 861 ש' 1; עמ' 861 ש' 22-20; עמ' 862 ש' 25-20]. למעשה, עלה מעדות מסיקה כי כבר בשנת 2003 התנהל מתוך חשד כי אין בדעתו של אילון לשלם עבור קבלת זכויות מדיה, באופן שהדגיש עוד יותר את המחדל שבאי-הגשת תביעה באופן מידי, כתביעה עצמאית ולמצער כתביעה שכנגד בתיק חיפה [עמ' 1302 ש' 26-5].
5. מסיקה לא נתן הסבר ממשי להימנעותו מהגשת התביעה שכנגד בתיק חיפה. כל שאמר אך צידד בחובת הגשתה במסגרת תיק חיפה וחשף את היותה של התביעה שכנגד מענה טקטי לתביעה דנן, לא תביעת אמת [עמ' 863 ש' 9-3, 16; עמ' 867 ש' 7-4; עמ' 1271 ש' 26-17; עמ' 1282 ש' 20-8; עמ' 1283 ש' 13-4; עמ' 1284 ש' 25-22; עמ' 1285 ש' 10-2; עמ' 1287 ש' 26-13; עמ' 1300 ש' 19-7; עמ' 1317 ש' 22-15; 1344 ש' 17 עד עמ' 1346 ש' 12; עמ' 1361 ש' 5-1]. בתוך כך סתר את עדותו בתיק חיפה על-אודות מועד העברת הפעילות ממדיה למדיה השניה והמועד בו צריכה הייתה להיערך על כך התחשבנות בינו לבין אילון [עמ' 867 ש' 16 עד עמ' 868 ש' 21]. עד כדי כך הסתבך מסיקה, שהודה כי הוא עצמו לא הבין מענה שנתן [עמ' 869 ש' 6-3]. הוא אישר כי מדיה של אילון הפסיקה את פעילותה בשנת 2004, טרם הגשת התביעה בתיק חיפה [עמ' 1288 ש' 4-2]. עוד אישר שאינו יודע להסביר מדוע לא הגיש את התביעה שכנגד בתיק חיפה [עמ' 1285 ש' 23-20; ר' גם עמ' 1286 ש' 1].

יב. שיתוף פעולה עם להקת מיומנה

1. אילון מסר כי שיתוף הפעולה עם מיומנה היה מיזם שניצב בפני עצמו ולא היה קשור לפעילות השוטפת במדיה [עמ' 390 ש' 23; עמ' 609 ש' 6-5]. דובר במיזם של להקת מיומנה שעיקרו קיום מופע של הלהקה בטורונטו; מסיקה ואילון השקיעו בו כשותפים בהפקה ונטלו חלק בתשלומים להפקת המופע, שכירת אולם והפצת כרטיסים [עמ' 391 ש' 10-5, 20-19; להלן המיזם בקנדה]. הרווח נועד להתקבל ממכירת כרטיסים [עמ' 391 ש' 24-22]. בנוסף לאילון ומסיקה היה גם שותף קנדי [עמ' 617 ש' 12-7]. אילון היה שותף במיזם באופן אישי; הוא לא זכר אם מסיקה היה שותף בעצמו או על-ידי חברה [עמ' 677 ש' 24 עד עמ' 678 ש' 7].
2. אילון מסר כי ההשקעה שלו ושל מסיקה במיזם בקנדה עמדה על 80,000 דולר ויחס זאת לשנת 2002 [עמ' 612 ש' 8-1; עמ' 677 ש' 14]. הוא לא זכר כיצד הועבר כסף והעריך שמי ששילם היה מסיקה שניצב "בפרונט [...] עם מדיה שלו", והוא העביר את חלקו למסיקה או למדיה [עמ' 612 ש' 25-22; עמ' 613 10-3; עמ' 614 ש' 4-2, 26-25; עמ' 615 ש' 9-3]. אילון סבר שנערך הסכם בכתב לגבי המיזם בקנדה, בין מסיקה למיומנה וגם בינו לבין מסיקה, אך מסר שההסכם אינו ברשותו ותנאיו לא זכורים לו [עמ' 616 ש' 17-11]. בתביעה העיקרית, אילון הוא המוציא מחברו ועליו נטל הראיה; בתביעה שכנגד, נטל השכנוע מונח לפתחן של התובעות שכנגד ואי-הצגתו של תיעוד רלוונטי לעילתן הוא מחדל שעומד להן לרועץ.
