מבוא

1. עסקינן בתביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שהגישו עיזבונו והוריו של המנוח ג'מאל אבו שאנדי ז"ל (להלן:"ג'מאל").

תמצית טענות הצדדים

1. מכתב התביעה המתוקן עולה, כי הנתבעת מס' 1 (להלן: "אמונים") הינה חברת שמירה אשר הייתה על פי הנטען מעבידתו של ג'מאל במועדים הרלוונטיים. הנתבעת מס' 2 היא חברת ביטוח זרה אשר ביטחה את אמונים במועדים הרלוונטיים. הנתבעת מס' 3 (להלן: "דרך ארץ") הייתה המפעילה של כביש חוצה ישראל בו מצא ג'מאל את מותו.
2. התובעים טוענים, כי בטרם נפתח קטע כביש חוצה ישראל ממחלף עירון לכיוון צפון הותקנו במקום האמצעים הדרושים לכביש אגרה ובכלל זה ציוד יקר ערך, המזהה את הרכבים הנכנסים לכביש לצורך גביית אגרה. לטענתם, ג'מאל ובני משפחתו הועסקו על ידי אמונים כשומרים על הציוד היקר וג'מאל נדרש לבצע שמירה בת שמונה שעות ביום או בלילה לשם אבטחת הציוד.
3. לטענת התובעים, ביום 25.4.09 בעת עבודתו כשומר בכביש חוצה ישראל נורה ג'מאל, ככל הנראה במהלך שוד, ונפטר מפצעיו כעבור ארבעה ימים. הם ציינו, כי היורים טרם נמצאו ו/או הועמדו לדין.
4. התובעים טוענים, כי השמירה על הציוד התבצעה בשטח פתוח, רחוק ממקום מגורים, ללא תנועת רכבים וללא תאורה. עוד טוענים, כי ג'מאל לא עבר הדרכה בנוגע לעבודתו, לא קיבל אמצעי כלשהו לצורך השמירה וכל שהתבקש היה, כי יהיה עמו טלפון נייד כך שיהיה בידו להתקשר למוקד האבטחה במקרה של אירוע. התובעים הוסיפו, כי סיירים היו מגיעים למקום מידי מספר שעות וכי לאחר המקרה הועלתה תדירות הסיורים במקום עד לפתיחת קטע הכביש הרלוונטי.
5. לטענת התובעים, הם אינם יודעים ואין בידם לדעת כיצד אירע האירוע אולם נסיבותיו מתיישבות יותר עם המסקנה לפיה הנתבעות התרשלו מאשר עם מסקנה הפוכה. לטענתם, יש להורות על היפוך נטל הראיות לאור הכלל לפיו "הדבר מדבר בעד עצמו".
6. עוד טוענים, כי הנתבעות התרשלו כלפי ג'מאל וכי הן הנהיגו שיטת עבודה לקויה ומסוכנת, לא הדריכו את ג'מאל כיצד לנהוג במהלך אירועים מהסוג שאירע, לא ציידו אותו בנשק על אף המקום בו שמר והציוד עליו שמר, לא סיפקו לו עמדת שמירה, לא הזהירו אותו מפני הסכנות הכרוכות בביצוע התפקיד ולא דאגו ליצור סביבת עבודה בטוחה ומתאימה.
7. התובעים טוענים, כי על מעביד חלה חובת זהירות כלפי עובדיו וכך גם מחזיק ו/או בעלים של מקרקעין. לטענתם, הנתבעות הפרו את חובת הזהירות המוטלת עליהן. לטענת התובעים, היה על הנתבעות לצפות, כי אירוע מסוג זה עלול להתרחש במהלך עבודת ג'מאל, לאור מיקום העבודה נשוא השמירה. כמו כן, היה עליהן לצפות את הסיכון והנזק אשר נגרמו לג'מאל.
8. לטענת התובעים, הנתבעות התרשלו שעה שהנהיגו נהלי עבודה שגויים, לא סיפקו לג'מאל אמצעי הגנה הכרחיים, לא הדריכו אותו, לא הזהירו את ג'מאל מפני סכנות צפויות בעבודתו, לא הציבו מספיק שומרים בשעות הלילה בשים לב למקום השמירה ומחיר הציוד, לא דאגו לקיומם של אמצעי תקשורת יעילים ותקינים בין ג'מאל לבין מוקד השמירה ו/או כוחות הצלה, לא דאגו לאמצעי מיגון, לא העבירו את ג'מאל הכשרה מתאימה, לא דאגו לתאורה במקום ולא נהגו כפי שמעביד ו/או מחזיק מקרקעין סביר היה נוהג בנסיבות העניין. בנוסף טוענים, כי הנתבעות הפרו חובות חקוקות.
9. התובעים עותרים לפיצוי בגין הוצאות קבורה אבל ומצבה, הפסד השתכרות לעבר, הוצאות רפואיות, הוצאות אשפוז, נסיעות, אבדן שכר לעתיד בשנים האבודות, הפסדי פנסיה וכאב וסבל לעיזבון.
10. לטענת אמונים, דין התביעה נגדה להידחות. אמונים טוענת, כי העסיקה את אביו של ג'מאל (להלן: "התובע מס' 2") בביצוע עבודות שמירה וג'מאל לא הועסק על ידה בעת האירוע. אמונים טוענת, כי סיפקה למי שאמור היה לבצע את העבודה את הציוד וההדרכה הדרושים. לטענתה, מבדיקות שערכה עולה, כי לאחר שג'מאל נפטר פנה המפקח האזורי מטעמה להנהלת החשבונות שלה וביקש להוציא תלוש שכר לג'מאל מבלי שהפנה את תשומת ליבם לנסיבות פטירתו. בהתאם לכך הוצא לג'מאל תלוש שכר לחודש אפריל 2009.
11. עוד טוענת אמונים, כי אין קשר בין מותו של ג'מאל בנסיבות פליליות לבין העבודה שביצע עבורה כביכול. אמונים טוענת, כי למיטב ידיעתה באירוע נפצע קשה קרוב משפחה של ג'מאל שבהמשך מת מפצעיו. לטענתה, באירוע לא נגנב ציוד כלשהו מהאתר עליו שמר לכאורה ג'מאל וכי בנסיבות האמורות הרי שאין מדובר בשוד.
12. אמונים שוללת טענה לפיה הייתה התרשלות או הפרת חובה חקוקה מצדה וקיומו של קשר סיבתי בין ההתרשלות הנטענת והאירוע נשוא התובענה. לטענתה, לא היה בידה לצפות את האירוע. לטענת אמונים, נסיבותיו המיוחדות של האירוע מעידות על העדר קשר סיבתי בין האירוע לבין מעשה או מחדל שלה. בנוסף, מכחישה את הנזקים הנטענים וקשר סיבתי בינם לבין מעשיה או מחדליה. לבסוף טוענת, כי מכל סכום שייפסק לטובת התובעים, ככל שייפסק, יש לנכות סכומים המגיעים להם על פי החוק.
13. לטענת הנתבעת מס' 2, דין התביעה נגדה להידחות. לטענתה, היא אינה חברת ביטוח אלא ברוקר לונדוני ובאמצעותה הונפקה פוליסה עבור אמונים אצל חברת ביטוח זרה. לטענתה, פרק חבות מעבידים בפוליסה שהונפקה לאמונים אינו חל לאור טענת אמונים לפיה ג'מאל כלל לא הועסק על ידה. בנוסף, אף פרק אחריות מקצועית אינו חל מאחר ואחד התנאים הינו שהתביעה תימסר למבטח במהלך תקופת הביטוח ובמקרה שלנו לא התקיים התנאי האמור.
14. הנתבעת מס' 2 מכחישה את עצם התרחשות האירוע הנטען, את נסיבות התרחשותו, את הטענות באשר להתרשלות הנתבעות והנזק הנטען. היא הוסיפה, כי מכל סכום שייפסק לטובת התובעים, ככל שייפסק, יש לנכות סכומים המגיעים להם על פי החוק.
15. אף הנתבעת מס' 3 מתנגדת לתובענה וטוענת, כי דינה להידחות. לטענתה, אין יריבות וקשר סיבתי בינה לבין האירוע וכי האחריות לאירוע מוטלת באופן מלא על מבצעי העבירה הפלילית ולחלופין על אמונים בהיותה מעבידתו של ג'מאל בעת המקרה. היא מכחישה את הטענה לפיה התרשלה, את הנזקים הנטענים וקיום קשר סיבתי. אף היא ציינה, כי מכל סכום שייפסק לטובת התובעים, ככל שייפסק, יש לנכות סכומים המגיעים להם על פי החוק.

