1. התובעת, ילידת 1941, נפצעה ביום 25.4.2009, בהיותה בת 68 שנים, בתאונת דרכים, בה נהרגו שני הנהגים המעורבים, אחד מהם נכדה ז"ל. היא נפגעה פגיעה רב מערכתית קשה. במסגרת תביעתה זו, לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, נקבעו לתובעת, בידי מומחים מוסכמים ומומחה מטעם בית המשפט במספר תחומי רפואה, אחוזי נכות גבוהים. למבטחת הנתבעת, טענות להגזמה ולהתחזות בענין מצבה הרפואי והתפקודי של התובעת. בין היתר, מדובר בטענות בענין בן התובעת איאד, מאחר ושפת אמה של התובעת היא ערבית, ואיאד נכח בבדיקותיה ובחלק מהן שימש כמתורגמן עבורה. בהקשרים מסוימים טוענת הנתבעת כי מצבה הרפואי של התובעת קדם לתאונה מושא התביעה.

חוות הדעת הרפואיות

2. המומחה המוסכם בתחום האורתופדיה פרופ' חיים צינמן קבע לתובעת כדלקמן:

1. נכות צמיתה בשיעור 15% לפי פריט 41(4)(ב) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956, בגין הגבלות בתנועות פרק הכתף;
2. נכות צמיתה בשיעור 5% לפי פריט 39 לתוספת, בין תת-פריט (1) לתת-פריט (2) בגין פגיעה בעצם הקלוויקולה משמאל.

3. המומחה המוסכם פרופ' איתן שילוני, מומחה בכירורגיה, קבע לתובעת נכות צמיתה כדלקמן:

1. נכות צמיתה בשיעור 40%, בהתאמה לפריט 14(1)(ד) לתוספת בגין "מצב כללי ירוד";
2. נכות צמיתה בשיעור 10% לפי פריט 17(ב) בגין מצב לאחר כריתת טחול;
3. נכות צמיתה בשיעור 10% לפי פריט 75(1)(ב) בשל צלקות מכאיבות או מכערות בגוף.

4. המומחה מטעם בית המשפט בתחום הנוירולוגיה, פרופ' דוד ירניצקי, קבע לתובעת נכות צמיתה כדלקמן: נכות צמיתה בשיעור 50% לפי פריט 29(11) לתקנות (כפי נוסחה לפני תיקון (מס' 2) תשע"ו) בענין אנצפלופטיה (Encephalopathia) (Chronic post traumatic brain syndrome), מותאם לפריט 34(ה). נקבע כי התובעת נמצאת במצב של דמנציה (פרק "דיון ומסקנות", פסקה ראשונה), ונקבע כי מחצית מהנכות – 25% נכות – היא בגין התאונה.

הפסד השתכרות

5. בתצהיר התובעת רשום כי לפני התאונה ולמרות גילה המתקדם ומספר ליקויים בריאותיים, היו לה הכנסות בסך 1000 ₪ לחודש לפחות מעבודות תפירה ומאפיית פיתות, בנוסף לחסכון שבגידול עצמי של ירקות, שהוערך ב-500 ₪ נוספים לחודש. התובעת חתמה על תצהיר זה, באורך של מעל מ-6 עמודים. באישור החתימה נרשם כי הצהרתה "הוקראה לה ותורגמה לה...בשפתה...". כאמור, המומחה הנוירולוגי פרופ' ירניצקי קבע כי התובעת נמצאת במצב של דמנציה. בנה איאד הצהיר כי התובעת "מתבלבלת המון אפילו בתוך הבית. לא זוכרת שמות של אנשים ופרטים רבים שידעה בעבר כגון מספרים ותאריכי לידה לרבות שלי ושל האחים שלי. היא שמה משהו ושוכחת היכן שמה אותו" (פס' 29). פרופ' ירניצקי נשאל האם חתימתה על התצהיר הארוך מסתדר אם מה שהוא יודע על דמנציה, ועל מה שהוא ראה בבדיקה. הוא השיב, בין היתר, "אני לא בטוח שהיא יכולה היתה להבין את מלוא הטקסט בתצהיר שהראית לי", ובהמשך מסר כי "אני חושב שהיא הייתה מבינה את הנושאים באופן בסיסי אך לא יכולה לרדת לפרטים" (פרוטוקול 14.11.2016 ע' 26 ש' 29 – ע' 27 ש' 8). את תצהיר התובעת, כשלעצמו, יש לבחון על רקע האמור לעיל בענין מצבה הדמנטי. אעבור לבחינת ראיות נוספות שבפני בענין הפסד התשכרות.

6. התובעת – העידה בבית המשפט, ואמרה דברים ברורים בנושא הפסד השתכרות. כאשר נשאלה אם הלכה עם מקל לפני התאונה השיבה "איך אני אלך עם מקל? כל יום הייתי אופה קרוב ל-200 פיתות. ביום התאונה אפיתי 250 פיתות" (פרוטוקול 26.9.2016 ע' 8 ש' 11-12).

7. הדברים בתצהירה של התובעת, בענין הכנסות של כ-1000 ₪ מהכנת פיתות ומעבודות תפירה, ובענין החסכון מהעבודה בשדה בסך 500 ₪ נוספים, מופיעים גם בתצהיריהם של בן התובעת איאד ובתה נסרין.

8. כפי שיפורט, טענות התובעת בענין הפסד השתכרות, נדחות.

9. לפני התאונה, התובעת הצהירה בתביעה במוסד לביטוח לאומי, לגבי שלושת החודשים הרצופים מתוך ארבעה שקדמו להגשתה של אותה תביעה (9-11.2005) שאין לה הכנסות מעבודה כשכירה או כעצמאית (ראו העמוד הממוספר בידי הנתבעת כ-188 בתיק מוצגיה). בשאלה 24 לשאלון בתביעה שבפני נשאלה התובעת מה היתה הכנסתה החודשית מכל מקור הכנסה שהוא בארבע השנים עובר לתאונה, ובתצהיר התשובות התשובה היא "ביטוח לאומי" (נ/1). תצהיר התשובות נחתם ביום 12.9.2012, כשלוש וחצי שנים לפני החתימה של התובעת ושל עדיה על תצהירי העדות הראשית בשנת 2016 בענין הכנסות מפיתות ותפירה. תשובתו של בן התובעת איאד לשאלה כיצד מסתדרות ההצהרות של התובעת בענין העדר כל הכנסות מעבודה עם האמור בתצהירי העדות הראשית בענין עבודות תפירה ואפיית פיתות היתה, "זה מסתדר מאד. אמא שלי עבדה, הרוויחה כסף, עבדה ותפרה כל החיים עד לתאונה. היתה מכינה פיתות דרוזיות ומוכרת אותם" (פרוטוקול 19.6.2016 ע' 12 ש' 21-22). מובן, בניגוד לעדותו של איאד, שהמסמכים הנזכרים אינם מסתדרים מאד, ואינם מסתדרים כלל. בפנינו תובעת אשר מבקשת פיצוי על השתכרות בניגוד להצהרותיה הקודמות לפיהן אין לה כל הנכסה (למעט קצבאות). טענת התובעת נסמכת על אי-נכונות הצהרות קודמות, וחל עליה נטל ממשי להוכיח כי טענותיה החדשות, אמת הן (ראו והשוו ע"א 9813/07 נעים נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, פס' 4 (16.9.2009)). בענייננו, אל מול ההצהרות הקודמות של התובעת לפיהן לא היתה לה כל הכנסה (למעט קצבאות), עדותם של התובעת, וילדיה בעלי האינטרס, אינה מתקרבת להרמת נטל ההוכחה בענין הפסד השתכרות. בתמונות של מכונות תפירה שצורפו לתצהירו של איאיד, אין כדי לשנות ממסקנה זו. בצדק טענה הנתבעת "מי קנה, ומתי, מהתובעת שמלה או פיתות ומדוע אין עדות של קונה זה בין הראיות? מתי, ואיפה אפתה התובעת מאות פיתות ביום, ולמי מכרה אותן – האם הדבר אינו טעון תמיכה ראייתית?" (ע' 1 לסיכומי הנתבעת).

