1. עסקינן בתביעה לפיצויי נזקי גוף עפ"י חוק לפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד").

2. התובע, יליד 6.6.1952, נפגע בתאונת דרכים ביום 22.8.05 (להלן: "התאונה"), עת נהג ברכב מסוג שברולט בעל מספר רישוי 11-458-18, שהיה מבוטח ביום התאונה בתעודת ביטוח חובה אצל הנתבעת.

אין מחלוקת בשאלת החבות.

3. בתצהיר עדותו הראשית ת/1 טען התובע כי כתוצאה מהתאונה נחבל באזור הראש, הפנים, השיניים, הצוואר, גב עליון ועוד, כמפורט בסעיף 10 לת/1.

עוד טען התובע בתצהיר עדותו הראשית כי במהלך הזמן שמאז התאונה מצבו הנפשי החמיר, באופן שסובל מפחדים, הפרעות שינה ונקלע לדכאון קשה. עקב כך קיבל תרופות מנוירולוג (סעיף 15 לת/1).

4. לבדיקתו של התובע מיניתי שני מומחים רפואיים כדלקמן:

א. מומחה פה ולסת – ד"ר שלמה ברק.

ב. מומחה בתחום הפסיכיאטריה – פרופ' אבנר אליצור.

חוות דעתו של ד"ר שלמה ברק – מומחה פה ולסת

5. בחוות דעתו מיום 17.6.11, קבע ד"ר ברק כי בתאונה לא נפגעו שיניים אצל התובע.

6. אודות טיפולי שיניים שביצע התובע לאחר התאונה, כמפורט במסמכים הרפואיים אותם אף הזכיר המומחה בחוות דעתו ושצורפו כנספח 9 לת/1, ציין המומחה כי אינם קשורים לתאונה בכל צורה שהיא אלא נובעים ממצב הפה והחניכיים של התובע באופן כללי.

7. ד"ר ברק לא הוזמן לחקירה ע"י התובע, וחוות דעתו לא נסתרה.

8. בנסיבות אלה אני מאמץ את דעותיו של ד"ר ברק וקובע שכתוצאה מהתאונה לא נחבל התובע בשינייו. לכן כל הוצאה נטענת בנדון ע"י התובע דינה להידחות בהעדר קשר סיבתי לתאונה.

חוות דעתו של פרופ' אבנר אליצור – מומחה בתחום הפסיכיאטריה

9. חוות דעתו של פרופ' אליצור מיום 2.8.11 הוגשה וסומנה במ/1.

10. בחוות דעתו גם הסתמך המומחה על חוו"ד נוירופסיכולוגית של ד"ר אורלי קמפף-שרף מיום 7.7.11, אליה הפנה את התובע לשם קבלת חוו"ד נוירופסיכולוגית, ככלי עזר נוסף לגיבוש חוות דעתו.

בחוות דעתה קבעה ד"ר שרף כדלקמן:

א. ממבחני SVT שערכה לתובע מתקבלת תמונה של יכולת קוגנטיבית ואינטלקטואלית בטווח הממוצע הנמוך, שאינו שונה מהמצופה לבני גילו. היכולת הלימודים והקוגנטיבית ללא הנמכה ממצבו הקודם.

ב. לאחר טיפולים שקיבל התובע אין עדות לדכאון או לפסיכוזה ואין עדות לתסמונת פוסט-טראומטית אצל התובע.

ג. התמונה הקלינית של התובע מתאימה להפרעת אישיות בארגון נמוך עם קווים נרציסטיים, הערכה עצמית נמוכה וקושי בויסות רגשי.

11. בחוות דעתו, לאחר שבחן את תולדות משפחתו של התובע, עברו האישי והמקצועי, חיי המשפחה שלו ומחלות העבר, חילק פרופ' אליצור את מצבו הנפשי של התובע לשתי תקופות:

האחת – בעבר, עובר לתאונה.

השניה – בעקבות התאונה.

