1. ביום 18.10.06 ניתן פסק בוררות בסכסוך שבין הצדדים על ידי בית הדין לממונות שעל-יד המועצה הדתית אזורית גוש עציון (להלן: "פסק הבוררות"). לבקשת המשיב, יאיר בן דוד, פסק הבוררות אושר ללא התנגדות בבית משפט זה ביום 17.10.07 (בה"פ 6234/07). לפניי שתי בקשות (ה"פ 8510/09; ה"פ 45339-03-10) לביטול אישור האמור של פסק הבוררות.
2. הבקשות לביטול אישור הפסק הוגשו רק כשנתיים לאחר אישורו:

ה"פ 8510/09 הוגשה על ידי ישראל בן אהרון (להלן: "המבקש" או "בן אהרון") נגד יאיר בן דוד (להלן: "המשיב" או "יאיר") – בה התבקש בית המשפט לבטל את אישור פסק הבוררות ולבטל את הפסק על פי עילת הביטול שבסעיף 24(10) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: "החוק"), מהטעם שפסק הבוררות הושג במרמה ונתגלו ראיות חדשות שבכוחן לשנות את ההכרעה.

ה"פ 45339-03-10 - המרצת פתיחה שהוגשה על ידי החברות גני עינב בע"מ (בפירוק) וגני נעלה בע"מ (בפירוק) (להלן גם: "החברות") וישראל בן אהרון (יחד יקראו להלן: "המבקשים") נגד יאיר, לביטול פסק הבוררות בטענה המרכזית כי החברות לא חתמו על הסכם בוררות עם יאיר ולא היו צד להליך הבוררות. בהמרצת הפתיחה מבוקשים סעדים הצהרתיים: להצהיר כי החברות לא חתמו על הסכם בוררות עם המשיב; כי החברות לא היו צד לבוררות בבית הדין לממונות וכי לא יוצגו בבוררות; להצהיר כי פסק הבוררות בטל במישור היחסים שבין החברות למשיב; וכי החברות אינן חייבות סכום או חיוב כלשהו למשיב מכוח פסק הבוררות.

רקע דיוני

1. במסגרת ה"פ 8510/09 התקיים דיון ביום 9.3.10 בפני כב' השופטת ר' שטרנברג-אליעז, בו נחקר המבקש; וביום 6.4.10 ניתן פסק דין בו נדחתה הבקשה שבהמרצת פתיחה האמורה, ללא המשך דיון לגוף התובענה. זאת, משום שב"כ המבקשים לא התייצב לדיון, בטענה כי אושפז בבית החולים, ולא מילא אחר החלטת בית המשפט להגיש אישור רפואי מתאים להיעדרותו. לאחר מכן הוגשה ה"פ 45339-03-10, בה קבעה מיד השופטת שטרנברג-אליעז, בהחלטה מיום 15.4.10, כי הואיל והתובענה בה"פ 8510/09 נדחתה לגופה, אין מקום להגיש בקשות נוספות הקשורות אל אותה תובענה.
2. על ההחלטות האמורות הגישו המבקשים בקשות רשות ערעור לבית המשפט העליון (רע"א 3522/10, 9417/10). בפסק דין מיום 6.3.12, התקבלו טענות המבקשים כי לא היה צידוק לדחות את התובענה המקורית רק משום היעדרותו של ב"כ המבקשים והעדר אישור מתאים. לפיכך בוטל פסק הדין של בית המשפט המחוזי מיום 6.4.10 בה"פ 8510/09, ובהתאם, בוטלה גם ההחלטה מיום 15.4.10 בה"פ 45339-03-10, ונקבע כי התיקים יוחזרו לבית המשפט המחוזי לשם שמיעתם לגופם. לפיכך, דן מותב זה בתיקים אלו. התקיימו מספר דיונים לרבות 4 דיונים הוכחות, והצדדים הגישו סיכומים בכתב.
3. בעקבות החזרת התיקים לבית המשפט להמשך ההתדיינות, המבקש עתר לצירוף שתי החברות להליך ה"פ 8510/09 ולצירוף גני עינב לה"פ 45339-03-10 (שם צורפה רק כמבקשת פורמאלית), ובהחלטתי מיום 13.12.12 צורפו החברות כצדדים להליכים. אם כן, החברות ובן אהרון נחשבים יחדיו כמבקשים בשתי התובענות.
4. יש לציין כי לאחר שניתן פסק הבורר, בשנת 2007 יאיר הגיש תביעה נ' בן אהרון לבית משפט השלום, שעניינה הרמת מסך החברות לצורך חיובו של בן אהרון בחיובם של החברות על פי פסק הבוררות (ת.א. 13962/07) (להלן: "ההליך בבימ"ש שלום"). בתחילה נדונה התביעה בפני השופט י' מילנוב. לאחר שהוגשו הסיכומים בתיק פרש השופט מילנוב לגמלאות, והטיפול בתיק הועבר לכב' השופטת ת' בר אשר-צבן, אשר דחתה את התביעה בפסק דין מיום 16.9.13. על פסק הדין הגיש המשיב ערעור לבית משפט זה (ע"א 2421-11-13); לבקשת המערער, ובהסכמת המשיב, הליך הערעור עוכב עד למתן פסק דין בתיקים שלפניי.

העובדות הרלוונטיות

1. בשלהי שנות התשעים, הקים המבקש שתי החברות, גני נעלה בע"מ וגני עינב (בניה מעולה) בע"מ, לשם בניית יחידות דיור בישובים נעלה ועינב (להלן: "גני נעלה" ו"גני עינב" בהתאמה). בן אהרון, מהנדס וקבלן בניין, היה בעל מחצית המניות בכל אחת מהחברות. בעל יתרת המניות בגני נעלה היה אבנר קרונר, ואילו בעל מחצית המניות בגני עינב היה משה שמואל. היזם להקמת החברות היה יצחק מנדלסון (להלן: "מנדלסון" או "מנדי"), אך כיוון שבאותה העת היה חייב חובות רבים ומוגבל בחשבונו, הוא נמנע מלהירשם כבעל מניות. אין מחלוקת כי מנדלסון ניהל בפועל את שתי החברות, אך לא היה בעל זכות חתימה. בעלי זכות החתימה בגני עינב היו בן אהרון ושמואל (וזמן קצר לאחר מכן בן אהרון ובתו אסתר סמט), ובעלי זכות החתימה בנעלה היו בן אהרון ומשה זולוטוב (אח של קרונר) (גם בעניין זה חל שינוי במועד מאוחר יותר).
2. לאחר שהמשיב השתחרר משירות צבאי, בשנת 1999, החל לעבוד בחברת גני נעלה בתפקיד של נציג היזמים, שיעמוד בקשר עם רוכשי הדירות. במהלך שנת 2000, ועל רקע פרוץ האינתיפאדה השנייה, נתקלה החברה בקשיים במכירת יחידות הדיור, ובשל כך נקלעה לקשיי נזילות. עקב כך, על-פי טענת המשיב, הוא התבקש לסייע לחברה במתן סכומים שונים כמימון ביניים, והוא נענה לכך. סכומים אלו, שניתנו בעשר הזדמנויות שונות, הצטברו לסכום של כ-800,000 ₪.
3. יחסיו של המשיב עם החברה עלו על סרטון, ולטענתו, לא שולמו לו בגין עבודתו שכר עבודה, פיצויי פיטורין, ביטוח מנהלים והוצאות רכב, וכן החזר בגין ההלוואות שנתן. לשם הכרעה בטענותיו הללו, הגיש המשיב תביעה בבית הדין האזורי לדיני ממונות ע"י המועצה הדתית אזורית גוש עציון (להלן: "בית הדין"), כאשר סך התביעה עמד על 133,500 דולר ו- 503,500 ₪.
4. בן אהרון ומנדלסון היו חתומים על שטרי בוררות כנתבעים. הצדדים חלוקים בשאלה האם גם החברות היו צד לבוררות. בבוררות התקיימו דיונים רבים, נשמעו עדויות והובאו ראיות.

פסק הבוררות

1. בפסק הבורר מיום 19.9.06, מופיעים ארבעה נתבעים – שתי החברות, בן אהרון ומנדלסון. בחלק המוגדר כ"בירור הדין", שהוא למעשה נימוקי הפסק, נאמר כי הנתבעים ניצלו את תמימותו של התובע לשם קבלת ההלוואות. כן נאמר:

כאמור לעיל התביעה מופנית הן לחברות והן למנהלים אולם למעשה החברות אינן מסוגלות לשלם ולכן המדובר הוא על תביעה אישית נגד המנהלים.

נתבע מס' 4 (מנדלסון, ב.ג.) בעצם הודה על חובה אולם לדבריו אינו מסוגל לפרוע, ולכן הדיון הוא בעיקר ביחס לנתבע מס' 3 (בן אהרון, ב.ג.)

במהלך הדיון עלו שתי אפשרויות לחיוב הנתבע

1. אם יתברר שהוא קיבל זאת כהלוואה אישית
2. אם יוכח שיש לו אחריות אישית כמנהל החברה ובעליה, על ההפסדים שנגרמו לתובע כתוצאה מקריסת החברה.

הטענה העיקרית של התובע היא שמדובר בהלוואה אישית למנהלי החברה ולא בהלוואה לחברה ולכן מצב החברה אינו חשוב ועל הנתבעים להחזיר את ההלוואה באופן אישי.

יש לציין כבר בתחילה אם המובן מאליו, שטענה זו שמדובר בהלוואה אישית אפשרית רק לגבי ההלוואות של התובע ולא בשכר העבודה שהוא תובע מהחברה.

...

הנתבע טען שמעולם לא ביקש הלוואה מהתובע ובוודאי לא הלוואה אישית. יתר על כן הנתבע טוען שלא ידע כלל על כל ההלוואות והקיפן...

1. בית הדין קובע במסקנותיו כי בפועל, הכסף נכנס לחשבונות החברה ולטובתה, כך שההלוואה הייתה לחברה; ברם כן קובע, כי לא הוכח שבן אהרון קיבל עליו אחריות אישית להלוואות. בית הדין מדגיש, כי לאחר שנשללה האפשרות לחיובו של בן אהרון על בסיס הטענה כי ההלוואה הייתה אישית, האפשרות לחייבו בתור מנהל שהתרשל ואחראי למעשי החברה, באמצעות "הרמת המסך" – לא הועלתה כראוי בבית הדין ולא התבררה.
2. בתום פירוט "בירור הדין", מופיעות ההוראות האופרטיביות תחת הכותרת "פסק דין", כדלהלן:

פסק דין

א. התובע הגיש תביעה כנגד חברות גני נעלה וגני עינב וכנגד מר ישראל בן אהרון ומר יצחק מנדלסון על סך 503,500 ₪ ועל סך 133,500 דולר. הפירוט המדויק קיים בבירור הדין.

ב. התובע הוכיח בבית הדין את הסכומים שהוזכרו לעיל, ואכן חוב בסכום זה מוטל על החברה הנ"ל.

ג. מר יצחק מנדלסון חייב באופן אישי לדאוג להשבת החוב לתובע, אם מכספי החברה ואם מרכושו האישי.

ד. לא הוכח שמר בן אהרון חייב באופן אישי לשלם את החוב לתובע.

ה. פסק דין זה אינו פוטר את מר בן אהרון מאחריותו כמנהל החברה לשאת בחובותיה, ביה"ד לא עסק בשאלה זו.

1. כפי שצוין לעיל, פסק הבורר אושר ללא התנגדות בתיק ה"פ 6234/07 ביום 17.10.07. יצוין כי הצדדים המופיעים בהחלטה המאשרת הם בן דוד כמבקש, וחברת גני נעלה ע"י ב"כ עו"ד רצרסדורפר, כמשיבה.
2. בעקבות מסקנות פסק הבורר, הגיש המשיב תביעה בבית משפט השלום להרמת מסך. כשנתיים לאחר מכן, ותוך כדי ניהול ההליך בבימ"ש שלום, הגיש בן אהרון בקשה, בה"פ 8510/09, לביטול פסק הבורר (כאשר ביטול הפסק יוביל לתוצאה כי אין להרים מסך לגביו); ולאחר מכן הוגשה ה"פ 45339-03-10.
3. להלן אציג את תמצית טענות הצדדים ואכריע בכל תיק בנפרד.