10. נדחית גם טענת התובעת לפיה עבדה בשדה עד לתאונה. בנה איאד הצהיר כי ליד בית המשפחה יש חלקת אדמה, שאמו התובעת ואביה עיבדו וגידלו בה גידולים, כך שבמשך שנים המשפחה לא היתה צריכה לקנות ירקות כלשהם בחנויות. "ראוי להדגיש", כך נטען, "כי נשים מבוגרות בחברה שלנו הם נשים עובדות חזקות שעובדות בשדה ובבית ועושות זאת כל עוד הן יכולות בדומה לעבודות גברים" (פס' 8 ו-12). בן התובעת ובתה הצהירו כי אמם היתה "אשת ברזל" לפני תאונה. דא עקא, שבביקור התובעת אצל ד"ר ג'נט מיכאיל ביום 19.12.2005, למעלה שלוש שנים לפני התאונה (25.4.2009), רשום כי התובעת, שהיתה אז בת 64 שנים, "הולכת בעזרת מקל" (העמוד המסומן בידי הנתבעת כ-36 בתיק המוצגים). כאשר התובעת עומתה עם מסמך זה בעדותה, היא לא נתנה הסבר סביר, למשל, שהיא הלכה עם מקל במשך תקופה קצרה עקב תאונה קודמת, אלא טענה "איך אני אלך עם מקל? כל היום הייתי אופה קרוב ל300 פיתות" (פרוטוקול 26.9.2016 ע' 8 ש' 11). בהתייחסותה בסיכומי התשובה לטענות הנתבעת בענין מצבה הרפואי הקודם לתאונה, לא נמצאה תשובה לטענה חשובה זו בענין הליכה עם מקל שנים לפני התאונה (פס' 5-7). התובעת טענה ובצדק כי יש לעיין במסמכים הרפואיים ולא בטבלת ריכוז הנתונים שערכה הנתבעת, אולם האמור לעיל בנושא ההליכה עם מקל קודם לתאונה נסמך על מסמך רפואי. כן טענה התובעת כי תלונותיה היו שגרתיות בהתאם לגילה, אולם גם אם הליכה עם מקבל בגיל 64 היא שגרתית, אין בכך כדי ליישב נתון זה עם עבודה חלקאית פיזית בשדות).

11. התביעה לפיצוי בגין הפסד השתכרות – נדחית. אפנה לפיצויים המבוקשים תחום השיקומי.

חוות הדעת השיקומית

12. ד"ר עצמון צור, מומחה מטעם בית המשפט בתחום השיקומי, ערך חוות דעת בענין התובעת. ד"ר צור כותב בחוות דעתו:

"מתקשה בשמיעה. משתפת פעולה עם הבודק, אך אינה מרבה לשוחח. לנוכח היותה אישה דתייה ועטופה במלבושים, לא ניתן היה לבדוק אותה כנדרש, מה גם שהרבתה להתלונן על כאבים בעת ניסיון להפעיל אותה. בנסיבות הקיימות, הקפדתי לשמור על צנעתה" (ע' 4).

13. ד"ר צור מצא כי התובעת קמה משכיבה לישיבה בעזרה קלה של אדם נוסף, וכי היא יושבת ביציבות במיטתה. נקבע כי היא זקוקה לעזרה בינונית כדי לקום מישיבה לעמידה, וכי היא חוזרת מתנוחת עמידה לישיבה, בהשגחה. בנוגע לניידות נמצא כי התובעת נשאה משקל על שתי רגליה בתמיכת הליכון ובהשגחת אדם נוסף במשך כשתי דקות, התהלכה למרחק של מטר בערך וביקשה להתיישב. בעת הפעלה פסיבית של שתי ברכיה הופקו חריקות עדינות בברך שמאל. ד"ר צור קבע כי "אין ספק שאי מתן טיפול שיקומי במועדו מחד, כמו גם רמת השכלתה ותרבותה השמרנית מאד של התובעת מאידך, מנעו וימנעו מבעדה מלהגיע להישגים משמעותיים יותר בכל הקשור ליכולת תפקוד המערכת המוטורית שלה" (ע' 5).

14. בנושא הבריאות, המליץ ד"ר צור על 24 טיפולים פיזיוטרפיים; ביקורת אצל רופא כירורג חזה בתדירות של פעם בשנה; ביקורת אצל רופא נוירולוג בתדירות של פעם בשנה; וביקור במרפאת כאב בתדירות של פעמים בשנה.

15. בנושא הציוד, מצא ד"ר צור כי נדרשים הליכון, עגלת-נכים, עגלת-רחצה, מיטה זוגית רחבה עם מזרון למניעת פצעי-לחץ בשל היותה של התובעת סיעודית; וכן ארבעה טיטולים מדי יום ביומו; ושפופרת אחת של משחה מדי שבוע לצורך מריחה על עור העכוז והמין בגין העדר שליטה על הסוגרים.

16. בנושא הניידות, קבע ד"ר צור כי נדרשת הסעה במונית מיוחדת, בתבנית של van (להלן ובעברית: סעון), לכל הטיפולים שיידרשו.

17. בנושא המגורים, המליץ ד"ר צור על הקמת מסלול שבו ניתן יהיה להוביל את התובעת בעגלת-נכים מגובה מפלס הכביש ועד לרחבת הכניסה לדירת מגוריה; בניית עמדת מקלחת רחבה אליה ניתן יהיה להכניס את התובעת בעגלת-רחצה; וקירוי עמדת החניה שבסמוך לבניין המגורים.

18. בנושא העזרה האישית, נמצא כי התובעת זקוקה למטפלת שתתגורר עמה במשך 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, ואשר תדאג להלבישה ולקלחה, לנהל את משק ביתה ולנקות את דירת המגורים.

19. בענין תוחלת חיים, עמד ד"ר צור על כך שבשנת 2012 תוחלת החיים של אישה ערביה במדינת ישראל עומדת על 80 שנים בממוצע, וקבע כי בהתחשב במצב הדמנציה של התובעת, "נראה לי שהיא לא תזכה לעבור את גיל ה-80, במקרה הטוב".

עגלת נכים ועגלת רחצה

20. הגעתי למסקנה שיש לדחות את התביעה לצרכים שיקומיים הנובעים מההנחה שהתובעת משתמשת בעגלת נכים (כסא גלגלים). בן התובעת איאד ובתה נסרין הצהירו כי מאז התאונה התובעת מתניידת באמצעות כיסא גלגלים והליכון (פס' 26 לתצהיר איאד; פס' 13 לתצהיר נסרין). איאד אישר בחקירתו הנגדית כי בחמש השנים האחרונות, מאז שהתובעת יצאה מבית החולים, אין עגלת נכים ("לא יודע איפה העגלה"; "אין. יש לנו הליכון ויש לנו מקל" (פרוטוקול 19.6.2016 ע' 17 ש' 16-18). בת התובעת נסרין העידה:

"ש. שכתוב שהולכת עם מקל במשך 7 שנים, הם טעו? זה לא מה שאחותך מסרה להם, לא נכון מה שמסרה להם?

ת. נכון שהולכת עם מקל אבל לא הולכת לבד עם מקל, אנו איתה" (פרוטוקול 19.6.2016 ע' 22 ש' 18-20).

ראו גם עדות התובעת, אשר ישבה בכסא גלגלים בעדותה בבית המשפט, מספר חודשים לאחר שהבן איאד היעד שהוא אינו יודע היכן נמצא כיסא הגלגלים:

"ש. אני אומר לך שאת לא משתמשת בכסא גלגלים ובאת לפה אתו היום ובנך שהיה פה ביוני אמר שאין כסא גלגלים.

ת. בעת הצורך אני משתמשת בו, לא כל יום, אני לא יוצאת החוצה, איך אעלה מלמטה עד כאן

ש. האם נכון שכשבאת לפני 3 חודשים לבי"ח באת עם מקל כמו שאת הולכת כל הזמן.

ת. כן" (פרוטוקול 26.9.2016 ע' 7 ש' 22-26).

21. ראו את תגובתו של ד"ר צור, עת נחשף בעדותו למסמכים בענין הליכתה של התובעת:

"ש. ב15.6.16 היא הופיעה בבי"ח...האי יציבות בהליכה היא מרגישה בשבוע האחרון.

ת. בסדר. יכול להיות. זה לאחר קרות התאונה.

