בין התובע לבין הנתבע 4 (להלן: "הנתבע"), קיים סכסוך ארוך שנים, הקשור באופן ובהיקף השימוש במגרש ובבניינים שבבעלותם, הניצבים בסמיכות. בתובענה זו, אחת מיני רבות המתנהלות ביניהם, עותר התובע לסילוקם של קיר ופרגולה השייכים לבניין של הנתבע, שנבנו בחריגה נטענת לשטח שבבעלותו. בנוסף, טוען התובע לנזקים שנגרמו לו כתוצאה ממעשי הנתבעים ומי מטעמם, בסכום 247,780 ₪.

רקע עובדתי ודיוני

1. התובע, מהנדס בניין במקצועו, הוא בעלים של בניין בן 3 קומות וחניון תת-קרקעי הנמצא ברחוב פייר ז'ילבר 21 בעיר נתניה, הידוע כגוש 8274 חלקה 810, מגרש מספר 35, ששטחו הרשום 340 מ"ר (להלן: "בניין התובע"). בניין התובע גובל בצדו המזרחי בבניין הנמצא בבעלות הנתבע הידוע כגוש 8274, חלקה 809, מגרש מספר 36, ששטחו הרשום 320 מ"ר (להלן: "בניין הנתבע").

2. בניין התובע ניצב על קרקע שאת זכויותיו בה ירש מהוריו. לדבריו, בשל הקפאת בנייה שנמשכה כ-40 שנים, נמנעה מהוריו היכולת לבנות במקום והדבר התאפשר רק בשנת 2006. בניית בניין הנתבע הסתיימה קודם לכן ובסמוך לשנת 2001.

3. על רקע בניית בנייני הצדדים ובשל טענות הנוגעות להיקף הזכויות ולאופן השימוש במקרקעין, התפתח ביניהם סכסוך ממושך ורווי יצרים, במסגרתו התנהלו ומתנהלים עשרות הליכים בערכאות השונות. בין הצדדים התרחשו אירועי אלימות, הוגשו תלונות הדדיות במשטרה, הוצאו צווי מניעה ונעשה שימוש בגדרות תיל, במצלמות אבטחה ובמאבטחים (ר' רשימה חלקית של ההליכים - ת"א 9787/07, 7299/07 1864/08, 2026/08, 2938/08 וע"א 13675-12-12, ת"א 57036-03-11, ה"ט 34792-08-13 ורע"א 28397-10-13, ת"ק 46132-12-10, 49118-12-10, 49292-12-10 ורת"ק 33349-09-11, רע"א 30896-07-11. ר' גם סעיפים 6 ו-7 לבקשה מיום 26.6.14).

4. ברובו של ההליך דנא, העדיף התובע את ייצוגו העצמי, בשל מחסור כיס נטען. העדפתו זו הובילה לפגמים דיונים רבים בהתנהלותו. התיק מונה 113 בקשות שרובן פרי קולמוסו של התובע. הוא האריך בטיעוניו בכתב ובעל-פה יתר על המידה, הקשה, סרבל ועיכב את בירור המחלוקות והתעלם מהחלטות בית המשפט, שנקשרו בדרך ובמועדים להבאת ראיות ובהיקפי הסיכומים.

סופו של יום, ניתנה לתובע הזדמנות מלאה להעלות טענותיו ולהביא ראיותיו ורשות ניתנה, לו, פעם אחר פעם, להגשת תוספות ותיקונים.

5. גם הנתבעים לא תרמו לקיצור בירור המחלוקת ולפישוטה, החל מהעלאת טענות רבות החורגות מהמסגרת הדיונית וכדוגמא, בהקשר לחריגות בנייה ובקשת בא-כוחם להשתחרר מייצוג בשלב הסיכומים. בקשה זו (בקשה מספר 84), בצירוף בקשתו של התובע, בשלב הסיכומים, למתן צו מניעה בשל בניית חדר נוסף שמתבצעת לכאורה אצל הנתבעים תוך כדי ההליך, הצריכה דיון נוסף. ביום 22.7.14. בהסכמת הצדדים, ניתן תוקף של החלטה להסכמת הצדדים לפיה יוקפא המצב הקיים ואושרה החלפת ייצוג הנתבעים.

6. טענות התובע שברקע, העלו האשמות כלפי עיריית נתניה והגורמים הרלוונטיים בה, אשר עשו יד אחת עם הנתבעים ו"המציאו" חריגות בנייה בבניין התובע, על מנת להתעמר בו ולמרר את חייו, שבגינם אף הורשע (ר' חע"מ 7838/07 - עפ"א 7453-07-12 - רע"פ 3547/13, עת"מ 7246-01-11, עת"מ 1151/09). בהקשר זה יצוין, כי גם הנתבע הורשע בגין חריגות בנייה בבניין הנתבע (ר' פרו' עמ' 76, שו' 18).

נכון לחודש אוקטובר 2014, טרם הוצא טופס 4 לבניין התובע ונכון לחודש דצמבר 2013, טרם הוצא טופס 4 לבניין הנתבע (ר' פרו' עמ' 76 שו' 12).

חרף מצב דברים זה, משמש בניין הנתבע כהוסטל לפגועי נפש המופנים אליו על-ידי משרד הבריאות והמתנהל על-ידי הנתבעת 1. הנתבע 2 הוא אביו של הנתבע ומתקין הפרגולה שבבניין הנתבע ואילו שאר הנתבעים הם בני-משפחה נוספים אשר התגוררו בשעתו כשוכרים בבניין הנתבע ולא נטלו חלק בניהול ההליך.

