לפני: כב' השופטת אורלי סלע - נשיאה

החלטה

1. לפניי בקשת הנאשמות, אליקים בן ארי בע"מ (להלן – החברה) ומיכל פרומקין (להלן – הנאשמת), לביטול הרשעה בכפוף לענישתן ו/או להתחייבותן להימנע מביצוע העבירות בהן הורשעו (להלן – הבקשה).
2. המאשימה מתנגדת לבקשה.
3. הרקע להגשת הבקשה –
   1. ביום 31.5.2010 הוגש כתב אישום יזום כנגד הנאשמות.
   2. החברה הינה חברה בע"מ אשר במועדים הרלוונטיים עסקה בעבודות הנדסה אזרחית. כתב האישום כנגדה הוגש בגין עבירות על סעיפים 2(ב)(3), 2(ב)(4) ו – 2(ב)(7) לחוק עובדים זרים התשנ"א – 1991) (להלן – חוק עובדים זרים) אשר בוצעו ביום 12.3.2007.
   3. הנאשמת שימשה, במועדים הרלוונטיים, כאחראית על תחום העובדים הזרים מטעם החברה. כתב האישום כנגדה הוגש בגין אחריות נושא משרה בתאגיד– עבירות על סעיפים 5. 2(ב)(3), 2(ב)(4) ו – 2(ב)(7) לחוק עובדים זרים.
   4. הנאשמות הורשעו, במסגרת הכרעת הדין מיום 15.12.2013, על פי הודאתן בעובדות המיוחסות להן בכתב האישום. טרם ניתן גזר דין בעניינן.
   5. ביום 13.5.2014 הגישו הנאשמות את הבקשה.
   6. להשלמת התמונה יצויין כי בהחלטתי מיום 31.10.2013, נדחתה בקשת הנאשמות לביטול כתב אישום ולחילופין לאכיפת העבירות כנגדן באמצעות קנס מנהלי וזאת לאחר שהצדדים שטחו בפני בית הדין את טענותיהם בנושא.
4. טענות הנאשמות בתמצית –
   1. יש להורות על ביטול הרשעת הנאשמות בנסיבות העניין.
   2. טרם הגשת הבקשה, הנאשמות פנו למאשימה בבקשה לביטול הרשעה אך היות והן נענו בשלילה לא היה מנוס מהגשת הבקשה.
   3. המאשימה בחרה לנקוט בהליך של הגשת כתב אישום יזום כנגד הנאשמות וזאת חלף הליך מקביל של הטלת קנס מנהלי, כאשר בהליך מהסוג הראשון יש כדי לפגוע באופן מהותי בנאשמות.
   4. הטלת קנס מנהלי על הנאשמות בגין העבירות מושא כתב האישום היה משיג את אותן מטרות כמו זה של ההליך הפלילי – הרתעה מספקת הן לנאשמות והן לציבור המעסיקים.
   5. הנאשמות בחרו להודות בהזדמנות הראשונה בעבירות שיוחסו להן בכתב האישום, דבר שהוביל לחסכון בזמן שיפוטי יקר ומשאבים נוספים.
   6. העבירות בגינן הורשעו הנאשמות אירעו בתום לב ובשל טעות טכנית בלבד בחישוב שכר העובדים והנפקת תלושי השכר עבורם, המהווה "זוטי דברים".
   7. בפועל, השכר שקיבלו העובדים היה גבוה בהרבה משכר המינימום והסכומים שנוכו משכרם הינם סכומים המותרים בניכוי הואיל ומדובר בחובות של העובדים כלפי החברה ובהוצאות שונות שהוציאה החברה במהלך תקופת העסקתם ובעבור רווחתם.
   8. במועד ביצוע העבירות, אכיפת העבירות מתחום דיני העבודה וחוקי המגן הייתה בתחילת דרכה ומכאן שהנאשמות ביצעו את העבירות תוך חוסר מודעות להוראות הדין. המצב היום שונה כתוצאה מהגברת המודעות של ציבור המעסיקים באמצעות הפניית תשומת ליבם של המעסיקים לחוקים השונים החלים על העסקת עובדים זרים בכלל וחוקי המגן בפרט.
   9. כתוצאה עקיפה מניהול ההליך כנגד הנאשמות, החברה אינה מעסיקה עובדים זרים בפרוייקטים השונים בהם היא פועלת, ומשכך אין חשש להישנות העבירות.
