לפני: כב' השופטת יעל אנגלברג שהם

הכרעת דין

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו העסקה של 14 עובדים מבלי שהעמיד לשימושם מגורים הולמים, ומבלי שמסר בידיהם פירוט שכר העבודה והסכומים שנוכו משכרם, וזאת בניגוד להוראות סעיפים 2(ב)(4) ו-2(ב)(7) לחוק עובדים זרים, התשנ"א-1991 (להלן - "חוק עובדים זרים").

האישום

1. הנאשם חקלאי ובעלים של משק חקלאי 77 במושב תקומה (להלן - "האתר"). על פי הנטען בכתב האישום המתוקן (מיום 14.2.11), ביום 22.1.06 במהלך ביקורת שערכו מפקחי התמ"ת נמצאו במשקו של הנאשם 14 עובדים שאינם תושבי ישראל או אזרחיה, אשר הועסקו על ידי הנאשם באותה העת בשטיפה ומיון ירקות, וזאת מבלי שהעמיד לשימושם של 11 מהם מגורים הולמים ומבלי שמסר בידי כל העובדים פירוט שכר העבודה והסכומים שנוכו משכרם. בגין עובדות אלה יוחסו לנאשם עבירות לפי הוראות סעיפים 2(ב)(4) ו-2(ב)(7) לחוק עובדים זרים.

על הנאשם הוטל קנס מנהלי, וכתב האישום הוגש בעקבות בקשתו להישפט.

2. הנאשם הודה כי הוא בעליו של האתר, כי עסק בחקלאות וכי העסיק עובדים זרים בעבודות חקלאיות, ואולם כפר בעבירות המיוחסות לו.

הראיות

3. מטעם המאשימה העידו מפקחי המאשימה, מר שמעון זגזג (להלן - "מר זגזג") ומר ירון הלפגוט (להלן - "מר הלפגוט").

המאשימה הגישה תעודות עובד ציבור לגבי העובדים נשוא כתב האישום (ת/1-ת/14), דו"ח תיאור מקרה מיום 21.1.06 (ת/15), טופס רשימת עובדים (ת/16(1)-ת/16(2)), תיאור מקרה/מגורים מיום 21.1.06 (ת/17), "שרטוט" שנערך בכדי להמחיש את תנאי המגורים (ת/18), תמונות מגורי העובדים (ת/19), דו"ח ביקורת מגורי עובדים (ת/20), דרישה להמצאת מסמכים (ת/21), זימון לחקירה (ת/22), אישור תפיסת מסמכים (ת/23), תיקי עובדים (ת/24(1)-ת/24(14)), חקירת נאשם מיום 22.1.06 (ת/25), פרטי מרשם האוכלוסין של הנאשם (ת/26), תיאור מקרה ביקורת חוזרת מיום 25.1.06 (ת/27), טופס גביית עדות נאשם מיום 2.2.06 (ת/28), מכתב מאת זהבה ורמי טרבלסי למשרד העבודה והרווחה (ת/29), תצהיר הנאשם (ת/30) ופירוט משכורות ל-17 עובדים (ת/31).

4. מטעם הנאשם העידו הוא עצמו ומפקח לשעבר של המאשימה, מר אבי ישראלי (להלן - "מר ישראלי"). כן הוגשו תמונה שצילם הנאשם (נ/1), דרישות להמצאת מסמכים (נ/2-נ/3), כתב אישום בתיק 2446-09-10 (נ/4) ופרוטוקולים (נ/5-נ/6).

טענות הצדדים

5. לטענת המאשימה, יש בראיות ובעדויות שהובאו מטעמה כדי להרים את הנטל המוטל עליה להוכיח את היסודות הנדרשים ביחס לשתי העבירות נשוא כתב האישום.

6. לטענת הנאשם, יש לזכותו מכל העבירות בכתב האישום, בשל פגמים חמורים שנפלו לכל אורך ההליך, החל ממועד הביקורת ועד לסופו של ההליך בבית הדין, הכוללים: מחדלי חקירה, כשלים לוגיים, כשלים ראייתיים ופערים עובדתיים בין העובדות הנטענות בכתב האישום, לבין הממצאים העובדתיים שהוצגו על ידי המאשימה וראיות ההזמה שהציג הנאשם.

הנאשם טען, כי נערכה במשקו ביקורת קודמת שהסתיימה ללא ממצאים, כאשר כשבועיים לפני הביקורת נשוא כתב האישום ובעקבות הביקורת הקודמת, קיבל דרישה לתשלום קנס בסך של 50,000 ₪ בגין תלושי שכר. לדבריו, פנה לממונה אצל המאשימה, מר רפי מזרחי, במכתב שבו ציין כי הביקורת נמצאה תקינה והוא מבקש להישפט, ומספר ימים לאחר מכן התייצבו אצלו מפקחי המאשימה לעריכת ביקורת יזומה, היא הביקורת נשוא כתב האישום. לדבריו, נפל קורבן למאבק אישי בין מפקחים, כאשר הממונה ביקש להוכיח למפקח אחר כי לא ניתן לצאת מביקורת ללא ממצאים (עמ' 26 לפרוטוקול).

7. לגופה של הביקורת טען הנאשם באופן כללי, כי השרטוט/תרשים עליו נסמכת המאשימה (ת/18) אינו משקף את הדברים כהוויתם; כי התמונות (ת/19) צולמו באופן מגמתי וכי חתם על דו"ח הביקורת (ת/20) מתוך חשש כי יכעיס את המפקחים והעובדים ילקחו ממנו, דבר העשוי להביאו לידי פשיטת רגל. על כן, לדבריו, אין לסמוך על דו"ח זה.

הכרעה

8. כאמור, המאשימה הציגה תרשים שנערך על-ידי המפקחים במעמד הביקורת (ת/18), כדלקמן:

9. באשר לטענת הנאשם כי התרשים אינו משקף את המציאות, אין לקבל טענה זו באופן גורף. אכן, התרשמותי היא כי התרשים אינו מדויק ועל כן, ככל שהתרשים מהווה את הבסיס העובדתי היחיד לטענות המאשימה, לא מצאתי להסתמך עליו. אך ככל שלדברים נמצאו תימוכין בראיות נוספות (לרבות מהימנות עדות הנאשם), ניתן לדבר משקל מתאים.

10. מטעם הנאשם, כאמור, העיד מר ישראלי, אשר שימש כמפקח המאשימה בשנים הרלוונטיות. מעדותו של מר ישראלי עולות טענות קשות כנגד התנהלות המאשימה בטיפולה בעניינים שבתחום אחריותה ובאשר לשיקולים שהובילו להגשת כתב האישום בתיק זה. כאמור, הטענות אינן פשוטות ואיני סבורה כי המקום לבחון את הדברים הוא בהכרח במסגרת הליך זה ובמיוחד לאור העובדה כי בהליך דנן, האנשים שאליהם מופנות הטענות, אינם צד לדיון. ואולם ככל שהדברים נוגעים לאישום כנגד הנאשם, ידונו הדברים לגופם.

11. בסופו של יום, שקלתי את טענות הצדדים, חזרתי ועיינתי בעדויות ובמוצגים ובאתי לכלל מסקנה, כי יש להרשיע את הנאשם בעבירות המיוחסות לו, כפי שיפורט להלן.

להלן יידונו העבירות לגופן.

א. אי העמדת מגורים הולמים

א.1. טענות הצדדים

12. לטענת המאשימה, אין חולק כי הביקורת בוצעה באתר שבבעלותו של הנאשם ואין מחלוקת ביחס לזהות העובדים שהועסקו על ידי הנאשם. לעמדתה, המגורים שנבדקו על ידי מפקחיה, בנוכחות הנאשם ואחד העובדים (ת/17), שימשו למגורי 12 עובדים וממצאי הביקורת מעידים כי מגורים אלה לא עמדו בדרישות החוק. לדבריה הליקויים היו כדלקמן:

א. אין גישה נאותה למבנה - הגישה היא מתוך בית האריזה.

ב. אין הפרדת גדר.

ג. שטח המגורים בחדרים E ו-D פחות מ-8 מ"ר לזוג.

ד. אין ארונות אישיים (פרט לחדר C).

ה. שטח מטבח עבור עובד - אינו עומד בתקן.

ו. אין די כיורים במטבח.

ז. אין ארונות אחסון.

ח. אין די מקררים.

ט. אין ניקיון במטבח.

י. אין ניקיון בשירותים.

יא. אין די מים חמים במקלחות.

יב. אין ניקיון במקלחות.

יג. תברואה לקויה.

יד. המבנה וסביבתו אינו מתוחזק.

טו. אין הוראות שימוש והדרכה בדבר תברואה, תחזוקה ובטיחות.

13. הנאשם לא הכחיש כי 14 העובדים שפורטו בכתב האישום הועסקו על ידו, אלא שלדבריו, המגורים שאותם בדקו מפקחי המאשימה לא היוו את מגורי כל העובדים וכי במקום התגוררו 10 עובדים בלבד.

14. עוד טען הנאשם, כי אין יסוד לליקויים הנטענים על ידי המאשימה. לטענתו, ביום 3.11.04 בוצעה ביקורת במשקו (להלן: "הביקורת הראשונה") שבסופה הושתו עליו קנסות מנהליים בשל ביצוע עבירה לכאורה של אי עריכת חוזה העסקה עם העובדים, ובסופו של יום חזרה בה המאשימה מן האישום וכתב האישום שהוגש בגינו בוטל. כשנה לאחר מכן, ביום 22.1.06 נערכה ביקורת נוספת (להלן: "הביקורת השנייה"), היא הביקורת נשוא כתב האישום דנן. בעקבות ביקורת זו, נטען כלפי הנאשם כי ביצע לכאורה שתי עבירות. האחת, אי העמדת מגורים הולמים לרשות העובדים והשנייה, אי מסירת פרטי שכר לעובדים.

