1. בין הצדדים מתנהל הליך שראשיתו בכתב תביעה שעילתו גרם הפרת חוזה. לאחר שהסתיים שלב ההוכחות ובטרם ניתנה החלטה על הגשת סיכומים, הגישה התובעת בקשה להגשת ראיה נוספת - תדפיס מהמערכת הממוחשבת שלה המוכיח כי הנתבע העביר פרויקט של התובעת לידי הנתבעת 3 בטרם התפטר. הנתבע 1 התנגד לבקשה וטען כי הגשת התדפיס פוגעת בפרטיותו מבלי שניתנה הסכמתו לכך. כמו כן אמינות התדפיס עצמו מוטלת בספק.

2. בהחלטה מיום 13.1.14, שניתנה לאחר שמיעת ראיות בדבר מהות הראיה ואופי תיבות הדואר האלקטרוניות אצל התובעת על פי הכללים שנקבעו בע"ע 312/08 טלי איסקוב ענבר ואח' נ' מדינת ישראל ואח' (ניתן ביום 8.2.11), נקבע כי מדובר בתיבת דואר פומבית וכי מי שמנהל תכתובות אישיות ופרטיות בתיבה זו, מוותר מראש על זכותו לפרטיות. משכך, יש לייחס לנתבע 1 הסכמה מכללא למדיניות שנהגה אצל הנתבעת בדבר תיבות דואר פתוחות, ומתוך כך הסכמה לחשיפת תכתובת אישית שהתנהלה בתיבה זו. באשר לאמינות התצהיר נקבע כי התובעת תגיש תצהיר בדבר נסיבות מציאת התדפיס והנתבעים יהיו רשאים לחקור את המצהיר על כך.

3. הנתבעים הגישו ערעור על החלטה זו לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, ושם ניתן פסק דין בהסכמה (עע 4460-02-14) כמפורט להלן:

"בנסיבות המקרה שבפנינו, שאלת הגשת המסמך תוחזר לבית הדין האזורי בהיבט שלא נבחן על ידו כלל, למרות שנטען בצורה מסוימת על ידי ב"כ המערער והכוונה לשאלה האם ניתן בשלב של סיום העדויות להגיש את המסמך, למרות שהיה ברשותה של המשיבה 1 מתחילתו של ההליך ולא צורף לא לכתב התביעה ולא לתצהיר העדות הראשית.

אשר לטענה של הגנת הפרטיות – טענה זו לא תהווה חסם להגשת המסמך, אלא בית הדין האזורי יבחן את המסמך, בין היתר לאור הטענות בדבר הגנת הפרטיות, לצורך מבחני המשקל והמהימנות של המסמך שייבחנו במסגרת ההליך כולו" (ההדגשה במקור- ד.פ.).

נוכח האמור התבקשו הצדדים לטעון את טענותיהם, והחלטה זו ניתנת על יסוד טענות אלה.

4. הנתבעים טוענים כי התדפיס היה ברשותה של התובעת מתחילת ההליך בשנת 2010 (סעיף 2 לתשובה לערעור). אף על פי כן, התובעת לא טרחה להציגו, והמתינה עד לסיום שלב ההוכחות. שיהוי זה אינו סביר ומשכך אין מקום להתיר את הגשת הראיה בשלב זה. מוסיפים הנתבעים כי לנוכח הזמן הרב שחלף מאז שנוצרה הראיה (בשנת 2010 או קודם לכן) אמינותה מוטלת בספק, ויתכן שהנתבעת שינתה את הכתוב בה. עוד נטען כי הראיה פוגעת בפרטיותו של הנתבע 1.

התובעת טוענת מנגד כי הנתבע וב"כ ידעו כל העת על קיומה של הראיה שבמחלוקת, אף על פי כן לא ביקשו לראותה. יתר על כן, נתבע 1 לא הכחיש כי לפני שעבר לעבוד אצל הנתבעת 2 התכתב עמה בנוגע להעברת הפרויקט. על כן לא חל, לטענת התובעת, שיהוי בהגשת המסמך. מכל מקום, מדובר במסמך מרכזי ורלבנטי למחלוקת עד מאד. בעקבות עדויות הנתבעים התבררה חשיבותו ולפיכך רק בשלב מאוחר התבקשה הגשתו. עוד ציינה התובעת כי טענת השיהוי הועלתה לראשונה בבית הדין הארצי.

5. בתי הדין לעבודה נוהגים בסלחנות בכל הנוגע לסדרי דין והתירו הגשת ראיות באיחור תוך חיוב המבקש בהוצאות הצד שכנגד, ובלבד שבכוחה של הראיה החדשה לשפוך אור על השאלות השנויות במחלוקת (ברע (ארצי) 178/05 ד"ר דוד מנלה - מדע קום תקשורת (1994) בע"מ ואח', ניתן ביום 20.3.05). זאת בכפוף לאינטרסים לגיטימיים של צדדים אחרים לדיון ואינטרס הציבור ליעילות הדיון (ברע (ארצי) 18438/01/13 מטיילי נהורה בע"מ נגד דוד דבורה, ניתן ביום 16.1.13). נסכם, אם כן, המגמה הינה לאפשר הגשת ראיות באיחור.