12. באשר למצבו הנפשי של התובע בעבר, ציין פרופ' אליצור בחוות דעתו כדלקמן:

א. לאור הבדיקה הקלינית והממצאים במבחנים נוירופסיכולוגיים התברר כי התובע סובל מהפרעות אישיות ברמת ארגון נמוכה עם קווים נרציסטיים, חוסר בטחון והערכה עצמית וקשיים בשליטה בדחפים.

ב. רמת המשכל והכישורים הקוגנטיביים של התובע הם ברמה ממוצעת נמוכה.

ג. מצבו הנפשי הנ"ל של התובע מתאים לנכות נפשית של 10% לצמיתות לפי סעיף 34ב לחוק הביטוח לאומי, עובר לתאונה וללא קשר לתאונה.

13. באשר למצבו הנפשי של התובע בעקבות התאונה דנן מציין פרופ' אליצור בחוות דעתו (במ/1) כדלקמן:

א. בתאונה עיקר הפגיעה היתה בפנים ובחזה. התובע לא איבד את הכרתו, התאושש והתארגן לפינוי לביה"ח. בדיקותיו הנוירולוגיות היו תקינות. בדיקות נוירופסיכולוגיות שבוצעו בו מצביעות על כך שלא נגרמה לתובע פגיעה קוגנטיבית מוחית.

כל זה שולל אבחנה של תסמונת שלאחר זעזוע מוח.

ב. במהלך התאונה לא דווח על תגובת חרדה טראומטית, אם כי לאחר התאונה התפתחו סימנים של שיחזור הטראומה שבאו לידי ביטוי במצבי רוח מתחלפים של חרדה ודכאון, נדודי שינה ויתכן גם חלומות סיוט וירידה בתפקוד ובקשרים חברתיים.

למרות זאת, לא היו הפרעות של הימנעות מנהיגה. היינו – התובע המשיך לנהוג ברכב.

במהלך השנים 2006/7 התובע קיבל טיפול פסיכולוגי ותרופתי במרפאה לבריאות הנפש. מהבדיקה והמבחן הנוירופסיכולוגי עולה התרשמות כי התובע התאושש, חזר לתפקוד שאפיין אותו בעבר ללא שרידים מהתגובה הטראומטית.

ג. האבחנה היא של החמרה זמנית בת שנתיים כתוצאה מהתאונה, בשיעור של 10% לפי סעיף 34ב לתקנות הביטוח הלאומי, עם אבחנה של תסמונת פוסטראומטית חלקית עם קשיי הסתגלות.

לאחר שנתיים של החמרה כאמור התגובה היא סובייקטיבית קלה ורמת הנכות הצמיתה כתוצאה מהתאונה היא 0% לפי סעיף 34א לתקנות הביטוח הלאומי.

14. התובע הזמין את פרופ' אליצור לחקירה, ובא כוחו חקר את המומחה חקירה נגדית ארוכה, שתמציתה כדלקמן:

א. הוא נעזר בחוו"ד נוירופסיכולוגית עקב חבלת הראש שנחבל התובע בתאונה (עמ' 16 לפרו' ש' 23-25; עמ' 17 לפרו' ש' 1).

ב. במקרה דנן התובע לא איבד את ההכרה ולא היו בו סימנים של טראומה. הוא אפילו לא רצה להישאר בביה"ח (עמ' 19 לפרו' ש' 9-12).

ג. לתובע בעברו היו קשיים בלמידה ובחיי הנישואין, והוא גם סובל מהפרעות אישיות (עמ' 20 לפרו' ש' 21-32).

ד. לצורך חוות דעתו הוא ישב לפחות שעה עם התובע. אם התובע טוען אחרת אז כנראה שזה נובע מתפיסה סובייקטיבית לא מדויקת של הזמן אצל התובע במהלך הבדיקה (עמ' 21 לפרו' ש' 29-32).

ה. לתובע ציפיות מאד משמעותיות מהתיק הנדון. עקב כך הוא עושה שינויים של תפיסת העולם שלו עפ"י התפיסות הסובייקטיביות שלו (עמ' 22 לפרו' ש' 1-2).