3. הוכח כדבעי כי המיזם בקנדה כשל וסבל הפסדים. מסיקה לא חלק על כך [עמ' 1304 ש' 18-14].
4. עדות מפורטת על-אודות המיזם בקנדה מסר אביזרת. הוא תיאר אותו כמיזם מיוחד, חריג, של מימון מופע של להקת מיומנה בקנדה. השותפות במיזם הוצעה על-ידי ברקוביץ; אביזרת היה שותף להתלבטות של מסיקה ואילון אם להשקיע בו. אביזרת נשלח על-ידם ללוות את הפרויקט בקנדה; נוכח התראתו שהוא עלול להסתיים בהפסד, מסיקה ואילון הגיעו לשם גם הם. המיזם לא נשא את הפירות המקווים וסבל הפסדים [עמ' 1017 ש' 4 עד עמ' 1018 ש' 5]. ההפסד הסתכם בכ-75,000 ₪.
5. אביזרת מסר כי במעורבותו גובשה הסכמה כי מיומנה תספק למדיה עבודה על-בסיס מופעיה בישראל כדי לכסות חלק מהפסדי המיזם בקנדה [עמ' 1018 ש' 14-8]. דובר בהבטחה שהייתה צפייה כי תקוים בשל הקשר לברקוביץ שהיה בעצמו שותף במיומנה והכיר את רועי עופר שהיה אז מנהלה (להלן עופר) [עמ' 1019 ש' 11-7; עמ' 1029 ש' 17-15]. אביזרת טען שאותה הבטחה באה לידי ביטוי בפעילות של מדיה השניה; נערך על כך מסמך בכתב [עמ' 1029 ש' 6-4, 13-12]. גם מסיקה העיד על קיומו של מסמך בכתב בהקשר זה; מסיקה לא הציגו, טען שהתיעוד של מדיה הועבר יחד עם הפעילות לאילון (טענה שעל הודאתו של מסיקה בחלקיותה עמדתי לעיל) והיפנה לעופר כמי שיוכל להשיב על שאלות בנושא [עמ' 1299 ש' 22-4; עמ' 1300 ש' 1]. הלכה למעשה לא הוצג כל תיעוד שיוכיח את הטענה או יכמת אותה.
6. עופר זומן לעדות בידי התובעות שכנגד. הוא ניהל את מיומנה במשך חמש-עשרה שנה ונמנה על מייסדיה [עמ' 1655 ש' 26-25]. בשנת 2013, כחמש שנים טרם מתן עדותו, עזב אותה [עמ' 1656 ש' 3-2]. עופר אישר שהמיזם בקנדה לא היה מוצלח והסתיים בהפסד כלכלי שהיה מאורע חריג ברקורד של מיומנה [עמ' 1657 ש' 22-13]. השותפים במיזם ומי שהשקיעו בו היו מסיקה ואילון; כלפי מיומנה יצג אותם אביזרת שהתלווה ללהקה בקנדה [עמ' 1658 ש' 24-16; עמ' 1659 ש' 16-15; עמ' 1677 ש' 13-12]. עופר הצהיר בביטחון שיחסי הצדדים בנוגע למיזם בקנדה ולהשקעה בו הוסדרו בכתב [עמ' 1677 ש' 21-14; עמ' 1686 ש' 7-3]. התובעות שכנגד לא הגישו הסכם כזה ולא זימנו את מנהלה הנוכחי של מיומנה להציגו; נוכח סיום פעילותו של עופר במיומנה, לא הייתה לו גישה למסמכיה בזמן מתן עדותו.
