#1

לפני בקשה לתיקון הודעת צד ג'.

1. רקע הדברים וההליכים שלעניין

ביום 26.4.06 מינה בית משפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ורדה אלשיך, פש"ר 1408/06) את עו"ד גיא גיסין כנאמן להסדר נושים של חברת אורליין ייזום והשקעות בע"מ (להלן: הנאמן או התובע ו-החברה, בהתאמה). במסגרת הסדר הנושים שגובש על ידי הנאמן, נמכרה השליטה בשלד הבורסאי של החברה וחובותיה וזכויותיה, בהן זכויות תביעה, הומחו כולן לקופת הסדר הנושים. ביום 13.7.10 עשה הנאמן שימוש בזכות התביעה של החברה והגיש את התביעה שבכותרת.

החברה הייתה בעבר חברה ציבורית ועד חודש יולי 2003 היו הנתבעים 1-2, נגר כדורי ודוד חי, בעלי השליטה בחברה. במועד זה מכרו הנתבעים 1-2 את מניותיהם לנתבע 3, שלמה זילברמן, שהפך לבעל השליטה בחברה וכן שימש כמנכ"ל וכיו"ר דירקטוריון החברה. בחודש אוקטובר 2003 העביר הנתבע 3, את מניותיו למר שגיב נציה. בחודש אפריל 2005 השעתה הבורסה לניירות ערך את המסחר בניירות הערך של החברה ובחודש אוגוסט 2005 פתחה הרשות בחקירה בעקבות אי סדרים בפעילות החברה וחשד להטעיית משקיעים ולתרמית. חקירת הרשות העלתה, כי הסיבה המרכזית למצבה של החברה הייתה העובדה כי נרשמו ונסלקו במסלקת הבורסה לניירות ערך מניות מזויפות, שהונפקו באופן פיקטיבי על ידי גורמים עבריינים, בלא ששולמה תמורה כלשהי לחברה בגינן, ובלא שהמניות הללו עברו את התהליכים החוקיים להנפקתן. בשנת 2009 הוגש כתב אישום כלפי חלק מהמעורבים בפרשה, ובהם מר שגיב נציה, מי שרכש בשעתו את מניות החברה מהנתבע 3. ביום 6.4.11 ניתן גזר-דין על ידי בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופט דוד רוזן, ת"פ 4218/09) ביחס לנאשמים שגיב נציה, דוד נציה ונסים רום, שהורשעו בעבירות שיוחסו להם על-פי הודאתם במסגרת הסדר טיעון.

כאמור, ביום 13.7.10 עשה הנאמן שימוש בזכות התביעה של החברה והגיש את התביעה שבנדון, בה הוא תובע מהנתבעים תשלום של כ-11.2 מיליון ₪ לקופת הסדר הנושים.

בכתב התביעה נטען, כי במועד מכירת השליטה בחברה לנתבע 3, חבו הנתבעים 1-2 לחברה סכום של כ-6.7 מיליון ₪, שהיה מגובה בערבות בנקאית בסך 7 מיליון ₪ לטובת החברה. עוד נטען בכתב התביעה, כי במסגרת עסקת רכישת השליטה ביולי 2003, אמור היה הנתבע 3 לשלם את תמורת הרכישה לנתבעים 1-2 בהמחאה שסכומה כסכום החוב והם היו אמורים להסב אותה לטובת החברה ולקבל לידיהם את הערבות הבנקאית. נטען, כי בניגוד לכך, החוב לא נפרע ולמרות זאת סייע הנתבע 3 לנתבעים 1-2 לקבל בחזרה את הערבות הבנקאית ודירקטוריון החברה דאז אישר את הדבר.

הנתבע 8, רמי אריה ושות', רואי חשבון (להלן גם: רו"ח אריה) סיפק שירותי ראיית חשבון לחברה החל ממועד העברת השליטה בה אל הנתבע 3 ועד למינויו של דירקטוריון חדש לחברה, סמוך למינויו של הנאמן. נתבעים 4-7 - דורי נוריאל, דוד שמאי, ישראל אליהו ויוסף דוריאל שימשו במועדים שונים כדירקטורים בחברה. נתבעים 4 ו- 6 כיהנו כדירקטורים בחברה ונתבעים 5 ו- 7 (דוד שמאי ויוסף דוריאל) כיהנו כדירקטורים חיצוניים בחברה.

כנגד הנתבעים 4-7 נטען בכתב התביעה, כי הם אישרו שנתבעים 1-2 הפקידו את סכום החוב בחברה ולפיכך אישרו לשחרר את הערבות הבנקאית לידי הנתבעים 1-2, וזאת על אף שתפקידם היה לבדוק ולוודא כי חובם של נתבעים 1-2 שולם במלואו לחברה ורק אז לאשר את שחרור הערבות. נטען, כי אף אם נתבעים 4-7 לא התנהלו באופן מכוון הרי שלכל הפחות מדובר ברשלנות כלפי החברה והתנהגות שאינה סבירה לדירקטור.

בעניינו של הנתבע 8 טען הנאמן בכתב התביעה, בין היתר, כי הלה התרשל בתפקידו, שכן אישר בדוחות המבוקרים של החברה לשנת 2003 את מחיקת החוב, למרות שבדוח תזרים המזומנים לא הייתה אינדיקציה לכך כי החוב אכן הוחזר לחברה. הנאמן טען, כי אילו הנתבע 8 היה מגלה את מצב הדברים האמתי במועד, היה ניתן כבר אז להיטיב את נזקיה של החברה ולחלופין לגלות את התרמית ולגבות את כספי החוב.

במסגרת כתב התביעה עתר הנאמן להחזר החוב בסך של כ- 11.2 מיליון ₪ שבעלי השליטה בחברה חבים לחברה וכן פיצוי בגין הנזקים שנגרמו לחברה כתוצאה מניסיון למחוק שלא כדין את החוב האמור מספרי החברה.

2. ההליכים לאחר הגשת כתב התביעה

כנגד הנתבעים 4 ו-6 (דורי נוריאל וישראל אליהו) ניתן פסק דין בהיעדר הגנה (ראו פסיקתא שנחתמה ביום 23.3.11), בו חוייבו לשלם ביחד ולחוד לתובע את הסך של 11,175,927.73 ₪ בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום 13.7.10, מועד הגשת התביעה, ועד ליום התשלום בפועל, וכן חוייבו השניים בהוצאות משפט ובשכ"ט עו"ד.

ביום 26.3.2012 התקיים קדם משפט ראשון בתביעה. בהחלטתי בסיום הדיון ציינתי כי המחלוקת המרכזית שבתיק זה הינה האם סכום של כשבעה מיליון ₪ הופקד בקופת החברה אם לאו. לפיכך, מיניתי את רו"ח אהוד רצאבי כמומחה מטעם בית המשפט, על מנת שיחווה דעתו האם הסכום השנוי במחלוקת אכן הופקד בקופת החברה, בין בשיק כפי שטוענים הנתבעים 1 ו-2, בין באמצעות הפקדת סכומים אחרים על ידי הנתבע 3 או מי מטעמו כפי שטוען רואה החשבון, ובין בכל דרך אחרת.