לדברי הנאשם, מעדותו של מר ישראלי, אשר שימש בעבר כמפקח מטעם המאשימה, נבדקו במסגרת הביקורת הראשונה מגורי העובדים, כאשר הביקורת העלתה ממצאים לתיקון, אשר תוקנו על ידי הנאשם, כאשר אף לא אחד מהליקויים הצדיק השתת קנס מנהלי על הנאשם. הנאשם טען, כי יש לייחס מהימנות לדברי מר ישראלי על רקע העובדה שהוא מעיד חדשות לבקרים מטעם המאשימה עצמה, ומכאן שיש לראות בו כעד המהימן גם עליה.

15. הנאשם טוען, כי מעדותו של מר ישראלי ניתן ללמוד כי הנאשם הסתמך על תוצאות הביקורת הראשונה, ממצאיה והתיקונים שערך בעקבותיה לגופה של עבירה. לטענת הנאשם, לא הוכיחה המאשימה את קיומו של היסוד העובדתי של העבירה ואת הליקויים הלכאוריים שלהם היא טוענת. עוד טוען הנאשם, כי לאור עדותו של מר ישראלי, יש לקבוע אף כי הוא נעדר את היסוד הנפשי הנדרש לביצוע עבירה זו, ומכל מקום, לא הוכיחה המאשימה את היסוד הנפשי לקיומה של עבירה זו. הנאשם מוסיף וטוען, כי על אף העובדה שהמאשימה ביקשה להעיד עדים נוספים כעדי הזמה, החליטה בהמשך לוותר עליהם וכי גם בכך יש כדי לתמוך באמיתות גרסתו של מר ישראלי.

עוד טען הנאשם, כי הביקורת שנערכה על ידי מר ישראלי הייתה תקינה, אך הוא שיפר את התנאים והודיע כי יפנה את המשרדים ויעביר את העובדים לעוד שני חדרים גדולים, בהתאם לאישורי בנייה שיקבל, וזאת לא מתוך שהסכים לממצאי הביקורת, אלא מתוך שחשש שעימות עם החוקרים יביא להוצאת העובדים מהמשק, דבר היכול להביאו לפשיטת רגל (עמ' 36 שורות 1-2 לפרוטוקול).

16. הנאשם מוסיף וטוען, כי ההחלטה על העמדתו לדין בעבירה זו, חורגת בבירור ממתחם הסבירות, התנהלות המאשימה אל מול הנאשם בלתי הוגנת וחסרת תום לב, ומשכך יש מקום לזכותו מחמת הגנה מן הצדק. לדבריו, לא הייתה כל הצדקה חוקית ו/או אחרת להשית על הנאשם קנסות מנהליים בגין עבירה זו וכך גם עולה מעדותו של מר ישראלי עצמו באשר להתנהלות מפקחי המאשימה.

א.2. הליקויים

17. הוראות סעיף 2(ב)(4) לחוק עובדים זרים קובעות את חובתו של מעסיק להעמיד לשימושם של עובדיו הזרים, מגורים הולמים על פי הוראות סעיף 1ה לחוק זה. תקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (מגורים הולמים), התש"ס-2000 (להלן - "התקנות") קובעות את התנאים שבהם צריך לעמוד מבנה מגורים על מנת להיחשב כמגורים הולמים על פי הוראת סעיף 1ה לחוק עובדים זרים. לטענת המאשימה, המגורים שסיפק הנאשם לעובדיו, לא עמדו בתנאים אלה.

א.2.א. מספר העובדים

18. המאשימה טענה, כי המגורים שימשו ל-12 עובדים, ואילו הנאשם טען בעדותו כי המגורים שאותם בדקו מפקחי המאשימה שימשו למגורי 10 עובדים בלבד.

הנאשם טען, כי בעת עריכת הביקורת לא העלה את עניין כמות העובדים מאחר והוא לא נשאל בעניין זה דבר ואף העובדים לא נחקרו בעניין זה. עוד טען הנאשם, כי בכתב האישום נרשמו 14 עובדים, אך בעניין המגורים התייחסו המפקחים ל-12 עובדים בלבד. לדבריו, המפקחים לא ידעו להשיב על השאלה - כיצד הסיקו שהמגורים משמשים ל-12 עובדים?

19. עיינתי בטענות הצדדים ובסופו של דבר לא מצאתי לקבל את טענת המאשימה. הנאשם לא חלק על כך כי במבנה המגורים היו 12 מיטות. קביעה זו מבוססת בין היתר על תרשים שערכו המפקחים והמציין כי במבנה יש 12 מיטות. בסיכומיו טען הנאשם כי המאשימה פירטה בכתב האישום 11 עובדים בלבד וכי לא ניתן להסיק ממספר המיטות דבר שכן אלה שימשו לישיבה ו/או לאירוח חברים של העובדים בסופי שבוע וכי טענת המאשימה אינה נתמכת בכל ראיה שהיא משלא חקרה את העובדים עצמם.

20. לטענת המאשימה בסיכומיה, הודה הנאשם בחקירתו הנגדית כי המבנה שימש למגוריהם של 12 עובדים. אין לקבל טענה זו. בעדותו השיב התובע בזו הלשון:

"ש. כמה עובדים גרו במבנה?

ת. באותה תקופה היו 12 שלי. 10 גרו במבנה אחד עוד שניים היו גרים עם עוד זוג שלי במבנה נוסף" (עמ' 36 שורות 6-7 לפרוטוקול).

גם בחקירתו הראשית טען הנאשם, כי בכל חדר התגורר עובד אחד בלבד (עמ' 27 שורה 29 לפרוטוקול) וכי קיים מבנה נוסף אשר שימש 4 עובדים (עמ' 28 שורה 25 לפרוטוקול). טענה זו הועלתה לראשונה במסגרת עדותו בבית הדין ועל פניה היא בבחינת עדות כבושה. הנאשם לא הציג בפני המפקחים בשום שלב כי קיים לטענתו מבנה נוסף המשמש למגורי העובדים וכי יש לכללו בבחינת ממצאי הביקורת.

כך גם, משנחקר הנאשם על ידי המאשימה ביום 22.1.06 וביום 2.2.06, ציין בשתי הפעמים כי הוא מעסיק 12 עובדים. גם בהתייחס לביקורת המגורים מציין הנאשם כי הוא יפנה משרדים ויעביר עובדים אליהם (ת/25 עמ' 3 שורה 4) ובהמשך ציין כי "נבנה חדר חדש" (ת/28 עמ' 2 שורה 18).

21. עם זאת, המאשימה בחרה שלא לבדוק מי העובדים המתגוררים במקום (עמ' 17 שורות 11-12 לפרוטוקול) ובסופו של יום בכתב האישום טענה כי רק 11 עובדים מתגוררים במבנה ולא ברור מי מהם. הספק בעניין זה פועל לטובתו של הנאשם ולא מצאתי כי המאשימה הרימה את הנטל להוכיח כי במקום התגוררו יותר מ-10 עובדים.

א.2.ב. הגישה למבנה והפרדה בגדר

22. לטענת המאשימה, הגישה אל מבנה המגורים נעשית מתוך בית האריזה, אשר אזור המגורים משולב בו, וזאת בניגוד לתקנה 3(א) לתקנות, המורה כי: "למבנה תהיה גישה נאותה" ולתקנה 3(ב) לתקנות, הקובעת כי: "מבנה הנמצא במקום ביצוע העבודה יופרד ממנו בגדר".

23. הנאשם לא כפר בטענה כי מדובר במבנה משולב. לטענתו, אין כל איסור לקיומו של מבנה המשלב את בית האריזה עם מגורי העובדים. להיפך, המחוקק שהבין שזו המציאות הרווחת, הקפיד לציין כי יש לבצע הפרדה מינימאלית באמצעות גדר.

24. באשר לגישה למבנה - טען הנאשם, כי כעולה מהתרשים והביקורת, למגורי העובדים יש שתי כניסות, כאשר אחת מהן (A) היא חיצונית למבנה המשולב והשנייה (Hׂ) היא מתוך לובי משותף עם בית האריזה. מכאן, לדבריו, שהכניסה לחדר A מהווה גישה נאותה למגורים. זאת ועוד, הכניסה לחדרH היא מתוך לובי המבנה המשותף ולא מתוך בית האריזה עצמו, כאשר קיים קיר מפריד בין בית האריזה למגורי העובדים. טענת הנאשם בהקשר זה היא כי לא ניתן להסתמך על תיאור המקרה (ת/17) ועל השרטוט (ת/18), בהיותם לוקים בחסר ואינם מדויקים.

25. אין לקבל את דברי הנאשם כהווייתם. עיון בשרטוט מעלה כי הכניסה לחדר A היא אמנם חיצונית לבית האריזה אך חדר A משמש למגורי 3 עובדים ואין ממנו גישה ישירה ליתר המבנה. על מנת להגיע למטבח או לשירותים, על העובד לצאת מהחדר ולהיכנס למבנה דרך חדר H. הנאשם לא טען אחרת. מכאן למעשה, קיימת כניסה אחת בלבד למבנה והיא לחדר H.

באשר לכניסה לחדר H, זו נעשית מתוך שטח שבו (כעולה מהרישום על גבי התרשים ת/18) נצפו העובדים פורקים ארגזים. לטענת הנאשם, שטח זה אינו שייך לבית האריזה, אלא מהווה לובי שממנו יוצאת, לכיוון מערב, כניסה לבית האריזה ולכיוון מזרח כניסה למגורים. באשר לפריקת הארגזים טען הנאשם כי מדובר באוכל של העובדים, בצל או תפוחי אדמה.

אין לקבל את טענות הנאשם. משאין חולק כי הארגזים נפרקו בפתח בית האריזה (גם לגרסת הנאשם), הנטל להוכיח כי הארגזים שהעובדים פרקו היו לשימושם האישי, מוטל על הטוען לכך. הנאשם לא הרים נטל זה.