7. עופר שלל קיומו של הסכם שנסב על פיצוי המשקיעים במיזם בקנדה עקב כישלונו; הוא תיאר רצון שהיה למצוא דרך לעבוד יחד בישראל באופן שיפיק רווח לשני הצדדים [עמ' 1659 ש' 10-3; עמ' 1661 ש' 9-2]. לדבריו, אם נעשה דבר-מה בהקשר זה, הרי שנערך עליו מסמך בכתב; הוא עצמו לא זכר את פרטיו, גם לא פעילות משותפת של מיומנה ומדיה שנעשתה בישראל אחר כך למימוש אותו רצון בשיתוף פעולה שיחפה על ההפסד בקנדה [עמ' 1661 ש' 11 עד עמ' 1662 ש' 7; עמ' 1666 ש' 8-1]. עופר זכר באופן מעומעם פגישה אחת שנערכה אחרי שהמופע חזר מקנדה אך הטעים שאינו זוכר קשרי עבודה לאחר מכן בין מיומנה לבין מסיקה, אילון או אביזרת [עמ' 1676 ש' 24 עד עמ' 1677 ש' 4]. עדותו על כך הייתה אמינה ותאמה את עדות אביזרת כי דובר בהבטחה, לא בהתחייבות, ובציפייה כי ההבטחה תתממש בשל זיקתו של ברקוביץ למיומנה.
8. עופר עזב את הארץ בשנת 2002, גר חמש שנים בספרד לצרכי פעילות של מיומנה ולא היה מעורב בפעילות הלהקה בישראל [עמ' 1664 ש' 13-12; עמ' 1673 ש' 18 עד עמ' 1674 ש' 2]. בשל כך, לא ידע לומר דבר-מה על תיעוד שהוצג לו לגבי מופע של מיומנה לילדים בשם אדרבה והקשר שלו למדיה; הוא ציין שניתן היה לקבל פרטים ותיעוד בנושאים עליהם נשאל מהמנכ"ל הנוכחי של מיומנה, ארז בק. עופר שב והטעים כי לו לא ידוע דבר על מימוש רצון לגבי שיתוף פעולה עתידי ביחס להפצת מופעים של מיומנה בישראל. הוא סבר שבפועל זה לא בוצע ולא זכר שהדברים הגיעו לכדי חתימה על הסכם [עמ' 1674 ש' 10 עד עמ' 1675 ש' 17; עמ' 1676 ש' 13; עמ' 1679 ש' 23-12; עמ' 1680 ש' 18-14; עמ' 1680 ש' 23 עד עמ' 1681 ש' 18; עמ' 1682 ש' 2-1; עמ' 1683 ש' 14-6; עמ' 1688 ש' 5-3].
9. עופר שלל את עדות מסיקה בתצהירו לפיה מדיה קיבלה זכות למכירת כרטיסים למופעים של מיומנה; אם היה דבר-מה, הוא אינו מכיר את פרטיו ואזי דובר בהכרח בהתקשרות נקודתית, שונה מזו שהוצגה על-ידי מסיקה [ח"נ עמ' 1689 ש' 20-4; עמ' 1691 ש' 21-1]. אילו נעשתה פניה למיומנה, ניתן היה לקבל ממנה תיעוד שכן מדובר בחברה שהתנהלותה מסודרת מאוד [עמ' 1690 ש' 25-11]. עדותו של עופר לא סייעה אפוא בהוכחת רכיב זה בתביעה שכנגד.