חוות דעת המומחה הוגשה ביום 27.10.13 ומסקנתו של המומחה הייתה (בעמ' 14 לחוות הדעת) כי:

"- סכום של 4,956,000 ₪ לא הופקד בחשבון הבנק של החברה ולא ניתן לקבוע האם נמסרה סחורה תחת התשלום.

- המחאות בסכום מצטבר של 1,358,256 ₪ נתקבלו והוסבו לפקודת ספק מוצרי חשמל- נופר חשמל סחר בע"מ. המחאות אלו נרשמו לזכות אורליין ייזום והשקעות בע"מ בכרטסת החשבונות בספרי נופר חשמל וסחר בע"מ.

- סכום בסך 500,000 ₪ נתקבל והופקד בחשבון הבנק של החברה.

-מתוך חוב בעלי המניות ה"ה נגר כדורי ודוד חי בסך כ- 6.8 מיליון ₪ שאמור היה להיות משולם על ידם, שולמו 500,000 ₪ באמצעות העברה בנקאית לחשבון הבנק של החברה. את הטענה כי את יתרת החוב בסך 6,314,256 ₪ לגביה נטען כי סולקה באמצעות רכישת סחורה מחברת "נופר" לא הצלחנו לאמת, בשל רישומים חשבונאיים חלקיים במערכת החשבונות בכללה ומערכת רישום המלאי בפרט. לא הומצאו לנו ראיות אחרות תומכות לטענה כי הסכומים הופקדו בקופת החברה בין בהמחאה, בין על ידי הפקדת סכומים אחרים או בכל דרך אחרת".

ביום 16.1.14 התקיים קדם משפט נוסף שבגדרו ניתנו הוראות באשר לאופן ניהול ההליכים המקדמיים בין הצדדים וכן נקבעו מועדים להגשת תצהירי עדות ראשית מטעמם. כמו כן קבעתי כי הגב' תמי מאור והגב' דליה אילת יחליפו את הנתבע 7 (יוסף דוריאל ז"ל) כיורשותיו.

ביום 29.5.14 הגיש הנאמן בקשה לתיקון כתב התביעה, נוכח מידע חדש שהתגלה לו, כך לטענתו, בכל הנוגע לנתבע 8, ובהחלטה מיום 5.7.16 אושר תיקון כתב התביעה כמבוקש.

לימים נפטר הנתבע 3, שלמה זילברמן, ובהחלטה מיום 21.3.17 הוריתי כי יתוקן כתב התביעה והנתבע 3 יוחלף באלמנתו, גב' עליזה זילברמן.

ביום 30.3.17 הוגשה הודעה בדבר הסכם פשרה בין התובע לנתבע 8, רמי אריה ושות' רו"ח, ובקשה ליתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה. בבקשה צויין כי הצדדים הגיעו להסכם פשרה הכולל סילוק מלא וסופי של טענות הצדדים באופן בו תידחה התובענה כנגד נתבע 8 תמורת תשלום סכום כספי, והובהר כי הסכם זה חל רק כלפי נתבע 8 וכי אין בו כדי להפטיר או לשחרר אף אחד מהנתבעים הנוספים. עוד צוין לאמור, כי היות וההסכם כולל תניית סודיות הוא מוגש לעיון בית המשפט בלבד במעטפה חתומה, וכי טרם הגשת הודעה זו אושר הסכם הפשרה בנוסחו המלא ע"י בית המשפט הדן בהליכי הסדר הנושים ובעלי המניות של אורליין בע"מ ועל ידי כונס הנכסים הרשמי.

בהחלטה מיום 2.4.17 קבעתי כי אני מאשרת את הסדר הפשרה עם הנתבע 8 ונותנת לו תוקף של פסק דין ובלבד שלא יועלו טענות לעניין עדותו ככל שתידרש בהליך.

משהלך לעולמו אף הנתבע 5, דוד שמאי, תוקן כתב התביעה כך שיורשתו הגב' איוון רות שמאי תבוא בנעליו (להלן: המבקשת).

ביום 11.12.17 הגישה הגב' איוון רות שמאי בקשה במעמד צד אחד להורות לתובע לחשוף את הסדר הפשרה שחתם עם הנתבע 8 ובהחלטתי מאותו היום דחיתי המבוקש וקבעתי כי:

"אכן, כפי שנכתב בתגובה שצורפה, הסכם הפשרה על תניית הסודיות אושר ועל כן אין מקום להורות על חשיפתו. המבקשת רשאית להגיש הודעת צד ג', וככל שנתבע 8 ירצה לטעון כי כבר שילם על פי הסכם, יוכל לעשות כן בשלב מאוחר יותר. לאור האמור, הבקשה נדחית".

לאחר שהגישה הגב' רות שמאי ביום 12.12.17 בקשה לעיון חוזר בהחלטה מיום 11.12.17 ולחילופין בקשה לדחיית התובענה על הסף, קבעתי בהחלטה מיום 14.12.17 כי:

"כפי שציינתי, עיינתי בהסכם החסוי, ועל אף בקשות לגילויו סברתי שבנסיבות העניין ניתן להותירו חסוי. כיון שלא חל כל שינוי נסיבות אין מקום לעיון חוזר בבקשה זו, ואין מקום גם לדחיה על הסף של ההליך. לאור האמור המועד להגשת כתב הגנה ימנה מהיום. הוצאות הבקשה יילקחו בחשבון בסיום ההליך, לאחר שיתברר האם הנתבע 5 או יורשיו היו באמת נתבעים נדרשים בהליך".

ביום 9.1.18 הגישה הגב' רות שמאי כתב הגנה מתוקן בשם עזבון הנתבע 5 וכן הגישה הודעת צד ג' על סך 450,000 ₪ כנגד עו"ד יונתן שרמן ורו"ח רמי אריה (נתבע 8). בבקשה נטען כי עו"ד שרמן היה בתקופה הרלוונטית שותף במשרד עורכי דין זיסמן, אהרוני, גייר. עו"ד שרמן, כך נטען, שימש כיועץ המשפטי של החברה וייצג את הצדדים להסכם אשר נחתם ביום 7.7.03 בין מר כדורי ומר חי לבין מר זילברמן, במסגרתו מכרו מניותיהם וזכויותיהם בחברה. אשר לרו"ח רמי אריה נטען כי הוא היה מעורב בניסוח ההסכם טרם חתימתו, הכיר את קוני המניות הנמכרות וכן את מר אהרון ליליוף, שהיה דמות מעורבת ודומיננטית בעסקה נשוא ההסכם ובשליטה האמיתית בחברה ובחברת נופר. עוד נטען, בין היתר, כי היה על צדדי ג' לוודא כי הערבות הבנקאית לא תשוחרר ולא תימסר לנתבעים 1 ו- 2 אלא אם סכום הרכישה הנזכר בהסכם מופקד ונכנס לחשבון החברה, ואולם אף על פי שכספי התמורה בהתאם להסכם לא הופקדו לחשבון החברה, שוחררה הערבות הבנקאית שהייתה מופקדת במשרד עו"ד זיסמן, אהרוני, גייר ונמסרה לנתבעים 1-2. נטען אם כן, כי צדדי ג' התרשלו בתפקידם והפרו חובות הנאמנות והזהירות שלהם כלפי החברה והדירקטוריון שלה, וככל שהיו ממלאים תפקידם בתום לב אזי תביעה זו לא הייתה באה לעולם. לפיכך, כך נטען, ככל שייקבע כי על המודיע, דוד שמאי ז"ל, לפצות את התובע או לשלם לו סכום כלשהוא, יש לחייב את צדדי ג' 1-2 לשפות את המודיע בגין כל נזק שייגרם לו.