26. באשר לקיומה של גדר - לטענת המאשימה, אין גדר מפרידה בין אזור המגורים לבין אתר העבודה וזאת בניגוד לתקנה 3(ב) לתקנות. לדברי הנאשם, חוצץ בין בית האריזה למגורים קיר ממשי שהוא עדיף על הגדר הנדרשת על פי התקנות. הנאשם מפנה לתצהירו (ת/30) שם ציין מפורשות כי "נבנה קיר נוסף להפרדה בין שטח המגורים לבית האריזה" (סעיף 3.10 לתצהיר), היינו לדבריו, קיר אחד היה קיים כבר בעת הביקורת. הנאשם מפנה גם לשרטוט (ת/18) ולתמונות (ת/19 - תמונה 10) שבהם לדבריו, ניתן להבחין בקיר המבדיל.

אין לקבל את טענת הנאשם. הנאשם מפנה לקיומו של קיר מפריד בין חלל המגורים לחלל לובי הכניסה לבית האריזה. דרישת התקנות לקיומה של גדר מפרידה אינה באה במקום קיר המבנה שבו מתגוררים העובדים אלא בנוסף לו, והמטרה היא שמתחם המגורים (להבדיל מהמבנה עצמו) המצוי במקום העבודה, יופרד בגדר. העיקרון העומד ביסוד הדברים הוא שהמחוקק ביקש להפריד בין מתחם העבודה למתחם המגורים, על מנת ליצור נתק בין העבודה לבין חייהם הפרטיים של העובדים ושעות הפנאי שלהם. אין הדבר כך במקרה שבפני, כאשר הכניסה למגורים נעשית מתוך שטח מקורה, בכניסה לבית האריזה, ועולה בבירור (גם לגרסת הנאשם) כי לא קיימת הפרדה אמיתית בין השניים.

27. בעניין זה אוסיף, כי המאשימה הציגה תמונות ותרשים לתמיכה בגרסתה. הנאשם מצידו, על אף טענתו כי התמונות מגמתיות והתרשים אינו משקף מציאות, בחר להציג תמונה אחת בלבד ולא הציג כל ראיה אחרת התומכת בטענותיו. אמנם, הנטל להוכיח את ההאשמות מוטל על כתפי התביעה, אך משזו הציגה ראיות מהימנות, שלא נסתרו, אין מקום לדחותן.

אשר על כן, לא מצאתי כי הנאשם סתר את גרסת המאשימה, שלפיה הכניסה למתחם המגורים נעשתה מתוך בית האריזה ודין טענה זו להתקבל.

א.2.ג חריגה בשטח לינה

28. המאשימה טענה, כי על פי מדידותיה שטח המגורים בחדרים D ו-E עומד על 7.65 מ"ר, שהוא פחות מ-8 מטר כנדרש לזוג ובניגוד לתקנה 4(א) לתקנות הקובעת כי:

"(א) שטח הלינה של כל עובד לא יפחת מן השטח הקבוע בתוספת; בחישוב השטח האמור לא יבואו: חדרי שירותים, חדר מקלחת, מטבח, חדר אוכל, חדר ארונות או ארונות קיר.

(ב) בלי לגרוע מהוראות תקנת משנה (א), לא ישוכנו בחדר אחד יותר משישה אנשים; לכל עובד יהיו מיטה נפרדת וכלי מיטה שיכללו: מזרן, כרית, סדין, ציפוי לשמיכה ולכרית ושמיכת צמר, לפי הענין".

ובתוספת לחוק נקבע לעניין תקנה 4(א) כי:

"שטח מקום לינה - 4 מטרים רבועים".

29. לטענת הנאשם, מסקנת המאשימה מבוססת על הנחתה השגויה שבכל חדר מתגוררים שני עובדים, הנחה שאין לה כל בסיס ראייתי ו/או עובדתי (עמ' 27 לפרוטוקול). עוד טען הנאשם, כי לא נמדד שטח החדר כולל הארונות שלא היו ארונות קיר אלא ארונות ניידים.

30. לא ברור מהיכן נוטל הנאשם את טענתו, שלפיה נמדד החדר ללא ארונות. בתרשים לא מצוינים ארונות בחדרים D-E ואולם מצוינות מידות החדר המלא. משכך, אין יסוד לטענתו זו ודינה להידחות. עם זאת, כאמור לא נסתרה טענת הנאשם כי בכל אחד מחדרים אלה התגורר עובד אחד בלבד. כפי שצוין לעיל, המאשימה בחרה שלא לבדוק מי העובדים המתגוררים במקום (עמ' 17 שורות 11-12 לפרוטוקול) ומשכך, לא הרימה את הנטל להוכיח כי לא עמד שטח מגורים מספיק לכל עובד.

31. הנאשם הוסיף וטען, כי גם אם תתקבל גרסת המאשימה, שלפיה בכל אחד מהחדרים E ו-D התגוררו שני עובדים, הרי שממצאי הבדיקה מוכיחים כי מדובר בביקורת יזומה שממצאיה ידועים מראש, ומחסור של 40 ס"מ יכול להיגרם כתוצאה מטעות בבדיקה. בעניין זה אוסיף, כי לו היה מדובר בליקוי היחיד, יתכן והיה טעם בטענת הנאשם. לאור העובדה כי אין מדובר בליקוי יחיד, אלא בדברים מצטברים, היה מקום שהמאשימה תציין האמור תוך מתן משקל מתאים.

א.2.ד. העדר קיומם של ארונות אישיים

32. לטענת המאשימה, למעט בחדרC , אין במבנה המגורים ארונות אישיים, וזאת בניגוד לתקנה 4(ג) לתקנות. המאשימה טענה, כי עובדה זו אילצה את העובדים לאלתר פתרונות אחסון.

תקנה 4(ג) לתקנות קובעת כי:

"לכל עובד יהיה ארון בגדים או תא נפרד בארון בגדים שנפחו לא יפחת מן הקבוע בתוספת; לארון יהיה מנגנון נעילה".

ובתוספת לחוק נקבע לעניין תקנה 4(ג) כי:

"נפח תא בארון בגדים - 0.5 מטרים מעוקבים".

33. לטענת הנאשם, גרסת המאשימה אינה עולה בקנה אחד עם רישומיה לעניין קיומם של ארונות בחדריםE ו-C (ת/17; ועדות מר הלפגוט, עמ' 17 לפרוטוקול שורות 27-29). לדברי הנאשם, משהודה המפקח כי לא מדד את הארונות, לא ניתן לקבוע שהנאשם לא סיפק לכל עובד תא ארון בנפח הנדרש לתקנות.

באשר ל"פתרונות האחסון" ו"תליית הבגדים על הקולבים" העיד הנאשם, כי הוא אינו אחראי לסדר הפנימי של העובדים, וכי התמונות צולמו באופן חלקי ומגמתי שאינו מאיין את קיומו של ארון בחדר.

34. עיון ב-ת/19 (תמונה 2) מעלה, כי בחדרE קיים ארון והצדק עם הנאשם בטענתו כי משהודה המפקח בעדותו שקיימים ארונות בחדר C-E ומשאלה לא נמדדו (עמ' 18 שורה 1-2) לא ניתן לקבוע כי לא קיימים ארונות במידה מספקת.

35. באשר לקיומו של מנגנון נעילה - הנאשם טען, כי המועד הקובע לבדיקה האם סיפק לעובדים מנגנוני נעילה, הוא מועד המסירה של המגורים לעובדים, שכן אין הוא נדרש לוודא כל העת כי המנעולים מצויים בשימוש בפועל אצל העובדים. לדבריו, סיפק לעובדים מנעולים תלויים (עמ' 28 לפרוטוקול). גרסת הנאשם לא נסתרה. איש לא חקר את העובדים בעניין זה ובפני בית הדין לא הוצג צילום צידו הקדמי של הארון הגדול (בחדר C), על מנת שניתן יהא להיווכח האם ניתנים דלתות הארון לנעילה. משכך, לא מצאתי כי המאשימה הרימה את הנטל להוכיח טענותיה בעניין זה.

א.2.ה. המטבח

36. לטענת המאשימה, הנאשם לא עמד בדרישות התקנות לעניין שטח המטבח ויתר הדרישות הנוגעות לתכולת המטבח.

תקנות 5-6 לתקנות קובעת כי:

"5. (א) בכל מבנה יהיה מטבח ששטחו מתאים למספר העובדים המשתמשים בו ושלא יפחת מהשטח הקבוע לענינו בתוספת.

תקנה 5 לתקנות קובעת כי

(ב) במטבח יהיו -

(1) כיור אחד לפחות לכל שמונה עובדים עם אספקת מים חמים וקרים;

(2) משטח עבודה וארונות אחסון;

(3) חיפוי קירות מחרסינה או קרמיקה מעל הכיור;

(4) מערכת כירים אחת לפחות לכל שמונה עובדים;

(5) כלי אוכל במספר ובגודל הנדרש, לפי מספר העובדים המתגוררים במבנה;

(6) מקרר לאחסון מזון ובו נפח שאינו פחות מן הקבוע בתוספת;

(7) מכלים בעלי מכסה תקין העשויים מחומר קשיח לאחסון אשפת המטבח.

6. (א) במבנה יהיה חדר או מקום אחר שהוקצה לאכילה

(להלן - חדר אוכל).

(ב) בחדר האוכל יוקצה לכל עובד שטח שלא יפחת מן הקבוע בתוספת.

(ג) שולחנות חדר האוכל יהיו מצופים בחומר הניתן לשטיפה.

(ד) לכל עובד יהיה מקום ישיבה נפרד.

(ה) לא ישמש חדר אוכל לשינה ולא ישמש חדר שינה כחדר אוכל".

ובתוספת לחוק נקבע לעניין תקנות 5(א), 5(ב)(6) ו-6(א) כי:

"שטח למטבח - 4 מטרים רבועים

נפח יחידת קירור - 80 ליטרים לכל עובד המתגורר במבנה

שטח חדר אוכל - 1.5 מטר רבוע לכל עובד המתגורר במבנה".

37. שטח המטבח - לטענת המאשימה, המטבח בנוי באופן צר ומידותיו הן בשיעור של 13.9 מ"ר סך הכל, כאשר אמת המידה הנדרשת בתקנות עומדת על 4 מ"ר לאדם. המאשימה טוענת, כי לאור מספר העובדים המתגוררים במבנה, המטבח היה צריך להיות בגודל של 48 מ"ר לפחות, וזאת בהתאם לתקנה 5(א) לתקנות.