10. הוא הדין בעדותו של רו"ח רחמים, שלא הוסיף מאום לראיות בנוגע למיזם בקנדה והשלכותיו [עמ' 1792 ש' 20-15, 25-24; עמ' 1793 ש' 4-3]. הדברים אמורים גם בעדות ברקוביץ, שאישר כי הוא יצר את הקשר בין אילון ומסיקה לעופר אך טען שאינו זוכר דבר על כך; גם כשהתרצה ונידב קמצוץ מידע, עשה כן בזעף גלוי לעין, לא חידש דבר ולא השיא תרומה להכרעה במחלוקת [עמ' 1710 ש' 17-15; עמ' 1711 ש' 7 ו-17; עמ' 1712 ש' 10-1; עמ' 1713 ש' 6-4, 15-6; עמ' 1714 ש' 3-1; עמ' 1715 ש' 6].

יג. חוב ההלוואה

1. מסיקה יחס לאילון חוב למדיה בסך של 187,000 ₪. לטענתו, ניתן לראות במאזן מדיה את חוב אילון לה; הוא לא הציג את המאזן אך הבטיח כי הוא יוגש באמצעות רו"ח רחמים [עמ' 862 ש' 7-3, 13-12; עמ' 877 ש' 8; עמ' 1195 ש' 18 עד עמ' 1196 ש' 4; עמ' 1196 ש' 9, 20-21; עמ' 1247 ש' 22 עד עמ' 1249 ש' 21]. לא כך היה; מאזן מדיה לא הוצג ונותר בגדר נעלם.
2. ניכר שמסיקה אינו מוצא את ידיו ורגליו בסבך מצגי השווא שיצר בכרטיסי הנהלת החשבונות של חברות בשליטתו. בתוך כך הודה כי הסך 187,000 ₪ שהוצג בתביעה שכנגד כהלוואה של אילון אינו הלוואה אלא חוב – חוב שנוצר עם חיבור כרטיס חב' עטרה וכרטיס מדיה [עמ' 1246 ש' 8-1]. לפי הכרטיס שהציג, מי שחייב בסכום זה אינו אילון אלא חב' עטרה [עמ' 1349 ש' 23 עד עמ' 1350 ש' 8; עמ' 1351 ש' 13-5; עמ' 1356 ש' 14; ר' גם נ/17]. מסיקה הצהיר כי לדידו, אילון וחב' עטרה הם היינו הך [עמ' 1353 ש' 25-23]. הדין אינו מצדד בעמדתו. חב' עטרה לא נתבעה ואינה צד בתביעה שכנגד. אישיותה המשפטית שונה ונפרדת מזו של אילון. די בהודאתו של מסיקה כי לפי התיעוד שבידו, הסך של 187,000 ₪ אינו חוב הלוואה של אילון – כפי שהוצג בתביעה שכנגד, אלא חוב של חב' עטרה, כדי להוביל לדחיית התביעה שכנגד גם בחלק זה שלה.
3. במאמר מוסגר אציין כי המסמך נ/17, שראשיתו באיחוד הכרטסת הפרטית עם כרטיס הסופר ושהציג גם חוב נטען של אילון שנזכר לעיל בסך 68,000 ₪, חוב שאחר-כך התגלגל והיה לסך של 187,000 ₪ בשל יבוא יתרה נוספת מכרטיס אחר, אינו עשוי להוכיח את תביעתו של אילון ולהכשיר את הכרטסת הפרטית כאמתית ונכונה. מסיקה אישר כי הנתונים ב-נ/17 נכונים אך היה ברור לגמרי שאין בכך לשנות מעדותו לפיה הסך 600,500 ₪ נשתל בו כדי להלבינו ולחלצו, לאחר שנוצר מסכומים שרשמה עמסת על-שם אילון אך אינם שלו. מסיקה אישר זאת בחקירה חוזרת, אף שלבית-המשפט הדבר היה ברור גם במהלך עדותו על כך בחקירה נגדית [עמ' 1352 ש' 10 עד עמ' 1353 ש' 5; עמ' 1376 ש' 21-13; עמ' 1377 ש' 14-5].