ביחס לבניין התובע, לא הובהר אם כיום הוא מאוכלס ובעבר התקשר התובע לכאורה בהסכמים למכירת זכויות בשתי דירות. בין כל אחד מהרוכשים לבין התובע קיים סכסוך והזכויות עודן רשומות על-שם האחרון (ר' פרו' עמ' 50 שו' 7; ת"א 28712-07-12)].

תמצית טענות הצדדים

7. בכתב התביעה המתוקן, אשר הוגש בעקבות חוות-דעתו של מומחה מטעם בית המשפט, שמאי המקרקעין ומודד מוסמך, מר זהר עירון (להלן: "המומחה"), טען התובע כי הנתבעים פלשו והסיגו את גבולו בשטח של 9.3 מ"ר. בנוסף, כך נטען, הם בנו בשטחו פרגולת עץ מכוסה ביריעת ניילון, חנייה מקורה, קיר בטון וצלחת לווין (להלן: "הפרגולה"). בנייה בלתי חוקית זו, כך נטען, מונעת מהתובע הפקת הנאה מהמקרקעין שבבעלותו ומובילה להתעשרות הנתבעים שלא כדין.

ביחס לפרגולה, נטען כי היא נבנתה עד מעבר לגבול מגרש בניין הנתבע והיא מכוסה יריעת הניילון, אשר הופכת אותה לתקרה למעשה ומשליכה על אחוזי הבנייה, גורמת לניקוז מי גשמים בשטחו של בניין התובע ומובילה לפגיעה ביסודותיו, לחלודה, לסדקים, להצפה, לרטיבות ולטחב. לפיכך, נאלץ התובע לנקז את המים, לתקן את יסודות הבניין שנפגעו כתוצאה מסוג הקרקע שבאה במגע עם מים וכן לתקן נזקי צבע, סדקים וברזל.

התובע ניסה לבנות חומת בטון למניעת נזקיו הנטענים (להלן: "החומה"). ניסיונו זה נחסם, כטענתו, על ידי הנתבעים, בניגוד לצו מניעה קבוע מיום 24.12.09 שאסר עליהם להרוס בנייה בשטח התובע. גם בשל כך טוען התובע כי נגרמו לו נזקים.

הסעדים המבוקשים הוגדרו כצו מניעה קבוע, צו עשה קבוע ופיצויים. הסכום הנתבע, 247,780 ₪, מורכב מנזקים שנגרמו לתובע בשל נזקי רטיבות, ניסיון הקמת החומה, החלפת ריצוף, תיקוני טיח וצבע, עלויות עבודה, העסקת מאבטחים ופיקוח הנדסי. סכום התביעה כולל גם 50,000 ₪, בגין עוגמת נפש נטענת שנגרמה לתובע מחמת מעשי הנתבעים. צו העשה המבוקש מתייחס לסילוק ידם של הנתבעים מהשטח החורג הנטען לתוך שטחו של התובע וצו המניעה מתייחס לאיומים והטרדות מצד הנתבעים כלפי התובע, כטענתו.

8. הנתבעים, מצדם, טוענים כי עסקינן בתובע סדרתי וטורדני, כשהתביעה דנא היא אחת מתוך שרשרת של הליכי סרק חסרי בסיס בהם פתח כנגדם. בפי הנתבעים טענות מקדמיות שעניינן הסכמה קודמת השוללת את האפשרות לשוב ולתבוע בסוגיות שבעטיין הוגשה התביעה, הליכים מקבילים, העדר עילה הנובעת מהסרת יריעת ניילון על הפרגולה ומהעדר היתרי בנייה לבניין התובע, שימוש לרעה בהליכי בית המשפט, הסתרת מידע מהותי והעדר ניקיון כפיים.

לגופה של מחלוקת, טענו הנתבעים כי לצד מסקנת המומחה בדבר קיומה של חריגה מטעמם לתוך שטחו של התובע, הסיק גם שמתקיימת חריגה שיטתית של שאר הבתים שבטור הבניינים, באופן שלא נגזל מהתובע דבר. בהתאם נטען כי יש להפנות את עילת התביעה, ככל שקיימת, כנגד הרשויות ולא נגד הנתבעים. בנוסף, גרסו הנתבעים כי התובע לא פעל להקטנת נזקיו הנטענים.

חוות-דעת המומחה

9. בתחילת הדרך, עת היה התובע מיוצג, הסכימו הצדדים בדיון מיום 2.6.10, למינוי מומחה מטעם בית המשפט בתחום המדידה. בהחלטה מיום 8.6.10, מונה המומחה.

בעקבות טענת הנתבעים אודות חריגה שיטתית בטור הבניינים הרלוונטי, נתבקש המומחה, בהחלטה מיום 14.3.12, להשלים את חוות-דעתו ולבדוק האם כך והאם חרג גם התובע לתוך שטחו של מגרש 34, הוא חלקה 811, הנמצאת ממערב לבניין התובע. כן נתבקש המומחה להתייחס לחוות-דעתו של המודד מר ירון לזר מטעם הנתבעים, שחוות-דעתו צורפה לכתב הגנתם המתוקן.

המומחה הגיש חוות-דעת משלימה (מיום 14.10.12), השיב לשאלות הבהרה, הגיש השלמה לבקשת בית המשפט מיום 19.11.14, ונחקר מלפניי. לצד אלו, עתר התובע פעמיים לפסילת חוות-דעת המומחה, תוך שהעלה טענות קשות כלפיו, לפיהן הוא אינו אובייקטיבי ופעולותיו בוצעו ממניעים זרים. ניתנו החלטות מפורטות הדוחות את בקשותיו בימים 13.12.10 ו- 27.2.13 וגם כעת, עצמת האמור בהן נותרה בעינה.

