רקע

1. המחלוקת בתיק זה קשורה לעיסקת יהלומים.

התובע שכנגד (להלן – ספוריש) הוא איש עסקים, אזרח ותושב רוסיה.

הנתבעת שכנגד 1 (להלן – בנדיאקו) היא חברה העוסקת במסחר ביהלומים ורשומה כחברה בבורסת היהלומים בישראל.

הנתבע שכנגד 2 (להלן – שוולב) הוא בעל מניות בבנדיאקו ומשמש כמנהלה.

הנתבע שכנגד 3 (להלן – מיקלוש) הוא איש עסקים קנדי.

הנתבעת שכנגד 4 (להלן – לובה) היא אשת עסקים ישראלית.

2. ספוריש העביר לבנדיאקו בהעברה בנקאית סכום של 900,000 דולר לרכישת יהלומים.

לטענתו, הוא לא קיבל יהלומים כלשהם בתמורה לסכום זה.

הוא הגיש תביעה ברוסיה נגד בנדיאקו, בהסתמכו על הסכם בשפה הרוסית שנעשה ביניהם.

בנדיאקו התכחשה להסכם הנטען, ולטענתה חתימתה עליו זויפה.

בתביעה הראשית שהגישה בנדיאקו נגד ספוריש היא עתרה לצו הצהרתי, לפיו הסמכות לדון בסכסוך שביניהם הוא של בית המשפט בישראל.

בכתב הגנתו עמד ספוריש על מהימנותו של ההסכם ועל כך שהסמכות השיפוטית מוקנית לבית המשפט ברוסיה, אך למרות זאת הוא הסכים שהסכסוך יתברר בבית המשפט בישראל.

3. ספוריש הגיש תביעה שכנגד נגד בנדיאקו, שוולב, מיקלוש ולובה, להשבת הסכום ששילם ופיצויים נוספים.

התביעה הוגשה נגד שוולב כמי שהשתמש בבנדיאקו כדי לרמותו ונגד מיקלוש ולובה בגין מעורבותם בעסקה.

בנדיאקו לא הכחישה את קבלת הסכום שהועבר, אך טענה כי העבירה לספוריש יהלומים בשווי מלוא התמורה ששולמה, וזאת באמצעות מיקלוש ולובה.

לטענתה, העיסקה נקשרה למעשה עם מיקלוש ולובה ששימשו כשותפים או כשליחים של ספוריש.

לובה טענה כי שימשה כמתווכת בלבד בעיסקה זו וגם היא טענה כי הועברו לספוריש יהלומים בשווי התמורה ששילם, באמצעות מיקלוש.

היא הכחישה שמיקלוש היה שותפה, או כי שימשה כשלוח של ספוריש.

מיקלוש לא מסר את גירסתו.

4. התיק נדון תחילה אצל כב' השופט שוהם.

בהחלטתו מיום 3.5.11 נקבע, כי לאור הסכמת ספוריש שהסכסוך יתברר בבית המשפט בישראל, מתייתר למעשה הצורך לדון בתביעה הראשית וכי נותר עוד לדון בתביעה שכנגד.

בהמשך הורה כב' השופט שוהם על השלמת ההליכים המקדמיים וקצב מועדים לשם השלמתם ולשם הגשת בקשות הקשורות להליכים הללו.

באותה החלטה נקבעו גם מועדים להגשת תצהירי עדות ראשית, שתחילתם "ממועד השלמת ההליכים המקדמיים".

בהחלטות מאוחרות יותר דן כב' השופט שוהם בבקשות שונות שהוגשו על ידי הצדדים הקשורות להליכים המקדמיים.

מאוחר יותר הגישו הצדדים תצהירי עדות ראשית, וזאת במהלך החודשים ינואר-יוני 2012.

לאור מינויו של כב' השופט שוהם לבית המשפט העליון הועבר התיק לטיפולו של מותב זה, אשר קבע מועד קדם משפט ליום 25.6.12.

5. בישיבה מיום 25.6.12 ניתן פסק דין למחיקת התביעה נגד מיקלוש, לאחר שספוריש לא הגיש לגביו בקשה להיתר המצאה לחו"ל, ואף הודיע כי אין בכוונתו לעשות כן.

בקשת ספוריש לגילוי מסמכים ספציפי

5. לקראת ישיבת קדם המשפט הגיש ספוריש בקשה זו, לגילוי שורה של מסמכים ספציפיים.

