03 יולי 2013

לפני: כב' הסגנית נשיאה יהודית הופמן

גזר דין

1. ביום 29.1.13 הורשעו הנאשמים בעבירות שלהלן:

א. הנאשמת 1 (להלן – הנאשמת) הורשעה בעבירה על אי ניהול פנקס שעות עבודה בניגוד לסעיפים 25 ו-26 א לחוק שעות עבודה ומנוחה ובעבירה של אי מסירת הודעה לעובד בניגוד לסעיפים 1 ו-4 לחוק הודעה לעובד (תנאי עבודה) תשס"ב – 2002.

ב. הנאשם 2, מנהל הנאשמת (להלן – הנאשם) הורשע בביצוע עבירה על אי ניהול פנקס שעות עבודה בניגוד לסעיפים 25, 26 א ו-27 לחוק שעות עבודה ומנוחה.

2. הנאשמת הינה חברה המעסיקה עובדים בשירותי ניקיון והנאשם כאמור הינו מנהלה.

3. ההרשעה התייחסה לעובד הנאשמת, סרגיי איוונקו (להלן – סרגיי) בעבודתו כחצרן בבית החולים "סורוקה" בבאר שבע, מקום בו סיפקה הנאשמת שירותי ניקיון בהתאם להסכם בינה לבין קופת חולים "כללית".

4. הצדדים הגישו סיכום טענותיהם לעניין גזר הדין.

5. הנאשמים בטיעוניהם טענו בין היתר וכי בנסיבות המקרה דנן יש לבטל הרשעת הנאשמים ולעשות שימוש בחריג הקבוע בחוק העונשין ולהורות על ענישה ללא הרשעה.

6. ביום 8.4.13 ובטרם מתן החלטה בבקשה לביטול האישומים, ביקש בית הדין לקבל תסקיר קצין מבחן לעניין הנאשמים.

7. ביום 17.6.13 הוגש התסקיר המתייחס לנאשם בלבד (להלן – התסקיר).

8. בתסקיר הומלץ לבטל הרשעתו של הנאשם ולהטיל עליו שירות לתועלת הציבור (של"צ) בהיקף של 140 שעות וכן הוסכם על המסגרת לביצוע השל"צ.

9. לאחר קבלת התסקיר ובטרם מתן החלטה בבקשת הנאשמים לרבות גזר הדין, זומנו הצדדים לדיון שהתקיים ביום 27.6.13 וטענו טענותיהם.

טיעוני ב"כ המאשימה בתמצית

10. המאשימה מתנגדת לביטול הכרעת הדין אשר הרשיעה את הנאשמים בעבירות נשוא כתב האישום ומבקשת להטיל על הנאשמים את הקנס המירבי הקבוע בחוק העונשין, היינו 14,400 ₪ בגין כל יחידת עבירה. לגרסתם מדובר ב-5 יחידות עבירה (סעיף 5 – 7 לטיעוני המאשימה ועמ' 25 לפרוטוקול מיום 27.6.13).

11. תכלית החובות הרישומיות החלות על המעביד על פי חוקי המגן היא לאפשר לעובד לדעת מהן זכויותיו, לעקוב אחר תשלומן ולסייע בעקיפתן.

12. החובה החוקית לנהל פנקס שעות עבודה ולהחזיק במסמכים מוטלת על המעביד גם אם מדובר במתכונת העסקה משולשת.

13. מטרת הענישה היא לדאוג שהוראות החוק יכובדו ויישמרו ועל מנת להרתיע מעסיקים ומנהלים שלא לזלזל בהוראות החוק ולדאוג לרווחת העובד. כך גם באשר למילוי הוראות חוק ההודעה לעובד למלא את מלוא הפרטים בהודעה באופן מלא ושקוף.

14. אין מדובר בעבירה מסוג "זוטי דברים" או בעבירות טכניות בלבד, כפי שטענו הנאשמים.

15. מדובר בעבירות בעלות אופי כלכלי מובהק והפרתן מהווה פגיעה בזכויות העובדים.