ו. לתובע, אין ולא היו, מצבים פסיכוטיים (עמ' 25 לפרו' ש' 3-4).

ז. כשעומת המומחה עם האפשרות שהתובע מקבל תרופה מסוג זיפרקסה, ציין כי יתכן ומקבל זאת עקב הפרעת האישיות הגבולית שלו וכדי להרגיע מצבים של אי שקט. בכל מקרה, אם זו הסיבה שנתנו לתובע זיפרקסה אז מדובר בטעות (עמ' 25 לפרו' ש' 6-9; עמ' 27 לפרו' ש' 12-14).

ח. הטיפול באי.אמ.די.אר שמקבל התובע בביה"ח מאיר במחלקה הפסיכיאטרית הוא טיפול התנהגותי, שנעשה ע"י עו"ס (עמ' 26 לפרו' ש' 16-20).

ט. הוא סבור כי התובע לא עבר פוסטראומה בתאונה, שכן הסימפטומים הפסיכיאטריים אצלו הופיעו הרבה זמן אחרי התאונה, כמעט חצי שנה אחרי התאונה, וכל הסימפטומים הם סובייקטיביים (עמ' 27 לפרו' ש' 18-21).

הוא לא השתכנע שלתובע היו סיוטים של ממש ו/או כי התעורר בלילה בהתקפים פוסט-טראומטיים טיפוסיים. גם כשהוא תיאר בעת בדיקתו את התאונה הוא לא הגיב בטראומה ולא שיחזר את הטראומה. הוא גם לא נמנע מנהיגה לאחר התאונה. את עבודתו הוא הפסיק אף טרם התאונה, כך שלא ניתן לומר שהתובע חווה פוסט-טראומה (עמ' 27 לפרו' ש' 19-27).

י. יחד עם זאת, המומחה סבור כי יתכן והיתה לו החמרה במצבו הנפשי עובר לתאונה, בשיעור של 10% למשך שנתיים, והוא מוכן להניח לטובתו של התובע שיתכן וההחמרה חלה שנה אחת נוספת. סה"כ 3 שנים (עמ' 27 לפרו' ש' 27-31).

יא. גם ממסמכי מל"ל, נכות כללית, שהציגו למומחה במהלך החקירה הנגדית, הוא לא התרשם כי יש קשר בין הנכות הנפשית שנקבעה שם לבין התאונה. הנכות הנפשית שנקבעה שם נקבעה רק בשנת 2010, בעוד אשר ב- 2008 אין בכלל דיווח פסיכיאטרי, כאשר התאונה ארעה בשנת 2005 (עמ' 30 לפרו').

יב. לשאלה האם יתכן שהתובע חווה פחד משמעותי עד כדי סכנה לחייו מהתאונה, השיב בשלילה. ציין המומחה כי אפילו בעת הראיון עם התובע, אמר לו התובע שהוא נבהל בעיקר מהעשן, אבל אח"כ הוא יצא בהכרה מלאה וביקש מהאנשים מסביב לדאוג שלא יגנבו לו את המחשב ואת הדולרים. הוא היה בהכרה צלולה וגם דאג לכל דבר. זה לא תיאור של פחד (עמ' 31 לפרו' ש' 6-9).

מקובל שפוסט-טראומה מתפתחת מיד אחרי התאונה ולא כחצי שנה לאחר התאונה, כפי שהיה אצל התובע (עמ' 31 לפרו' ש' 10-12).

את התלונות של התובע מיום 11.12.05 לסחרחורות מחנק וכד' הוא מייחס לסימנים אקוטיים לחוויה שעבר, אך אלו אינם סימנים מובהקים של פוסט-טראומה. הוא לא התעלם מהם ולכן הוא גם קבע החמרה במצבו כמפורט בחווה"ד (עמ' 31 לפרו' ש' סעיפים 14-19).