10. עיקרה של חוות-דעת המומחה הוא שהמצב הקיים אינו תואם את התכניות ואת הרישוי, הן ביחס לבניין התובע והן ביחס לבניין הנתבע. בנוסף, הסיק המומחה כי הגבול בין חלקות הצדדים עובר בתחום מגרש הנתבעים, קרי, שטח שגודלו 9.3 מ"ר השייך לחלקת התובע, מוחזק על-ידי הנתבעים. לצד זאת, שלל המומחה חריגה שיטתית בהיקף קבוע בין הבניינים בטור הבניינים וכדוגמא, הפנה בתשובה 6 מיום 5.4.11 כי בחלקה 808 נמצאה חריגה של 1 ס"מ בלבד בצד הצפוני.

חוות-דעתו המשלימה של המומחה, מאששת למעשה את טענת ההגנה, שלפיה גם התובע חרג לתוך חלקה 811. בשלב כתיבת פסק-הדין, נתברר לבית המשפט כי חרף ההבהרות הרבות אליהן נדרש המומחה, איש מהצדדים לא ביקשו שינקוב בהיקפו המדויק של השטח שאליו חרג התובע לכיוון חלקה 811.

מהודעת המומחה מיום 19.11.14, עולה כי היקף חריגה זו נאמד ב- 8.8 מ"ר. המומחה פירט את המדידות שעל סמכן הגיע למסקנתו, שלפיהן קיימת חריגה בת 36 ס"מ בחלקו הצפוני של תוואי הגבול ושל 51 ס"מ בחלק הדרומי של תוואי הגבול.

הצדדים מסרו תגובתם להשלמה זו מאת המומחה. התובע, בעיקר, חזר על טענותיו כי עבודתו של המומחה אינה ברורה ואינה מדויקת, באופן שהצריך השלמות רבות. כן נטען כי המומחה מבקש להטיב את מצבם של הנתבעים על חשבון זכויותיו. התובע שב וטען כי המומחה לא מדד את מידת חריגת חלקה העליון של הפרגולה, כמתבקש מאופי מינויו.

11. אשר לפרגולה, מתשובה לשאלה מספר 2 (מיום 31.12.13 ומיום 17.4.14) וכן מחקירת המומחה לפרוטוקול הדיון, עולה שהעמוד הצפוני של הפרגולה חודר ב-44 ס"מ לתוך חלקת התובע והעמוד הדרומי של הפרגולה חודר אליה ב-41 ס"מ. המומחה העיד כי הפרגולה עצמה חורגת ב-10 ס"מ נוספים, כך שמדובר על חדירה כוללת מקסימאלית של הפרגולה עצמה לשטח התובע, בהיקף של 51 ס"מ ו-54 ס"מ בהתאמה.

עוד נקבע כי הקיר של החנייה (המחסן, לשיטת התובע) ושל המרפסת, חודר לשטח התובע ב-46 ס"מ בצד הצפוני וב-44 ס"מ בצד הדרומי (ר' פרו' עמ' 91, שו' 6). כבר באלו יש כדי לסתום את הגולל על טענותיו החוזרות והנשנות של התובע שלפיהן המומחה לא מדד את עומק חדירת הפרגולה לשטחו.

12. לקראת סיום ההליך, ביקש התובע להגיש מפה שהכין המודד מטעמו - אינג' חדיג'ה ע. אללטיף ובהסכמת בא-כוח הנתבעים הגישה כראייה לעצם קיומה (ר' ת/1). ב"כ הנתבעים ויתר על שמיעת עורך ת/1 והתרתי לצדדים אפשרות לטעון לעניין המשקל הראייתי שיש לייחס לת/1 במסגרת סיכומיהם. לטענת התובע, יש להתחשב בממצאי חוות-דעתו של אינג' חדיג'ה, כראיה לאמיתות תוכנה, שלפיה עומק חריגת הפרגולה גבוה מהיקף החריגות שקבע המומחה, דהיינו שהחריגה העמוקה ביותר היא בהיקף של 76 ס"מ ולא 54 ס"מ. יוער, כי אין זו הפעם הראשונה שנדרש בית המשפט למעורבותו של אינג' חדיג'ה בהליך וכי בקשת התובע לזימונו של הלה למתן עדות נדחתה בהחלטה קודמת מיום 3.12.13. התובע התייחס לממצאי חוות-דעתו של אינג' חדיג'ה בהרחבה בסיכומים המשלימים מטעמו (מיום 15.11.14) וכן בתגובתו לתשובת המומחה האחרונה, מיום 19.11.14 (ר' תגובת התובע מיום 21.11.14).

13. לחוות-דעתו צירף המומחה גם מפת מדידה, על גביה מסומנת תוכנית המתאר המקומית (להלן: "תוכנית המתאר") בקו כחול ותוכנית לצרכי רישום מסומנת על-גבי מפת המדידה בקו סגול.

דיון והכרעה

14. שישה עדים העידו מטעם התובע וכן נחקר המומחה לבקשתו. מטעם הנתבעים העידו הנתבע והנתבע 2.

15. לאחר עיון בטענות הצדדים והתרשמות מראיותיהם, מחוות דעת שבמומחיות וממכלול נסיבות העניין, נחה דעתי כי יש לקבל את התביעה בחלקה. להלן אפרט את הנימוקים המשמשים בסיס למסקנתי זו.