ראיות

1. לתיק בית המשפט הוגשו מטעם התובעים, תצהירי עדות ראשית של התובע מס' 2- אביו של ג'מאל ושל מר כמאל אבו שנדי (להלן: "כמאל")- אחיו של ג'מאל. מטעם אמונים, הוגש תצהיר עדות ראשית של מר יעקב לוי (להלן: "לוי")- מנהלה של אמונים. מטעם הנתבעת מס' 2 הוגש תצהיר עדות ראשית של מר נחום פז (להלן: "פז")- שהעיד בנוגע לפוליסת הביטוח של אמונים. מטעם הנתבעת 3 הוגש תצהיר עדות ראשית של מר יוני קרן קאופמן (להלן: "קאופמן")- ששימש כמנהל יחידת סיור ובקרה בכביש שש מטעם חברת דרך ארץ. בהמשך הוגש תצהיר משלים של קאופמן. המצהירים נחקרו על האמור בתצהירים. בנוסף העיד מטעם אמונים מר מחמוד אבו עקל (להלן: "אבו עקל")- אשר שימש כמפקח על השומרים באתר מטעם אמונים. הצדדים הגישו ראיותיהם וסיכמו טענותיהם בכתב.

דיון ומסקנות

1. ביום 29.4.09 מצא ג'מאל את מותו לאחר שנורה מספר ימים קודם לכן ביום 25.4.09. אין מחלוקת בין הצדדים, כי ביום 25.4.09 מצא את מותו באותו אירוע אף בן דודו של ג'מאל מר מוחמד אבו שנדי המנוח. בין הצדדים נתגלעה מחלוקת בשאלה, האם מוטל על הנתבעות, או על מי מהן, לפצות את התובעים בגין הנזקים אשר נגרמו להם בעקבות מותו של ג'מאל. כמו כן, הצדדים חלוקים ביניהם בשאלת הנזק.
2. בשלב זה אקדים ואומר, כי לאחר שקילה ובחינה של מכלול טענות הצדדים והחומר המונח לפני מצאתי, כי דין התביעה להידחות, מהנימוקים שיפורטו.
3. אוסיף, כי לאחר שמיעת הראיות ובחינת העדויות מצאתי לקבוע, כי לא עלה בידי התובעים להרים את הנטל ולהוכיח, כי מותו של המנוח ג'מאל נעשה בזיקה לעבודתו ויותר סביר בעיני, כי מדובר באירוע פלילי שכוון ספציפית לפגוע בג'מאל ו/או בבן דודו מוחמד אבו שנדי שכאמור אף הוא נהרג באותה תקרית. בנוסף התרשמתי, כי רק במקרה האירוע התרחש בעת עבודתו של ג'מאל אולם באותה מידה יכול היה לקרות בכל מקום או זמן אחר. לפיכך, האירוע אינו בגדר הצפיות של מי מהנתבעות והתרשמתי שלא היה בידי מי מהן למנוע את התוצאה הטראגית ולא מדובר בסיכון שנוצר עקב התרשלות של מי מהנתבעות.
4. בין התובעים לאמונים נתגלעה מחלוקת בשאלה, האם אמונים הייתה מעסיקתו של ג'מאל בעת האירוע אם לאו. כפי שיפורט בהמשך, מצאתי, כי אף אם תתקבל עמדת התובעים בעניין זה לא יהיה בכך בכדי להועיל להם. שכן, לא די בעובדה שאדם נרצח במהלך העבודה בכדי ללמד, כי קיים קשר סיבתי בין הרצח לבין העבודה, כי המעבידה התרשלה, כי קיים קשר סיבתי בין הרשלנות לכאורה לנזק וכי מוטל עליה לפצות את עזבונו של הנרצח.
5. התובע מס' 2 העיד, כי אבו עקל פנה אליו והציע לו את העבודה (עמ' 14 ש' 9-10). לטענתו, בשלב מסוים אמרו שצריך שומר נוסף ואז הוא הביא את בנו. התובע מס' 2 העיד, כי הוא הציע שג'מאל ישמור יחד עמו וכי הם קיבלו את זה. בהמשך טען, כי אבו עקל קיבל את זה (עמ' 14 ש' 17-19). התובע מס' 2 העיד, כי אבו עקל ידע שג'מאל עבד במקום (עמ' 19 ש' 5-6) וכי בתקופה בה עבד עם ג'מאל הם היו עובדים 24 שעות ביממה (עמ' 33 ש' 5-8). כאמל העיד, כי בהתחלה אביו היה אמור לשמור ובהמשך היו צריכים שומר נוסף ואביו הציע את ג'מאל ואבו עקל קיבל את ההצעה (עמ' 41 ש' 14-15).
6. אבו עקל העיד, כי לא ידוע לו על כך שבהתחלה התובע מס' 2 שמר לבד ובשלב מסוים ביקשו ממנו להביא עוד מישהו ושתהיה שמירה 24 שעות ביממה (עמ' 53 ש' 8-10). הוא העיד, כי הוא לא יודע שהיו ימים ששמרו מבוקר עד לילה ומלילה עד בוקר וכי הוא לא יודע מי היה שומר בעמדה כל היום (עמ' 53 ש' 11-15).
7. קאופמן העיד, כי היו שתי תקופות. לטענתו, התקופה ראשונה בת שלושה חודשים, ממרץ 2008 עד יוני 2008, שבה ביקש שמירה של 12 שעות בלבד מכיוון שהיו רק שערים ללא הציוד. לאחר מכן לא היו זקוקים לשמירה במשך שלושה חודשים וכעבור שלושה חודשים נוספים הותקן ציוד יקר ואז הוא ביקש שמירה של 24 שעות ביממה. קאופמן ציין, כי השמירה לא תעשה על ידי אותו שומר. קאופמן הוסיף, כי היה ברור שצריך שני אנשים (עמ' 88 ש' 6-11). לטענתו, בתקופה בה אירע האירוע נשוא התובענה הייתה במקום שמירה 24 שעות ביממה והיו לפחות שני שומרים ביום (עמ' 88 ש' 15-18) וכי בפועל הייתה שמירה 24 שעות ביממה (עמ' 88 ש' 21-22). לטענתו, אמונים קבעה כמה שומרים יהיו בעמדה בזמן נתון אולם לא ניתן היה לשים אדם אחד שישמור 24 שעות. קאופמן שב וציין, כי היו מינימום שני שומרים ביממה (עמ' 89 ש' 5-13).
8. לוי העיד, כי מי שהיה אמור לשמור בעת המקרה הוא התובע מס' 2 (עמ' 61 ש' 29-31). נטען בפני לוי, כי קאופמן הצהיר שג'מאל עבד בעמדת השמירה במשך חצי שנה. בתגובה טען, כי אינו מכיר את העמדה ואת התובע מס' 2 וכי את התובע מס' 2 הכיר מהתלושים והנתונים ש"אקימר" המציאה להם (עמ' 62 ש' 17-19). הוא נשאל מי היו השומרים ששמרו במקום 24 שעות ביממה והשיב, כי התובע מס' 2. לוי הוסיף, כי על פי הרישומים שהיו לו היו שומרים נוספים והתובע מס' 2 לא היה שומר יחיד וכי הוא אינו יכול לזכור מה קרה עם האתר הזה (עמ' 62 ש' 22-26). לוי העיד, כי מבחינתו התובע מס' 2 היה צריך לשמור משעה 18:00 עד 6:00 בהתאם לחוזה של אמונים עם דרך ארץ (עמ' 63 ש' 5-8).
9. לתצהירו של קאופמן צורפו שני הסכמים עליהם מופיעות חתימות של אמונים ושל קאופמן. מההסכם הראשון עולה, כי הוסכם בין הצדדים, כי אמונים תספק שמירה לאתר למשך 12 שעות ביום משעה 18:00 עד לשעה 6:00. במסגרת ההסכם השני הוסכם, כי החל מיום 6.10.08 תהיה באתר שמירה 24 שעות ביממה.
10. לוי העיד, כי על ההסכם מיום 5.10.08, יש חותמת של אמונים וכי יכול להיות שהחתימה על ההסכם היא שלו. לטענתו, ההסכם השני אינו תקף משום שאין חתימה של המזמין. לטענתו, ההסכם שבתוקף הוא נספח א' לתצהירו (עמ' 63 ש' 14-15). בעניין זה אציין, כי בהסכם אשר צורף לתצהירו של קאופמן מופיעות חתימות של שני הצדדים להסכם.
11. לוי העיד, כי למיטב זכרונו אמונים הייתה אחראית לשמירה במהלך 12 שעות ביממה בלבד וטען, כי זה היה בהתאם לאמור בהסכם (עמ' 65 ש' 7-8). לטענתו, הוא אינו זוכר האם באותו מועד ביקשו מכביש 6, כי תהיה שמירה 24 שעות ביממה (עמ' 65 ש' 9-10). בהמשך שב והעיד, כי היה שומר משעה 18:00 עד 6:00. נטען בפניו, כי בתצהירו קאופמן טען, כי היקף השמירה היה 24 שעות ביממה ובתגובה טען, כי אינו זוכר (עמ' 82 ש' 17-21).
12. לוי העיד, כי הוא אינו זוכר האם ההסכם מיום 5.10.08 החליף הסכם קודם משום שחיברו ציוד חדש ונדרשה משמרת של 24 שעות ביממה (עמ' 83 ש' 12-14). נטען בפניו, כי קאופמן הצהיר, כי יום לאחר חתימת ההסכם החלה משמרת של 24 שעות והוא השיב, כי אינו זוכר (עמ' 83 ש' 15-17).