לטענת הנאשם, השרטוט (ת/18) שיקף רק חלק אחד מהמטבח (ת/19 - תמונה 7), היינו, את פינת הבישול (תועד בתמונה 7 ב-ת/19). לדבריו, לא ברור על פי השרטוט האם נמדד חלק אחר של המטבח (המתואר בת/19 - תמונה 8) וברור לחלוטין, כי חלק הארי של המטבח המצוי בחלק H, על פי השרטוט, והכולל שולחן אוכל, מקרר ומקפיא, לא נמדד כלל. לדבריו, התקנות מאפשרות שילוב של מטבח וחדר אוכל ובלבד שיוקצה מקום לאכילה ולכל עובד יוקצה 1.5 מ"ר לאכילה ו-4 מ"ר למטבח, ומכיוון שחדר H לא נמדד על ידי המפקח, הרי שהמאשימה לא הוכיחה כי השטח המוקצה למטבח וחדר אוכל אינו מספיק.

38. משכאמור לא הרימה המאשימה את הנטל להוכיח כי במבנה התגוררו 12 עובדים ומשטען הנאשם כי במקום התגוררו רק 10 עובדים, יש לערוך את החישוב על יסוד נתון זה. לכאורה, על יסוד טענת המאשימה כי יש להקצות לכל עובד שטח של 4 מ"ר במטבח ובהינתן 10 עובדים, לגרסת המאשימה, היה מקום לקבוע כי שטח המטבח צריך להיות 40 מ"ר. בענייננו אין חולק כי פינת הבישול לכשעצמה לא עמדה בדרישה זו. אלא שדומה כי שגגה נפלה תחת ידי המאשימה.

39. הוראות תקנה 5 קובעות, כי: "בכל מבנה יהיה מטבח ששטחו מתאים למספר העובדים המשתמשים בו ושלא יפחת מהשטח הקבוע לענינו בתוספת". ואילו בתוספת לתקנות נקבע כי "שטח למטבח - 4 מטרים רבועים". יודגש, כי ביחס לחדר האוכל, נקבע בתוספת ביחס לכל עובד, כי: "שטח חדר אוכל - 1.5 מטר רבוע לכל עובד המתגורר במבנה". היינו, בעוד שבנוגע לחדר האוכל נדרש המעסיק לתת שטח של 1.5 מ"ר לעובד, מתוך הנחה כי העובדים יושבים ואוכלים יחד, הרי שבכל הנוגע למטבח, לא נקבע שטח לכל עובד, מתוך הנחה כי השימוש במקום אינו בהכרח נעשה בו זמנית. משכך, נדרש המעסיק לספק מטבח המתאים בשטחו למספר העובדים אשר לא יפחת מגודל של 4 מ"ר. עם זאת, משברור כי מטבח בגודל הקבוע בתקנות אינו יכול להספיק לשימושם של עובדים בכל מספר שהוא, ייתכן וקנה המידה לבחינת גודל המטבח צריך להגזר מהוראות נוספות הקבועות בתקנות, שעל פיהן על מטבח לכלול כיור אחד ומערכת כיריים אחת לכל 8 עובדים, ועל כן מעל ל-8 עובדים יש חובה לספק יחידת מטבח נוספת. אלא שהוראה מפורשת בעניין זה, אין בפנינו. משאין חולק, כי גודל המטבח עלה על 13 מ"ר ואף שבהתייחס למספר העובדים, בין אם מדובר ב-10 עובדים ובין אם מדובר ב-12, אין מדובר במטבח רחב ידיים, לא ניתן לקבוע כי הנאשם לא מילא אחר דרישת התקנות באופן המצדיק את הרשעתו בפליליים.

משכך, הנני קובעת שהמאשימה לא הרימה את הנטל להוכיח כי השטח שהוקצה למטבח העובדים, לא עמד בדרישת התקנות.

40. לעניין זה, יש להוסיף כי אין מחלוקת שהמקרר לא היה במטבח וכי חדר H, אשר שימש כחדר האוכל, היווה חלק בלתי נפרד מהמטבח. מר הלפגוט נשאל בעדותו "היכן בת/18 מטבח"? והשיב - כי "המבואה, חדר שסומן H, כולל שולחן אוכל ומקרר שזה חלק מהגדרות שאמורים להיות במטבח" (עמ' 18 שורות 13-14 לפרוטוקול). ומכאן כי לגרסת עד המאשימה יש לקחת בחשבון גם את פינת האוכל. עיון בשרטוט (ת/18) מעלה כי שטח חדר H לא נמדד, אך מנתונים אחרים (אורך חדר D ואורך חדר F ו-C) הנושקים לחדר H מעלה כי מדובר בחדר גדול יחסית. בנסיבות אלה, משלא נעשתה הפרדה על ידי המאשימה עצמה, השטח הכולל של פינת אוכל ומטבח (1.5 מ"ר לעובד * 10 + 4 מ"ר) צריך לעמוד על סך של 19 מטר לפחות.

לפיכך, הנני קובעת כי המאשימה לא הרימה את הנטל להוכיח כי המבנה כלל מטבח וחדר אוכל (במשולב) בשטח קטן מ-19 מ"ר.

41. כיורים במטבח - לטענת המאשימה, במטבח המגורים היה כיור אחד בלבד כאשר בהתאם לכמות העובדים עומדת דרישת התקנות על 2 כיורים לפחות, וזאת בהתאם לתקנה 5(ב)(1) לתקנות.

42. לטענת הנאשם, בחדרH , המהווה חלק בלתי נפרד מהמטבח, קיים כיור נוסף לזה, המצוי בחדרG (ת/19 - תמונה 7), ועל כן עומד מספר הכיורים בדרישות התקנות. לדבריו, העדר רישום בשרטוט (ת/18) אין בו כדי להעיד דבר, שכן השרטוט אינו כולל רישום של כיור גם בחדר G, שבו אין חולק כי היה כיור. לדבריו, כעולה מנ/1 קיים כיור בחדר H ואף שמדובר בתמונה עדכנית, הרי שהיא משקפת את המצב כפי שהיה בעת הביקורת ואשר לא נבדק על ידי המפקח. לדברי הנאשם, בתצהירו (ת/29) עת ציין כי יתקין מטבח נוסף שיכלול שני כיורים נוספים, אין כדי לגרוע מהעובדה שבעת הביקורת היו שני כיורים במטבח.

43. בדוח ביקורת המבנה ציין מר הלפגוט קיומו של כיור אחד בלבד ובעניין זה לא נשאל דבר בחקירתו הנגדית. על כן, לכאורה לא נסתרה גרסתו. דא-עקא, מרישום זה עולה כי בעת הביקורת התייחס לשטח G ולא כלל את שטח H. משקבעתי לעיל כי ניתן לראות את שטח H כנכלל בשרטוט שטח המטבח, ומשעולה מהתמונה (נ/1) שהגיש הנאשם כי בשטח זה יש כיור, פועל הספק בעניין זה לטובת הנאשם. אמנם מתצהיר הנאשם (ת/29) עולה כי הנאשם הוסיף 2 כיורים, אך טענת המאשימה כי הנאשם הוסיף כיור זה לאחר מכן, אינה מבוססת לאור העובדה שתרשים המאשימה אינו מדויק ואף אינו מציין את הכיור במטבח G ומכאן כי לא ניתן ללמוד שבעת הביקורת לא היה כיור בחדר H.

44. ארונות אחסון במטבח - לטענת המאשימה, לא היו במטבח ארונות אחסון כנדרש, בהתאם לתקנה 5(ב)(2) לתקנות והעובדים נדרשו לאלתר פתרונות אחסון.

לטענת הנאשם, סיפק לעובדים ארונות אחסון, וגרסתו היתה כי היו הרבה ארונות כאשר העובדים פירקו חלק מהם על מנת לעשות משטחי עבודה.

45. משמורות התקנות כי במטבח יהיו "משטח עבודה וארונות אחסון" (תקנה 5(ב)(2)), אף אם תתקבל גרסת הנאשם כי הארונות פורקו על מנת לשמש כמשטח עבודה, הרי מכאן עולה כי לא סיפק משטח עבודה. מכל מקום, המאשימה הוכיחה העדרם של ארונות אחסון (ת/19 תמונות 7-8) ולא מצאתי לקבל את גרסת הנאשם בעניין זה.

46. מקררים - לטענת המאשימה, במגורים נמצא מקרר אחד בלבד המכיל 280 ליטר כאשר בהתאם לתקנה 5(ב)(6) יש להעמיד מקרר המכיל 80 ליטר לכל אדם המתגורר במקום. המאשימה טענה כי אין לראות במקפיא כעונה על דרישת התקנות.

לטענת הנאשם, בנוסף למקרר שהיה במטבח היה במתחם מקפיא גדול ותכולת שני אלה יחד עלו על המידה הנדרשת בחוק. הנאשם טען, כי המקפיא הוצב לבקשת העובדים שביקשו מקפיא גדול להקפאת בשר. לדבריו, אין מקום להבחין בין מקרר למקפיא, כאשר תכלית החוק היא לשמור על טריות המזון ובכך יש במקפיא כדי לענות על דרישות התקנות. זאת ועוד, מפנה הנאשם לדברי מר ישראלי שציין כי "שאנו סופרים ליטרים זה מקפיא ומקרר, זה לא משנה" (עמ' 48 שורה 30 לפרוטוקול).

47. בעניין זה, אף שסברתי כי ככלל באופן שוטף נזקק אדם למקרר ואין מקום לראות בהימצאות מקפיא לבדו משום מילוי אחר דרישות מתקין התקנות. אולם, משדנים אנו בדין הפלילי ושמורות התקנות כי על המעסיק לספק לעובד "יחידת קירור" בנפח של 80 ליטר לאדם, לא ניתן לקבוע קטגורית כי אין בכלל לקחת בחשבון את המקפיא. גם המאשימה בחישוביה התייחסה למקרר בנפח 280 ליטר, הכולל גם תא הקפאה ולא הפרידה בין השניים. משלא נסתרה גרסת הנאשם שבמָקום עמד מקפיא ומשלא ברור נפח תכולתו - לא מצאתי שהמאשימה הרימה את הנטל להוכיח שהנאשם לא עמד בתקן הנדרש. עם זאת, ראוי היה שהמחוקק יבהיר כוונתו בעניין יחידת הקירור הכוללת תא הקפאה, אם לאו.