עתירת התובע לסילוק ידם של הנתבעים מהשטח החורג לתוך שטחו

16. בחנתי את שתי חוות-הדעת כפי שהוגשו מטעם המומחה, את הבהרותיו ותשובותיו לשאלות בעלי-הדין וכן את חוות-הדעת שהגישו הצדדים מטעם המומחים ה"ה לזר וחדיג'ה. נחה דעתי כי יש לקבוע לזכות התובע כפי מסקנות המומחה המקצועי והניטראלי. כידוע, בית משפט יאמץ חוות-דעתו של מומחה מטעמו, הנהנית ממעמד מיוחד, בהעדר עילה מוצדקת שלא לעשות כן. עילה שכזו לא הוכחה בעניין שמלפניי [ר' ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' מונטי רבי ואח', מיום 31.12.88; ע"א 558/96 חברת שיכון עובדים בע"מ נ' חנן רוזנטל ואח', פ"ד נב(4) 563].

17. הנתבעים אינם מציבים מחלוקת של ממש בהקשר למסקנות המומחה ובעיקר טוענים שיש להביא בחשבון השיקולים את הפנייתו לפיה גם התובע עצמו פלש לחלקה סמוכה מכיוון מערב וכי בניין הנתבע נבנה בהתאם לתוכניות.

18. כפי שעולה בבירור מתשובת המומחה לשאלה 2 (31.12.13, 17.4.14), החריגה העמוקה ביותר שנמדדה ביחס לבנוי, על-פי תכנית המתאר (המסומנת בקו הכחול במפת המדידה), היא של 46 ס"מ והיא מובילה לחסר בשטחו של התובע בהיקף של 9.3 מ"ר. האלמנט החורג הוא קיר, אשר משמש קיר החנייה (המחסן) וקיר המרפסת. המומחה קבע שגם התובע חרג לכיוון מערב לשטח חלקה 811, בהיקף של 8.8 מ"ר (ר' התייחסות המומחה מיום 19.11.14. פועל יוצא הוא שההפרש בין הפלישות הוא בהיקף כולל של 0.5 מ"ר החסר בשטחו של התובע.

19. הוראת סעיף 16 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין") קובעת כי: "בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין" (ר' גם הוראות סעיף 21 לחוק המקרקעין).

בענייננו, המשמעות של מתן צו לסילוק יד מהשטח החורג, בהיקף של 9.3 מ"ר, היא הריסת קיר המבנה.

ככלל, עומדת לתובע זכות הקניין ולצידה החשיבות שיש ליתן עדיפות לשמירה על שלטון החוק ולקיום הרתעה יעילה מפני בנייה במקרקעי הזולת. לצד עקרונות אלו, הלכה פסוקה היא כי זכותו של בעל מקרקעין לקבל סעד שיחזיר לידיו את החזקה בשטח הפלישה, אינה מוחלטת. לבית המשפט מוקנה שיקול דעת בבואו להגן על זכות הקניין ויש להתחשב גם באינטרס הפולש, בשיקולים של צדק והגינות ובחובה הכללית לפעול בתום לב (ר' ע"א 8661/10 נעמה נ' טורקיה (19.2.12)).

20. המומחה ציין כי אישורי הבנייה של הועדה המקומית הם שיצרו אי-סדר והובילו לבנייה על חלקות זרות (ר' חוות דעתו ופרו' עמ' 96 שו' 5) והמליץ להימנע משינוי המצב הקיים, תוך שהפנה לסעיף 19 לחוק המקרקעין. המומחה הוסיף והפנה לשיחה שקיים עם מודדת ברשות המקומית הרלוונטית, ממנה עולה כי הגורמים הרלוונטיים מכירים בבעיה שנוצרה וכי לשם פתרונה יבחנו וויתור על רצועת קרקע צרה (ר' פרו' עמ' 96 שו' 5). דברים אלו מתיישבים גם עם הפניות המודד מר לזר.

עם זאת, כפי שעולה ממפת המדידה שהוגשה בצמידות לחוות דעתו הראשונה של המומחה, גם אם יש ממש בדברים, הרי שהפלישה שבוצעה היא אף מעבר לקו הכחול, שהיה אמור להוות קצה מגרש הנתבע לכל היותר. כבר מטעם זה, הישענות הנתבעים על טעות שנגרמה כתוצאה מהסתמכות על תכניות, היא אפשרית אך בחלקה. לא ראיתי די מלפני כדי לקבוע ממצא ביחס לחוסר תום-ליבו של הנתבע בהקשר זה. זאת ועוד, המומחה שלל הנחה שהציג לו בא-כוח הנתבעים שלפיה הקיר שבנו הנתבעים, שעוביו 22 ס"מ, נבנה על קו הגבול בין המגרשים, בדיוק כפי שאמור היה להיות, באופן שמחציתו בשטח התובע ומחציתו בשטח הנתבעים (ר' פרו' עמ' 98 שו' 20).

21. שקלתי את מכלול האינטרסים ונסיבות העניין. הנזק הנחזה קטן יחסית וקיימת אפשרות לפיצוי כספי שלגביה לא טען התובע דבר. ייחסתי משקל מכריע לעובדה כי בוצעה פלישה משמעותית גם מצדו של התובע לכיוון חלקה 811 בהיקף של 8.8 מ"ר, כשההפרש בין הפלישות הנדונות הוא בהיקף כולל של 0.5 מ"ר בלבד שנגרעו משטחו של התובע ומכל אלו, נחה דעתי כי הסעד ההולם אינו כולל הוראה להריסת הקיר שנבנה בשטחו של התובע, כמבוקש.