ש. זה לא מלמד שהאישה הזו בניגוד למצב שהציגה לך, הולכת ומתפקדת וכותבת שבחודש אחרון יש לה אי יציבות וכו', חלשה ונפלה ובבדיקת ביה"ח היתה בהכרה מלאה וכו'. מתהלכת עם מקל ולא על כסא גלגלים ואומרת שמזה 7 שנים היא הולכת עם מקל. לא כסא גלגלים ולא שום דבר דומה למה שכתבת. איך זה מסתדר עם התלונות שספרו לך?

ת. איך זה מסתדר? תשאל אותם. יכול להיות שהיא שיחקה אותה או מישהו אמר לה לא לעשות דברים, היו דברים מעולם, היו לא מעט התחזות בחוות דעת שלנו....

ש. אתה מסכים אתי שמה שרואים כאן שמגיע[ה] עם מקל ורק בשבוע האחרון מרגישה אי יציבות, זה לא תואם את המצב שהראו לך.

ת. מסכים בהחלט" (פרוטוקול 26.9.2016 ע' 14 ש' 17-29).

22. לאור האמור לעיל, לרבות תשובת הבן איאד, בשונה מהמוצהר בתצהירו, שבחמש השנים האחרונות אין כסא גלגלים והוא אינו יודע היכן הוא, ומסמך רפואי המצביע על כך שהגיעה בשנת 2016 בהליכה עם מקל (ואף עדות התובעת עצמה שהיא הולכת עם מקל כתמיד), אין מקום לקבוע כי התובעת משתמשת בכסא גלגלים עקב התאונה וכי בעקבות זאת נדרשות עבודות בביתה לשם התאמתו לעגלת נכים ועגלת רחצה, או כי היא נדרשת למונית מיוחדת מסוג סעון לצורך נסיעה לטיפולים.

חיתולים

23. המסקנה דומה בענין חיתולים. ב"כ התובעת זנח את הטענה בענין חיתולים בסיכומים; אולם הנושא חשוב בנוגע למהימנות העדות שהובאה מטעם התובעת. רשום בחוות דעתו של ד"ר צור כי הבן איאד מדאח מסר כי התובעת "[]אינה שולטת על הסוגרים" (ע' 4). ד"ר צור אישר בעדותו שכך מסר לו איאיד (פרוטוקול 26.9.2016 ע' 16 ש' 4-5), וד"ר צור הסביר בעדותו כי אין לו דרך לבדוק שליטה בסוגרים, ו"זה רק על ידי שאלות" (פרוטוקול 26.9.2016 ע' 15 ש' 27). איאד העיד בחקירתו הנגדית:

"ש. היא [בודקת מטעם הביטוח הלאומי בשנת 2011] רושמת בקשר לסוגרים, אימא שלך אמרה ששולטת על שניהם וגם בלילה מורידה בגד ודואגת לעצמה.

ת. היא ראתה את אמא שלי ישנה בלילה? היא ישנה אצלנו?

ש. זה אמא שלך מסרה לה.

ת. אני חושב שאמא שלי, .... לא נכון" (פרוטוקול 19.6.2016 ע' 16).

כאן המקום לציין כי הצדדים הסכימו להגשת מסמכי הבדיקות מטעם הביטוח הלאומי ללא חקירת הבודקים (20.10.2016; אעיר בשולי הדברים כי גם התובעת העידה כי בבית החולים לפני שנתיים היא שמה חיתול כמעט חודשיים, אולם היום אין לה – פרוטוקול 26.9.2016 ע' 9 ש' 5-8). איאד ונסרין טענו בתצהיריהם לגרסה המצויה "לצדה" של גרסת אי-השליטה בסוגרים, לפיה בורח לתובעת שתן כי היא לא מצליחה להגיע לשירותים. בחוות הדעת של העובדת הסוציאלית מטעם התובעת, שגם לגביה הוסכם כי תוגש ללא חקירה, צוינה בריחת שתן בלילה (נספח ז' לתצהיר העדות הראשית של התובעת ע' 2), אולם מאופי הטענה, בריחה בלילה, אין להסיק שהעובדת הסוציאלית היתה עדה לענין זה בעצמה. לאור כל האמור לעיל ולהלן, איני נותן אמון בעדותם של איאד ונסרין בענין בריחת שתן. ממילא כאמור, זנחה התובעת את התביעה בענין חיתולים.

עזרת הזולת

24. אפנה לענין הצורך של התובעת בעזרה אישית. המומחה בתחום הנוירולוגיה, פרופ' ירניצקי, קבע כאמור כי התובעת נמצאת במצב של דמנציה. הוא קבע:

"במקרה דנן יש לראות את החבלה [בתאונה מושא ענייננו] כגורם, יחד עם גורמי הסיכון הטרשתיים והחבלות הקודמות. יש להביא בחשבון שה'רזרבה הקוגניטית' ככל הנראה איננה גבוהה, ושאין תיעוד כלשהו על מצבה הקוגניטיבי ערב התאונה. מאידך, יש קשר זמנים די הדוק בין אירוע החבלה והתפתחות הדמנציה. אני מציע, על כן, ליחס מחצית מהנכות הנוירולוגית לחבלת הראש. הנכות הנוירולוגית עומדת על 50% לפי סעיף 29(11) מותאם ל-34 ה, ובהתאם, 25% יחולו ע"ח התאונה. הנכות כוללת את התלונות הסומטיות, והיא לצמיתות".

המומחה בתחום השיקום ד"ר צור הפנה בנושא הדמנציה, לחוות דעת זו של פרופ' ירנציקי (בנוסף ציין, בדיונו ב"תקשורת", כי התובעת משתפת פעולה אך אינה מרבה לשוחח).

25. הנתבעת טענה שספק רב אם התובעת סובלת ממחלת אלצהיימר (פס' 18 לסיכומים). פרופ' ירניצקי קבע בחוות דעתו כי באבחון הקוגניטיבי נמצא כי התובעת סובלת מדמנציה וכי מדובר ב"תמונה של תלונות סומטיות וקוגניטיביות". פרופ' ירניצקי עמד בחוות דעתו הן על שאלת הקשר הסיבתי בין חבלה וירידה קוגניטיבית ככלל; הן על שאלת הקשר הסיבתי בין חבלה לבין מחלת האלצהיימר; הן על שאלת הקשר הסיבתי בין חבלה לבין דמנציה. נוכח המסקנה אליה הגעתי, לפיה לא תערערה חוות הדעת בענין הנכות הנוירולוגית ובענין ייחוס מחצית מהנכות הנוירולוגית לתאונה, אבחן את טענת הנתבעת מבלי לדקדק עמה בענין המינוח ("אלצהיימר"): טענתה היא למעשה כי ספק רב אם התובעת נפגעה בתחום הנוירולוגי בתאונה, וגם אם נפגעה, מדובר בלקות מזערית שאין לה קשר לתאונה (פס' 18 -28 לסיכומיה).

26. הנתבעת טוענת כי "התובעת שאינה יודעת קרוא וכתוב ולכאורה חולה באלצהיימר לפחות משנת 2011 חתמה על תצהיר עדות ראשית של 48 סעיפים". בענין קרוא וכתוב, ראשית וכפי שכבר צוין, רשום באימות התצהיר כי התצהיר תורגם והוסבר לתובעת לערבית, כך שלנושא קרוא וכתוב אין רבותא בסוגיית החתימה על תצהיר. לסוגיית הקרוא וכתוב יכולה להיות רלוונטיות בענין ה"רזרבה הקוגניטיבית" של התובעת אליה התייחס המומחה הנוירולוגי פרופ' ירניקצי. פרופ' ירניצקי עמד על כך שהתובעת אינה יודעת קרוא וכתוב (הוא ציין בחוות הדעת כי "במבחן מנטלי הקצר ביצעה נכון רק 6 פריטים (איננה קוראת או כותבת))". פרופ' ירניצקי אף שקל נתונים אלה, לצד החבלה בתאונה, במסגרת החלטתו לקבוע קשר סיבתי לתאונה. נטען בידי עדי התובעת שהיא יודעת קרוא וכתוב. אם הטענה היתה מוכחת, ייתכן והיה בה כדי להשפיע לטובת התובעת בענין בחינת חוות הדעת הנוירולוגית. שכן, אם התובעת ידעה קרוא וכתוב, ייתכן וחבלה מהתאונה מקבלת משקל גדול יותר בחלוקת אחוזי הנכות. דא עקא, טענה זו נדחית. אבאר.

