ב"כ התובעת והנתבעים שכנגד 1 ו-2: עוה"ד צבי ואתורי ואריאל וינדר

ב"כ הנתבע והתובע שכנגד: עוה"ד רון דרור ואופיר מנצ'ל

ב"כ הנתבעת שכנגד 4: עו"ד נתן שמואל נחשון

תמצית טענות הצדדים

1. המחלוקת בתיק זה קשורה לעיסקת יהלומים.

התובע שכנגד (להלן – ספוריש) הוא איש עסקים, אזרח ותושב רוסיה.

הנתבעת שכנגד 1 (להלן – בנדיאקו) היא חברה העוסקת במסחר ביהלומים ורשומה כחברה בבורסת היהלומים בישראל.

הנתבע שכנגד 2 (להלן – שוולב) הוא בעל מניות בבנדיאקו ומשמש כמנהלה.

הנתבע שכנגד 3 (להלן – מיקלוש) הוא איש עסקים קנדי.

הנתבעת שכנגד 4 (להלן – לובה) היא אשת עסקים ישראלית.

2. ספוריש העביר לבנדיאקו בהעברה בנקאית סכום של 900,000 דולר לרכישת יהלומים.

לטענתו, הוא לא קיבל יהלומים כלשהם בתמורה לסכום זה.

הוא הגיש תביעה ברוסיה נגד בנדיאקו, בהסתמכו על הסכם בשפה הרוסית שנעשה ביניהם ביום 28.4.08 (להלן – ההסכם).

בנדיאקו התכחשה להסכם הנטען, ולטענתה חתימתה עליו זויפה.

בתביעה הראשית שהגישה בנדיאקו נגד ספוריש היא עתרה לצו הצהרתי, לפיו הסמכות לדון בסכסוך שביניהם הוא של בית המשפט בישראל.

בכתב הגנתו עמד ספוריש על מהימנותו של ההסכם ועל כך שהסמכות השיפוטית מוקנית לבית המשפט ברוסיה, אך למרות זאת הוא הסכים שהסכסוך יתברר בבית המשפט בישראל.

3. ספוריש הגיש תביעה שכנגד נגד בנדיאקו, שוולב, מיקלוש ולובה, להשבת הסכום ששילם ופיצויים נוספים.

התביעה הוגשה נגד שוולב כמי שהשתמש בבנדיאקו כדי לרמותו ונגד מיקלוש ולובה בגין מעורבותם בעסקה.

בנדיאקו לא הכחישה את קבלת הסכום שהועבר, אך טענה כי העבירה לספוריש יהלומים בשווי מלוא התמורה ששולמה, וזאת באמצעות מיקלוש ולובה.

לטענתה, העסקה נקשרה למעשה עם מיקלוש ולובה ששימשו כשותפים או כשליחים של ספוריש.

לובה טענה כי שימשה כמתווכת בלבד בעסקה זו וגם היא טענה כי הועברו לספוריש יהלומים בשווי התמורה ששילם, באמצעות מיקלוש.

היא הכחישה שמיקלוש היה שותפה, או כי שימשה כשלוח של ספוריש.

מיקלוש לא מסר את גירסתו.

4. התיק נדון תחילה אצל כב' השופט שוהם.

בהחלטתו בפרוטוקול מיום 3.5.11 (עמ' 13) נכתב כדלקמן:

"לאחר דיונים מספר שהתקיימו בפני בית המשפט, במסגרתם נשמעו טענות בנוגע לתביעה שהגיש הנתבע בבית המשפט ברוסיה, לרבות הליכים בפני ערכאת ערעור במדינה זו, הגעתי למסקנה, כי בית משפט זה אינו צריך להיזקק, לפחות בשלב זה, להליכים המתקיימים בפני ערכאות ברוסיה, ואינני רואה לאותם הליכים כל השלכה או השפעה על ההליכים המתקיימים בפניי. נסיונותיי להביא את הצדדים לידי הסכמה בנושא זה, לא עלו יפה, ומשכך הם פני הדברים, אינני רואה להידרש לעניין זה וההליכים המשפטיים בפניי יתנהלו ללא כל קשר להליכים אחרים, המתנהלים מחוץ לתחומי מדינת ישראל.

לפיכך, אינני רואה מקום ליתן סעד הצהרתי כמבוקש בכתב התביעה המקורי, לפיו הערכאות המשפטיות ברוסיה אינן הפורום הנאות לדון בתביעות הנתבע, וכי הן נעדרות סמכות לדון בתובענה.

לעומת זאת, אין כל קושי להצהיר, כי בית המשפט בישראל מוסמך לדון בתובענה שהוגשה מטעם הנתבע, וזאת מאחר שהתביעה הוגשה לבית משפט בישראל, וכתב ההגנה הוגש, אף הוא, לבית משפט זה, כך שאין כל עוררין לגבי סמכותו של בית המשפט בישראל לדון בתובענה.

לאור האמור לעיל, מתייתר, למעשה, הצורך לדון בתביעה למתן סעד הצהרתי, מאחר שהדברים הוכרעו במסגרת החלטה זו.

במצב דברים זה, עומדת, למעשה, התביעה שכנגד כתביעה הראשית, במסגרת הליך זה, וכתבי ההגנה לתביעה שכנגד משמשים, כמובן, ככתב הגנה לתביעה העיקרית."

5. בישיבה מיום 25.6.12 ניתן פסק דין למחיקת התביעה נגד מיקלוש, לאחר שספוריש לא הגיש לגביו בקשה להיתר המצאה לחו"ל, ואף הודיע כי אין בכוונתו לעשות כן.

6. ספוריש, שוולב ולובה הגישו תצהירי עדות ראשית ונחקרו בבית המשפט.

מיקלוש לא זומן כעד מטעם מי מהצדדים ולא מסר את גירסתו גם כעד.

נוסף לכך, הוגשו חוות דעת מומחים לכתבי יד, של יצחק חגג (מטעם בנדיאקו ושוולב) ושל מלי קדוש (מטעם לובה), וגם הם נחקרו בבית המשפט.

7. אגש עתה לניתוח הראיות, וקודם לכן הקדמה.

התמונה הכללית המתקבלת מן העדויות שנשמעו ומן הראיות שהוצגו היא, שכל הצדדים גילו טפח וכיסו טפחיים. כל צד בחר להבליט את שהתאים לגירסתו ולהסתיר מה שאינו מתיישב עמה. גם הגירסאות עצמן שבפי הצדדים השתנו במהלך הזמן שלמן הגשת כתבי הצדדים ועד לתום הדיון (בעיקר אמורים הדברים בגירסאות שוולב ולובה). גם לאחר שמיעת העדויות, בחינת הראיות וניתוחן של אלה, התמונה עדיין רחוקה מלהיות שלמה. אולם, "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות" (תלמוד בבלי, סנהדרין, דף ו', עמ' ב), ובית המשפט מצווה להכריע בהתאם.

מערכת הקשרים שבין הצדדים קודם להסכם

8. ספוריש, שעל פי הגדרתו (סעיף 12 לתצהירו), הוא "איש עסקים רוסי (לא יהודי), תושב סנט-פטרסבורג", הכיר את מיקלוש, איש עסקים יהודי-קנדי, עוד בשנת 2006, דרך קרוב משפחתו של ספוריש שהיה שכנו של מיקלוש (סעיף 30 לתצהירו).

בשנים 2007 ו-2008 התקיימה ביניהם מערכת יחסים עסקית, של מכירת תכשיטים ואבנים יקרות. ספוריש היה לוקח ממיקלוש מוצרים בקונסיגנציה, ולאחר מכירתם הוא היה מעביר לו את הכסף, בניכוי תגמול מוסכם מראש (סעיפים 31-32 לתצהירו).

בחקירתו, העיד ספוריש כי בינו ובין מיקלוש שררו יחסי אמון, ולבקשתו, אף העביר, לפחות פעם אחת, כספים ממנו (ממיקלוש) ללובה (עמ' 32-33 לפרו').

כן העיד, שסמך מאד על מיקלוש באותם שנים (עמ' 63).

לדבריו (עמ' 64-65), העסקאות ביניהם לא נעשו בכתב, ובסופה של כל עסקה נערכה התחשבנות.

הוא העריך את היקף העסקאות שנעשו ביניהם בסכום של כשני מליון דולר (עמ' 64).

9. באשר ללובה העיד ספוריש (עמ' 32), כי ההיכרות הראשונה ביניהם נערכה כחודשיים-שלושה קודם להסכם, כאשר התבקש על ידי מיקלוש להעביר לה כספים, כאמור.

לדבריו (עמ' 34), לא היו לו כל עסקאות עם לובה, הוא לא החזיק מעולם סחורה שקיבל ממנה (עמ' 39), ומעולם לא נערכה ביניהם כל התחשבנות (עמ' 77).

10. לובה לא סיפרה בתצהירה או בעדותה בצורה מפורשת ממתי היא מכירה את ספוריש.

במקום אחד בעדותה (עמ' 539) עולה לכאורה כי גם היא וגם שוולב לא הכירו את ספוריש לפני העסקה הנדונה, אך מתוך הֶקשר הדברים שם ברור שכוונתה לכך, שהם לא ידעו (לטענתה) שספוריש קשור לעסקה זו.

מכל מקום, לובה אישרה את המפגש עם ספוריש, שבמהלכו הוא מסר לה סכום כספי, כדי שתעביר אותו לאדם אחר, לבקשתו של מיקלוש (עמ' 531-532).

לטענתה, ספוריש ומיקלוש גם מסרו סחורה השייכת לה לאדם בשם וַרוׂנצוׂב, שהלווה לספוריש את הכספים שהועברו לבנדיאקו בעסקה זו, לשם הבטחת ההלוואה (עמ' 516, 530, 549).

יחד עם זאת, היא מאשרת (עמ' 530), כי לא היו לה עסקאות ישירות עם ספוריש, אלא עם מיקלוש בלבד.

11. לובה הכירה את מיקלוש לפני העסקה ועשתה אתו עסקאות רבות, במהלכן היא תיווכה בינו ובין סוחרים בבורסת היהלומים (סעיפים 8-9 לתצהירה, עמ' 380 לפרו').

היא הכירה אותו דרך מכר משותף בארץ (עמ' 537).

לדבריה (סעיף 8 לתצהירה), מיקלוש הציג את עצמו בפניה כאיש עסקים עשיר מאד, הסוחר ביהלומים במדינות רבות, ובין היתר הוא בעל עסק מסחר ביהלומים בסנט-פטרסבורג, אך מטעמים שבחוק הרוסי העסק שלו שם רשום על שם ספוריש (עוד אדון בכך בהמשך).

12. שוולב ולובה הכירו היטב קודם לעסקה הנדונה.

שוולב סיפר בתצהירו (סעיפים 35-36), כי הוא מכר במשך השנים מספר פעמים סחורה ללובה, או לאחרים באמצעותה, כי היה לו אמון מלא בה, וכי לובה היתה "בת בית" בבנין בורסת היהלומים, היתה מוכרת בקרב סוחרי הבורסה וכן היתה קשורה למשרד להמרת כספים הסמוך לבניין (כך על פי התיקון בעדותו, עמ' 163).

בעדותו (עמ' 249-250), תיקן את דבריו: הוא לא מכר את סחורתו ישירות ללובה, אלא לאחרים, באמצעותה, כשהיא שימשה כמתווכת.

כן השיב (שם), שהם לא היו שותפים, וכי לא נערכו ביניהם הסכמים בכתב (עמ' 159).

לובה אישרה את עיקרי הדברים הללו. היא אישרה שבינה ובין בנדיאקו ושוולב נערכו הרבה עסקאות (עמ' 411), וכי במסגרתן היא החזיקה ברשותה סחורה השייכת לשוולב לשם מכירתה לאחרים (עמ' 416). כן עולה מעדותה (עמ' 414-415), שהעסקאות ביניהם לא לוו במסמכים (כולל חשבונית או קבלה).

13. אין חולק שלא היתה כל היכרות, קודם לעסקה זו, בין שוולב ובין ספוריש, והפגישה הראשונה ביניהם נערכה כעשרה חודשים לאחר מכן (ספוריש: סעיפים 39 ו-53 לתצהירו, שוולב: סעיפים 15 ו-27 לתצהירו).

14. כן אין חולק, שההיכרות הראשונה בין שוולב ובין מיקלוש נעשתה באמצעות לובה, רק סמוך לעסקה זו ובקשר אליה (שוולב: סעיפים 14 ו-37 לתצהירו, לובה: עמ' 539 לפרו').

15. סיכום הדברים עד כאן, לתיאור המצב, שעד לעסקה זו:

ספוריש ניהל עסקאות עם מיקלוש, הכיר את לובה, לא הכיר את שוולב.

מיקלוש ניהל עסקאות עם ספוריש ועם לובה, לא הכיר את שוולב.

לובה ניהלה עסקאות עם מיקלוש ועם שוולב, הכירה גם את ספוריש.

שוולב ניהל עסקאות עם לובה, לא הכיר את ספוריש ואת מיקלוש.

העסקה הנדונה

16. זה תיאור הדברים על ידי ספוריש, כעולה מתצהירו (סעיפים 30 ואילך):

מיקלוש הציע לו לרכוש יהלומים מחברת בנדיאקו, שהוא עובד עמה, ולמכור אותם ברוסיה ברווח של מאות אחוזים.

ספוריש הסכים, הכין הסכם הכתוב בשפה הרוסית והעביר אותו באמצעות דואר אלקטרוני למיקלוש, כדי שידאג להחתמת בנדיאקו.

מיקלוש החזיר לו את ההסכם החתום על ידי בנדיאקו וכן דרישת תשלום (INVOICE) מאת חברת בנדיאקו (להלן – ה-INVOICE) (צורפו כנספח א1 לתצהירו, בצירוף תרגום לעברית של ההסכם).

לאחר קבלת ההסכם וה-INVOICE הוא העביר סכום של 900,000 דולר מחשבונו לחשבון הבנק של בנדיאקו.

ספוריש הוסיף, כי את הכסף עבור העיסקה הוא קיבל כהלוואה מורונצוב.

17. ההסכם חתום בחותמת: BENDIACO LTD., ועליה חתימה כלשהי.

הצדדים להסכם, על פי הרשום בו, הם ספוריש ובנדיאקו "המיוצגת על ידי המנכ"ל בני שוולב" (כך, על פי התרגום).

הסחורה נשוא ההסכם היא יהלומים מעובדים ובלתי מעובדים.

תוקף ההסכם – עד סוף שנת 2008.

התמורה הכוללת – 23 מיליון דולר.

הסחורה צריכה להישלח לרוסיה, כשהאחריות להובלתה ומשלוחה מוטלת על בנדיאקו.

ה-INVOICE (הכתוב בשפה האנגלית) נעשה על נייר של בנדיאקו, ובראשו כל פרטי החברה.

ההזמנה על פיו היא על סך 1,500,000 דולר, כנגד סחורה בסך 750 קראט, כש-60% מהתמורה משולמים לפני קבלת הסחורה והיתרה לאחר קבלתה.

ספוריש הסביר בעדותו (עמ' 57), כי ההסכם הוכן על סכום גדול מההזמנה שבוצעה בפועל, כדי לאפשר הזמנות עתידיות נוספות לפי אותו הסכם.

18. בעדותו בבית המשפט (עמ' 20-90) הוסיף ספוריש את הפרטים הבאים:

הוא אינו יכול לדעת מי חתם בפועל (מצד בנדיאקו) על ההסכם;

את מספר חשבון הבנק של בנדיאקו מסר לו מיקלוש;

לפני שהעביר את הכסף לבנדיאקו הוא בדק ומצא שהיא חברה הרשומה בבורסת היהלומים ברמת גן וכי כבר עשתה עיסקה גדולה בשווי של 50 מיליון דולר באוקראינה (שוולב מאשר את העיסקה באוקראינה, אך לדבריו שוויה היה כ-200,000 דולר בלבד). גם הבנק שלו וידא שחשבון הבנק, אליו נשלח הכסף, הוא של חברת בנדיאקו;

מיקלוש שלח לו את החוזה החתום המקורי (שהוצג לאחר מכן לבית המשפט). החוזה נשלח לרוסיה באמצעות חברת שליחים;

גם ה-INVOICE נשלח לו על ידי מיקלוש באמצעות שליח;

הוא חתם על ההסכם לאחר שמיקלוש אישר לו שהוא נחתם על ידי בנדיאקו, אך הוא איננו זוכר אם מסר לו את ההסכם החתום על ידו קודם שקיבל אתה הסכם החתום על ידי בנדיאקו או לאחר מכן;

ההסכם הוכן על ידו, תוך שהוא נעזר ב"שבלונות מסוימות".

19. גירסתו של שוולב מורכבת יותר וניכר בה חוסר אחידות:

על פי כתב התביעה של בנדיאקו, העיסקה נעשתה עם ספוריש, באמצעות "שותפו ונציגו" מיקלוש (סעיף 4), בהתאם ל"סיכום" שנעשה בינו ובין מיקלוש (סעיף 6). רק לאחר המצאת כתב התביעה שהגיש ספוריש נגד בנדיאקו ברוסיה (על כך להלן), הוא נוכח לדעת שנעשה הסכם בכתב הנושא תאריך של 28.4.08.