13. עדותו של קאופמן תומכת בעדותו של התובע מס' 2 לפיה בשלב מסוים נדרשה שמירה 24 שעות ביממה. לוי העיד אמנם, כי השמירה אמורה הייתה להיות משעה 18:00 עד 6:00 אולם לא היה בידו לשלול טענה לפיה בשלב מסוים הועלתה דרישה לבצע שמירה במהלך כל שעות היממה וכי בפועל בוצעה שמירה כאמור. עדותו של קאופמן בעניין זה עדיפה בעיניי. יש לציין, כי בעניין האמור קאופמן הינו עד אובייקטיבי.
14. לוי שב והעיד, כי התובע מס' 2 הוא זה אשר אמור היה לשמור באתר. מקובלת עליי טענתו של קאופמן לפיה בעת שנדרשה שמירה 24 שעות ביממה באתר הרי שלא ניתן היה לבצע את השמירה באמצעות שומר אחד בלבד. משכך ברי, כי לא היה בידי התובע מס' 2 לבצע את השמירה לבדו. כפי שפורט לעיל, לוי העיד, כי היו שומרים נוספים אולם לא מסר פרטים של השומרים האמורים וטענתו בעניין זה נטענה בעלמא. העובדה שלא היה בידי אמונים לנקוב בשמו של שומר נוסף מלבד התובע מס' 2, על אף שברור שהתובע מס' 2 לא ביצע לבדו את השמירה 24 שעות ביממה, פועלת לרעת אמונים ומחזקת את טענת התובעים לפיה ג'מאל עבד כשומר באתר.
15. התובע מס' 2, העיד, כי היו אצלו אנשים מחוצה ישראל וכי הם ידעו שג'מאל עבד במקום (עמ' 24 ש' 27-28, 31-32). קאופמן העיד, כי הוא לא יודע האם היו יותר משני שומרים אולם שני שומרים הוא זיהה מהתקופה שהוא ביקר במקום והם התובע מס' 2 וג'מאל בנו (עמ' 88 ש' 24-26). הוא העיד, כי היו לילות או ימים שג'מאל היה בעמדה ואביו לא היה (עמ' 93 ש' 29-30). קאופמן טען, כי בעת הרצח ג'מאל שמר בעמדה וכי הרצח אירע במהלך עבודת השמירה של ג'מאל (עמ' 93 ש' 31-34, עמ' 94 ש' 1). בהמשך העיד, כי התובע מס' 2 וג'מאל היו שומרים קבועים בעמדה (עמ' 97 ש' 18) וכי הוא ראה את גמ'אל שלוש-חמש פעמים בעמדה (עמ' 97 ש' 19-20). נטען בפניו שהוא לא יודע מה הקשר בין ג'מאל לאמונים והוא השיב, כי בחוזה שלו עם אמונים נקבע שאמונים אמורה לספק שני שומרים והוסיף שג'מאל לא הלך עם התג של אמונים. קאופמן העיד, כי הוא לא יודע, האם היה לג'מאל קשר עם אמונים והאם היו לו חוזה עם אמונים (עמ' 97 ש' 21-24). הוא העיד, כי הוא לא יודע האם ג'מאל היה עובד של חברת אמונים או שהוא בא לעזור לאביו והוסיף, כי הוא יכול להעריך (עמ' 97 ש' 27-28). לטענתו, לפחות שלוש פעמים הוא ראה את ג'מאל לבד בעמדה (עמ' 100 ש' 25-27).
16. מעדותו של קאופמן עולה, כי הוא אינו יודע האם ג'מאל היה עובד של חברת אמונים והאם היה לו חוזה עם אמונים. עם זאת, עדותו תומכת בטענה לפיה ג'מאל היה שומר בעמדה. מעדותו עולה, כי הוא זיהה את ג'מאל אשר שמר קבוע בעמדה, כי ראה אותו בעמדה מספר פעמים וכי היו פעמים בהן ג'מאל היה בעמדה כאשר התובע מס' 2 לא היה במקום.
17. אבו עקל העיד, כי התובע מס' 2 דאג לשומרים הנוספים. הוא נשאל כיצד שילם להם והשיב, כי התובע מס' 2 היה מקבל שיק ומפקיד לחשבון (עמ' 49 ש' 29-30). אבו עקל העיד, כי הוא היה משלם רק לתובע מס' 2 (עמ' 50 ש' 4-7). התובע מס' 2 העיד, כי אבו עקל הכיר את ההתנהלות של ג'מאל, ידע מתי הוא התחיל לעבוד, באילו שעות עבד וכמה השתכר (עמ' 18 ש' 14-21). אבו עקל העיד, כי התובע מס' 2 היה מחליט מי יעבוד וכמה. לטענתו, הוא היה משלם לתובע מס' 2 שכר גלובאלי והוא היה מחלק לשומרים (עמ' 57 ש' 10-13). אבו עקל שלל טענה לפיה סגר עם ג'מאל את שכרו (עמ' 60 ש' 30-32).
18. אבו עקל העיד, כי אין בידו לאשר שג'מאל עבד במקום לפחות חצי שנה לפני האירוע וטען, כי הוא לא עבד אצלו. לטענתו, הוא רק מפקח ואינו מעסיק אף אחד. בהמשך טען, כי הוא מכיר את התובע מס' 2 וכי מי שעבד אצלו זה התובע מס' 2. אבו עקל הוסיף, כי ג'מאל לא עבד חצי שנה וכי אינו זוכר כמה זמן עבד. הוא טען, כי ג'מאל עבד חודש-חודשיים (עמ' 50 ש' 18-24). עוד העיד, כי היה רואה את ג'מאל שם לבד (עמ' 52 ש' 1-2).
19. אבו עקל העיד, כי ג'מאל היה עובד בפרדסים שם והיה בא לאבא שלו לעזור לו. הוא נשאל האם ג'מאל לא עבד בעמדה והשיב, כי יכול להיות שהוא היה עוזר לאבא שלו. בהמשך טען, כי ג'מאל עבד וכי יכול להיות שאבא שלו שם אותו (עמ' 58 ש' 20-23). הוא העיד, כי הוא אינו זוכר האם ג'מאל עבד דרך אמונים (עמ' 58 ש' 24-25). אבו עקל העיד, כי הוא לא יודע מה בדיוק ג'מאל עשה שם (עמ' 58 ש' 29). אבו עקל העיד, כי המשכורת של ג'מאל הייתה יוצאת מחברת אמונים. (עמ' 52 ש' 3-6).
20. בעניין זה קיימת סתירה היורדת לשורשו של עניין בעדותו של אבו עקל אשר מחד טען, כי ג'מאל עבד במקום ומשכורתו שולמה על ידי אמונים ומאידך העיד, כי אינו יודע מה ג'מאל עשה במקום, אינו זוכר האם עבד דרך אמונים וכי אולי הגיע לעזור לתובע מס' 2. הסתירה האמורה לא נעלמה מעיניי. עם זאת, קיימות עדויות, וביניהן עדותו של קאופמן, אשר תומכות בטענת התובעים לפיה ג'מאל עבד כשומר במקום.
21. אבו עקל העיד, כי המשכורת של ג'מאל הייתה יוצאת מחברת אמונים. לטענתו, ג'מאל לא רצה לקבל תלוש משכורת ולכן למיטב זיכרונו אביו של ג'מאל החליף אותו במישהו אחר (עמ' 52 ש' 4-9). עדותו של אבו עקל לפי שכרו של ג'מאל שולם על ידי אמונים תומכת בטענת התובעים לפיה ג'מאל היה עובד של אמונים בעת המקרה. כמו כן, יש בעדותו בכדי להסביר מדוע לא הונפקו לג'מאל תלושי שכר מלבד התלוש היחיד אשר הוגש.
22. אבו עקל העיד, כי עבד באקימר וכי היה שליח של אמונים. הוא נשאל מי שם אותו להיות שליח של אמונים והוא השיב, כי היה מטעם אקימר וכי סך הכל היה סייר. לטענתו, הוא היה מעביר משכורת וביגוד לעובדים (עמ' 51 ש' 1-6). עוד העיד, כי בהתאם להסכם עם אמונים הוא היה מפקח שיש שומרים במקום (עמ' 51 ש' 18-21). אבו עקל העיד, כי לוי ואמונים לא ידעו שג'מאל עבד אצלם (עמ' 54 ש' 31-32).
23. לוי העיד, כי עד כמה שהוא ידע ג'מאל לא היה מועסק של אמונים (עמ' 62 ש' 1-2). לוי אישר, כי אבו עקל היה מפקח על השמירה (עמ' 76 ש' 27-28) וכי אבו עקל אמור היה לבדוק שהאתר תקין ולעשות את כל ההתנהלות מול השומר (עמ' 77 ש' 4). לטענתו, הוא רצה שקט ולכן אבו עקל סגר עם שומרים מהאזור (עמ' 68 ש' 1-3). עוד טען, כי אבו עקל יכול היה לחלק את השמירה בין מספר שומרים בתנאי שהוא מדווח לו על העובד בהתחלה (עמ' 68 ש' 7-9).