16. המאשימה מתנגדת לבקשת הנאשמים לביטול הרשעתם וטוענת כי שירות לתועלת הציבור חלף הרשעה יינתן רק במקרים חריגים כאשר בין היתר אין יחס בין הנזק הצפוי מההרשעה לבין חומרת העבירה ומפנה לפסיקת בית המשפט העליון רע"פ 8487/11 חברת נמלי ישראל – פיתוח ונכסים בע"מ נ' מדינת ישראל (להלן – עניין חברת נמלי ישראל).

17. בניגוד לעובדות המקרה שבפנינו, העובדות בעניין נמלי ישראל שונות בתכלית. במקרה שלפנינו מדובר בנאשם עובד הנאשמת ולא בעובדי קבלן משנה. אין מדובר בחברה ממשלתית אלא בחברה פרטית. אין מדובר במקרה חריג או יוצא דופן.

18. טענת הנאשמים כי ההרשעה תגרום לפיטורים המוניים או הפסד מכרזים לא הוכחה ולו בראשית ראיה.

19. בעניין נמלי ישראל עמדו בפני בית המשפט העליון ראיות על פגיעה אפשרית במכרזים אך ובמקביל בית המשפט העליון הפנה לאמור בתקנות חובת המכרזים.

20. בתסקיר צויין כי לנאשם יש 3 חברות העוסקות בפעילות זהה לכן לכאורה אין קושי להעביר את עובדי הנאשמת לחברות אחרות.

21. התסקיר אינו מתייחס כלל לנאשמת כתאגיד. אי הרשעה מחייבת הגשת תסקיר ואין בדין מנגנון שמאפשר עריכת תסקיר לתאגיד. לשירות המבחן אין הכלים לבחון היום הנאשמת כחברה שכן הוא בוחן אופי, גיל, תנאי בית ותכונות של בשר ודם.

22. במקרה של נמלי ישראל, המדינה הסכימה להמרת הענישה ללא הרשעה, לכן בית המשפט העליון פסק את אשר פסק רק לעניין הספציפי כאשר ככלל הפסיקה לא הכירה בשל"צ לתאגיד.

23. התסקיר במקרה שלפנינו מתייחס כאמור רק לנאשם ופגיעה כלכלית שצוינה בתסקיר באופן כללי אינה רלוונטית לנאשם לכן אין נימוקים לשאלה מדוע לקבוע של"צ לנאשם ולכן צריך להרשיעו.

24. לחילופין, אם תבוטל ההרשעה וייקבע של"צ, יש להטיל על הנאשמים גם קנס כספי גבוה במתווה שפורט בפסק הדין של נמלי ישראל ובנוסף התחייבות להמנע מעבירה.

25. אין לבטל הרשעת הנאשמים שכן מדיניות הענישה אינה הרתעה בלבד אלא כוללת בחובה גם הרתעה חברתית ואכיפה שוויונית. היענות לבקשה ומתן אפשרות לשל"צ חלף הרשעה תפלה אותם לעומת נאשמים אחרים.

טיעוני ב"כ הנאשמים בתמצית

26. הנאשמים חולקים על עצם ההרשעה בטיעוניהם וטוענים כי גם אם תתקבל טענת המאשימה כי מדובר בהרשעה שמקורה בחוקי מגן, אין מדובר בעבירות שהן לב ליבה של המערכת הסוציאלית כגון: העסקה בימי מנוחה שבועית, אי תשלום שכר מינימום או אי מתן חופשה וכדו'.

27. מדובר לכל היותר בכשלים טכניים שהשפעתם על זכויות הליבה של הנאשמים הינה מינורית, אם בכלל, והעובד סרגיי אשר בגינו הוגשה התלונה, לא הגיש תביעה אזרחית לתשלום זכויותיו הנטענות כי נשללו ממנו.

28. לא הוכח מפי המאשימה כי אי הכללת פרטים אלה או אחרים בהודעה לעובד פגעה בזכות מהותית של העובד ואף לא נטען כך.