על פי תצהירו (סעיפים 25 ואילך), העיסקה נעשתה עם לובה ומיקלוש (סעיף 28), לאחר שלובה הציעה לו כי הוא ו"שותפה" מיקלוש ירכשו מבנדיאקו יהלומים, בתמורה לסכום של 900 אלף דולר. לדבריו (סעיף 25), לובה אמרה לו כי הסכום הזה שייך לה ולמיקלוש.

גם בכתב התביעה וגם בתצהיר נטען שהחותמת איננה של בנדיאקו והחתימה עליה איננה שלו, כלומר זויפה.

20. סדר הדברים על פי תצהירו של שוולב (סעיפים 35 ואילך):

לובה הגיעה אליו בתחילת שנת 2008 עם מיקלוש, אותו ראה אז בפעם הראשונה, והם הציעו לו לבצע עיסקה למכירת יהלומים. "אני הבנתי שברשותם סכום כסף בחו"ל והם מעוניינים להעביר לי את הסכום הנ"ל על מנת לרכוש ממני יהלומים". לאחר מספר ימים שבה אליו לובה ושאלה אותו אם הגיע אליו מייל "מחו"ל". הוא השיב לה שאכן הגיע אליו "מייל עם מסמך ברוסית", שפה שהוא איננו מבין. לובה ביקשה ממנו לחתום על המסמך, כדי שיהיה אפשר להעביר את הכסף מחו"ל. הוא סירב לחתום על המסמך, משום שהוא איננו מבין את השפה, וגם משום שהוא איננו עושה עסקים עם גורמים ברוסיה.

יחד עם זאת, הוסיף (סעיף 51 לתצהירו):

"אכן, במועד שבו נתקבל המסמך במייל ושאז סירבתי לחתום עליו, אמרתי ללובה שאם היא רוצה היא יכולה לחתום על המסמך, והתכוונתי שהיא יכולה לחתום כצד להסכם או כצד למסמך. בשום אופן לא התכוונתי ולא אישרתי לה לחתום בשם חברת בנדיאקו. אני הבהרתי לה שמבחינתי היא יכולה לחתום, אבל מעולם לא אישרתי לה ולא ביקשתי ממנה ולא הסכמתי, כי היא תחתום בשם חברת בנדיאקו, אם הייתי רוצה הייתי חותם בעצמי"(הדגשות במקור).

21. ויודגש, שוולב אינו מכחיש את קבלת הסכום של 900 אלף דולר בחשבונו, וכך הוא מספר (סעיפים 41-42 לתצהירו):

"41. לאחר מספר ימים, אכן הועבר לחשבון חברת בנדיאקו הסך של 900,000$. כשהועבר אלי הסכום לא עלה בדעתי שמדובר בכסף של אדם זר, ובשום שלב לא נאמר לי או נרמז לי שמדובר בכספים של צד שלישי כלשהו. מה גם שלא יעלה על הדעת שאדם זר יעשה איתי עיסקה ויעביר אליי סכום נכבד כזה בלי שיכיר אותי ובלי שיצור איתי קשר בצורה כלשהי. לעומת זאת מאחר והייתי בקשרים עיסקים עם לובה והיו בנינו יחסי אימון, ומאחר והיא ומיקלוש שוחחו עימי עוד קודם לכן, על כך שבכוונתם להעביר לחשבוני את הסך של 900,000$, וסכום זהה במדויק, אכן הועבר לחשבוני, היה לי ברור שמדובר בכסף שקשור אליה. מה גם שמדובר בסכום גבוה וחריג, ואינני מקבל סכומים כאלו כדבר שבשגרה.

42. בגלל שציפיתי להעברת הכספים הזאת, כלל לא ביררתי מהיכן הגיעו הכספים, ולמעשה כלל לא ידעתי מניין עברו הכספים בפועל, שכן קיבלתי את הכספים לחשבוני ולא קיבלתי את אישור הסוויפט; כמו כן, כפי שציינתי לעיל, לא קיבלתי כל פנייה מהגורם שלכאורה העביר לי את הכספים, והאנשים היחידים שביקשו לוודא שהתשלום התקבל היו לובה ומיקלוש, כך שלא הייתה לי כל סיבה לחשוב שהכספים שייכים לצד שלישי כלשהו, ובכל מקרה בניגוד לדבריו של ספוריש אין ולא היתה לי כל סיבה לבדוק את מקור הכספים."

22. ולעדותו של שוולב בבית המשפט (עמ' 128-339).

שוולב אישר כי בנדיאקו הוציאה את ה-INVOICE המופנה לספוריש, וזאת לפי הפרטים שמסר לו מיקלוש (עמ' 140).

במקום אחר (עמ' 164) העיד, כי גם את האותיות "ZAO" לאחר המילים "SOLD TO" הוא רשם לפי הפרטים שקיבל, והוסיף כי הוא אינו זוכר אם קיבל אותם ממיקלוש או מלובה, "בשבילי זה חד הם".

את ה-INVOICE הוא מסר לידיה של לובה (שם).

הוא לא ידע לאשר אם החותמת המופיעה עליו היא של בנדיאקו, אך ידע לומר שהחתימה על החותמת איננה שלו.

מכל מקום, הוא אישר (עמ' 215): "אנחנו הוצאנו את ה-INVOICE הזה, לא התכחשתי אליו ואני גם לא אתכחש אליו בעתיד".

23. לדבריו, לובה אמרה לו לאחר מכן שהיא חתמה על "הקונטרקט", אך הוא איננו יודע אם על ההסכם הנדון (עמ' 144).

הוא גם איננו יודע, לדבריו, אם המייל שהתקבל אצלו הוא אותו הסכם, אך הוא לא הגיע מספוריש, אלא "מבן אדם אחר" (שם). הוא שב וסיפר, כי מסר את המסמך שהתקבל ללובה, לאחר ששאלה אותו אם התקבל אצלו מייל, אך לא שאל אותה מה כתוב בו.

כן שב וסיפר, כי התבקש על ידי לובה לחתום עליו כדי שהכסף יתקבל, אך הוא סירב לעשות כן.

לדבריו, לובה סיפרה לו לאחר מכן שהיא חתמה על "הקונטרקט", אך היא לא היתה רשאית לעשות זאת בשמה של בנדיאקו, אלא בשמה שלה בלבד (עמ' 148).

במקום אחר (עמ' 169) הוא אמר: "אני עד עכשיו לא יודע שהיא חתמה... לובה לא אמרה לי שהיא חתמה על ההסכם. היא אמרה שהיא חתמה על איזה מסמך. איני יודע איזה, היא לא אמרה לי" (ההדגשה בקו מבטאת את ההדגשה בקולו של שוולב). יחד עם זאת, הוא אישר שהוא יודע ש-CONTRACT זה הסכם.

כשנשאל שוב אם אמר ללובה לחתום על ההסכם, השיב (עמ' 239-240):

"אני לא אישרתי לאיש לחתום על שום דבר. את המסמך הזה הדפסתי, אמרתי תעשי איתו כטוב בעינייך, זו בעיה שלך, לא קשור אלי, לא מסמך של בנדיאקו, לא לבנדיאקו, לא עבור בנדיאקו, שום דבר, מבחינתי הדבר הזה יכולתי לעשות כמו שהבן שלך ושלי בערך ארבע וחצי עושים טיירה בזה, וזה הכל".

ובהמשך (עמ' 241): "שתעשי עם זה מה שאת רוצה, זה כל מה שאמרתי, לא הסברתי את כוונתי אדוני".

לדבריו (עמ' 243): "היא לקחה את המסמך, שמה אצלה בתיק, לא יודע מה היא עשתה איתו וזהו, בזה נגמר הסיפור, לא היה שום דבר עם המסמך הזה".

24. גם בעדותו הוא שב וסיפר, כי לובה ומיקלוש אמרו לו בפגישתם המשותפת הראשונה: "הכסף שלנו, הזה שלנו, הסחורה שלנו", אך לא אמרו לו במפורש שהם שותפים, אלא כך הוא הבין (עמ' 264).

25. ענין נוסף שלא נזכר קודם לכן בכתבי טענותיו של שוולב ובתצהירו:

שוולב אישר בחקירתו (עמ' 138) כי דיווח לבנק, ששאל על מטרת הסכום של 900 אלף דולר שהתקבל לחשבונו (כמחויב על פי חוק), כי "הכסף הזה התקבל עבור ייצוא עתידי".

בהמשך (עמ' 155) הוא נשאל והשיב כדלקמן:

"ש. עכשיו, כשאתה אומר לבנק זה עבור יצוא, זה אומר שאתה בשלב מסוים אמור לקחת את הסחורה שתמורת ה-900,000 דולר ולייצא אותה?

ת. נכון".

וכן גם בהמשך (עמ' 165):

"... הסחורה היתה אמורה לחזור למשרדי ואז הייתי אמור לייצא את הסחורה לרוסיה. לא החזירו את הסחורה אלי, לכן לא יכולתי לייצא את הסחורה לרוסיה".

26. לגירסתה של לובה, ותחילה בתצהיר עדותה הראשית.

לובה העידה כי היא שימשה כמתווכת בעיסקה שנעשתה בין ספוריש ומיקלוש מצד אחד ובין בנדיאקו מצד שני (סעיף 4 לתצהירה).

לטענתה, מיקלוש שימש "כשותפו ולכל הפחות שלוחו" של ספוריש (סעיף 10 לתצהירה).

לדבריה (סעיפים 11 ו-12 לתצהירה), מיקלוש אמר לה שהוא הבעלים האמיתי של "העסק ברוסיה", אך משום שהוא אינו אזרח רוסי ואינו יכול להירשם כבעליו של העסק הוא רשום על שם ספוריש, וכן שהסכום המיועד לעסקה עם בנדיאקו יישלח מחשבונו (של מיקלוש).

היא לא שוחחה על העיסקה עם ספוריש, אלא רק עם מיקלוש (סעיף 14).

יצוין, כי בתצהירה לובה אינה מתייחסת כלל לטענה, לפיה היא שחתמה על ההסכם, ובכלל לשיחות שהתקיימו בענין זה בינה ובין שוולב, למרות כל האמור בענין זה בתצהירו של שוולב וכן גם בתצהירו של ספוריש, שהוגשו קודם להגשת תצהירה.

27. בעדותה בבית המשפט הכחישה לובה את דבריו של שוולב בקשר למסירת ההסכם, והשיבה (עמ' 390): "הוא לא הביא לי שום דבר, אני לא ראיתי שום חוזה ולא קראתי שום חוזה", ובהמשך (שם): "הוא אמר שהוא לא חותם ואם אני רוצה שאני אחתום, אז אני לא לקחתי ולא חתמתי ולא שום דבר".

היא לא הכחישה את עצם השיחה בנדון עם שוולב, במשרדו, והוסיפה (עמ' 399): "בני נוהג לצחוק הרבה, אז אני לא מקבלת אותו ברצינות גם".

28. גם בעדותה (עמ' 403) היא שבה וטענה, שמיקלוש אמר לה שהכסף שנשלח לבנדיאקו הוא שלו, והוסיפה: "אני לא הייתי שותפה של מיקלוש, לא הייתי שותפה של בנדיאקו, לא הייתי שותפה של קונסטנטין".

כן העידה (עמ' 498), שמיקלוש הוא שאמר לשוולב להוציא את ה-INVOICE כדי שיקבל את הכסף, ואישרה כי ראתה את ה-INVOICE שהוציא שוולב, "עם חתימה בנדיאקו". לדבריה (עמ' 504), ה-INVOICE לא נמסר לידיה.

29. סיכום גירסאות הצדדים לעניין ההתקשרות בעיסקה:

ספוריש – העיסקה נעשתה עם בנדיאקו, באמצעות מיקלוש.

הוא שלח את ההסכם למיקלוש במייל וקיבל אותו בחזרה ממנו כשהוא חתום.

כן קיבל ממנו את ה-INVOICE של בנדיאקו. הכסף נשלח מחשבונו לחשבונה של בנדיאקו על פי הפרטים שמסר לו מיקלוש.

הוא ומיקלוש לא שותפים.

שוולב – לפי כתב התביעה, העיסקה נעשתה עם ספוריש, באמצעות מיקלוש ולובה. לפי תצהירו ועדותו, העיסקה נעשתה למעשה עם מיקלוש ולובה.

הוא לא חתם על ההסכם, אלא מסר אותו ללובה. כנראה שלובה היא שחתמה עליו, אך לא בשמה של בנדיאקו.

הוא הוציא את ה-INVOICE לפי הפרטים שמסרו לו מיקלוש ולובה.

נמסר לו, שהכסף שייך למיקלוש ולובה.

מיקלוש ולובה הם שותפים.

לובה – היא רק תיווכה בעיסקה שנעשתה בין ספוריש ומיקלוש ובין בנדיאקו.

היא אינה שותפה של מי מהצדדים ואיננה צד לעיסקה.

היא לא חתמה על ההסכם.

אספקת הסחורה

30. גירסתו של ספוריש בשאלה זו פשוטה: הוא לא קיבל כל סחורה שהיא בתמורה לסכום שהועבר לבנדיאקו וכן לא הושב לו שום חלק מכספו (סעיף 74 לתצהירו).

ספוריש הוסיף וסיפר, כי בפגישה שנערכה בישראל בחודש פברואר 2009 עם שוולב, מיקלוש ולובה, הם טענו כי שוולב העביר את הכסף שקיבל מספוריש למיקלוש ולובה, אשר התחלקו בו, שכן מיקלוש היה חייב כסף ללובה, וזאת בניכוי עמלה בסך 25,000 דולר שנותרה בידיו של שוולב.

לדבריו, הגירסה, לפיה שוולב מסר את מלוא הסחורה שכנגד התמורה שהתקבלה למיקלוש, או ללובה ומיקלוש, ומיקלוש העביר אותה לידיו, הועלתה רק בפגישה השניה, רבת המשתתפים (אודותיה ארחיב להלן) שנערכה בחודש מרץ 2010.

מכל מקום הוא מכחיש, כאמור, את קבלת הסחורה.

31. בהתייחס לטענה שהועלתה בהקשר זה בעדויותיהם של שוולב ולובה, הוסיף ספוריש ואמר (סעיף 73 לתצהירו), כי אמנם, לאחר ההתקשרות בעיסקה זו, ובזמן שהמתין לקבלת הסחורה, הוא רכש ממיקלוש "מספר תכשיטים בערך נמוך... אך יחד עם זאת אדגיש, כי מיד שולם למיקלוש התשלום עבור כך והתשלום עבור עסקאות אלו היה בנפרד ואין שום קשר בין העסקאות" (יצוין, כי ציטוט זה וכן כל הציטוטים מתצהירו לעיל ולהלן הם מתוך תצהירו המתורגם לעברית. גם הציטוטים מעדותו בבית המשפט הם על פי התרגום שנעשה באולם).

32. גם בעדותו בבית המשפט הוא העיד באופן דומה.

(עמ' 22): "הענין הוא שפעם ראשונה שפגשנו את בני, מה שנאמר לי, בני בעצם אמר שהוא עשה טובה, בשביל השותפים שלו בשביל ללובה ומיקלוש, פשוט קיבל את הכסף, לקח את החלק שלו ועבר אליהם... מיקלוש אמר לי ולכל החבר'ה שהיו בפגישה שהוא יפתור את הבעיה, יעביר את הכסף לבני, ובני העביר (צ"ל – יעביר) את הכסף אלי בחזרה".

33. לאורך כל עדותו שלל ספוריש כל נסיון לקשור בין הסחורה ששועבדה לורונצוב להבטחת תשלום ההלוואה שקיבל ממנו לצורך מימון העסקה ובין הסחורה שהיתה אמורה להתקבל בקשר לעיסקה זו.

לדבריו (עמ' 33) גם אם הסחורה המשועבדת כוללת דברים שלטענת לובה נמסרו למיקלוש ולכן הם שייכים לה, הרי שהוא קיבל אותם ממיקלוש קודם לעיסקה זו, ובקשר לעסקאות שנעשו בינו ובין מיקלוש, ללא כל שייכות ללובה.

הוא לא הכחיש שעשה עסקאות נוספות עם מיקלוש לאחר העיסקה הנדונה, אך ללא קשר אליה, ועליהם שולם לו בנפרד (עמ' 48, עמ' 66-67).

הוא שב והדגיש (עמ' 41): "על 900 אלף דולר לא קיבלתי שום סחורה".

34. לגירסת שוולב.

לדבריו (סעיף 52 לתצהירו): "בסמוך לקבלת התשלום הועברו על ידי באופן ישיר ובאמצעות אחרים יהלומים בשווי של כ-900,000 דולר, בניכוי העמלה שלי בסך של כ-3%, ללובה".

ההעברה נעשתה באופן הבא (סעיפים 52-60 לתצהירו):

עוד לפני העסקה החזיקה לובה, במסגרת היחסים העסקיים שהיו ביניהם, ביהלומים שלו בשווי של כ-190,000 דולר לצורך מכירתם. לאחר העיסקה הנדונה, הוסכם ביניהם שהיהלומים ייחשבו כחלק מהסחורה שצריכה להימסר על ידו בקשר לעיסקה זו. לדבריו, לובה מסרה לו שהיא העבירה את הסחורה הזו למיקלוש, שאף אישר בחתימתו את קבלתה. מסמך המפרט את הסחורה הנדונה עם חתימתו של מיקלוש צורף כנספח 8 לתצהירו.