27. אין מקום לקבוע על בסיס העדויות מטעם התובעת כי התובעת ידעה קרוא וכתוב לפני התאונה. הבן איאד העיד כי התובעת כותבת בערבית ולא בעברית (פרוטוקול 19.6.2016 ע' 7 ש' 24-27). גם התובעת העידה שלפני התאונה היתה קוראת (פרוטוקול 26.9.2016 ע' 22-23). הנתבעת עימתה את בנה איאיד עם חתימה נטענת של התובעת בטביעת אצבע לפני התאונה, והוא העיד כי התובעת למדה לקרוא בגיל מבוגר – ע' 8 ש' 8). אולם התובעת לא העידה על למידת קריאה בגיל מבוגר אלא, הכחישה כי חתמה בשנת 2005 בטביעת אצבע (פרוטוקול 26.9.2016 ע' 8 ש' 25-26). בת התובעת נסרין העידה כי התובעת אינה יודעת קרוא וכתוב אלא "כותבת את השם שלה ככה" ולא מעבר לכך (פרוטוקול 19.6.2016 ע' 20 ש' 31 – ע' 21 ש' 4). לאור האמור אין מקום להחשיב, על בסיס טענת התובעת לפיה היתה קוראת וכותבת לפני התאונה, את השפעת התאונה על מצבה הנוירולוגי של התובעת כגדולה יותר מזו אשר נקבעה בחוות דעתו של פרופ' ירניצקי.

28. ניסיון הנתבעת להראות שמצבה של התובעת טוב ממה שעולה מחוות הדעת הנוירולוגית כי היא חתמה על תצהיר העדות הראשית, למעשה עומד בסתירה עם טענותיה שנדונו לעיל לפיהן חתימתה לפני התאונה בטביעת אצבע מצביעה על כך שגם לפני התאונה התובעת לא ידעה קרוא וכתוב. למען הסדר הטוב אבהיר כי ניסיון זה ממילא נחדה. כאמור, לאור תוכן אימות החתימה על תצהיר התובעת, לפיו התצהיר תורגם לה והוסבר לה, אין בעובדה שהתובעת חתמה על התצהיר רבותא גדולה בניסיון הנתבעת להצביע על סתירת ממצאיו של מומחה ברפואה נוירולוגית בענין מצבה של התובעת. כאמור, העיד פרופ' ירניצקי "אני לא בטוח שהיא יכולה הייתה להבין את מלוא הטקסט בתצהיר..." וכי "אני חושב שהיא הייתה מבינה את הנושאים באופן בסיסי אך לא יכולה לרדת לפרטים" (פרוטוקול 14.11.2016 ע' 26 ש' 30 – ע' 27 ש' 8). המסקנה לאור האמור אינה כי עצם החתימה על התצהיר מוכיח שהתובעת אינה סובלת ממצב רפואי נוירולוגי כקבוע בחוות דעתו של פרופ' ירניצקי (אלא, שיש להעניק משקל מופחת לתוכן המפורט של תצהירה של התובעת).

29. הנתבעת מצביעה על כך שאנשי צוות רפואי של המוסד לביטוח לאומי, בשש בדיקות שונות לאחר התאונה, התרשמו שהתובעת ענתה לעניין, דיברה באופן שוטף וברור, נוטלת באופן עצמאי את התרופות שלה, מתמצאת בזמן ובמקום ומכירה את בני משפחתה (פס' 19 לסיכומיה). הנתבעת עמתה את פרופ' ירניצקי עם בדיקות של בודקים מטעם הביטוח הלאומי בשנים עד 2012 ועם טענות אלה. פרופ' ירניצקי עומת עם הערכת תלות של יאור מסרה בו נכתב, בענין אופן דיבור (טון, רצף, קצב ובהירות) "ברור ושוטף בקו רגיל"; סומן כי היא הבינה את השאלות וענתה לענין ובהתאם וכי הבינה את הבקשות לביצוע פעולות ובפעלה בהתאם (המסמך המסומן בדפוס 143 בידי הנתבעת בתיק מוצגיה). בהתייחסות לתובנה, התמצאות והתנהגות הנבדק צוין "לדברי הבעל, קשישה מכירה בני משפחה, מתמצאת בביתה"; בענין התרשמות מעריך רשום "קשישה הכירה בני המשפחה בשמות, היכן גרים, ידעה גילה, שם רופא מטפל שלה, התמצאה בביתה ובתרופות שלה, הבינה כל הפניות וענתה לעניין" (המסמך המסומן בדפוס 150 בידי הנתבעת בתיק מוצגיה). המומחה השיב "זה שנה וחודשיים לפני הדביקה שלי. זה לא סותר". הוא העיד כי ייתכן ואז היתה ההתחלה של התסמינים, כי מדובר בתהליך וכי הדבר מאד שכיח (פרוטוקול 14.11.2016 ע' 28 ש' 4-12). ב"כ הנתבעת הפנה את פרופ' ירניצקי לרשום בחוות דעתו לפיו "ביוני 2010, קצת יותר משנה לאחר התאונה, דווח בנה על ירידה במצב הקוגניטיבי במשך החודשים האחרונים" (ב"דיון ומסקנות" בפסקה הראשונה). ב"כ הנתבעת שאל את פרופ' ירניצקי, "כלומר בניגוד למה שאמרו לך שכבר בשנת 2010 יש את הבעיות האלה, אנו מדברים על [הערכת תלות בחודש] בפרואר 2011 ואין בעיה בכלל [?]" (פרוטוקול 14.11.2016 ע' 28 ש' 13-14). פרופ' ירניצקי הפנה לכך שבספטמבר 2009 היו תלונות על חוסר ריכוז והפרעות זכרון, והשיב כי אחות של המל"ל אינה מומחית לבדיקה קוגניטיבית ושהוא, לעומתה, עשה אבחון. הוא נשאל כיצד זה שבשנת 2011 השיבה התובעת לשאלות לענין, ולכן היא לא היתה באותו זמן דמנטית, ושיב:

"ת. אין נקודת זמן. דברים בסיסיים זה להכיר בני משפחה, סדר יום ואיפה נמצאים הדברים בבית. אם תאתגר אותה בכישורה שפה ועוד, זה לא נעשה שם. זו בדיקה מאוד בסיסית.

ש. לפניך בבדיקה הציגו לך שהיא לא זוכרת שמות ילדים ושמות נכדים ולא זוכרת שבנה היה בתאונה ולא זוכרת שהנכד שלה נהרג בתאונה.

ת. בשביל זה יש את האבחון. כל אחד לוקח אנמנזה ושם א[ו]תה וכותב מה שהאדם או משפחתו מוסרים. אחרי שאתה מסיים את זה, אתה מפעיל את הטסטים שהם באבחון מכומתים להשכלה וכד', זה לא מקבל את המשקל שהחולה ומשפחתו מוסרים. המידע החשוב הוא הטסטים עצמ[ם]. המסקנות מבוססות על זה" (ע' 28 ש' 19-27).

30. נוכח טענות הנתבעת בענין הפרזה שבדברים שמסר איאד בבדיקות התובעת, ובכך שאיאד תרגם לבודקים את דבריה מהשפה הערבית, הסכימו הצדדים בזמן עדותו של פרופ' ירניצקי כי הלה יתקשר לרופאה אשר ביצעה את הבדיקה הקוגניטיבית ששימשה בחוות דעתו. פרופ' ירניצקי העיד תוך כדי שיחת הטלפון הספונטנית, כי הרופאה ד"ר בן חיים מוסרת שרוב הסיכויים שרנין הנוירו-פסיכולוגית סייעה בתרגום אולם הדבר אינו בטוח, ועם זאת "ד"ר בן חיים מוסרת שהיא לא נותנת לבן משפחה להיות מתורגמן, אף פעם לא" (פרוטוקול 14.11.2016 ע' 30 ש' 17-18, ע' 31 ש' 8 ו-19-20).

31. קביעתי, על בסיס האמור לעיל, היא שהנתבעת לא הרימה את הנטל בניסיונה להפריך או לערער, באמצעות הערכות התלות של הביטוח הלאומי, את חוות דעתו של פרופ' ירניצקי בתחום הנוירולוגיה. עד זה – מומחה לנוירולוגיה – העיד כאמור על הנפקות של ביצוע מבחני קוגניציה לעומת מענה הנבדק על שאלות בסיסיות, ולאחר שיחת טלפון מכוח הסכמת הצדדים עם ד"ר בן חיים שערכה מבחנים אלה, העיד על כך שזו מסרה לו שהיא אינה מאפשרת אף פעם לבן משפחה לתרגם במהלכם.