הנימוק להגשת בקשה זו לאחר השלמת ההליכים המקדמיים ולאחר הגשת תצהירי עדות ראשית נתלה בהבדלי גירסאות שהתגלו בין כתבי הטענות של הצדדים ובין תצהיריהם, בעיקר בנוגע לאופן העברת היהלומים.

בנדיאקו, שוולב ולובה מתנגדים לבקשה, הן משום מועד הגשתה והן מטעמים של חוסר רלבנטיות, פגיעה בסודות מסחריים וכדו'.

6. ההליכים המקדמיים, שההליך של גילוי מסמכים (כללי וספציפי) הינו חלק מהם, נועדו מעצם טיבם להקדים את ההליך של הגשת תצהירי עדות ראשית. זאת, משום שתצהירי העדות הראשית מהווים את לבו של פרק הבאת הראיות מצידו של בעל הדין, ומטבע הדברים בעלי הדין מבקשים להגיש את ראיותיהם, לאחר מיצוי התועלת שניתן להפיק מההליכים המקדמיים: גילוי מסמכי הצד שכנגד ועיון בהם, קבלת תשובות לשאלונים, וכיו"ב.

לפיכך, מן הראוי שהליכים מקדמיים אלה יושלמו בטרם הגשת תצהירי העדות הראשית, ומן הראוי שכל הבקשות הקשורות להליכים אלה ילובנו על ידי בית המשפט ויסתיימו קודם להגשת התצהירים.

7. יחד עם זאת, על פי לשון התקנות הרלבנטיות בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אין מניעה כי בקשה לגילוי מסמכים תוגש גם לאחר הגשת תצהירי עדות ראשית.

תקנה 113, הדנה במתן צו לגילוי מסמך פלוני, מסמיכה את בית המשפט ליתן צו כאמור "בכל עת".

גם תקנה 114, הדנה בזכות שיש לבעל דין לפנות לצד שכנגד בדרישה לעיין במסמכים שנזכרו בכתבי טענותיו או בתצהיריו, נוקטת בלשון "בכל עת".

כן ניתן למצוא סימוכין לכך, שבקשה לגילוי מסמך פלוני ועיון בו ניתן להגישה גם לאחר הגשת תצהירי עדות ראשית, בתקנות 114 (דרישת עיון במסמכים שנזכרו) ו-117 (בקשה לעיון במסמכים שלא נזכרו), כאשר ההתייחסות בהן היא למסמכים שנזכרו או שלא נזכרו "בתצהירי" בעל הדין שכנגד. אין הכרח לומר שהכוונה בתקנות הללו היא לתצהירים שהוגשו במסגרת הליכי גילוי המסמכים בלבד וניתן לכלול בהגדרה זו גם תצהירי עדות ראשית.

8. באופן אחר ניתן לעמת בין האינטרס של קידום בירור המשפט גופו ומניעת הסחבת הכרוכה בהליכים מקדמיים המתמשכים יתר על המידה והמעכבים את תחילת בירור הראיות עצמן (שלב ההוכחות) ובין האינטרס של בירור האמת והשאיפה להגיע לתוצאה צודקת.

9. איזון האינטרסים והשיקולים שהובאו לעיל מוביל למסקנה, שככלל, בית המשפט לא יתיר הגשת בקשה נוספת הקשורה להליכים המקדמיים בכלל, ולגילוי מסמכים ספציפיים בפרט, לאחר שהוגשו תצהירי עדות ראשית, אלא אם הצורך בבקשה זו נוצר בעקבות הגשת תצהירי העדות הראשית ולא ניתן היה להגישה קודם לכן.

בעיקר אמורים הדברים, כאשר בית המשפט הורה מפורשות כי תצהירי העדות הראשית יוגשו לאחר השלמת ההליכים המקדמיים, כפי שהורה כב' השופט שוהם במקרה דנן.

10. במקרה דנן נומק כאמור האיחור בהגשת הבקשה לגילוי המסמכים שהתבקשו בהבדלי הגירסאות של הנתבעים שכנגד בין זו שפורטה בכתבי טענותיהם ובין זו שהובאה בתצהירי העדות הראשית שהוגשו מטעמם.

עיון בכתבי הטענות ובתצהירים שהוגשו מעלה שגם אם לא ניתן לומר כי הגירסאות שונו בהם לגמרי, הרי שניתן לקבוע, כי חלו בהן הבדלים מסוימים.