שוולב מוסיף, כי לובה המציאה לו לאחר מכן גם מסמך בחתימתו של ספוריש, ובו רשימת יהלומים הכוללת חלק מהסחורה האמורה (נספח 9 לתצהירו).

35. יתרת הסחורה, בשווי של כ-682,000 דולר, נמסרה לדברי שוולב, באופן הבא:

לובה וספוריש משכו סחורה מסוחרי יהלומים שונים ושוולב שילם את התמורה המתאימה לאותם סוחרים. הפירוט מופיע בסעיף 55 לתצהירו, אליו צורפו גם העתקי השיקים שנמשכו לטובת אותם סוחרים והחשבוניות שהתקבלו מהם (נספחים 11-17 לתצהירו).

לדבריו, מיקלוש חתם על כל השיקים והחשבוניות הללו, לאישור על קבלת הסחורה, והוא מוסיף (סעיף 57): "לובה היא שהחתימה את מיקלוש על מסמכים אלו והיא העבירה אלי אותם".

36. שוולב צירף לתצהירו בהקשר זה שני תצהירים נוספים.

האחד (נספח 6) – של מיקלוש. התצהיר נכתב בשפה האוקראינית וצורף אליו תרגום לעברית. התצהיר נמסר לו על ידי לובה. מיקלוש מצהיר (סעיף 5) "בשנת 2008 אני והנציגה הישראלית שלי קיבלנו סחורה על סך הנ"ל (תשע מאות אלף דולר ארה"ב). העברתי את הסחורה למר קונסטנסטין או לבאי-כוחו".

התצהיר הנוסף הוא של לובה עצמה (נספח 3 לתצהיר שוולב). אקדים ואציין, כי בתחילת ההליכים בנדיאקו-שוולב ולובה היו מיוצגים על ידי אותם עורכי דין (עוה"ד הראל, וסטשניידר ושות'). כתב התביעה של בנדיאקו וכתבי ההגנה של בנדיאקו-שוולב ולובה הוגשו על ידי אותם עורכי דין (אמנם, כתבי ההגנה הוגשו בנפרד). לובה אף חתמה ביום 8.7.10 על תצהיר, שאושר על ידי עו"ד וסטשניידר, שהוכן במסגרת ההליכים הללו, אך לא הוגש כתצהיר עדות ראשית (נספח 3 לתצהיר שוולב).

בתצהיר זה הצהירה לובה, בין היתר (אמצע העמוד השני): "הנתבעת (שהוגדרה קודם לכן כלובה – הח"מ) קיבלה מהנתבעת 1 (בנדיאקו – הח"מ) במהלך שנת 2008 יהלומים בסך הכולל של 900,000 דולר ארה"ב, כאשר הנתבעת העבירה את היהלומים לידיו של מר רובין מיקלוש – נציגו, שותפו ושלוחו של התובע (ספוריש – הח"מ)".

37. בעדותו (עמ' 161) אישר שוולב "... אני לא מסרתי שום דבר, שום אבן ישירות למיקלוש".

הוא נשאל והשיב כדלקמן (שם):

"ש. האם אתה יודע שיהלומים בשווי 700 אלף דולר כביכול נמסרו ללובה או למיקלוש

ת. אין לי מושג מי לקח, האם לובה לקחה או מישהו מטעמה לקח. מבחינתי מיקלוש ולובה חד הם. אין לי מושג מי לקח וזה לא צריך לעניין אותי.

ש. אני מבין שה-700 אלף דולר יהלומים אתה מתכוון ליהלומים שהתקבלו מאותן חברות שטענת בתצהירך, אוחנה, שנטי ג'ימס וכו'

ת. כן".

גם בהמשך העיד (עמ' 184):

"בהתחלה וגם היום אני טוען שכל הסחורות הועברו לגב' לובה. או מי מטעמה".

כן העיד, ביחס לנספחים 9-18 הנ"ל, שצורפו לתצהירו (עמ' 190):

"ש. נספח 9 אתה ראית

ת. לא. אני לא ראיתי את ספוריש חותם על שום דבר. הביאו לי את כל הדברים האלה. גם לא ראיתי את מיקלוש חותם על שום דבר. מי שהביא לי את נספח 9 זה לובה".

38. גירסת לובה בנדון איננה אחידה.

בכתב הגנתה (שהוגש, כאמור, באמצעות עורכי הדין שייצגו גם את בנדיאקו-שוולב) נכתבו דברים, כפי שצוטטו מתצהירה הנ"ל שצורף לתצהיר של שוולב (למעשה, התצהיר הוא העתק ממש של כתב ההגנה), ולפיהם: "הנתבעת (לובה – הח"מ) קיבלה מהנתבעת 1 (בנדיאקו – הח"מ) במהלך שנת 2008 יהלומים בסך הכולל של 900,000 דולר ארה"ב, כאשר מר רובין מיקלוש – נציגו, שותפו ושלוחו של התובע (ספוריש – הח"מ) אישר את דבר קבלתם" (אמצע העמוד השני לכתב ההגנה).

כאמור התצהיר שצורף לתצהירו של שוולב (נספח 3) לא הוגש כתצהיר עדותה הראשית.

39. בתצהיר עדותה הראשית שהוגש על ידי בא כוחה הנוכחי, מצהירה לובה דברים אחרים (סעיפים 17-20 לתצהירה) (הדגשות במקור):

"17. יהלומים (מלוטשים) של בנדיאקו בשווי של כ-200,000 דולר, אשר הוחזקו על ידי, מסרתי למיקלוש וזה אישר בחתימת ידו כי קיבל אותם ממני (ראה נספח 8 לתצהיר בנדיאקו).

18. יהלומים (מלוטשים) בשווי של כ-700,000 דולר נמסרו ישירות למיקלוש, שלא באמצעותי, אלא באמצעות סוחרי יהלומים אחרים. מיקלוש בחר את הסחורה בה חפץ ובנדיאקו שילמה כספים מתוך היתרה, לפי סכומים שהורה מיקלוש לסוחרים מהם נרכשה הסחורה. מיקלוש חתם בנוכחותי על המסמכים המאשרים כי קיבל לידיו את הסחורה הרלוונטית מאת אותם סוחרים (ראה נספחים 10-17 לתצהיר בנדיאקו).

19. בכך, הושלמה העסקה ותם חלקי בה.

20. יתר הסכומים, כ-30,000 דולר הותירה בנדיאקו בידה כעמלה אותה גבתה על העסקה (ר' ס' 52 לתצהיר בנדיאקו). אני אישית, לא קיבלתי לידי דבר. לא כספים ולא סחורה."

בהתייחס לתצהירה שצורף לתצהירו של שוולב, אומרת לובה כדלהלן (סעיף 43):

"עוד אבקש להוסיף בהקשר זה כי התצהיר שצורף כנספח 3 לתצהיר בנדיאקו נערך על ידי עורך הדין של מר שוולב ובנדיאקו (עורך דין וסטשניידר) שהינו חברו הטוב של מר מיקי בן דור. אני הוחתמתי על תצהיר זה בלי שקראתי אותו, ולאחר ששכנעו אותי, מר מיקי בן דור, מר שוולב ועו"ד וסטשניידר כי ייצוג משותף וגרסה אחידה הינם הכרחיים. משקראתי את התצהיר ביקשתי לשנותו אך הונו אותי גם בעניין זה (הגישו את התצהיר המקורי ולא המתוקן)."

40. גם בעדותה (עמ' 422) היא שבה וטענה: "...אני קיבלתי את הסחורות שהיו בידיי 200,000 דולר ומסרתי. 700,000 דולר מיקלוש קיבל ממני ומהסוחרים".

את חתימתה על התצהיר שצורף לתצהירו של שוולב היא הסבירה בלחץ שהפעילו עליה שוולב, עורכי הדין הקודמים, ואדם בשם מיקי בן-דור ששימש כבורר או כמגשר (גם על כך חלוקים שוולב ולובה) בסוגיה זו. לדבריה, היא לא היתה מעורבת בהכנת התצהיר ואף לא קראה אותו (עמ' 422-425) אולם, במקום אחר (עמ' 452) היא סיפרה, שהיא סירבה לחתום על התצהיר הזה, והוסיפה: "הוחלף הדף כנראה בין שמתייחס לאותו זה שיהיה חתימה שלי".

בהמשך (עמ' 437-442) היא מספרת, שמיקלוש הופנה על ידה לסוחרים שונים לשם קבלת הסחורה, ובחלק מהמקרים היא נכחה בעת קבלתה.

ובניגוד לנטען על ידי שוולב, סיפרה לובה בעדותה (עמ' 545-547), כי מיקלוש חתם על החשבוניות שהתקבלו מהסוחרים אצל בני במשרדו, ולא היא שהחתימה אותו. היא נכחה בשעה שמיקלוש חתם.

41. סיכום הגירסאות לעניין מסירת הסחורה:

ספוריש – בפגישתם הראשונה טענו השלושה (שוולב, מיקלוש ולובה) שהכסף שהתקבל חולק בין מיקלוש ולובה ולא נרכשה כל סחורה. רק בשלב מאוחר יותר הועלתה הגירסה לפיה נשלחה אליו סחורה בשווי התמורה ששולמה. מכל מקום, הוא לא קיבל שום סחורה, והכסף לא הושב לו.

שוולב – סחורה בשווי של כ-190,000 דולר שהיתה שייכת לו והוחזקה על ידי לובה נזקפה על חשבון הסחורה שצריכה להיות מועברת בקשר לעיסקה, לובה מסרה לו שהעבירה אותה למיקלוש, וכך אישר גם מיקלוש. יתרת הסחורה בשווי של כ-680,000 דולר נלקחה על ידי לובה, בעצמה או יחד עם מיקלוש, ומיקלוש העביר את מלוא הסחורה לספוריש, לפי מה שנמסר לו על ידי לובה ומיקלוש. לובה החתימה את מיקלוש על העתקי החשבוניות והשיקים.

לובה – מאשרת את גירסתו של שוולב, למעט זאת, שהסחורה מהסוחרים נלקחה ישירות על ידי מיקלוש מאותם סוחרים, לעתים בנוכחותה, ולמעט זאת שחתימתו של מיקלוש על החשבוניות נעשתה במשרדו של בני, ולא על ידה, בנוכחותה.

השתלשלות הדברים

42. ההסכם נושא תאריך 28.4.08.

ה-INVOICE, שאין חולק שהוצא על ידי בנדיאקו, נושא תאריך 29.4.08.

הסכום של 900,000 דולר נשלח מחשבונו של ספוריש ביום 5.5.08 (סעיף 42 לתצהיר ספוריש. צורף גם אישור ההעברה ה-SWIFT – כחלק מנספחי ב' לתצהירו) והתקבל בחשבונה של בנדיאקו בין הימים 6-9.5.08 (עמ' 27 לפרו').

43. על פי המפורט בתצהירו של שוולב (סעיף 55), העברת הסחורה ללובה בסך של כ-190 אלף דולר (באופן שתואר לעיל) וכל הרכישות מהסוחרים האחרים בסך של כ-682,000 דולר נעשו עד יום 18.5.08.

44. ספוריש סיפר בתצהירו (סעיף 37), כי בנדיאקו היתה אמורה לרכוש בסכום שהועבר אליה יהלומים גולמיים, לעבדם ולשלוח את היהלומים המעובדים אליו, בתוך 3 חודשים.

45. הפניה הראשונה בכתב של ספוריש לבנדיאקו ושוולב נעשתה, על פי האמור בתצהירו של ספוריש (סעיף 50) ביום 10.12.08. אך יצוין, כי המכתב הראשון מבין שלושת מכתבי הפניה שצורפו (נספח ג' לתצהירו) נושא תאריך 26.11.08 (המכתבים כתובים בשפה הרוסית והוגשו גם תרגומים נוטריונים שלהם). במכתב זה פונה ספוריש לשוולב "מנהל חברת בנדיאקו", מציין את ההסכם שנחתם ואת הכסף שנשלח, ומבקש הבהרות מדוע עדיין לא התקבלה הסחורה על פי ההסכם.

המכתב השני נשלח ביום 23.2.09. נכתב בו, כי תוקף ההסכם (לאחר הארכתו) פג ביום 31.12.08. ספוריש תובע את השבת הכסף שנשלח בצירוף ריבית, ומודיע כי אם לא יושב כספו הוא יביא את הסכסוך להכרעת "בית המשפט לבוררות" בסנט פטרסבורג.

המכתב השלישי הוא מיום 7.9.09. ספוריש מקציב זמן להשבת כספו עד יום 15.9.09 ומודיע כי אם לא יושב כספו הוא יפנה לבית המשפט בסנט פטרסבורג וכן "לרשויות אכיפת החוק על מנת לאתר את האנשים הקשורים לגניבת הכספים".

46. יצוין, כי על פי האמור במכתבים, הסחורה היתה צריכה להיות מסופקת עד יום 5.8.08, אך תוקף ההסכם פג ביום 31.12.08. על פי תרגום ההסכם שצורף, תוקף ההסכם הוא עד יום 31.12.08. ספוריש סיפר בעדותו (עמ' 49), כי בשלב מסוים מיקלוש הביא לו מסמך המאריך את תוקף ההסכם בשלושה חודשים נוספים. יתכן שמכאן הפער בין שני המועדים הנזכרים.

47. שוולב אישר (עמ' 283) שנשלחו אליו מספוריש 3 מכתבים, אך הוא לקח מהדואר רק שניים מהם ואת השלישי לא לקח. הוא לא זכר איזה מהשלושה הוא לקח.

48. ספוריש סיפר (עמ' 48-49) כי במשך כל תקופת ההמתנה הוא דיבר עם מיקלוש בלבד, "הוא חשב כל מיני אגדות, סיפר לי שלא כל כך מהר עושים את זה, שצריך עוד שלושה חודשים, הוא הביא לי עוד מסמך על הארכת החוזה".

יחד עם זאת, הוסיף ספוריש וסיפר, כי קודם לפניות בכתב הוא ניסה להתקשר לשוולב טלפונית, אך לא הצליח (עמ' 49).

עדות זו מקבלת חיזוק דווקא בתצהירו של שוולב (סעיף 63): "בשלב מסוים במועד שאינו זכור לי בתחילת שנת 2009 ספוריש התקשר אלי טלפונית בעת ששהיתי בהודו".

גם בעדותו (עמ' 297-298) הוא מספר על שיחתו הטלפונית עם ספוריש, בעת שהוא שהה בהודו, אך בזמן אחר: "אני זוכר שהיה מונסון, זאת אומרת שזה היה בסביבות חודשי ספטמבר משהו כזה". מיד לאחר מכן תיקן את דבריו: "לא קוסטיה (הוא ספוריש – הח"מ) דיבר אתי, אלא מישהו ניסה לדבר אתי וחוזה ופה, כאילו ידעתי שיש משהו, אבל עם קוסטיה לא דיברתי אף פעם".

שוולב לא פירט מה היה באותה שיחה, אך סיפר (סעיף 63 לתצהירו) כי בעקבותיה נקבעה פגישה בארץ.

49. הפגישה בארץ נערכה בחודש פברואר 2009 (כך על פי ספוריש – סעיף 53 לתצהירו. שוולב ולובה אינם מציינים מועד).

השתתפו בה: ספוריש, שוולב, מיקלוש ולובה שהגיעה בשלב מסוים של הפגישה, לדבריה בסופה (שוולב – סעיף 64 לתצהירו, לובה – סעיף 33 לתצהירה).

שוולב העיד בתצהירו (סעיף 64) כי הוא הגיע לפגישה לבדו, ולכן מיקלוש (הדובר רוסית ואנגלית) שימש כמתורגמן בינו ובין ספוריש, אך בהמשך חשד במיקלוש שאינו מתרגם נכונה את הדברים וביקש מחבר שלו הדובר רוסית להצטרף לפגישה.

ספוריש סיפר (סעיף 54 לתצהירו), ששוולב הגיע לפגישה, "מלווה בשותפו דובר רוסית".

לובה סיפרה (סעיף 33) כי בפגישה השתתף מתורגמן, ואף ציינה את שמו: אליעזר דז'נשווילי.

50. ספוריש סיפר (סעיף 55 לתצהירו) כי בפגישה זו נמסר לו (כפי שכבר סופר לעיל) ששוולב העביר את הכסף שהתקבל למיקלוש ולובה, לאחר ניכוי עמלתו בסך 25,000 דולר, ואלה התחלקו בסכום זה.

שוולב סיפר (סעיפים 65-66 לתצהירו), שספוריש אמר "שיש לו בעיה עם שלטונות רוסיה מאחר ולא יכול היה להציג שהתקבלה תמורה בגין הכספים שהוצאו מרוסיה... אני ניסיתי להבין ממיקלוש למה ספוריש מעלה טענות כאלה, לאחר שאני סיפקתי את הסחורה. באותה שיחה לובה אמרה לספוריש שאני העברתי את כל הסחורה בעבור התשלום ולכן אין מה לבוא בטענות אלי... בסופו של דבר מיקלוש אמר שהוא יסדיר את כל הענינים עם ספוריש והוא יפתור את הבעיה, ואני סברתי שבכך תם הענין".

לובה איננה מספרת בתצהירה מה עלה באותה פגישה. היא צירפה את תצהירו של האדם הנוסף שנכח בפגישה (דז'נשווילי), אך זה לא הגיע להעיד ותצהירו הוצא.