ה"פ 8510/09

1. כאמור, המרצת פתיחה זו הוגשה על ידי בן אהרון, בה עתר לביטול אישור הפסק בנימוק שפסק הבוררות הושג במרמה ושנתגלו ראיות חדשות שבכוחן לשנות את ההכרעה. מאוחר יותר הצטרפו החברות כמבקשות בתיק.

תמצית טענות המבקשים

1. בהמרצת הפתיחה צוין כי משרדי החברות היו במשך זמן מסוים בקומת הקרקע בבית המשיב, ולאחר שפרש מחברת גני נעלה הועברו למקום אחר. בן אהרון טוען כי בסוף חודש אוגוסט 2009, מצא "באופן מקרי במהלך סידור המשרד בביתו", שקית תחובה בתוך מגירה בארון, ובה חלק מפנקסי השיקים של החברות, ופנקסים אלו הכילו את העתקי השיקים המקוריים שנמשכו מחשבונן של החברות. בן אהרון טוען כי מעיון בפנקסי השיקים גילה כי המשיב, יחד עם מנדי, שילמו לעמותת הזית את התמורה למגרש שהמשיב ומנדי קנו ביישוב אפרת עם שיקים מזויפים של החברות, עליהם זויפו חתימות שני מורשי החתימה, בן אהרון ומשה זלוטולוב; ובדרך זו גנבו המשיב ומנדי מהחברות עשרות אלפי שקלים. כן נטען כי מהפנקסים עולה ששולמו בשיקים מזויפים סכומים מצטברים של מאות אלפי שקלים לקבלן דאוד זלום, אשר בנה עבור המשיב בית באפרת.
2. המבקש טוען כי יצר קשר עם הקבלן זלום, ונפגש עמו במועדים 26.10.09, 2.11.09 ו-6.12.09. לטענת המבקש, בתאריכים אלו קיבל מזלום את ההמחאות שנתן לו המשיב כתשלום עבור שירותי הבנייה באפרת. ההמחאות משוכות מחשבון הבנק של חברת גני נעלה ונושאות חתימות מזויפות של המבקש; ולטענתו, לפי היכרותו עם חתימת מר זלוטולוב - גם חתימת האחרון מזויפת. המבקש מציין כי חלק מהשיקים המזויפים לא כובדו ע"י הבנק, ברם חלק כובדו, והדבר נמצא בבדיקה. ביום 17.11.09 המבקש הגיש תלונה למשטרה נגד המשיב ומנדי (תלונה אשר נסגרה מאוחר יותר על ידי הפרקליטות ללא הגשת כתב אישום).
3. על בסיס האמור טוען המבקש, כי המשיב ככל הנראה גנב או ניסה לגנוב, ולפחות היה שותף בגניבה, של מאות אלפי שקלים. בעצם העלמת עובדות מהותיות אלו מן הבוררים, הונה המשיב את הבוררים ביוצרו מצג עובדתי שונה לחלוטין מן המצב האמיתי, וגרם לבוררים להוציא מתחת ידם פסק בוררות מוטעה ושגוי אשר הוצא בדרכי מרמה. לטענתו, עובדות אלו מקימות עילת ביטול פסק הבוררות לפי סעיף 24(10) לחוק.
4. יש לציין כי בסיכומיהם, המבקשים טוענים טענה מרוככת יותר, לפיה, אם היה נודע לבוררים על הכספים הללו שהמשיב גנב/נטל מהחברות, היה מקוזז סכום זה מן החוב לחברות (כאשר החברות עדיין טוענות שאין להן חוב כלפי המשיב).
5. באשר למועד הגשת הבקשה, 28.12.09, טוען המבקש כי המועד המוקדם ביותר ממנו יש לחשב את מניין 45 הימים להגשת בקשת ביטול לפי סעיף 27(ב) לחוק, הינו 6.12.09, היום בו קיבל לידיו את השיקים המזויפים האחרונים מזלום. לחילופין, יש להתחיל את מניין הימים מיום 17.11.09 בו הגיש את התלונה במשטרה ונאמר לו ע"י החוקרת כי על פניו יש ראיות לכאורה לעבירות פליליות חמורות – ואז, לטענתו, עברו חשדותיו ממצב של חשד בלבד לחשד מאושר, אשר בכוחו לבסס עילה להגשת בקשת הביטול. לחילופי חילופין, ביקש המבקש כי ככל שיש בכך צורך, יאריך ביהמ"ש את המועד להגשת בקשה זו.

תמצית טענות המשיב

1. המשיב טוען בתשובתו להמרצת הפתיחה כי מדובר בהליך סרק שכל תכליתו לעכב את ההליך המתנהל בבימ"ש השלום.
2. המשיב טוען כי יש לסלק את התובענה על הסף משום שהוגשה לאחר המועד הקבוע בסעיף 27 לחוק, קרי, לאחר 45 יום מהיום שהתבררו למבקש העובדות העיקריות המבססות את טענותיו במסגרת המרצת הפתיחה. שהרי, המבקש מנה את העובדות עליהן מבוססת המרצת הפתיחה כבר במסגרת התיק בבימ"ש שלום, בבקשה לצירוף נתבעים נוספים שהגיש ביום 30.9.09 (בש"א 7341/09) ובבקשה לתיקון כתב הגנה מיום 29.10.09 (בש"א 7978/09). כפועל יוצא מן האמור, עת הגיש המבקש את המרצת הפתיחה, ביום 18.12.09, חרג מן הזמן שהוקצב בחוק להגשת בקשה לביטול פסק בורר.
3. בהתייחס לבקשת הביטול לגופה, טוען המשיב כי יש לדחות את טענת המבקשים כי הוא ביצע תשלומים לעמותת הזית ו/או לדאוד זלום (קבלן) ו/או לאדריכל או מהנדס בשיקים מזויפים של החברות. לטענתו, מנדלסון הציע לו להיכנס לפרויקט בניה על שני מגרשים, 2 יח"ד על כל אחד מהם, ולהתחלק ברווחים תמורת מימון הערבות הבנקאית, שתוצא על שם המשיב. לאחר שמנדלסון לא הצליח למכור את המגרשים, סיכמו השניים ביניהם כי כל אחד יקנה מגרש עם יח"ד אחת מעמותת הזית. הוריו של המשיב נכנסו בנעליו של המשיב ורכשו את המגרש. המשיב הגיש מסמכים אשר לטענתו מצביעים על כך שרכישת המגרש בוצעה בסופו של דבר ע"י הורי המשיב, אשר שילמו את מלוא התמורה לעמותת הזית בשיק בנקאי, ושילמו לקבלן זלום בגין עבודות הבנייה שביצע.
4. לגבי טענת השיקים המזויפים, מפנה המשיב לציון שבספחי השיקים הרלוונטיים, בהם צוין במפורש "לחייב את מנדי", כך שברור כי הוצאת השיקים בוצעה בריש גלי ובהתאם להתנהלות המקובלת בין שני המנהלים, המבקש ומנדי, המבוססת על האימון המלא שביניהם, לפיו היה זה מקובל לגמרי שאחד יוכל להוציא שיקים לפי שיקול דעתו גם עבור ענייניו האישיים, תוך שבמקביל יחויב כרטיסו הפרטי בחברה. כן השיב שהעובדה שמנדי "זייף" את החתימות על השיקים הייתה ההתנהלות המקובלת בחברות, ובהרשאתו המלאה והמודעת של בן אהרון.
5. המשיב מציין בסיכומיו כי הוכח לפני ביהמ"ש כי כך נוהלו שתי החברות כדבר שבשגרה, באופן שמנדי חתם על שיקים של גני נעלה בשם בן אהרון וזלוטולוב; ובן אהרון אינו יכול לטעון היום כי רק לאחר שנים גילה לראשונה ששיקים "זויפו" במובן זה, בעוד שהיה מודע היטב לפרקטיקה הזו בחברות, גם לצורכי העברות כספים ביניהן וגם לביצוע תשלומים לצדדים שלישיים. כן לא הוכח כי המשיב אישית ידע שמדובר בחתימות "מזויפות", או שהוא נהנה מהן אישית, שהרי מנדלסון הוא שמשך אותם. לפיכך, להמרצת הפתיחה אין בסיס ודינה להידחות.
6. המשיב טוען בסיכומיו כי בית המשפט אינו מוסמך לדון בביטול פסק הבוררות שאושר בפסק דין של ביהמ"ש המחוזי בה"פ 6234/07 מיום 17.10.07, והדרך היחידה לעשות זאת היא להגיש תובענה לביטול אישור הפסק. לדבריו, המבקשים לא הגישו תובענה כזו, ועל כן דין התובענות שהוגשו להידחות.
7. לטענה זו אתייחס כבר כעת ואומר, כי היא נטענה לראשונה בסיכומים ולא בתשובה להמרצת פתיחה, ועל כן דינה להידחות. אך גם לגופה, הטענה אינה נכונה, שכן ברישא לבקשה בהמרצת הפתיחה נכתב במפורש כי ביהמ"ש מתבקש לבטל את פסק הבוררות ואת פסק דינו של בית משפט זה (כב' השופט רפי כרמל) שאישר את פסק הבוררות.