בעיקר אמורים הדברים בשאלה העיקרית העומדת להכרעה במשפט זה: האם וכיצד הועברו היהלומים לספוריש בשווי התמורה ששולמה על ידו?

שכן, בכתב התביעה הראשי שהוגש על ידי בנדיאקו נכתב (בסעיף 7) כי היהלומים הועברו, לבקשת מיקלוש שתואר שם כנציגו ושותפו של ספוריש, ללובה, ואף הודגש: "ויובהר, כי היהלומים נמסרו לגב' לובה שמסרה אותם לשותפו ונציגו של הנתבע במספר מנות ואף אישרה זאת בחתימתה בכתב".

בכתב הגנתם של בנדיאקו ושוולב לתביעה שכנגד נכתב (בסעיף 45), כי מלוא היהלומים בשווי התמורה ששולמה סופקו לספוריש, "באמצעות העברתם" למיקלוש.

לעומת זאת, מתצהיר העדות הראשית שהוגש מטעמם עולה כי יהלומים בשווי של כ-190,000 דולר בלבד הועברו ישירות ללובה, וגם העברה זו נעשתה קודם לעיסקה זו אך סוכם בין בנדיאקו ובין לובה כי יהלומים אלה יועברו לספוריש במסגרת עיסקה זו, ואילו היהלומים כנגד שווי יתר התמורה, סך של כ-682,000 דולר, נרכשו על ידי לובה ומיקלוש ישירות מסוחרים שונים והועברו על ידם לספוריש, כאשר בנדיאקו משלמת לאותם סוחרים את התמורה בעדם (סעיפים 53-55 לתצהיר).

לובה בכתב הגנתה לכתב התביעה שכנגד לא פירטה כיצד הועברו היהלומים לספוריש, ואילו בתצהיר העדות הראשית שלה היא כותבת כי יהלומים בשווי של כ-200,000 דולר הועברו למיקלוש באמצעותה ואילו יתר היהלומים בשווי יתרת התמורה ששולמה נרכשו על ידי מיקלוש ישירות.

הנה כי כן, לא זו בלבד שבתצהירי העדות הראשית פורט לראשונה כיצד, לגירסת הנתבעים שכנגד, הועברו היהלומים לספוריש, אלא שיש הבדלים מסוימים גם בין גירסת בנדיאקו ושוולב ובין גירסת לובה.

אגב, בשלב הגשת כתבי ההגנה היה לשלושתם ייצוג אחיד וגם גירסתם היתה פחות או יותר אחידה, ורק בשלב תצהירי העדות הראשית נפרד הייצוג ונפרדו הגירסאות.

11. בהתחשב באמור לעיל, צודק ספוריש בדרישתו לגילוי המסמכים הבאים הנזכרים בסעיף 16 לבקשתו (כלפי בנדיאקו ושוולב):

ס"ק (א) – הכרטסת המתארת את ההתחשבנות בין בנדיאקו ובין יהלומי אוחנה מאיר, אחד מאלה הנזכרים בתצהיר שוולב, שממנו נרכשו יהלומים בקשר לעיסקה זו;

ס"ק (ג) – כל קבוצת המסמכים המפורטת בו, המתייחסת לכל הרכישות הנזכרות בסעיף 55 לתצהיר העדות הראשית של שוולב;

ס"ק (ד) – קבוצת המסמכים המתייחסת לעיסקה שבין בנדיאקו ובין לובה הנזכרת בסעיף 53 לתצהיר שוולב;

ס"ק (ה) – הכרטסת המתייחסת להתחשבנות שבין בנדיאקו ושוולב ובין לובה.

12. כן צודק ספוריש בדרישתו לגילוי המסמכים הבאים הנזכרים בסעיף 17 לבקשתו (כלפי לובה):

ס"ק (ב) – כל המסמכים הקשורים לעיסקה שנעשתה בין בנדיאקו ושוולב ובין לובה ביחס ליהלומים הנזכרים בסעיף 17 לתצהיר העדות הראשית של לובה, וכן כרטסת הזכות והחובה שלה ביחסים שבינה ובין בנדיאקו ושוולב.

13. אני דוחה את דרישת ספוריש לגילוי יתר המסמכים שפורטו בבקשתו, משום שניתן היה לדרוש אותם גם קודם שהוגשו תצהירי העדות הראשית, או משום שהרלבנטיות שלהם להכרעה הנדרשת כאן היא שולית ואין הצדקה לעכב בגינם את שלב ההוכחות.