51. הפגישה הבאה נערכה בהשתתפותם של שוולב, מיקלוש ולובה, במשרדו של שוולב. שיחה זו הוקלטה על ידי שוולב, ללא ידיעת האחרים. שוולב הגיש לבית המשפט דיסק של ההקלטה בצירוף תמליל (נספח 4 לתצהיר שוולב). ב"כ לובה התנגד להגשת ההקלטה והתמליל. אינני מוצא בסיס להתנגדות זו. שוולב העיד (עמ' 305-306) כי הקליט את השיחה בעצמו באמצעות מכשיר הקלטה, והעביר את ההקלטה למחשב ולדיסק באמצעות מחבר USB. התמליל בוצע באמצעות חברת תמלול. הדיסק עצמו הוגש, כאמור, והיתה לצדדים הזדמנות מספקת לבחון את איכות ההקלטה ואת נכונות התמליל. לא הוגשה כל הערה בנדון.

52. מועדה המדויק של שיחה משולשת זו אינו ידוע. הדבר לא צוין על הדיסק או בתמליל. אך מתצהיריהם של שוולב (סעיפים 68-72) ולובה (סעיף 34) ברור שהיא התקיימה לאחר הפגישה הקודמת שהיתה בחודש פברואר 2009, כאמור, ולפני הפגישה במשרדו של יהודה סייג, כמפורט בהמשך, שנערכה בחודש מרץ 2010.

וכן ברור הוא, שהיא התקיימה לאחר קבלת שניים משלושת מכתביו של ספוריש, שכן שוולב אומר באותה הקלטה (עמ' 6), שהוא קיבל מכתב נוסף מפטרסבורג (כלומר, מספוריש), אך לא משך אותו, ומזכיר את המכתב הראשון שקיבל.

מאחר ששוולב לא זכר איזה מכתב מבין השלושה לא נמשך על ידו, אך ברור שזה היה השני או השלישי, לכן המועד המוקדם ביותר של הפגישה הוא סוף חודש פברואר 2009.

כמו כן, על פי תיאור הכרונולוגי שבתצהיר שוולב, הפגישה הזו התקיימה לפני הגשתה של התביעה ברוסיה, שהוגשה ביום 11.2.10 (סעיף 11 לכתב התביעה של בנדיאקו).

מכאן שפגישה זו התקיימה בין סוף חודש פברואר 2009 לתחילת חודש פברואר 2010.

53. תוכנה של פגישה זו חשוב ביותר לגילוי האמת, כפי שיפורט בהמשך, ולכן אתייחס אליו בהרחבה בנפרד.

בשלב זה אסתפק באמירה, כי מתוכנה עולה שהכסף שהתקבל מספוריש אכן הועבר על ידי שוולב למיקלוש ולובה וחולק ביניהם, למעט עמלה שנותרה בידיו של שוולב, כי לא נשלחה לספוריש סחורה כלשהי בקשר לעיסקה זו, וכי מיקלוש לקח על עצמו את האחריות להסדרת המחלוקת עם ספוריש.

54. שתי פגישות נוספות התקיימו בין לובה ובין ספוריש במוסקבה.

לובה מספרת עליהן (סעיף 35):

"במהלך אותן פגישות מסר לי קונסטנטין כי הוא אכן היה שותפו של מיקלוש וכי אכן מחזיק הוא ביהלומים ותכשיטים שקיבל ממנו. אז גם נמסר לי, לראשונה, כי את סכום ההלוואה העמיד אולג וורנצוב לקונסטנטין, וכי סחורות ששייכות לי מוחזקות על ידי אולג כבטוחה, כמפורט גם להלן".

בהמשך (סעיפים 47-49 לתצהירה) מספרת לובה כי מיקלוש וספוריש נותרו חייבים לה כספים בסכומים גבוהים, כי מיקלוש הודה שהוא חייב לה 3 מיליון דולר, וכי הסחורה שהחזיק ספוריש, ישירות או באמצעות אחרים עבורו, כוללת גם סחורה שהיא סיפקה למיקלוש בישראל.

ספוריש לא הכחיש את קיומן של הפגישות הללו (עמ' 34-39), אך הכחיש את תיאור תוכנן כפי שסיפרה לובה, טען שהם נערכו במסגרת נסיונותיו לפתור את המחלוקת בדרכי שלום, ועמד בתוקף על כך שבינו ובין לובה לא היו כל עסקאות ישירות, וכי אין כל קשר בין הסחורה שלובה העידה עליה ובין הסחורה שבנדיאקו היתה צריכה לספק לפי הסכם זה.

55. ביום 11.2.10 הגיש ספוריש תביעה ברוסיה נגד בנדיאקו, המסתמכת על ההסכם.

בנדיאקו הגישה כחודש לאחר מכן, תביעתה זו נגד ספוריש, להצהיר כי הסמכות לדון בסכסוך נתונה לבית המשפט בישראל ולא לבית המשפט ברוסיה.

כתב התביעה של בנדיאקו הומצא לספוריש במהלכה של הפגישה הנוספת והאחרונה שנערכה בין הצדדים במשרדו של יהודה סייג, ששימש כסגן נשיא הבורסה ליהלומים.

56. הפגישה במשרדו של סייג נערכה ביום 21.3.10, בהשתתפותם של סייג, ספוריש, שוולב, לובה, עורכי הדין של שוולב באותה עת ומשתתפים נוספים שהתבקשו על ידי גורמים שונים לסייע בפתרון הסכסוך. כן נכחה מתורגמנית רוסית-עברית מטעמו של ספוריש.

השיחה הוקלטה על ידי שוולב, ללא ידיעת האחרים (לא ברור אם לובה ידעה), דיסק ההקלטה ותמלולה צורפו לתצהירו (נספחים 5 ו-8). ב"כ ספוריש התנגד להגשתם. אדון בכך בנפרד בהמשך.

בשלב זה ניתן לומר, כי בפגישה זו טענו ב"כ שוולב ולובה (שהיו מיוצגים אז ביחד כאמור), שהסחורה סופקה לספוריש, וספוריש הכחיש בתוקף טענה זו.

57. ביום 31.5.10 הגיש ספוריש את כתב התביעה-שכנגד.

במקביל, ממשיכים להתנהל ההליכים שבין ספוריש ובנדיאקו ברוסיה ולפחות עד מועד ההוכחות לא ידוע כיצד הסתיימו.

58. הליך נוסף, שהצדדים התייחסו אליו הוא הליך של בוררות או גישור שנערך בפני חבר בורסת היהלומים מיכאל בן-דור.

שוולב צירף לתצהירו את כתב הטענות שהגיש במסגרת אותו הליך, מכתב שהוגש במסגרתו ו"פסק הבורר" (נספחים 20-22).

ב"כ לובה התנגד להגשתם של המסמכים ולכל גילוי המתייחס לתוכן אותו הליך, בטענה שהמדובר היה בהליך של גישור.

ב"כ ספוריש ביקש להסתמך על דברים שהוגשו ושנאמרו במסגרת ההליך ולהגיש מסמכים הקשורים אליו. גם לכך התנגד ב"כ לובה.

בהחלטתי בפרוטוקול מיום 23.3.14 (עמ' 509) קבעתי, שבין אם מדובר בהליך של גישור ובין אם מדובר בהליך של בוררות, לא ניתן להגיש מסמכים או לגלות דברים שהוגשו או שנטענו או שנקבעו במסגרתו.

אם המדובר בגישור, הרי שכלל זה קבוע בסעיף 79ג(ד) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

אם המדובר בבוררות, אזי כלל זה נקבע בפסיקת בית המשפט העליון: רע"א 4781/12 י.מ. עיני קונדיטוריה בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (6.3.13, פורסם בנבו).

יצוין, כי על פי דבריו של ב"כ שוולב בפרוטוקול הדיון (עמ' 508), נדחתה בקשתו של שוולב לאישור פסקו של בן-דור כפסק בורר ונקבע שאין מדובר בהליך בוררות.

לפיכך, לא תהיה כל התייחסות במסגרת פסק הדין לדברים שעלו במסגרת אותו הליך או למסמך שהוגש במסגרתו.

השיחה המשולשת

59. הפגישה המשולשת, בהשתתפותם של שוולב, מיקלוש ולובה, התקיימה, כאמור, בין החודשים פברואר 2009 – פברואר 2010, לאחר קבלתם של לפחות שניים ממכתבי ההתראה שנשלחו על ידי ספוריש, לאחר פגישתם של השלושה עם ספוריש בארץ בחודש פברואר 2009, ולפני תחילת ההליכים המשפטיים.

השיחה הוקלטה על ידי שוולב, ללא ידיעתם של מיקלוש ולובה.

חשיבתה של שיחה זו לעומת השיחות האחרות מתבטאת בדברים הבאים:

א. להבדיל מהפגישה הקודמת שנערכה עם ספוריש, וגירסאות הצדדים עליה חלוקות, שיחה זו הוקלטה, והצדדים (כלומר: שוולב ולובה שהעידו) אינם מתכחשים לדברים שנאמרו בה, הגם שהם נותנים להם פרשנויות מסוימות;

ב. להבדיל מהפגישה שלאחריה, אצל יהודה סייג, ההליכים המשפטיים טרם החלו, עורכי הדין עדיין לא היו מעורבים, ולכן השיחה לא התנהלה כדי שתתאים לטיעונים המשפטיים של הצדדים (כפי שניכר שכך נעשה על ידי שוולב, לכל הפחות, בפגישה אצל סייג), אלא כשיחה שנועדה לפתור באופן מעשי את התסבוכת, אליה נקלעו.

ג. מיקלוש ולובה לא ידעו, כאמור, שהשיחה מוקלטת ולכן דיברו "באופן חופשי". שוולב, למרות שידע כמובן שדבריו מוקלטים, היה חייב להגיב באותו אופן.

60. להלן אעמוד על הנקודות המרכזיות שעלו באותה שיחה (דיסק ההקלטה צורף כנספח 18, התמליל צורף כנספח 4).

להבנת הדברים יצוין, כי השיחה נוהלה בשתי שפות: עברית ואנגלית, שכן לובה איננה דוברת אנגלית (כך העידה, עמ' 400), מיקלוש מדבר מעט עברית בלבד ("עברית עילגת" כהגדרת שוולב, עמ' 293) ושוולב מדבר עברית ואנגלית. לפיכך השיחה התנהלה באופן הבא: שוולב דיבר עם מיקלוש באנגלית ועם לובה בעברית. לעיתים הוא תרגם ללובה דברים שאמר מיקלוש וכן ההפך. מיקלוש דיבר לעיתים בעברית עם לובה. פה ושם יש גם כמה משפטים שלובה אומרת בשפה הרוסית (הם לא תורגמו).

עוד יצוין, להבנת התמליל, כי שוולב מכונה באותה שיחה גם בני, מיקלוש מכונה גם מרדכי, לובה מכונה גם לורנדה וספוריש מכונה גם קוסטה.

61. ראשית, עולה מהשיחה באופן ברור למדי ששוולב העביר את הכסף, שנשלח לחשבונו מאת ספוריש, בניכוי עמלתו בסך של כ-30 אלף דולר, למיקלוש ולובה, אשר התחלקו בו באופן שווה:

(עמ' 8, ש' 13-14):

"Benny: Than Kostia send the money. Lorinda and you or you and her, doesn't matter what, take the money."

(עמ' 10, ש' 19-23, עמ' 11, ש' 1-2):

"בני: רגע, אני מבין. אני סה"כ מה?

לורינדה: אתה עשית סה"כ טובה.

בני: אבל אני השתמשתי בכספים האלה?

לורינדה: לא. הוא יודע שלא, הרי באותו רגע הוא קיבל חצי מזה. אני גם מטומטמת שנתתי לו חצי. על מה נתתי לו חצי?

בני: בסדר, זה את חצי, הוא חצי ואני נדפקתי בינתיים.

לורינדה: טוב, טוב."

(עמ' 11, ש' 17-23, עמ' 12, ש' 1-2):

"בני: היום מעניין דבר אחד.

לורינדה: נו?

בני: שקוסטיה יקבל את מה שהוא שלח לכם. זה הכול.

לורינדה: את הכסף, כן. היום יש בעיה. קוסטיה צריך לקבל את הכסף.

Benny: listen. Today' what is important? Kostia sent you money, he has to get something for his money, period. He has to get his money back. You guys used the money, either you return it or I don't know what to do."

(עמ' עמ' 26, ש' 1-5):

"Benny: Listen, my situation is very normal, I mean, I got money from you guys, and I gave it to you guys and you used it. Now we have to get to another point. We have to get to a point where you return the money to Kostia."

(עמ' 34, ש' 17-18):

"בני: אני היום צריך להחזיר את הכסף שאתם צריכים להעביר לי בחזרה".

62. בשום מקום בשיחה לא מוזכר שספוריש קיבל את התמורה כנגד כספו בדמות יהלומים או סחורה אחרת שנשלחה אליו. אדרבא, המשוחחים כלל לא מתכחשים לכך שספוריש צריך לקבל את כספו בחזרה. אזכיר, כי שיחה זו התקיימה זמן רב לאחר שעל פי גירסתם של שוולב ולובה, כבר נרכשה מלוא הסחורה מהסוחרים כדי להעבירה לספוריש, כלומר: סוף חודש מאי 2008.

כך, למשל, דנים ביניהם שוולב ומיקלוש בתשובה הראויה שעל שוולב להשיב לספוריש על מכתביו, והאם עדיין ניתן לפרוע את החוב בסחורה שתישלח אליו:

(עמ' 7, ש' 6-17):

"Mordechay: I understand, you see, I'm not disappearing. Your answer supposed to be just money transferred etc.'

Benny: Or goods.

Mordechay: What it means goods?

Benny: No, goods not, finished. We cannot.

בני: אי אפשר עם סחורות יותר.

Benny: We cannot transfer goods, we cannot send him goods, right?

Mordechay: I was thinking about goods, one day I was thinking,

בני: קוסטיה אמר שהוא כבר לא יכול לקבל סחורות. הרי, הכסף הוא שלח. הוא שלח על חשבונך, חשבון מרדכי, מה זה משנה כרגע על חשבון מי. "

(עמ' 9, ש' 1-14):

"Benny: Of course we could have. We should have. But I told Lorinda 20 times, Lorinda you have to do something. From, I mean, since when did you promise me? Since,

Mordechay: I remember.

Benny: September, October, November, doesn't matter when. So we have to close this.

בני: לורינדה, גם איתך כמה פעמים אמרתי לך חייבים לסגור את זה.

לורינדה: כן, אני אמרתי לו כל הזמן.

Benny: Ok. Listen Mordechay, you know what? Let's do something else. Forget what happened in the past.

בני: בוא נשכח מה שהיה.

לורינדה: מה עושים עכשיו?

Benny: Now we have to solve the problem."

(עמ' 11, ש' 4-23, עמ' 12, ש' 1-2):

"לורינדה: אני אומרת לא בעברית, אחת, עכשיו כבר לא מעניינם אף אחד

מרדכי: נכון

לורינדה: עכשיו כבר יום האחרון, שצריך לסגור את הבעיות, נכון?

מרדכי: כן.

לורינדה: מה אנחנו עושים, ואיך נפתור את הבעיה הזאת, נכון?

מרדכי: ברור שהוא בעצמו

בני: מה, מה, מה? SORRY מה אמרת?

לורינדה: היום לא מעניין את אף אחד מה החוזה, של מי, כסף של מי, חברה של מי.

בני: מה ז"א?

לורינדה: היום, זה יום אחרון לגמור את הבעיה, ולשלוח את הזה.

בני: בסדר, אבל לא,

לורינדה: היום את מי מעניין מה?

בני: היום מעניין דבר אחד.

לורינדה: נו?

בני: שקוסטיה יקבל את מה שהוא שלח לכם. זה הכול.

לורינדה: את הכסף, כן. היום יש בעיה. קוסטיה צריך לקבל את הכסף.

Benny: listen. Today' what is important? Kostia sent you money, he has to get something for his money, period. He has to get his money back. You guys used the money, either you return it or I don't know what to do."

הטענה היחידה שהעלו מיקלוש ולובה באותה שיחה היא, שספוריש מחזיק בסחורה השייכת להם (בגין עסקאות קודמות), ובכללה סחורה שנרכשה על ידם מבנדיאקו (עמ' 15-16 לתמליל), והצדדים דנים בשאלה, כיצד ניתן להבטיח, שלאחר שספוריש יקבל בחזרה את הכסף ששלח, 900,000 דולר, הוא ישחרר את הסחורה המוחזקת על ידו בסך של כ-1,5 מיליון דולר, לטענת מיקלוש ולובה:

(עמ' 13, ש' 16-23, עמ' 14, ש' 1-7):

"Mordechay: It's not your problems. Kostia is holding my goods over

there. I don't tell you story, she knows about that.

Benny: Correct.

Mordechay: You know about it.

Benny: You told me, yeah.

Mordechay: But is she knows too?

Benny: Of course she does. בני: מרדכי אומר שקוסטיה מחזיק את הסחורה שלו שמה.

מרדכי: רק אומר, שיש לי סחורה, שקוסטיה מחזיק אותה

בני: זה מה שמרדכי אומר.

לורינדה: WHY שלי, גם. כן

מרדכי: אז אני אומר בגין עצמי, עצמנו, לא משנה

בני: את והוא כרגע זה אותו דבר. You two is the same.