א.2.ו. המקלחות

48. לטענת המאשימה, עמדו לרשות העובדים 200 ליטר מים חמים במקלחות, שעה שעל פי דרישת תקנה 8(ג) לתקנות ובהתאם למספר העובדים המתגוררים במקום, נדרש היה להעמיד 360 ליטר.

הוראות תקנה 8 לתקנות קובעות כי:

"(א) המקלחות יהיו בתוך המבנה או במרחק סביר ממנו כשהגישה אליהן נוחה.

(ב) לכל שמונה עובדים הגרים במבנה תוקצה לפחות מקלחת אחת ובה תהיה אספקת מים חמים וקרים.

(ג) דודי המים למקלחות יהיו מותאמים להספקת כמות מים חמים שאינה פחותה מן הקבוע בתוספת, או שיהיה בהם מיתקן חימום חשמלי מהיר לכל מקלחת.

(ד) ..."

ובתוספת לחוק נקבע לעניין תקנה 8(ב) כי:

"כמות מים חמים - 30 ליטרים לכל עובד המתגורר במבנה"

49. לטענת הנאשם, לרשות העובדים עמד מיכל מים חמים שהכיל 200 ליטרים וחמם שהיווה מתקן חימום חשמלי, אשר חימם את המים תוך חמש דקות. לדבריו, כלל לא נבדק קיומו של חמם כנטען על ידו.

50. דא-עקא, בחקירתו בזמן אמת, לאחר הביקורת, טען הנאשם "לגבי מים חמים הותקנה יחידת גז נוספת שהתקלקלה לפני חודש ימים וכרגע אני מוסיף עוד מיכל של 200 ליטר בחודש הקרוב. בביקורת הבאה זה יהיה מסודר". (ת/25 עמ' 3 שורות 1-2) (הדגשה שלי - י.א.ש.) וכן בתצהירו (ת/29) ציין כי התקין דוד שמש נוסף.

מדברים אלה עולה, כי בעת הביקורת, אשר נערכה בחודשי החורף, גם אם תתקבל טענת הנאשם, שלפיה המגורים שימשו ל-10 עובדים בלבד, הרי שהעמדת דוד שמכיל 200 ליטרים אינו עומד בדרישת התקנות, קל וחומר כאשר החמם החשמלי אינו תקין מזה כחודש ימים. אכן, לו היה מתקלקל החמם החשמלי והיו נדרשים ימים מספר לתיקונו, לא היה בכך כדי להקים את היסוד הנפשי הנדרש לעבירה על הוראות התקנה לעניין המים החמים (להבדיל מתכולת הדוד שאינו מספיק כשלעצמו), אך משחלף לגרסת הנאשם עצמו חודש ימים ממועד שבו התקלקלה יחידת הגז, ומשהנאשם היה מודע לכך, הרימה המאשימה את הנטל להוכיח כי הנאשם לא מילא אחר הוראת התקנה.

א.2.ז. ניקיון ותברואה

51. לטענת המאשימה, ממצאי הביקורת העלו כי אין אכיפה ביחס לניקיון המגורים, המקלחות והשירותים, וכי על הנאשם מוטלת החובה למנוע מפגעי תברואה ולהבטיח תחזוקת המבנה וסביבתו, וזאת בהתאם לתקנה 12(א),(ג) לתקנות. עוד טענה המאשימה, כי במהלך הביקורת נצפה חתול מטייל בחדר האוכל של המבנה.

בעניין תחזוקת המבנה ציינה המאשימה, כי המגורים אינם מתוחזקים כהלכה, כך למשל: עשוי גג המקלחת מניילון והוא מלא רטיבות, בחדר F ישנו גג אסבסט ששבור בחלקו ודרכו נכנסים גשמים, במתחם קיים חשמל מאולתר (ת/19 תמונה 13), אין במקום דלתות (ת/19 תמונות 2-3) וקיימים ליקויים נוספים.

52. תקנות 12-13 לתקנות קובעות:

"12. (א) מעביד ינקוט כל פעולה הדרושה למניעה סדירה של מפגעי תברואה במבנה ובסביבתו, לרבות מניעת מפגעי חרקים, מכרסמים ומזיקים אחרים.

(ב) מעביד יבטיח באופן סדיר את תקינותה של הצנרת והאינסטלציה במבנה וידאג למניעת דליפות ונזילות.

(ג) מעביד ינקוט אמצעים מתאימים להבטחת תחזוקת המבנה וסביבתו, וכן לתקינות התכולה הנדרשת על פי תקנות אלה.

(ד) מעביד ידאג כי יהיו במבנה סידורים נאותים לאיסוף וסילוק אשפה.

(ה) המעביד יבטיח קיומם של אמצעים וסידורים נאותים למניעה ולכיבוי שריפות".

בעדותו מציין מר הלפגוט:

"ת. כתבתי חתול מהלך בחדר אוכל. מה שאני רואה אני מתעד.

ש. מכל הממצאים החמורים והמגורים כפי שאתה מתאר זה מה שבחרת לציין?

ת. לא. זה מעיד על תברואה. יכול להיות שזה היה האוכל שלהם" (עמ' 18 שורות 28-30; המפקח הפנה לת/19, תמונות 5, 6).

53. ניקיון - לטענת הנאשם, עולה מפסיקת בתי הדין, כי הנאשם אינו צריך לדאוג לניקיון השוטף של המגורים. לדבריו, לא הוכח כי המגורים נמסרו לעובדים כשהם לא נקיים ולא נסתרה גרסתו כי סופקו לעובדים אמצעים לאיסוף אשפה וסילוקה. כך גם טען הנאשם כי אחת לשבועיים ערך במקום ביקורת (עמ' 37 שורות 3-6 לפרוטוקול). באשר לחתול שטייל במקום טען הנאשם, כי מדובר בחיית מחמד המצויה בבתים רבים וכי לעובדים הזכות לפרטיות ולבלעדיות על אורח חייהם ותרבותם. בסיכומיו טען הנאשם כי לעובדים תרבות משלהם בכל הנוגע לסדר וניקיון, הם עושים במגורים ככל העולה על רוחם. והוא על אף שניסה לעשות כן, אין לו כל השפעה בעניין זה.

54. טענת הנאשם, שלפיה הוא נוהג לערוך ביקורת פעם בשבוע-שבועיים בעניין הניקיון והסדר (עמ' 37 שורה 4 לפרוטוקול), אינה מהימנה עלי. ואולם, לא מצאתי כי בשל חתול שהסתובב במבנה ניתן לקבוע כי קיים ליקוי תברואתי במקום ולהשתית הרשעה על בסיס זה. כך גם כבר קבעתי בעבר לעניין הטענה כי מבנה המגורים אינו נקי, כי לא ניתן להטיל על מעסיק אחריות בשל מגורים שניקיונם לא נשמר על ידי הדרים בהם, כל עוד לא הוכח כי המעסיק לא סיפק לעובדים אמצעי ניקיון (ת"פ 1089/05 מדינת ישראל נ' אבנר סעדון, ניתן ביום 9.1.08). משלא בחנה המאשימה את האמצעים שסיפק הנאשם לעובדים לשם שמירה על ניקיון וסילוק האשפה ומשעולה מהתמונה כי היה פח אשפה לשימושם של העובדים (ת/19 תמונה 7), לא הרימה המאשימה את הנטל המוטל עליה להוכיח טענתה לקיומו של ליקוי זה.

55. תחזוקה - באשר לתחזוקת המבנה טען הנאשם כי המאשימה לא הוכיחה את טענותיה, שלפיהן גג המקלחת עשוי מניילון ומלא רטיבות, וכי בחדרF הגג עשוי מאזבסט והוא שבור וחודרים בו גשמים. הנאשם טען כי המפקח לא בדק את טענת הנאשם כי מעל לגג זה קיים גג נוסף.

56. בתיאור המקרה תאר המפקח את הדברים כך:

"גג אחד המקלחות עשוי ניילון ומלא רטיבות של גשם... חלק חסר על מנת לשמש עובדים לאחסן ציוד מעל הניילון ישנו גג מחומר אסבסט של בית האריזה ולחלקו שבור ודרכו נכנסים גשמים ורוחות... ניתן לראות חלקים שבורים אסבסט שמי גשמים ורוח חודרים דרכם לחדר H".

(עמ' 2 שורות 1-8 לפרוטוקול).

הנאשם העיד בעניין זה:

"ש. תמונה 5 הם אומרים שזה הגג אין איטום בפני הרוח והגשם?

ת. לגג היו שתי שכבות. תקרה וגג ועוד שכבה אחת.

ש. תמונה 6 כיסוי ניילון כתוב?

ת. היתה תקרה. מעל התקרה היה גג שהוא מעין חומר מבודד מתחת לזה היתה תקרה. זה סתם קישוט שלהם שהם עשו. לקחו ניילון.

ש. זה הם עשו.

ת. כן. את הניילון.

ש. ב-5 מה זה?

ת. יש מעל זה תקרה מבודדת. אין שום קשר בין המבנה לאוויר החיצוני. הם ניסו לתקן. המבנה עם תקרה. איך יכול להיות דבר כזה. זה גג" (עמ' 31 שורות 21-30 לפרוטוקול).

57. עיון בתמונות (ת/19 תמונות 5-6) מעלה, כי אכן קיים רווח בין קצה גובה קיר המבנה לבין גג המבנה, כך שהמבנה אינו אטום לפגעי מזג האוויר. כך גם לא נסתרה גרסת המפקח שלפיה גג המקלחת העשוי ניילון (תמונה 6) היה מלא מים. בעניין זה, כפי שכבר צוין, יכול היה הנאשם על נקלה לסתור את טענת המאשימה לו היה בוחר להציג בפני בית הדין תמונות המצביעות על מציאות אחרת. הנאשם בחר שלא לעשות כן ובכך מצאתי כי גרסת המאשימה לא נסתרה. משכך, יש לקבוע כי הנאשם לא עמד בדרישת התקנות בנוגע לתחזוקה תקינה של המבנה.