24. מעדויותיהם של לוי ואבו עקל עולה, כי לוי ואמונים לא ידעו על כך שג'מאל מועסק כשומר באתר. עם זאת, אין באמור בכדי ללמד, כי אמונים לא הייתה מעסיקתו של ג'מאל. מעדויותיהם של לוי ואבו עקל עולה, כי אבו עקל היה שלוח של אמונים בכל הנוגע לשומרים באתר בו אירע הרצח. אבו עקל היה אחראי להציב את השומרים במקום, לבצע את כל ההתנהלות מול השומרים ולפקח עליהם. מעדותו של לוי עולה, כי הוא לא היה מעוניין להתעסק בסוגיה. השומרים אשר היו מועסקים באתר קיבלו את שכרם מאמונים והיו עובדים שלה, כמו התובע מס' 2. אף אם אמונים לא הייתה מודעת לעובדה שאדם מסוים עבד עבורה באתר אין בכך בכדי ללמד, כי לא הייתה מעסיקתו. לוי העיד, כי אבו עקל יכול היה להציב שומרים במקום וכי היה עליו לדווח לאמונים על העובד בהתחלה (עמ' 68 ש' 7-9). אף אם היה על אבו עקל לדווח על ג'מאל ואף אם הוא לא עשה כן הרי שאין בכך בכדי להשליך על השאלה, האם אמונים הייתה מעסיקתו של ג'מאל במועד הרלוונטי. אף אם לאמונים יש טענות כלפי השליח מטעמה אין בכך בכדי להשליך על הסוגיה בה עסקינן.
25. לשם הוכחת טענתם לפיה ג'מאל היה עובד של אמונים הציגו התובעים תלוש משכורת של גמ'אל מהחודש בו אירע הרצח. מדובר בתלוש שכר יחיד אשר הנפיקה אמונים לג'מאל. בעניין זה טוענת אמונים, כי התלוש הונפק בדיעבד ועקב טעות. לטענת אמונים, משפחתו של ג'מאל הטעתה את אבו עקל ועל סמך מידע שהוא העביר לאמונים היא הנפיקה את תלוש השכר.
26. התובע מס' 2 העיד, כי ג'מאל עבד עם תלוש. בהמשך טען, כי בהתחלה ג'מאל לא רצה תלושים משום שהיה מקבל תלוש במסגרת עבודה אחרת בה עבד (עמ' 15 ש' 3-6). הוא העיד, כי הוא אינו יודע כמה תלושי שכר קיבל ג'מאל וכי ג'מאל דיבר עם אבו עקל אשר עשה לו תלוש (עמ' 15 ש' 9-12). התובע מס' 2 שלל טענה לפיה הם ביקשו מאבו עקל שיוציא לג'מאל תלוש. לטענתו, הוא אינו יודע מי אמר לאבו עקל להוציא את התלוש (עמ' 17 ש' 25-29). עוד העיד, כי הוא אינו יודע מדוע הוצא לג'מאל תלוש רק באפריל 2009 (עמ' 21 ש' 20-21). לטענתו, הוא שכנע את ג'מאל לקבל תלוש. נטען בפניו, כי ג'מאל קיבל תלוש לאחר מותו והוא נשאל כיצד אם כן הוא שכנע אותו והשיב, כי כל הזמן אמר לג'מאל שיעשו לו תלוש אז עשו לו תלוש (עמ' 21 ש' 23-27).
27. אבו עקל נשאל, האם אמונים הוציאו לג'מאל תלוש משכורת משום שעבד באמונים והשיב, כי הוא לקח את הטופס 106 מג'מאל והמשפחה שלו והעביר למשרד (עמ' 55 ש' 5-7). לטענתו, את הטופס מסר לתובע מס' 2 ולאחר שהטופס מולא הוא העבירו למשרד מבלי שקרא אותו (עמ' 55 ש' 20-21, 27-28). עוד העיד, כי הוא לא זוכר האם לאחר הרצח משפחתו של ג'מאל פנתה אליו וביקשה שיוציאו לו תלוש (עמ' 58 ש' 11-12). בהמשך טען, כי המשפחה לא ביקשה ממנו עזרה ולא עשתה עמו עסקה (עמ' 58 ש' 15-18). הוא טען, כי הוא לא יודע איך יש תלוש שכר שיצא אחרי מותו של ג'מאל (עמ' 58 ש' 30-31).
28. לוי העיד, כי בטופס 101 צוין, כי ג'מאל החל לעבוד ב- 1.4.09 וכי זה בהתאם לדיווח שנעשה על ידי אקימר (עמ' 71 ש' 6-7, 18-19). הוא העיד, כי אקימר הטעה את אמונים או שהטעו את אקימר (עמ' 71 ש' 26). לטענתו, אקימר אמר שהטעו אותו וכי מסרו לו טופס והוא העביר (עמ' 71 ש' 28).
29. לוי העיד, כי קיבל מאקימר דיווחים לפיהם התובע מס' 2 עובד באתר ולכן הוציא לו תלושים. לטענתו, הוא לא קיבל דיווחים לגבי ג'מאל (עמ' 65 ש' 20-23). הוא העיד, כי אחת לחודש הם מקבלים דיווחים לגבי עובדים ש"אקימר" עשתה פיקוח עליהם. לטענתו, באחד החודשים, כנראה אחרי האירוע, צורף טופס 101 של ג'מאל והנהלת החשבונות קלטה אותו ויצא לו שכר. לוי טען, כי כנראה שהתלוש יצא בדיעבד (עמ' 65 ש' 29-32). בהמשך העיד, כי הטעו את אבו עקל והוא שלח להנהלת החשבונות טופס 101 על שם ג'מאל (עמ' 68 ש' 11-12). לוי העיד, כי ערך בדיקה ונמסר לו שהועבר לאבו עקל טופס 101 והטעו אותו. עוד העיד, כי הוא סבור שלאחר האירוע בנו תשתית להגשת תביעה ויצרו מצג לפיו ג'מאל עבד (עמ' 79 ש' 14-16).
30. טענתו של לוי לפיה אמונים הנפיקה את תלוש השכר מאחר והטעו את אבו עקל לא הוכחה ואינה נתמכת בעדותו של אבו עקל. כמו כן, לא ברור על מה מתבססת טענתו של לוי לפיה הטעו את אבו עקל ובשל כך הונפק התלוש. טענתו, לפיה מדובר היה בבניית תשתית להגשת תביעה נטענה בעלמא. מדובר בהשערה של לוי אשר לא הוכחה. אציין, כי טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם עדותו של קאופמן לפיה ראה את ג'מאל עובד כשומר באתר.
31. לוי נשאל, האם ביקש בחזרה את המשכורת ששולמה לג'מאל בטעות ובתגובה טען, כי רק לאחר שהתביעה הוגשה נודע לו שאותו עובד לא עבד בחברה (עמ' 68 ש' 30-32). הוא העיד, כי אם יצא לג'מאל תלוש אז דיווחו עליו כעובד לרשויות המס ולמל"ל והוסיף, כי הדיווח לא היה נכון (עמ' 70 ש' 15-16). לטענתו, נודע לו שהדיווח לא נכון כאשר קיבל את התביעה ואז התעסקו בתביעה ולא דיווחו לרשויות המס או לביטוח לאומי שהדיווח לא היה נכון (עמ' 70 ש' 17-24). העובדה שאמונים לא פעלה לשם תיקון הדיווח וכן לא דרשה את המשכורת ששולמה לג'מאל, על אף שלטענתה לא עבד אצלה, תומכת בטענת התובעים לפיה ג'מאל אכן עבד כשומר באתר.
32. הנה כי כן, מצאתי, כי עלה בידי התובעים להוכיח את הטענה לפיה ג'מאל עבד באתר השמירה בעת הרצח.
33. ברי, כי לא די בכך שג'מאל עבד כשומר במקום וכי הרצח ארע בעת עבודתו בכדי ללמד, כי מוטל על הנתבעות, או על מי מהן, לפצות את התובעים בגין נזקים אשר נגרמו להם בעקבות הרצח. על התובעים מוטל להוכיח, כי קיים קשר בין הרצח לבין עבודתו של ג'מאל באתר. עליהם להוכיח, כי קיימת התרשלות מצד הנתבעות וכי קיים קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין האירוע בו עסקינן. כאמור, לא עלה בידי התובעים להרים את הנטל האמור.
34. התובע מס' 2 נשאל מה הקשר בין הרצח של ג'מאל ושל מוחמד לחברת אמונים והשיב, כי ג'מאל עבד אצל חברת אמונים. בהמשך העיד, כי אינו יודע מה הרצח קשור לחוצה ישראל (עמ' 34 ש' 9-10, 13-14). כאמל נשאל מה הקשר בין חברת אמונים לרצח והשיב, כי ג'מאל עבד אצל חברת אמונים (עמ' 46 ש' 25-26). כאמור, לא די בעובדה שהרצח אירע בעת עבודתו של ג'מאל בכדי ללמד, כי הרצח קשור לאמונים ולעבודתו של ג'מאל באמונים וכי על התובעים הנטל להוכיח, כי מדובר בסיכון צפוי שנוצר בזיקה לעבודה ועקב התנהגות של מי מהנתבעים.