32. הנתבעת מצביעה על תרשומת רפואית וכן על עדות בתה של התובעת, לפיהן התובעת אינה נוטלת כל טיפול תרופתי למחלת אלצהיימר (סעיף 19(ג) לסיכומיה). כאשר נשאל פרופ' ירניצקי על כך שהתובעת נוטלת הרבה תרופות אך אינה נוטלת תרופות עבור מחלת האלצהיימר, הוא השיב "היא לוקחת הרבה תרופות. אני מסכים איתך שיש פה סימן שאלה מסוים" (ע' 30 ש' 32). לא מצאתי לקבוע שחוות דעתו של פרופ' ירניצקי עורערה נוכח העדר נטילת תרופות לאלצהיימר. לא הובהר אופיו של סימן השאלה. הרי התובעת אובחנה באמצעות מבחנים קוגניטייביים, והשאלה אם היא מקבלת טיפול מתאים למצבה היא לכאורה שאלה אחרת.

33. הנתבעת טוענת שהתלונות בענין שינוי במצבה של התובעת משנת 2011 ועד נובמבר 2016, ועל שכחה של תאריכי לידה ושמות, אינן מופיעות בתיק הרפואי, והועלו אך בפני גורמים לצורך פיצי כספי (פס' 19(ד) לסיכומיה). כן טוענת הנתבעת כי אין עדות של איש שאינו בן משפחה על כך שהתובעת נמצאת במצב דמנטי (פס' 19(ה) לסיכומיה). טענות אלה אף הן אינן מביאות לערעור חוות דעתו של פרופ' ירניצקי. פרופ' ירניצקי הוא מומחה לנוירולוגיה שאינו בן משפחה של התובעת, והוא העיד כי היא במצב דמנטי. וראו לעיל את האמור בענין מבחנים קוגניטייבים שבוצעו במסגרת חוות דעתו. פרופ' ירניציק העיד, בנוסף, "אנשים מסוגלים לעשות הטעיה אך בדרך-כלל היא תהיה הטעייה גורפת. אדם החליט שהוא רוצה להרשים את הבודק אז בכל דבר יבצע בצורה מינימלית וזה נותן לבודק תמונה שהוא יודע שהיא הטעייה. קשה לי לומר שהיא יכולה לעשות הטעייה מתוחכמת מספיק כדי שהבודקים לא יזהו אותה" (פרוטוקול 14.11.206 ע' 33 ש' 20-23).

34. הנתבעת הצביעה על הפניה לחדר המיון מיום 15.6.2016 בה נרשם "התקשרה המטופלת ודיווחה שנפלה בבית, יש לה סחרחורת ולא מרגישה טוב ואיען אף אחד בבית." כאשר עומת פרופ' ירניצקי עם מסמך זה, הוא מסר "זה גבולי. יש דברים של חיוג מהיר. זה לא מן הנמנע" (פרוטוקול 14.11.2016 ע' 31 ש' 4). לא מצאתי שיש בעובדה שהתובעת התקשרה לרופא בשנת 2016 כדי להפריך את חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט. כאמור, פרופ' ירניצקי עמד בעדותו על ההבדל בין מענה נכון על שאלות פשוטות לבין בדיקה קוגניטיבית מעמיקה. התובעת העידה בבית המשפט כאשר נשאלה על סדר היום שלה "שתיתי תה, נכנסתי לשירותים. זה מה שעשיתי היום. אני לא משוגעת, אך אני שוכחת" (פרוטוקול 26.9.2016 ע' 10 ש' 5). פרופ' ירניצקי אף השיב, לאחר שנשאל על ענין זה, כי לפי התקנות הישנות על-פיהן ערך את חוות דעתו "היא בבינונית באופן וודאי ולא בקלה", ולאחר שהשיב ש-50% נכות מהווים הערכה סבירה (ע' 32 ש' 27 – ע' 33 ש' 2), אישר לבקשת ב"כ התובעת כי לפי התקנות החדשות (התיקון בפריט 29 לתוספת בשנת תשע"ו) הוא נוטה יותר לכיוון של 60% נכות (שם, ש' 13-14).

35. הנתבעת עימתה את פרופ' ירניצקי עם העובדה שרשום בגיליון חדר המיון הנזכר כי התובעת היתה בהכרה מלאה, משתפת פעולה, דיבור הבנה והתמצאות תקינים. הוא נשאל כיצד הדבר מתיישב עם מסקנתו. פרופ' ירניצקי השיב כי הבדיקה בחדר המיון היתה בדיקה שבהכרח ממוקדת לנושא הפניה, שהיתה בנושא סחרחורת, וכי בחדר מיון אין זמן לאבחנה קוגניטיבית. הנתבעת שואלת "היתכן?" שנוירולוג בבית החולים יקבע כלאחר יד שהחולה משתפת פעולה דיבור הבנה והתמצאות תקינים; אולם תשובתו של פרופ' ירניצקי מקובלת עלי. ודוק: אותו נוירולוג בבית החולים כתב את אשר כתב על רקע היותה של התובעת חולת אלצהיימר. בגיליון רשום "מדוב בחולה בת 75, ברקע אלצהיימר...".." (נ/2 ע' 3 תחת כותרת "נוירולוגיה").

36. הנתבעת טענה בסיכומים למעין ידיעה שיפוטית בענין דמנציה, בניסיון לערער את חוות דעתו של פרופ' ירניצקי (פס' 25 לסיכומים "אצל כולנו קיימת ידיעה כללית על מאפיינים של אנשים דמנטיים..."). עם כל הכבוד, מדובר בשאלה ברפואה. במומחיות נוירולוגית. ואין בידי להעדיף את ידיעתו הנטענת של בא כוח הנתבעים בתחום הדמצניה על-פני זו של המומחה הנוירולוגי מטעם בית המשפט. גם בכך שהתובעת לא אבדה הכרה בתאונה ושלא נמצא אצלה חסר נוירולוגי, אין כדי להפריך את חוות דעתו של המומחה הנוירולוגי. כפי שהנתבעת עצמה טוענת (פס' 26), פרופ' ירניצקי היה ער לנתונים אלה, שכן הוא עצמו ציין נתונים אלה בחוות דעתו, והגיע על סמך הנתונים שבפניו למסקנה שבמומחיות אליה הגיע. משקבעתי שלא הופרכו קביעותיו של פרופ' ירניצקי בענין 50% נכות נוירולוגית (ועדותו לפיה היה נוטה, על פי התקנות החדשות ל-60%), שמחצית ממנה בעקבות התאונה, אשוב להשלכות השיקומיות הנובעות מכך.

מטפל

37. הנתבעת טענה בסיכומיה כי התובעת זקוקה לשעת עזרה אחת ליום לכל היותר, לרחיצת בוקר ולהלבשה. כאמור, המומחה השיקומי ד"ר צור עמד על הנכות בתחום הנוירולוגי, ועל הנכות האורתופדית שנקבעה לה, וקבע כי "התובעת זקוקה למטפלת שתתגורר עימה במשך 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע, תדאג להלבישה ולקלח אותה, לנהל את משק ביתה ולנקות את דירת המגורים. מתעוררת השאלה אם הצורך במטפל 24 שעות ביום נגזר מהטענות בענין ניידותה של התובעת, או שמא סבור היה המומחה בתחום השיקומי כי מצבה הדמנטי של התובעת מצריך, כשלעצמו, מטפל במשך 24 שעות ביממה. שאלה זו קיבלה תשובה בעדותו של המומחה השיקומי, עת העיד "אם אישה עצמאית בהלבשה וניידות, ברור ששעות העזרה האישית פוחתות" (פרוטוקול 26.9.2016 ע' 16 ש' 8). המומחה הנוירולוגי קבע כי התובעת "הולכת סימטרי, עם קושי" (חוות דעתו של המומחה הנוירולוגי פרופ' ירניצקי ע' 3 תחת הכותרת "בבדיקה"; עדותו של המומחה השיקומי ד"ר צור, פרוטוקול 26.9.2016 ע' 16 ש' 17-20). המומחה השיקומי טען כי בדיקתו בעניין הניידות היתה נרחבת הרבה יותר מזו של המומחה הנוירולוגי (שם, ש' 22).