29. בנסיבות אלה טוענים הנאשמים, יש לעשות שימוש בחריג הקבוע בחוק העונשין ולהורות על ענישה ללא הרשעה.

30. בתמיכה לבקשתם טוענים הנאשמים הטענות שלהלן:

א. לנאשמים אין הרשעות קודמות. מדובר בנאשמת הפועלת שנים רבות בתחום הניקיון ומעסיקה מאות עובדים.

ב. מדובר בהרשעה שהתייחסה רק לעובד אחד.

ג. הרשעה בפלילים תמנע מאת הנאשמת אפשרות להתמודד במכרזים של רשויות ציבוריות, המהווים עיקר פעילותה. במקרה זה צפויים מאות עובדי הנאשמת למצוא עצמם ללא מקום פרנסתם, כאשר הנאשמת לא תוכל לספק להם תעסוקה בלעדי התקשרויות אלה.

ד. המכשול בהתמודדות במכרזים למשך שנים יביא לפגיעה במעמדה של הנאשמת בקרב מתחריה ותאבד לחלוטין את המוניטין בתחום.

ה. הרשעתה של הנאשמת בפלילים עלולה לחסל את פעילותה.

ו. יש לאזן בין ההשלכות של ההרשעה על המשך קיומה ותפקודה של הנאשמת אל מול מידת הפגיעה בערכים המוגנים בהתחשב במדיניות המוצהרת שלה.

ז. הותרת הרשעתה של הנאשמת על כנה תהיה בלתי מידתית לאור הנימוקים שפורטו לעיל.

ח. מדובר בתקלה חד פעמית ובודדת ולא בדפוס התנהגות חוזר.

ט. יש ליתן משקל לפגמים הזניחים שבגינם הורשעו הנאשמים.

31. הנאשמים מדגישים כי האפשרות להרשעת תאגיד הוכרה בפסיקה וכי אין מניעה עקרונית להשית צו מבחן על התאגיד.

32. על פי נוסח סעיף 1 לפקודת המבחן מדובר באופציה של צו מבחן ללא הרשעה המדבר על עבודות שירות בלבד ואין להטיל בנוסף קנס או התחייבות להמנע מעבירה, כפי שטענה המאשימה.

33. התסקיר שהוגש לבית הדין מתייחס גם לנאשמת.

34. לחילופין נטען כי אם לא תבוטל ההרשעה יש להטיל על הנאשמים קנס סמלי בלבד לאור הוראת סעיף 14 לחוק העבירות המנהליות, התשמ"ו – 1985, בשים לב לנסיבות העניין וכי מדובר בטעמים טכניים במישור של עבירות מסמוך והנאשמים פעלו לתיקון הטעות.

דיון והכרעה

35. 71 א' לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן – חוק העונשין) קובע בין היתר כי:

"(ב) מצא בית המשפט שנאשם ביצע עבירה, רשאי הוא לתת צו שירות גם ללא הרשעה, בנוסף למבחן או בלעדיו, ומשעה כן יהיה דינו של צו השירות, לענין סעיף 9 לפקודת המבחן [נוסח חדש], תשכ"ט – 1969, כדין צו מבחן"

(ג) בית המשפט לא יתן צו שירות אלא לאחר ששוכנע על פי תסקיר של קצין מבחן שנעשו סידורים על פי תכנית מפורטת שיאפשרו לנידון לעשות את השירות".

36. סעיף 71 א' לחוק העונשין שהובא לעיל קובע הסדר של אי הרשעה והטלת שירות לתועלת הציבור. הסדר אחר לאי הרשעה מצוי בפקודת המבחן [נוסח חדש], תשכ"ט – 1969, שם נקבע כך:

"1. הואשם אדם בעבירה וראה בית המשפט שהאישום הוכח, אלא שבהתחשב בנסיבות הענין, ובכללן אפיו של האדם, עברו, גילו, תנאי ביתו, בריאותו הגופנית ומצבו השכלי, טיב העבירה שעבר וכל נסיבה מקילה שבה נעברה העבירה, ראוי , לפי דעתו, להעמיד את העבריין במבחן, רשאי בית המשט לעשות אחת מאלה:

(1) להרשיעו ולהורות כל אחד מאלה:

.......

