1. בפניי בקשת הנתבעת לחייב את התובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה בהליך זה.

2. בנימוקי הבקשה נטען כי ניהול ההליך בבית הדין בישראל יהיה כרוך בהוצאות רבות לנתבעת, בין היתר בשל הצורך לזמן עדים מחו"ל.

נטען שקיים חשש ממשי כי הנתבעת לא תוכל להיפרע בגין הוצאות אלה במידה והתביעה תידחה, כאשר סיכויי התביעה הינם קלושים והתובע הוא אזרח ותושב ארה"ב, אשר אין לו כל רכוש בישראל.

נטען עוד כי רכוש של התובע בחו"ל, הועבר לכיסוי חובותיו ונראה כי בכוונתו לחמוק מכל חיוב עתידי אפשרי.

3. בתגובה לבקשה נטען כי בנסיבות העניין ובהתאם למדיניות בתי הדין בבקשות מסוג זה, אין למנוע מהתובע את זכות הגישה לערכאות.

נטען כי התובע הינו אזרח ישראל הפוקד את ישראל לעתים קרובות, כאשר לא הועלתה כל טענה בדבר חוסר יכולתו הכלכלית.

עוד נטען כי במידה וייפסקו הוצאות לטובת הנתבעת, לא יהיה כל קושי לגבותם, אף בארה"ב.

בנוסף טען התובע כי מרבית העדים הרלוונטים מתגוררים בישראל ואין ממש בטענת הנתבעת בדבר העלויות הנכבדות של הוצאות הגנתה.

4. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה להלן החלטתי.

5. השיקולים המנחים את בית הדין בבואו לדון בבקשה לחיוב בהפקדת ערובה הם אלה:

"חיובו של בעל דין בהפקדת ערובה כתנאי לקיומו של הליך משפטי פוגע בזכות הגישה לערכאות, שהיא זכות יסוד. עם זאת, אין המדובר בזכות מוחלטת, אלא בזכות שיש לאזנה אל מול אינטרסים אחרים, בהם האינטרס של בעל דין שכנגד שלא להיות מוטרד ללא סוף, או לא לצאת בחסרון כיס אם תידחה התביעה נגדו. תכלית החיוב בערובה הינו מניעת תביעות סרק והשיקול העיקרי הוא סיכויי ההצלחה בהליך. השיקול המשנה הוא יכולת גביית ההוצאות מבעל הדין כנגדו מכוונת הבקשה".

ע"ע 453/06 ניקולא דטקו נ' שומרוני בע"מ (ניתן ביום 20/8/07)

אשר לחובת הפקדת ערובה, עת מדובר בתובע שהינו תושב זר, נפסק:

"בדברנו בתושבי ישראל, השיקול העיקרי והראשוני לחיוב בהפקדת ערובה טמון בבחינה מוקדמת של סיכויי התביעה. ככל שאין לשלול את סיכוייה, לא יחויב התובע, גם אם אביון ודל הוא, בהפקדת ערובה. דין דומה יחול גם על תושב חוץ, הבא מאחת מהמדינות החתומות על אמנת האג.

יוצא מן הכלל הוא תושב חוץ שאינו ממין אלה. הבקשה לחיובו בהפקדת ערובה תוכרע בראש וראשונה לאור יכולתו, כבעל נכסים מספיקים בישראל, להבטחת הוצאותיו של הנתבע."

ע"ע 1424/02 פתחי אבו נסאר נ' SAINT PETER IN GALLICANTU (ניתן ביום 6/7/03)

עוד נקבע בענין פתחי אבו נסאר הנ"ל:

"כשהתובע הוא עובד זר - יברר בית הדין תחילה, אם הוא נמנה על תושבי מדינה החתומה על אמנת האג. נמצא כי כך הוא, יהיו שיקולי בית הדין דומים לאלה הנוהגים כלפי תובע שהוא תושב ישראל.

נמצא כי אין האמנה חלה, יהיה המעסיק חייב בהוכחת אחד מאלה: התביעה שהוגשה נגדו מופרכת על פניה; ייגרם למעסיק נזק של ממש כתוצאה מהגשת התביעה; העובד לא מילא אחר חיובים שהושתו עליו בעבר בפסיקתו של בית הדין."