יד. המחאת הזכות

1. בתביעה שכנגד נכלל סך של 600,000 ₪ על-יסוד טענה זו: אילון המחה את זכותו לקבלת סכומי כסף לפי הכרטסת הפרטית לרו"ח עמוס שטיבי (להלן שטיבי); הדבר נעשה כנגד התחייבות של שטיבי לטפל בחוב של אילון לרשויות המס ולשלמו בפועל לאחר הקטנתו – התחייבות ששטיבי קיים. מאחר ששטיבי חייב לחברה בבעלות מסיקה כ-600,000 ₪ מעסקה אחרת, אזי עומדת לעמסת זכות לתבוע סכום זה מאילון מכוחה של המחאת הזכות [סע' 52.2 ב-נ/7].
2. אילון כפר בטענות שהועלו בנוגע להמחאת הזכות [ת/3]. שטיבי אכן טיפל בחובו למס הכנסה, אך לא דובר בחוב של כ-600,000 ₪; אילון העריכו ב- 80,000-70,000 ₪ [עמ' 659 ש' 19 עד עמ' 660 ש' 1; עמ' 660 ש' 8-7; עמ' 661 ש' 3-1; עמ' 706 ש' 18 עד עמ' 707 ש' 4]. גם בהקשר זה הקפיד אילון ליצור מיסוך והסתרה. הוא הודה שפעל לתשלום חובו למס הכנסה באמצעות צד שלישי, שטיבי, ונימק זאת: "לי התאים שהשם שלי לא יהיה קשור כלל" [עמ' 707 ש' 4]. כשעומת עם חסר בתצהיר שהגיש באופן מיוחד בנושא זה בהשוואה לעדותו לפני, ענה: "אני מספר את הצד שלי. אני מאמין שבחקירה הנגדית, אולי דברים יהיו יותר ברורים" [עמ' 708 ש' 18-17]. זו תשובה של כזבן. מי שגרסת אמת בפיו מקפיד לגולל אותה כולה, ברחל-בתך-הקטנה, בתצהירו ואינו משליך על כך שדווקא החקירה הנגדית תספק לו במה להשלמת עדותו הראשית ולתיקון פגמיה וחסריה. בהמשך שינה אילון את טעמו וטען כי לא פירט את מלוא המידע הרלוונטי בתצהירו כי אינו מתייחס לשטיבי והלה כלל לא קשור לתביעתו [עמ' 709 ש' 26-23]. אכן, גם בסוגיה זו הותירה עדותו של אילון רושם שלילי גלוי, אך לא די בכך כדי לגרום לקבלת התביעה נגדו בגין המחאת הזכות. אותם פגמים נגלו גם בעדותו של מסיקה.
3. לגרסת מסיקה, שטיבי היה חייב לו כסף; דובר בסדר גודל של 600,000 עד 800,000 ₪. מאחר ששטיבי היה פושט רגל, לא עשה מסיקה דבר לגביית החוב ואף לא הגיש תביעת חוב לנאמן [עמ' 1355 ש' 14-1]. לפי עדותו, שטיבי חב לו אישית ואף המחה למסיקה אישית את זכותו כלפי אילון [עמ' 1357 ש' 19-16]. מסיקה הודה שזכותו לקבל משטיבי כסף לא הומחתה לעמסת [עמ' 1355 ש' 26-24]. די בכך להוביל לדחיית התביעה שכנגד בגין המחאת החוב; מסיקה לא תבע אישית בגין המחאת החוב, ואילו עמסת – שתבעה, חסרה מעמד לתבוע בעניין זה.
4. בעומדו לחקירה נגדית לא דבק מסיקה בגרסת כתב-התביעה לגבי המחאת החוב גם מהיבטים נוספים. עתה טען שלא כלל בתביעה שכנגד את הסך 600,000 ₪ כ'טענת חרב' אלא רק כ'טענת מגן'; מדובר אך בטענת קיזוז, אם תתקבל תביעת אילון [עמ' 1356 ש' 25-8]. תביעתו של אילון נדחתה במלואה ואשר על כן לא עומדת כנגדה כל טענת קיזוז. טעמים נוספים למכביר לדחיית התביעה שכנגד ברכיב המחאת הזכות עלו מעדות שטיבי.