(2) ליתן צו מבחן בלי להרשיעו אם אין על הנאשם עונש מאסר על תנאי שבית המשפט רשאי לצוות על ביצועו עקב הרשעתו בעבירה שהואשם עליה.

2. לא יתן בית משפט צו מבחן אלא לאחר קבלת תסקיר בכתב מקצין מבחן שנתמנה לפי פקודה זו".

סעיף 192א' לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב – 1982 (להלן – החסד"פ), קובע כך:

"הרשיע בית המשפט את הנאשם ולפני מתן גזר הדין ראה שיש מקום לתת לגביו צו מבחן או צו שירות לתועלת הציבור, ללא הרשעה, רשאי הוא לבטל את ההרשעה ולצוות כאמור".

37. אפשרות שלא להרשיע נאשם שביצע את העבירה הוא חריג (ראה: עניין נמלי ישראל). הכללים המנחים באי הרשעה נקבעו בעניין נמלי ישראל. כמו כן מצאתי לנכון לצטט מפסיקת בית הדין הארצי לעבודה מפי כב' השופטת סיגל דוידוב, כדלהלן:

"משקיימת אפשרות לביטול הרשעתה של החברה ולהסתפקות בענישה ללא הרשעה, נעבור לבחינת המבחנים שנקבעו בפסיקה לצורך יישומה. בהקשר זה אין מחלוקת כי "הסמכות לבטל הרשעה מופעלת על ידי בתי המשפט במשורה, תוך שמירת נקודת המוצא כי אדם אשר הוכחה אשמתו בהליך פלילי – יש להרשיעו בדין" (עניין כפיר אחזקות). הרשעה הינה למעשה "הביטוי השיפוטי לאחריות הפלילית שהוכחה" (ע"פ 5102/03 מדינת ישראל נ' קליין מיום 4.9.07), ודרך המלך – לצורך הפעלה אפקטיבית, שוויונית והוגנת של ההליך הפלילי, השגת תכליותיו והעברת מסר ההרתעה הנדרש – הינה לפיכך השארת ההרשעה על כנה.

הסמכות להורות על ביטול הרשעה אמורה להיות מופעלת במקרים חריגים בלבד, בהם מתקיימות נסיבות יוצאות דופן המצדיקות זאת (ר"ע 432/85 רומנו נ. מדינת ישראל, מיום 21.8.85; להלן – עניין רומנו; ע"פ 2083/96 כתב נ. מדינת ישראל, פ"ד נב (3) 337 (1997); להלן – עניין כתב; ע"פ 9893 לאופר נ. מדינת ישראל, מיום 31.12.07; עניין נמלי ישראל; עניין כפיר אחזקות. נסיבות יוצאות דופן כאמור עשויות להיות נסיבות בהן "אין יחס סביר בין הנזק הצפוי מן ההרשעה בדין לבין חומרתה של העבירה" (עניין רומנו; ע"פ 3301/06 ביטי נ. מדינת ישראל, מיום 31.10.06, (היינו נסיבות בהן "עלול להיווצר פער בלתי נסבל בין עוצמת הפגיעה של הרשעה פלילית בנאשם האינדיבידואלי לבין התועלת שתצמח לחברה ולאינטרס הציבורי מקיומה של הרשעה" (עניין קליין).

בהתאם לאמור לעיל, על מנת להימנע מהרשעה או להורות על ביטולה יש צורך בהתקיימותם של שני תנאים מצטברים – האחד, כי ההרשעה פוגעת פגיעה חמורה בשיקום הנאשם; השני, כי סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה, מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים (עניין כתב; עניין נמלי ישראל).נדרש לפיכך "איזון עדין, בין האינטרסים הציבוריים הרלוונטיים וביניהם הצורך בהרתעת הרבים, הוקעה חברתית ואכיפה שוויונית, לבין הנזק הצפוי לנאשם הספציפי כתוצאה מעצם ההרשעה" (עניין כפיר אחזקות).