15. בחקירתו הנגדית לב"כ הנתבעת, ציין המומחה כי הוא עומד על חוות דעתו שבעקבות התאונה לא נותרה לתובע נכות צמיתה אלא רק החמרה זמנית בשיעור של 10%. גם ההחמרה הזמנית היא במצבו הנפשי באופן כללי, אך לא טיפוסית לתסמונת פוסט-טראומטית.

בחוות דעתו הוא קבע החמרה של שנתיים, אך הוא מוכן לשקול שנה אחת נוספת זמנית בהחמרה (עמ' 34 לפרו' ש' 8-14).

16. יצוין כי התובע הגיש במהלך התנהלות התיק שתי בקשות לפסילת המומחה אליצור, אותן דחיתי בהחלטות מנומקות, ובקשות רשות ערעור שהגיש בנדון נדחו.

17. במסגרת בקשת הפסילה האחרונה אף עתר התובע למינוי אורטופד ורופא בתחום הפנימאי, אך דחיתי בקשתו זו בהחלטה מפורטת (במסגרת ההחלטה הדוחה את הבקשה לפסילת המומחה אליצור) מיום 9.12.12.

18. נאמר לא אחת בפסיקה אודות עד מומחה מטעם ביהמ"ש, ובכלל זה מומחה רפואי, כדלקמן:

א.         מומחה מטעם ביהמ"ש כמוהו ככל עד, ולביהמ"ש מסור שיקול הדעת האם להסתמך על חוות דעתו, או לדחותה, כולה או חלקה.

ב.         ההכרעה הסופית בכל המחלוקות הקיימות בין הצדדים, לרבות במחלוקות הרפואיות, מסורה לידי ביהמ"ש, גם כאשר משמעות הדבר סטיה ממסקנותיו של המומחה מטעם ביהמ"ש.

ג.          יחד עם זאת, ככלל ובהעדר טעות בולטת בחוו"ד המומחה שמונה ע"י ביהמ"ש, ובהעדר נימוקים כבדי משקל, הנטיה היא שלא לסטות מחוות דעתו של המומחה האמור.

ראה לעניין זה: 

ע"א 7617/07, יומה נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגר נבו).

ע"א 2160/90, רז נ' לאף פד"י מז(5), 170.

ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי על שם חיים שיבא, פד"י נו(2), 936, 949.

19. במקרה הנדון ראיתי לנכון לאמץ את חוות דעתו של פרופ' אליצור, שכן לא מצאתי בה טעות בולטת המצדיקה סטיה ממנה.

יצוין כי פרופ' אליצור נחקר חקירה נגדית ארוכה על חוות דעתו, השיב על כל שאלה בישירות וללא התחמקות, ונשאר נאמן לקביעותיו בחוות דעתו בדבר אי היוותרות נכות צמיתה לתובע בתחום הפסיכיאטרי בעקבות התאונה.

זאת ועוד – פרופ' אליצור נעזר לצורך חוות דעתו בחוו"ד נוירופסיכולוגית של ד"ר שרף, שממצאיה אומצו ע"י פרופ' אליצור ואף חוזקו ע"י ממצאיו.

יצוין כי פרופ' אליצור, בהגינות, אף ציין כי יש מקום לשקול בחיוב הארכת הנכות הזמנית של התובע משנתיים (כפי שקבע בחוות דעתו) ל- 3 שנים, וראיתי לנכון לאמץ גם קביעה זו.

20. לאור כל האמור לעיל, אני קובע כי כתוצאה מהתאונה נגרמה לתובע נכות זמנית בתחום הפסיכיאטרי בשיעור של 10% למשך 3 שנים, ולאחר מכן לא נותרה לו נכותו הצמיתה בשיעור של 0%.

נזקי התובע

כאב וסבל

21. בתצהיר עדותו הראשית ת/1 טוען התובע לפיצוי בראש נזק זה בשיעור של 16,000 ₪ (סעיף 51). בסיכומיו טוען התובע לכאב וסבל בשיעור של 94,973 ₪ נכון לחודש 02/13 (סעיף 18 לסיכומים) (???).

הנתבעת בסיכומיה טוענת לכאב וסבל בשיעור של 3,000 ₪.