בדיון אשר התקיים ביום 20.6.18 ניתנו הוראות לגבי הגשת תצהירי עדות ראשית וכן נקבע דיון קדם משפט נוסף ליום 24.12.18.

ביום 6.12.18 הוגשה הודעה בדבר הסכם פשרה בין התובע לנתבע 7 (המנוח יוסף דוריאל) באמצעות יורשותיו ובקשה כי יינתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה וכי תידחה התובענה כנגד נתבע 7 תמורת תשלום סכום כספי על ידי יורשות נתבע 7. צויין כי ההסכם הינו אך בין התובע לנתבע 7 ואין בו להפטיר או לשחרר אף אחד מהנתבעים האחרים בכתב התביעה. עוד צויין כי ההסכם אושר ע"י בית המשפט הדן בהליכי הסדר הנושים, וכי היות וההסכם כולל תניית סודיות הוא מוגש לעיונו של בית המשפט בלבד במעטפה חתומה.

בהחלטה מיום 19.12.18 קבעתי כי "לאחר אישורו של בית המשפט של פירוק, אני נותנת להסכמות הצדדים תוקף של פסק דין ומורה על דחית התביעה נגד נתבע 7 (באמצעות יורשותיו) ללא צו להוצאות".

ביום 23.12.18 הוגשה הודעה משותפת מטעם התובע ויורשי הנתבע 3, בה ציינו כי הגיעו להסכמות בדבר דחיית התביעה כנגד הנתבע 3 (ויורשיו) ללא צו להוצאות, וכי סילוק טענות כנגד נתבע 3 ויורשיו חל רק כלפיהם ואין בו כדי להפטיר או לשחרר אף אחד מהנתבעים הנוספים בכתב התביעה.

בהחלטתי מאותו היום ניתן תוקף של פסק דין להסכמות הצדדים וקבעתי כי אני דוחה התובענה כנגד הנתבע 3 ויורשיו.

3. הבקשה לתיקון הודעת צד ג' על דרך הוספת צדדים נוספים – טיעוני הצדדים

ביום 24.12.18 התקיים קדם משפט נוסף. בדיון זה ביקש עו"ד קגן, ב"כ הגב' רות שמאי, המבקשת, לתקן את הודעת צד ג' שהגיש על דרך הוספת צדדי ג' נוספים: גב' תמר מאור וגב' דלית אלעד, יורשותיו של נתבע 7 מר יוסף דוריאל (עמ' 44 לפרוטוקול, שורות 14-20):

"אבקש לתקן את הודעת צד ג'. אני למד שלפני ימים ספורים דירקטור ציבורי שהיה ביחד עם הלקוח שלי, הגיע להסדר. אני מבקש לדעת מה הסכום שקיבל התובע. הבקשה העיקרית שלי כרגע, שאגיש בימים הקרובים, תוך 10 ימים, בקשה לתיקון הודעת צד ג', בצירוף הדירקטור שהיה ביחד דירקטור איתי. מאחר שאם יש טענה כלשהי כלפיי, יש אחריות ביחד ולחוד לכל מי שהיה דירקטור. אני מבקש לצרף את היורשות של יוסף דוריאל, שהיה הנתבע 7, גב' תמר מאור וגב' דלית אלעד כצדדי ג', כיורשותיו של מר דוריאל ז"ל שהיה דירקטור ציבורי באותו מעמד של דוד שמאי. העילה מבוססת על האחריות, ביחד ולחוד, ויש לי זכות להשתפות ממנו ככל שייקבע שאנחנו חייבים".

בתגובה לכך ציין עו"ד פרייליך, ב"כ התובע, כי סוגיית חלוקת החבות בין עזבון דוד שמאי לבין עזבון יוסף דוריאל הינה שאלה שתוכרע מבחינה משפטית על ידי בית המשפט בין אם תוגש הודעת צד ג' ובין אם לא, שכן שניהם נתבעים. עוד טען, כי ככל הידוע לו קיימת פסיקה הקובעת כי משלא עלתה קודם לכן טענה כנגד דירקטור אחר, לא ניתן לבקש כעת הודעת צד ג', לאחר שהדירקטור האחר נמחק, משום שהיה ידוע שהתובע יגיע לפשרות עם בעלי דין אחרים. לא ייתכן, כך נטען, כי התובע יגיע לפשרה עם דירקטור אחד ואחרי 4 שנים בישיבת תצהירים לפני הוכחות יבקש ב"כ הגב' שמאי לצרף את אותו דירקטור אשר הגיעו עימו לפשרה ושילם לקופת הפירוק. ככל שמר דוד שמאי טען בכתב ההגנה שיש אחריות גם לדירקטור האחר, הרי שזו טענה עומדת אשר ראוי כי תתברר במהלך המשפט, ואם לא טען זאת במסגרת כתב ההגנה, אין לו זכות לעשות זאת כרגע במסגרת הודעת צד ג'. עו"ד פרייליך ביקש כי בית המשפט יאפשר לו להביא פסיקה בעניין זה (עמ' 44 לפרוטוקול, שורות 26-29, עמ' 45, שורות 1-6).

ב"כ הנתבעים 1 ו-2, עו"ד שחם, ציין כי שומר על זכותו להגיש בקשה להגשת הודעת צד ג' וגם ביחס להסכמים החדשים, וכן כי כל הגורמים הרלוונטיים לבירור העובדות נמחקו בפשרות שאין מידע עליהם (עמ' 45 לפרוטוקול, שורות 9-10).

בהחלטה שנתתי בדיון (שם, שורות 17-23), ציינתי כי:

"לאור העובדה שב"כ התובע ביקש לצרף אסמכתאות בכתב, ממילא לא ניתן להכריע בבקשה היום, ועל כן יוגשו הבקשות בצורה מסודרת בכתב. ב"כ הנתבעים רשאים להגיש בקשה להגשת הודעת צד ג' בתוך 14 ימים מהיום כנגד הנתבעים 3 ו-7. רשמתי לפניי את דברי ב"כ הנתבע 5 לפיה הוא מסתפק בבקשה בעל פה. לאחר שיחלפו 14 הימים, בין אם תוגש בקשה נוספת להגשת הודעת צד ג', ובין אם לאו, יגיש ב"כ התובע לבקשות או לבקשה, בתוך 14 ימים נוספים. תגובת המבקשים תוגש בתוך 7 ימים מיום שיקבלו את תגובת ב"כ התובע".

כמו כן ציינתי בהמשך, לאור טענת התיישנות שהועלתה, כי ב"כ הנתבע 5 ישקול, לאור התצהיר שהגיש עו"ד שרמן, האם אין מקום למחוק את הודעת צד ג' נגדו, וציינתי כי הוא רשאי להודיע על כך לבית המשפט תוך 14 יום (שם, עמ' 47, שורות 25-27).