5. שטיבי מסר כי בשנת 2001 חברה שלו, שאש השקעות בע"מ, הייתה חייבת לחברה של מסיקה שאינה מדיה או עמסת כ-600,000 ₪, על-בסיס שיק ששטיבי היה ערב לו (להלן החוב למסיקה). השיק חולל באי-פירעון ונוצר חוב אישי של שטיבי על-פיו [עמ' 917 ש' 18-11]. החוב לא נפרע. אילון פנה לשטיבי בשנת 2009 וביקשו לטפל כרואה-חשבון בחוב של אילון למס הכנסה וקנסות שהוטלו בגדרו; לאחר הפחתת הקנסות, ישלם שטיבי את חוב המס של אילון ובתמורה יעביר אילון לשטיבי זכות לקבל ממסיקה סך של כ-600,000 ₪ על-מנת ששטיבי יוכל לקזז סכום זה כנגד החוב למסיקה [עמ' 917 ש' 6-4, 26-20].
6. לטענת שטיבי, נערך על כך הסכם בכתב בינו לבין אילון במשרד אחיינו של שטיבי, עו"ד איתי שטיבי (להלן עו"ד שטיבי) [עמ' 918 ש' 4-1]. שטיבי מילא את חלקו בהסכם, פעל להפחתת החוב של אילון לרשויות המס ופרע אותו ב-2010-2008 בסך של כ-100,000 ₪ באמצעות שיקים שקיבל מהמעביד שלו דאז, חיים אלקובי. לשטיבי לא היו אז שיקים כי היה מוגבל [עמ' 918 ש' 26-14; עמ' 191 ש' 5; עמ' 946 ש' 19-15]. נטען כי הזכות שאילון המחה לשטיבי נסמכה על היתרה בכרטסת עמסת; כאשר הוצגה הכרטסת הפרטית לשטיבי, הוא מסר גרסה סותרת בכל הנוגע לזיהויה ושיוכה להסכם הנטען עם אילון [עמ' 925 ש' 26-7]. לא רק בכך הותיר שטיבי רושם שלילי. את דבר קיומו של החוב למסיקה לא ציין בתצהיריו; לא נמצא בפיו הסבר מניח את הדעת לכך [עמ' 919 ש' 13-7].
7. ההסכם הנטען בין אילון לשטיבי, בו נעשתה המחאת הזכות הנטענת, לא הוצג. לדברי שטיבי, הוכן רק עותק אחד שלו אשר נשמר אצל עו"ד שטיבי, כך לפי דרישת אילון, אך הוא אבד ולא אותר [עמ' 918 ש' 8-5; עמ' 940 ש' 7-5, 26; עמ' 941 ש' 5; עמ' 944 ש' 10-8, 18-17]. גם השיק שכונן את החוב של שטיבי למסיקה לא הוצג [עמ' 919 ש' 16-14].
8. בזמן אמת, עם תשלום חובו של אילון למס הכנסה, לא הודיע שטיבי למסיקה על המחאת זכות שקיבל לטענתו מאילון תוך קיזוזה אל-מול חובו למסיקה. לדבריו, ביקש להשתמש בהמחאת הזכות כ'פוליסת ביטוח' כלפי מסיקה, אם הלה יעורר את דבר החוב ויפעל נגדו [עמ' 919 ש' 24-21]. ודוק: שטיבי מסר שלא ביקש לגבות ממסיקה את הזכות שקיבל מאילון, אלא אך לקזזה אל-מול חובו שלו למסיקה [עמ' 931 ש' 10-9; עמ' 932 ש' 7-5]. דא עקא, קיזוז לא נעשה בסתר; כדי שיהא בר-פועל יש ליתן עליו הודעה גלויה לפי סעיף 53 בחוק החוזים (חלק כללי). אי-מתן הודעת קיזוז למסיקה על-אתר, עם קבלת ההמחאה הנטענת מאילון, הייתה עלולה לחשוף את שטיבי לטענת שיהוי שתפגום בכנות של המחאת הזכות הנטענת ובקיזוז שביקש לערוך על-פיה. הימנעותו של שטיבי ממתן הודעת קיזוז למסיקה מיד לאחר עריכת ההסכם עם אילון אומרת אפוא דרשני ופועלת לחובתו.