   10. על אף העבירות המיוחסות לנאשמות בכתב אישום, החברה העסיקה את העובדים בהגינות תוך הענקת תנאים מצויינים לעובדיה וכלל העובדים מושא כתב האישום הסכימו לניכויים, אשר נעשו לבקשתם המפורשת.
   11. עיקר פעילותה של החברה הינה בביצוע פרוייקטים מורכבים עבור רשויות המדינה אשר כפופים להתמודדות וזכייה במכרזים. הרשעה בדין תמנע מהחברה את זכאותה להתמודד במכרזים אלה והדבר עלול להסב נזקים כבדים לחברה, תוך פגיעה בפרנסתה ובפרנסת עובדיה.
   12. יש להתחשב בעובדות המוצגות על ידי הנאשמות, בנסיבות ביצוע העבירות ובמשך הזמן הרב שחלף מעת ביצוע העבירות ולשקלל נסיבות מיוחדת אלה עם ההשלכות הקשות הנובעות מהרשעה פלילית של הנאשמות.
   13. סעיף 192(א) לחסד"פ מקנה סמכות לבית הדין להורות על ביטול הרשעה תוך העמדת צו שירות לציבור אף ללא תסקיר מבחן. סעיף 71(א) לחוק העונשין מהווה יישום של כלל המידתיות המחייב את בית הדין בבחינת הרשעת נאשם.
   14. הכלל הוא שיש למצות את ההליך הפלילי בדרך של הרשעה וענישה ואילו המנעות מהרשעה מהווה חריג לכלל. הפסיקה קבעה כי בבחינת המקרים בהם יחיל בית המשפט את החריג בדבר המנעות מהרשעה, ידרש בית המשפט לאיזון שיקולים המעמיד את האינטרס הציבורי אל מול נסיבותיו האישיות של נאשם, ובכלל אלה - טיב העבירה וחומרתה.
   15. היעתרות לבקשה וביטול הרשעת הנאשמות לא יגרעו ממטרותיו השונות של הדין הפלילי, שכן עצם קיום ההליך הפלילי כנגד הנאשמות בצירוף העונשים שייגזרו עליהן, יבטיחו הרתעה משמעותית ומספקת, הן לנאשמות והן לציבור בכללותו.
   16. הפסיקה החילה את הכללים בדבר המנעות מהרשעת נאשם בשר ודם על תאגיד וקבעה כי הרשעה של חברה בביצוע עבירה על חוק עובדים זרים היא בעלת משמעות מכרעת לעתידה ויש לתת לכך משקל, בפרט כשמדובר בחברה שמאז ביצוע העבירה תיקנה את דרכיה.
   17. הרשעת החברה עלולה להוות גזר דין מוות לחברה, לשתק את פעילותה ולגרום לנזקים כבדים ביותר שיביאו לקריסתה.
   18. הנאשמת הינה רואת חשבון במקצועה בעלת ניסיון מקצועי עשיר והרשעתה תפגע בה פגיעה קיצונית שאינה מידתית, תוך הכתמת שמה הטוב.
5. טענות המאשימה בתמצית –
   1. יש לדחות את כל טענות הנאשמות בבקשתן.
   2. הבקשה אינה מבוססת על טעמים ענייניים שיש בהם כדי לאיין את מטרת ההרשעה והיא אינה מראה כיצד המקרה הנדון חל בהתאם להוראות פקודת המבחן [נוסח חדש] התשכ"ט-1969.
   3. אין מקום לביטול הרשעות הנאשמות בהעדר המלצת תסקיר שירות מבחן.
   4. המאשימה נקטה בהליך של כתב אישום יזום בשל ריבוי עבירות קודמות של החברה, שאירעו במועדים שונים בין התאריכים 6.11.2011-6.7.2005, במסגרתן הוטל על החברה קנסות ואף הוגש נגדה כתב אישום אשר הומר בקנס מנהלי.
   5. ההחלטה על הגשת כתב אישום יזום נבעה מהמדיניות ומההנחיות, לפיהן נאשם שעבר שלוש עבירות על חוק עובדים זרים במהלך שלוש שנים, יוגש נגדו כתב אישום יזום חלף הטלת קנס מנהלי בשל היעדר הרתעתו של הנאשם מקנסות מנהליים.
   6. הנחית היועץ המשפטי לממשלה 4.3041 אשר כותרתה "נוהל ההנחיות להפעלת חוק העבירות המנהליות התשמ"ו – 1985" מציינת רשימה פתוחה של שיקולים שיש בהם כדי להצדיק הגשת כתב אישום יזום מבלי להטיל קנס מנהלי על הנאשם קודם לכך.