ביום 10.1.19 הוגשה תגובת התובע לבקשת המבקשת לתיקון הודעת צד ג'. התובע טען כי יש לדחות הבקשה לתיקון הודעת צד ג'. זאת, ראשית משום שהדיון שנקבע ליום 24.12.18 היה מיועד לריכוז ההתנגדויות האפשריות, ככל שקיימות, לתצהירי הצדדים. אף על פי כן העלה ב"כ המבקשת בקשה חדשה בעל פה, בה עתר לתיקון הודעת צד ג' שהגיש, בקשה שלא בא זיכרה עד למועד זה על אף שהתביעה הוגשה עוד בשנת 2010, ומבלי שב"כ המבקשת טרח לנמק מדוע החליט לפתע להעלות טענה זו, ומדוע לא הגיש הודעת צד ג' כנגד הנתבע 7 כאשר הייתה לו ההזדמנות לעשות כן, עת הגישה המבקשת כתב הגנה מתוקן ביום 9.1.18 אשר כלל גם הודעה לצדדים שלישיים (בין היתר כנגד רו"ח רמי אריה אשר התפשר עם התובע עובר להגשת ההודעה לצדדים שלישיים). עוד נטען, כי המבקשת עושה כל שלאל ידה על מנת להשיב הגלגל אחורנית, גם במחיר של העלאת בקשות סתמיות וחסרות בסיס. התובע הוסיף וטען, כי השאלה מהי חלוקת האחריות בין הנתבעים 5 ו- 7 אינה רלוונטית, שכן התובע ועזבון הנתבע 7 הגיעו להסדר שמטרתו "קניית סיכון", לפיו בין אם ייקבע כי הנתבע 7 אחראי לאירועים המפורטים בתובענה ובין אם לאו, חלקו של הנתבע 7 אשר התפשר, ממילא מצוי בידיעת בית המשפט וינוכה מסך הפיצוי לו יהיה התובע זכאי אם התובענה תתקבל. התובע הפנה לפסק הדין שניתן ברע"א 7848/18 מדינת ישראל (משרד התחבורה- רשות הספנות והנמלים) נ' פלונית (פורסם בנבו, 21.12.2018) (להלן: עניין רשות הספנות), בו נקבע כי מקום בו הוגשה תובענה כנגד מספר נתבעים, כשבמהלכה נכרת הסדר פשרה עם חלקם, לא תהיה תוחלת להודעת צד ג' המוגשת מטעם נתבע שסירב להתפשר כנגד הנתבעים שהתפשרו. לטענתו, הסדר פשרה שנכרת בין תובע לבין חלק מהנתבעים מבטל גם את היריבות בין הנתבעים שהתפשרו לבין הנתבעים שלא התפשרו, ולפיכך ברי כי אם יאושר תיקון של הודעת צד ג' יהווה זה "ברכה לבטלה", ולא יהא בה אלא להביא לריבוי הליכים והימשכותם שלא כדין ושלא לצורך. עוד נטען כי לו הייתה למבקש טענה אמיתית כנגד הנתבע 7 הרי שהיה מגיש כנגדו זה מכבר הודעת צד ג'.

התובע הוסיף וטען כי דין הבקשה להידחות אף נוכח השיהוי שדבק בהגשתה, התובענה הוגשה בשנת 2010, ובשלב זה תם זה מכבר שלב קדם המשפט ובהתאם לתקנה 149 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן: התקסד"א), לא ידון בית המשפט בבקשה שבעל דין יכול היה להביאה בקדם משפט, זולת אם ראה לנכון לעשות כן מטעמים מיוחדים שיירשמו וכשהדבר דרוש למניעת עיוות דין. עוד נטען כי יש לדחות את טענת ב"כ המבקשת בדיון מיום 24.12.18 כי למד "רק לפני ימים ספורים" שהנתבע 7 הגיע להסכם פשרה עם התובע, שכן עוד ביום 5.12.18, שבועיים לפני מועד הדיון, הוגשה לבית המשפט הודעת עדכון בדבר קיומו של הסכם פשרה חתום בין התובע לבין יורשות הנתבע 7, הממתין לאישורו של בית המשפט הדן בהליך הסדר הנושים של החברה (ולבסוף אושר הסדר הנושים ביום 19.12.18). היה על המבקשת להעלות בקשתה בכתב מייד לאחר מכן ולא להמתין לדיון שבועיים לאחר מכן ולהעלותה בעל פה.

עוד נטען כי הבקשה הועלתה בעל פה בלבד ולא נוסחה בכתב, מבלי שניתן להבין כיצד בדיוק ינוסחו סעיפי ההודעה המתוקנת.

ביום 20.1.19 הגישה המבקשת תגובתה לתגובת התובע. לטענתה, בית המשפט קיבל את הבקשה בעל פה שהועלתה במועד הדיון. עוד נטען כי הרציונל שבבסיס הבקשה הינו כי הן נתבע 5 והן נתבע 7 היו דירקטורים במעמד זהה לחלוטין, שניהם התפטרו באותו מועד בשל חשדותיהם לחוסר תקינות ענייני החברה, שניהם היו דירקטורים מטעם הציבור, שניהם לא היו נוכחים בישיבה בה נמסרה הערבות הבנקאית נשוא התביעה לידי נתבעים 1 ו- 2, הטענות נגד שניהם היו זהות מצידו של התובע ואחריותם על פי התביעה הינה ביחד ולחוד עם כל שאר הנתבעים. עוד נטען כי נסיבותיו של פסה"ד בעניין רשות הספנות הינן שונות מאלה שבנדון ולא ניתן להקיש ממנו לענייננו וזאת כיון שראשית, למדינה שם ממילא לא הייתה זכות השתתפות נגד הנתבעים האחרים וזאת בשונה מהנדון שכן לנתבע 5 זכות להשתתפות של 50% נגד נתבע 7. שנית, התביעה נגד נתבע 5 בתיק שלפנינו אינה מוגבלת מלכתחילה לחלקו היחסי של נתבע 5 בחלוקת החבות הפנימית שבין הנתבעים ולבסוף, כיון שהודעת צד ג' נועדה לאפשר מימוש זכות לשיפוי או להשתתפות כלפי הצד השלישי או לבירור סוגיה שנויה במחלוקת שמן הראוי כי תיפתר גם ביחסים שבין הנתבע לבין הצד השלישי והסדר הפשרה שהושג בין התובע לבין נתבע 7 אינו יכול לשלול זכות זו.

עוד טענה המבקשת, כי תיקון ההודעה לצד ג' באמצעות הוספת נתבע 7 הפעם כצד ג' (להבדיל ממעמדו עד לפני שבועות ספורים כנתבע), לא יביא כלל לריבוי הליכים והימשכותם שלא לצורך, שכן אם תתקבל התביעה כנגד נתבע 5, אזי תתקבל מאותם נימוקים זהים לחלוטין גם הודעת צד ג' כנגד נתבע 7. הודעת צד ג' שתוגש מיד לאחר ההכרעה בבקשה שבנדון לא תכלול כל עובדה חדשה אלא יובא בה טיעון משפטי פשוט וקצר שממילא כבר נטען בדיון בעמ' 43 לפרוטוקול שורה 20, וכשזכות הנתבע 5 לשיפוי מהנתבע 7 אינה יכולה להיות שנויה במחלוקת. דווקא אישור תיקון הודעת צד ג' והוספת הנתבע 7 כצד ג' להליך יחסוך ריבוי הליכים בעתיד, וזאת במקרה בו יינתן פסק דין כנגד המבקשת והיא תיאלץ להגיש תביעה חדשה כנגד עזבון הנתבע 7. זאת ועוד. התובע עצמו לא פעל בזריזות הראויה והגיש בשנת 2010 תביעה בגין אירוע שאירע כביכול בשנת 2003, ועל כן תמוהה טענתו בדבר הימשכות ההליכים.