58. באשר לטענה בדבר קיומו של חשמל מאולתר במבנה טען הנאשם, כי הוא דאג לחיבור חשמל ולשקעים מעל לנדרש, אך העובדים עושים במקום שינויים כרצונם ומתקינים שקעים נוספים ומאולתרים שלא ברשות הנאשם.

59. עיון בדוח הביקורת (ת/20) מעלה, כי בכל חדר הותקן שקע לשימושם של העובדים וכי קיימת תאורה מספקת. משבחר עובד המתגורר במקום למשוך חשמל ממקום למקום ואין כל טענה כי המעסיק לא סיפק חשמל ושקעים כנדרש, לא ניתן להרשיע את המעסיק על יסוד מעשי העובדים ודין טענת המאשימה בעניין זה - להידחות.

60. בנוגע לדלתות החדרים טען הנאשם כי אין כל חובה שבדין להתקין דלתות או חוצץ כל שהוא במגורי העובדים.

בעניין זה הצדק עם הנאשם. אמנם הנני סבורה כי קיומה של דלת לחדר מגורים הוא בבסיס הגדרתו של חדר, והוראת הדין קובעת כי "מעביד ינקוט אמצעים מתאימים להבטחת תחזוקת המבנה וסביבתו, וכן לתקינות התכולה הנדרשת על פי תקנות אלה", אולם, משאין הוראה מפורשת המחייבת קיומן של דלתות בחדרי המגורים ומשבדין הפלילי אנו עוסקים, לא מצאתי כי ניתן לבסס הרשעה על יסוד העדר דלתות אלה וראוי היה שמתקין התקנות ייתן דעתו במפורש לעניין זה.

א.2.ח. הוראות שימוש והדרכה

61. לטענת המאשימה, לא הציג הנאשם במקום המגורים הוראות שימוש והדרכה בדבר תברואה, תחזוקה ובטיחות, וזאת בניגוד לתקנה 14 לתקנות.

תקנה 14 לתקנות קובעת:

"במקום בולט לעין במבנה יוצג מידע כתוב בשפה המובנת לעובדים המתגוררים בו וכן בשפה העברית, לענין הוראות הדרכה ושימוש במבנה ובמיתקנים שבו לרבות הוראות בדבר בטיחות וכללי זהירות".

62. לטענת הנאשם, היו הוראות שימוש בשפה התאילנדית "על דף נייר, מידי פעם בא מישהו ותלש ושמנו שוב..." (עמ' 30 שורות 15-18). טענת המאשימה, כי בעת הביקורת לא היו הוראות כנדרש על פי התקנות, לא נסתרה. ומשכך, אין לקבל את טענת הנאשם כי הניח הוראות ואלה נתלשו על ידי אדם אחר.

א.3. סיכום נקודה זו

63. המאשימה טענה, כי הנאשם הודה במשתמע בקיומם של הליקויים וזאת כעולה ממכתבו למשרדי המאשימה שם ציין, כי - "אני חושב שמגיע לי הזכות לתקן את הליקויים ולא להיקנס" (ת/30) לטענת המאשימה, כל ראיה/תמונה/טענה לכאורה שניסה הנאשם להציג בפני בית הדין מהווה למעשה את תיקון הליקויים שאותם ביצע הנאשם בעקבות הביקורת.

באשר לטענת הנאשם, כי קיים מבנה שלם נוסף במרחק 30 מטר מהמבנה שנבדק, אשר אותו מפקחי המאשימה לא בדקו, טענה המאשימה, כי טענה זו לא הועלתה כלל בעת הביקורת או במועדים שלאחריה. עוד מציינת המאשימה, כי בתצהירו של הנאשם מיום 9.2.06 שבמסגרתו שטח את כלל התיקונים שביצע לאחר הביקורת, הדגיש כי נבנה חדר מגורים נוסף והדבר נעשה לאחר הביקורת (ת/29 סעיף 3.9 לתצהיר הנאשם). המאשימה טוענת, כי בתצהירו המפרט את תיקון הליקויים שביצע (ת/29) הודה הנאשם בקיומם של הליקויים.

64. המאשימה מוסיפה וטוענת, כי הנאשם חתם על דו"חות הפעולה ודו"חות הביקורת ללא כל מחאה. זאת ועוד, טענה המאשימה, כי הנאשם טען שבביקורת קודמת שנערכה על ידי מר ישראלי, לא נמצאו ממצאים חמורים, וזאת בניגוד לכך שמר ישראלי מסר בידי הנאשם דו"ח המפרט את התיקונים שעליו לערוך. המאשימה ביקשה להעדיף את התרשים שערכה בזמן אמת, התמונות והדו"חות שנערכו באותו מועד, אשר מציגים לטעמה את תמונת המצב נכון למועד הביקורת, על גרסת הנאשם בניסיונו להציג את המבנים לאחר שעברו שיפוץ מסיבי.

65. כאמור, בחנתי את טענות הצדדים אחת לאחת ובסיכומו של דבר, התרשמותי היא כי קשה לומר שהמגורים שהועיד הנאשם לעובדיו עולים בקנה אחד עם מגורים סבירים. העליבות הנשקפת בתמונות ובשרטוט מציירות תמונה קשה. אלא שחזקה עלי מצוות המחוקק כי במסגרת דיון באחריותו הפלילית של המעסיק, יש לבחון את הוראות הדין באופן דווקני וככל שקיים ספק, הרי שהוא פועל לטובת הנאשם. משכך, ולאור כל המפורט לעיל, מצאתי כי הנאשם לא מילא אחר דרישות תקנות 3(א) (גישה נאותה), 3(ב) (הפרדה של גדר) תקנה 5(ב)(2) (קיומם של ארונות אחסון במטבח), תקנה 8(ג) (מים חמים בכמות מספקת) תקנה 12(א) ו-(ג) (תחזוקת המבנה) ותקנה 14 (הוראות הדרכה ושימוש במבנה ובמתקניו) לתקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (מגורים הולמים), התש"ס-2000. טענות המאשימה באשר ליתר הליקויים, נדחות.

א.4. היסוד הנפשי

66. באשר לטענת הנאשם בנוגע להיעדר קיומו של יסוד נפשי, לאור העובדה כי נערכה ביקורת קודמת אשר מצאה כי המגורים תקינים, טענה המאשימה, כי הנאשם לא הציג ולו בדל ראיה לקיומה של ביקורת ביחס לעבירת היעדר מגורים הולמים, אלא רק ביחס לביקורת בגינה הוגש כתב אישום בגין העסקה ללא חוזים.

המאשימה מדגישה, כי ביקורת מגורים היא הליך מורכב, שבמסגרתו נדרש מפקח למלא טופס מיוחד, לתעד פעולותיו בדוחות פעולה ובתמונות שונות. בשל כך, טוענת המאשימה, כי אין לקבל את עדותו של מר ישראלי, שלפיה בוצעה ביקורת מגורים שהסתיימה בהמלצה לסגירה ללא ממצאים.

המאשימה טוענת, כי אין להסתמך על עדותו של מר ישראלי, שעה שזכרונו אינו מגובה במסמך רשמי, ובמיוחד כאשר מדובר במפקח בעל רקורד של מאות תיקים, מלא כעסים, מידע מגמתי ורגשי נקם כנגד המאשימה.

67. המאשימה טוענת, כי משהיסוד הנפשי הנדרש הוא מודעות, אשר מתקיימת גם מקום שהייתה בו עצימת עיניים של הנאשם, ולאור גרסאותיו השקריות של הנאשם והממצאים שהציגה, יש לקבוע כי לנאשם הייתה מודעות ביחס לביצוע העבירות, או לכל הפחות עצם את עיניו בעניין זה.

לטענת המאשימה, משצוינה חובת הנאשם להבטיח מגורים הולמים לעובדיו, לא רק בחוק אלא גם בחוזה ההעסקה שהנאשם עצמו המציא למאשימה (ת/24), ומשהעיד הוא כי נהג לערוך ביקורות שבועיות (עמ' 37, ש' 5-6), אין להעלות על הדעת כי לא ידע על הליקויים החמורים במגורים. המאשימה מציינת כי השיפוץ המסיבי שערך (לטענתו) מחזק את טענתה כי הנאשם היה מודע לליקויים במגורים.

68. הנאשם מנגד טען, כי עדותו של מר ישראלי מהווה עדות אוטנטית, אמיתית, ואין בחילוקי הדעות בין מר ישראלי למאשימה כדי לפגוע במהימנותה. לדבריו, ביקורת קודמת שנערכה על ידי מר ישראלי העלתה ממצאים אשר תוקנו וסודרו על ידי הנאשם, ומכל מקום, ממצאים אלה לא הצדיקו השתת קנס מנהלי על הנאשם. לטענת הנאשם, על יסוד עדותו של מר ישראלי, אין מנוס מהקביעה כי הסתמכות הנאשם על הביקורת הראשונה, לרבות הממצאים והתיקונים שערך, די בה לבסס טענה של היעדר יסוד נפשי נדרש בעניין העדר מגורים הולמים. מכל מקום, טוען הנאשם, לא הוכיחה המאשימה קיומה של מחשבה פלילית, שהיא היסוד הנפשי הנדרש לעבירה של היעדר מגורים הולמים.

69. מר ישראלי העיד:

"מנהל יחידת הסמך הנחה במפורש שעל ארון בגדים, ניקיון, שולחן חסר, קרמיקה במטבח לא נרשם קנס אלא נותנים למעסיק 30 יום לטיפול וזאת ראיתי את הנאשם והוא קיבל ממני 30 יום לתיקון.

ש. מה אתה יכול לומר לגבי החשמל ממה שראית והספקת לומר שאין עבירה התמונות לא בפניך כרגע?

ת. ראיתי חיבור פרוביזורי לא תקני, ארעי של חשמל. התאילנדים נוטים לעשות זאת.

ש. החיבור לרצפה או תקרה.

ת. תקרה.

ש. זה סוג עבירות שרפי אמר להגיש על זה כתב אישום או שזה גם במסגרת 30 יום.

ת. זה הנחיה של בן משה מנהל יחידת הסמך. יש 7 עבירות שעליהם יוטל קנס מידי וכל השאר 30 יום לתיקון, אסלות חסרות, כיורים, דוד שמש מקרר, מקלחות, מכונת כביסה מעל 6 ק"ג.

ש. נראה לי שחשמל הוא אחד מהם?

ת. יכול להיות. אני אומר לא" (עמ' 48 שורות 6-13).

70. שמעתי את עדותו של מר ישראלי, שלפיה המניע לעריכת הביקורת במשקו של הנאשם נבע מרצון להוכיח כי לא ייתכן שבתיק עב כרס לא יימצאו ממצאים המצדיקים הטלת קנס, או הגשת כתב אישום. (עמ' 44 לפרוטוקול), אלא שלא מצאתי כי יש בכך כדי לגרוע מאחריותו של הנאשם.

71. באשר לעבירות על חוק עובדים זרים, נקבע כי היסוד הנפשי הנדרש הוא מסוג מודעות כאשר זו מתקיימת גם מקום שבו קיימות "נסיבות בהן אדם חשד בטיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות ונמנע מלבררם". היינו, אם נוצרו נסיבות שהיו צריכות לעורר חשד של עבירה, הרי שהתעלמות מהן עולה כדי "עצימת עיניים" המקימה את המצב הנפשי של "מודעות" הנדרש על פי דין (ע"פ 1056 דוד סעדיה נ' מדינת ישראל; ע"פ (ארצי) 11/06 יצחקניא נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 31.12.06; ע"פ 13/07 ניר עם כהן ירקות אגודה שיתופית נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 6.9.09)

וכך קבע בית הדין הארצי בפרשת רוזן:

"חשד בדבר היעדר היתר כדין להעסקת עובד זר, מתקיים אל מול הצורך לבירור עובדות אלה: קיומו של היתר לעובד הזר לעבוד בישראל; תוקף ההיתר על פי מועדיו, והיקף תחולתו [...] הפרכת קיומו של חשד כאמור המגיע כדי "מודעות" מוטלת על הנאשם. והדרך לעשותה היא, בין על ידי הוכחה כי הנאשם בדק את מסמכיו של התושב הזר ועל פיהם הוא שוהה כדין בישראל, ובין אם בנסיבות הענין הוכיח כי לא חשד שמדובר בתושב זר השוהה שלא כדין בישראל" (ע"פ 22/06 מדינת ישראל נ' רוזן, ניתן ביום 28.3.07 (להלן - "פרשת רוזן"; הדגשה שלי - י.א.ש.).

כן נפסק:

"חובת הבירור היסודית והמקיפה, חלה, איפוא, כאשר מדובר בעובד זר, או במי שנחזה להיות עובד זר, כאשר בנסיבות המקרה מתעורר החשד לאפשרות של העסקתו שלא כדין. במסגרת זו, חייב המעסיק הפוטנציאלי, לדרוש ולחקור לזהותו של העובד הזר ובסוג רשיון ההעסקה שניתן לו. כך בכל מקרה בו התעורר או אמור היה להתעורר החשד, בין מדובר בהתקשרות קצרה, או ממושכת, בהתקשרות לתקופה זמנית, או קבועה" (פרשת רוזן).

72. בתחילה טען הנאשם, כי נערכה ביקורת על ידי מר ישראלי "ושם הביקורת יצאה ללא ממצאים כלל" (עמ' 26, ש' 7 לפרוטוקול). אלא שבחקירתו הנגדית העלה גרסה שונה ולפיה, בעקבות הביקורת של מר ישראלי נמצאו ליקויים מינוריים, שתוקנו על ידו ונבחנו בביקורת נוספת שיצאה תקינה (עמ' 33, ש' 9-13 לפרוטוקול).

מעדותו של מר ישראלי בתחילה עולה, כי ביצע רק ביקורת אחת, שבעקבותיה נדרשו חוזי העבודה של העובדים (עמ' 44, ש' 5 לפרוטוקול), אך בהמשך ציין, כי נמצאו ליקויים במגורים שאותם נתבקש הנאשם לתקן, אלא שהוא וחברו לצוות לא הספיקו לערוך את הביקורת החוזרת וזו נערכה על ידי צוות אחר (עמ' 49, ש' 9-10). בהמשך שינה גרסתו וטען כי הוא ערך את הביקורת החוזרת יחד עם מר בן מוחא (עמ' 49, ש' 29-30), וכי הנאשם תיקן את הליקויים (עמ' 50 שורה 3 לפרוטוקול).

73. קיים קושי לקבל את גרסתו של מר ישראלי באשר לאופי הליקויים במגורים, שכן מצד אחד, העיד כי הליקויים היו מינוריים וכי לא היו ליקויים משמעותיים, ומצד שני, העיד כי הוא אינו זוכר מהם אותם ליקויים ומה רשם בדו"ח (עמ' 49, שורה 24 לפרוטוקול). דו"ח הביקורת לא הוצג בפניי ועל כן גם לא ברור אילו ליקויים תוקנו, לטענת הנאשם, בעקבות ביקורת זו. זאת ועוד, העובדה שנערכה (לטענת הנאשם) ביקורת מגורים מחזקת את המסקנה כי הנאשם היה מודע לחובתו לספק לעובדים מגורים הולמים. ולא התרשמתי כי הנאשם נתן דעתו לשאלה האם המגורים שסופקו על ידו עמדו בהגדרת החוק והתקנות.

74. יתר על כן, ביום 9.2.06, הציג הנאשם תצהיר שבמסגרתו הוא מפרט את התיקונים שביצע לטענתו במגורים. עיון בתיקונים שנעשו והמפורטים בתצהיר מחזק את הרושם כי הנאשם היה מודע לכך שהמגורים אינם עומדים בתקן הנדרש, וכי לכל הפחות עצם את עיניו מלראותם. מודעות זו מקימה את היסוד הנפשי הנדרש.

75. לאור כל האמור, מצאתי כי המאשימה הרימה את הנטל להוכיח קיומם של היסוד העובדתי והיסוד הנפשי הנדרשים בעבירה של אי העמדת מגורים הולמים.

ב. אי פירוט השכר והניכויים

76. המאשימה טענה, כי הנאשם כלל לא מסר לידי העובדים את פירוט השכר ששילם ופירוט הסכומים שנוכו מהשכר.

הנאשם טען מנגד, כי התלושים היו קיימים בעת הביקורת ומצויים פיזית אצל הפקידה במשרד הסמוך למגורי העובדים, וזאת לבקשת העובדים עצמם, לאחר שהנאשם או מי מטעמו מסר לעובדים את התלושים והסביר להם את הכתוב בהם.

77. הוראות סעיף 2(ב)(7) לחוק עובדים זרים קובעות כעבירה:

"מי שעשה אחד מאלה - (7) לא מסר לעובד הזר תלוש שכר או מסר לעובד הזר תלוש שכר שלא נכללים בו פרטי השכר ששולם לעובד, כולם או חלקם, בניגוד להוראות סעיף 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958".

78. בחקירתו בפני חוקר המאשימה (ת/25) סיפר הנאשם כי:

"ש. האם אתה מוסר תלושי שכר לעובדיך בכל חודש וחודש בפרט לחודשים 10,11,12/05?

ת. הפקידה ברגע שמוסרת תשלום במזומן וזה קרה לפני שלושה חודשים הבינה שהם לא רוצים תלושים ולכן לא נמסרו להם תלושי שכר וזה בתיק בהנהלת חשבונות.

ש. כאשר הוצגו בפני כל העובדים המופיעים ברשימה השמית תלושי השכר ונשאלו באמצעות המנהיג שלהם שמבין עברית האם הם מקבלים תלושי שכר השיבו לשלילה. מדוע? וכן מדוע התלושים אינם מתורגמים בשפתם?

ת. התאילנדים לא מזהים את התלוש. זה נמסר להם מספר פעמים. לא ידעתי שהחוק מצריך תרגום של תלוש שכר" (חקירה מיום 22.1.06 עמ' 1 שורה 18 – 27; הדגשה שלי - י.א.ש.).

מדברים אלה עולה בבירור כי העובדים לא קיבלו את תלוש השכר.

בעדותו שינה הנאשם את גרסתו וטען כי העובדים קיבלו מידי חודש את תלושי השכר, אך נהגו להשליכם, ועל כן ביקש האחראי על העובדים כי התלושים ירוכזו על ידי הפקידה. בהמשך טען הנאשם, כי התלושים נמסרו לעובדים מידי חודש, תוכנם הוסבר להם ולאחר מכן הם הוחזרו לפקידה והונחו על ידה בארון שהיה נגיש להם (עמ' 31 שורות 5-13 לפרוטוקול). כך נהג בשלושת החודשים שקדמו לביקורת.

79. לטענת המאשימה, דברי הנאשם מלמדים על חוסר מהימנות והעדר עקביות בגרסאותיו ועל כן יש בכך כדי להשליך על המשקל הנמוך שיש לתת לעדותו בבית הדין ולמשקל הגבוה שיש ליתן להודעתו בפני החוקר.

80. לא מצאתי כי ניתן לתת אמון בטענת הנאשם, שלפיה קיבל העובד לידיו את התלוש, עיין בו והחזירו לפקידה. גרסה זו אינה עולה בקנה אחד עם דבריו בפני החוקר, שלפיהם העובד לא קיבל כלל את תלושי השכר, ועם רישומי העברת משכורות מרוכזת שחתימת העובדים מתנוססת עליה (ת/31). זאת ועוד, בתשובתו לשאלת החוקר בנוגע לעובדה שהעובדים ציינו כי לא קיבלו תלוש שכר, השיב הנאשם כי "הם לא מזהים את התלוש". די בתשובה זו כדי להוכיח שהנאשם כלל לא מסר בידי העובדים תלושי שכר ובוודאי שאין בסיס לגרסתו, שלפיה הסביר להם מידי חודש את מרכיבי התלוש בטרם החזירו את התלוש לידיו.

