ביום 23.10.13 דחיתי בקשת נאשם מס' 9 לזכותו מטעמי אכיפה בררנית. לאחר שנתתי ההחלטה, הוגשה בקשה מטעם הנאשם להגיב להחלטה, בטענה כי בתגובת המאשימה נפלו אי דיוקים.

מהבקשה המשלימה ותגובת המאשימה עולה, כי נמוקי הסגירה של ת"פ 1176/10, מדינת ישראל נ' אייל ניר, לא היו חוסר ראיות אלא חוסר ענין לציבור, שכן המאשימה סברה כי עניינו של ניר דומה לעניינם של הנאשמים אשר זוכו על ידי. לאחר קבלת תגובת המאשימה הוגשה בקשה נוספת מטעמו של הנאשם, ובה תגובה לתגובת המאשימה וכן נימוקים נוספים מדוע עלי לבטל האשום נגדו.

לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים, לא ראיתי לשנות מהחלטתי מיום 23.10.13:

מעובדות כתב האשום בת"פ 1176/10 עולה, כי לכאורה הנאשם ניר עיקם ידו של שוטר ובכך חרג מהמותר במסגרת חרות ההפגנה. גם אם אצא מהנחה כי המאשימה טעתה בישום הדין ביחס לנאשם אייל ניר, וכי לא היה מקום לבטל האישום בענינו, לא ראיתי כי עלי "ליישר קו" עם אותה טעות ולבטל האשום גם בעניינו של הנאשם קינצר. טעויות יש לתקן ולא להנציח.

לא מצאתי ממש ביתר הטענות שהועלו על ידי ב"כ הנאשם. אעיר, כי חלק מהטענות מהווה ויכוח עם החלטתי. יתכן ואין מיותר לציין, כי הליך פלילי אינו משחק פינג פונג, ולא ניתן לקבל כי צד אשר אינו שבע רצון מהחלטת ביניים, מגיש השלמת טעון או בקשת הבהרה, בתקוה לשנותה. עד כה ספרתי שלוש בקשות ברוח זו שהוגשו על ידי הנאשם, רק מאז מתן הכרעת הדין.

ניתנה היום, כ"ד חשון תשע"ד, 28 אוקטובר 2013, בהעדר הצדדים.