35. אציין, כי הרצח טרם פוענח ותיק החקירה עודנו פתוח, מאחר ותיקי רצח, כפי שהסבירה נציגת המשטרה, לא נסגרים אלא בהגשת כתב אישום. נציגת המשטרה העידה, כי הגיעו לנרצחים במקרה למקום בו היו ואם היו נמצאים במקום אחר היא מניחה שהיו מגיעים אליהם לשם. היא טענה, כי הדברים האמורים הינם על סמך חומר החקירה והחשדות של המשטרה (עמ' 12 ש' 3-5). עדות זו אינה עולה בקנה אחד עם טענת התובעים לפיה הרצח אירע בעקבות עבודתו של ג'מאל כשומר במקום.
36. עוד העידה נציגת המשטרה, כי בחומר החקירה יש פירוט ממה הכל התחיל וכי הכיוון הוא על רקע סכסוך בנוגע לרדיו טייפ שנקנה ובעקבותיו היו הצתה, תקיפה ורצח. היא טענה, כי באותו לילה הייתה הקטטה ולאחר מכן האירוע. נציגת המשטרה העידה, כי זה מה שעולה מהחקירה (עמ' 12 ש' 19-22). עוד העידה, כי אין למשטרה אינדיקציה לשום כיוון אחר מלבד הסכסוך בנוגע לרדיו טייפ (עמ' 12 ש' 23-24). עוד העידה, כי על פי העדויות בתיק, הגיעו למקום מספר אנשים רעולי פנים, החזיקו אקדחים, התקרבו לפתח הסוכה, אחד נכנס לסוכה והחל יורה ואז נמלטו מהזירה, כאשר אין בזירה שום אינדיקציה לניסיון גניבה או שוד (עמ' 13 ש' 4-6). מדברי נציגת המשטרה עולה תמונה של חיסול ממוקד על רקע סכסוך קודם ללא כל זיקה לעבודת המנוח אצל מי מהנתבעות.
37. נטען בפני התובע מס' 2, כי התפרסם בעיתון שבאותה שבת היה לג'מאל ולבן דודו סכסוך עם משפחת מסרי וכי הם חטפו אותם והיו מכות. התובע מס' 2 השיב, כי לא שמע על כך וכי לא היה להם סכסוך עמם. נטען בפניו, כי הוא אינו יכול לדעת משום שהוא שמר ולא היה בכפר והוא טען, כי אף אם אינו בכפר הוא חייב לדעת אם בנו עושה בעיות וטען שג'מאל לא עשה כלום (עמ' 15 ש' 29-32, עמ' 16 ש' 1). התובע מס' 2 שלל טענה לפיה לפני הרצח בנו היה מעורב בסכסוך כספי בנוגע לרכישת מכשיר הקלטה לרכב. הוא שלל טענה לפיה ג'מאל היה מעורב בסכסוך אשר במסגרתו רכב עלה באש (עמ' 35 ש' 20-24). התובע מס' 2, שלל טענה לפיה ג'מאל היה מעורב בקטטה והיכה מישהו מבני משפחת מסרי. הוא טען, כי אם זה היה קורה הוא היה צריך לדעת על זה (עמ' 36 ש' 1-3). עדותו של התובע מס' 2 לא הותירה עלי רושם אמין ואין זה סביר בעיני שלא ידע על הסכסוך האמור, במיוחד בשים לב שנציגת המשטרה העידה שהיו בתיק חשודים ועצורים.
38. התובע מס' 2 העיד, כי ביום הרצח הוא עבד בשמירה במהלך הבוקר וג'מאל החליף אותו. נטען בפניו, כי הוא לא ראה את ג'מאל במהלך אותו יום והוא השיב, כי ג'מאל עבד בשמירה בחקלאות באותו יום (עמ' 15 ש' 19-26). התובע מס' 2 העיד, כי ג'מאל עבד גם בחקלאות וכי לא עבד בחקלאות בשבת (עמ' 14 ש' 25-26). האירוע בו עסקינן אירע ביום שבת ולפיכך עדותו של התובע מס' 2 לפיה באותו בוקר עבד ג'מאל בשמירה בחקלאות אינה עולה בקנה אחד עם עדותו לפיה ביום שבת ג'מאל לא היה עובד כשומר בחקלאות.
39. כאמל העיד, כי הוא אינו יודע איפה ג'מאל היה ביום הרצח וכי אולי היה בעבודה. בהמשך טען, כי הוא זוכר שג'מאל היה בעבודה בחוצה וכאשר נשאל לגבי שעות היום שב וטען, כי הוא זוכר שג'מאל היה בשמירה (עמ' 39 ש' 30-32, עמ' 40 ש' 1).
40. הוצגה לכאמל כתבה מעיתון הארץ (נ/10 נספח ז') לפיה מישהו ממשפחתו, אולי מוחמד, קנה ממשפחת מסרי מערכת סטריאו לאוטו והתפתח סכסוך. בתגובה טען כאמל, כי הוא אינו יודע (עמ' 39 ש' 27-29). הוא העיד, כי לא היה מודע לכך שג'מאל היה מעורב בסכסוך וכי זה גם לא נאמר לו על ידי המשטרה. כאמל טען, כי לראשונה שמע על כך בעת עדותו (עמ' 44 ש' 12-19). הוא העיד, כי אינו מודע לגרסה לפיה אחיו נרצח בעקבות סכסוך עם חברים על רדיוטייפ (עמ' 44 ש' 22-23).
41. כאמל העיד, כי ביום הרצח שמע יריות ולאחר שהתקשר לג'מאל ולא הייתה תשובה הוא הלך לבדוק (עמ' 38 ש' 3-4). כאמל נשאל מדוע כאשר שמע יריות הוא נסע למקום ובתגובה טען, כי הכיוון היה מקום השמירה וכי הוא התקשר לאחיו שלא ענה (עמ' 44 ש' 26-27). בתצהירו טען כאמל, כי שמע יריות מהאזור בו שמר אחיו ומיד יצא למקום (ת/2 סעיף 13). בתצהירו הוא לא טען, כי בטרם יצא למקום האירוע הוא ניסה להשיג את אחיו באמצעות הטלפון.
42. עדותו של התובע מס' 2 לפיה הוא יודע מה קרה עם ג'מאל בשעות הבוקר ביום הרצח, כאשר הוא עצמו היה בעבודה, אינה אמינה עליי. מעדויותיהם של התובע מס' 2 וכאמל עולה, כי אין בידם לסתור מידיעה אישית את דבריה של נציגת המשטרה באשר לנסיבות אשר הובילו ככל הנראה לרציחתו של ג'מאל, כפי שעולה מחקירת המשטרה. אציין עוד, כי העובדה שכאמל מיהר להגיע למקום בו עבד ג'מאל לאחר ששמע יריות הינה תמוהה. עובדה זו תומכת בטענה לפיה ג'מאל אכן היה מעורב בסכסוך באותו יום ומאחר וכמאל היה מודע לסכסוך האמור הוא סבר, כי ייתכן והיריות קשורות לג'מאל ובשל כך הגיע למקום האירוע לאחר ששמע יריות. עדותו של כאמל לפיה אינו מודע לגרסה לפיה אחיו, כמו גם בן דודו נרצחו בעקבות סכסוך, לא הותירה עלי רושם אמין.
43. התובע מס' 2 העיד, כי לאחר שאירע המקרה הוא קיבל טלפון מחברים של ג'מאל שהיו עמו . לטענתו, היו עם ג'מאל ועם מוחמד עוד שני חברים (עמ' 16 ש' 31, עמ' 17 ש' 1-4). בהמשך העיד, כי הוא יודע מי החברים שהיו עם התובע ביום הרצח (עמ' 19 ש' 13-14). התובע מס' 2 נשאל, האם שאל אותם מה קרה באותו יום והשיב, כי לא היה צריך לשאול וכי הוא ראה בעיניים שהרגו את בנו ואחיינו (עמ' 19 ש' 21-24). הוא העיד, כי הוא לא יודע מדוע ג'מאל נרצח. לטענתו, הוא דיבר עם האנשים שהיו במקום והם אמרו שבאו רעולי פנים והם ברחו (עמ' 19 ש' 27-28, 31-32). התובע מס' 2 טען, כי הגיעו שניים-שלושה רעולי פנים ובהמשך טען, כי אינו יודע (עמ' 20 ש' 5-6). הוא העיד, כי רעולי הפנים לא דיברו כאשר הגיעו (עמ' 20 ש' 7-8). התובע מס' 2 העיד, כי אינו יכול לשלול שרעולי הפנים באו בשביל מוחמד (עמ' 39 ש' 11-12). אוסיף, כי אין זה סביר בעיני שהתובע מס' 2 לא טורח לברר עם חבריו של בנו שהיו עימו בעת אירוע הרצח, מה קרה ובאלו נסיבות נרצח בנו.