ביום 14.4.19 נתתי החלטה מפורטת בבקשה נוספת שהייתה תלויה ועומדת אותה עת (בקשת עו"ד שרמן לחיוב הגב' שמאי (המודיעה) בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו עו"ד שרמן). בהחלטה זו קבעתי כי הבקשה לחיוב המודיעה בהוצאות משפט נדחית. אשר לבקשה שבנדון לתיקון הודעת צד ג' על דרך צירוף צדדי ג' נוספים (גב' תמר מאור וגב' דלית אלעד, יורשותיו של נתבע 7 מר יוסף דוריאל), קבעתי בהחלטה זו כי טרם תינתן החלטה, יש לאפשר ליורשות, שהן הצד השלישי שהוספתו מתבקשת, להגיב לבקשה. לפיכך הוריתי כי היורשות תגשנה תגובותיהן לבקשה לצירופן וזאת תוך 20 יום מהיום.

ביום 12.5.19 הוגשה תגובת יורשותיו של הנתבע 7. היורשות טענו כי יש לדחות הבקשה לצירופן כצדדי ג' שכן כל מטרתה לגרום לסחבת ולסרבול הדיון. היורשות, אשר נאלצו להתמודד עם תביעה זו לאחר פטירת אביהן, מבלי שהיה ידוע להן כל פרט לגביה, העדיפו משיקוליהן לקנות סיכון בתיק תחת המשך ניהול תביעה שאין להן לגביה כל מידע, ולפיכך הגיעו להסכם פשרה עם התובע המייתר המשך ניהול ההליך נגדן. לטענתן, משך תשע שנות ניהול ההליך, החל מרגע הגשת כתב ההגנה ע"י הנתבע עוד בעת שהיה בחיים ואף במהלך ניהול התביעה משך השנים שחלפו מאז הגשתה- הנתבע 5 דבק באדיקות בטענותיו ובקן הגנתו, אשר לא כללו כלל ולו ברמז טענה כלשהיא ביחס לאחריות הנתבע 7, ואף לא טען כי קיימת עילה להשתתפות או לשיפוי של הנתבע כלפי הנתבע 5. טענה שכזו לא הועלתה אף במסגרת העדות המוקדמת שמסר הנתבע 5 בדיון מיום 9.11.14 ואף בכתב ההגנה המתוקן אשר הוגש ביום 9.1.18 לאחר פטירת הנתבע 5 באמצעות חליפתו. משך כל ניהול ההליך, לרבות בהודעת צד ג' שהגיש הנתבע 5, הופנו חיציו באופן מפורש לגורמים אחרים (והוא אף נקב בשמם באופן קונקרטי) אולם לא כלפי הנתבע 7. לפיכך, כיום מושתקת חליפתו של הנתבע 5 מלטעון אחרת.

לטענתן, צירוף היורשות להליך אינו דרוש כלל שכן עומד בפני בית המשפט תוכנו של הסכם הפשרה המגדיר- לצרכי פשרה ומבלי להודות בטענות- מהו חלקו ואחריותו של נתבע 7 ומה גובה החבות המוטל עליו. במצב זה, כאשר ייתן בית המשפט פסק דין בתיק זה- יש לנכות מכל סכום שייפסק, אם ייפסק, את חלקו של נתבע 7, כמו גם של נתבעים אחרים שהתפשרו, מהחבות שתיקבע. לפיכך, ממילא אין סכנה שנתבע 5 יישא בחבות העולה על חלקו היחסי (סעיף 10 לתגובה) וכן נטען כי"ככל שהנתבע 5 יחוייב בתובענה בתשלום כלשהוא יהיה זה על פי חלקו היחסי" (סעיף 19). עוד נטען, תוך הפנייה לעניין רשות הנמלים שלעיל, כי בסוגיה של ריבוי חייבים, כאשר מעוול אחד בוחר שלא להתפשר, במקרה זה לא תיווצר למעוול שלא התפשר זכות השתתפות אם תביעת התובע ממילא מוגבלת לחלקו היחסי של אותו מעוול בחיוב, תוך ניכוי חלקם היחסי של המעוולים שהתפשרו. בנסיבות אלה, כך נטען, יש להוציא את הנתבע שהתפשר מתמונת ההתדיינות ולהבטיח כי לא תתקיים יריבות משפטית בינו לבין הנתבע שהתפשר. יורשות הנתבע 7 הוסיפו והרחיבו אודות האינטרס הציבורי לעידוד צדדים להגיע לפשרות, כאשר החזרתן של היורשות כצדדים לתובענה לאחר שנכרת הסכם פשרה תוביל לכך שלא יהיה אינטרס למידיינים בהליכים משפטיים להתפשר ולחסוך זמן שיפוטי יקר. האמור יפה ביתר שאת, כך נטען, מקום בו לאורך כל ההליך לא נטענה כל טענה מטעם הנתבע 5 לקיומה של עילה כלשהיא, ישירה ועצמאית, כנגד הנתבע 7.

ביום 20.5.19 הוגשה תגובת המבקשת. המבקשת טענה כי מטרתה הינה לגיטימית ביותר: לקבל שיפוי של מחצית מכל סכום שייפסק, ככל שייפסק, כנגד נתבע 5. בית המשפט מוסמך בסיומו של הליך, ככל שקיימת תשתית עובדתית מספקת, לחלק את הנזק בין המעוולים המשותפים למרות שנתבעו כולם ביחד ולחוד, דהיינו נתבע 5 לא היה חייב לטעון בכתב ההגנה כי הוא זכאי לשיפוי או להשתתפות מנתבע 7, ובית המשפט רשאי היה לחלק את הנזק בין המזיקים המשותפים ככל שהייתה בפניו תשתית עובדתית לכך. בעניינו, כך צויין, התשתית ברורה שכן נתבע 5 ונתבע 7 הינם במעמד זהה. עוד נטען, כי העילה למשלוח הודעת צד ג' נולדת רק כשהחייב בהשתתפות או בשיפוי אינו נתבע עוד. עוד נטען כי ההודעה המתוקנת לצד ג' לא יכולה לסרבל ההליך או להביא לסחבת מפני שנתבע 7 כבר היה צד בתיק ומעמדו זהה לחלוטין לזה של נתבע 5: שניהם התפטרו באותו מועד בגין חשדותיהם לחוסר תקינות ענייני החברה, שניהם היו דירקטורים מטעם הציבור, שניהם לא היו נוכחית באותה ישיבה בה נמסרה הערבות הבנקאית נשוא התובענה לידי נתבעים 1-2 וטענות התובע כלפי שניהם- זהות.

עוד טענה המבקשת, כי בניגוד לנטען בתשובת נתבע 7 התביעה נגד נתבע 5 אינה לתשלום על פי חלקו היחסי אלא התביעה נגד נתבע 5 הינה למלוא סכום התביעה.