22. אשר לפרגולה, כאן נוטה הכף להעדפת זכותו הקניינית של התובע. סברתי כי בקלות יחסית ניתן לתקן או להרוס חלק מהקיים, כך שהפרגולה תימצא כולה בשטח הנתבע ללא כל חריגה, אף לא עד קו הקיר שמצוי בשטח התובע והכל בהתאם ובכפוף לאישורי הבנייה. הנתבעים לא העלו כל טענה הסותרת דברים אלו, או כזו בגינה יש לסטות מהכלל בדבר העדפת זכות הקניין של התובע דכאן.

משאלו הם פני הדברים ומשהגעתי למסקנה שיש להורות על הריסת חלק מהפרגולה כדי התאמתה לשטח בניין הנתבע, לא מצאתי צורך להכריע בפער בן 22 ס"מ, שבין ממצאיו של המומחה לבין ממצאיו של מר חדיג'ה בהקשר להיקף החריגה לתוך שטחו של התובע (השווה גם לסעיף 7 להבהרת המומחה מיום 17.4.14). גם טענת התובע בסעיף 2.א. לסיכומיו, שלפיה בהתאם למדידותיו של מר חדיג'ה, מקיימת חריגה של הפרגולה בהיקף נוסף של 7.2 מ"ר, מתייתרת מאותו הטעם.

אשר ליריעת הניילון שעל הפרגולה, העיד הנתבע 2, כי לאחר סילוקה, אשר בוצע בהתאם להחלטה מיום 15.4.10, הוא פרש יריעה במקומה לשם כיסוי חלקה המסוים ובשונה מהנאמר בתגובה מיום 31.8.14 (ר' פרו עמ' 84 שו' 23). בגין פעולה זו, הגיש התובע בקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט. ביום 2.9.14, הודיעו הנתבעים לבית המשפט כי הסירו את יריעת הניילון כליל והבקשה התייתרה (ר' החלטה מיום 10.9.14). מכל מקום, יחול מכאן ואילך איסור על הנתבע או מי מטעמו לכסות ביריעת ניילון או אחרת את הפרגולה כמידותיה החדשות, או חלקה.

גם את אנטנת הכבלים או הלוויין יהא על הנתבע להזיז ממקומה, באופן שלא תבלוט לשטחו של התובע.

החומה והנזק

23. סוגיה מסוימת הנוגעת להריסת החומה כבר נדונה בבית המשפט השלום בנתניה בת"ק 49118-12-10 ונדחתה. הטענה שהועלתה שם שונה מעט מזו שהועלתה מלפניי וסברתי שאין מניעה לדון בה כהווייתה. יובהר כי הסכמת הצדדים שלפיה לא יפריעו הנתבעים לתובע לבנות חומה בדרך של צו מניעה קבוע, אפשרה את השלמת בניית החומה בשנת 2011 (ר' פרו' עמ' 54 שו' 17).

24. להוכחת נזקיו הנטענים של התובע הנובעים מפרישת יריעת ניילון מעל הפרגולה ומניסיונו שסוכל על-ידי הנתבעים להקים את החומה, צירף התובע לכתב התביעה המתוקן את חוות-דעתו של המהנדס האזרחי, מר יואל בן-עזרא, שבעקבותיה העמיד את נזקיו על סכום של 247,780 ₪. למען הסר ספק, אציין כי חוות דעתו של אינג' רון ארד, אליה התייחסות מסוימת של הצדדים במהלך הדיון, לא הוגשה לתיק בית המשפט.

ראיתי לנכון לאמץ את מסקנות מר בן-עזרא אך בחלקן. דינה של חוות-דעת מומחה, כדין כל ראיה הנתונה להערכה ולביקורת של בית המשפט. כך, בית המשפט רשאי להסתמך עליה, אך גם לדחותה, את כולה או חלקה וממילא אין הוא מחויב לקבלה על כל מרכיביה (ר' ספרו של י' קדמי, על הראיות, חלק שני, מהדורה משולבת ומעודכנת, תש"ע-2009, עמ' 764).

אינג' בן-עזרא לא נחקר על חוות-דעתו ולכאורה, יש לראות בנתבעים כמסכימים לקביעותיו [ר' ע"א 2160/90 רז נ' לאץ, פ"ד מז(5) 170, 174]. גם לא הוצגה חוות דעת נגדית מטעם הנתבעים בהקשרים אלו. מנגד למעט חוות-הדעת האמורה, נזקיו הנטענים של התובע לא הוכחו בראיות נוספות כחשבוניות וקבלות שבנקל ניתן היה לספקן. אין צורך בחוות דעת מומחה לשם הוכחת עלויות בדמות העסקת פועלי בניין לשם יציקת פלטות על הגג ושימוש במאבטחים לצורך הורדתן בעזרת מנוף.

על חוות-דעת חלים דיני הראיות הרגילים, לרבות הכלל הפוסל עדות מפי השמועה. מכאן, שאין לייחס משקל ראייתי להפניות מר בן-עזרא לדברים ששמע מהתובע. מסקנותיו הנוגעות לחריגות הבנייה אינן רלוונטיות לסוגיה דנא ולפיכך לא תובאנה בחשבון השיקולים. ראויה ההתייחסות אך למסקנותיו הנוגעות לנזקים שנגרמו לבניין התובע כתוצאה מנזקי רטיבות שהתגברו משום חריגת הפרגולה לשטחו וכן לבניית החומה.

ביום 25.11.09 בדק מר בן-עזרא את הנזקים הנטענים בבניין התובע, הנובעים מכיסוי הפרגולה. מר בן-עזרא אישר בחוות-הדעת הראשונה, מיום 9.12.09 (עודכנה ביום 7.2.10), שעל גבי הפרגולה הונחה יריעת ניילון, כך ששינתה תכונותיה והפכה את המרפסת לשטח מקורה, באופן שאפשר למי הגשמים לזרום לשטח התובע. מצב זה, כך הסיק, הוביל למטרד תברואתי בשטח התובע ולפגיעה ממשית ואף בלתי הפיכה ליציבותו ולעמידתו לאורך שנים של בניין התובע. צוין בנוסף, שגם מהגג שמעל המחסן בשטח הנתבעים, מועברים מי הגשמים לשטח התובע, מצב שמוביל להעמסת יתר על אמצעי הניקוז שבשטחו.