דיון והכרעה

1. ראשית יצוין, כי מדובר בענייננו בבקשת ביטול פסק בוררות לאחר שכבר אושר הפסק על ידי בית המשפט, ועל כן מבוקש גם ביטול פסק דין של בית המשפט בו כבר אושר פסק הבוררות; ולפי הוראות סעיף 27(ג) לחוק, בית המשפט לא ייזקק לבקשת ביטול פסק בוררות שהוגשה לאחר אישור הפסק. ברם, לכלל זה נמצא חריג בסעיף 27(ד) לחוק, בו נקבע כי באם מבוססת הבקשה על עילת הביטול שבסעיף 24(10), או אז, סעיף 27(ג) לא יחול. ואכן, בקשת הביטול מבוססת על טענת המרמה, כמפורט לעיל, ועל כן, הוראת סעיף 27(ג) לא יחול לחסום את בקשת הביטול שלפניי.
2. ברם, אין בחריג האמור כדי לפטור את המבקש מסד המועדים להגשת בקשתו כפי שנקבע בסעיפים 27(א) – (ב) לחוק. אי לכך, יש לבחון כעת את טענות הצדדים בנוגע לאיחור הנטען בהגשת בקשת הביטול.
3. בסעיף 27(ב) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: "החוק"), נקבע כי בבקשת ביטול על פי העילה האמורה בסעיף 24(10) לחוק, ייחשב המועד (45 יום) להגשת בקשת הביטול "מהיום שנתגלו העובדות המשמשות יסוד לבקשה"; ולטענת המשיב, המבקש לא עמד במועד האמור בהגישו את בקשתו לביטול פסק בוררות מיום 18.10.06 רק שלוש שנים מאוחר יותר, ביום 28.12.09. צודק המשיב בטענתו כי כבר במסגרת הבקשה מיום 30.9.09 שהגיש המבקש בבימ"ש השלום לצירוף נתבעים (בש"א 7341/09), פירט המבקש את העובדות שעליהן מבוססת המרצת הפתיחה – היינו, מציאת השקית בביתו שהכילה פנקסי שיקים של גני נעלה, ואשר ביניהם נמצאו ספיחי שיקים מזויפים שניתנו לעמותת הזית, וככל הנראה לצורך מימון פרטי של מנדלסון. בבקשה שהגיש להתרת הגשת כתב הגנה מתוקן מיום 29.10.09 (בש"א 7978/09), הוסיף המבקש שנתגלה לו כי זויפו שיקים אשר נמסרו לזלום עבור שירותי בניה שביצע עבור המשיב, כאשר השיקים נמשכו מחשבונן של שתי החברות. באותה בקשה טען המבקש כי עובדות אלו לא היו ידועות לו במהלך הבוררות ושאם היו מובאות עובדות אלו לידיעת הבוררים, סביר להניח כי פסק הבורר היה שונה לחלוטין.
4. אם כן, לדבריו של המבקש עצמו, הוא כבר היה מודע לכל העובדות הרלוונטיות והחזיק בהעתקי השיקים המזויפים, לפחות בחלקם, עליהם התבססו טענותיו במסגרת בקשתו הנוכחית, ביום 29.10.09 לכל המאוחר; ואף יש לייחס לו ידיעה ממשית אודות השיקים ביום 30.9.09. אי לכך, בהתאם להוראת סעיף 27(ב) לחוק, עמדו למבקש 45 יום ממועד האמור להגשת בקשתו. בפועל, המרצת הפתיחה הוגשה ביום 28.12.09 – היינו באיחור של 15 יום לפחות (לפי התאריך 29.10.09), ו-89 יום, קרי, כשלושה חודשים, אם ייחשב מועד האיחור מיום 30.9.09.
5. זאת ועוד. גם אם אקבל את גרסת המבקש כי פנקסי השיקים נמצאו במקרה רק באוגוסט 2009 וכי קודם לכן לא היה מודע לזיופי שיקים בכלל, או לפחות אותם שיקים אשר שימשו לעסקה של מנדלסון והמשיב באפרת, הסתרת מועד גיבוש העובדות המקימות את הבקשה, כפי שבאה לידי ביטוי בבקשה מיום 29.10.09, מקשה על מתן ארכה להגשת הבקשה לביטול. כיון שהוסתר שהעובדות התגבשו עוד קודם לכן ונטען כי התגבשו במועד שלא מצריך אורכה, אין הסבר לאיחור.
6. מעבר לכל האמור עד כה, ניתן לקבוע כי העובדות עליהן מתבססת בקשת הביטול שלפניי כבר היו ידועות למבקש, או היו ניתנות לידיעתו, עוד שנים לפני קיום הבוררות, כך שלא עמד למבקש כל חריג ממגבלת הזמן הקבועה שבסעיף 27 לחוק, לפיה ניתן היה להגיש את בקשת הביטול רק תוך 45 יום ממועד מתן פסק הבוררות בשנת 2006. כפי שצוין בת.א. (ת"א) 2330/87 תרשיש בע"מ ואברהם צדוק נ' דומכס בע"מ, פ"מ תשמ"ט(1) 306 (10.07.88):

ניתן לומר לסיכום כי יכול אדם לבקש ביטולו של פסק בורר, דרך ס' 24(10) לחוק הבוררות, וכדי שבקשתו תעלה יפה מותנה הדבר בקיומם של שני תנאים:ב

האחד- כי מדובר בעובדה חדשה שיש בה כדי לשנות את פסק הבורר מיסודו; השני - כי אותה עובדה לא הייתה ידועה למבקש ואף לא יכול היה לגלותה בשקידה סבירה.

ראוי לציין כאן כי שני תנאים הללו כלולים במפורש בס' 31 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] המתייחס למשפט חוזר בעניין פלילי. ואם בדיני עונשין כך - לא כל שכן בשטח האזרחי.

(ראו גם, פרופ' ס. אוטולנגי, 'בוררות דין ונוהל', כרך ב', מהדורה רביעית מיוחדת, עמ' 1110).

במקרה דנן, וכפי שיפורט להלן, המבקש מציין בבקשתו הנוכחית כי כבר בשנת 2000 גילה שיקים מזויפים של החברה לספקים ולקבלני משנה, כך שתופעת הזיופים כבר הייתה מוכרת לו עוד לפני שהתקיים הליך הבוררות. אי לכך, טענתו שידע לראשונה אודות השיקים המזויפים עליהם מבסס את בקשתו הנוכחית רק בשלהי שנת 2009, אין לה על מה להישען.

אמנם, בעדותו ניסה המבקש ליצור הבחנה בין שיקים מזויפים לספקים לבין שיקים למטרות אישיות, ולטענתו, לא ידע שמנדלסון זייף שיקים למטרותיו האישיות, ולא ידע בכלל שזויפו שיקים נוספים עד 2009. אך המבקש לא ידע להסביר מדוע לאחר שגילה אודות שני שיקים מזויפים, לא בדק האם ישנם עוד שיקים מזויפים, וכיצד חשב שהחברה מתנהלת כשהעבודה עם ספקים מתקדמת והוא אינו חותם על שיקים עבורם (פרוטוקול מיום 11.7.13 עמוד 68 שורות 23-24).

1. במסגרת בקשתו שלפניי, המבקש מתייחס לאפשרות כי ייקבע שהוא אכן איחר בהגשת הבקשה, ועל כן עותר מבית המשפט, "לחילופי חילופין, במידה והמועדים שנטענו שיש לקבעם כמועד בו נתגלו העובדות, לא יתקבלו...למתן אורכה להגשת המרצת הפתיחה". דא עקא, בקשה למתן אורכה צריכה להיות מנומקת ומבוססת; ועצם האפשרות שטענותיו העיקריות בדבר עמידתו במועדים שבחוק לא תתקבלנה, אינה מקימה כשלעצמה עילה למתן ארכה (ראו, למשל, רע"א 1539/10 בנייני טופז (1986) בע"מ נ' אשבן צמרות בע"מ (24.6.10)).
2. מוסיף המבקש וטוען, כי מקום מבוססת בקשת הביטול על עילת התרמית, יש מקום להיעתר לבירור הטענה למרות האיחור בהגשת הבקשה. אכן, הפסיקה מכירה עקרונית בחריג זה, ושאיפת בית המשפט לעשיית צדק תגבר, בנסיבות התאימות, על מגבלות המועדים הקבועים בחוק (ראו למשל: ע"א 9800/01 שאוליאן נ' אפרמיאן, פד"י נח(4) 389 (25.3.04) (להלן: "פרשת שאוליאן")). ברם, לא בכל מקרה שנטענת טענת המרמה יזכה המבקש, מעצם העלאת הטענה, להחרגת בקשתו ממגבלות המועדים שבסעיף 27 לחוק. על בית המשפט להשתכנע:

ראשית, כי היו קיימות נסיבות אובייקטיביות אשר מנעו מן המבקש מלהגיש את בקשתו לביטול פסק הבורר תוך המועד שנקבע לכך בחוק, וזאת, 45 יום מיום שגילה את העובדות הרלוונטיות. אם איחר המבקש בהגשת בקשתו אף לאחר מועד זה, עליו לנמק מדוע בכל זאת יש לוותר לו על מגבלות המועדים שבחוק.

שנית, יש לבחון האם לגופו של עניין יש ממש בטענת המרמה, לפחות לכאורה; שכן, ככל שנראה על פניה שיש סיכוי של ממש לקבלת הטענה לגופה, כך תגבר נטיית בית המשפט להתיר את בקשת הביטול באיחור.

1. ויוער, כי בית המשפט יקפיד על קיומם של תנאים אלה ביתר שאת, מקום אשר, כבענייננו, כבר אושר פסק הבוררות בפסק דין חלוט של בית המשפט.
2. דא עקא, מבדיקה לגופה של טענת המרמה במקרה דנן, אשר אפרט עתה, עולה לדעתי, כי טענת המבקש אינה עומדת במבחנים המפורטים לעיל, ועל כן אין מקום להחלת החריג האמור בנסיבות העניין.
3. עילת הביטול שבסעיף 24(10) עוסקת במצב בו "קיימת עילה שעל פיה היה בית משפט מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור עוד." אחת מן האפשרויות לביטול פסק דין סופי, היא בשל טענה כי פסק דין הושג במרמה. כפי שצוין בפרשת שאוליאן, "כלל יסוד בשיטת משפטנו מורה כי 'המרמה מבטלת הכול', ויש שבכוחה של טענת תרמית להתגבר על מעשה-בית-דין ולהביא לביטולו של פסק-דין חלוט." יחד עם זאת, כפי שמציינת פרופ' ס' אוטולנגי בספרה, בוררות - דין ונוהל (מהדורה רביעית מיוחדת – 2005), כרך ב', בעמ' 1110, "ביטול פסק בורר בשל תרמית הוא סעד נדיר ביותר". השוו גם, דברי בית המשפט דלהלן בעניין תרשיש (לעיל סעיף 34) (להלן: "עניין תרשיש"):

"... ויש לתתו רק במקרים חריגים, שבהם הוברר מעל לכל ספק כי אכן אמורים הדברים במעשה של תרמית שהשפיע על מתן הפסק, ובמקרה כזה על מבקש הביטול להוכיח מעבר לכל ספק את קיומם של התנאים האמורים".

כמפורט לעיל, התנאים האמורים בעניין תרשיש נאמרו בהקשר של ביטול פסק בורר עקב גילוי עובדות חדשות, בהקבלה ל"משפט חוזר" בהליך הפלילי, בו ייעתר בית המשפט לבקשת הביטול רק אם יעמוד המבקש בשני תנאים: "האחד – כי מדובר בעובדה חדשה שיש בה כדי לשנות את פסק הבורר מיסודו; השני - כי אותה עובדה לא הייתה ידועה למבקש ואף לא יכול היה לגלותה בשקידה סבירה." (כן ראו, הפ"ב (ת"א) 1395-05-11 תמיר נ' בזל (9.12.14)).

1. נשאלת השאלה, אפוא, במקרה דנן, האם טענות המבקשים אודות זיוף ההמחאות שניתנו מחשבונות החברות לטובת עניינם האישי של המשיב ומנדלסון בבנייה באפרת, יש בהן כדי לשנות את פסק הבורר מיסודו? סבורני כי התשובה לכך היא שלילית, והדבר אף עולה מכתבי הטענות של המבקשים.
2. המבקשים טוענים בסיכומיהם שאם המשיב היה מספר לבוררים שנטל כספים מן החברות –היו מקוזזים סכומים אלו מן החוב לחברות; מידת האמון של הבוררים במשיב הייתה שונה באופן קיצוני; ומידת האמון של הבוררים במנדלסון הייתה שונה באופן קיצוני. עוד טענו, כי ישנו חשש חמור לקיומה של קנוניה בין מנדלסון והמשיב, כאשר עולה מחומר הראיות ששניהם היו שותפים למעשים פליליים חמורים בחברות, ועל כן קיים חשש שמנדלסון (אשר הודה בבוררות בחוב כלפי המשיב) לא העיד אמת בבוררות מחשש שהמשיב יפליל גם אותו יחד עם הפללתו העצמית.
3. המבקשים אינם טוענים כי לקיחת כספים מהחברות (ע"י מנדלסון, לטענתם לטובתו ולטובת המשיב) מפריכה את קיומן של עצם ההלוואות שהמשיב טוען שנתן לחברה, או שיש בה כדי לשנות את תביעת המשיב לקבלת זכויותיו כעובד. טענתם היא שאם הבוררים היו מודעים למלוא העובדות, היו מקזזים את הכספים שנלקחו כנגד הסכום אשר נפסק לטובת המשיב. דא עקא, טענת קיזוז אינה טענה שניתן להגדירה ככזו שבכוחה לשנות את פסק הבורר "מיסודו", שהרי אין בטענה כדי להשליך על עצם החיובים שנקבעו על ידי הבוררים. הבוררים בחנו את סוגיות זכויותיו של המשיב כעובד, וההלוואות שנתן, והכריעו בהן לאור הראיות שעמדו לפניהם והעדויות ששמעו, כאשר ניכר מפסק הבוררות כי לא הייתה מחלוקת אמתית באשר לעצם קיום החוב, אלא, על מי מוטלת האחריות לשלמו.
4. באשר לטענה כי אמונם של הבוררים במשיב ובמנדלסון היה פוחת אילו היו מודעים ללקיחת כספים מהחברה, בהינתן כי על העובדות הרלוונטיות לא הייתה מחלוקת, כמפורט לעיל, סביר להניח שגם במצב זה השורה התחתונה של פסק הבוררות לא הייתה משתנה; ועל כן, גם אין בכוחה של טענה זו כדי לעמוד בדרישת הפסיקה דלעיל כי בקשת ביטול תתקבל רק "יש בה [במסכת העובדות החדשות – ב.ג.] כדי לשנות את פסק הבורר מיסודו".
5. כן יוער, שאם סבורים המבקשים כי המשיב או מנדלסון נטלו כספים שלא כדין מהחברה וכי על כן קיימת זכות לקיזוז, הרי שפתוחה להם הדרך לנקוט בהליך נפרד כפי שיראו לנכון.
6. לאור האמור, הרי שמתייתר הצורך להכריע בשאלת המשנה, האם אכן ההמחאות שנלקחו מהחברה נלקחו שלא כדין, ואיזה מהן נפדו ואיזה לא נפדו, מאחר שאלה הן שאלות הקשורות רק לשאלת הקיזוז. עם זאת, אדגיש כי המבקשים לא טענו שהמשיב זייף חתימות של מורשי החתימה בחברות על המחאות החברה, אלא טענו שמנדלסון עשה זאת לטובתו ולטובת המשיב, וכך הוציא המשיב כספים מהחברה. לא הוכח הקשר המדויק בין פעולותיו של מנדי לבין המשיב (שהרי גם למנדי עצמו היה עניין אישי באחת משתי החלקות באפרת), והאם ניתן לייחס למשיב פעולות כאלה, כפי שניסו לעשות המבקשים, ובהקשר זה יש לציין כי על חלק הארי של ההוצאות במסגרת העסקה באפרת, נכתב בנספח כי השיק שולם "לעמותת הזית, לחייב את מנדי.." מעבר לכך, המבקשים אף טרחו לעסוק רבות, הן בחקירות והן בסיכומים, בהמחאות נוספות אשר לטענתם זייף מנדלסון והעביר לגורמים שונים אחרים (למשל, לבית כנסת), אשר בינן לבין המשיב אין כל קשר, ועל כן גם בינן לבין ההליך הנוכחי אין כל קשר; והכל כדי ליצור אווירה של מעשים פליליים וחוסר אמון במנדלסון.
7. באשר לטענה כי קיים חשש לקנוניה בין המשיב למנדלסון וכי מנדלסון העיד שקר בבוררות, מדובר בטענה מרחיקת לכת שאין לה כל ביסוס ראייתי, ואין בכוחה לבטל פסק דין חלוט (ראו הפ"ב (מרכז) 31763-05-10 עמותת אור משה "תורת משה" נ' שבקס (2.12.10)), שם נקבע שאין במידע שהוא בגדר חשדות בלבד, להבדיל מראיה ממשית, בכדי לבטל פסק דין חלוט).
8. אם כן, כבר בשלב זה ניתן לומר כי אין בעובדות הנטענות ע"י המבקשים, לרבות הטענה כי המשיב נטל כספים מן החברות – בכדי לשנות את פסק הבורר "מיסודו", ועל כן אין עילה לביטול הפסק מחמת תרמית.
9. כן אני מסיק, כי גם התנאי השני המפורט לעיל, כי אותן עובדות "לא היו ידועות למבקש בשעת הבוררות ולא היה יכול לבררן בשקידה סבירה," אינו מתקיים בענייננו.
10. המבקש מציין בבקשתו, כי בחודשים יוני-יולי 2000 גילה שיקים מזויפים של החברה לספקים וקבלני משנה, שברגיל היו מובאים לפניו ולפני זלוטולוב לחתימה. לטענתו, הוא פעל באופן נחרץ להפסקת העניין, למרות שהשיקים היו מיועדים לספקים וקבלני משנה לכיסוי הוצאות לגיטימיות ואמתיות, כך שאילו היו מובאים לפניו מראש, סביר להניח שהיה חותם עליהם. מיד לאחר מכן, החל המבקש במו"מ לפרישתו מן גני נעלה, שהבשיל להסכם העברת מניותיו ביום 11.9.00 (אליו אדרש להלן). כפי שצוין לעיל, המבקש יוצר הבחנה בין שיקים לספקים שזויפו לבין שיקים למטרות אישיות, ולטענתו, לא ידע שמנדלסון זייף שיקים למטרותיו האישיות, ולא ידע בכלל שזויפו שיקים נוספים. אך המבקש לא ידע להסביר מדוע לאחר שגילה אודות שני שיקים מזויפים, לא בדק האם ישנם עוד שיקים מזויפים, וכיצד חשב שהחברה מתנהלת כשהעבודה עם ספקים מתקדמת והוא אינו חותם על שיקים עבורם (פרוטוקול מיום 11.7.13 עמוד 68 שורות 23-24).
11. כאן יש לציין כי מנדלסון טוען כי הואיל והיה בעל חובות ומוגבל בחשבונו, לא היה יכול לקבל משכורת או שיקים לחשבונו, ולכן השתמש בשיקים של החברה לצורך תשלומים שלו לצדדים שלישיים, חלף משכורתו (פרוטוקול, עמודים 15-16). לגרסתו, אפוא, לא בכדי על רובם של השיקים שניתנו למטרות פרטיות של מנדלסון, נכתב בחלק הנלווה, "לחייב את מנדי". היינו – הוצאה אישית זו לא הייתה מוסתרת אלא גלויה. התייחסותו של בן אהרון לטענה זו בעדותו הייתה מלאת סתירות ופרכות (שם, עמודים 53 -55):

ש. האם אתה נתת שיק מידי חודש למנדי על סכום המשכורת שלו

ת. הוא נתן לי ואני חתמתי.

ש. כלומר לשיטתך כל חודש יצא שיק מהחברה למנדי

ת. הוא ניהל את החברה וכשהוא ביקש קיבל בהתאם להסכם

ש. אתה הרי צירפת פה רשימה של השיקים של החברות, אתה הכנת טבלת אקסל מסודרת עם השמות למי ניתן כל שיק וסכומים, תאשר לי שכמעט אין שם שיקים לפקודת מנדי ואם יש הם בסכומים זניחים

ת. מנדי טיפל בחברה ובתשלומים. אני לא הסתכלתי מתי קיבל ומתי לא. אני סמכתי עליו שהוא דואג לעצמו ומכין לעצמו שיק לפי התלוש.

ש. עמד פה מנדי ואמר שאכן דאג לעצמו, בידיעתך הברורה והיה רושם שיקים לכל מיני צדדים שלישיים שהוא חייב להם כסף, חובות אשר אינם קשורים לחברות, והוא ראה בזה את התשלום שהיה מגיע לו מהחברות כמשכורת בגין עבודתו, מה יש לך לומר על כך.

ת. לא ידעתי, לא חתמתי, ורק התברר לי לאחר מכן על הגניבה מהחברה בשיקים מזויפים לטובת כל מיני אנשים שהזכרת עתה. הוא היה צריך כל חודש להוציא תלוש ולקבל את המשכורת שלו דרך תלוש ולא בדרכים אחרות שהוא זייף

ש. אנו מדברים פה על אדם לא צעיר, שעובד במשך שנים בשתי החברות, אתה אמרת שהוא עובד מבוקר עד לילה, אמרת שמגיע לו משכורת, אתה יודע שאי אפשר להוציא משכורת בשיקים חוץ משיקים בחתימתך, אתה יודע שאתה לא חותם על שיקים לפקודתו, איך בדיוק חשבת שמנדי מתקיים בכל אותם שנים, מאיזה כסף

ת. אמרתי במפורש, לא עקבתי, לא הייתי מנהל, כשביקשו ממני לחתום על שיקים אז חתמתי ולבסוף התברר שמנדי ויאיר גנבו שיקים לכיוונים אחרים

...

ש. תסביר לי איך זה שאתה מנהל החברה חתום על הדוחות הכספיים שלה, משרד החברה נמצא אצלך בבית, חשבת החברה יושבת אצלך בבית, ואתה לא יודע במשך תקופה של שנתיים על עשרות שיקים, מאות אלפי שקלים שיוצאים מחשבון החברות, איך זה הגיוני

ת. המשרד שלי לא היה במשרד של החברה. היה לי חדר בנפרד בחצי קומה מעל זה, לא הייתי קשור לחברה. עשיתי את העבודה שלי, לא קיבלתי עליה משכורת מהחברה. אני סמכתי על מנדי, הכרתי אותו כבן אדם ישר והייתי בטוח שהוא עושה את עבודתו בנאמנות וביושר רב ולכן סמכתי עליו כי הייתי עסוק מאוד בעבודתי.

1. בהמשך טען שלא ידע שמנדלסון הכניס לשתי החברות באותה תקופה מיליון ₪, ולא עקב ממש על דפי החשבון גם לאחר שלטענתו בקיץ 2000 גילה לטענתו שבוצעו זיופים של שני שיקים (שם, עמוד 57-58).
2. כן כתב המבקש בתצהירו, כי אמר ליאיר שהוא רוצה לדעת על כל שיק שהחברה מוציאה. על כך נשאל, אם ממילא הוא חייב לחתום על המסמכים, למה שיגיד זאת? הדבר מעיד שהוא הכיר בהתנהלות אשר במסגרתה אחרים חתמו בשמו. למבקש לא היה הסבר משכנע לעניין זה (עמוד 60 שורות 16-32, עמוד 61 רישא). יצוין כי המבקשים טוענים בסיכומיהם כי לא הוכח שמנדלסון היה בהליכי פשיטת רגל באותה העת, ברם הדבר לא משפיע על העובדה שמנדלסון היה צריך לקבל משכורת, והוכח כי לא קיבל אותה בתלוש ובשיקים חודשיים מסודרים.
3. בן אהרון אף הודה בבוררות כי "היה שלב שמנדי חתם ללא ידיעתי בחברה" (בפרוטוקול מבית הדין מיום 23.3.03 עמוד 3). מכאן, כי חתימת מנדלסון בשם החברה באמצעות "זיוף" הייתה ידועה לבן אהרון עוד במשך הליך הבוררות.
4. מן המקובץ עולה כי עסקינן בבעלים ומנהל שנתן למנדלסון לעשות ככל העולה על רוחו, וחתם על דו"חות כספיים בעיניים מכוסות, מבלי לבחון את פעולות החברה. אף שגילה שני שיקים מזויפים לא עשה עם זה דבר (גם אם אקבל את טענתו שבעקבות כך ביקש לעזוב את גני נעלה, אין חולק שהוא נשאר בגני עינב עד היום ומנדלסון המשיך לנהל את גני עינב), כאשר יותר מתקבל על הדעת, כי בן אהרון ידע שמנדלסון מזייף את חתימתו וחתימת שמואל או זלוטולוב על ההמחאות והעברות בנקאיות, שהרי החברה המשיכה להתנהל ללא חתימה סדירה על שיקים, וגם מנדלסון היה צריך לקבל שכר באופן כלשהו.
5. בהקשר זה ראוי להביא מעדותו של זלוטולוב, שאישר שמנדלסון חתם בשם גני נעלה על הסכמים מול דיירים, וזלוטולוב לא עשה כלום לאחר שנודע לו שנחתמו הסכמים כביכול שלא כדין (פרוטוקול מיום 1.9.13, עמוד 58 שורות 15 - 26). בהמשך הוא אומר, "בגדול השלמתי עם זה שהוא מעביר כספים" (פרוטוקול מיום 1.9.13, עמוד 61 שורה 25), וציין כי הדבר "היה לו נוח". זלוטולוב לא זכר האם מנדלסון קיבל תלוש משכורת מסודר מגני נעלה, וטען שהוא היה אמור לקבל את משכורתו בשיקים, אך הוא לא זוכר שחתם אי פעם על שיקים לטובת מנדלסון (פרוטוקול מיום 1.9.13, 1-7). אם כן, גם מעדותו של זלוטולוב ניתן ללמוד על דרך התנהגותו של מנדלסון, לפחות באשר לגני נעלה, בידיעת ובהסכמת ההנהלה.
6. יודגש המובן מאליו, כי מנדלסון אינו צד להליך שלפניי, והופיע רק כעד. אי לכך, אין מקום לקביעות כלשהן באשר למעשים שמנדלסון ביצע או לא ביצע, ומטרת הדיון אינה אלא לבחון את התנהגותו בהקשר למעשיו של המשיב, והשפעת מעשים אלה על הבוררים אילו היו מודעים להם; ובהקשר של סעיף 24(10), נקודת הדיון הנוכחי הינה מועד גילוי העובדות הנטענות. שהרי, כאמור, ככל שמעשים הנטענים היו ידועים עובר למתן פסק הבוררות, הייתה הזדמנות להעלותן בפני הבוררים בעוד מועד, ובנסיבות אלו, לא תקום עילה לביטול פסק הבוררות מכוח הסעיף האמור. התרשמתי היא, כי הפעולות הרלוונטיות נעשו בידיעת ובהסכמת הבעלים והמנהלים הפורמאליים (בן אהרון וזלוטולוב), או לכל הפחות בעצימת עיניים רשלנית מצדם. משכך, זעקתו של בן אהרון "געוואלד" על גילויו בדיעבד של הזיופים החמורים והעבירות הפליליות שעבר לכאורה מנדלסון, המוזכרים בכתבי בית הדין מטעמו הלוך ושוב, אינה מתקבלת.
7. לא זו אף זו, מתברר כי התרבות המנהלית והארגונית של החברה אימצה לחיקה את שיטת העבודה המתוארת, עד כדי שבן אהרון עצמו העיד כי זייף חתימות של בתו על העברות בנקאיות של גני עינב, אך טען שהדבר היה בהרשאה מבתו (עמוד 77 שורות 21-26).
8. כאמור, המבקשים נדרשים להוכיח כי המידע אודות התרמית לא היה גלוי להם בשעת הליך הבוררות, או שלא היו יכולים לגלותם בשקידה סבירה. על כך נשאל בן אהרון כדלקמן (שם, עמוד 69 שורות 13-32, עמוד 70 רישא):