38. המומחה השיקומי קבע בחוות דעתו:

"טווחי-תנועה פסיביים בכתף השמאלי:

מוגבלים ביותר בכל המישורים בגין כאבים. ניתן להגדיר אותו מפרק כ-frozen shoulder.

הערכת יכולת התפקוד:

במיטה:

קמה משכיבה לישיבה בעזרה קלה של אדם נוסף. יושבת ביציבות במיטתה.

בביצוע מעברים:

זקוקה לעזרה בינונית כדי לקום מישיבה לעמידה. חוזרת מתנוחת עמידה לישיבה, בהשגחה.

בניידות:

נשאה משקל על שתי רגליה בתמיכת הליכון ובהשגחת אדם נוסף במשך כשתי דקות, התהלכה למרחק של מטר בערך וביקשה להתיישב. יש לציין שבעת הפעלה פסיבית של שתי הברכיים הופקו חריקות עדינות בזו השמאלית".

כבר עמדתי לעיל על כך שמאחר ומסתבר שהמצג שמא התובעת משתמשת כענין שבשגרה בעגלת נכים אינו אמת, אין מקום לפיצויים לשם התאמת ביתה של התובעת לעגלת נכים. כאן המקום להוסיף ולקבוע, כי המצג שהוצג למומחה השיקומי בענין קשיי ניידות של התובעת, היה אף הוא בגדר הגזמה. כאשר נשאל המומחה השיקומי בענין מסמכים מהם עולה שהתובעת הולכת עם מקל, הוא השיב "איך זה מסתדר? תשאל אותם. יכול להיות שהיא שיחקה אותה או מישהו אמר לה לא לעשות דברים, היו דברים מעולם, היו לא מעט התחזות בחוות דעת שלנו" (פרוטוקול 26.9.2016 ע' 14 ש' 21-22). ודוק: לא היתה בפי המומחה השיקומי טענה לפיה דבר מה בבדיקתו השיקומית מונע התחזות. בהצגת המסמך בענין הליכה עם מקל במשך שבע שנים (ואף אישור בתה בענין כך בעדותה, אמנם בהסתייגות לפיה היא הולכת עם מקל בעזרת אדם נוסף) ובהצבעה על קשיי המהימנות בסוגיית עגלת הנכים, הרימה הנתבעת את נטל הראיה בטענה לפיה אין בחוות הדעת השיקומית כשלעצמה, כדי להוכיח את קשיי ניידות של התובעת.

39. כפי שכבר צוין, הצדדים הודיעו כי הם הגיעו להסכמה כי "מבלי לפגוע בטענה []מטענותיהם" יוגשו תעודות עובד הציבור של הביטוח הלאומי ללא צורך בחקירת המעריכים מטעם הביטוח הלאומי וחוות הדעת של העובדים הסוציאליים משני הצדדים. על רקע קשיי המהימנות בנושא ניידות עליהם עמדתי והעדר עדות בדבר מבחני ניידות החסינים מפני התחזות, הגשה מוסכמת זו, גם אם מכוח הסכמת הצדדים לא "פגעה בטענותיה" של התובעת, בוודאי לא סייעה לתובעת בניסיונה להרים את הנטל ולהוכיח קשיי ניידות אמתיים. שכן, מסמכים אלה כוללים כאלה המצביעים על התרשמות מקשיי ניידות (שאינה כאמור חסינה מהתחזות), אולם הם כוללים גם כאלה המצביעים על היפוכו של דבר. כך, רשום בהערכת תלות מיום 24.2.2015 – לאחר מועד בדיקת התובעת בידי המומחה השיקומי מטעם בית המשפט:

"קימה ניידות יציבה: קמה לבד, מתהלכת בבית בעזרת מקל הליכה

תנועות עדינות, אחיזה ותפיסה: הנבדקת החזיקה במקל, סידרה את בגדיה, ראיתי תנועות עדינות יעילות ואחיזה טובה

....

כיפופים: מתכופפת ומגיעה עם ידיה עד כפות רגליה

תנועות גפיים תחתונות: ראיתי תנועות טובות ברגליים, בכיפוף ויישור בזמן שקמה מישיבה לעמידה ובזמן שהלכה.

....

לבקשתי להדגים הליכה, הנבדקת קמה לבד בעמידה למרות שאמרה שאינה יכולה, לקחה את המקל והלכה בצעדים טובים, בתוך הבית והתלונה על כאבים חזקים בבטן וחזרה לשבת על הספה. ראייתי שיכולה לקום לבד, הליכתה יציבה."

כאמור, גם בראי ההסכמה שאין מסמך זה כדי לפגוע בטענותיה של התובעת, הרי התובעת היא אשר נושאת בנטל להוכיח את קשיי הניידות שלה. מסמך זה בוודאי אינה מסייע לה להרים נטל זה. הסכמתה של התובעת להגשת מסמך זה מבלי לזמן את עורכה גם אינה מסייעת לה להרים את הנטל האמור. ודוק: בשונה מדיווחים בענין התובעת לפיהם היא ענתה לשאלות לענין, אשר אינם מהווים מבחנים קוגניטיביים מטעם מומחה רפואי נוירולוגי, דיווחים על קימה והליכה יציבה הם לכאורה פשוטים וברורים. ובשונה מדיווחים "שליליים" על קשיי ניידות (בחוות דעתו של המומחה השיקומי ובחלק מהמסמכים שהוגשו בהסכמה), אשר כאמור אינם חסינים מפני התחזות, אם תוכנו של מסמך זה מטעם הביטוח הלאומי אמת, ממצא "פוזיטיבי" בדבר קימה והליכה יציבה אינו רגיש כאמור להתחזות, ואף הוא לכאורה פשוט וברור.

40. הנתבעת הציעה לפצות את התובעת בגין עזרה לעבר בסך 40,500 ₪. זאת בהתבסס על שעת עזרה ביום, ברחיצת בוקר ובהלבשה, וחיוב הנתבעת במחצית הסכום. אם הנתבעת לוקחת בחשבון הלבשה, יש לקחת בחשבון גם הפשטה. מכאן מצאתי מקום לחשב את הפיצוי בגין עזרת הזולת בעבר על בסיס שעתיים ביום. בשונה מהנתבעת, איני סבור שיש לחייבה רק במחצית עלות העזרה. שכן, דחיתי את הטענה שהתובעת נדרשה עד היום לעזרת הזולת עקב מצבה הנוירולוגי, התחום בו נקבע שרק חצי מהנכות הוא בעקבות התאונה. ההכרה בפסק דין זה בצורך בעזרה, להלבשה לרחיצה ולהפשטה, היא בעקבות הנכות האורתופדית בכתף ובצוואר, שנקבעה כולה כנכות בעקבות התאונה. ודוק: הנתבעת לא חקרה את המומחה האורתופדי על חוות דעתו. למעט בקשר לתקופה הסמוכה לאחר התאונה, לא מצאתי מקום לפסוק מעבר לפיצוי בגין שעתיים ביום, ואף אילו היה מקום להסיק שהתובעת זקוקה לעזרה החורגת מהשיעור הנזכר, אין מקום להגדלת הפיצוי בגין עזרת הזולת, וזאת נוכח מצבה הבריאותי של התובעת לפני התאונה. התובעת, שהיתה בת 68 בזמן התאונה, סבלה בין היתר מבחילות, חולשה כללית עייפות וכאבי אוזניים, כאבים בחזה ובכתפים, מחלת לב אסכמית, כאבי גב, שברי חוליות, בלטי דיסק ושינויים ניווניים, אירועים של רדימות ופרסטזיה ברגליים (ראו המסמכים הרפואיים בתיק מוצגי הנתבעת).

41. התאונה התרחשה ביום 25.4.2009, והתובעת סבלה כאמור פגיעה רב מערכתית קשה. היא אושפזה תקופה מצטברת של 52 ימים, ושחרורה האחרון דאז מבית החולים היה ביום 16.7.2009. העדים מטעם התובעת לא הבחינו, בענין עזרת הזולת, בין התקופה הסמוכה לאחר התאונה לבין שבע השנים שחלפו מאז, שכן הם טענו כי התובעת הפכה לנכה הזקוקה לעזרת הזולת כל הזמן (ראו פס' 25 לתצהיר איאד, פס' 12 לתצהיר נסרין). חוות הדעת מטעם בית המשפט לא עסקו בנכויות זמניות. הנני פוסק לתובעת בגין עזרת הזולת בגין 180 הימים הראשונים לאחר התאונה, מתוכם לא היתה בבית במשך 52 ימים, סכום גלובלי בגין עזרת הזולת בסך 10,000 ₪, ובתוספת ריבית מאמצע התקופה, סך של 11,000 (מעוגל).