המבקשת הוסיפה וטענה, כי נתבע 5 לא צריך היה לטעון בכתב ההגנה כי יש לו עילה להשתתפות או לשיפוי כנגד נתבע 7. ככל שנתבע 7 היה נשאר צד להליך כנתבע מס' 7 הייתה לנתבע 5 זכות להעלות טענה משפטית בשלב הסיכומים על בסיס העובדות הקיימות, ולפיה ככל שבית המשפט ימצא שיש עילה כנגד הנתבעים 5 ו-7 אזי יש לחייבם בנפרד, כל אחד לפי חלקו ולא ביחד ולחוד כפי שטען התובע עצמו ביחס לכל הנתבעים. בעניין זה הפנתה המבקשת לע"א 3392/93 אבולחיג'א נ' אלון הגליל, פ"ד נד (5) 872 (2000).

עוד טענה המבקשת, כי עניין רשות הנמלים אליו הפנו התובע ויורשות הנתבע 7 ניתן בנסיבות שונות לחלוטין מהמקרה שלפנינו ולפיכך לא ניתן ללמוד היקש ממנו לעניינו, בין היתר משום שבעניין רשות הנמלים למדינה ממילא לא הייתה זכות להשתתפות נגד הנתבעים האחרים, בעוד שבשונה מכך, במקרה שלפנינו לנתבע 5 זכות להשתתפות של 50% נגד נתבע 7. כמו כן, התביעה נגד נתבע 5 בנדון אינה מוגבלת מלכתחילה לחלקו היחסי של נתבע 5 בחלוקת החבות הפנימית שבין הנתבעים.

המבקשת הוסיפה כי הודעת צד שלישי נועדה לאפשר מימוש זכות לשיפוי או השתתפות כלפי הצד השלישי או לבירור סוגיה שנויה במחלוקת שמן הראוי שתיפתר גם ביחסים שבין הנתבע לבין הצד השלישי והסדר הפשרה שהושג בין התובע בתיק שלפנינו לבין נתבע 7- אינו יכול לשלול זכות זו. עוד נטען כי תיקון ההודעה לצד ג' על ידי הוספת נתבע 7 הפעם כצד ג' (להבדיל ממעמדו עד לאחרונה כנתבע 7) לא יביא כלל וכלל לריבוי הליכים ולהימשכותם שלא כדין ושלא לצורך, שכן ברור שאם התביעה כנגד נתבע 5 תתקבל אזי מאותם נימוקים זהים לחלוטין גם דין הודעת צד ג' כנגד נתבע 7 לשיפוי להתקבל. הודעת צד ג' אותה מבקש נתבע 5 להגיש אינה כוללת שום עובדה חדשה שיכולה להיות שנויה במחלוקת, וכל כולה טיעון משפטי גרידא בן מילים ספורות, שכבר נטען בעל פה בדיון האחרון, ולפיו יש לנתבע 5 זכות לשיפוי ו/או השתתפות כנגד נתבע 7 בהיותם בתקופה הרלבנטית דירקטורים במעמד זהה. זכות זו אינה יכולה להיות שנוייה במחלוקת ועל כן לא יכול להיגרם שום עיוות דין סחבת ו/או סירבול כתוצאה כביכול מהתמשכות הליכים.

דיון והכרעה

4. הודעת צד ג' כנגד נתבע שהתפשר

סעיף 11 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: פקודת הנזיקין) שכותרתו "מעוולים יחד", קובע כי:

"היה כל אחד משני בני-אדם או יותר חבים לפי הוראות פקודה זו, על מעשה פלוני, והמעשה הוא עוולה, יהיו חבים יחד על אותו מעשה כמעוולים יחד וניתנים להיתבע עליה יחד ולחוד".

ככלל, יש לחייב מזיק אך בגין הנזק שאותו הוא גרם. סייג לכלל זה הינו מקום בו מדובר במעוולים במשותף לסוגיהם השונים. במקרים אלו, חב כל אחד מהמעוולים לנזק כולו, ביחד ולחוד. לפיכך, הניזוק רשאי לתבוע את הנזק כולו מכל אחד מהמזיקים, מחלקם או מכולם, לפי רצונו. עם זאת, למזיק ששילם מעבר לחלקו, קמה זכות לשיפוי כלפי המזיקים האחרים, וזאת בהתאם לסעיף 83 לפקודת הנזיקין, שכותרתו "תביעה ושיפוי במעוולים יחד", הקובע בסעיף קטן א' לאמור:

"סבל אדם נזק עקב עוולה – אין פסק הדין שניתן נגד מעוול החב על אותו נזק חוסם בעד הגשת תובענה נגד אדם אחר שאילו נתבע לדין היה חב על אותו נזק כמעוול יחד".

סעיף 84 שעניינו "שיפוי בין מעוולים" מוסיף וקובע כי:

"(א) כל מעוול החב על הנזק רשאי להיפרע דמי השתתפות מכל מעוול אחר החב, או שאילו נתבע היה חב, על אותו נזק, אם כמעוול יחד ואם באופן אחר, אלא ששום אדם לא יהא זכאי להיפרע דמי השתתפות לפי סעיף קטן זה ממי שזכאי לשיפוי ממנו בשל החבות שבגללה נתבעת ההשתתפות. (ב) בהליכים על השתתפות לפי סעיף זה יהיו דמי ההשתתפות בסכום שיקבע בית המשפט על פי הצדק והיושר בהתחשב עם מידת אחריותו של האדם לנזק; בית המשפט מוסמך לפטור אדם מחובת השתתפות או להורות שהשתתפותו של אדם תהא כדי שיפוי מלא".

היינו: כאשר מוגשת תביעת נזיקין כנגד מספר נתבעים, נדרש בית המשפט לקבוע את מידת השתתפותו של כל נתבע בתשלום הנזק.

בפסיקה נקבע כי כאשר מדובר בתביעה בנזיקין שהוגשה נגד מספר נתבעים, רשאי בית המשפט להכריע בשאלת ההשתתפות בין הנתבעים (בהתאם לסעיף 84 לפקודת הנזיקין), וכי סמכות זו של בית המשפט מייתרת את הצורך במשלוח הודעות צד ג' בין הנתבעים בתביעת נזיקין. העילה למשלוח הודעת צד ג' נולדת, כאשר מדובר במספר נתבעים בתביעת נזיקין, רק מקום בו לא יכול עוד בית המשפט להכריע בשאלת ההשתתפות. מצב כזה נוצר בעת שאחד מן הנתבעים נמחק מהתובענה, בין אם בגין פשרה עם התובע ובין אם מסיבה אחרת. לפיכך, כך נקבע, אין לדרוש מנתבע שיגיש הודעות צד שלישי רק בשל האפשרות שיתרחש אירוע שיצריך הגשתה של הודעה כאמור. מעת שבית המשפט מאשר הסכם פשרה בין תובע לאחד הנתבעים, ואותו נתבע נמחק מן ההליך, או אז על הנתבע להגיש הודעה לצד ג', וזאת תוך התקופה שבגדרה עליו להגיש את כתב הגנתו (תקנה 220(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד–1984). על הנתבע במצב זה לפתוח בהליכי צד ג' מוקדם ככל האפשר, משום שאם התחיל בירור המשפט בינו לבין התובע ועדים נחקרו יפגע הצירוף בתובע ויביא לבזבוז זמן שיפוטי, שכן יהא צורך לקרוא עדים חזרה לדוכן העדים (ראו פסק דינו של כב' השופט (כתוארו דאז) אשר גרוניס רע"א 309/09 ד"ר יחיאל זמברג נ' יחיאל אמזל, פסקה 13, פורסם בנבו, 20.04.2009); רע"א 2949/09 ד"ר ניסים זמירה נ' איימן סלאמה, פסקה 5 לפסק דינו של כב' השופט (כתוארו דאז) אשר גרוניס, פורסם בנבו, 02.09.2009).