באשר ליישום התנאי הראשון על תאגיד הובהר כי "הרשעת תאגיד עלולה – במקרים מסוימים – לפגוע במוניטין העסקי שרכש, דבר שעלולות להיות לו השלכות על עתידו העסקי... בפגיעה בשמו הטוב של התאגיד יש – למצער בכוח ואולי גם בפועל – כדי לפגוע ברצונם של אחרים להתקשר עמו, כגון עובדים, לקוחות ובעלי עניין..." (עניין נמלי ישראל, בסעיף כ"ב לחוות דעתו של השופט רובינשטיין). עוד ניתן לקחת בחשבון את "הפגיעה שהרשעה בפלילים עלולה להסב למבקשת בהקשר המכרזי" (שם, בסעיף מ"א), היינו כי עצם ההרשעה עלולה לפגוע בסיכויי התאגיד המורשע במכרזים ציבוריים עתידיים – הגם שלא ניתן להסתפק בכך כטעם יחיד (עניין כפיר אחזקות)".

38. בעניין אסנת אלון לאופר שצוטט לעיל סיכם בית המשפט העליון את ההלכה לגבי השיקולים המנחים את בית המשפט בבואו לדון בשאלת ביטול הרשעה או המנעות מהרשעה, ובין היתר קבע כי:

"... יש להתחשב, מן הצד האחד, במשמעותה של העבירה שנעברה מבחינת השלכתה על הנורמות החברתיות, והמסר הציבורי המתחייב מהן; יש להתחשב בזהותו של עובר העבירה ובמעמדו בציבור, ולבחון באיזו מידה זהותו משפיעה על עוצמת הפגיעה שנגרמה מהעבירה על המערכת הציבורית; יש לשקול במבט רחב גם את השפעת אי ההרשעה על ההליך הפלילי בכללותו, ואת המסר החברתי שאי הרשעה עלול לאצור בחובו בנסיבות הענין הספציפי.

מנגד, יש לתת את הדעת לנאשם האינדיבידואלי, לנסיבותיו האישיות המיוחדות, ולהשפעת ההרשעה על חייו, ועל סיכויי שיקומו; יש לקחת בחשבון נסיבות אישיות שונות – גיל, עבר פלילי קודם, ונתונים שונים הקשורים למצבו האישי והבריאותי. יש לבחון את השפעת ההרשעה על עיסוקו המקצועי של הנאשם, ועל מצבו הכללי והמשפחתי. בסופו של יום, ניצבת השאלה בכל עוצמה – האם, בנסיבות המיוחדות של הענין, השיקול האינדיבידואלי, על היבטיו השונים, גובר על השיקול הציבורי-מערכתי הכללי, באופן שהגם שהנאשם ביצע את העבירה בה הואשם, סובלת הנורמה החברתית הכללית את אי הרשעתו בדין".

39. לפיכך נוכל לסכם ולקבוע כי מושכלות ראשונים הם כי בד"כ בית משפט אשר קבע כי נאשם, או נאשמים במקרה שלפנינו, עברו עבירה – ירשיעם בדין. הכלל הוא כי יש למצות את ההליך הפלילי בדרך של הרשעה וענישה ורק במקרים חריגים או יוצאי דופן יסטה בית המשפט מכללים אלה.

40. לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים בנסיבות המקרה הספציפי ולאחר עיון בתסקיר המתייחס לנאשם אני בדעה כי אין במקרה הנוכחי לבטל הרשעתה של הנאשמת אך יחד עם זאת יש לאמץ את התסקיר ולבטל הרשעתו של הנאשם.

41. באשר לנאשמת – על פי הוראות החוק והפסיקה אכן קיימת אפשרות לבטל הרשעה ולהסתפק בענישה ללא הרשעה לאחר שהתמלאו כל התנאים המפורטים בחוק ובפסיקה שצוטטו לעיל. אולם מדובר בביטול הרשעה המופעלת רק במקרים חריגים ובהם מתקיימים תנאים יוצאי דופן ואין זה המקרה שבפנינו.