לורינדה: נו בסדר, אז יש לו סחורות הרבה יותר מהכסף הזה."

שוולב מתרגם ללובה את הדברים שאמר לו מיקלוש (עמ' 23, ש' 15-23, עמ' 24, ש' 1-5).

שוולב מציע דרך להבטיח את השבת הסחורה או הסכום המוחזק בידי ספוריש (עמ' 31, ש' 3-17).

בהמשך (עמ' 26 ואילך) מיקלוש מבקש שהות להשגת הכסף באמצעות מכירת אבן יקרה שבידיו, ואף מציע אותה לשוולב אשר מסרב, ושוולב דוחק בו להשיג את הכסף לפני המועד האחרון שהקציב לו ספוריש, שלאחריו תתווסף גם ריבית.

63. עוד עולה מהשיחה באופן ברור למדי, שלובה היא שחתמה על ההסכם, בידיעתו המלאה של שוולב, וכי שוולב בכלל לא ידע שעל פי ההסכם הוא היה אמור לספק סחורה.

(עמ' 7 ש' 15-23, עמ' 8, ש' 1-9):

"בני: קוסטיה אמר שהוא כבר לא יכול לקבל סחורות. הרי, הכסף הוא שלח. הוא שלח על חשבונך, חשבון מרדכי, מה זה משנה כרגע על חשבון מי. על החוזה, אני לא ידעתי את זה. על החוזה שאת חתמת, אני לא מבין.

לורינדה: גם אני לא קראתי.

בני: אבל את חתמת על חוזה שלא קראת ברוסית.

לורינדה: כן. (משפט ברוסית)

בני: כן.

לורינדה: עוד טמטום.

בני: עוד טמטום, טוב מה אני אעשה. אבל בחוזה היה כתוב שהוא אמור לקבל מזה סחורות. לורינדה, אני לא ידעתי את זה. את חתמת פה על חוזה שהבנאדם, אם הייתי יודע שאת חותמת על חוזה שהוא חייב לקבל סחורות, הייתי אומר לך לא.

Benny: If I would have known from the beginning, that the contract

Lorinda signed on, Kostia is to receive goods, I would have told her not to sign. But I did not know. It's not, I mean the way I see it, can I,

לורינדה: (משפט ברוסית) "

אגב, גם מקטע שיחה זו ניתן להסיק שלא נשלחה כל סחורה לספוריש בקשר לעיסקה זו, כי אם בני לא ידע שההסכם מחייב משלוח סחורה – ודאי שלא שלח אותה, ואם שלח אותה – מדוע הוא מלין על תוכן ההסכם?

64. וכן עולה מהשיחה ששוולב סבר באמת שהכסף שנשלח לבנדיאקו "שייך" באופן כלשהו למיקלוש, כי כך אמרו לו לובה ומיקלוש, ויתכן שגם לובה סברה כך, כי כך אמר לה מיקלוש (עמ' 9, ש' 14-23, עמ' 10, ש' 1-16).

ניכר מקטע שיחה זה גם התחמקותו של מיקלוש מלהשיב ישירות לטענה שהוטחה כלפיו. מכל מקום, כל המשך שיחתם של השלושה מתבסס על ההנחה שהכסף הוא של ספוריש בלבד וכי צריך, כאמור, למצוא את הדרך להשיב לו את כספו:

(עמ' 11, ש' 11-23, עמ' 12, ש' 1-2):

" לורינדה: היום לא מעניין את אף אחד מה החוזה, של מי, כסף של מי, חברה של מי.

בני: מה ז"א?

לורינדה: היום, זה יום אחרון לגמור את הבעיה, ולשלוח את הזה.

בני: בסדר, אבל לא,

לורינדה: היום את מי מעניין מה?

בני: היום מעניין דבר אחד.

לורינדה: נו?

בני: שקוסטיה יקבל את מה שהוא שלח לכם. זה הכול.

לורינדה: את הכסף, כן. היום יש בעיה. קוסטיה צריך לקבל את הכסף.

Benny: listen. Today' what is important? Kostia sent you money, he has to get something for his money, period. He has to get his money back. You guys used the money, either you return it or I don't know what to do."

(עמ' 20, ש' 1-4):

"Benny: I mean you don't have to answer, ok? Let me put it this way. The sum that you have to transfer back to Kostia is 900,000 US Dollars, ok?

Mordechay: Absolutely".

65. נסיונותיהם של שוולב ושל לובה לפרש בחקירתם בבית המשפט את הדברים שנאמרו באותה שיחה בדרך אחרת מזו המשתמעת מהם היו מאד בלתי מוצלחים.

שוולב לעניין חתימתה של לובה על ההסכם:

(עמ' 169):

"ש. איך ידעת נכון למועד הפגישה הזאת שלובה חתמה על ההסכם הזה?

ת. אני עד עכשיו לא יודע שהיא חתמה.

ש. מי אמר לך שלובה חתמה על ההסכם?

ת. לובה לא אמרה לי שהיא חתמה על ההסכם. היא אמרה שהיא חתמה על איזה מסמך. איני יודע איזה, היא לא אמרה לי.

ש. אתה יודע שCONTRACT זה הסכם?

ת. כן."

(עמ' 170-171):

"ש. איך ידעת להגיד לה שהיא חתמה על חוזה שהיא לא קראה , ברוסית?

ת. בזמן ביצוע העסקה לא ידעתי שיש חוזה , לשאלתך – היא אמרה לי שהיא חתמה על איזה מסמך , איני זוכר על מה. לי לא היה חוזה רשום כתוב חתום על ידי בנדיאקו בחיים.

ש. העמוד הבא, שנפתח במלים "עוד טמטום" בני אומר. כשאתה אומר ללובה "אבל בחוזה היה כתוב שהוא אמור לקבל מזה סחורות". מי זה הוא?

ת. בהמשך המשפט כתוב אני לא ידעתי את זה . את חתמת פה על חוזה עם בן אדם. אם הייתי יודע.... לשאלתך - איני יודע מי זה "הוא". מה שאני כן יודע זה שהגב' לובה היתה מתייעצת איתי על כל מיני דברים. מה כדאי לקנות היום, מה אפשר למכור ומה לא. פה אני אומר היא התייעצה איתי גם אם לחתום על עסקה כזו או אחרת עם אנשים אחרים. וזה בדיוק מה שכתוב כאן, היא התייעצה איתי על משהו, אם היה מדובר את חתמת על חוזה, אולי זה מישהו אחר. זה לא קשור לחוזה שלא קיים ביני ובין קוסטיה. אין חוזה כזה.

ש. אבל ארבע שורות אחרי כן אתה אומר שקוסטיה אמור לקבל סחורות.

ת. זה לא נכון. מה שאני כותב כאן זה שכשהיא אמרה לי בהתחלה, היא שאלה האם כן או לא לחתום אמרתי תעשי מה שאת רוצה בשמך. את ילדה גדולה. אבל בשמי אף אחד לא חותם. אם למפרע הייתי יודע שזה חוזה עם קוסטיה, הייתי אומר לה אל תחתמי, בתור יועץ, לא בתור שום צד לעסקה.

ש. כשאתה בא אליה בביקורת למה היא חתמה על החוזה אתה מתייחס לחוזה עם קוסטיה שבו הוא אמור לקבל סחורות?

ת. לא.

......

ש. לכולנו כאן ברור שמדובר על חוזה, כשאתה אומר בעמוד מספר 8 חוזה אתה מתייחס לחוזה שספוריש הוא הצד שלו. האם כשאתה מדבר על החוזה גם בשורות הראשונות 1-4 בעברית וגם בשורות 1-8 באנגלית אתה מתייחס לחוזה עם ספוריש או לחוזה עם מישהו אחר, ואם כן מי זה המישהו האחר?

ת. אני לא מתייחס לָחוזה עם ספוריש, אני מתייחס לְחוזה עם ספוריש.

ש. האם יש לך להציג לנו, למעט החוזה ברוסית שאנחנו הצגנו עם ספוריש, האם יש לך חוזה אחר שאתה יכול להראות שאתה ראית עם ספוריש?

ת. איך יכול להיות לי חוזה עם בן אדם שאני לא מכיר.

ש. כשאמרת הוא בשורה ראשונה בעמוד 8 זה היה ספוריש?

ת. אני מתאר לעצמי שכן. סליחה, כשאני קורא את זה "בחוזה היה אמ..." אני חוזר בי איני בטוח שזה ספוריש, "הוא" זה הבן אדם נשוא החוזה. זה לא חוזה שחתמתי, אינני יודע על מה מדובר."

(עמ' 175):

"ש. כשאתה אומר : "הייתי אומר ללובה לא לחתום". אם לובה מעבירה את הכסף. אתה לא טוען שהיא חתמה על חוזה עם עצמה.

ת. על חוזה לא אותו חוזה. היא אמרה לי שהיא חתמה על איזה שהוא מסמך. אני חוזר ואומר, לא ראיתי אותה חותמת על שום דבר"

(עמ' 176-177):

"ש. בשיחה המוקלטת עמ' 8 אמרת לה "אם הייתי יודע שהחוזה הוא על קבלת סחורות הייתי אומר לך לא לחתום". כשאתה מדבר איתה אתה מתייחס לאותו חוזה שאליו אתה מתייחס בסעיף 51 או לחוזה אחר?

ת. אינני יודע אם יש חוזה אחר, איך אתה רוצה שאני אתייחס למשהו שאני לא יודע. אתה טוען שיש כאן חוזה אחר אני לא.

......

ש. ביהמ"ש – בסעיף 51 לתצהירך אתה מתייחס לחוזה מסוים

ת. זה ההסכם שקיבלתי במייל.

ש. ביהמ"ש – עמ' 8 למעלה בתימלול אתה מתייחס לחוזה מסויים. האם החוזה שנזכר בהקלטה הוא ההסכם שמצוין בסעיף 51 לתצהירך?

ת. איני יכול לזכור על מה דובר לפני חמש שנים.

ש. ביהמ"ש – כל העדות שלך היא על דברים שקרו לפני חמש שנים. על מה אתה מעיד היום אם אינך זוכר?

ת. יש פה דברים עובדתיים שאותם אני זוכר. יש דברים שנאמרו תוך כדי שיחה. שמבחינתי בשיחה הזאת לא היו כל כך חשובים. בשיחה הזאת היה חשוב לי דבר אחד שהונו אותי, שלחו לי כסף וקיבלו סחורה....

ש. ביהמ"ש – מזכיר לך שאתה הוא שצירפת את התמליל לתצהירך ומן הסתם אתה רוצה להסתמך עליו, אם כך אתה צריך לדעת מה כתוב בו. האם אתה רוצה להתייחס לשאלה?

ת. יכול להיות שזה המייל , שמדובר על אותו דבר שהתייחסתי אליו בסעיף 51 לתצהירי."

רק בשלב מאוחר יותר הודה שוולב במפורש, כי בשיחתו האמורה עם לובה ומיקלוש הוא אכן כיוון להסכם הנדון כאן, הגם שהוא שב וטען שלא קרא אותו.

(עמ' 297-298):

"כב' השופט: כשאתה אומר לה "על החוזה שאת חתמת' ואחרי זה אתה חוזר עוד פעם "אבל את חתמת על חוזה שלא קראת ברוסית', לאיזה חוזה התכוונת?

העד: אני התכוונתי לחוזה הזה עם אדון ספוריש.

עו"ד נחשון: שמופיע במכתב?

העד: אבל אני לא ראיתי אותו. אני יודע שכבר אז היה מדובר על חוזה. כבר היה מדובר, הרי ידעתי, אם זכרוני איננו מטעה אותי, קוסטיה פעם דבר אתי כשהייתי בהודו, אני זוכר שהיה מונסון, זאת אומרת שזה היה בסביבות חודשי ספטמבר משהו כזה, ולא קוסטיה דיבר אתי, אלא מישהו ניסה לדבר אתי וחוזה ופה, כאילו ידעתי שיש משהו, אבל עם קוסטיה לא דיברתי אף פעם."

66. שוולב, לענין העברת הכסף שהתקבל מספוריש למיקלוש ולובה, אשר חילקו אותו ביניהם:

(עמ' 177):

"ש. עמוד 10 , לורינדה אומרת לך בשורה 20 "אתה עשית סך הכל טובה" מפנה לשורות 19-23 לעמוד 10. כשאתה אומר בעמוד 11 שורה ראשונה "את חצי, הוא חצי ואני נדפקתי"

ת. אני לא מתייחס כאן לשום כסף. אני מתייחס כאן לסחורות.

ש. מי קיבל חצי סחורה

ת. אני מבקש להפנות שני עמודים לפני זה , עמוד 8 בסוף העמוד אומר לי מיקלוש, מרדכי, "לא קיבלנו ממך כסף".

ש. כשאתה אומר "את חצי הוא חצי ואני נדפקתי" מי קיבל חצי? "את" זה לובה?

ת. כן. הוא זה מיקלוש.

ש. לובה קיבלה חצי ממה?

ת. לובה קיבלה את מלוא הסחורה. לובה או מי מטעמה. בשורה 22 היא אומרת "לא לא..." הוא אומר "לא, הוא יודע שלא מיקלוש יודע שלא" הרי באותו רגע הוא קיבל חצי מזה. אחרי שהיא קיבלה את מלוא הסחורה היא מסרה לו חצי.

ש. אני חוזר לשאלה. לובה קיבלה חצי ממה? מהסחורה?

ת. לא. לובה קיבלה את מלוא הסחורה לא חצי.

ש. כשאתה אומר את חצי הוא חצי, חצי ממה?

עו"ד ואטורי: חברי מטעה.

ת. היא קיבלה את מלוא הסחורה. היא אחרי זה נתנה חצי למיקלוש שהיה שותפה. איזה חצי אני לא יודע. לא הייתי נוכח, לא בעסקה, לא כשהיא קיבלה. אני את שלי סיפקתי."

(עמ' 179-180):

"ש. מפנה לשורה 8 שורה 13-14 אתה אומר ספוריש שלח כסף. אתה אומר כאן אתם קיבלתם כסף. איך הם בדיוק קיבלו את הכסף שספוריש העביר?

ת. אני רוצה להסביר. השיחה הזו לא נוהלה ביני ובין פרופ' בהווארד. דיברתי בלשון העם. קיבלתי כסף קיבלתם את התמורה. זה מה שאני מתכוון פה. לא נתתי לו כסף, אין לי איך לתת לו כסף. גם שבע שורות אחרי זה הוא אומר "לא לקח כסף". בלשון העם, אני אומר לו לא קיבלתם כסף."

שוולב אינו אומר אמת. בשיחה שהוקלטה דובר אך ורק על העברת הכסף, כסף כפשוטו, ולא על העברת סחורה.

גם לשאלה, אם אכן ספוריש קיבל את התמורה הקשורה להסכם בצורת סחורה שנשלחה אליו, מדוע דובר באותה שיחה על כך שצריך להשיב לו את כספו, הוא לא נתן תשובה סבירה

(עמ' 179):

"ש. ביהמ"ש – אז למה אמרת להם בתמליל שהם צריכים להחזיר לו את הכסף?

ת. כי זה מה שהוא טוען. זה מה שהוא רוצה ממני. זו הסיבה שהוא תבע אותי. לפי טענתו הוא שלח לי כסף ולא קיבל ממני שום דבר. אני מנסה להוציא את עצמי מהברוך. הם אמרו שהם סיפקו לו את הסחורה. מעבר לכך אין לי מושג מה יש לו ומה אין לו. אין לי שום קשר אליו."

67. גם לובה ניסתה לטעון בחקירתה, כי החוזה, שדובר שהיא חתמה עליו באותה שיחה שהוקלטה, לא היה ההסכם הנדון כאן.

(עמ' 391):

"ת: אני לא קראתי אדוני, אני גם בהקלטה שמר שוולב הקליט אותי בלא ידיעתי אני אמרתי 'עוד טמטום שאני לא קראתי', לא קראתי אדוני.

ש: למה זה טמטום שלא קראת?

ת: כי אם הייתי יודעת שרוצים חוזה זה משהו אחר, אף אחד לא יידע אותנו שרוצים חוזה והעברת כסף נעשה על ידי חוזה.

ש: בהקלטה אמרת אבל שכן חתמת?

ת: אני חתמתי למיקלוש על דבר אחר לגמרי.

ש: אז למה זה בטמטום שחתמת על זה?

ת: כי זה היה מסמך אחר שאני לא הייתי צריכה לחתום ועד שלא קיבלנו כל הדוגמאות חתימה לא ידעתי מה מיקלוש הגיש, אולי זייף את החתימה שלי.

ש: מה זה המסמך האחר שחתמת עליו למיקלוש, תראי לנו אותו?

ת: מיקלוש ביקש בשביל רוסיה שאני אחתום לו על איזה מסמך,

ש: איזה מסמך, בואי תספרי לנו,

ת: הוא לא השאיר לי העתק ולא ידוע לי עליו, כאילו אין לי אותו, הוא לא השאיר לי העתק.

ש: בשיחה אמרת שלא קראת על איזה מסמך חתמת.

ת: נכון, לא קראתי על איזה מסמך חתמתי.

ש: אז מיקלוש נתן לך מסמך ברוסית לחתום עליו ולמרות שאמרת שאת דוברת רוסית לא קראת על מה את חותמת?

ת: נכןן, נכון, אני מודה.

ש: את לא קראת אפילו את הכותרת?