אורי גורן, בספרו "סוגיות בסדר אזרחי", 798 (מהד' 12, 2015), מציין כי:

"כאשר חלק מהנתבעים נמחק כבר מהתובענה (לאחר פשרה עם התובע), הנתבעים הנותרים רשאים לשלוח הודעה לצד שלישי לנתבעים שנמחקו, שכן העילה למשלוח ההודעה לצד שלישי נולדת רק כשהחייב בהשתתפות או בשיפוי אינו נתבע במשפט הנזיקין או חדל מהיות נתבע. מעוול אחד יכול וחייב לשלוח הודעה לצד שלישי נגד מעוול אחר לא רק כאשר אותו מעוול נמחק מהתובענה (כמו מחמת שהתפשר עם התובע), אלא גם אם לדוגמה התביעה נגד אותו מעוול נדחתה מחמת התיישנות (ההתיישנות אינה מונעת את משלוח ההודעה)".

5. מן הכלל אל הפרט

אני רואה לנכון לדחות טענת יורשות הנתבע 7 כי המבקשת מנועה מלבקש את תיקון הודעת צד ג' משום שמשך כל ניהול ההליך לא הועלתה ע"י הנתבע 7 (או יורשתו) כל טענה כנגד נתבע 7.

היות ובנדון הוגשה התובענה הנזיקית נגד מספר נתבעים, אזי כל עוד נתבע 7 היה נתבע בתובענה (טרם התפשר) הרי שלא הייתה מוטלת כל חובה על נתבע 5 בהגשת הודעת צד שלישי, שכן כאמור בית המשפט יכול להכריע בשאלת ההשתתפות בין הנתבעים לבין עצמם גם מבלי שהוגשה הודעת צד ג' ע"י מי מהם. העילה למשלוח הודעת צד ג' נולדה בנדון רק ביום 19.12.18, שכן הסכם הפשרה בין התובע לנתבע 7 נערך ביום 6.12.18 ואושר ע"י בית המשפט ביום 19.12.18. הבקשה לתיקון הודעת צד ג' הועלתה בדיון מיום 23.12.18 היינו ארבעה ימים לאחר מכן, ובהתאם לפסיקה דלעיל מדובר בזמן סביר ביותר.

הן התובע והן יורשות הנתבע 7 מבקשים לסמוך על ההלכה שנפסקה בעניין רשות הנמלים, וטוענים בהסתמך על פסק דין זה, כי מקום בו הוגשה תובענה כנגד מספר נתבעים ובמהלכה נכרת הסדר פשרה עם חלקם, לא תהיה תוחלת להודעת צד ג' המוגשת מטעם נתבע שסירב להתפשר גם כן.

בעניין רשות הנמלים דובר במשיבה 1 בערעור (התובעת), שהגישה תביעה נזיקית נגד משיב 2 וחברת הביטוח שלו- משיבה 3, ובהמשך הגישה כתב תביעה מתוקן תוך הוספת המבקשת ומשיבים 4-5. לאחר מכן, הגישו כל הצדדים, למעט המבקשת (מדינת ישראל- משרד התחבורה) בקשה לדחיית התביעה נגד משיבים 2-5 נוכח הסכם פשרה שהושג ביניהם. בבקשה הובהר כי התביעה נגד המבקשת תוסיף להתנהל ובמסגרתה יתבקש בית המשפט לקבוע את גובה הפיצויים שיש לפסוק לתובעת עקב כל נזקי הגוף שנגרמו לה עקב התאונה, אחריות המבקשת ושיעור החבות המוטלת עליה. להסכם הפשרה ניתן תוקף של פסק דין. המדינה הגישה בקשה להארכת המועד להגשת הודעות צד ג' נגד הנתבעים האחרים בתיק ובקשתה נדחתה. עקב כך הגישה המדינה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון.

בית המשפט העליון (כב' השופט עופר גרוסקופף) דחה את הבקשה ופסק כי אכן, התובעת והנתבעים האחרים הגיעו להסכם פשרה בו נקבעה אחריותם וגובה חבותם, בעוד שהמבקשת (המדינה) בחרה שלא ליטול חלק בהסכם הפשרה, אלא לקיים הליך מלא. יחד עם זאת, כך נקבע (וזאת בשונה מהנסיבות שבענייננו) התובעת שם הבהירה כי המשך ניהול התביעה נגד המבקשת יעסוק בשיעור חבותה בלבד, תוך שהתובעת מתחייבת לנכות מהחבות את חלקם של הנתבעים האחרים, כפי שיקבע על ידי בית המשפט. משמעות הסדר מסוג זה, כך נקבע, היא שתהיה אשר תהיה פסיקת בית המשפט בהליך נגד המבקשת אשר תהא, בכל מקרה לא תעמוד למבקשת זכות להשתתפות נגד הנתבעים האחרים, שכן בהגדרה היא לא תישא בחבות העולה על חלקה היחסי (פסקאות 13-14).

בית המשפט (בפסקה 14 לפסק הדין), הביא מדבריהם של פרופ' דני פרידמן ופרופ' נילי וכהן, (דניאל פרידמן ונילי כהן, "ריבוי חיובים" דיני חיובים – חלק כללי 288 (דני פרידמן, עורך, 1994), שם, בציינם ביחס להסדר במסגרתו נושה בחיוב בלתי מצטבר מתחייב "כלפי החייב, עימו הוא עורך את ההסדר, שלא לתבעו, וישמור לעצמו את זכות התביעה כלפי החייבים האחרים. יחד עם זאת יתחייב לנכות מתביעתו כלפי החייבים האחרים סכום המשקף את חלקו של החייב עמו התפשר" את הדברים הבאים:

"התוצאה מהסדר זה היא שהנושה יוכל לתבוע את החייבים האחרים, אך יהיה עליו לנכות מתביעתו את חלקו של החייב עימו התפשר. החייב שהתפשר יהיה מוגן לא רק בפני תביעת הנושה אלא גם בפני תביעת השתתפות מצד החייבים האחרים. לתביעה כזו לא יהיה מקום מן הטעם הפשוט, שביחסים בינם לבין החייב שהתפשר, לא שילמו חייבים אלה סכום העולה על חלקם"

בית המשפט הוסיף ועמד על כך שהזכות להשתתפות במקרה של ריבוי חייבים בחיוב בלתי מצטבר עומדת רק לחייב שנשא בנטל החיוב מעל לחלקו, וזאת כפי העולה מסעיף 56(ב) לחוק החוזים [חלק כללי], התשל"ג- 1973, הקובע כי "חייב שנתן לנושה לקיום החיוב יותר מכפי חלקו בנטל החיוב, זכאי לחזור על החייב השני ולהיפרע ממנו לפי חלקיהם". כאשר התביעה מול החייב שלא התפשר מוגבלת מלכתחילה לחלקו היחסי של אותו חייב בחלוקת החבות הפנימית בין החייבים, בנסיבות אלה ממילא לא תקום לו זכות להשתתפות (פסקה 15).