42. במקרה שלפנינו לא הוכחו תנאים חריגים או יוצאי דופן וטיעוני הנאשמים לביטול הרשעתם גם אם חלקם תואמים את המבחנים שפורטו בפסיקת בית הדין בבוא בית הדין לשקול ביטול הרשעה אם לאו, אין די בכך כדי לבטל הרשעה ואין ספק כי טיעונים אלה יקבלו ביטוי בעונש שיושת על הנאשמת.

43. הנאשמת הורשעה בהכרעת הדין בהפרת חוקי עבודה כמעבידה. חוקים אשר מטרתם לשמור ולהגן על הזכויות הסוציאליות של העובדים. אמנם מדובר בכתב אישום אשר עסק בעובד אחד, אך אין בכך כדי להמעיט מחומרת העבירה.

מטרת הענישה הינה לדאוג שהוראות החוק ימולאו ויכובדו ויישמרו על מנת להרתיע מעסיקים משלילת ופגיעה בזכויות מוגנות של עובדיהם.

44. מדובר בעבירות אשר לצידן נקבע עונש בחוק העונשין, זאת היתה כוונת המחוקק.

45. אין בעובדה כי מדובר בעבירות מסמוך כדי להפחית מחומרתן. כך גם באשר לעובדה כי מדובר בעבירות אשר אינן דורשות הוכחת יסוד נפשי של הנאשמים אלא עבירות הנושאות אחריות קפידה.

46. טענת הנאשמים כי יש לראות ברישומי שעות עבודתם של העובדים על ידי בית החולים "סורוקה", שהיתה בבחינת המשתמש כדי מילוי חובתה, נדחתה בהכרעת הדין.

47. גם טענתם בדבר "זוטי דברים" נדחתה בהכרעת הדין.

48. אין להפחית מחומרת העבירה רק בשל העובדה כי הרשעתה של הנאשמת תמנע ממנה פניה לקבלת מכרזים או תביא לידי פיטורי מאות עובדים כפי שטענה. יצויין כי הנאשמת לא הביאה כל ראיות בפני בית הדין לבסיס העובדתי לטענה זו.

49. מדובר בעבירה בעלת אופי כלכלי לכל הדעות.

50. לא נעלמה מעיני בית הדין העובדה כי מדובר בנאשמת שאין לה עבירות קודמות, טענה שלא נסתרה על ידי המאשימה.

51. בשקילת האיזון בין הרשעת הנאשמת לרבות ההשלכות העסקיות שטענה להן והנזק הספציפי מעצם ההרשעה, לבין הצורך בהרתעת הרבים, אכיפה שוויונית של חוקי המגן ומידת הפגיעה בערכים המוגנים של עובדיה, אין מקום בנסיבות המקרה הנוכחי לבטל ההרשעה.

52. לפיכך, הבקשה לביטול הרשעת הנאשמת ונקיטה בהליך של המנעות מהרשעה – נדחית.

העונש

53. המאשימה מפנה בטיעוניה לתיקון 113 לחוק העונשין בדבר העקרונות והשיקולים המנחים בענישה, המשקל שיש לתת להם והיחס ביניהם, הכל כדי שבית הדין הנכבד יקבע את העונש המתאים לנאשם בנסיבות העבירה. לטענת המאשימה מתחם העונש ההולם בשים לב לתכלית החיקוקים נשוא כתב האישום ומידת הפגיעה ביישום חיקוקים אלה הינו השתת הקנס המקסימלי בגין כל יחידת עבירה שפורט לעיל.

54. על פי חישובי המאשימה בסיכום טענותיה מדובר בקנס כולל בגין 5 יחידות עבירה במכפלת 14,400 ₪ ובסך של 72,000 ₪ (סעיף 9, 20, 21 לסיכום טענותיה ועמ' 25 לפרוטוקול מיום 27.6.13).