25. מחוות-הדעת השנייה שהכין מר בן-עזרא, מיום 24.2.10, עולה כי בדק את בניין התובע בשנית ביום 15.2.10 לצורך אומדן הנזקים הנגזרים מסיכול הניסיון להקים את החומה. הלה הסיק שלא ניתן להשלים את יציקת רמפת החנייה, שכן לא ניתן להשלים בניית קירות תומכים. כתוצאה מהעיכוב בהצבת החומה, 20 יחידות של לוחות טרומיים עשויים בטון שניתן להציב בעזרת מנוף בלבד, לא הוצבו במקומם באותה עת וגרמו הן ליצירת פסולת והן לחסימת דרך הגישה למנוף על-ידי רכב מטעם הנתבע. צוין, כי עצם הצורך בלוחות טרומיים, בגין הריסות שבוצעו על-ידי מי מטעם הנתבע, ייקר את העלויות שנדרשו לנושא. בשל העיכוב שנוצר, נמנעה השלמת פיתוח החצר של דירת הגן בבניין התובע, נוצרה רטיבות בקירות דירת הגן, רטיבות בתקרת וקירות החניון שמתחת לחצר דירת הגן ותפיחת האדמה בשל היותה משולבת חרסית. העיכוב הנטען שנגרם, לא חושב כנזק כספי.

מר בן-עזרא העמיד את שווי "ביטול הליקויים" כלשונו, על סכום של 63,000 ₪ ואת העלויות הנדרשות לצורך בניית קיר החומה בסכום של 92,000 ₪, כך שאומדנו של הנזק הכולל הנו בסכום של 155,000 ₪. צוין כי נגרם לתובע נזק בשל העיכוב בעבודות, שלא התבצע לגביו אומדן.

הסכומים שבהם נקב מר בן-עזרא ביחס לשבירת לוחות, סילוק פסולת, החלפת ריצוף, תיקוני טיח, צבע, בניית לוחות, מנופים, פועלים ומאבטחים - נמוכים מהסכומים שבהם נקב התובע באותם הרכיבים, בהפניה לסכום של 179,800 ₪ (ר' סעיף 34 לכתב התביעה המתוקן). הסכומים שבהם נקב התובע נחזים בחלקם שרירותיים ולא ברור כיצד הסכום המדויק - 46,400 ₪, מופיע ביחס לשלושה רכיבים שונים (החלפת ריצוף, בנייה לוחות ומאבטחים).

עוד יצוין כי התובע לא טען וממילא לא הוכיח ביחס למשך הזמן שהפרגולה הייתה מכוסה ניילון שהוביל להזרמת מי הגשמים לשטחו ולא הובהר האם מדובר בעונת חורף אחת או יותר, כשלכך השלכה משמעותית על היקף הנזק שנגרם לו. בנוסף, חוות הדעת של מר בן- עזרא אינה מפצלת בין נזקי הרטיבות שנגרמו בעטים של הנתבעים לבין אלו שנגרמו בעטים של איתני הטבע ולא ברור באיזה היקף של העמסת יתר על מערכת הניקוז של התובע מדובר.

26. אשר לעצם קרות אירוע האלימות תוך סיכול הצבת החומה. העד מר חיים חלפון, מנהל וקב"ט במנהלת הצפונית, שעיסוקה בסיוע לאנשים ועסקים הסובלים מאלימות ועבריינות, שימש ראש צוות המאבטחים. הלה העיד שמאבטח בשם אלכס הוכה בראשו על ידי אחד מבני משפחת הנתבעים וכי נגרמו לו חתכים וכן כי האלימות שהתפתחה באירוע הייתה קשה וכי בגינה אף נעצרו מי מהנתבעים ונחקרו.

מר יהושע גילאון, יועץ בטחוני בכיר של חברת המנהלת הצפונית, לא נכח אמנם באירוע, אך תיאר שידוע לו כי מאבטח פונה לבית החולים. עד זה הוסיף ותיאר שני אירועי אלימות נוספים שהתפתחו כתוצאה מהסכסוך הקיים בין הצדדים (ר' פרו' עמ' 62 שו' 26; עמ' 64 שו' 3).

גם הנתבע העיד לפרוטוקול הדיון שבעקבות הניסיון להניח פלטות בטון, התפתח אירוע אלים שבסופו נעצר ושוחרר (ר' פרו' עמ' 81 שו' 7).

העד מר מחאמיר פרח, פועל בניין אשר יצק פלטות על גג בניין התובע במשך כחודש ימים (ר' פרו' עמ' 68, שו' 1), העיד שלמחרת הנחת פלטות אלו, הן לא היו שם (ר' פרו' עמ' 67, שו' 15). גם העד מר המלט אסטריאן, פועל בניין, העיד שהנתבעים או מי מטעמם הפריעו למנופאי שהיה במקום. עדים אלו, אשר שימשו כפועלים וכמאבטחים, לא ידעו לנקוב בסכומים ששולמו להם על-ידי התובע, ככל ששולמו (ר' פרו' עמ' 62 שו' 20; עמ' 64 שו' 20; עמ' 67 שו' 28; עמ' 64 שו' 21).