44. התובע מס' 2 העיד, כי חבריו של ג'מאל שהיו במקום לא אמרו לו כלום ורק אמרו שהגיעו אנשים והם ברחו (עמ' 20 ש' 4). בנסיבות אלו, לא ברור על מה נסמכת עדותו של התובע מס' 2 לפיה רעולי הפנים שהגיעו למקום לא אמרו דבר כאשר הגיעו. התובעים לא זימנו את החברים האמורים לעדות על אף שלכאורה היה בעדותם בכדי לשפוך אור על המקרה בו עסקינן ועל נסיבות רציחתו של ג'מאל. ייתכן והיה בידי העדים האמורים, אשר נכחו בזירת האירוע, למסור מידע בנוגע למעשיהם של רעולי הפנים בטרם ביצעו את הרצח כך שניתן היה ללמוד מהו המניע לרצח. העדים בוודאי יכלו לראות, האם המטרה הייתה לפגוע ספציפית בג'מאל ו/או בן דודו, או שזה היה ניסיון שוד שהשתבש. הימנעות התובעים מלזמן את העדים האמורים לעדות פועלת לרעתם. כאמור לעיל, התובע מס' 2 העיד, כי אינו יודע מדוע ג'מאל נרצח. לאור עדות זו לא ברור כיצד התובעים טוענים, כי קיים קשר בין עבודתו של ג'מאל לרצח וכי הרצח אירע בשל רשלנות של מי מהנתבעות.
45. כאמור, נציגת המשטרה מסרה, כי מתמצית האירוע עולה, כי מספר רעולי פנים הגיעו למקום עם אקדחים, התקרבו לפתח הסוכה ואחד מהם נכנס לסוכה וירה ואז הם נמלטו מהזירה. היא הוסיפה, כי אין שום אינדיקציה בזירה לניסיון גניבה או שוד (עמ' 13 ש' 4-6). עדותה של הנציגה לפיה רעולי הפנים הגיעו לפתח הסוכה וירו תומכת בטענה לפיה רעולי הפנים הגיעו למקום במטרה לבצע את הרצח ולא בכדי לבצע עבירה אחרת בנוגע לאתר עליו שמר ג'מאל. הנציגה לא העידה, כי רעולי הפנים עשו פעולות כלשהן אשר יש בהן בכדי ללמד, כי המניע בגינו בוצע הרצח היה גניבה או גרימת נזק לאתר בו שמר ג'מאל. יש בכך בכדי ללמד, כי אין מדובר באירוע אשר במסגרתו הגיעו למקום אנשים בכדי לגנוב או לחבל באתר ואשר הסלים לרציחתו של השומר באתר, אלא, כי מדובר באירוע מכוון ספציפית במטרה לפגוע בג'מאל ו/או בבן דודו על רקע סכסוך קודם בין הצדדים. לכך מתווספת עדותה לפיה אין בזירה אינדיקציה לניסיון גניבה או שוד.
46. כאמל העיד, כי ממה שהבין הרצח קשור לעבודה. הוא טען, כי הם שמרו על ציוד שעולה הרבה כסף (עמ' 40 ש' 14). ברי, כי לא די בעובדה שג'מאל שמר על ציוד יקר בכדי ללמד, כי הרצח קשור לעבודתו. כמו כן, כאמל העיד, כי הוא אינו יודע האם יכול להיות שרעולי הפנים הגיעו למקום בשביל מוחמד, בן דודו של ג'מאל שכאמור נרצח באותה תקרית (עמ' 39 ש' 11-12). עדות זו אינה עולה בקנה אחד עם טענתו של כאמל לפיה הרצח קשור לעבודתו של ג'מאל במקום.
47. לוי העיד, כי לאחר המקרה הם בדקו אם היה נזק או גניבה ולא היה משהו שקשור לעבודה שלהם באירוע עצמו (עמ' 62 ש' 8-9). הוא העיד, כי היה מכתב פנימי לפיו על פי הידוע להם מדובר במקרה פלילי שאינו קשור לשמירה (עמ' 62 ש' 11-12). בהמשך העיד, כי כל הציוד שהיה לדרך ארץ היה על עמודי תאורה בגובה 10 מ' וכי לא היה ניסיון לגניבה או לחבלה (עמ' 73 ש' 29-31). לוי העיד, כי חברת דרך ארץ והקב"ט שלה יוני הודיעו לו שלא היו גניבה או נזק (עמ' 74 ש' 13-14). בהמשך העיד, כי מכביש 6 לא שלחו הודעה על נזק או גניבה. הוא טען, כי אם יש ניסיון פריצה או גניבה או שנגרם נזק באתר מסוים אז בדרך כלל חברת השמירה מתבקשת לתת עדות או תלונה במשטרה ובמקרה האמור אמונים לא התבקשה לעשות כן. לטענתו, היה למשטרה ולכביש 6 ברור שאין לאירוע קשר לשמירה (עמ' 79 ש' 19-25).
48. קאופמן הצהיר, כי לא נגנב דבר (נ/13 סעיף ב(3)) והעיד, כי לא ראה ניסיון כלשהו לגניבה. הוא טען, כי לא ראה משהו מעורר חשד לפיו נעשה ניסיון לגנוב (עמ' 96 ש' 8-11). עוד העיד, כי בליל האירוע לא היה דיווח של השומרים על תנועה חשודה או ניסיון גניבה וכי בימים שקדמו לרצח לא היו התראות כלשהן על רכב חשוד שמסתובב באזור (עמ' 96 ש' 12-15). קאופמן העיד, כי הסיירים לא ראו תנועה חשודה לפני האירוע (עמ' 96 ש' 18-19). הוא טען, כי להערכתו אין בכלל קשר בין הרצח לשמירה במקום (עמ' 99 ש' 29-30). לטענתו, לא היה שום ניסיון של גניבה במקום ולמיטב זיכרונו גם לא חשד לניסיון גניבה (עמ' 100 ש' 18-24).
49. אבו עקל העיד, כי במסגרת האירוע לא נגנב שום דבר (עמ' 57 ש' 26-27). התובע מס' 2 אישר, כי מהמקום לא נגנב דבר (עמ' 34 ש' 15-16).
50. מעדויותיהם של התובע מס' 2, אבו עקל, לוי וקאופמן עולה תמונה ברורה, כי לא נגרם באתר נזק כלשהו, כי לא נגנב דבר וכי לא היו סימנים לניסיון לגנוב. העדויות האמורות עולות בקנה אחד עם עדותה של נציגת המשטרה לפיה לא הייתה בזירה אינדיקציה לניסיון שוד או גניבה. ברי, כי יש בכך בכדי לחזק את מסקנתי לפיה לא הוכח, כי קיים קשר בין הרצח לבין עבודתו של ג'מאל כשומר באתר וכי סביר יותר בעיני, כי הרצח נעשה ממניעים פלילים ורק במקרה הוא אירע במקום העבודה של ג'מאל. אציין כאמור, כי באותו אירוע נרצח אדם נוסף בן דודו של ג'מאל שלגביו לא עלתה כל טענה, כי היה עובד של מי מהנתבעות. אוסיף, כי גם לא עלתה כל טענה או הייתה כל אינדיקציה לכך שמדובר באירוע על רקע לאומני, אלא כאמור הראיות והעדויות משתלבות יותר על המסקנה, כי מדובר באירוע פלילי שכוון כלפי ג'מאל ו/או בן דודו על רקע סכסוך כלשהו.
51. אבו עקל העיד, כי לא שמע שלפני האירוע היה ניסיון לגנוב ציוד והוסיף, כי מדובר בציוד בגובה 8 מטר ושאל כיצד יגנבו אותו (עמ' 57 ש' 28-29). הוא העיד, כי השומר נמצא במקום בכדי לוודא שהכל בסדר ואם משהו לא בסדר עליו להתקשר (עמ' 57 ש' 30-31). קאופמן העיד, כי מרגע שהתקינו את השערים האלה עד לרגע שנפתח הכביש לא נגנב דבר וגם לא היה ניסיון לגנוב (עמ' 91 ש' 3-4).
52. התובע מס' 2 העיד, כי עד למקרה הרצח של ג'מאל היה ניסיון גניבה. הוא טען, כי הוא התקשר לחוצה בבקשה שישלחו את מג"ב. לטענתו, מספר פעמים באו אנשים והתחצפו (עמ' 16 ש' 7-10). בתצהירו התייחס התובע מס' 2 רק למקרה אחד אשר בו הגיע רכב חשוד ואז הוא התקשר למספר שנתנו לו והגיע למקום רכב סיירים (ת/1 סעיף 29). כמו כן, התובע העיד, כי הגיעו למקום אנשים והתחצפו אולם לא העיד, כי ניסו לפגוע בו. יתרה מזאת, אף אם בעבר נעשו ניסיונות גניבה הרי שאין בכך בכדי ללמד, כי הרצח אירע במסגרת ניסיון כאמור, שכלל לא הוכח ועומד בסתירה לעדויות שנשמעו לפני.
53. התובעים טענו, כי הנתבעות התרשלו שעה שלא סיפקו לג'מאל הדרכה ואת האמצעים הדרושים לביצוע עבודתו.