55. יש לדחות את גרסת הנאשמים כי הוראת תיקון 113 לחוק העונשין אינה חלה במקרה הנדון. הוראות התיקון אכן חלות בשים לב למועד בו ניתנה הכרעת הדין ומועד כניסת התיקון לתוקף.

56. העיקרון המנחה בענישה בהתאם לסעיף 40 א' לחוק העונשין (תיקון 113 לחוק) הינו עקרון ההלימה. בהתאם לסעיף 40 ב' לחוק העונשין על בית הדין לקבוע את מתחם העונש ההולם בהתאם לעקרון המנחה ובכך להתחשב בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה, במידת הפגיעה בו, במדיניות ההענשה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה.

במסגרת קביעת מתחם הענישה יש לבחון האם מדובר בעבירה חמורה, עבירה כלכלית ומטרת הענישה הינה להרתיע הנאשמת.

57. על פי תקנות עבירות מנהליות (קנס מנהלי – מסירת הודעה אודות תנאי עבודה), תשס"ב – 2002, הקנס המנהלי לתאגיד הינו בשיעור 2,000 ₪.

על פי תקנות עבירות מנהליות (קנס מנהלי לשעות עבודה ומנוחה), תשנ"ח – 1998, קנס מנהלי קצוב הינו בשיעור 5,000 ₪.

58. נוכח האמור ובהתאם לתיקון 113 לחוק העונשין הנני סבורה כי מתחם העונש ההולם במקרה דנן נע בטווח שיעור הקנס המנהלי לבין שיעור הקנס הפלילי שנקבע לכל עבירה ועבירה.

59. בגזירת העונש המתאים לנאשמת, בגדרי מתחם העונש ההולם יש להתחשב במכלול נסיבות המקרה הנוכחי ואיזון בין כלל השיקולים הרלוונטיים לחומרא ולקולא ומתן משקל לעובדה כי מדובר בעבירה ראשונה של חברה, אין מדובר בדפוס התנהגות חוזר בבחינת הנזק הכלכלי שנטען, לפיכך יש להשית על הנאשמת קנס כולל בגין כל העבירות בשיעור 10,000 ₪ שהינו כ-17% מהקנס הפלילי המקסימלי (14,400 ₪ כפול 4).

60. בנוסף, יש להשית על הנאשמת התחייבות להמנע מעבירות נשוא כתב האישום על פי הוראת סעיף 72 לחוק העונשין.

61. לפיכך, הנני משיתה על הנאשמת קנס כספי בסך של 10,000 ₪ אשר ישולם תוך 30 יום ממועד גזר דין זה. כמו כן, הנאשמת תחתום על התחייבות להמנע מביצוע עבירות נשוא כתב האישום בהם הורשעה למשך 3 שנים ממועד גזר הדין, שאם לא כן תחוייב ללא תנאי בקנס המקסימלי הקבוע בחוק לעבירות אלה, היינו 57,600 ₪.

ובאשר לנאשם 2

62. כפי שצוין לעיל הנני מבטלת הרשעת הנאשם 2 לאור נסיבות המקרה הנוכחי ותוכנו של התסקיר. אמנם מקובלת עליי טענת המאשימה לפיה מקום בו נאשם הורשע בדין פלילי, דרך המלך תהא השתת העונשים הקבועים בחקיקה אלא שבמקרה הנדון יש מקום לאמץ החריג לכלל.

63. בתסקיר נקבע בין היתר כי "ביחס לביטול הרשעתו: התרשמנו מאדם המנהל אורח חיים נורמטיבי ומתפקד באופן תקין במסגרות השונות. אבי ללא עבר פלילי וניכר כי מאז אירוע העבירה משנת 2009 חלה התארגנות מחדש בתפקודו והפקת לקחים על מנת להמנע מעבירות נוספות...".