ת: לא קראתי, בגלל זה אמרתי טמטום. אדוני לא ידעתי שבני שוולב מקליט אותי, הודיתי, זה טמטום, נכון, עשיתי טמטום."

(עמ' 393):

"עו"ד דרור: באותה שיחה את אומרת שחתמת על חוזה, נכון?

העדה: לא אמרתי שחתמתי על חוזה, תראה לי שאמרתי שחתמתי על חוזה.

עו"ד דרור: הבנתי,

ת: תראה לי בבקשה. אמרתי חתמתי, נכון, לא קראתי, אדוני לא ידעתי שמקליטים אותי. בבקשה."

בהמשך (עמ' 396) העידה לובה שהשורה בשפה הרוסית בעמ' 7 שורה 21 היא: "שאני לא קראתי את הקונטרקט" וכן ש"קונטרקט" ברוסית הוא חוזה (הערה: ב"כ ספוריש הפנה בשאלתו את העדה לעמ' 8 (עמ' 394 לפרו'), אך מהמילים המופיעות שם ברור היא שהכוונה לעמ' 7).

גם בהמשך (עמ' 398) הוסיפה לובה לטעון שהמסמך או החוזה שחתמה עליו לא היה ההסכם הנדון כאן, אלא הסכם אחר שבינה ובין מיקלוש, ואף ידעה להוסיף: "זה היה דף אחד קטן על נייר משובץ".

לא ניתן לתת כל אמון בהסבריה אלה של לובה. ענינה של הפגישה היה ההסכם שנשלח על ידי ספוריש, הכסף שהעביר ספוריש והדרך להשיב לו את כספו. לא דובר על כל הסכם אחר, כפי ששוולב עצמו הודה בסוף, לאחר נסיונות רבים שעשה להסביר כי דובר על הסכם אחר.

68. לובה גם לא הצליחה לתת כל הסבר לדברים שנשמעו בהקלטה, ולפיהם הכסף שהועבר התחלק בינה ובין מיקלוש.

(עמ' 474):

" עו"ד דרור: אוקי אדוני ילך לעמוד 10 שהוא מתחיל במילים, בשורות 19-23 "רגע אני מבין, אני סך הכל מה" עכשיו כאן נאמר בשורה 23, 22, 23 את מסתכלת? "אני מטומטמת שנתתי לו חצי, על מה נתתי לו חצי" עכשיו למי הכוונה ב-לו? למי נתת חצי?

עדה: אני כרגע לא יכולה לזכור אחרי כל כך הרבה שנים כבודו למה היה מיועד החצי, חצי ולמה מה שוולב התכוון ואני כבר אמרתי גם פעם שעברה שההקלטה לא נעשתה באופן סדיר, קפצו מנושא לנושא. היה מצב אחד, כמה זכור לי שהייתה עסקה, נעשתה עסקה ואני כמו בן אדם נורמאלי שילמתי למיקלוש חצי מהרווח. היה נושא אחר שאני כמו שאמרתי גם בחקירות,"

בהמשך (עמ' 475) היא ניסתה לומר שמיקלוש בחר במחצית הסחורה שנרכשה מהסוחרים בסך של כ-700 אלף דולר, אך גם כאן הסתבכו דבריה, שכן היא לא היתה מוכנה לומר שהיא בחרה במחציתה אחרת.

אין לתת כל אמון גם בהסבריה אלה לדברים שנאמרו בשיחה. מהשיחה עולה בבירור כי מדובר בסכום שהעביר ספוריש לבנדיאקו, וכי הכסף עצמו התחלק בינה ובין מיקלוש, לאחר שהיא העבירה לו את מחצית הסכום.

הפגישה אצל יהודה סייג

69. כאמור, ב"כ ספוריש טען בסיכומיו (סעיף 50(א)) כי השיחה שנערכה אצל סייג (שתמלילה הוגש כנספח 5 לתצהיר שוולב) "היא שיחת מו"מ/גישור ולא ניתן לצטטה או להתייחס אליה".

דין התנגדותו להידחות, ולו מהטעם שהיה זה ספוריש הראשון שהתייחס לאותה שיחה ולדברים שהועלו בה (סעיפים 66-72 לתצהירו).

לאחר זאת, ודאי שלא ניתן למנוע משוולב ומלובה להתייחס לאמור באותה שיחה, ואף לצרף את תמלילה.

יתכן, שספוריש לא ידע בשעת מתן תצהירו (שהוגש ראשון) שהשיחה הוקלטה, והתנגדותו באה רק לאחר שנוכח בהקלטה. ודאי שאין בכך כדי להכשיר את התנגדותו.

70. לבד מזאת, קשה לקרוא לאותה פגישה שיחת גישור, או אפילו שיחת משא ומתן, שכן, שוולב הגיע אליה עם עורכי הדין שלו, שאף התעקשו על כך שהם ידברו ולא מַרשם (עמ' 5), ונראה שכל מטרתו של שוולב באותה פגישה היתה להעלות את גירסתו, לפיה ספוריש קיבל את מלוא התמורה עבור כספו, וכן לנצל את ההזדמנות להמציא לו במהלך הפגישה את כתב התביעה הנוכחי.

המטרה העיקרית העומדת מאחורי הגבלת קבילותם של מסמכים או של הצהרות, אשר הוחלפו בין צדדים במהלך משא ומתן לקראת פשרה, הינה עידוד פשרות ומניעת התדיינויות ממושכות בין כותלי בית המשפט. ההנחה היא, כי כאשר מתנהל משא ומתן לשם השגת פשרה, הצדדים לו עלולים להימנע ממצגים, הצהרות או הצעות, אשר טמון בחובם ויתור כלשהו לטובת הצד השני, מחשש שויתור כאמור ישמש כראיה לרעתם בהליך עתידי העשוי להתנהל בין הצדדים.

תחולת ההגבלה האמורה מותנית בכך שהמסמך שבמחלוקת נולד כחלק מניסיון כן להשגת פשרה, שנעשה במסגרת סכסוך בין הצדדים.

במיוחד אמורים הדברים, כאשר המשא ומתן בין הצדדים לא הביא לכל פשרה.

ראו והשוו: ע"א 172/98 סלע חברה לביטוח בע"מ נ' סולל בונה בע"מ, פ"ד מז(1) 311, עמ' 333.

בענייננו אין לומר, לכל הפחות ביחס לשוולב ולובה (שיוצגו באותה עת כאמור ביחד), שהם באו בכוונה כנה לנהל משא ומתן, והפגישה אף לא הובילה לכל פשרה.

71. עניינית, לא ניתן להסיק מהדברים שנאמרו באותה שיחה כמעט מאומה.

שוולב, וכנראה גם לובה, ידעו שהשיחה מוקלטת, היא נערכה לאחר שכבר הוגשה התביעה ברוסיה ולאחר ששוולב הגיש תביעתו זו, מטעם שוולב דיברו בעיקר עורכי הדין שלו. אין מדובר, לכן, בשיחה שניתן לצפות שהמשוחחים בה ידברו באופן כן וחופשי.

72. גם לעצם הדברים שנאמרו באותה שיחה, כמעט ולא ניתן להסיק דבר לשאלות שהועלו כאן.

ספוריש חזר על גירסתו, לפיה לא קיבל כל תמורה עבור כספו.

שוולב ולובה (מיקלוש לא השתתף בשיחה זו) העלו את גירסתם, לפיה ספוריש קיבל את מלוא התמורה עבור כספו, וכן שהעיסקה לא נעשתה עם ספוריש אלא עם מיקלוש.

יחד עם זאת, הם לא התכחשו לקבלת הסכום של 900 אלף דולר (עמ' 6 לתמליל).

לובה טענה שנמצאה אצל ספוריש סחורה שהיתה שייכת לבנדיאקו, וספוריש טען שהוא קיבל אותה ממיקלוש בקשר לעיסקה אחרת והוא שילם לו עבורה בנפרד (עמ' 24-25 לתמליל).

73. שוולב ולובה נאחזו בקטע הבא מהשיחה (עמ' 11. יצוין כי המתורגמנית הנזכרת בתמליל תרגמה לנוכחים את דבריו ברוסית של ספוריש וכן תרגמה לו לרוסית את הדברים שנאמרו בעברית):

"יהודה סייג: זה כבר טיעונים משפטיים (לא נשמע). בואי נחכה עם זה. מה שאני מנסה להבין – קוסטה אמר לנו שרובין שותף איתו.

מתורגמנית: כן, בחלק מהעסקאות.

יהודה סייג: בעסקה הזאת הוא היה שותף שלו?

מתורגמנית: כן."

אולם ספוריש הסביר בחקירתו (עמ' 28):

"העניין הוא שבשהייה שלי בישראל אני הבנתי שיש הבדל מהותי בתרגום של המילה "פרטנר" ובמשמעות המשפטית שלו , במשמעות בשפה העברית ובשפה הרוסית. ברוסית המלה "פרטנר" זה כל בן אדם שיש לי איתו עסק. כל בן אדם. אם אני מקבל מידע ממנו, אם הוא איתי באיזה שהיא עסקה אני יכול לקרוא לו "פרטנר". אני יכול להוכיח את זה בקלות אם זה מעניין את בית המשפט."

באופן דומה העיד גם בהמשך (עמ' 33-40).

אני מוצא את דבריו אלה סבירים ונכונים. אכן, גם בשפה העברית נוהגים לכנות את מי שעושה עמך עסקה "שותפי לעסקה", ואין מתכוונים לשותף ממש, אלא לצד שביחד אתו ממומשת העיסקה. ואכן, בהמשך אותה שיחה הבהיר ספוריש (באמצעות המתורגמנית) כי הוא לא התכוון ל"שותף" ממש (עמ' 12 לתמליל):

"עו"ד הראל: כמה אחוזים בשותפות (לא נשמע)? מה האחוזים בשותפות הזאת?

מתורגמנית: אז לא. אז הם לא שותפים לפי (לא נשמע).

חיים שמואלביץ': רק עוד שאלה קטנה. תשאלי אותו מי העביר? האם כל ה-900,000$ זה הוא העביר, או שפשוט לפי (לא נשמע) בחברה העבירו את הכסף. זאת אומרת, הביאו לו והוא פשוט הוציא את זה (מדברים יחד, לא נשמע)? יש להם חברה משותפת שהם שותפים או שהם שותפים בעסקה? רק (לא נשמע) הכסף זה חשוב.

מתורגמנית: זה רק שותפות שקשורה לעסקה הזאת.

חיים שמואלביץ': אז אין חברה של שותפים. הם לא שותפים לחברה, הם שותפים רק בעסקה הזאת."

יצוין, כי באופן דומה ניתן היה לכנות כ"שותפים" גם את שוולב ולובה או את מיקלוש ולובה, או אף את שוולב ומיקלוש (בקשר לעסקה זו).

חוות הדעת

74. חוות דעתו של הגרפולוג המשפטי (כהגדרתו), יצחק חגג, הוגשה על ידי שוולב.

חגג השווה בין החתימות שבהסכם המקורי והעתק הארכת ההסכם שהוגשו על ידי ספוריש לבית המשפט ובין דוגמאות חתימה של שוולב, ומסקנתו היתה "שקיימת סבירות גבוהה ביותר (דרגה מס' 1)" שהחתימות הללו לא נחתמו על ידי שוולב.

כן השווה בין החתימה שב-INVOICE ובין דוגמאות החתימה של שוולב, ומסקנתו היתה : "לא מצאתי זהות".

75. חוות דעתה של המומחית לזיהוי כתב יד וזיופים (כהגדרתה), מלי קדוש, הוגשה על ידי לובה. קדוש השוותה בין החתימות שעל ההסכם וה-INVOICE ובין דוגמאות חתימה של לובה ומסקנתה היתה כי "ברמת סבירות גבוהה (כ-90%)" החתימות הללו לא נחתמו על ידי לובה.

76. כאמור לעיל, מהשיחה המשולשת עולה בבירור שלובה חתמה על ההסכם.

חוות דעתו של חגג מתיישבת, כמובן, עם מסקנה זו. אך גם חוות דעתה של קדוש איננה סותרת אותה. שכן, בענייננו אין מדובר במישהו שביקש לזייף את חתימתה של לובה בהסכם וב-INVOICE, אלא בכך שלובה חתמה חתימה כלשהי שאיננה חתימתה, בשמם של בנדיאקו ו/או שוולב. חוות דעתה של קדוש איננה עוסקת בכך.

קדוש התייחסה בחקירתה לסוגי "הזיופים" השונים (עמ' 342-343):

"בבדיקת זיופים יש כמה אפשרויות של זיוף חתימה. זיוף חתימה אחד הוא זיוף חתימה שמנסים לחקות דוגמת חתימה של אדם ואז יהיו סימנים שהם דומים לדוגמת החתימה של האדם. זיוף מסוג אחר הוא זיוף של חתימה של אדם שאין לו שום קשר לדוגמת החתימה הידועה, ויש עוד אפשרות של הסוואה, שאדם מנסה להסוות את חתימתו. כאן הזיוף הוא זיוף מהסוג של ניסיון לחתום בשם אדם מסוים בלי להתייחס לדוגמת החתימה שלו. כלומר, בלי ניסיון לחקות את דוגמת החתימה שלו."

"סוג זיוף" אחרון זה, הרלבנטי לענייננו, לא נבדק כלל על ידה (עמ' 348):

"כב' השופט: כל הענין הזה, השוואה וחוות הדעת שניתנה פה וחוות הדעת שאולי תרצה לתת וכו', מהסיבה הפשוטה ופה אני רוצה לשאול את העדה, אם לובה היתה רוצה לזייף חתימה של מישהו אחר, של מישהו אחר שהוא בנדיאקו, שהוא קשור לבנדיאקו באיזושהי צורה לחברה הזו, היה איזשהו דימיון בין החתימה המזוייפת, אם היא היתה רוצה, לבין החתימה הרגילה שלה?

העדה: אני אומרת שוב, זה משהו שלא בדקתי, אני מעולם לא ראיתי את החתימות של בנדיאקו.

כב' השופט: לא בדקת את זה,

העדה: ולא נשאלתי על זה. אני חייבת לענות לשאלה שנשאלתי,"

(עמ' 349):

"כב' השופט: אני שואל, אם היא היתה רוצה, אם היא היתה רוצה לזייף את החתימה של מישהו אחר, לא שמישהו רוצה לזייף את החתימה שלה, אלא הפוך,

העדה: או.קי.

כב' השופט: והיא רוצה לזייף את החתימה של מישהו אחר, יכולת לגלות את זה בכלל?

העדה: במקרה הזה לא בדקתי את זה, אפשר למצוא גם בניסיון של נניח לובה, כיבכול חותמת בשם מישהו אחר, הייתי אמורה למצוא משהו מהכתב שלה בחתימה שאותה היא מנסה לחקות,

כב' השופט: אבל לא בדקת את זה?

העדה: לא בדקתי את זה. כיוון שאדם לא מודע לאיפיוני הכתב שלו זה משהו שמגיע גם כשמנסים לחקות חתימה של אחר, על זה מבוססת כל התורה.

(עמ' 360):

"כב' השופט: נניח שלובה היתה רוצה לחתום סתם חתימה כדי שתהיה חתימה כלשהי בחוזה, היא לא מבקשת לזייף חתימה של מישהו, היא לא מבקשת אפילו להסוות שזו לא חתימתה כי היא לא מעלה על דעתה שמישהו יגיד שזו חתימתה, העיקר שמישהו יהיה חתום בהסכם, דבר כזה אלף האם ניתן לגלות, ובית האם בדקת. קודם כל בואי נתחיל בשאלה הראשונה, האם זה נבדק בכלל?

העדה: או.קי. אני אתחיל אם זה נבדק. לא נבדק כי לא נשאלתי את השאלה הספציפית הזאת ואני מחוייבת בחוות הדעת לענות על השאלות ששואלים אותי. אפשר כן לבדוק כיוון שיש איפיוני כתב שקיימים גם אם משנים את צורת החתימה."

77. שוולב העיד בחקירתו (עמ' 128), כי הוא היחיד המורשה לחתום בשם בנדיאקו. אך בהמשך (עמ' 135), כשנחקר על אחד המסמכים של בנדיאקו שצורפו לתצהירו במשפט אחר (סומן נ/2) הוא אישר שאדם אחר מחברת בנדיאקו חתם על אותו מסמך.

מפה ביקש ב"כ ספוריש להסיק, שגם החתימה על ההסכם דנן נחתמה על ידי עובד מחברת בנדיאקו שהיה מוסמך לכך.

אילולא המסקנה הנובעת מהשיחה המשולשת, ולפיה ברור הדבר שלובה היא שחתמה על ההסכם, יתכן וניתן היה לשקול את דבריו של ב"כ ספוריש. המסקנה האמורה מייתרת זאת.

78. שוולב טען שגם החותמת על ההסכם איננה החותמת של בנדיאקו, זאת משום שהיא איננה כוללת את מספר החברה (ה"ח.פ.") (סעיף 16 לכתב התביעה של בנדיאקו).

באשר לחותמת של ה-INVOICE הוא לא היה מוכן לאשר שהיא של בנדיאקו, אך גם לא שלל זאת (עמ' 233).

קדוש השוותה בין החותמות שבהסכם וב-INVOICE ומצאה "ברמת סבירות אפשרית" שהחותמות בהם הן אותן חותמות.