22. היות ולתובע נקבעה נכות פסיכיאטרית זמנית למשך 3 שנים, סבורני כי פיצוי בראש נזק של "כאב וסבל" בשיעור של 15,000 ₪, נכון ליום מתן פסה"ד, יהווה פיצוי הולם.

הפסד שכר לעבר

23. בתצהיר עדותו הראשית, שניתן ביום 14.3.12, טען התובע להפסד שכר לעבר בשיעור של 21,000 ₪, נכון ליום התאונה.

נשאל התובע בחקירתו הנגדית הכיצד הגיע לסכום זה, והשיב שאיננו זוכר את בסיס החישוב (עמ' 13 לפרו' ש' 14-15).

לעומת זאת, בסיכומיו שהוגשו ביום 17.2.13, טען התובע להפסד שכר לעבר בסכום של 666,748 ₪ נכון ליום הגשת התביעה (סעיף 21 לסיכומים).

והדברים תמוהים!!!

24. יצוין כי עפ"י החומר הרפואי שהוגש לי ע"י הנתבעת, התובע היה באי כושר מוחלט עובר לתאונה ולאחריה, כמפורט להלן:

א. עפ"י המסמכים הרפואיים נ/3 היה התובע באי כושר עקב כאבים בברך ימין, לפחות מחודש מרץ 2005 (כ- 5 חודשים עובר לתאונה), ועד לאחר ניתוח שביצע התובע בברך ימין בתאריך 25.6.06.

ב. אי כשירותו של התובע לעבודה בגין הבעיה בברך ימין, שכאמור אינה קשורה לתאונה, אף גובתה באישור רופא תעסוקה, כפי שנרשם במסמכי נ/3.

ג. לא זו אף זו – במסמכי נ/3 ישנם מסמכים רפואיים המלמדים על אי כושר עבודה של התובע כמעט עד סוף שנת 2006, בגין הבעיה בברך ימין.

25. גם עובר לחודש מרץ 2005, מועד בו התחילה תקופת אי הכושר בגין הבעיה בברך ימין, ישנם מסמכים רפואיים המלמדים על בקע מפשעתי שנגרם לתובע בחודש מרץ 2004, שכתוצאה ממנו נקבעו לתובע תקופות אי כושר ארוכות, שהחלו עפ"י המסמכים הרפואיים נ/2, מחודש 03/04 עד סוף חודש ספטמבר 2004.

26. גם עברו התעסוקתי של התובע כעולה מדו"ח רציפות בעבודה של המועסק בביטוח לאומי (נ/1), מלמד כי התובע לאורך השנים לא עבד בצורה סדירה ורציפה, וברוב המקומות שעבד השתכר שכר די נמוך.

27. בנסיבות אלו יש לקבוע כי התובע לא הוכיח אובדן שכר כתוצאה מהתאונה, שכן בכל מקרה היה באי כושר בגין בעיות רפואיות אחרות.

התובע גם לא צירף לתצהירו ת/1 תעודות אי כושר בעקבות התאונה.

תעודות אי הכושר שצירף התובע לתצהירו דווקא נגעו לבעיית ברך ימין ממנה סבל, שלא קשורה לתאונה.

28. עומת התובע עם כל אלה בחקירתו הנגדית וציין כדלקמן:

א. הוא מאשר כי בעקבות הבקע המפשעתי שהתגלה אצלו בחודש מרץ 2004, הוא היה בטיפולים ובחופשת מחלה. אבל, לדבריו: "זה לא אומר שבמקביל לא ניסיתי לחזור לעבודה שלי" (עמ' 6 לפרו' ש' 11-14).

ב. באשר לבעיה בברך ימין, בגינה היה התובע בתקופת אי כושר ארוכה, אישר זאת התובע אך ציין: "עם כל האי כושר שהיה לי, במקביל ניסיתי לחפש עבודה וניסיתי לחזור למה שאני רוצה..." (עמ' 7 לפרו' ש' 6-11; וכן ראה עמ' 6 לפרו' ש' 15-33).