42. בגין התקופה החלה מחצי שנה לאחר התאונה ועד היום, הנני פוסק לתובעת פיצוי בגין עזרה בשיעור של שעתיים ביום: 45 ₪ * 2 שעות * 365 ימים * 7.5 שנים = 246,375 ₪ (אין תוספת ריבית בגין התקופה הרלוונטית).

43. המומחה בתחום השיקומי קבע כאמור, בענין תוחלת חיים, כי תוחלת חייה של אישה ערביה במדינת ישראל עומדת על 80 שנה בממוצע. הוא קבע כי בנסיבות התובעת, "נראה לי שהיא לא תזכה לעבור את גיל ה-80, במקרה הטוב" (ע' 6 לחוות הדעת). התובעת טוענת, בצדק, שעל-פי הפסיקה, אין מקום לחשב תוחלת חיים לפי טבלאות מגזריות (ראו ע"א 8074/15 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב, פס' 9 (22.5.2016), המפנה ל-ת"א (מחוזי חי') 1069/04 ג'בארין נ' הדר חברה לביטוח בע"מ, פס' 12 (25.8.2009)). התובעת טוענת כי תוחלת חייה של אישה עומדת על 88, והנתבעת לא טענה לנתון אחר בענין אישה באוכלוסייה הכללית בישראל. את קביעתו של המומחה השיקומי יש להעביר דרך הפריזמה המשפטית של הלכה משפטית ועקרונית זו, כך שנראה כי היא לא תזכה לעבור את גיל ה-88 במקרה הטוב.

44. בענין עזרת הזולת לעתיד, ובהתחשב בכך שהיום צרכיה של התובעת לסיוע הם עקב נכותה האורתופדי בעקבות התאונה, אולם חלק מנכותה הנוירולוגית הוא בגין דמנציה ועל-פי עדותו של המומחה הנוירולוגי מחלת האלצהיימר היא מחלה שמתפתחת, יש לקחת בחשבון שככל שהשנים עוברות, צפוי שהתובעת תידרש לסיוע מוגבר. חישוב אריתמטי לעתיד של שעתיים עזרה ליום עד גיל 88 מוביל לסך 326,170 ש"ח (45 ₪ * 2 שעות * 30 ימים * מקדם היוון 120.8040). הנני פוסק לתובעת בגין עזרת הזולת בעתיד סכום גלובלי בסך 450,000 ₪.

כאב וסבל

45. התובעת ילידת 1941 היתה מאושפזת בגין התאונה מיום 25.4.2009 במשך 52 יום. לטענת התובעת יש לחשב את הפיצוי בגין כאב וסבל על בסיס נכות רפואית משוקללת בשיעור 70.56%.

46. הנתבעת טוענת שיש לפצות את התובעת בהתאם לנכות רפואית משוקללת בשיעור 34.6%. זאת, בהתחשב בנכות תפקודית אורתופדית בשיעור 19.25% ונכות בלתי תפקודית בשיעור 19% בגין הסרת הטחול ובגין הצלקות.

47. המומחה הנוירולוגי קבע בחוות דעתו שהתובעת סובלת מ-50% נכות בתחום זה. בעדותו הבהיר כי עם תיקון התקנות, הוא נוטה ל-60%. יש להכיר, על כן, בנכות הרפואית הנוירולוגית של התובעת (החלק שקשור בתאונה והחלק שאינו קשור בתאונה יחד), בשיעור 60%. כאמור, המומחה קבע כי מחצית מנכותה הנוירולוגית קשורה לתאונה, ועל כן קביעתי היא שלתובעת 30% נכות נוירולוגית בעקבות התאונה. לאור ניתוח הראיות והטענות לעיל, אין מקום להחסיר נכות זו מחישוב הפיצוי בגין כאב וסבל.

48. הנתבעת טוענת כי לא היה מקום לכך שהמומחה בתחום הפנימי יפסוק לתובעת 40% אחוזי נכות בגין מצב כללי ירוד. כאן המקום לציין כי הנתבעת הגישה בקשה להגיב לסיכומי התשובה, תוך שהיא הכניסה, למעשה, לתוך הבקשה את הטענות הנוספות שהיא ביקשה רשות לטעון, לרבות הטענה שהמומחה ד"ר פרופ שילוני הוא מומחה כירורגי ולא פנימי. עם דרך הילוך דיונית זו אין להסכין, וממילא הפנתה התובעת בתגובה לבקשת הנתבעת לכך, שהנתבעת עצמה התייחסה במהלך ההליך לפרופ' שילוני כמומחה פנימי.

49. פרופ' שילוני קבע בחוות דעתו:

"גב' נאיפה מדאח נפצעה באופן קשה, עם פגיעות באברים מרובים (multiple organ trauma), בתאונת דרכים לפני כשנה וחצי. בתאונה נגרמו שברים מרובים בצלעות בשני הצדדים, דבר שהביא לחזה מרחף (flail chest), שבר של עצם הבריח ועצם השכם וכן קרע של הסרעפת וקרע של הטחול. היא נותחה באופן דחוף, הטחול נכרת והסרעפת נתפרה. בשל השברים בצלעות היא נזקקה להכנסת שלושה נקזים לבית החזה כדי לנקז אוויר ודם שהצטברו שם. הייתה גם פגיעה ראיתית נרחבת, עקב החבלה הישרה הקשה ועקב קצות הצלעות השבורות שחדרו לריאות. כתוצאה מהפגיעה הריאתית הקשה והחזה המרחף, היה צורך להנשימה זמן ממושך ולכן אף בוצע פיום של קנה הנשימה. עקב השברים בצלעות והפגיעה הריאתית התפחתה דלקת ריאות קשה שהצריכה טיפול אנטיביוטי תוך ורידי ממושך. גב' מדאח הייתה למעשה מאושפזת כמעט ברציפות למשך שלושה חודשים....מאז, היא לא התאוששה מפציעתה. יש עוות של בית החזה שמודגם בבדיקת ה CT שבוצעה לפני כחצי שנה. היא סובלת מכאבים מתמידים בבית החזה והרגשת נימול ויש בבדיקת ה-CT גם עדות לנזק של הריאה השמאלית המתבטא ע"י פסים פיברוטים המודגמים בבדיקה. כמו כן, קיימת ירידה קשה בתפקודה היום-יומי כאשר היא אינה מתפקדת כמעט לחלוטין בביתה וזאת בניגוד למצבה לפני התאונה. לאור כל אלו, אני ממליץ להעניק לה 40% בהתאם לתקנות הביטוח הלאומי בשל ירידה במצב הכללי....בנוסף, בשל כריתת הטחול והצלקות בבטן, בצוואר ובבית החזה, מגיעים לה עוד אחוזי נכות".

50. הנתבעת טוענת כאמור כי יש להתעלם מ-40 אחוזי הנכות בגין מצב ירוד כללי. היא מפנה לכך שפרופ' שילוני אישר שקביעתו נעשתה בעיקר על סמך מה שמסר לו בן התובעת איאד, כי הוא לא ערך כל בדיקה רפואית לתובעת. כן מפנה הנתבעת לעדותו של פרופ' שילוני לפיה הוא קבע נכות לפי הפריט בענין "מצב כללי ירוד" מאחר והוא לא מצא סעיף מתאים אחר בתקנות, המיושנות לדעתו, שמייצג פגיעה מרובת איברים. עוד מפנה הנתבעת לכך, שפרופ' שילוני אישר שהנכות שהוא קבע בענין מצבה הכללי של התובעת הוא בגין אותו "סיפור" שבחוות דעתו של המומחה בתחום הנוירולוגי, ועל כן הנכויות הללו חופפות (פס' 16 לסיכומי הנתבעת).