בהנחיות היועץ המשפטי של משרד התמ"ת מיום 18.5.2008 פורסמו קריטריונים לנקיטת הליכים פליליים בתיקים מסוג זה ונקבע כי "מעסיק אשר עבר, לכאורה, בפרק זמן של שלוש שנים שלוש עבירות מנהליות או יותר על חוק עובדים זרים", יוגש נגדו כתב אישום יזום במקום הטלת קנס בשל ביצוע עבירות חוזרות.

• 1. ההחלטה על הגשת כתב אישום יזום נעשתה בהתאם להוראות סעיף 15 לחוק העבירות המנהליות אשר מקנה למאשימה סמכות להגיש כתב אישום כאשר מדובר בעבירה מנהלית אשר נסיבות המקרה מצדיקות זאת ומטעמים שירשמו.
  2. החלטת המאשימה להגיש כתב אישום יזום נסכמת על בחינת חומר הראיות ולאחר שהמאשימה סברה שיש בו אפשרות סבירה להרשעה.
  3. פסיקת בית המשפט העליון קבעה כי שיקול דעת התביעה בהחלטה בדבר העמדה לדין הינו רחב, הן במישור הערכת הראיות והן בשיקולי האינטרס הציבורי הקשורים בהעמדה לדין, עד כדי הצרת עילת אי הסבירות המנהלית בתחולתה על החלטות התביעה בעניינים אלה.
  4. הנימוקים המצדיקים הגשת כתב אישום יזום במקום הטלת קנס נרשמו כחלק בתרשומת פנימית אצל המאשימה והובאו לידיעת הנאשמות.
  5. התערבות בית הדין בהחלטת התביעה תיעשה רק במקרים בהם שיקול הדעת של הרשות לוקה בחוסר סבירות קיצוני. החלטת המאשימה בנסיבות המקרה דנן עומדת במחן הסבירות.
  6. הפסיקה עמדה, לא אחת, על החומרה בביצוע עבירה על חוק עובדים זרים ועל היותן של עבירות אלו מכת מדינה. לפיכך, אין לקבל את טענת הנאשמות כי מדובר בטעות טכנית בלבד בחישוב שכר העובדים והנפקת תלושי השכר עבורם, המהוות "זוטי דברים". העבירות המיוחסות לנאשמות הינן עבירות הנוגעות לניכוי יתר שביצעה החברה ממשכורות העובדים, עבירה אשר מעידה על ניצול חוסר הידיעה של העובדים הזרים וניצול מעמדם החלש של העובדים אשר סביר להניח, וכפי שהיה במקרה זה, לא יפנו להתלונן על ניכוי יתר ממשכורתם, מה גם שאותה טעות טכנית חזרה על עצמה אף לאחר תשלום הקנס.
  7. הפסיקה קבעה כי השימוש בסמכות למתן צו מבחן ללא הרשעה יעשה במקרים יוצאי דופן, בהם אין יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם מההרשעה לבין חומרת העבירה וכי המנעות מהרשעה אפשרית בשני מקרים מצטברים: האחד – מקרה בו ההרשעה תפגע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, והשני – סוג העבירה מאפשר לוותר, בנסיבות המקרה המסוים, על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים. כמו כן קבעה הפסיקה כי הסמכות לבטל הרשעה מופעלת במשורה ובמקרים חריגים בלבד.
  8. ככלל, הפסיקה מעדיפה את האינטרס הציבורי של אכיפת החוק והתרעת הרבים על פני האינטרס האישי של הנאשם שלא יגרם לו נזק כתוצאה מהרשעה.
  9. לפי סעיף 6(א)(ב) לתקנות חובת המכרזים, התשנ"ג – 1993, ועדת מכרזים רשאית, מטעמים מיוחדים שירשמו, שלא לדחות הצעה גם אם המציע הורשע בשלוש השנים שקדמו לכך בהפרה של חוקי העבודה. גם הוראת החשב הכללי 7.11.13 מותירה שיקול דעת דומה לוועדת המכרזים. משכך – הרי שהנאשמות תאלצנה להתאמץ ולשטוח טענותיהן בפני ועדת המכרזים בעניין עברן הפלילי. אין בכך כדי לעלות בגדר יחס שאינו סביר בין הנזק, שלטענת הנאשמות צפוי להן מההרשעה, לבין חומרת העבירה.
  10. אין בטענה בדבר העדר עבר פלילי כדי להצדיק את ביטול ההרשעה, ומקל וחמור אין לאפשר זאת במקרה הנדון כאשר כנגד הנאשמות ננקטו הליכים בעבר על בסיס עבירות דומות לאילו שבכתב האישום מושא הליך זה.
  11. בית המשפט העליון קבע כי על אף שהמנעות מהרשעת תאגיד אפשרית, הרי שהיא נדירה יותר מהימנעות מהרשעת אדם בשר ודם.
  12. באשר לנאשמת – לא הוכח כל נזק של ממש שיגרם לה כתוצאה מההרשעה ויש להעדיף את האינטרס הציבורי של אכיפת החוק על פני עניינה האישי.
  13. משמעות אי הרשעתן של הנאשמות והעמדתן תחת צו מבחן, משמעותה כי הנאשמות לא תיענשנה כלל.
  14. פער הזמן שחלף בין ביצוע העבירה ועד להרשעה אינו מביא בהכרח למסקנה כי האינטרס הציבורי בדבר הרתעה אינו אפקטיבי.

1. תמצית טענות הנאשמות בתשובתן–
   1. הנאשמות הציגו בפני בית הדין תשתית ראייתית המעידה על פגיעה בפרנסתן ועובדי החברה במקרה של הרשעתן. עובדה זו, בשקלול הנסיבות שתוארו בכתבי הטענות , מובילה להחלת החריג בדבר המנעות מהרשעה.
   2. בניגוד לטענת המאשימה – הנאשמת איננה אורגן בחברה הנושאת באחריות החברה בשל היותה רואת חשבון, אלא היא מבצעת תפקיד אדמניסטרטיבי בלבד בחברה. הנאשמות מציגות דוגמא מפסיקת בית המשפט העליון בה נקבע כי רואה החשבון שפעל בחברה לא הוגדר כאורגן של החברה.
   3. המאשימה לא הפנתה למסמכים המעידים כי הנאשמת נחשבת כאורגן של החברה וזאת כאשר הפסיקה קבעה כי נושא משרה שאינו בכיר עשוי להחשב כאורגן התאגיד רק אם על פי מסמכי התאגיד או על פי מקור נורמטיבי אחר, רואים את פועלם ומחשבתם כפעולת התאגיד עצמו.
   4. בע"פ 1314-06-11 מדינת ישראל נ' חברת נמלי ישראל פיתוח נכסים בע"מ קיימות נסיבות כמעט זהות למקרה הנדון בעניינינו, בהן החברה הורשעה על בסיס הודאת נציגיה. במקרה זה בית המשפט התחשב בטענות החברה לפיהן כתם ההרשעה יסב לה נזק רב בהתמודדות במכרזים בינלאומיים וייפגע בעובדיה וקבע כי ההסדר שחל במקרה של אי הרשעה על אישיות משפטית בשר ודם, יחול גם על אישיות משפטית שהיא חברה, תוך יישום הוראות החוק בנוגע להטלת צו שירות לתועלת הציבור על תאגיד.
   5. תגובת המאשימה לוקה באי דיוקים תוך שהיא אינה בקיאה כלל בדין בעניין הגשת מועמדות החברה למכרזים.
   6. בניגוד לטענות המאשימה בתגובתה, משבקשת הנאשמות לביטול כתב האישום ולהמרתו בקנס מנהלי נדחתה על ידי בית דין זה, הנאשמות אינן מבקשות כעת להמיר את ההרשעה בהטלת קנס מנהלי.
   7. אין להבנות מטענת המאשימה לפיה יש להותיר את ההרשעה על כנה לצורך הרתעה ולמען 'יראו ויראו' והפסיקה שמצטטת המאשימה בתמיכה בטענה זו, אינה מתאימה למקרה דנן שעה שאותו פסק דין עוסק בעבירת השוחד, שהיא חמורה בהרבה מהעבירות מושא כתב האישום.
2. דיון והכרעה –
   1. סעיף 192א' לחוק סדר הדין הפלילי מסמיך את בית המשפט להורות על ביטול הרשעתו של נאשם, לפני מתן גזר הדין, וזאת בכפוף לקבלת תסקיר מבחן, וזה לשונו –

"הרשיע בית המשפט את הנאשם, ולפני מתן גזר הדין ראה שיש מקום לתת לגביו צו מבחן או צו שירות לתועלת הציבור, ללא הרשעה, רשאי הוא לבטל את ההרשעה ולצוות כאמור".

סעיף 71א(ב) לחוק העונשין קובע –

"מצא בית המשפט שנאשם ביצע עבירה, רשאי הוא לתת צו שירות גם ללא הרשעה, בנוסף למבחן או בלעדיו, ומשעשה כן יהיה דינו של צו השירות, לענין סעיף 9 לפקודת המבחן [נוסח חדש] תשכ"ט-1969, כדין צו מבחן".

סעיף 1 לפקודת המבחן [נוסח חדש] התשכ"ט – 1969 קובע –

"הואשם אדם בעבירה וראה בית המשפט שהאישום הוכח, אלא שבהתחשב בנסיבות העניין, ובכללן אופיו של האדם, עברו, גילו, תנאי ביתו, בריאותו הגופנית ומצבו השכלי, טיב העבירה שעבר וכל נסיבה מקילה שבה נעברה העבירה, ראוי, לפי דעתו, לשחרר את העבריין על מנת להעמידו במבחן, רשאי בית המשפט לעשות אחת מאלה:

(1) להרשיעו וליתן צו מבחן

(2) ליתן צו מבחן מבלי להרשיעו אם אין על הנאשם עונש מאסר על תנאי שבית המשפט רשאי לצוות על ביצועו עקב הרשעתו בעבירה שהואשם עליה".

• 1. על פי סעיף 1 לפקודת המבחן ישנם מספר קריטריונים המעניקים לבית משפט את הסמכות לפטור נאשם מעונש מאסר וליתן במקומו צו מבחן עם הרשעה וללא הרשעה.
  2. בית המשפט העליון, בע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 21.8.1997), קבע תנאים בעטיים ראוי שבית הדין ימנע מהרשעת נאשם: הראשון - כי ההרשעה תפגע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, והשני – כי סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה על הרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים (כגון מהות העבירה, שיקולי הרתעה, עבירות שקורבנן הוא הציבור).
  3. בע"פ 29/05 סוויסה נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 11.9.06) נקבע -

"הפסיקה סייגה את הסמכות למתן צו מבחן ללא הרשעה למקרים יוצאי דופן, בהם אין יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם מן ההרשעה לבין חומרתה של העבירה. מקרים בהם עלולה להיות פגיעה בשיקומו של הנאשם, ומקרים בהם שיקולי הענישה יכולים להידחות בפני הנסיבות המיוחדות לקולא".

• 1. בחינת ביטול הרשעה באשר לחברה – לאחר עיון בטענות הצדדים ובחינת נסיבות המקרה, הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום להיעתר לבקשה ככל שהדבר נוגע לחברה.

לא מצאתי כי נסיבות המקרה שלפנינו הן מהמקרים החריגים ויוצאי הדופן בהם אין יחס סביר בין הנזק הצפוי לחברה מההרשעה לבין חומרתה. אכן הלכה פסוקה היא כי אין מניעה להחיל את הדין באשר לענישה ללא הרשעה על נאשם שאינו בשר ודם [ראו: רע"פ 8487/11 חברת נמלי ישראל פיתוח ונכסים בע"מ נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 23.10.2012) ; ע"פ (ארצי) חברת השמירה בע"מ נק מדינת ישראל - משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה (פורסם בנבו, 6.11.2012). אך לא מצאתי, כאמור, כי יש להחיל דין זה במקרה הנדון.

ראשית, לא הוכח כי כתוצאה מההרשעה צפוי להגרם לחברה נזק חריג ובלתי סביר. טענת הנאשמות בהקשר זה מתבססת על תקנה 6(א) לתקנות חובת המכרזים, התשנ"ג-1993 (להלן – תקנות חובת המכרזים) לפיה, מועמדות החברה למכרז עלולה להשלל בשל הרשעתה בפלילים כתוצאה מהפרת דיני העבודה. אין בטענה זו כדי להצביע על נזק ממשי שעלול להגרם לחברה או לעובדיה והנאשמות לא הציגו ראיות לפיהן כל פעילותה מתבססת על השתתפות במכרזים וכי ועדת המכרזים תפסול מועמדותן באופן אוטמטי ומבלי לשמוע טענותיהן. הנאשמות גם לא עשו כן על אף שניתנה להן האפשרות להשיב לתגובת המאשימה, במסגרתה הפנתה המאשימה לסעיף 6(א)(ב) לתקנות חובת המכרזים המאפשרות לוועדת המכרזים, בתנאים מסוימים, לקבל הצעה במכרז של מי שהורשע כאמור.

לא זו אף זו, הנאשמות עצמן טוענות כי "עיקר" עבודתה של החברה מתבסס על זכייה במכרזים. אין בכך כדי להצביע על כלל פעילות החברה, וברי כי אין בכך כדי להוכיח ששלילת זכאותה של החברה להתמודד ולזכות במכרזים תביא לכדי קריסה של החברה.

גם טענת הנאשמות בדבר הכתמת שמה הטוב של החברה כתוצאה מההרשעה אינו יכול לעמוד להן. הרשעה לכשעצמה עלולה להכתים את שמו הטוב של הנאשם. עם זאת, אין בכך כדי להוות מקרה יוצא דופן המצדיק המנעות מהרשעה, לא כל שכן כאשר מדובר בנאשם שאינו בשר ודם.

אין מחלוקת על כך שאין זו הפעם הראשונה שהחברה עברה עבירות על חוק עובדים זרים. אין גם חולק כי החברה שילמה בעבר קנסות שהוטלו עליה בגין העסקת עובדים זרים שלא כדין ואף הוגש נגדה כתב אישום שהומר לקנס מנהלי. משאלה הם פני הדברים, הרי שלא מדובר בחברה בעלת "עבר נקי" ובמקרה כזה הנאשמות לא הצליחו להפיג חשש מפני הישנות העבירות. מתגובת המאשימה עולה כי החברה ביצעה עבירות על חוק העסקת עובדים זרים גם לאחר מועד הגשת כתב האישום מושא ההחלטה. כך, "דו"ח עבירות לבימ"ש" שצורף כנספח לתגובת המאשימה (והנאשמות אינן חולקות על נכונות תוכנו), מצביע על עבירות שבוצעו על ידי החברה ביום 6.6.2011 כאשר כתב האישום מושא הבקשה הוגש כשנה קודם לכן. מדובר בחברה שאינה נרתעת מהטלת קנסות מנהליים וברי כי בנסיבות אלה יש ליישם את תכלית ההרשעה בפלילים ולגרום להרתעת החברה מביצוע עבירות אלה בעתיד.

תשלום הקנסות על ידי החברה בגין ביצוע העבירות הקודמות, יש בו כדי להעיד גם על מודעותה הרבה של החברה לחומרת העבירות שביצעה ולצורך הרב בדקדוקן, ומשכך אין לקבל את טענות הנאשמות בדבר היקף הטעות בחישוב שכר העובדים וחוסר מודעותן לחוק העסקת עובדים זרים. במאמר מוסגר אוסיף כי אין לקבל את טענת הנאשמות כי מדובר בעבירות שהן בגדר "זוטי דברים". בית הדין הארצי לעבודה ובית המשפט העליון עמדו על חומרת העבירות של העסקת עובדים זרים [ראו: ע"פ (ארצי) 1001/01 מדינת ישראל נ' ניסים פד"ע לח(2003) 145), בג"צ 9722/04 פולגת נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 7.12.2006)] ויפים הדברים לעניינינו.

לסיום אציין כי מקרה זה מובחן מעובדות המקרה של פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט העליון ברע"פ 8487/11 חברת נמלי ישראל פיתוח ונכסים בע"מ נ' מדינת ישראל המשרד לאיכות הסביבה (פורסם בנבו, 23.10.2010), ממנו מנסות הנאשמות להיבנות, שכן באותו מקרה לא נטען לביצוע עבירות דומות בעבר על ידי הנאשמת. בעניינינו, כפי שהוברר, עצם הישנותן של העבירות על ידי החברה מכריעה את הכף שלא להיעתר לבקשת החברה לביטול הרשעה.

לאור כל האמור – לא שוכנעתי כי נסיבות העניין מצביעות על מקרה יוצא דופן אשר יש בו כדי להמנע מהרשעה כלפי החברה.

• 1. בחינת ביטול הרשאה באשר לנאשמת – מבלי להשליך על ההחלטה בבקשה זו בנוגע לנאשמת, נסיבות המקרה, בהן הנאשמת הודתה בעובדות המיוחסות לה והרשעתה עלולה לפגוע בעתידה המקצועי ובהתייחס לתפקידה בחברה ולעובדה כי היא מואשמת בעבירות שבפועל בוצעו על ידי החברה, מובילות למסקנה כי יש מקום להורות על עריכת תסקיר מבחן לנאשמת לצורך בחינת הבקשה לביטול הרשעה בעניינה.

לאור זאת, הנני מפנה את הנאשמת לקבלת תסקיר מבחן בענייה.

8. סוף דבר –

א. הבקשה נדחית באשר לחברה.

ב. לעיון עם קבלת תסקיר המבחן באשר לנאשמת ולא יאוחר מיום 15.10.14.

ניתנה היום, ג' אב תשע"ד, (30 יולי 2014), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.