ש. ואז מגיעה ב- 2002 התביעה בבית הדין, תביעת הבוררות, ושם כבר תובעים אותך על כל הסכום שיאיר שילם, האם גם אז אתה לא עושה את הדבר הכי פשוט, כשאתה מקבל תביעה בסכום של מיליון ₪, כשאתה הולך לבדוק תדפיסי בנק האם מישהו זייף את השיקים, כשאתה כבר יודע על זרימת שיקים עם חתימה מזויפת שלך

ת. ראשית הייתי תמים. התביעה נבעה מהאינתיפאדה, הנפילה של החברות נגרמה מהאינתיפאדה בלבד, אני חוזר ואומר שהייתי תמים ועשיתי טעויות, אבל לא תיארתי לעצמי שהם מזייפים בסכומי עתק. כמו בשיקים שראיתי שהם זויפו חשבתי שהם לצורכי החברה ולא חשבתי שישנם שיקים שהם לא לצרכי החברה

ש. אתה בדקת את השיקים הנוספים כדי לבדוק האם גם הם לצרכי החברה

ת. אמרתי שהייתי תמים. לא בדקתי

ש. אז איך הבנת שזויפו שיקים לטובת החברה

ת. כי חשבתי שזה מה שקורה, לא תיארתי לעצמי שמזייפים שיקים לדברים הפרטים שלהם.

ש. למרות שידעת שמנדי עבד בחברה במשך שלוש שנים מבוקר עד ערב, ידעת שאתה לא חתמת לו על שיקים, וידעת שהוא מזייף את השיקים שלך באופן קבוע

ת. זה אתה אמרת. אני לא אמרתי באופן קבוע, אני ידעתי על שני שיקים. ואם כן זה רק בתוך החברה ולא לעבריינות כמו שזה נעשה, לא לדברים אישיים שלהם. יש הבדל אם זה לצורכי החברה זויפו שיקים או לדברים אישיים שלהם כמו למשל לבניה שלו, של יאיר. אם זייפו שיק עבור ספק זה דבר אחר ולכן גם לא המשכתי לכעוס על העניין, בין ספק לעבריינות זה דבר אחר לגמרי.

ש. אמרת קודם שהיית מוסמך היחיד לחתום על השיקים ולכן הביאו לך את השיקים לחתימה. אם היה צורך לתת לספקים מדוע שלא יביאו לך לחתימה

ת. אני לא אומר שזה בסדר

1. גם אם בן אהרון אכן לא ידע שהמשיב חתם על המחאות החברה לטובת הפרויקט האישי באפרת ולהוצאות אחרות (שאינן קשורות למשיב, כאמור), שוכנעתי כי לכל הפחות, בשקידה סבירה ניתן היה לגלות את אותם שיקים שהוצאו למטרות פרטיות של מנדלסון, עם מעקב מינימלי ומתבקש על הוצאות החברות. זאת במיוחד, לאחר שנודע לו על זיופים ולאחר שמדבריו עולה כי השלים עם זיופי חתימתו על המחאות לספקים. הגם שבן אהרון טוען בסיכומיו כי פנקסי השיקים הוסתרו במגירה במשרד אצלו בבית (ועל כך יש לתמוה, שאם מנדלסון היה רוצה להסתיר לא היה מסתירם בביתו של בן אהרון) ולא הגיעו להנהלת החשבונות של החברה, עדיין ניתן היה לאתר בדפי החשבון הוצאות החברה שהוצאו בפועל. אין פלא, כי בחלוף מספר שנים מהליך הבוררות, בן אהרון לא התקשה לאתר את הוצאות החברה על פי דפי החשבון. על כן, לאור התנהלות החברות המתוארת אין כל הצדקה לקבל את טענת התרמית.
2. מן המקובץ עולה, כי דין טענת המרמה להידחות לגופה; כך שממילא תחול גם הוראות המחוקק באשר למגבלת המועד להגשת בקשת הביטול, שמשמעה כי בקשת הביטול הוגשה באיחור רב, כשלוש שנים לאחר מתן פסק הבוררות.
3. אשר על כן, בה"פ 8510/09, דין הבקשה לביטול פסק הבוררות ולביטול פסק הדין אשר אישר את הפסק, להידחות.

ה"פ 45339-03-10

טענות המבקשים

1. בבקשה זו לביטול פסק הבוררות, עותרים החברות ובן אהרון למספר סעדים הצהרתיים: להצהיר כי החברות לא חתמו על הסכם בוררות עם המשיב יאיר בן דוד; כי החברות לא היו צד לבוררות בבית הדין לממונות בגוש עציון וכי לא יוצגו בבוררות; כי פסק הבוררות בטל במישור היחסים שבין החברות למשיב; וכי החברות אינן חייבות סכום או חיוב כלשהו למשיב מכוח פסק הבוררות.
2. החברות טוענות כי הן לא חתומות על הסכם הבוררות, אלא, מנדלסון ובן אהרון הם אשר חתמו כנתבעים על שטרי בוררות, בפן האישי; ועל כן, החברות לא היו צד להליך, ומכאן, שגם לא ניתנה להן האפשרות לטעון את טענותיהם. לטענת החברות, חתימת בעל מניות כאדם פרטי אינה יכולה לחייב את החברה, ויש להקפיד כי תינתן הסכמה מפורשת מאת אורגן מוסמך בחברה לשם ייצוגה בבוררות. החברות טוענות כי לא ניתנה הסכמה שכזו. יתירה מזאת, לטענתן האינטרסים של בן אהרון ומנדלסון מנוגדים לאלה של החברות, ולכן גם לא ייצגו בפועל את החברות בבוררות ולא דאגו לאינטרסים שלהן. אף עו"ד רטרסדורפר העיד כי ייצג בבוררות את בן אהרון אישית ולא ייצג את שתי החברות. משכך אין הן חייבות למשיב דבר.
3. באשר למגבלת הזמן להגשת בקשה לביטול הפסק בתוך 45 ימים, טוענות החברות כי מגבלה זו אינה רלוונטית כיון שבמישור היחסים בין החברות למשיב לא קיים כלל "פסק בוררות", ולשם הצהרה על כך אין מגבלת זמן. עוד נטען כי אף אילו ניתן היה לייחס לחברות מעמד של "צד" בבוררות - והחברות שוללות זאת מכל וכל - הרי הדיון ומתן הפסק התנהלו בהעדרן של החברות, דבר המהווה פגיעה אנושה בכללי הצדק הטבעי, המקימה את עילת הביטול לפי סעיף 24(10) לחוק, ועילה זו חסינה מפני הזמן.
4. אשר על כן טוענות החברות כי מתקיימות עילות הביטול הבאות: סעיף 24(1) – לא היה הסכם בוררות בר תוקף; סעיף 24(2) – הפסק ניתן ע"י בורר שלא נתמנה כדין; סעיף 24(3) – הבורר פעל ללא סמכות; סעיף 24(4) – לא ניתנה לבעל דין הזדמנות נאותה לטעון טענותיו או להביא ראיותיו; סעיף 24(8) – הפסק ניתן לאחר שעבר המועד לנתינתו; סעיף 24(9) – הפסק מנוגד לתקנת הציבור; סעיף 24(10) – קיימת עילה שעל פיה היה בית המשפט מבטל פסק דין סופי.