9. שטיבי העיד שרק בשנת 2012, עם המצאת הודעה למסיקה כנושה בתיק הפש"ר שניהל שטיבי (להלן תיק הפש"ר), הוא הביא לידיעת מסיקה את דבר קיומו של ההסכם הנטען בינו לאילון [עמ' 921 ש' 11 עד עמ' 922 ש' 13]. לפי גרסה אחרת של שטיבי, נעשה הדבר רק בשנת 2014 [עמ' 932 ש' 22-20; ר' גם עמ' 934 ש' 8 ועמ' 935 ש' 19-11]. לא כך מתנהל מי שלטענתו הצליח לפטור עצמו מחוב שהציק לו ושלשיטתו מחזיק בהמחאת זכות איתנה שמקזזת את החוב. ביטוי לכך יש בהודאת שטיבי כי לטעמו, מסיקה היה עשוי לכפור בהמחאת הזכות ובהיותה מקזזת את החוב למסיקה [עמ' 919 ש' 26 עד עמ' 920 ש' 1]. עד כדי כך היה מתווה המחאת הזכות מאילון וקיזוז החוב למסיקה באמצעותה רעוע בעיני שטיבי, שהוא ציין כי הוא מקווה שתינתן עליה הכרעה בפסק-הדין דנן [עמ' 920 ש' 25-21]. שטיבי הודה כי בין קניית זכותו של אילון בשנת 2009 לבין ידועו של מסיקה עליה במועד בו לא הצליח לנקוב, בין 2012 ל-2014, הוא לא עדכן איש על המחאת הזכות וקיזוז חובו למסיקה על-יסודה [עמ' 936 ש' 18 עד עמ' 937 ש' 13; עמ' 947 ש' 19-16; עמ' 948 ש' 25-24]. יש בכך כדי ללמד על טיבה הממשי של המחאת הזכות, אם וככל שהייתה בכלל.
10. בתיק הפש"ר, בעת ששטיבי פירט את מצבת חובותיו וזכויותיו ומנה אותם, הוא לא הזכיר כי הוא זכאי לסך של 600,000 ₪ על-בסיס המחאת זכות נטענת מאילון; שטיבי לא נתן לכך הסבר [עמ' 943 ש' 13-3]. הדברים מתיישבים היטב עם מה שנקבע לעיל על-אודות טיבה של ההמחאה.
11. חרף טענתו של שטיבי כי על-בסיס המחאת הזכות מאילון קוזז חובו למסיקה, כשביקש לקבל הפטר בתיק הפש"ר בשנת 2012, עשה כן על-בסיס הצהרה כי מלוא החוב למסיקה בסך 700,000 ₪ עומד בעינו; הוא לא תיקן הצהרה קודמת על-אודות חובותיו לנושים, תוך התייחסות לחוב למסיקה ככזה שנפרע – למצער ברובו, על-בסיס קיזוז אל-מול המחאת הזכות מאילון [עמ' 923 ש' 26-12]. יש בכך הודאה של שטיבי כי חרף ההסכם הנטען עם אילון, הוא נותר חייב למסיקה את מלוא החוב ללא כל הפחתה על-בסיס קיזוז. דוקטרינת ההשתק השיפוטי מונעת משטיבי לטעון אחרת בהליך דנן.