בית המשפט מוסיף ומציין כי (שם, בפסקה 18):

"בהינתן שעל פי הדין המהותי הסדר הפשרה החלקי שהושג בין התובעת לנתבעים האחרים מבטיח שלא תעמוד לנתבע שלא התפשר (המדינה בענייננו) זכות תביעה נגד הנתבעים האחרים, לא קיימת הצדקה להתיר למדינה בשלב זה משלוח הודעות צד שלישי נגד הנתבעים האחרים. הטעם לכך פשוט: על פי תקנה 216 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984, הודעת צד שלישי נועדה לאפשר מימוש זכות לשיפוי או להשתתפות או לסעד אחר כלפי הצד השלישי, או לבירור סוגיה שנויה במחלוקת שמן הראוי כי תיפתר גם ביחסים שבין הנתבע לבין הצד השלישי (וראו גם תקנה 22 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט – 2018, אשר תכליותיה דומות). כפי שהובהר לעיל, הסדר פשרה חלקי מהדפוס בו עסקינן מוציא את הנתבעים האחרים מתמונת ההתדיינות, ומבטיח כי לא תתקיים יריבות משפטית בינם לבין הנתבע שלא התפשר. במצב דברים זה, אין תוחלת למשלוח הודעות צד שלישי נגד הנתבעים שהתפשרו, באשר, כמובהר, לנתבעת שלא התפשרה לא עומדת, ולא תעמוד, זכות תביעה לשיפוי או להשתתפות נגדם, ולנתבעים אלה גם אין עוד עניין משפטי באופן בו יוכרעו השאלות שבמחלוקת (ובכלל זה שאלת חלוקת האחריות בינם לבין הנתבעת שלא התפשרה)".

בית המשפט עומד על כך שהאפשרות להגיע להסדר פשרה עם חלק מהנתבעים, באופן המשחרר אותם לא רק מהמשך ההתדיינות מול התובע, אלא גם מהסיכון כי יאלצו להמשיך ולהיות חלק מההתדיינות בה התפשרו כצדדים שלישיים, היא רבת חשיבות מבחינה מעשית, בשל תרומתה לעידוד פשרות חלקיות. ככל שהדין לא יכיר במנגנון מסוג זה, עלול הדבר לצנן את נכונותם של חייבים להסכים לפשרה חלקית (בשל חששם כי יאלצו להוסיף ולהתדיין גם לאחר הסדר הפשרה). תוצאה זו אינה רצויה, ואף שיקול זה תומך במסקנה שאין מקום להתיר משלוח הודעות צד שלישי במקרה דנן (פסקה 19).

לסיכום קובע בית המשפט לאמור כי (פסקה 20):

"תהא אשר תהא פסיקת בית המשפט בהליך בין התובעת לבין המדינה, לא תעמוד למדינה נגד הנתבעים האחרים זכות להשתתפות במסגרת סעיף 84 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) או במסגרת כל הוראה אחרת שעניינה השתתפות או שיפוי בין חייבים. בהעדר זכות להשתתפות או לשיפוי נגד הנתבעים האחרים, אין הצדקה לאפשר הגשתן של הודעת צד שלישי בנסיבות בהן עסקינן. ממילא צדק בית המשפט קמא כאשר סרב להיענות לבקשה למתן ארכה להגשתה של הודעת צד שלישי".

(הדגשה שלי – מ' א' ג').

הנה כי כן, עולה מהאמור כי דבריו של בית המשפט נאמרו בנסיבות בהן מראש התביעה נגד המדינה עסקה בשיעור חבותה היחסי בלבד, ועל רקע האמור נקבע כי תהיה אשר תהיה פסיקת בית המשפט בהליך נגד המדינה, לא תעמוד למדינה זכות להשתתפות נגד הנתבעים האחרים, שכן בהגדרה היא לא תישא בחבות העולה על חלקה היחסי.

בשונה מכך, בענייננו הסדרי הפשרה שנחתמו בין התובע לנתבע 7 אינם מסייגים את גובה החבות העתידית של הנתבע 5 במידה ויוחלט לחייבו.

כאמור, במקרה של ריבוי מעוולים ונתבעים, חב כל אחד מהמעוולים לנזק כולו, ביחד ולחוד. היות ויורשת הנתבע 5 אינה מודעת לגובה הסכמי הפשרה שנחתמו עם יתר הנתבעים, והיות והתביעה הינה לפיצוי עבור הנזק עבור כלל הנתבעים ביחד ולחוד, עשוי הנתבע 5 לחוב בסכום שהינו מעבר לחלקו היחסי (ובנסיבות אלה, כמפורט לעיל, תעמוד לו הזכות לשיפוי מנתבע 5). בניגוד להלכת רשות הנמלים שם כאמור התביעה נגד המדינה עסקה בשיעור חבותה היחסית בלבד, בנדון לא הבהיר התובע כי לאחר שנחתמו הסכמי הפשרה עם הנתבעים התביעה נגד הנתבע 5 עוסקת בשיעור חלקו היחסי של הנתבע 5 בלבד.

יוער, כי ככל שהתובע היה מבהיר כאמור, היינו כי הסוגיה אשר נותרה לבירור כנגד הנתבע 5 לאחר שנמחקו יתר הנתבעים מהתובענה עוסקת בשיעור חלקו היחסי של הנתבע 5 בלבד- בנסיבות אלה, ובהתאם לאמור בהלכת רשות הנמלים, אכן היה ראוי לקבוע כי אין עוד יריבות בין הנתבע 5 לנתבע 7 ועקב כך ראוי היה לדחות הבקשה לתיקון הודעת צד ג'. עם זאת, ומשלא הבהיר התובע כאמור, הרי שבנסיבות אלה יכול ותעמוד לנתבע 5 זכות לשיפוי מנתבע 7, ככל שיחוייב (יוער כי הנתבע 5 אינו יודע מה הסכום ששילם הנתבע 7 במסגרת הסכם הפשרה שכן הסכם הפשרה הינו חסוי כאמור לעיל) ולפיכך במקרה זה יש לאשר בקשת המבקשת לתיקון הודעת צד ג'.

בטרם תינתן החלטה אני מאפשרת לתובע להגיש עד ליום 8.9.19 הודעה בה יציין מפורשות כי התביעה כפי שנותרה לבירור כנגד הנתבע 5 הינה בשיעור חלקו היחסי של הנתבע 5 בלבד, וכי בהמשך ההליך תתבר חבותו זו, ככל שיעשה כן - אדחה הבקשה שהגישה המבקשת לצירוף יורשות הנתבע 7 כצד ג'. ככל שלא יבהיר התובע כאמור, אזי בהתאם לאמור לעיל אתיר תיקון הודעת צד ג' וצירוף יורשות הנתבע 7 כצדדי ג' להליך.

ניתנה היום, י"ג תמוז תשע"ט, 16 יולי 2019, בהעדר הצדדים.