6. בענייננו, נראה כי אין מחלוקת כי התדפיס היה בידי התובעת כל העת (סעיף 2 לתגובתה לערעור) אך היא בחרה שלא להגישו עד לתום שלב הראיות. לטענתה רק לאחר שנשמעו עדויות הנתבעים התבררה חשיבותו (סעיף 11 לטיעוני התובעת מיום 22.12.14). מדובר אכן בהשתהות בלתי מוסברת, שכן כבר בתחילת ההליך היתה שנויה מחלוקת בין הצדדים בשאלה אם הנתבע 1 גרם להעברת פרויקט של התובעת לנתבעת 2 (ראו למשל פרוטוקול הדיון מיום 7.4.10 בע' 7-8).

עם זאת גם התנהלות הנתבעים מעוררת תמיהות. הדיון בעניין הגשת הראיה, שבעקבותיו ניתנה ההחלטה מיום 13.1.14, התמקד בשאלת הזכות לפרטיות של הנתבע 1. הנתבעים לא העלו כלל את טענת השיהוי ולא הלינו על המועד בו בחרה התובעת להציג את הראיה. כך עולה גם מהחלטת בית הדין הארצי. הנתבעים לא הבהירו מדוע לא הועלתה הטענה קודם לכן אף שמדובר בטענה כבדת משקל. על כן מקובלת עלי טענת התובעת כי טענת השיהוי הועלתה לראשונה בבית הדין הארצי ולאחר שהתברר לנתבעים כי הטענה בדבר הפגיעה בפרטיותם נדחתה.

בנסיבות אלה סבורני כי שיהוי בלבד אין בו כדי למנוע את הגשת הראיה.

7. מוסיפים הנתבעים כי על פי הוראות ההסכם הקיבוצי הכללי משנת 2008 שנחתם בין ההסתדרות הכללית לבין לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים, רשאי מעביד לעיין בדוא"ל במחשב ובאינטרנט של העובד תוך פרק זמן סביר ובהסכמה מפורשת של העובד (סעיף 3ד). הנתבעים טוענים כי הסכמה מפורשת לא ניתנה כלל וכי הוצאת דוא"ל וחומר ממחשבו האישי של התובע בחלוף שלוש שנים אינו מהווה זמן סביר. כמו כן לטענתם דיני העבודה מטילים על המעביד חובת "התנהגות מוגברת" ובה לא עמדה התובעת. זאת ועוד, כך נטען, בחלוף למעלה משלוש שנים לא ניתן להתחקות אחר אופן הוצאת הראיה והפקתה.

8. בהחלטה מיום 13.1.14 נדונה בהרחבה שאלת סיווגה של תיבת הדואר ונקבע כי מדובר בתיבת דואר שהיתה פתוחה לכל דיכפין, וניתנה לכך הסכמת הנתבע 1 מכללא. משכך, אין מקום להוסיף ולדון בטענת הנתבע כי לא התקבלה הסכמתו המפורשת. באשר לטענה בדבר "זמן סביר": השאלה מתי הוצאה הראיה ממחשבו של הנתבע הינה שאלה עובדתית, וזו תתברר בתצהיר התובעת כאמור בהחלטה מיום 13.1.14. אמינותה הראיה ומשקלה ייקבעו על פי הנסיבות העובדתיות שיתבררו לגביה, ובכלל זה השיהוי בהגשתה, אולם אין בכך בכדי למנוע את הגשתה מלכתחילה בעיקר משום הרלבנטיות שלה למחלוקת בין הצדדים.

9. בהחלטת בית הדין הארצי נאמר כי על בית הדין לדון בין היתר גם בטענה בדבר הפגיעה בפרטיותו של הנתבע 1 מחשיפת התדפיס. טענה זו נדונה בהרחבה בהחלטה מיום 13.1.14. עיינתי בטיעוני הנתבע ומצאתי כי הועלתה טענה אחת חדשה בעניין זה. הנתבע 1 טוען כי חשיפת התדפיס לאחר שלוש שנים מהווה "חדירה בלתי לגיטימית לפרטיותו של הנתבע באופן מתמשך על פני שלוש שנים". טענה זו אינה ברורה. הנתבעים טוענים כי הראיה היתה בידי התובעת עוד בשנת 2010 (סעיף 4), דהיינו- אם אכן היתה פגיעה בפרטיות- הרי שזו ארעה בזמן מוגדר- בעת הוצאת התדפיס. לא הובהר מהי אותה פגיעה מתמשכת ומתי ארעה.

10. הצבת השיקולים השונים שפורטו לעיל אלה מול אלה – השיהוי בהגשת הראיה והפגיעה הנטענת בפרטיות הנתבע 1 אל מול חשיבותה של הראיה והרלבנטיות שלה לבירור המחלוקת בין הצדדים - מביאני למסקנה כי יש להתיר את הגשת הראיה למרות השיהוי הרב בהגשתה. ראיה זו, בתוך מכלול חומר הראיות בתיק זה, תסייע להבהרת התמונה העובדתית ולבירור האמת.

התובעת תמציא, בתוך 10 ימים, לבית הדין וישירות לצד שכנגד את התדפיס בצירוף תצהיר המפרט את נסיבות מציאתו תוך פירוט התאריכים הרלבנטיים לעניין.

הנתבעים יודיעו, תוך 15 יום האם הם מבקשים לחקור את המצהיר, להגיש תצהיר מטעמם או כל הודעה אחרת רלבנטית לעניין.

הוצאות בקשה זו יילקחו בחשבון עם סיום ההליך ובהתאם לתוצאה.

ניתנה היום, כ"ג טבת תשע"ה, 14 ינואר 2015, בהעדר הצדדים.