בקשת בנדיאקו ושוולב לזימון עדים

14. בנדיאקו ושוולב ביקשו לזמן שני עדים, שהתבקשו לתת תצהירי עדות ראשית, אך נמנעו מכך: מיכאל בן-דוד ורוני ליבוביץ.

ספוריש הסכים לזימון שני העדים.

לובה הסכימה לזימונו של ליבוביץ, אך התנגדה לזימונו של בן-דוד.

15. בבסיס התנגדותה של לובה, טענתה, כי בן-דוד שימש כמגשר בסכסוך שהתגלע בינה ובין בנדיאקו ושוולב, ולכן אין לזמנו בהתאם לסעיף 79ג(ד) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

בנדיאקו ושוולב טוענים כי בן-דוד שימש כבורר באותו סכסוך ולכן אין מניעה לזמנו.

גם ספוריש הצטרף לעמדתם.

16. אם אכן בן-דוד שימש כמגשר, אזי, על פי מצוות החוק, כאמור לעיל, לא ניתן לזמנו לעדות בקשר לענין שדן בו כמגשר.

אם הוא שימש כבורר, אזי אין מניעה מוחלטת לזמנו לעדות, הגם שהדבר נעשה במקרים חריגים ובהגבלות מסוימות (ראו: ע"א 437/74 אלדד נ' שטיין, פ"ד כט(1) 795; רע"א 3101/96 רוזן נ' טל (1997); ס' אוטולונגי, בוררות דין ונוהל, כרך ב', מהדורה רביעית מיוחדת, 2005, עמ' 1213; אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה עשירית, עמ' 322).

לעמדתו של הבורר בשאלת זימונו לעדות עשויה להיות השפעה על החלטת בית המשפט (ראו פסק דינו של כב' השופט שפירא בת.א. (מחוזי י-ם) 8393/06ROCH DIAGNOSTICS GMBH נ' יישום חברה לפיתוח המחקר של האוניברסיטה בירושלים (2007, פורסם בנבו)).

17. לפיכך נדרש בזה מר מיכאל בן-דוד להגיב על הבקשה לזימונו לעדות, כאשר במסגרת תגובתו יואיל הוא לפרט האם שימש כמגשר או כבורר, ואם שימש כבורר – מה עמדתו בבקשה לזמנו כעד?

לאחר קבלת תגובתו תינתן לצדדים זכות תשובה ותינתן החלטה מתאימה.

החלטה להמשך ההליכים

18. בנדיאקו ושוולב ימציאו לב"כ ספוריש העתק של כל המסמכים המפורטים בסעיף 11 להחלטה זו, ולובה תמציא לב"כ ספוריש העתק של המסמכים המפורטים בסעיף 12 להחלטה זו, עד יום 25.11.12.

19. ב"כ בנדיאקו ושוולב ימציאו למר מיכאל בן-דוד עותק הבקשה שהגישו לזימונו לעדות וכן עותק מהתגובות והתשובה שהוגשו במסגרת הבקשה, וכן עותק החלטה זו, עד יום 4.11.12.

מר בן-דוד יגיש לבית המשפט את עמדתו ותגובתו על פי המפורט בסעיף 17 להחלטה זו, עד יום 20.11.12.

הצדדים יוכלו להשיב על עמדת ותגובת בן-דוד, עד יום 2.12.12.

20. נקבעים בזה מועדי הוכחות, כדלקמן:

30.12.12 שעה 09:30;

31.12.12 שעה 09:30.

ב"כ ספוריש ידאג להבאת מתורגמן מוסמך לעדותו של ספוריש.

רוני ליבוביץ יוזמן להעיד ביום 31.12.12 שעה 09:30.

הזימון יוצא על ידי בית המשפט אך יבוצע באמצעות ב"כ בנדיאקו ושוולב.

תנאי להוצאת הזימון הוא, שבנדיאקו ושוולב יפקידו בקופת בית המשפט סך של 3,500 ₪ במזומן, להבטחת הוצאות העד, בהתחשב בכך שהוא מוזמן מחו"ל.

החלטה בבקשה לזימונו של בן-דוד תתקבל לאחר קבלת התגובות כאמור לעיל ולשם כך אני קובע לתזכורת פנימית ליום 5.12.12.

לאור התוצאה המאוזנת, אין צו להוצאות בקשר לבקשות אלה.

ניתנה היום, ח' חשון תשע"ג, 24 אוקטובר 2012, בהעדר הצדדים.