חגג אישר בחקירתו (עמ' 117), שחוות הדעת לא התייחסה כלל לעניין החותמות.

79. אינני סבור שיש לעניין זה חשיבות מיוחדת. באשר להסכם, עולה מהשיחה המשולשת, כאמור, ששוולב אישר ללובה לחתום על ההסכם. קשה להניח, שלובה או מיקלוש היו טורחים לייצר חותמת מיוחדת כדי לזייף את חותמתה של בנדיאקו, וסביר יותר להניח שלובה השתמשה בחותמת של החברה. באשר ל-INVOICE, אין זה מעלה או מוריד אם החותמת עליהן היא אכן של בנדיאקו.

80. המסקנה האמורה תקפה גם לעניין החתימה על ה-INVOICE. לאחר ששוולב אישר שבנדיאקו היא שהוציאה אותו, אין חשיבות לשאלה מי חתם עליו. למעלה מן הצורך אוסיף, כי קדוש קבעה בחוות דעתה "ברמת סבירות אפשרית (כ-70%)", שהחתימות בהסכם וב-INVOICE "נכתבו על ידי כותב אחד". אם המסקנה, כאמור, היא שלובה חתמה על ההסכם, נובע מכך, אם כן, שהיא גם זו שחתמה על ה-INVOICE.

סיכום המסקנות העובדתיות

81. אלה הן המסקנות העובדתיות העולות מכל האמור לעיל:

א. קודם להסכם, וגם מספר חודשים לאחר מכן, לא היה כל קשר ישיר בין ספוריש ובין שוולב. הקשר ביניהם נוצר בעקיפין: ספוריש-מיקלוש --> מיקלוש-לובה --> לובה-שוולב.

ב. ההסכם הגיע במייל אל בנדיאקו, לאחר שככל הנראה הוא נשלח מספוריש למיקלוש וממיקלוש לבנדיאקו. שוולב מסר את ההסכם הכתוב בשפה הרוסית ללובה, בלי לקוראו, ואישר לה לחתום עליו. לובה חתמה עליו בשם בנדיאקו לאחר שהושמה עליו חותמת של בנדיאקו, מסרה אותו למיקלוש ומיקלוש המציא אותו לספוריש.

ג. בנדיאקו הוציאה INVOICE המיועד לספוריש על סך 1,500,000 דולר בתמורה לסחורה בסך 750 קראט, ובו מצוין שהסחורה תסופק כנגד קבלת 60% מהסכום.

גם ה-INVOICE הומצא לספוריש באמצעות מיקלוש.

ד. ספוריש העביר לבנדיאקו בהעברה בנקאית סכום של 900,000 דולר (60% מהסכום של 1,5 מיליון דולר). סכום הכסף הועבר מחשבון הבנק של ספוריש. ספוריש עצמו מימן השקעה זו בדרך של הלוואה שנטל מאחד, ורונצוב. למיקלוש או ללובה לא היה כל קשר לכספים הללו.

ה. שוולב העביר את הסכום שהתקבל, בניכוי עמלה בסך שבין 27,000 ל-30 אלף דולר, ללובה, וזו חילקה אותו בינה ובין מיקלוש.

ו. לא הועברה כל סחורה הקשורה לעיסקה זו לספוריש.

גם אם אכן שוולב העביר סחורה מסוימת ללובה בקשר לעיסקה זו וגם אם אכן רכשו מיקלוש ולובה סחורה מסוחרים שונים ושוולב שילם לסוחרים מהתמורה שהתקבלה, הרי שלא הוכח שהיא הגיעה לידיו של ספוריש.

שוולב ודאי שלא יכל להעיד שהסחורה נמסרה לספוריש. ראשית, משום שעל פי דבריו לא היה לו כל קשר באותה עת עם ספוריש ושנית, משום שהסחורה המדוברת לא הגיעה כלל לידיו.

גם לובה איננה יכולה להעיד שהסחורה נמסרה לספוריש, משום, שעל פי דבריה (סעיפים 20-21 לתצהירה) ספוריש קיבל את הסחורה ממיקלוש ולא ממנה, והיא אישית לא קיבלה כל סחורה (למעט הסחורה בסך של כ-190 אלף דולר שהועברה ממנה למיקלוש, לדבריה).

מיקלוש לא העיד כמובן, ולכן אין לתת כל משקל לתצהיר, עליו חתם, שצורף לתצהירו של שוולב.

גם מהשיחה המשולשת עולה, כאמור, שספוריש לא קיבל סחורה כנגד התמורה ששילם בעיסקה זו.

ממילא לא הוכח שההעברה האמורה או הרכישות האמורות קשורות בכלל לעיסקה זו.

בהקשר זה יצוין, ששוולב לא טרח לזמן גם את הסוחרים שהוזכרו בהקשר זה בעדותו, כדי שיעידו, לכל הפחות, שהיא נמסרה למיקלוש.

ז. באשר לסחורה המועטה שנמצאה אצל ספוריש, ושחלקה היה שייך לבנדיאקו, הוכח שהיא לא הועברה לספוריש בקשר לעיסקה זו, אלא בקשר לעיסקאות נוספות שנעשו בין ספוריש ובין מיקלוש, ושספוריש שילם עליהן למיקלוש בנפרד. מה גם, ששוולב ולובה לא טרחו לפרט מהי בדיוק אותה סחורה ומה ערכה. יצוין, כי בהקשר זה נזכרו בעיקר שני צמידים שערכם נאמד על ידי לובה בסכום של 11,000 דולר (עמ' 481).

ח. עוד יצוין, להסרת כל ספק, שלסחורות השייכות ללובה, או למיקלוש, כטענת לובה, המוחזקות אצל ספוריש, אין כל קשר לסחורה של בנדיאקו או לעיסקה זו, כפי שלובה עצמה אישרה בחקירתה פעמים אחדות (עמ' 522, 525, 530, 541).

הטענות לפיהן מיקלוש היה שותפו או שלוחו של ספוריש

82. כאמור לעיל, לא הוכחה כל שותפות בין מיקלוש וספוריש, ולכל היותר ניתן לומר שהם שיתפו פעולה ביניהם לשם הוצאתה לפועל של עיסקה זו. מיזם משותף אינו יוצר בהכרח יחסי שותפות (ראו: דוד א' פרנקל וצבי פרנקל, דיני השותפות בישראל, מהדורה שניה מורחבת, להלן – פרנקל, עמ' 47).

יצוין, שאפילו אם היה מוכח שספוריש ומיקלוש התכוונו לרכוש במשותף את הסחורה מבנדיאקו, הדבר לא היה יוצר בהכרח יחסי שותפות (פרנקל, עמ' 34), ובענייננו גם דבר זה לא הוכח.

עוד יצוין, כי בדרך כלל שיתוף מצריך הדדיות מסוימת, דהיינו – השתתפות ברווחים ובהפסדים (פרנקל, עמ' 35). גם זאת לא הוכח בענייננו וספוריש אף שלל זאת במפורש בשיחה שהתקיימה אצל סייג (נספח 5 לתצהיר שוולב, עמ' 12).

83. לובה סיפרה (עמ' 533) כי שוחחה עם אדם רוסי בשם ברנוב ולדימיר, שסיפר לה "שלמיטב ידיעתו בשנת 2008 היו ספוריש ומיקלוש שותפים ופתחו חברה ברוסיה". הדברים הם כמובן בגדר עדות שמיעה וגם משקלם אפסי. יצוין, שספוריש הכחיש טענה זו בתוקף, והוסיף כי תמיד היה עוסק פרטי בלבד ולא עבד כחברה (עמ' 46).

84. וכן לא הוכח שמיקלוש פעל כשלוח של ספוריש לשם קבלת הכסף.

על פי סעיף 3(א) לחוק השליחות, התשכ"ה-1965, "השליחות מוקנית בהרשאה, שבכתב או שבעל פה, מאת השולח לשלוח, או בהודעה עליה מאת השולח לצד השלישי, או על ידי התנהגות השולח כלפי אחד מהם".

במובן הרחב ניתן לומר כי השליחות מוקנית בהתנהגות השולח כלפי הצד השלישי, שהרי הודעה על ההרשאה מהשולח לצד השלישי אינה אלא אחת מצורות ההתנהגות (פרופ' אהרון ברק, חוק השליחות, כרך ראשון, עמ' 610).

בענייננו, כאמור לעיל, העיד שוולב, כי לא היה לו כל קשר עם ספוריש קודם לעיסקה או בחודשים הראשונים שלאחריה, וכל הקשר שלו היה עם מיקלוש ולובה בלבד.

יתירה מזו, לדבריו, הוא אפילו לא ידע על קיומו ותפקידו של ספוריש בעיסקה זו. מכאן, שלא יכלה להיווצר כל התנהגות של ספוריש כלפיו, שהוא יכל לפרשה כהרשאה למיקלוש לשמש כשלוחו.

85. אך למעלה מכל, מתוך השיחה המשולשת ניכר היטב שהשלושה: שוולב, מיקלוש ולובה, לא החשיבו את ספוריש ומיקלוש כשותפים וכן לא החשיבו את מיקלוש כשלוחו של ספוריש, שאם כך היה, לא היו טורחים לדון בצורך ובאופן של השבת כספו של ספוריש אליו, שהרי הוא נמסר למיקלוש (וללובה). בסחורה כלל לא דובר כאמור.

86. כמו כן, גירסתו המפתיעה למדי של שוולב בחקירתו, לפיה היה על מיקלוש ולובה להשיב לו את הסחורה כדי שייצא אותה לספוריש – גירסה ששוולב נאלץ להעלות על מנת להתאים את האינפורמציה שמסר לבנק באשר למטרת הסכום שהגיע לחשבונו: ייצוא – גירסה זו מפריכה מיניה וביה כל פרשנות בדבר שותפות שבין ספוריש ומיקלוש או בדבר מיקלוש כשלוחו של ספוריש, שאם כך היה הדבר, מה צורך יש עוד לייצא את הסחורה לספוריש?

סיכום כללי

87. כפי שציינתי בפתח פסק הדין, גם לאחר כל הבירור והניפוי של העדויות והראיות, התמונה האמיתית איננה שלמה, כיוון שהצדדים – על פי התרשמותי – לא גילו את כל שהם יודעים.

בהקשר זה יצוין, שתמוהה התנהגות כל הצדדים כאן, בויתורם על שמיעת עדותו של עד מרכזי ביותר בתביעה זו: מיקלוש. ב"כ ספוריש ויתר על זימונו לדין, בלא שטרח לפרט אלו מאמצים עשה כדי לאתרו. אך גם שוולב ולובה לא טרחו לזמנו לעדות ולא פירטו האם בכלל ניסו לאתרו. לובה, לכל הפחות, כבר הוכיחה על פי עדותה (עמ' 537-538) שלא היה לה כל קושי לאתר את מיקלוש, כשחפצה בכך.

יחד עם זאת אני מוצא צורך לציין, שספוריש היה, לכל הפחות, עקבי בגירסתו ובעדותו לאורך כל הדרך, וגירסתו לא התערערה גם בחקירתו הנגדית. שוולב ולובה, לעומתו, לא היו עקביים בגירסאותיהם, עדויותיהם – בנקודות אחדות – סתרו זה את זו, ואף הסבריהם לשאלות מרכזיות שעלו מתוך הראיות האחרות (למשל, מהאמור בשיחה המשולשת) לא היו מסַפקים, בלשון המעטה.

88. למרות זאת, ותחת ההסתייגות הנובעת מכך שגירסתו ועדותו של מיקלוש לא נשמעה, זוהי התמונה הכללית המצטיירת מהעדויות ומהראיות, לאחר ניפויין ובירורן:

מיקולש שכנע את ספוריש לעשות עסקה עם בנדיאקו, אותה הכיר כנראה באמצעות לובה, לרכישת יהלומים שניתן לאחר מכן למוכרם ברוסיה ברווח של מאות אחוזים (סעיפים 14 ו-37 לתצהיר ספוריש).

ספוריש השתכנע, ולאחר קבלת ההסכם החתום וה-INVOICE מבנדיאקו, הוא העביר סכום של 900,000 דולר מחשבונו לחשבונה של בנדיאקו וציפה לקבל את הסחורה המובטחת. הוא לא קיבל אותה.

ככל הנראה, "העסקה" הוצגה על ידי מיקלוש ולובה לשוולב בצורה אחרת: "העסקה" למכירת יהלומים איננה אלא כסות להעברת סכום מזומן של 900 אלף דולר מרוסיה לישראל. ההעברה הכספית תדווח כהעברה שנועדה לשם עיסקת ייצוא (יודגש, כי במסגרת פסק הדין אינני מוצא צורך לדון בהיבטים הבלתי חוקיים הנובעים מ"עסקה" זו, ואלה קיימים, קרוב לוודאי). תפקידו היחיד של שוולב, באמצעות בנדיאקו, יהא להעביר את הסכום הכספי למיקלוש וללובה. יתכן גם שהוצג לשוולב, שהכסף המועבר שייך בעצם למיקלוש.

הרווח שיפיק שוולב, באמצעות בנדיאקו, מעיסקה זו: עמלה בסך 3%, קרי: 27,000 דולר.

שוולב השתכנע מדבריהם, התיר ללובה לחתום על ההסכם שהגיע אליו והוציא INVOICE של בנדיאקו, כששניהם נועדו "להכשיר" את העברת הכספים כעיסקת יהלומים, קיבל את הכסף לחשבונו, משך אותו – לאחר ניכוי סכום עמלתו – והעבירו ללובה ומיקלוש, אשר חילקו אותו ביניהם.

בכך פרע מיקלוש גם את חובו ללובה.

שוולב סבר שבכך הוא סיים את תפקידו, עד שלאחר חודשים רבים הוא קיבל את מכתבי ההתראה מספוריש, שאיים בפתיחת הליכים משפטיים.

אזי הבין שוולב ש"העסקה" איננה כפי שהוצגה לו על ידי מיקלוש ולובה, כי הכסף שהועבר אליו איננו של מיקלוש אלא של ספוריש, וכי ספוריש מצפה באמת לקבלת הסחורה כנגד התמורה, או לכל הפחות להשבת כספו.

לשם כך התקיים המפגש המשולש, במהלכו הבטיח מיקלוש לדאוג להשבת הכסף.

מיקלוש לא עמד בהבטחתו.

אזי החליטו שוולב ולובה להציג גירסה משותפת, לפיה, כביכול, הסחורה המובטחת סופקה למעשה על ידי שוולב ללובה ו/או מיקלוש, וזה העביר אותה לספוריש.

לא ברור אם אכן שוולב העביר ללובה את הסחורה שלו שהוחזקה על ידה, ואם כן – מה הקשר בין העברה זו לעסקה הנדונה. מכל מקום, ברור הוא שסחורה זו לא הועברה לספוריש. גם אם פריטים מסוימים ומועטים מתוכה הגיעו לידיו של ספוריש, הרי שהדבר לא נעשה במסגרת עיסקה זו אלא במסגרת עיסקה אחרת שנעשתה בין ספוריש ומיקלוש.

מהחשבוניות שצורפו עולה אכן ששוולב רכש מהסוחרים, שפורטו בתצהירו, סחורה ושילם בעדה. לא ברור האם סחורה זו אכן הועברה למיקלוש ו/או ללובה, ואם כן מה הקשר בין הרכישות הללו לעסקה זו. מכל מקום, גם סחורה זו לא הגיעה לידיו של ספוריש.

89. המסקנות האמורות לעיל הן היחידות המתקבלות על הדעת והן היחידות היכולות להתיישב עם העדויות שנשמעו והראיות שהוצגו.

מלבד זאת, גירסאותיהם של שוולב ולובה מעלות תמיהות לא מעטות.

אם בנדיאקו ממילא לא מכר הסחורה שלה, אלא סחורה שרכשה מסוחרים אחרים ושנבחרה על ידי מיקלוש, מה היה בכלל תפקידה? הרי ספוריש יכל להעביר את הכסף ישירות למיקלוש, שהיה רוכש בו את הסחורה מהסוחרים ומעביר אותה לספוריש? ואם בכלל זה היה כספו של מיקלוש, מדוע מיקלוש לא דאג להעברת הכסף ישירות אליו? ואם, כגירסת שוולב, הסחורה בכלל היתה צריכה להיות מוחזרת אליו, לאחר שנלקחה על ידי מיקלוש ולובה, כדי שייצא אותה לספוריש, מדוע היא בכלל הועברה אליהם מראש? אם כך היתה הכוונה, לובה היתה צריכה להעביר את הסחורה שהוחזקה אצלה ישירות לשוולב ושוולב (באמצעות בנדיאקו) היה רוכש ולוקח ישירות, ובעצמו, את הסחורות הנוספות מהסוחרים האחרים, כדי שייצא אותן לספוריש?

וזאת, מלבד התמיהות והסתירות שהועלו באשר לגירסאותיהם אל מול הראיות הנוספות, כמפורט לעיל.

יצוין, כי לשם ביסוס מסקנתי אינני נזקק להיפוך נטל הראיה, כפי שב"כ ספוריש ביקש בסיכומיו, ודי בכללי הראיות הרגילים, ובראשם: הטיית מאזן ההסתברות, כנדרש במשפט אזרחי.