64. כמו כן נקבע בתסקיר כי "אבי הביע חרטה על הנסיבות האמורות, הדגיש בפנינו כי במהלך שנות עבודתו הוא מקפיד להנחות את עובדיו בשטח בהתאם לנוהלים בדיני העבודה הנדרשים על פי חוק והתייחס באופן ביקורתי לרשלנות המיוחסת לו מתוקף תפקידו. לדבריו, בעקבות ההליכים המשפטיים בתיק זה לקח אחריות רבה יותר ונקט משנה זהירות על מנת להמנע מעבירות נוספות בכך שהעלה לסדר היום ישיבות בדיני עבודה כנושא מרכזי עליו יש צורך להקפיד יתר על המידה והופקו לקחים מבחינת דרכי העבודה".

65. מדובר באדם כבן 59, בעל משפחה, מנכ"ל ב-3 חברות בתחום הניקיון והאחזקה במסגרתם מועסקים כ-3,500 עובדים.

66. על הטיעונים שפורטו לעיל חזר גם בדיון שהתקיים עובר למתן גזר הדין.

67. יש לתת משקל למועד ביצוע העבירה בשנת 2008, דבר המפחית בהרבה מגורם ההרתעה.

68. יש לתת משקל לאמור בתסקיר המבחן.

69. אמנם לא צוינו בפנינו נימוקים אישיים חריגים, למשל באשר למצב כלכלי או אישי חריג של הנאשם, אך לאחר שנשקלו ואוזנו מכלול השיקולים בנסיבות הספציפי של המקרה הנדון שתוארו לעיל שוכנעתי שהמקרה נשוא כתב האישום מצדיק ביטול ההרשעה של הנאשם.

70. לאור האמור לעיל, הנני מורה על ביטול הרשעת הנאשם בהתאם להוראת סעיף 192 א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב – 1982 והרשעתו מבוטלת בזה.

71. תחת הרשעתו הנני מטילה על הנאשם לבצע שירות לתועלת הציבור בהיקף של 140 שעות בהתאם לתוכנית שהוכנה עבורו בשירות המבחן וצוינה בתסקיר במסגרתה יעסוק הנאשם בתפקידי סיוע כללי בבית הספר ובמשרדים בפנימיית "הכפר הירוק" כאשר צוין מפורשות כי קצינת המבחן למבוגרים תעקוב אחר ביצוע הצו ותדווח על סיום מכסת השעות הנדרשת.

72. אם הנאשם יורשע בביצוע עבירה בה הורשע בהכרעת הדין מיום 29.1.13 בתוך 3 שנים ממועד מתן גזר דין זה יושת עליו הקנס המירבי הקבוע בחוק.

סוף דבר

73. הנני מבטלת את הרשעת הנאשם 2 ומטילה עליו שירות לתועלת הציבור כאמור בתסקיר. שירות המבחן יפקח על ביצוע הצו.

הנאשם מוזהר שאם לא ימלא אחר הצו לביצוע שירות לתועלת הציבור הוא צפוי לתוצאות האמורות בסעיף 71 ד' לחוק העונשין: ביטול צו השירות, הרשעה בעבירות נשוא כתב האישום שנקבע כי ביצע ולגזירת העונש בגינן.

74. הנני משיתה על הנאשמת קנס כספי בסך של 10,000 ₪ אשר ישולם תוך 30 יום ממועד גזר דין זה. כמו כן, הנאשמת תחתום על התחייבות להמנע מביצוע עבירות נשוא כתב האישום בהם הורשעה למשך 3 שנים ממועד גזר הדין, שאם לא כן תחוייב ללא תנאי בקנס המקסימלי הקבוע בחוק לעבירות אלה, היינו 57,600 ₪.

75. הנאשמת תחתום במזכירות בית הדין על ההתחייבות תוך 7 ימים ממועד גזר הדין ותדאג לקבל מהמזכירות את השובר לתשלום הקנס.

76. הצדדים נתנו הסכמתם כי גזר הדין יישלח בדואר רשום והמזכירות תפעל בהתאם ללא דיחוי.

77. ניתן להגיש ערעור בזכות לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 45 יום.

ניתן היום, כ"ה תמוז תשע"ג, (03 יולי 2013), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.