27. קיומו של נזק בגין כיסוי הפרגולה הוכח, אך מידתו לא הוכחה בדייקנות המתבקשת. התובע, מצדו, הציג את חוות-דעתו של מר בן-עזרא אשר אין בכוחה להוות מסד ראייתי איתן, כשלא הובהר בה מהו הבסיס לעלויות כפי שננקבו, האם אכן תוקנו הליקויים ומהם הסכומים ששולמו בפועל בצירוף אסמכתאות. לא הובהר גם כיצד הופרדו הנזקים הנוגעים למי הגשמים בכלל מאלו שנבעו מזליגה מהפרגולה או ממחסן, בפרט.

גם ביחס לרכיבי תביעה שעניינם סיכול ניסיון הקמת החומה, לא הובהר בחוות דעתו של מר בן-עזרא מהו הבסיס לקביעת העלויות ביחס ליציקת החומה. בהקשר זה, לא ניתן להתעלם מכך שהחומה הוקמה בסופו של יום. לא הובהר היחס בין הנזקים שנטענו בשעתו, טרם הוקמה החומה, לבין העלויות בפועל. יחס זה מצריך עמידה בנטל הוכחה בדרך של הצגת ראיות ישירות כגון חשבוניות, חומרים ועבודה, להבדיל מחוות-דעת מומחה. פסיקת פיצוי בגין הנזקים הנטענים שנגרמו, מבלי התייחסות להוצאות שהוציא התובע בפועל, שאפשר שנמוכות מאלו המצוינות בחוות דעתו של מר בן-עזרא - תוביל להתעשרותו של התובע שלא כדין. שעה שהוקמה החומה, חוטאת חוות דעתו של מר בן-עזרא בתיאורטיות בהקשר זה, מאחר שיש לפסוק פיצוי אך על בסיס קבלות שניתנו כנגד תשלום [השווה תא"מ 3860-05-08 מ.פינס בע"מ נ' מגדיש (3.5.09)].

יפים למחלוקת שמלפניי, הדברים שנקבעו בת"א (ת"א) 35121/08 אשבורן נ' מלין (26.12.07), לאמור:

"טעם נוסף לכך שלא ניתן להסתמך על חוות דעתו של המומחה ... נעוץ בעובדה שמדובר הלכה למעשה בחוות דעת תיאורטית בכל הנוגע לעלות התיקונים. המומחה ... ערך חוות דעת מעודכנת בחודש נובמבר 2004 המפרטת את העלות הצפוייה של התיקונים. בחודש ינואר 2005 ערכו התובעים עבודות איטום ושיפוץ (לטענתם, חלקיות), בהן הוציאו הוצאות בפועל ... דא עקא, התובעים לא הציגו קבלות כלשהן בקשר להוצאות שהוציאו בפועל בביצוע התיקונים, אלא העדיפו משום מה להשתית את תביעתם על חוות דעת תיאורטית, של עלויות תיקון על פי אומדן של מומחה. אכן, לעתים, אין לבית המשפט ברירה והוא פוסק פיצוי לפי חוות דעת תיאורטית, מקום שהתיקון המומלץ טרם בוצע. ואולם, כאשר עוד קודם לברור המשפט בוצע כבר התיקון נשוא התביעה, פשיטא שיש לפסוק פיצוי על פי הוצאות התיקון בפועל, ולא על פי חוות הדעת שקדמה לו. ... ולכן התובעים היו חייבים לבסס את סכום התביעה על יסוד הוצאות שהוציאו בפועל, דבר שלא נעשה...".

אשוב ואדגיש כי מר בן-עזרא מתייחס לעלויות שאינן דורשות את מומחיותו, שעה שהוצאו בפועל. כשעסקינן בהערכת עלות העסקת מאבטחים בסכום של 40,000 ₪, על פניו נחזה כי המדובר בעדות מפי השמועה שהנה חסרת תימוכין וסבירות. לצד זאת, אף שהסכום המצוין עבור מנופים ופועלים נחזה כסביר, אין להעדיף מסקנת מומחה חלף ראיות אובייקטיביות מתבקשות לחסרון כיס של התובע, שלא הוצגו. על אף שהוכח כי התרחש אירוע במהלכו ניסה התובע להציב את החומה וכי הנתבע או מי מטעמו סיכלו וכן כי הועסקו מנופאי, פועלים ומאבטחים - משלא הוכחה עלות העסקתם בפועל, דחיתי את התביעה בראש נזק זה.

על יסוד מכלול האמור לעיל, מצאתי לדחות את טענות התובע לנזקים שנגרמו בשל מעשי הנתבע או מי מטעמו ביחס לחומה, בניית והריסת הלוחות, העסקת מאבטחים, מנופאי ופועלים.

את הנזקים שנגרמו כתוצאה ממי הגשמים שנשפכו לשטחו של התובע, מצאתי לנכון לאמוד בסכום כולל של 9,000 ש"ח.

28. התובע טען, בנוסף, לפיצוי בגין עגמת נפש בסכום של 50,000 ₪. מצד אחד, התביעה התקבלה רק בחלקה הקטן. מצד שני, התרשמתי שאכן נגרמו לתובע טרחה ואי-נעימות בשל מעשי הנתבע ומי מטעמו ומצאתי לנכון לפסוק לזכותו בגין רכיב זה סכום כולל של 3,000 ₪.