מסקנות משפטיות

בנדיאקו – אחריות חוזית

90. בין בנדיאקו ובין ספוריש נכרת חוזה, שעיקריו: קבלת תמורה כספית כנגד אספקת יהלומים. החוזה נכרת על בסיס שלושה מרכיבים, שכמובן קשורים ביניהם, אך כל אחד מהם יכול להתקיים גם באופן עצמאי.

91. המרכיב הראשון הוא ההסכם מיום 28.4.08, החתום בחותמת של בנדיאקו ובחתימה של לובה, שנעשתה באישורו של שוולב.

טענת שוולב, לפיה הוא לא היה מודע לתוכנו האמיתי של ההסכם, משום שהוא כתוב בשפה הרוסית, איננה יכולה להישמע.

אדם מוחזק כיודע את תוכנו של מסמך ששעליו הוא חותם, ולא תישמע מפיו הטענה, שלא כך הם פני הדברים מן הטעם שאין הוא מסוגל לקרוא את המסמך מסיבה כלשהי, מקורה של חזקה זו בכך שמי שאינו מסוגל לקרוא מסמך נושא בחובה להבטיח שתוכנו של אותו מסמך יובא לידיעתו על ידי פלוני המהימן עליו, לפני שיחתום עליו; ועל כן הוא זה הנושא בתוצאות אי קיומה של החובה (ע"א 2119/04 לנדאו נ' וין, פ"ד מט(2) 77, 84; וראו גם: ע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור, פ"ד יט(2) 113; ע"א 325/88 טוויל נ' בית מנוחה לזקנים בני ברק, פ"ד מד(1) 341, 348).

92. המרכיב השני לביסוס החוזה שבין בנדיאקו וספוריש הוא ה-INVOICE ששוולב אינו מתכחש לכך שנכתב והוצא על ידי בנדיאקו ביום 29.4.08, ללא קשר לשאלה מי חתם עליו בפועל. במסמך זה מתחייבת בנדיאקו, אף ללא תלות בהסכם, לספק יהלומים בשווי התמורה שתתקבל.

93. המרכיב השלישי לביסוס החוזה הוא משיכת הסכום הכספי שנשלח מספוריש לחשבונה של בנדיאקו.

גם בכך התחייבה בנדיאקו לתת תמורה כלשהי כנגד סכום זה, אף ללא תלות בהסכם או ב-INVOICE.

94. גם אם שוולב סבר, כתוצאה מכך שהוטעה על ידי מיקלוש ו/או לובה, שמטרתה האמיתית של "העיסקה" היא אחרת: העברת הסכום הכספי כאמור, בניכוי עמלה מסויימת, אין בכך כדי לפטור אותו מהתחייבותו החוזית כלפי ספוריש, שכן גמירות הדעת להתקשר בהסכם נקבעת על לפי מבחן אובייקטיבי ולא על פי מבחן סובייקטיבי.

פרופ' גבריאלה שלו, דיני חוזים – החלק הכללי, לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי (להלן – שלו), עמ' 174:

"הדרישה לגמירות דעת מתמלאת אפוא כאשר הפניה מעידה על גמירת דעת, ולאו דווקא כאשר קיימת גמירת דעת בפועל. הצד האובייקטיבי-חיצוני של הדרישה גובר כאן על הצד הסובייקטיבי-פנימי שלה.

אמנם גמירת הדעת שבה מדובר בחוק החוזים היא גמירת דעתם של הצדדים. ולכאורה מקום שהצדדים לא הגיעו לידי גמירת דעת לא יוכל בית המשפט ליצור אותה בדיעבד. אולם יש להודות כי במקרים רבים יכול אדם למצוא את עצמו קשור בחוזה חרף העדר כוונה מצדו, אם ניתן היה להסיק באורח סביר מדבריו או מהתנהגותו גמירת דעת להתקשר עם הצד השני בחוזה. בהקשר זה המבחן האובייקטיבי של גמירת הדעת מתמרץ את הצדדים לחוזה להקפיד על גילוי חיצוני ברור של כוונותיהם הפנימיות ורצונותיהם הכמוסים."

95. בנדיאקו ושוולב גם אינם יכולים לטעון לביטול החוזה, משום שהוא נכרת למראית עין, בהתאם לסעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973, משום שלצורך כך נדרש היה להוכיח שגם ספוריש לא התכוון לקיים את ההסכם וכי היה שותף לכוונתם הנסתרת של שוולב, מיקלוש ולובה.

שלו (עמ' 258):

"סעיף 13 רישא, מורה אפוא על העדפת כוונתם הפנימית האמיתית של הצדדים על פני הצהרתם החיצונית. בכך מוענק תוקף לכוונה המשותפת של הצדדים שלא להיות קשורים בחוזה שאותו ערכו אך ורק למראית עין.

הכוונה המועדפת היא כוונתם של שני הצדדים ולא כוונת אחד מהם. מצב משפטי שבו מתכוון צד אחד להתקשר בחוזה ואילו הצד השני אינו מתכוון להתקשר בו, אלא רק מצהיר על רצונו להתקשר, אינו מוסדר בסעיף 13. סעיף זה מסדיר מצב שבו קיים ניגוד בין כוונת שני הצדדים לבין הצהרת שניהם. כאשר קיים ניגוד בין כוונתו לבין הצהרתו של צד אחד בלבד אין מדובר בחוזה למראית עין ויחולו ההוראות הכלליות של החוק."

96. בנדיאקו לא סיפקה את הסחורה בהתאם לחוזה שנכרת בינה ובין ספוריש, ובכך היא גרמה להפרת החוזה.

אחריות נזיקית

97. ניתן לבסס את אחריותם של בנדיאקו ושוולב גם על בסיס נזיקי: רשלנות לפי סעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן – פקודת הנזיקין).

רשלנותו של שוולב מתבטאת במעשים הבאים:

הוא לא טרח לברר עם ספוריש, שהדברים שמסרו לו מיקלוש ולובה לגבי מקור הכספים ולגבי מטרתה האמיתית של העיסקה הם נכונים. במיוחד אמורים הדברים, כשמועבר לחשבונו סכום גדול של 900 אלף דולר, כאשר ברור שהוא הועבר מחשבונו של אדם, שלא היה לשוולב כל הכרות עמו;

שוולב לא טרח, לדבריו, לברר מה כתוב בהסכם שנשלח אליו;

שוולב התיר ללובה לחתום בשם בנדיאקו על ההסכם, ולכל הפחות, על פי גירסתו, הוא נהג בעצימת עיניים ומתוך חוסר אכפתיות באשר לאפשרות שלובה תחתום עליו;

בכך, וכן בהוצאת ה-INVOICE הכולל את כל פרטיו של ספוריש, שוולב גרם לספוריש להאמין, כי מדובר בעיסקה אמיתית, וכי ספוריש צפוי לקבל סחורה הולמת בתמורה לכספו, למרות ששוולב לא התכוון לכך.

98. מעשה רשלנות נוסף של שוולב הוא עצם העברת הסכום הכספי הגדול שהתקבל (בניכוי עמלתו) למיקלוש ולובה, בלא שיטרח לברר האם הדבר הוא על דעתו של שולח הכסף, ספוריש, ובהסכמתו.

אף על פי גירסתו של שוולב, כי נרכשה על ידו סחורה כנגד הסכום שהועבר, הרי שהוא לא טרח להבטיח את העברתה לספוריש.

99. הנזק שנגרם לספוריש כתוצאה ממעשי הרשלנות של שוולב ברור: הוא שילם 900 אלף דולר, לא קיבל כל תמורה עבורה, וכספו לא הושב לו.

אחריותו האישית של שוולב

100. שוולב נושא, ביחד ולחוד עם חברת בנדיאקו שבשליטתו, באחריות אישית לנזק שנגרם לספוריש, בין אם החבות לפצותו תקבע על פי העילה החוזית (הפרה) ובין אם היא תקבע על פי העילה הנזיקית (רשלנות).

101. על פי העילה החוזית: שוולב גרם בעצמו לכך, שבנדיאקו לא תוכל לעמוד בהתחייבותה לספק לספוריש את הסחורה, בכך שפעל להעברת הסכום שהתקבל מספוריש למיקלוש ולובה, כפי שהוכח לעיל.

אולם, גם על פי גירסתו של שוולב, לפיה בסכום זה נרכשה סחורה שיועדה לספוריש, הרי שבהתנהגותו הוא לא דאג להבטיח שהיא אכן תגיע ליעדה.

על פי שתי האופציות, שוולב הוא שגרם באופן אישי לכך, שבנדיאקו לא תעמוד בהתחייבותה כלפי ספוריש, ולכן יש הצדקה לחייבו באופן אישי לפצות את ספוריש על הנזק שנגרם לו, בין אם על דרך של עוולה נזיקית (רשלנות) ובין אם על דרך של הרמת מסך ההתאגדות (ראו: עו"ד אבי זילברפלד, אחריות אישית בתאגיד והרמת מסך – דין, פסיקה ופרקטיקה, עמ' 957-1067, והפסיקה המובאת שם).

במיוחד אמורים הדברים, כשהחברה הנדונה היא "חברת מעטים" (שם, עמ' 88-91), ובענייננו העיד שוולב, כאמור, שהוא היחיד המורשה לחתום בשם בנדיאקו.

102. על פי העילה הנזיקית: כאמור לעיל, שוולב לא עשה את הבדיקות ואת הפעולות שנדרש היה ממנו לעשותן, בטרם שיפעל כפי שפעל. בכך הוא התרשל כלפי ספוריש והתרשלותו זו הביאה לנזק שנגרם לו.

הלכה היא, כי העובדה שאדם פועל בגדר תפקידו כאורגן, נושא משרה או עובד של חברה אינה מקנה לו חסינות מפני חבות בנזיקין (ע"א 10362/03 א. ברזני שירותים ועסקאות בע"מ נ' אחים בן רחמים (צפון) בע"מ (20.10.09, פורסם בנבו), פיסקה 16).

אשם עצמי תורם

103. אולם, גם ספוריש תרם תרומה ממשית, שאינה נופלת מתרומתו של שוולב, לנזק שנגרם לו, בשל התרשלותו.

כאמור לעיל, ספוריש לא דיבר כלל עם שוולב בקשר לעיסקה הנרקמת, שלח הסכם בשפה הרוסית בלא לוודא ששוולב מבין אותה, לא דיבר עמו גם לאחר שליחת טיוטת ההסכם ולפני העברת הכסף, לא דיבר אתו גם לאחר שליחת הכסף, למרות שמדובר היה בסכום גדול ומשמעותי. רק כעבור חודשים רבים, ולאחר שהכסף כבר הועבר ליעד אחר, הוא פנה לראשונה לשוולב.

כאמור לעיל, ספוריש קיים את הקשר שלו עם בנדיאקו באמצעות מיקלוש בלבד.

בהתנהגותו זו גרם ספוריש לכך, ששוולב יסבור – בטעות – שכל מעשיו והנחיותיו של מיקלוש נעשים ונאמרים בידיעתו ובהסכמתו של שולח הכסף, ספוריש.

104. אחד המצבים המאפשרים ייחוס אשם תורם לניזוק, הוא כאשר הניזוק עצמו הפר חובת זהירות כלפי עצמו, סיכן עצמו באופן רשלני ונמנע מלנקוט את מידת הזהירות המתחייבת בנסיבות העניין (ראו: עו"ד משה ויסמן, הגנות בדיני נזיקין, עמ' 63-64, והפסיקה הנזכרת שם). מצב זה התקיים בענייננו.

105. אשם תורם ניתן לייחס לניזוק בעילה נזיקית, לפי סעיף 68 לפקודת הנזיקין.

הפסיקה קבעה שניתן לייחס אשם תורם גם לנפגע מהפרת חוזה. בנסיבות, בהן שני הצדדים לחוזה נושאים בצוותא באשמה לחוסר ההבנה שנוצרה והנזק שנגרם כתוצאה מכך, ראוי ליישם את דוקטרינת האשם התורם ולהורות על חלוקה של האחריות לנזק בין הצדדים (ע"א 1691/11 בנק לאומי למשכנתאות בע"מ נ' צוברי (15.12.15)).

להחלתה של הגנת האשם התורם בדיני חוזים, ראו עוד: ע"א 3912/90 EXIMIN S.A. תאגיד בלגי נ' טקסטיל והנעלה איטל סטייל פראררי בע"מ, פ"ד מז(4) 64, 88; ע"א 11120/07 שמחוני נ' בנק הפועלים בע"מ (28.12.09); ע"א 7194/13 טובית דרור חברה לנכסים בע"מ נ' ב.ס.ר. מהנדסים בע"מ (22.7.15); פרופ' אריאל פורת, הגנת אשם תורם בדיני חוזים).

106. בנסיבות ענייננו אני סבור, שיש לחלק את האחריות לנזק שנגרם לספוריש בין בנדיאקו ושוולב ובין ספוריש בחלקים שווים, כך שבנדיאקו ושוולב יפצו את ספוריש במחצית הנזק שנגרם בלבד.

מיקלוש ולובה

107. התביעה נגד מיקלוש נמחקה, כאמור. לפיכך, ולמרות כל הקביעות והממצאים לעיל המתייחסים למעשיו, אינני נדרש לקביעת אחריותו של מיקלוש לנזק שנגרם, מה גם שמיקלוש עצמו לא השמיע את גירסתו.

108. ללובה לא היתה כל התקשרות ישירה עם ספוריש בקשר לעיסקה זו, ולכן ודאי שלא ניתן לחייבה בעילה חוזית.

אך גם העילה הנזיקית ביחס ללובה, יכולה לידון במסגרת יחסיה עם בנדיאקו ושוולב בלבד.

מאחר שבנדיאקו ושוולב לא הגישו הודעת צד שלישי ללובה במסגרת תביעה זו (הסכסוך ביניהם מתברר בבוררות נפרדת. שוולב, עמ' 196), לא אדון באחריותה של לובה כלפי בנדיאקו ושוולב.

יצוין, כי ספוריש לא תבע את לובה בהליכים המתנהלים ברוסיה, ולדבריו (עמ' 62) "לובה לא שייכת למערכת היחסים שלנו עם בנדיאקו".

109. לפיכך, תביעתו של ספוריש נגד לובה צריכה להידחות.

למרות זאת, בנסיבות שפורטו לעיל ביחס למעשיה ולאופן עדותה, לא יהיה זה נכון לחייב את ספוריש בהוצאותיה במסגרת תביעה זו.

עילות תביעה נוספות

110. ב"כ ספוריש שטח בכתב תביעתו עילות רבות נוספות.

לאור המסקנות דלעיל באשר לאחריותם של בנדיאקו ושוולב בעילה החוזית ובעילה הנזיקית, אינני מוצא צורך לדון ביתר העילות שהועלו.

תביעת בנדיאקו

111. כאמור לעיל, עוד בתחילת ההליכים קבע כב' השופט שוהם, שלאור הסכמתו של ספוריש להתדיין בבית המשפט בישראל, ניתן לתת צו הצהרתי בדבר סמכותו של בית המשפט בישראל לדון בתביעה, כפי שביקש בנדיאקו.

אין מקום לדון במסגרת תביעה זו בצו ההצהרתי הנוסף שהתבקש, לפיו בית המשפט ברוסיה אינו מוסמך לדון בתביעה. אם וכאשר יינתן שם פסק דין ויבקשו לאכוף אותו בישראל, תידון הבקשה על פי המבחנים והכללים הנהוגים לשם אכיפתו של פסק זר בישראל.

הבקשה למתן צו הצהרתי זה – נמחקת.

הסכום לחיוב

112. הסכום שהועבר לבנדיאקו – 900,000 דולר.

מחציתו – 450,000 דולר.

מועד המרתו לשקלים חדשים הוא מועד העברת הסכום לחשבונה של בנדיאקו – 5.5.08 (נספח ב' לתצהיר ספוריש).

השער היציג של הדולר לאותו יום, כפי שפורסם, היה: 3.437 ₪ לדולר.

הסכום של 450,000 דולר בש"ח הוא, אפוא: 1,546,650 ₪.

אינני מוצא כל הצדקה חוזית או חוקית לחייב את בנדיאקו ושוולב בריבית בשיעור 13% הנהוגה ברוסיה (על פי הנטען בכתב התביעה – סעיף 42(ב)), מה גם ששיעור זה לא הוכח כנדרש.

יחד עם זאת, יש להוסיף לסכום האמור הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ההעברה, כאמור.

תוצאה

113. א. בקשר לתביעה הראשית (תביעת בנדיאקו):

הצו ההצהרתי בקשר לסמכותו של בית המשפט בישראל לדון בתביעה כבר התקבל בהחלטתו של כב' השופט שוהם מיום 3.5.11.

התביעה למתן צו הצהרתי בדבר חוסר סמכותן של הערכאות ברוסיה לדון בתביעה שבין הצדדים – נמחקת.

אין צו להוצאות בקשר לתביעה זו.

ב. בקשר לתביעה-שכנגד (תביעת ספוריש) אני מחליט כדלקמן:

1. הנתבעים שכנגד 1 ו-2 (בנדיאקו ושוולב) ישלמו, ביחד ולחוד, לתובע שכנגד (ספוריש) סכום של 1,546,650 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 5.5.08 ועד התשלום בפועל, וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום של 50,000 ₪.

2. התביעה נגד הנתבעת-שכנגד 4 (לובה) נדחית, ללא צו להוצאות.

ניתן היום, י"ז טבת תשע"ו, 29 דצמבר 2015, בהעדר הצדדים.