12. לא רק שטיבי התנהל כמי שאינו מייחס כל משמעות אופרטיבית להמחאת הזכות מאילון; גם מסיקה התנהל כך. לדברי שטיבי, מסיקה לא הכיר בהמחאת הזכות מאילון ובקיזוזה אל-מול החוב לו; הוא הגיש תביעת חוב בתיק הפש"ר בגין מלוא חובו של שטיבי בסך 700,000 ₪, תוך שהודיע לשטיבי כי אינו חייב לאילון דבר [עמ' 922 ש' 22-16; עמ' 937 ש' 22-20; עמ' 938 ש' 5-2; עמ' 939 ש' 25-15; עמ' 949 ש' 12-9; עמ' 956 ש' 10-9; עמ' 959 ש' 15-13]. מאחר שמסיקה לא הביא ראיות להוכחת החוב, הנאמן דחה את תביעת החוב [עמ' 924 ש' 11-1, 21-18].
13. שטיבי טען שבתיק הפש"ר ניתן לו הפטר מחובותיו, לרבות החוב למסיקה שנדחה בידי הנאמן [עמ' 924 ש' 24 עד עמ' 925 ש' 4; עמ' 957 ש' 7-2, 25-20]. הדברים אינם מתיישבים עם עדותו כי נושא חובו למסיקה לא תם ולא נשלם, והוא מצפה כי הכרעה בעניין זה תינתן בהליך דנן.
14. עדותו של שטיבי לא עוררה אמון. לעיל צוין כי הוא סתר את עצמו בכל הנוגע לזיהוי הכרטסת נושא המחאת הזכות הנטענת מאילון. שטיבי טען כי במועד כריתת ההסכם, לא ידע שאילון הגיש תביעה נגד עמסת על-בסיס הכרטסת; בתצהירו הודה דווקא בכך שדבר הגשת התביעה הובא לידיעתו על-ידי אילון [השוו עמ' 926 ש' 14-10 לעמ' 926 ש' 17 עד עמ' 927 ש' 12 ור' גם עמ' 928 ש' 2-1 אל-מול ש' 21-19]. ניסיונו של שטיבי ליישב את הסתירה היה גמגום בוטה.
15. על-יסוד הדברים הללו, נדחות טענות התביעה שנגד ככל שהן נסבות על המחאת הזכות.

טו. לסיכום התביעה שנגד

1. התביעה שכנגד, כמוה כתביעה העיקרית, נדחית אפוא במלוא סכומה.
2. אין מנוס מלקבוע כי שני השחקנים הראשיים במחזה שהועלה לנגד עיני בית-המשפט – אילון ומסיקה, הם כזבנים מצטיינים בלשון המעטה. למבוקשם שבית-המשפט ישמש עבורם פיון במשחק השח שערכו זה אל-מול זה ויסיק לטובת האחד דבר-מה משקרי הצד השני, אין יסוד; כל אחד מהם, דינו לשלם את מחיר שקריו הוא ולשאת בתוצאה של דחיית תביעתו.
3. די באמור לעיל כדי להכריע בתובענות ואין צורך להידרש לעניינים נוספים מעבר לכך. כל טענה שלא נזכרה במפורש לעיל נדחית בזאת.
4. למען הסר ספר, מובהר כי ההכרעה נעשתה על-סמך העדויות והראיות; באופן הבאת הטענות בסיכומים לא היה כדי להשפיע עליה כהוא זה או לשנותה. לפיכך לא ראיתי טעם להתייחס לבקשת אילון כי ימחקו סעיפים מסיכומיו של הצד שכנגד.
5. כל אחד מהצדדים ישא בהוצאותיו בגין ההתדיינות.

המזכירות תמציא את פסק-הדין לצדדים ותסגור את התיק.

ניתן היום, ט"ו טבת תשפ"א, 30 דצמבר 2020, בהעדר הצדדים.