6. בענייננו, התובע מאשר שהוא מתגורר דרך קבע בארה"ב.

אמנם לטענת התובע, הוא מבקר בישראל פעמים רבות ואולם התובע אינו מכחיש שמקום מגוריו הקבוע אינו בישראל.

7. ארה"ב אינה משתייכת למדינות בעלות האמנה, על פי תקנות לביצוע אמנת האג (הפרוצדורה האזרחית), תשי"ד – 1954.

לפיכך בעניינו של התובע יש לפעול על פי הכללים שנקבעו לגבי תושב זר, כאשר האמנה לא חלה.

8. באשר לסיכויי התביעה, לא ניתן לקבוע בשלב מקדמי זה כי התביעה שהגיש התובע, לכל הפחות לזכויות סוציאליות, מופרכת על פניה.

יחד עם זאת, יש לשים אל לב כי סכום התביעה הכולל מגיע כדי שלושה מליון ₪, מתוכם מליון ₪ עבור פיטורים שלא כדין.

8. שוכנעתי בשלב זה כי ניהול ההליך על ידי הנתבעת יהיה כרוך בהוצאות גבוהות מהרגיל, בין השאר לאור הצורך בהבאת עדים מחו"ל.

לעניין זה אין ממש בטענת התובע לפיה כל העדים הרלוונטים מצויים בישראל. במסגרת פרשת ההגנה רשאית הנתבעת לזמן עדים אשר לשיטתה עשויים לתמוך בגירסתה, ואין היא מוגבלת לעניין זה לאותם עדים אותם ציין התובע בתגובתו.

הנתבעת אף ציינה בבקשתה את העדים הרלוונטים לתמיכה בטענותיה, אשר מקום מושבם בארה"ב.

9. הנתבעת מציינת בבקשתה כי לתובע אין כל רכוש בישראל.

טענה זו לא נסתרה על ידי התובע, אשר לא פירט במסגרת התגובה, אילו נכסים הוא מחזיק בישראל.

10. בנסיבות העניין, במידה והתביעה תידחה עלולה הנתבעת למצוא עצמה במצב בו הוצאו על ידה הוצאות בשיעור ניכר לצורך ניהול ההליך, בגינן תתקשה להיפרע מאת התובע.

11. כאן המקום לציין כי אין לנהוג בעניינו של התובע בדומה לעניינם של תובעים שהינם עובדים זרים.

לגבי אלה נקבע כי לאור נחיתותם ביחס למעסיקיהם ומעמדם הנחלש בישראל, נוהגים בתי הדין שלא לחייבם בהפקדת ערובה אך בשל היעדר נכסים בישראל, על מנת שלא לחסום את דרכם לשערי בית הדין.

המקרה של התובע הוא שונה בתכלית.

12. התובע מתאר בתגובתו כי שילם ללא קושי אגרות בית דין בסך של למעלה מ- 27,000.

מכאן כי אף לטענת התובע, לא יהיה בחיובו בהפקדת ערובה בסכום סביר כדי לחסום את דרכו לבית הדין.

ודוק - הקושי להיפרע מהתובע על ידי הנתבעת, נובע לאו דווקא מיכולתו הכלכלית המועטה, אלא בעיקר בשל היותו תושב חוץ, אשר אין לו נכסים בישראל.

13. לאור האמור מצאתי לנכון לחייב התובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבעת.

14. הנתבעת מבקשת לחייב בהפקדת סכום שלא יפחת מ - 250,000 $.

סכום זה הינו בלתי סביר בשלב זה של ההליך, לאור טענות התובע בכתב התביעה הטעונות בירור וכאשר טרם הובהר אילו עדים יוזמנו להעיד מטעם הנתבעת.

15. בשים לב לכל האמור לעיל, אני מחייבת את התובע להפקיד בקופת בית הדין, כערובה להבטחת הוצאות משפט, סך 75,000 ₪.

16. הסכום יופקד תוך 45 ימים מהיום.

ניתנה היום, כ' חשון תשע"ג, 05 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים.