מבוא

1. הנתבע שימש כסמנכ"ל כספים אצל התובעת – חברה שעסקה בפיתוח מוצר רפואי כשהוצאותיה מומנו מסבבי השקעות. לאחר שהחברה התקשתה לגייס כספים נוספים למימון פעילותה היא צמצמה את מצבת העובדים והפחיתה בשכר העובדים הקיימים. בשנת 2010, ארבע שנים לאחר עזיבת הנתבע את החברה הגישה החברה תביעה כספית להחזר כספים שנטל ביתר לשיטתה.
2. התביעה התקבלה בחלקה. ניתנו על ידי מספר פסקי דין שעליהם הוגשו מספר ערעורים. ביום 4.7.22 , בסעיף 16 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי (ע"א 54604-05-18 וערעורים נוספים שנדונו במאוחד) קבע בית המשפט המחוזי כי לא התייחסתי לסוגיית נטילת כספים מקופת פיצויים כללית שניהלה התובעת, כפי שהועלה בסעיף 38 לכתב התביעה, ולכן עלי להשלים את פסק הדין בסוגיה זו.

ברם, בפסק דיני מיום 24.4.18 קבעתי כך:

"אשר על כן אני קובעת כי הנתבע היה זכאי לפיצויי פיטורין ודוחה את טענות התובעת בכל הנוגע לרכיב זה בתביעתו. אציין עוד בענין זה, כי בכל מקרה לא יכולה היתה התובעת לתבוע מהנתבע השבת סך 168,334 ₪ משום שכאמור בכתב תביעתה (ס' 41) רובו המוחלט של הסכום נלקח מפוליסות ביטוח מנהלים וביטוח החיים על שם הנתבע, וסכומים אלו מגיעים לו גם על פי הסכם השכר שנחתם עמו".

1. בסעיף 41 לכתב התביעה מצוין לגבי סך של 17,130 ₪ בלבד את הדברים הבאים:

"דאג הנתבע למשוך לעצמו שלא כדין, תוך שימוש לרעה בכח משרתו ותוך ניגוד עניינים חמור, מתוך כספי קופת פיצויים מרכזית (כללית) של התובעת (שמתנהלת כאמור בחב' דש). התובעת הייתה זכאית לקבל את רכיב הפיצויים בחזרה מהקרנות במקרה בו לא היה הנתבע זכאי לכספי הפיצויים שהתובעת הפקידה בהן.." (הדגשה לא במקור)

אולם בסיכומי שני הצדדים להבדיל מהסכום הנקוב בכתב התביעה ובטבלה המסכמת, הצדדים מתייחסים לסכום אחר שנגבה מקופות הפיצויים הכלליות ואשר עומד על סך 278,130 ₪. סכום זה בהתאם לסיכומי הנתבע (ס' 30) מורכב מהפרשי שכר, החזר הלוואה של העובד לחברה ופיצויי פיטורין לפי טופס 161, שחושב לפי 25,000 ₪ ולא 30,000 ₪, המשכורת שהוסכם כי מגיעה לנתבע.

קבעתי בפסק דיני כי לתובע אכן היה מגיע 30,000 ₪ משכורת. בעקבות הקביעה הנ"ל ביהמ"ש המחוזי אף קיבל את ערעורו של הנתבע והוסיף על דרך של קיזוז מחובו לחברה, סך של 79,303 ₪ (ס' 14 לפסק הדין).

1. משקבעתי כי הנתבע זכאי לפיצויי פיטורין ודחיתי טענות התובעת בסוגיה זו, משקבעתי כי סוכם בין התובעת לנתבע ששכרו יעלה ל-30,000 ₪, משהוכח כי הנתבע זכאי להפרשי שכר שלא שולמו ולהחזר הלוואה שנתן לחברה כמו יתר העובדים, איני מוצאת להבחין בין מקורות הכספים שמהם נטל הנתבע את הסכום המגיע לו.
2. גם בפסק הדין המשלים מיום 27.6.21 (סעיף 9) חזרתי והפניתי לפסק הדין הקודם ורשמתי כך: "עוד קבעתי כי פרישתו של הנתבע בנסיבות בהן הורעו תנאיו נחשבת לפיטורין, ולכן הוא אינו חייב בהשבת הסכומים שקיבל מחברת הביטוח ומהקופה הכללית לפיצויים" (הדגשה לא במקור).

במצב דברים זה אני מתקשה להבין מדוע יש צורך בפסק דין משלים נוסף בסוגיה זו, ואף על פי כן ארחיב ואוסיף הדברים הבאים.

פסק דין משלים

1. לטענת התובעת, הנתבע משך הכספים מקופת הפיצויים הכללית בחריגה מסמכות, וכי פעולה זו בטלה ומהווה מרמה. איני מקבלת הטענה. לנתבע הייתה זכות חתימה יחד עם חותמת החברה ללא הגבלת סכום בכל הנוגע ל"שכר עובדים", והוא אכן היה עובד שכיר של החברה. אני מסכימה כי בדיעבד, ראוי היה להחריג במפורש מסמכות סמנכ"ל הכספים מתן כל הוראה הנוגעת לשכרו שלו, לרבות כל ההטבות הנלוות, או להתנות ההרשאה בחתימה של בכיר נוסף, ברם הדבר לא בוצע אצל התובעת, אף בכתב התביעה נטען כי לאחר משיכת הכספים שונו הכללים אצל חב' דש שהחזיקה בכספים. אציין בהקשר זה כי הגב' אביגיל הממונה על שכר העובדים לא מצאה לנכון לערב איש מלבד הנתבע בחישוב הסכומים שמגיע או בעצם ההוראה לקופה, מה שמלמד על כך, שבאותה תקופה, גם היא לא סברה שיש טעם לפגם בהתנהלות הנתבע, אשר כזכור זכה לאמון מצד המשקיעים ומצד המנכ"לים השונים שהיו לתובעת.
2. טענת התובעת, לפיה קופת הפיצויים הכללית לא נועדה לגביית כספים בגין הפרשי שכר המגיע לעובדים, לא הוכחה. אזכיר כי קופת פיצויים כללית היא כספי החברה שמס הכנסה הכיר בהם כהוצאה מוכרת כבר בשלב הפקדתם, בהנחה שבשלב מסוים יועברו הסכומים לעובדים שזכאים. בניגוד לקופה שנפתחת על שם העובד, החברה יכולה היתה למשוך את כל הכספים בקופה לצרכיה שאינם קשורים לעובדים למשל לתשלום לספקים, אלא שאז היה עליה לדווח למס הכנסה ולהחזיר סכום המס שבו זוכתה. בתקופה הרלוונטית לא תמיד נפתחו קופות ע"ש העובדים ועד ינואר 2008 לא היתה חובת הפרשה של המעביד והעובד לקופת פנסיה. אני יכולה להאמין שלא נותר בקופה הכללית די כסף לשלם ליתר העובדים (לא הוצגו מסמכים בענין), אולם טענה זו כמוה כטענה שהחברה נותרה חייבת כספים לעובדים נוספים. אכן הנתבע שם את צרכיו לפני אלו של עובדי החברה האחרים, ברם איננו עוסקים באמות מידה מוסריות כי אם בהסכמים ודין, ואלו לא שללו את פעולתו.
3. גם בהנחה שמדובר בחריגה מסמכות, אין לכך תוצאה אופרטיבית, כיוון שמצד אחד היה יכול להיקבע שהתובע מחויב להשיב כספים שנטל בחריגה מסמכות, אך מצד שני היתה החברה מחויבת לשלם לו סכומים אלו, על דרך קיזוז מחובו של הנתבע כלפיה. אזכיר כי זכות הקיזוז של הנתבע, שלגביה התנגדה התובעת בכל תוקף (כיוון שביקשה לגרום לכך שחובה לנתבע יצטרף לשאר נושי ועובדי החברה, וכך לא ישולם או ישולם באופן יחסי ליתר החובות), זכות הקיזוז אושרה ע"י ביהמ"ש המחוזי (כב' השופט דורות) בהליך הפירוק, אושרה ומומשה בפסק דיני מיום 27.6.21 ואושרה שוב בערכאת הערעור על פסק דיני (פסה"ד מיום 4.7.22).
4. אשר על כן התוצאה המעשית היא שאני דוחה דרישת התובעת להשיב הסכום שנגבה מקופת הפיצויים הכללית.
5. אני מחייבת את התובעת בשכר טרחה בסך 8,000 ₪. הסכום יקוזז מחובו המעודכן של הנתבע לתובעת (פסק דיני מיום 27.6.21, בהפחתת סך של 79,303 ₪, כאמור בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, (עמ' 3 ש' 31-32)).

ניתן היום, י"ט אלול תשפ"ב, 15 ספטמבר 2022, בהעדר הצדדים.