51. פרופ' שילוני אכן אישר כי הוא אינו דובר ערבית ואינו יודע שבן התובעת איאד אמר את שאמרה אמו (פרוטוקול 14.11.206 ע' 21 ש' 2-3). הוא אישר שאם איאד אמר לו דברים מגמתיים זה יכול היה להשפיע על מסקנותיו (שם, ש' 4-6). פרופ' שילוני גם אישר כי כאשר הוא קבע 40% נכות בשל מצב כללי ירוד, זה היה בהסתמך "בעיקר" על מה שאמר הבן על תפקודה (שם, ש' 12-14; "אני מסכים איתך שאני משער...שחלק מההתרשמות שלי וקביעת אחוזי הנכות היו מושפעים מהדברים שנאמרו לי" (ש' 20-22). פרופ' שילוני אישר כי האמור בחוות הדעת לפיה "קיימת ירידה בתפקודה היום יומי כאשר אינה מתפקדת כמעט לחלוטין", הוא תוכן אשר נאמר לו (ש', פס' 24-26). כן אישר כי האמור לפיו "זאת בניגוד למצבה לפני התאונה" גם נמסר לו (פס' 27-28). פרופ' שילוני אף אישר כי הפריט בתוספת לתקנות לפיו קבע נכות בגין מצב כללי ירוד עניינו ניתוחים של מעיים, שאינו מצבה של התובעת (ע' 22 ש' 8-10); הוא הסביר כי כתב בגין כך "בהתאמה". כטענת הנתבעת, העיד פרופסור שילוני כי "כיוון שאין סעיף כזה מתאים, חשבתי שמגיע לה 40% נכות על סמך האנמנזה והסיפור, מצאתי סעיף שעשיתי בהתאמה ולא מתייחס דווקא לנושא קיבה או מעיים. הבעיה היא של המל"ל, ספר התקנות היה צריך לעבור שינוי יסודי לפני הרבה מאוד שנים. הוא ממש לא טוב" (ע' 22 ש' 21-25). פרופ' שילוני אף אישר, בחקירתו, ולאחר שעומת עם מסמכים בקשר לעברה הרפואי של התובעת, בניגוד לתשובותיו לשאלות הבהרה (נספח ה' לתצהיר התובעת, מכתבו של פרופ' שילוני מיום 31.3.2013, תשובה ה'), שלא כל האחוזים הם בהכרח בעקבות התאונה (ע' 24 ש' 8).

52. לאור כל האמור, אין בידי לקבל את קביעת פרופ' שילוני בדבר אחוזי נכות בגין התאונה לפי פריט 14(1)(ד) לתוספת התקנות שעניינו מעיים. ממילא הבהיר מומחה זה בחקירתו שלא התיימר לקבוע שכל האחוזים הללו הם בגין התאונה מושא התביעה. כאמור, מומחה זה אישר כי הסתמך בעיקר, בענין פסיקת 40% נכות לתובעת בגין מצב כללי ירוד, על דברי בן התובעת איאד; ולאור מידת המהימנות שיש להעניק לעדותו של איאד בקשר למצבה של אמו, זו אינה יכולה להוות בסיס רפואי איתן לפסיקת אחוזי נכות לתובעת. טענת הנתבעת לפיה יש להתעלם מ-40% הנכות שנקבעו לפי פריט 14(1)(ד) לתוספת לתקנות בגין מצב כללי ירוד, מתקבלת.

53. הנכות הרפואית המשוקללת שיש לקחת בחשבון, אם כן, היא נכות רפואית משוקללת בשיעור 54.22% (100% פחות 30% בגין נכות נוירולוגית = 70%; 70% * 85% (לאור 15% נכות אורתופדית לפי פריט 41(4)(ב)) = 59.50%; 59.50% * 90% (בגין 10% נכות כירורגית בגין כריתת טחול) = 53.55%; 53.55% * 90% (בגין 10% נכות בגין צלקות) = 48.19%; 48.19% * 95% (בגין 5% נכות אורתופדית לפי פריט 39) = 45.78%)).

54. על כן, הפיצוי בגין כאב וסבל עומד על סך 83,708 ש"ח.

הוצאות רפואיות בעבר

55. התובעת עותרת, מבלי להפנות לקבלות, לפיצוי בגין הוצאות רפואיות בעבר בסך 50,000 ₪. הנתבעות אינן מציעות בנסיבות אלה, וכאשר מדובר בנזק מיוחד, פיצוי כלשהו. לא מצאתי כל קבלה בין המסמכים שצורפו לתצהיר התובעת. הנני פוסק לתובעת על דרך האמדנה, בגין הוצאות רפואיות בעבר, סך של 5000 ₪.

הוצאות רפואיות בעתיד

56. כאמור לעיל, המומחה בתחום השיקומי המליץ על מעקב רפואי פעם בשנה אצל רופאים בשני תחומים; מעקב פעמיים בשנה בתחום נוסף; וכן על 24 טיפולים פיזיותרפיים. אלא שהתובעת זכאית לטיפולים אלה במסגרת קופת החולים, ואין מקום לפיצוי בגינם.

57. עוד המליץ ד"ר צור על רכישת הליכון, עגלת-נכים, עגלת-רחצה, מיטה זוגית רחבה עם מזרון למניעת פצעי-לחץ בגין היותה סיעודית, חיתולים ומשחה. לאור כל האמור לעיל בענין העדר הוכחת בעיות תפקוד פיזי אצל התובעת בעקבות התאונה למעט בגין הנכות האורתופדית בצוואר ובכתף, אין מקום להכיר באף אחד מההוצאות הללו כפיצוי בגין התאונה.

58. לאור האמור, אין מקום לפסוק לתובעת הוצאות רפואיות בעתיד.

נסיעות וניידות

59. התובעת עותרת לפיצוי בסך 45,000 ₪ בגין נסיעות בעבר. אמנם אין מצפים מנפגע לשמור כל קבלה בגין נסיעה, אולם מכאן ועד לטענה שהוצאו 45,000 ₪ בנסיעות ללא כל אסמכתא, רב המרחק. עיון במסמכים הרפואיים מעלה כי מספר הבדיקות שעברה התובעת אינו מתקרב להצדקת סכום כזה או דומה לו. בעיקר נוכח התקופה הארוכה שהיתה מאושפזת (52 ימים במצטבר) והנסיעות שנדרשו על מנת לסעוד אותה שם, הנני פוסק לתובעת סכום גלובלי בגין נסיעות בעבר בסך 15,000 ₪.

60. המומחה השיקומי המליץ כאמור על 4 ביקורים אצל מומחים רפואיים כל שנה. נותרו 12 שנים בתוחלת חייה של התובעת, כאמור לעיל. מדובר ב-48 נסיעות, ואניח שתצטרך לנסוע מחוץ למקום מגוריה בפקיעין לצורך כך. בנוסף לכך, 24 טיפולים פיזיותרפיים, אותם ניתן לעשות בקופת החולים במקום מגוריה. נוכח דחיית הטענות בענין שימושה של התובעת בכסא גלגלים, אין מקום לחשב נסיעות אלה בהתאם למונית מיוחדת מסוג סעון. נוכח גילה של התובעת כיום – 76 – איני מניח שגם אלמלא התאונה היא היתה הולכת לקניות וסידורים ברגל, כך שאין מקום לפיצוי בגין נסיעות עתידיות שאינן רפואיות בגין פציעתה בתאונה דווקא. לאור כל האמור, ובהתחשב בהיוון, הנני פוסק לתובעת הוצאות נסיעה לעתיד בסך 8,000 ₪.

סיכום

61. סיכום הפיצויים הינו כדלקמן:

א. עזרת הזולת בעבר – התקופה הסמוכה לתאונה 11,000 ₪

ב. עזרת הזולת בעבר – לאחר התקופה הסמוכה לתאונה 246,375

ג. עזרת הזולת בעתיד 450,000

ד. כאב וסבל 83,708

ה. הוצאות רפואיות בעבר 5000

ו. נסיעות בעבר 15,000

ז. נסיעות בעתיד 8000

סה"כ 819,083

62. הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת פיצויים בסך 819,083.

61. כן תשלם הנתבעת לתובעת, בגין אגרה, סך של 652 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 מיום 21.4.2010 ועד לפרעון בפועל.

62. עוד תשלם הנתבעת לתובעת שכר טרחת עורך דין בסך 124,582 ₪.

ניתן היום, ט' אדר תשע"ז, 07 מרץ 2017, בהעדר הצדדים.