מכאן, לא מצאתי כי יש ליתן אמון בטענת הנאשם, שלפיה מילא אחר דרישות החוק בנוגע למתן פירוט השכר והניכויים כנדרש.

81. הנאשם מלין על כי המאשימה לא גבתה את עדות הפקידה, והוא מבקש לזקוף זאת לחובת המאשימה. אין לקבל טענה זו. המאשימה הציגה את הראיות שבידיה ואלו נמצאו מספיקות להרמת נטל ההוכחה המוטל עליה. לו מבקש הנאשם לסתור את ראיות המאשימה והוא סבור כי בנמצא ראיות לכך, עליו הנטל להביא ראיות אלה בפני בית הדין.

הנאשם טען, כי נמנע מלזמן את העדה היות ופוטרה מעבודתה וקיים חשש שתהא עדה עוינת. אלא שהוא עצמו מוסיף ואומר כי "יכול להיות שהיא תהא מספיק הוגנת ותאמר את הדברים" (עמ' 38 שורות 14-15 לפרוטוקול). בעניין זה קובעת ההלכה פסוקה כי:

"הימנעות מלהביא ראיה מצויה ורלוונטית מובילה למסקנה שאילו הובאה, היא היתה פועלת לרעת אותו צד שנמנע מהגשתה ועל כן ההימנעות מחזקת את ראיות התביעה" (ע"פ 728/84 פד"י מא (3) 617).

82. הנאשם מוסיף ומלין על כך שחוקרי המאשימה לא גבו את עדות העובדים, ואולם באותה הנשימה הוא טוען, כי אין להסתמך על דברי מר הלפגוט, כפי שהוצגו בפניו, ולפיהן הוצגו התלושים בפני העובדים והם ציינו כי לא קיבלו מסמכים כאלה.

אכן, הצדק עם הנאשם כי דברי העובדים בפני החוקר אינם בבחינת ראיה, וכי מהשאלה לא ניתן ללמוד האם נמסרו או הוצגו התלושים בפני העובדים, אם לאו. אלא שמתשובתו של הנאשם למר הלפגוט ניתן ללמוד, כי אף אם הוצגו התלושים (וזאת לא הוכח), עדיין לא עמד הנאשם בדרישת החוק להמציא לעובדים תלושים הנהירים להם והמהווים פירוט שכר כנדרש על פי דין. הנאשם עצמו טוען, כי העובדים לא ידעו לזהות את התלושים כפירוט שכר וכי לא היה ער לדרישת המחוקק להמציא לעובדים תלושים בשפה המובנת להם. די בכך כדי לשמוט את הקרקע תחת טענתו, לפיה נהג למסור לעובדים את פירוט שכרם באופן המובן להם.

83. אין לקבל גם את טענת הנאשם, כי בנוסף לתלושי השכר נהג למסור לעובדים פירוט שכר באופן אחר (בכתב או בעל פה), שכן זו לא נתמכה בכל ראיה שהיא. יתר על כן, הלכה פסוקה היא כי אין מעסיק יוצא ידי חובת מסירת פירוט השכר לידי עובד, אלא במתן פירוט בכתב (ע"פ 4947-01-13, מדינת ישראל - תמיר פיינשטיין, ניתן ביום 12.9.13) פירוט שכזה לא הוצג בפניי.

84. לאור האמור, מצאתי כי המאשימה הרימה את הנטל להוכיח את קיומו של היסוד העובדתי בעבירה על סעיף 2(ב)(7) לחוק עובדים זרים.

היסוד הנפשי

85. כמפורט, הנאשם מעסיק עובדים רבים, וזאת במשך תקופה ארוכה. ככזה, היה עליו לדעת כי חייב הוא במסירת פירוט השכר לעובדיו. היסוד הנפשי הנדרש בעבירות מכח חוק עובדים זרים, הוא "מודעות", אשר מתקיימת גם מקום שבו הייתה עצימת עיניים (ע"פ 13/07 ניר עם כהן אגודה שיתופית נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 6.9.09; פרשת רוזן, סעיף 71 לעיל)

86. לא מצאתי לקבל את טענתו של הנאשם, שלפיה סבר כי די היה בשמירת התלושים במשרדיו, ואף לא קיבלתי את טענתו כי לעובדים היתה גישה חופשית לתלושים אלה. גרסה זו, כאמור, עומדת בניגוד לגרסתו הראשונית שניתנה לחוקר, ולפיה לא טרח כלל למסור לעובדים את התלושים. גרסאותיו הסותרות של הנאשם יש בהן כדי להצביע כי היה מודע לביצוע העבירות או למצער, עצם את עיניו בפניהן.

אשר על כן, מצאתי כי המאשימה הוכיחה את היסוד הנפשי הנדרש לקיומה של הרשעה בעבירה של אי מתן פירוט שכר לעובד, וזאת בניגוד לסעיף 2(ב)(7) לחוק עובדים זרים.

הגנה מן הצדק

87. הנאשם טען, כי יש להחיל בעניינו את ההגנה מן הצדק, שכן, לדבריו, ההחלטה להטיל עליו קנסות נעשתה בניגוד להנחיות ולנהוג על פי הנחיות הגורמים אצל המאשימה, ללא כל הצדקה חוקית ו/או אחרת והיא בבחינת עשיית עוול לנאשם. הנאשם טען, כי גם מר ישראלי העיד במפורש כי הוא חש שנגרם לנאשם עוול. לדבריו, מקרה שכזה, מצדיק את זיכויו מכל העבירות המיוחסות לו.

88. לא מצאתי כל יסוד לטענת הנאשם, כי יש להחיל בעניינו את ההגנה מן הצדק. כפי שציין הנאשם בסיכומיו, ההגנה מן הצדק היא במהותה כלל מתקן, שנועד למנוע עוול ואי צדק. עיינתי וחזרתי ועיינתי בכל החומר שהוצג בפני בית הדין במסגרת הליך זה, ולא מצאתי כי הנאשם הרים את הנטל להוכיח טענתו, כי ההחלטה לערוך ביקורת במשקו, ובעקבותיה ההחלטה להטיל עליו קנס מנהלי, היתה פסולה ו/או חורגת ממתחם הסבירות. טענתו של מר ישראלי, כי הביקורת נערכה בעקבות ויכוח במשרדי המאשימה והוראת מר מזרחי כי מכל ביקורת יש להביא ממצאים, אף אם אקבלה כמהימנה, לא ניתן לקבוע מכאן כי ממצאים שנמצאו בביקורת אינם יכולים לעמוד. הנאשם לא הוכיח כי הביקורת נערכה אך ורק במשקו, ולא הוכיח כי אכיפת הוראות החוק נעשתה כלפיו באופן בררני. הטענה כי הטלת הקנס נעשתה בגין ליקויים שבגינם קיימת הנחיה שאין להטיל קנס, אף היא אינה יכולה לעמוד, לאור העובדה כי בסופו של יום נבחנו הליקויים ומצאתי כי חלקם חמורים. יתר על כן, מעדותו של מר ישראלי עצמו עולה, כי הליקויים שבגינם יש להטיל קנס הם: כיורים חסרים, דוד שמש, מקרר, מקלחות ועוד (עמ' 48 שורות 15-16 לפרוטוקול). למעשה חלקם של ליקויים אלה הם שמצאתי בסופו של יום שהיו במגורים והיו באחריותו של הנאשם.

89. אכן, כפי שקבעתי לעיל, אין לקבל את כל טענות המאשימה בנוגע להפרות הוראות מתקין התקנות בעניין המגורים שסיפק הנאשם לעובדיו, ואולם בצד השני של המשוואה ניצבת חומרת העבירה והתכלית העומדת ביסוד חקיקתה.

ההוראות שנקבעו להגדרת מגורים הולמים, נקבעו כרף המינימאלי שאותו נדרש מעסיק לספק לעובדיו. אין מדובר בדרישות גבוהות ולא מציאותיות, אלא בתנאים נדרשים על מנת לשמור על כבודו של עובד כאדם מן היישוב. אין מחלוקת שהמגורים שאותם ייעד הנאשם לעובדיו, מהווים חלק ממבנה בית האריזה שבו עבדו העובדים, כאשר אין הוא עומד בתנאים המינימאליים של מבנה אטום לפגעי מזג האוויר. שילובם של אלה עם העובדה כי אין כל הפרדה בין מתחם המגורים למקום העבודה ועם העובדה, כי בסופו של יום העבודה לא עמדו די מים חמים לרשות העובדים, וכי לא הועמדו להם אמצעי אחסון מינימאליים לאחסן את מזונם, מביאים לידי מסקנה, כי הנאשם לא שמר על כבודם של העובדים עצמם. בנסיבות אלה, אין מקום לקבל את טענת הנאשם כי יש לזכותו מאשמה מטעמים של הגנה מן הצדק.

אחרית דבר

90. משהרימה המאשימה את הנטל להוכיח קיומם של היסוד העובדתי והיסוד הנפשי כאחד, מעבר לכל ספק סביר, הנני מרשיעה את הנאשם בביצוע עבירות כדלקמן:

א. העסקת 10 עובדים מבלי שהעמיד לרשותם מגורים הולמים, וזאת בניגוד לסעיף 2(ב)(4) לחוק עובדים זרים, התשנ"א-1991.

ב. העסקת 14 עובדים מבלי שנתן להם פירוט על שכרם, וזאת בניגוד לסעיף 2(ב)(7) לחוק עובדים זרים, התשנ"א-1991.

91. הכרעת הדין תשלח לצדדים בדואר.

נקבע לשמיעת טיעונים לעונש ליום 6.5.15. שעה 10:00

ניתנה היום, א' אייר תשע"ה, (20 אפריל 2015), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.