54. לוי העיד, כי ידוע לו שהתובע מס' 2 קיבל תדרוך יומיומי. לטענתו, מחלקת הביטחון ואקימר תדרכו את התובע מס' 2 (עמ' 76 ש' 19-20). אבו עקל העיד, כי היו תדרוכים מטעם כביש 6 וכי הוא אינו יודע כל כמה זמן היו תדרוכים (עמ' 54 ש' 27-28). הוא העיד, כי מבחינתו ומבחינת אמונים, מכביש 6 היו אחראים על תדרוך השומרים (עמ' 54 ש' 29-30). אבו עקל שלל טענה לפיה נתן הדרכה לשומרים או קבע מי יעבוד. לטענתו, מי שהחליט זה כביש שש (עמ' 57 ש' 4-5). קאופמן העיד, כי הדריך את התובע מס' 2 והסיירים הדריכו את ג'מאל לגבי המשימה. הוא הוסיף, כי כאשר הסיירים היו עוברים הם היו מרעננים לשומרים את המשימה (עמ' 92 ש' 28-32, עמ' 93 ש' 1). קאופמן העיד, כי לא יכול להיות שהסיירים שלו לא תדרכו את השומרים מידי פעם בעמדה בעל פה שכן הם תדרכו ודיווחו לו לבקרה (עמ' 93 ש' 9-14). הוא העיד, כי למיטב זכרונו הוא לא תדרך את ג'מאל אולם הסיירים תדרכו אותו ודיווחו לו על כך. לטענתו, אחד הסיירים עשה לג'מאל את התדריך הראשוני (עמ' 93 ש' 22-28).
55. התובע מס' 2 העיד, כי כאשר התחיל לעבוד הוא קיבל הדרכה מיוני (עמ' 20 ש' 19-20). בהמשך העיד, כי מחברת דרך ארץ לא תדרכו אותו וכי יוני נתן לו דף עם מספרי טלפון ואמר לו להתחיל לעבוד (עמ' 23 ש' 12-13). התובע מס' 2 נשאל לגבי הדרכה שקיבל מאבו עקל והשיב, כי אבו עקל אמר לו לשים לב אם קורה משהו ולהתקשר (עמ' 23 ש' 26-27).
56. התובע מס' 2 העיד, כי התפקיד שלו כשומר היה להודיע אם יש משהו חשוד (עמ' 32 ש' 29-30). כאמל העיד, כי כאשר שמר במקום נאמר לו, כי עליו להתקשר למספר כלשהו אם הוא רואה רכב זר (עמ' 44 ש' 30-31). מעדויות אלו עולה, כי התובע מס' 2 ואף כאמל ידעו היטב מה הם נדרשים לעשות במקרה של אירוע. לא הוכח בפניי, כי לג'מאל לא נמסרה הדרכה כאמור. יתרה מזאת, כפי שפורט לעיל, לא הוכח, כי ג'מאל נרצח במסגרת אירוע אשר קשור לעבודתו במקום. ההדרכה אשר הנתבעות אמורות היו לספק לג'מאל בנוגע לאופן ביצוע עבודתו לא נועדה בכדי למנוע אירוע פלילי מכוון שאינו קשור לביצוע העבודה, ואף לא יכולה הייתה למנוע אירוע פלילי מכוון כאמור .
57. קאופמן העיד, כי השומר במקום לא נדרש להיות אתלט או חייל קרבי שכן הוא לא נדרש לאחוז בנשק ומספיק שיהיה לו נייד ומכשיר קשר ופנס (עמ' 97 ש' 3-5). קאופמן העיד, כי הוא ביקש שהשומר יקבל מכשיר קשר/פלאפון ופנס. לטענתו, את עניין הנשק קובעת אמונים (עמ' 92 ש' 24-27). עוד העיד, כי דרך ארץ לא דרשה שהשומר יהיה חמוש (עמ' 95 ש' 30-31). במסגרת ההסכם עליו חתמו אמונים וקאופמן נקבע, כי על אמונים להציב שומר אשר יצויד נייד או מכשיר מירס וידווח על כל חשד למרכז הבקרה של כביש 6 (סעיף 9 להסכם).
58. לוי העיד, כי השומר קיבל ביגוד ופנס וכי היה לו מכשיר סלולרי וקשר עם הפיקוח (עמ' 74 ש' 17). לטענת לוי, מעולם לא פנו אליו מכביש 6 או אבו עקל ואמרו שיש בעיות בעמדה (עמ' 78 ש' 20-23). לוי העיד, כי לא פנו אליו בטענה שחסר ציוד בעמדה וכי גם התובע מס' 2 לא פנה אליו (עמ' 78 ש' 24-27). עוד העיד, כי אם היו מבקשים ממנו שינוי בעמדה מטעם כביש 6 הוא היה מבצע שינוי או מוסיף שומר או מוסיף שומר חמוש או אמצעי נוסף (עמ' 78 ש' 28-30).
59. קאופמן העיד, כי לא זכור לו שהשומרים אמרו לו שחסר להם דבר מה (עמ' 95 ש' 1-3). הוא טען, כי הם לא הקימו את עמדת השמירה ואינם יודעים מי הקים. לטענתו, כשהתחילו לעבוד שם לא הייתה עמדת שמירה (עמ' 91 ש' 20-25). קאופמן טען, כי היה לשומר או רכב או לאחר מכן עמדה וכי הוא לא היה בכביש ללא רכב או עמדה (עמ' 91 ש' 28-29). עוד העיד, כי הוא לא נשאל לגבי הצבת מבנה בעמדה וכי לא זכור לו שהם התנגדו לכך (עמ' 95 ש' 10-14).
60. אבו עקל טען, כי לא העלו בפניו טענה לפיה חסר לשומרים משהו (עמ' 49 ש' 16). הוא העיד, כי לשומרים היו פנסים (עמ' 57 ש' 14-15). לטענתו, לצורך השמירה היה לשומרים את כל מה שהם היו צריכים (עמ' 57 ש' 18-19). התובע מס' 2 העיד, כי הוא לא היה זקוק לנשק לצורך ביצוע השמירה (עמ' 25 ש' 9-10).
61. קאופמן אישר, כי מסעיף 9ג' להסכם עולה, כי במקרה של חשד לאירוע על השומר לדווח למרכז הבקרה של כביש 6 (עמ' 96 ש' 1-3). קאופמן העיד, כי השומר אמור להקשות על ניסיון גניבה מעצם נוכחותו במקום (עמ' 92 ש' 4-5). הוא העיד, כי בכדי לגנוב את הברזלים או הציוד שעליהם צריך להגיע עם מנוף ומדובר בהליך שייקח בערך שלוש שעות עד שניתן יהיה לגנוב את הפריט הראשון (עמ' 92 ש' 7-11). בהמשך טען, כי במבחן התוצאה השיטה הזו הוכיחה את עצמה (עמ' 92 ש' 14).
62. מהעדויות המפורטות לעיל עולה, כי השומר נדרש להיות במקום בכדי להבחין האם קורה משהו חשוד ובמקרה כאמור הוא אינו נדרש להתעמת עם מי שהגיע למקום ותחת זאת כל שהוא נדרש לעשות הוא ליצור קשר עם המוקד. נזכיר, כי מדובר בשמירה בכביש שש בקטע שטרם נפתח אז לקהל הרחב. לא היה במקום כסף או סחורה זמינה שאולי מזמינה גנבים או שודדים ושבשל כך היה על המעביד להיערך אחרת. אלא מדובר בשמירה על ציוד כבד ועמודים.
63. קאופמן העיד, כי האמצעים יקרי הערך שהיו במקום נשארו על השערים בעת שהכביש נפתח לתנועה וכי לא צריך שומר מאז שהכביש נפתח מאחר וכאשר יש תנועה בכביש לא ניתן להגיע עם מנוף ולהוריד את הציוד (עמ' 99 ש' 22-28). עדותו האמורה של קאופמן ועדותו לפיה לשם גניבת הפריט הראשון נדרש הליך שאמור לקחת כשלוש שעות תומכות בטענה, כי במקרה של ניסיון גניבה לא היה צורך שהשומר יעשה דבר כלשהו מעבר ליצירת קשר עם המוקד. עדויות אלו וכן תמונה של הציוד שהותקן במקום (נ/9) מלמדים, כי אין מדובר בפריטים אשר ניתן היה לגנוב במהירות כך שבכדי למנוע את הגניבה יהיה צורך להתעמת עם הגנבים. ברי, כי העובדה שכל מה שנדרש מהשומר במקרה של חשד לאירוע הינו יצירת קשר עם המוקד יש בה בכדי להשליך הן על ההדרכה הדרושה והן על הציוד אשר הוא היה זקוק לו לשם ביצוע עבודתו. לא מצאתי, כי מי מהנתבעות הרשל בכך שלא סיפקו ציוד כלשהו לתובעים וכי היה בציוד הנוסף כדי למנוע את האירוע. אציין, כי ספק בעיני שגם אם היה מסופק לשומר כלי נשק, דבר שהתרשמתי שכלל לא נדרש לאור אופי השמירה שהתבקש, היה בכך כדי למנוע את האירוע לאור הפתאומיות שלו ותיאור התרחשותו על ידי נציגת המשטרה.