יוער, כי הנתבעים הפנו בקשר לנזק הנטען שנגרם לתובע לסעיף 29 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], שלפיו ניתן לפסוק פיצוי בגין הסגת גבול אך אם פעל המזיק שלא כדין. אולם, דומה כי טענותיו של התובע דווקא נכנסות בגדרי הוראת חיקוק זו, שכן הנזקים שנגרמו הם תוצאה נטענת של פרישת יריעת הניילון וסיכול הצבת לוחות הבטון לבניית החומה. הנזקים אינם נובעים במישרין כתוצאה מהסגת הגבול, שלגביה לא קבעתי ממצא האם בוצעה בחוסר תום-לב אם לאו נוכח סיבת החריגה שעליה הצביע המומחה. ברם, לא ניתן לשלול שהחריגה בבניית קיר ופרגולה הגדילו את הנזק שנגרם לתובע.

29. במהלך כתיבת פסק-הדין, פנה התובע בבקשה נוספת (בקשה 113), להסרת מבנה מחסן שהוצב בצמוד לחניית בניין הנתבע (המחסן לשיטת התובע). מתגובת הנתבע עלה כי המדובר במתקן לאחסנת קרטונים שהוצב על-ידי עירית נתניה. נוכח תגובה זו נראה שעל התובע למצות תחילה הליכים אל מול הגורמים הרלבנטיים ברשות המקומית ושמורה לו הזכות לנקוט בכל הליך אחר לשם העלאת טענותיו, אשר אינן נוגעות לענייננו.

סוף דבר

30. התביעה מתקבלת בחלקה כנגד הנתבע ונדחית ביחס לנתבעים האחרים. לא הוכח די הקשרו של הנתבע 2 לאיזה מהאירועים מושא התביעה ויתרת הנתבעים אינה מעורבת בהם כלל.

31. הנתבע יסיר בתוך 30 יום את החלק של פרגולת העץ שנמצא מעבר לקו גבול תכנית המתאר המקומית (הקו הכחול במפת המומחה). נאסר על הנתבע או מי מטעמו לכסות את הפרגולה החדשה שתיבנה, ככל שתיבנה, בכיסוי כלשהו. גם את צלחת הלוויין יעביר הנתבע ממקומה, כך שתימצא כולה בשטחו.

32. בגין הנזקים שנגרמו בשטחו של התובע בשל מעשי הנתבעים או מי מהם, ישלם הנתבע לתובע סכום כולל של 12,000 ₪. סכום זה ישולם בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין ויישא הפרשי ריבית והצמדה כדין החל מיום הגשת התביעה ועד יום התשלום המלא בפועל.

33. ניתן בזאת צו מניעה קבוע, שלפיו נאסר על הנתבע או מי מטעמו להטריד את התובע בכל דרך שהיא, בין במישרין ובין בעקיפין.

34. כמבואר לעיל, התנהלותו של התובע הובילה להתמשכות ההליך יתר על המידה וכללה חריגה ממשית מסדרי-הדין ומחזית המריבה. כתוצאה מכך נדרש בית המשפט להחלטות ביניים רבות (ר' כדוגמא החלטה לעניין איחור בהגשת כתב תשובה 6.3.12, החלטות בסוגיית מענה לשאלון מיום 5.6.13, החלטות בעניין הגשת ראיות וזימון עדים מיום 15.9.13, 3.12.13, 8.12.13, 18.12.13, 24.12.13, החלטה בבקשה לצרף ראיה מיום 23.1.14, החלטה בעניין אופן חקירת המומחה מיום 11.6.14 עמ' 93).

שקלתי החלת הוראות תקנה 514 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, המאפשרת חיוב בעל-דין אשר האריך את הדיון שלא לצורך בהוצאות ההליך. עם זאת, נוכח תוצאת פסק-הדין המקבלת את חלקן של טענות התובע, בצירוף הסכומים שבהם חויב בגין הפגמים הדיוניים לאורך ההליך, סברתי שאין מקום הן לחיוב נוסף בגין מחדליו והן לפסיקת הוצאות לזכותו משום קבלת התביעה בחלקה.

הצדדים יישאו שווה בשווה בשכרו של המומחה (ר' החלטות מימים 8.6.10, 23.1.14 ו-11.6.14).

35. ביתרת טענות הצדדים לא מצאתי ממש, לרבות בחלק מהטענות המקדמיות שהעלו הנתבעים שאין להן התייחסות מפורשת בגוף פסק הדין. כך ולרבות הטענה בדבר הפרת הנתבעים לכאורה צו מניעה, בכך שצד ג' מטעמם הסיג גבול לשם חיבור חשמל, הן בשל הליך אחר שקיים בנושא והן בשל הרחבה אסורה של חזית המחלוקת (ר' גם החלטה בפרו' עמ' 84 שו' 15). גם הטענות ההדדיות, הנוגעות לחריגות הבנייה ביחס לתוכניות, אינן ממן העניין וממילא נדונות בערכאות המתאימות.

36. מוצע כי בעלי-הדין יפנו לגורמים הרלבנטיים בעיריית נתניה לשם יצירת התאמה בין הרישום לבין המצב הקיים בשטח בנייני הצדדים.

37. ההליכים המרובים שהתנהלו והמתנהלים בין הצדדים בערכאות השונות, נוגעים כולם, ככל הנראה, לאופן והיקף הבנייה והשימוש בבניינים שבבעלותם. מוצע אפוא לצדדים לשקול הגשת בקשה איחוד הדיון בסכסוך תחת מסגרת דיונית אחת, אולי אף חיצונית. יהא בכך כדי לחסוך במשאביהם היקרים של כל הנוגעים בדבר וכן בטרחה ובסרבול הכרוכים בכך.

38. כל צד יישא בהוצאותיו.

זכות ערעור בתוך 45 ימים לבית המשפט המחוזי מרכז בלוד.

נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

לידיעת הצדדים.

ניתן היום, כ"ב כסלו תשע"ה, 14 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.

חתימה