טענות המשיב

1. למשיב טענת סף, לפיה יש לדחות את בקשות החברות עקב הגשתן באיחור. בהקשר זה טוען המשיב שיש לדחות את טענת החברות כי העלאת הטענה על ידן שלא חתמו על שטר הבוררות פוטר אותן מכפיפות לסעיף 27 לחוק. לסברתו, טענה זו אינה נכונה, והלכה היא כי אף מבקשי ביטול פסק מכוח הטענה האמורה, כפופים למועדים הקבועים בחוק. אי לכך, מדובר באיחור רב בהגשת הבקשה, כיון שהחברות היו מודעות היטב למתן פסק הבוררות ממועד נתינתו. המשיב מדגיש כי אין מדובר בצד שלישי שנגרר לריב לא לו. יתרה מכך, פסק הבוררות הומצא לבן אהרון באמצעות ב"כ עו"ד רטרסדורפר, שמונה בינתיים למפרק גני עינב, ועל כן, אין חולק כי גני עינב קיבלה לידיה את פסק הבוררות כבר בשנת 2007.
2. לגופו של עניין, טוען המשיב כי בחלוף 11 שנים מאז תחילת הבוררות לא ניתן לברר את הסיבה הפורמאלית לכך שהחברות לא חתמו על שטר הבוררות, כאשר לבן אהרון ניתנה גישה חופשית לתיק הבוררות במהלך תקופה זו. מעבר לכך, טענת החברות הועלתה ע"י בן אהרון רק בחודש מרץ 2012, לאחר שנים בהן טען שוב ושוב בכתבי בית דין מטעמו, כי החברות השתתפו בהליך הבוררות וכי פסק הבורר מחייב אותן.
3. במסגרת הבוררות, מנדלסון אישר כי המשיב העביר הלוואות לחברות וכן אישר את הסכומים. כן יצוין, כי במהלך הדיון הראשון בבית הדין, שהתקיים ללא עורכי דין, בן אהרון הודה בחוב, אך לאחר ששכר עו"ד חזר בו והכחיש כל חוב אישי. הוא לא ניסה להפריך את טענות המשיב בדבר קיומו של חוב כלפיו, ומהו סכום החוב, אלא טען, כי הוא אינו חייב להחזיר למשיב את הכספים באופן אישי; והליך הבוררות התמקד בשאלה זו. המשיב מוסיף כי חוב החברות היה מורכב מסעיפי שכר, מכספים שהעביר לספקים של החברות והוצאות של החברות ששילם מכיסו, וגם מהלוואות שהעביר לחברות; ובהתחשב באופיים של מרכיבי החוב הנטען, לא יכולה להיות מחלוקת כי מדובר בכספים שהועברו לחברות, ולא לאף אחד אישית. וכיון שעובדות אלו היו ידועות ומוסכמות בעצם על כולם, מן הראוי לחייב את החברות בחוב האמור. משכך גם טוען המשיב, כי אין כל ניגוד אינטרסים בין מנדלסון ובן אהרון לבין החברות, שהרי חוב החברות היה עובדה מוגמרת.
4. המשיב טוען כי במועד חתימת הסכמי הבוררות, בן אהרון ומנדלסון שלטו באופן מוחלט ומלא בחברות, וכי בהליך הבוררות היה ברור כי הם מייצגים באופן מלא את החברות. בגני עינב, הבעלים, המנהל ומורשה החתימה היה בן אהרון, ומורשית החתימה השנייה הייתה בתו; והוא נהג לחתום בשמה. כן העיד בן אהרון, כי מי שניהל את גני עינב בפועל היה מנדלסון. גני נעלה הייתה באופן פורמאלי בבעלות מלכיה מנדלסון, בתו של מנדלסון, ואבנר קרונר (אחיו החורג של זלוטולוב). קרונר לא היה מעורב בגני נעלה, ומלכיה שימשה כ"אשת קש" למנדי, אשר פעל וחתם בשמה. לטענת המשיב, מנדלסון, בן אהרון וזלוטולוב ידעו היטב כי הליך הבוררות מתנהל גם נגד החברות.
5. בסיכומים מטעמו טוען המשיב, כי יש להסתמך על עדותו של מנדלסון כי הוא חתם על שטר הבוררות והופיע בבוררות בשם החברות וייצג את החברות, ושלא הסבו את תשומת לבו לכך שצריך לשים חותמת של החברות על שטר הבוררות.
6. כן נטען כי אין חובה להבעת הסכמה להשתתף בבוררות באמצעות שטר בוררות חתום, וכי ההסכמה יכולה להיות מוכחת מראיות אחרות. אי לכך, העדר חתימות מאושרות של החברות על שטר הבוררות אינו מחייב את המסקנה שהן לא היו צד לבוררות. עוד נטען כי במקרה דנן ניתן להגדיר את החברות כ"צד קרוב" או "חברות נשלטות", ואף מסיבה זו ניתן להסיק שהיו בפועל צדדים לבוררות.

דיון והכרעה

1. השאלה העומדת להכרעה בבסיס המרצת פתיחה זו, היא האם החברות היו צד להליך הבוררות, אם לאו.
2. בתיק הוגשו שני שטרי בוררות, על אחד חתום המשיב כתובע ומנדלסון חתום כנתבע, ועל השני חתום המשיב כתובע ובן אהרון חתום כנתבע. בשטר מוגדר נושא הבוררות כך: "נושא הבוררות הוא כפי שמופיע בכתב התביעה הנספח להסכם זה, כולל בתביעות הכרוכות בתביעות שבכתב התביעה או שמתייחסות אליהן, וכן תביעות נגדיות". כתב התביעה הוא מתומצת, ובכותרתו מופיע: "תביעה כנגד חברת גני נעלה ובעליה מר יצחק מנדלסון ומר ישראל בן אהרון מהישוב אפרת". בתביעה נתבעו הלוואות כספיות שנתן המשיב לחברה ולעומדים בראשה, וכן משכורת שנה אחרונה שלא קיבל.
3. פסק הבוררות מתייחס אל החברות כאל נתבעות מן המניין. בפסק צוין, כי "כאמור לעיל התביעה מופנית הן לחברות והן למנהלים אולם למעשה החברות אינן מסוגלות לשלם ולכן המדובר הוא על תביעה אישית נגד המנהלים". כן נקבע, כי בפועל נכנסו הכספים לחשבונות החברות ולטובתן, כך שההלוואות ניתנו לחברות.
4. אם כן, מפסק הבוררות עולה כי הבוררים ראו בחברות כנתבעות לכל דבר ועניין. כן עולה כי החוב של החברות היה ברור, הן לאור הודאת מנדלסון בכל הסכומים, הן לאור טענת בן אהרון, אשר טען כי אין לו אחריות אישית לחוב (בעוד שלא סתר את עצם החוב), והן לאור הראיות, כפי שעולה מהפסק, המצביעות על כך שהכספים נכנסו לקופת החברות, וכי על כן יש לראות את העברות הכספים האמורות כהלוואה לחברות.
5. המשיב טוען כי במועד חתימת הסכמי הבוררות, בן אהרון ומנדלסון שלטו בחברות באופן מלא. עיון בחומר הראיות ובעדויות מגלה כי טענה זו נכונה. בגני עינב – לפי שאילתה מרשם החברות מיום 1.7.07 (נ/7), בעלי המניות הם בן אהרון ומשה שמואל, כאשר בן אהרון הינו הבעלים של רוב המניות הרגילות ושני-שליש של מניות ההנהלה. מנהלי החברה הם בן אהרון ובתו, אסתר סמט, כאשר האחרונה מונתה לתפקיד ביום 12.8.98 (במקומו של שמואל). אם כן, במועד חתימת הסכם הבוררות, המנהלים היו בן אהרון ובתו.
6. בן אהרון העיד כי בתו, העובדת כיועצת חינוכית, לא הייתה ממש מעורבת בענייני החברה, ולא היה יכול ליתן דוגמה כלשהו של ענין או מקרה בו עירב אותה (פרוטוקול מיום 11.7.13, עמודים 73 - 74). היא אף העידה במשטרה, במסגרת התלונה שהגיש בן אהרון, כי "אני לא עבדתי בעמותה ולא הייתי כלל מעורבת בכל העניינים והעסקים של העמותות אך אבי ביקש ממני להיות מורשית חתימה בעמותה עצמה. אני חושבת שבגלל שהשותף השלישי ששמו שמואל לא היה תושב אפרת והיה צריך אנשים שמורשים חתימה על מסמכים ואני הייתי קרובה וכל העניין היה פרקטי לחלוטין לכן נכנסתי לעניין כסיוע בלבד" (נספח 40 לתצהיר בן אהרון). שמא חוסר המעורבות של הבת בחברות אף גרם לה לטעות בהודאתה ולהתייחס אליהן כעמותות. מכל מקום הבת הוסיפה כי חתמה רק מעט מאוד על מסמכים, וכי רק אביה היה בקשר עמה בעניינים אלו. בן אהרון עצמו העיד כי זייף חתימות של בתו על העברות בנקאיות, בהרשאתה (פרוטוקול מיום 11.7.13, עמוד 77 שורות 21 - 26).
7. משה שמואל העיד כי הלכה למעשה מי שניהל את ענייני החברה היה מנדלסון. מספר חודשים לאחר הקמת החברה, כאשר נגמר הכסף בחשבון, סירב שמואל להוציא כספים מהחברה, או אז צורפה בתו של בן אהרון כמורשית חתימה נוספת, כך שהיא ובן אהרון יכלו לחתום על שיקים ללא ידיעתו. שמואל העיד כי אכן ראה בחשבון החברה כי יוצאים שיקים שהוא אינו חתום עליהם, ועל כן בחר לעזוב את פעילות החברה, אם כי טעה בכך שמבחינה פורמאלית נותר כבעל מניות (פרוטוקול מיום 1.10.13, עמוד 75 שורות 17 -30).
8. אם כן, באשר לגני עינב, ניתן להכריע כי במועד חתימת הסכמי הבוררות וכן לאחר מכן, היתה החברה בשליטת בן אהרון ובניהולו.
9. באשר לגני נעלה: בשלב הקמת החברה, המניות בה התחלקו בחלקים שווים בין בן אהרון לאבנר קרונר, 100 מניות לכ"א. בן אהרון החזיק מחצית מהמניות שעל שמו בנאמנות עבור מנדלסון. משה זלוטולוב, אחיו החורג של קרונר, מונה כדירקטור בחברה יחד עם בן אהרון, ולמעשה ייצג את קרונר בכל ענייני החברה, בהם קרונר לא היה מעורב. ביום 16.11.99 העביר בן אהרון לבתו של מנדלסון, מלכיה מנדלסון, את 50 המניות ששמר בנאמנות עבור אביה.
10. לטענת בן אהרון, ביום 11.9.00 נחתם הסכם לפיו מעביר בן אהרון את כל 50 מניותיו בגני נעלה כדלהלן: 4 מניות לקרונר, 12 מניות למשיב, 34 מניות למלכיה מנדלסון. כן העביר את מניות ההנהלה שבידיו, 1 למנדלסון ו-1 לזלוטולוב. בהתאם, נקבע בהסכם כי ממועד חתימתו עליו לא יכהן בן אהרון כדירקטור ותבוטל זכות החתימה שלו, ומנדלסון ימונה כדירקטור וכמורשה חתימה יחד עם זלוטולוב. לטענת בן אהרון, ממועד חתימתו על ההסכם האמור, פרש מהחברה לחלוטין, כך שבמועד חתימת הסכם הבוררות לא היה מבעלי החברה או מנהליה.
11. המשיב טוען בתשובה כי הסכם העברת מניות זה אינו אלא הסכם פיקטיבי, שהרי בפועל, שטרי העברת המניות מעולם לא נחתמו ולא נעשה כל דיווח לרשם החברות, הכסף עבור המניות לא שולם ובפועל, בן אהרון נותר בעל מניות ודירקטור רשום בגני נעלה.
12. סדק נוסף באשר לתוקפו של ההסכם ניתן למצוא בכך, שלאחר כריתתו הנטענת הוצאו שיקים נוספים מהחברה, אשר פורטו בטבלה שהגיש בן אהרון, בה ציין ליד כל שיק האם הוא זויף. מעיון בטבלה עולה כי מופיעים בה מספר שיקים שנחתמו לאחר כריתת ההסכם הנטען, ולגביהם לא טען בן אהרון כי זויפו, וכי נחתמו על ידו. אם כך, הרי שהמשיך בן אהרון לחתום מכוח זכותו שמורשה חתימה. עדותו בעניין זה הייתה מתחמקת, ללא הסברים של ממש, כאשר בן אהרון לא ידע להסביר או לומר האם אי פעם דיווח לבנק שבוטלה זכות החתימה, והאם דיווח לרשם החברות.
13. כן העיד בן אהרון כי לאחר חתימת הסכם העברת המניות, מנהלי החברה היו מנדלסון וזלוטולוב (פרוטוקול מיום 11.7.13 עמ' 62 ואילך), ומכך עולה שמנדלסון היה אחד משני המנהלים המוסמכים לייצג את החברה בבוררות. אם כן – אף אם אקבל את גרסתו של בן אהרון כי הוא עצמו יצא מחברת גני נעלה (אף אם לא פורמאלית, שהרי לא נעשה כל דווח כמתחייב), הרי שאף לגרסתו וככתוב בהסכם האמור, מנהלי החברה בעת כריתת הסכם הבוררות ובמשך ניהול ההליך היו מנדלסון וזלוטולוב, ואי לכך, יש לברר מה הייתה עמדתם והבנתם באשר לבוררות.
14. מנדלסון העיד כי הוא השתתף בבוררות כמייצגן של החברות. הוא אישר שככלל, מורשי החתימה של גני נעלה היו הוא וזלוטולוב, בתוספת צירוף חותמת החברה (עמוד 29 שורות 8-12). על כן נשאל לגבי שטר הבוררות (עמוד 29 שורות 21-27, עמוד 30):

ש. תאשר לי שלפי המכתב של עו"ד זינגר שראינו קודם והנספחים שאחריו מוכח בוודאות שאתה חתום על הסכם הבוררות באופן אישי ולא בשם גני נעלה, כי אם היית חתום בשם גני נעלה היו צריכים להיות שני חתימות וחותמת

ת. אני הצגתי את עצמי והצגתי את עצמי וגני נעלה בכל מקום. בבוררות אף אחד לא הסב את תשומת לבי שבמסמך כזה צריך לשים חותמת. אבל ברור שהתביעה היא נגדי וגם נגד החברה גני נעלה. זה לא אישי. זה שלא שמתי חותמת זה כיון שלא הבנתי שצריך לעשות זאת. בהליך הבוררות הייתי הנתבע.