64. מהעדויות עולה, כי השומרים קיבלו את ההדרכה המתאימה לעבודה אשר הם התבקשו לבצע. כמו כן, השומרים קיבלו את הציוד אשר היה דרוש להם לביצוע העבודה האמורה. יתרה מזאת, כאמור לעיל, לא הוכח, כי האירוע קשור לעבודה אשר בוצעה במקום. בנסיבות אלו, אף אם הייתה מתקבלת טענת התובעים לפיה לא ניתנו לג'מאל ההדרכה או הכלים הדרושים לביצוע עבודתו הרי שאין קשר סיבתי בין ההתרשלות האמורה לבין אירוע הרצח. על מעסיקתו של ג'מאל מוטל היה לספק לו את ההדרכה והכלים לביצוע עבודתו והיה עליה לפעול לשם מניעת סיכונים הכרוכים בביצוע העבודה אשר היה בידה לצפות. על המעסיקה לא מוטל היה לספק לג'מאל כלים והדרכה לשם מניעת הרצח שאינו קשור לעבודה באתר והיא לא אמורה הייתה לצפות או לפעול לשם מניעת הרצח אשר נגרם על ידי גורם זר ללא קשר לעבודה. במעשיו של אותו גורם זר שירה בג'מאל ו/או בבן דודו והרג אותם, נותק הקשר הסיבתי בין עוולות לכאורה של מי מהנתבעות שכלל לא הוכחו לבין התוצאה הטראגית. מחזיק ו/או הבעלים של מקרקעין בהם מתבצעת עבודה חב חובת זהירות כלפי העובדים במקום אף שאינם עובדיו. עם זאת, חובה זו אינה חלה במקרה בו הנזק נגרם ללא קשר לביצוע העבודה באתר ו/או ללא קשר למקרקעין.
65. בין היתר טענו התובעים, כי הנתבעות התרשלו שעה שלא סיפקו לג'מאל תאורה במקום בו עבד. כאמל העיד, כי במקום לא היה חשמל. נטען בפניו, כי יש במקום צלחת לווין וכאשר הוא נשאל האם הייתה טלוויזיה בסככה השיב, כי לא נראה לו וכי הוא אינו זוכר (עמ' 42 ש' 1-8). בהמשך העיד, כי לפעמים הוא היה הולך לבקר את ג'מאל בעבודה וכי זה היה מקום מפגש והרבה היו מגיעים לשם. הוא טען, כי הוא לא יודע אם היו רואים שם טלוויזיה ושומעים מוסיקה וכי הוא לא זוכר (עמ' 42 ש' 20-28).
66. קאופמן העיד, כי הוא אינו יודע מתי התקינו תאורה בעמדת השמירה ואינו יודע האם הותקנה תאורה (עמ' 91 ש' 5-8). הוא העיד, כי בתנאי השטח היה ניתן לזהות כל מי שמתקרב מרחוק (עמ' 91 ש' 11-12). אבו עקל העיד, כי בדרך כלל שומר במקומות כאלה מקבל פנס והוסיף, כי בזמן האחרון הייתה במקום תאורה (עמ' 49 ש' 17-19). בהמשך העיד, כי הייתה במקום תאורה. לטענתו, הוא היה שם וראה (עמ' 56 ש' 10-13). לוי העיד, כי הייתה תאורה במקום. הוא הוסיף, כי הוא לא היה במקום אולם שמע עדויות לפיהן הייתה תאורה. נטען בפניו, כי יוני טען בתצהירו שלא הייתה תאורה וכי מדי פעם דלק האור של שער האגרה והוא השיב, כי מלבד התאורה היה לשומר גם פנס (עמ' 75 ש' 15-20).
67. לא הוכחה הטענה לפיה לא היו במקום תאורה וחשמל. מנ/7 עולה, כי במקום הייתה צלחת לווין. הדבר אינו עולה בקנה אחד עם הטענה לפיה לא היה חשמל. כמו כן, טענתו של כאמל לפיה אינו זוכר האם היו במקום טלוויזיה ומוסיקה אינה עולה בקנה אחד עם טענתו לפיה לא היה במקום חשמל. אוסיף ואומר, כי אף אם תתקבל הטענה לפיה לא היה במקום חשמל אין בכך בכדי ללמד, כי הייתה התרשלות של הנתבעות ובוודאי שאין בכך בכדי ללמד על קיומו של קשר סיבתי לרצח. אציין, כי השאלה האם תאורה במקום הייתה מסייעת למניעת הרצח אינה רלוונטית שעה שהרצח אינו קשור לעבודתו של ג'מאל במקום. בנוסף, סביר יותר בעיני, כי אף קיום תאורה במקום לא היה מונע את הרצח, ככל שגמלה בראשם של אותם רוצחים המחשבה לרצוח את מוחמד בן דודו של ג'מאל ו/או את ג'מאל.
68. לוי העיד, כי שבועיים לאחר האירוע התובע מס' 2 חזר לעבוד במקום ולא דרש תנאים מיוחדים. לטענתו, התובע מס' 2 חזר לעבוד באותם תנאים (עמ' 79 ש' 1-2). התובע מס' 2 העיד, כי שבועיים-שלושה לאחר הרצח הוא חזר לעבוד במקום עד שפתחו את הכביש (עמ' 16 ש' 16-18). העובדה שהתובע מס' 2 חזר לעבוד במקום באותו אופן בו עבד טרם הרצח תומכת בטענה לפיה הרצח לא אירע בשל התרשלות הנתבעות אשר לא סיפקו לשומרים את הציוד הדרוש לביצוע עבודתם. לא סביר, כי התובע מס' 2 ישוב לבצע את אותה עבודה כשהוא סבור שאורבת לו סכנה.
69. לוי וקאופמן נשאלו בעדותם בנוגע לסיירים שעבדו במקום. בין היתר נשאלו בנוגע להכשרתם של הסיירים, האם הם נושאים נשק, כל כמה זמן הגיעו לשומר, מה היה המרחק בינם לבין השומר והאם היה קשר ישיר בין השומר לסייר. מצאתי, כי שאלות אלו אינן רלוונטיות לענייננו ואין בהן בכדי ללמד על התרשלות של הנתבעות, או מי מהן, אשר בגינה אירע האירוע בו עסקינן. ככל שמדובר היה באירוע שאירע בנוגע לעבודתו של ג'מאל ניתן היה אולי לטעון, כי האירוע יכול היה להימנע ככל שהיו נהלי עבודה אחרים וביניהם ביקורים תכופים יותר של הסיירים אצל השומר, קשר ישיר בין השומר לסיירים וכדומה. אולם, אין זה המקרה בו עסקינן.
70. רבות דובר בפסיקה על חובתו של מעסיק לנקוט באמצעי זהירות סבירים במטרה להגן על עובדיו מפני סיכונים. בהיותה מעסיקתו של ג'מאל, אמונים חבה כלפיו חובת זהירות מושגית לשמור על ביטחונו ושלמות גופו במהלך העבודה. במסגרת חובתה האמורה היה עליה, בין היתר, לספק לעובדיה כלי עבודה תקינים ומתאימים, להנחיל לעובדיה שיטת עבודה בטוחה, להדריכם ולנקוט בצעדים סבירים בכדי למנוע מעובדיה סיכונים מיותרים, אשר היה בידה לצפות מראש בהתאם לאופי וטיב העבודה. כאמור, גם בעל המקרקעין ו/או האתר בו התבצעה העבודה חלה חובת זהירות כלפי העובדים במקום. אף חובת הזהירות האמורה הינה בנוגע לאירועים הקשורים לעבודה ונובעים ממנה.
71. לא שוכנעתי, כי אמונים או מי מהנתבעות האחרות התרשלה וכי הרצח אירע בעקבות ההתרשלות האמורה. כאמור, לא די בעובדה שהרצח אירע בעת העבודה או בעובדה שהוא אירע באתר בו בוצעו עבודות על ידי דרך ארץ בכדי ללמד, כי מוטל היה על הנתבעות לפעול לשם מניעת הרצח או כי הרצח אירע בעקבות התרשלותן וכי הן יכלו לפעול אחרת על מנת למנוע את הרצח האמור. התובעים לא הוכיחו, כי קיים קשר בין הרצח לבין עבודתו של ג'מאל במקום ויותר סביר בעיני, כי מקום העבודה שימש זירה בלבד. לעניין זה אחזור ואציין, כי התובעים נמנעו מלזמן עדים רלוונטיים למרות שהיה בידם לשפוך אור על אופן התרחשות האירועים והכוונה לאותם חברים שהיו עם ג' מאל בעת הרצח. כמו כן, התובעים לא הוכיחו התרשלות מצד מי מהנתבעות או קיומו של קשר סיבתי בין ההתרשלות הנטענת לבין הרצח. בנוסף, גם לא הוכח, כי היה בידי הנתבעות לצפות את אירוע הרצח ולהיערך אחרת כדי למנוע אותו. מצאתי, כי אותם אנשים רעולי פנים שביצעו את הרצח שהתרשמתי, כי יותר סביר בעיני שהיה מכוון כנגד ג'מאל ו/או בן דודו, ניתקו כל קשר סיבתי בין מעשי הנתבעות לתוצאה. בנוסף, התרשמתי, כי המעביד או מי מהנתבעות לא חשף את ג'מאל לסכנה ולא דרש ממנו לעבוד בעבודה מסוכנת.
72. לאור כל המפורט לעיל, התביעה נדחית. אני מחייבת את התובעים ביחד ולחוד בהוצאות כל אחת מהנתבעות בסך 10,000 ₪ (סכום כולל של 30,000 ₪). הסכום האמור ישולם בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא לצדדים.

ניתן היום, י"ג סיוון תשע"ה, 31 מאי 2015, בהעדר הצדדים.