...

יכול להיות שטעיתי והייתי צריך לשים חותמת. אתה שואל אותי עכשיו אז ייתכן שהייתי צריך לשים גם חותמת. אני תמיד הולך בדרך אגב עם החותמת ואם היו מסבים את תשומת לבי הייתי שם אותה.

ש. האם הייתה לך הרשאה ממישהו מגני נעלה לייצג אותה או ממישהו מגני עינב לייצג אותה בבוררות.

ת. אני חושב שגם ישראל וגם משה ואני שהיינו השלושה ידעו שיש תביעה כזו וידעו שאני הולך לבית הדין כדי לייצג את גני נעלה וגני עינב

ש. איך הם ידעו את זה

ת. אני סיפרתי להם

...

ש. אתה שוחחת עם זלוטולוב בגני נעלה על התביעה בבוררות. התייעצת אתו מה לטעון

ת. זלוטולוב נשאר חבר שלי, נפגשנו שעות, אנו מדברים גם היום הרבה, זלוטולוב סמך עלי בעיניים עצומות. הוא נכנס לפרויקט הזה כיון שהוא הבין שאני מסוגל למנף אותו ולהביא לו רווחים וסמך עלי בכל מה שאני עושה

ש. אבל לא שוחחת אתו על הייצוג שלך בבוררות נכון

ת. אמרתי ששוחחתי אתו כל יום, הוא גם בא להעיד, וידע היה בדיוק מה קורה. לומר לך עתה פרטי שיחה, איך זה היה ומה היה, אבל הוא היה אתי בקשר יום יומי. והיו ימים ששעות על גבי שעות היינו ביחד.

1. יוער, שאילו היה מדובר בחברה המנוהלת בצורה תקינה וסבירה, ההסבר של העד להעדר צירוף חותמת החברה לשטר הבוררות לא היה משכנע במיוחד, ברם בנסיבות דידן, ייתכן שאין זה אלא המשך להתנהלות ה"עקומה" של החברה בכל הנוגע לחתימות והרשאות החברה כפי שצוינה לעיל.
2. ומהי עמדתו של זלוטולוב? בעדותו מאשר זלוטולוב שמנדלסון ניהל את כל ענייני החברה, וחתם בעצמו ולבדו בשם גני נעלה על הסכמים. כן מאשר, כי ידע שמנדלסון חתם בקביעות מול דיירים על הסכמי מכר בחלק מהמקרים, והודה שלא עשה כלום לאחר שנודע לו שנחתמו הסכמים כביכול שלא כדין (פרוטוקול מיום 1.9.13, עמוד 58 שורות 15-26). בהמשך אמר "בגדול השלמתי עם זה שהוא מעביר כספים" (פרוטוקול מיום 1.9.13, עמוד 61 שורה 25). וכך המשיך ואמר (פרוטוקול מיום 1.9.13, עמוד 62 שורות 16-21):

ש. אם היה מעדכן אותך מראש ולא היית מגיע זה מוזר שהיית אומר שהוא לא מוסמך לחתום ואתה לא מגיע, ואם לא ידעת ועדכן אותך רק בדיעבד, אז למעשה הוא היה חותם על הסכם של מיליונים ומעדכן אותך רק בדיעבד.

ת. יכול להיות.

ש. יכול להיות שלך היה טוב ונוח שכך התנהלה החברה?

ת. באותה תקופה כן, היה לי נוח.

1. אם כן, מעדותו של זלוטולוב עולה בבירור כי הוא ידע שמנדלסון חותם על מסמכים והסכמים בשם החברה עוד בתקופה שלא היה מורשה חתימה אלא בן אהרון וזלוטולוב, והוא לא התנגד לכך. אם כן, אין לתמוה שמנדלסון, שהיה "המוציא ומביא" בחברה, וחתם על הסכמים מטעמה ללא אישור מראש של זלוטולוב, אף חתם על הסכם בוררות בשם החברה וללא הרשאה מפורשת. הדבר מתחזק לאור הודאתו של זלוטולוב, אשר אישר כי התנהלו הליכים משפטיים נוספים נגד גני נעלה, בהם לא היה מעורב ומנדלסון ייצג את החברה (פרוטוקול מיום 1.9.13 עמוד 65 שורות 5-10). אם כן נראה נכון לומר כי טענת מנדלסון והמשיב כי מנדלסון ייצג את גני נעלה בבוררות אף ללא חתימת החברה וחתימת זלוטולוב על שטר הבוררות, מתקבלת על הדעת לאור אופן התנהלות החברה.
2. לאור האמור, ניתן להסיק כי במועד החתימה על הסכמי הבוררות – חתם בן אהרון, שהיה בעל השליטה והמנהל בחברת גני עינב, ומנדלסון, שהיה בעל מניות ומנהל בגני נעלה, ואף ניהל את גני עינב. כתב התביעה שהוצג ואשר הוגש בבוררות, הינו נגד חברת גני נעלה, בן אהרון ומנדלסון. כפי שעולה מפסק הבורר, לדיינים היה ברור כי החברות היו נתבעות בהליך ושמנדלסון ובן אהרון מייצגים אותן. כך גם מעידים מנדלסון והמשיב. הפגם לפיו אין בשטרות הבוררות את חותמות החברות, אינו חזות הכול, במיוחד לאור ההלכה כי הסכמה להשתתף בהליך בוררות אינה חייבת להיות בכתב, אלא גם במעשה ובהשתתפות בהליך (ראו למשל ה"פ (י-ם) 7363/08 ברדה נ' לסמי (15.2.09):

העמותה הייתה מיוצגת בבוררות באמצעות המבקש. בית הדין הנכבד התייחס אל המבקש כנציג העמותה. והמבקש לא מחה בפני בית הדין, ולא הפנה את תשומת ליבו להעדר חתימת מזכיר העמותה וחותמת העמותה. בעוד שהיה בידיו כדי לתקן את התקלה, אליבא דמבקש, אילו פעל בתום לב.

בפסיקה רווחת מגמה להפעלת דיני ההשתק כלפי מי שנמנע מלהתריע במהלך הבוררות על פגם שנפל בה, כולל פגם בנושא הסמכות, במגמה לעורר עניין זה בשלב שלאחר מתן פסק הבוררות, על מנת להביא לביטולו. (ראו רע"א 4928/92 עזרא נ' המועצה המקומית תל מונד מז(5) 94, 102, ורע"א 3416/02, לידו כנרת בע"מ – טבריה נ' מקורות חברת מים בע"מ).

אף בענייננו, היה ברור לבית הדין כי המבקש שהוא מנהל העמותה, מייצג את העמותה בפניו. בנסיבות הללו מושתק המבקש מלעורר טענה בעניין החתימה, כאשר מטרתו היחידה היא להביא לביטול הפסק שאינו לרוחו.

1. לכך יש להוסיף, כי יישומה של תכלית הבוררות, להכרעה כוללת ואמיתית של הסכסוך, מחייב כי תינתן פרשנות מרחיבה לייחוס ההסכמי של בעל דין לבוררות אף אם אינו חתום כלל על ההסכם. אי לכך, כבר נפסק לא אחת כי בנסיבות המצדיקות זאת, ייחשב בעל דין כצד לבוררות, אם חתום על ההסכם צד אשר מפאת קירוב האינטרסים הרלוונטיים שבינו לבין בעל הדין "הקרוב" הקשור לסכסוך, ניתן להגדירו כ"צד קרוב" לצורך העניין; ולא יינתן בנקל, עקב ההבדל הפורמאלי שבין הצד החתום לבין הצד שאינו חתום על ההסכם, לסכל את מטרת-העל האמורה. כך, אפוא, גם בעניינן של חברות אשר אינן משתתפות ישירות בהליך בוררות, ואינן חתומות על הסכם הבוררות, באותם מקרים בהם ניתן לייחס להן מעמד של "צד קרוב" של "אורגן" שלה אר התכוון להשתתף בהליך בפן הייצוגי האמור.

השוו, דברי בית המשפט דלהלן בהפ"ב 12391-06-11 שרבט מלכיאל ובניו, בנין לעם בע"מ ואח' נ' לידר קומפאני:

כאמור בספרה של פרופ' אוטולנגי, בוררות דין ונוהל (מהדורה רביעית, כרך א', תשס"ה) 108:

'אך ישנו חריג נוסף, בו כל מי שלא היה צד להסכם באופן פורמלי, גם הוא ייחשב קשור בו. הכוונה היא למי שיש לו קרבת עניין, שנטל חלק בהתדיינות עצמה או שעניינו יוצג במסגרת ההתדיינות', וכן:

'המבחן הוא עובדתי ומשפטי כאחד. חברה הנמצאת בבעלות ובשליטה מלאה- ניתן לראותה כ"זרועו הארוכה" של בעל השליטה בה' (עמ' 111 רישא), ואני מוסיפה: וגם להיפך.

לעיתים צד יהא כפוף לבוררות גם אם לא חתם על הסכם בוררות, אם הכוונה נלמדת מהתנהגות או מוסקת מכללא, לעיתים מכוח 'קרבה מיוחדת לנושא הבוררות ולצדדים לבוררות', או שהוא משמש 'זרועו הארוכה' של הצד החתום על הסכם הבוררות, או 'אורגן שלו ממש'... (ההדגשות שלי – ב.ג.)

1. לא זו אף זו, בן אהרון כתב במספר כתבי בית דין שהגיש בבימ"ש השלום, כי הנתבעים בהליך הבוררות היו לא רק מנדלסון ובן אהרון אלא גם שתי החברות. למשל, בבקשה לסילוק על הסף של התביעה האזרחית שהגיש בבית משפט השלום בחודש מרץ 2008, כתב כך: "הנתבעים היו חברת גני נעלה (להלן: "החברה"), חברת גני עינב, יצחק מנדלסון וישראל בן אהרון (המבקש בבקשה זו) קרי ארבעה נתבעים".
2. בסיכומי המבקשים הדבר מוסבר כך: "ראשית בן אהרון מעולם לא טען שהחברות השתתפו בהליך הבוררות. ע"פ המסמך שצירף המשיב עצמו (נ/2 סעיף 2) לכל היותר טען בן אהרון שהחברות נתבעו בהליך הבוררות. אכן את הטענה שהחברות נתבעו טען בן אהרון בטעות, מפני שלא שיער לעצמו שבוררים יחייבו חברות אם לא נתבעו. אולם יש להדגיש, הטענה (שהחברות לא השתתפו בבוררות) נטענת כיום ע"י החברות ולא ע"י בן אהרון" (סעיף 94 לסיכומי המבקשים; ההדגשות במקור, ב.ג.)

מן הראוי היה שלא להעלות הסברים קלושים אלו. בן אהרון היה מיוצג בהליך בבימ"ש השלום ע"י בא-כוחו הנוכחי. לא הייתה כל סיבה לטעות, כך סתם, באמירה חוזרת ונשנית בכתבי בית דין באשר לזהות הנתבעים בהליך הבוררות, כאשר כתבי בית הדין הוגשו במסגרת תביעה נגדו להרמת מסך על בסיס אותו פסק בוררות שחייב את החברות, וללא הבעת שום טרוניה על כך שהחברות חויבו בפסק. להיפך, הרי בהליך בבימ"ש שלום, בן אהרון הוא הטוען כי קיים מעשה בית דין מכוח פסק הבוררות לחיוב החברות, וכי על כן יש לדחות את התביעה להרמת מסך על מנת להביא לחיובו האישי (וכך נהנה מכך שהחברות חויבו בעוד שהוא אישית הופטר) – ואילו בהליכים בבית משפט זה, הוא מנסה לבטל את אותו מעשה בית דין ולטעון טענה הפוכה מזו שנטען על ידו בבית משפט שלום, קרי, שהחברות לא היו צד לבוררות ועל כן אי אפשר היה לחייבן כפי שנעשה בפסק הבוררות (ויצוין, כי לקראת הגשת סיכומי הצדדים ניתן פסק דינו של בית משפט השלום, בו התקבלה הטענה האמורה, ונדחתה התביעה להרמת מסך). ההסבר שמעלה עתה בן אהרון, כי הטענה שהחברות לא השתתפו בבוררות נטענת כיום ע"י החברות ולא על ידו, כאשר הוא זה אשר הגיש יחד עמן את המרצת הפתיחה וחתם על תצהיר נלווה להמרצת הפתיחה – אינה ראויה להתייחסות.

1. מכל מקום, עמדתו בכתבי בית דין שהגיש בהליך בבימ"ש שלום מלמדת שאף בן אהרון סבר בהליך הבוררות כי הוא מתקיים נגד החברות. לא זו אף זו, בן אהרון ידע כמובן אודות מתן הפסק. מדוע לא עתר לביטולו מיד עם היוודע לו מה שנפסק, ואף לא לאחר שהוגשה הבקשה לאישורו והומצאה הבקשה לבא-כוחו דאז? סביר להסיק, שכיוון שפסק הבורר הטיל אחריות על החברות ולא עליו אישית, פסק הבורר לא הפריע לו. רק לאחר שהוגשה והתקדמה התביעה להרמת מסך – או אז פנה לביהמ"ש בבקשות לביטול הפסק (והדבר נאמר במפורש בהמרצת הפתיחה) מכוח שתי עילות - אחת מכוח טענת תרמית, והשנייה בטענה שהחברות לא היו צד להליך; שאם יבוטל הפסק, לא ניתן ממילא להרים מסך.
2. בד בבד, טוענים המבקשים טענה נוספת, כי לא ניתן לייחס לבן אהרון עצמו ולמנדלסון ייצוג של החברות, שכן נמצאו במצב של ניגוד אינטרסים עם החברות, ועל כן לא הייתה הגנה לחברות בבוררות. תמוה ביותר כיצד בן אהרון יכול לטעון זאת על עצמו, ומנגד להגיש המרצות פתיחה יחד עם החברות כבעל אינטרסים זהים עמן. מכל מקום, זהו בסיס לטענה של החברות כנגד נציגיה ומנהליה, ולא הליך לביטול פסק בוררות בשל ייצוג כושל, אם בכלל היה כושל.
3. גם לגופו של עניין, לא מקובלת עלי הטענה האמורה, מאחר שמן הראיות לפניי עולה כי החברות זכו לייצוג הולם בבוררות ושום ניגוד אינטרסים לא פגע בייצוג זה.

ניתן ללמוד על כך, לדוגמא, מעדותו של זלוטולוב, שהיה מנהל בחברה, מייצג את אחיו, בעל מניות בה, יודע היטב על מתן פסק הבוררות בו חויבה החברה לשלם למשיב סכום גבוה, ובכל זאת אינו מוצא לנכון לפעול לשם הגשת בקשה לביטולו. זלוטולוב העיד בבוררות שהמשיב השקיע כספים בחברה, והוא לא סתר את גרסת המשיב בעניין זה, ולא ציין קיומה של מחלוקת כלשהי בדבר. לפי דבריו, מנדי היה בדרך כלל מטפל בענייני החברה מול הבנקים, ובן אהרון וזלוטולוב היו באים לחתימות והיו מעורים לגבי מצב החשבון. לדבריו, "כשהמצב היה לא טוב מנדי היה פונה לגורמים לעזור למצב הפיננסי גם ליאיר. היו מצבים שאם כסף לא היה נכנס הבנקים לא משלמים צ'קים ומנדי היה מלווה כספים וחלק מהכסף היה חוזר – אני קיבלתי את הכספים שהשקעתי כי הראיתי גם כסף של אחרים ולכן זה היה צ'ק מול צ'ק איני יודע מדוע לא היה סידור כזה גם עם יאיר." הרב פרל שאל את זלוטולוב איך לו היה כיסוי ולמשיב לא, והלה השיב, "אולי כי לחצתי יותר, אצלי זה היה בשלבים יותר מוקדמים אצל יאיר בשלבים יותר מאוחרים. ידעתי שיאיר היה מכניס כספים לחברה לא הזהרתי את יאיר שהוא לא יקבל את הכסף חזרה כי האמנו שאנו הולכים למשהו טוב ואז פרצה האינתיפאדה וזה התמוטט." בהמשך ציין שכספים עברו בין הפרויקטים (פרוטוקול בית הדין מיום 27.4.03 עמוד 1).

1. ראוי להזכיר כי מפרוטוקול הדיון בבית הדיון עולה כי אף בן אהרון הודה בחוב, כפי שעולה מפרוטוקול דיון מיום טו' תמוז תשס"ב, 25.6.02, בו נכח בן אהרון:

הרב לוי – היה פה דיון מר בן אהרון הודה בכספים.

הרב פרל – כולם הודו בעובדות שקיבלו כסף ששירת אותם. הם הודו שלא החזירו כי לא יכלו.

ועל דברים אלו משיב עו"ד רצרסדורפר, ב"כ בן אהרון:

יש הפרדה עיקרית בין החברה לבין בעלי המניות. בן יאיר אמר נתתים כסף – לא מכחישים. בן יאיר לא ציין מתי ולאן הועבר הכסף. הטענה שבן אהרון אחראי באופן אישי צריך להוכיח. מר בן אהרון אומר באופן ברור שאינו אחראי על העברת הכספים.

(ההדגשות שלי, ב.ג.)

ובתצהיר שהגיש בן אהרון לבית הדין, (נספח יא לתשובה לה"פ 8510/09), נכתב בסעיף 5, "ידעתי שיאיר משקיע כספים בחברת גני נעלה, וזאת לפעמים גם לאחר מעשה", אך טען שלא אישר את השקעות אלו ואילו היה מודע להיקפן לא היה מאשרן.

1. מכאן, כי יש לדחות את טענת המבקשים כי החברות הלכה למעשה לא יוצגו בבוררות, וכי אם היו מיוצגות, היו נשמעות טענות נגד החוב הנטען. סבורני כי העובדה שהדיון נסב בבוררות סביב האחריות האישית, ולא סביב עצם החוב, הייתה, כפי שמצוין בפסק – כי היה ברור שהחוב קיים, ועל עצם קיומו של החיוב לא התעוררה כל מחלוקת. הדבר היה מעוגן בראיות, מנדלסון הודה בזה בפה מלא, ואילו בן אהרון הודה בזה ועסק בעיקר בעניין אי-חבותו האישית, כאשר זו הייתה עמדת כל מנהלי החברות ובעלי מניות בהן במהלך הדיון.
2. בהקשר זה אעיר כי בן אהרון ביקש להסתמך על עדותו של עו"ד רצרסדורפר, אשר העיד כי בהליך הבוררות ייצג רק את בן אהרון ולא את החברות. ברם, קשה לייחס משקל של ממש לגרסתו, ובעיקר בנוגע לחברת גני עינב. זאת, מאחר שעו"ד רצרסדורפר מונה למפרק של החברה עוד לפני מתן פסק הבוררות. עדותו לפניי, כי הופתע לגלות לפני עדותו שהוא היה מפרק גני עינב ולא זכר זאת (פרוטוקול מיום 1.9.13 עמוד 67 שורות 6-15), לא הייתה משכנעת; ועקב מעמדו כמפרק החברה, אי אפשר לקבל את הטענה שבהליך הבוררות לא ייצג אותה אלא את בן אהרון אישית.
3. כן מנסים המבקשים להיבנות מהתבטאויות המשיב בבוררות, כהודאת בעל דין, לפיהן נתן את ההלוואות "על בסיס אישי" למנדלסון ולבן אהרון ולא לחברות, ומכוח האמור לדחות את טענותיו בהליך דנן כי נתן את ההלוואות לחברות. המשיב טוען כי אינו משפטן ולא הבחין בהבדלים שבין הטענות; ברם בכל מקרה ניתן לומר כי אמרותיו אלו נבעו, שוב, מן העובדה שלחברות לא היו כספים, כך שזכייה בפסק דין נגדן בלבד לא היה מועיל לו במאום, ועל כן ניסה להחזיר לידיו את כספים המגיעים לו מהמנהלים. בית הדין דחה את טענותיו כי מדובר היה בהלוואות אישיות, וקבע כי ההלוואות ניתנו כלפי החברות (חוץ ממנדלסון, שהודה כי הוא חייב גם אישית בחוב), ועל כן איני מוצא דופי בכך שבהליך שלפניי מסתמך המשיב על הפסק וטוען כי ההלוואות אכן ניתנו לחברות כפי שנפסק.
4. אציין כי גם אם קיים ספק כלשהו, שמא ניתן היה להעלות טענות לטובת החברה שלא נטענו (החברות טענו בסיכומים כי פיצויי הפיטורין שתבע המשיב היו כפולים ממה שהיה מגיע לו לפי משך עבודתו בחברה, וטענה נוספת כי על פניו שתי החברות חויבו בפסק הבורר, בעוד שסעיפי השכר רלוונטיים רק לגני נעלה, שהמשיב היה עובד שלה), איני סבור כי הדבר היה מקים עילת ביטול, שכן כאמור לעיל, קבעתי כי החברות היו מיוצגות בהליך הבוררות, וככל שנפל פגם בייצוג, מדובר בעניין פנימי של החברות.

לכך אוסיף, כי גם לו ניתן היה להסיק כי קיימת עילת ביטול לפי סעיף 24(4) לחוק, סבורני כי במקרה כזה, נכון לפסוק לפי סעיף 26(א) לחוק ולא לבטל את פסק הבוררות. זאת, מאחר שלדעתי, לאור כל האמור לעיל, לא נגרם עיוות דין כלשהו. לא בנקל יבטל בית המשפט פסק בורר, ובוודאי לא פסק בורר חלוט אשר כבר אושר; ובמיוחד, כאשר לדעתי, עיוות דין ייגרם דווקא בביטול פסק הבורר. אזכיר כי תחילתה של הפרשה במתן הלוואות ואי-תשלום שכר בשנת 2000, הליך הבוררות החל בשנת 2003 והסתיים בפסק בוררות בשנת 2006. הבוררים ביצעו הליך בוררות ארוך ומקיף, קיבלו ראיות ושמעו עדויות וקיימו דיונים רבים. ראוי ליתן סוף לפרשה מסועפת זו בכל הקשור לפסק הבוררות.

1. אשר על כן אני קובע כי החברות היו צד להליך הבוררות, ולא מצאתי כי מתקיימת עילה לביטול פסק הבוררות.

סוף דבר

1. הבקשות לביטול אישור פסק הבורר של בית הדין האזורי לדיני ממונות ע"י המועצה הדתית אזורית גוש עציון מיום 19.9.06 (ה"פ 8510/09; 45339-03-10), נדחות.
2. פסק הדין מיום 17.10.07 במסגרת ה"פ 6234/07, אשר אישר את פסק הבורר, עומד על כנו.
3. המבקשים יישאו בשכ"ט עו"ד והוצאות המשיב בסך של 75,000 ₪.

ניתן היום, כ"ח אייר תשע"ה, 17 מאי 2015, בהעדר הצדדים.