29. במילים אחרות, מאשר התובע את תקופות אי הכושר שנגרמו לו זמן רב לפני התאונה וזמן רב לאחריה, ללא קשר לתאונה.

30. יחד עם זאת, התובע הוסיף וציין בחקירתו הנגדית שמיום התאונה ועד מועד עדותו בתאריך 6.5.12 הוא לא עובד, למרות נסיונות שעשה (עמ' 11 לפרו' ש' 19-24 וש' 31).

כשהפנתה אותו ב"כ הנתבעת לרישום רפואי אצל קרדיולוג, מסמך מיום 29.7.08, שהינו חלק ממסמכי נ/6, שם צוין כי הרופא הציע לתובע לבצע מיפוי לב אבל התובע השיב לו שהוא לא יכול עקב אילוצי מקום העבודה, ומכאן עולה כי התובע כן עבד במהלך השנים שלאחר התאונה, השיב: "זכור לי שאמרתי לו את זה. פחדתי מהצינתור ולכן אמרתי את זה לרופא, וגם באמת רציתי באותה תקופה לחזור לעבוד... לא אמרתי לו את האמת" (עמ' 12 לפרו' ש' 1-3).

תשובתו זו של התובע פגמה במהימנותו בכל הקשור לטענתו בדבר אי עבודתו במהלך השנים שמאז התאונה.

31. בנסיבות אלה סבורני כי התובע לא הצליח להוכיח אי כושר עבודה כתוצאה מהתאונה. יותר שוכנעתי כי תקופת אי הכושר בה שהה עובר לתאונה ולאחריה עד לתחילת שנת 2007, קשורות לטעמים רפואיים אחרים כמפורט לעיל.

שוכנעתי גם לקבוע כי הנכות הנפשית הזמנית בשיעור 10% שנתן לו המומחה אליצור לתקופה של שנתיים עד שלוש, לא השפיעה על כושר תעסוקתו, ובכל אופן לא הוכח לי הדבר.

חיזוק מסוים לכך אני רואה גם בעובדה, כי על אף שהתובע קיבל במהלך השנים שלאחר התאונה תרופות פסיכיאטריות, הוא לא הקפיד על רכישתן (ראה נ/13, מסמך רפואי מיום 8.4.08 של ד"ר עבד תאיה, רופא המשפחה של התובע (עדותו של התובע עמ' 10 לפרו' ש' 3). נשאל התובע בחקירתו הנגדית מדוע לא רכש את התרופות הפסיכיאטריות השיב: "נמנעתי מלצאת מהבית כי היה לי קשה לראות אנשים והסתגרתי. לכן שלחתי שיוציאו בשבילי תרופות ושיביאו לי את הבדיקות לפסיכיאטר... לגבי שאלתך שלא קניתי תרופות, מצבי הכלכלי היה כזה שהייתי מת מרעב או ממחלה. לכן העדפתי לקנות אוכל" (עמ' 10 לפרו' ש' 4-10).

התקשיתי להאמין לתובע בנקודה זו.

התובע נסע במהלך השנים שלאחר התאונה כ- 3 פעמים לחו"ל, ומי שמרשה לעצמו לנסוע 3 פעמים לחו"ל יכול לרכוש לעצמו גם תרופות פסיכיאטריות.

נשאל על כך התובע וניסה לתרץ כי את הנסיעות לחו"ל מימנה בת זוגתו על מנת להוציאו מהמשבר הנפשי בו היה שרוי. דא עקא שהתובע לא טרח להביא את בת זוגתו לעדות, על אף שהם עדיין ביחסי ידידות. לטענתו הוא לא ידע שהוא צריך לעשות זאת (עמ' 12 לפרו' ש' 16-21).

בנדון יש להפעיל את הכלל שבפסיקה הקובע לאמור כי צד שנמנע מלהביא עד רלבנטי בהעדר הסבר אמין וסביר, מעורר מדרך הטבע את החשד שיש דברים בגו וכי נמנע מהבאתו לעדות כי הוא חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד. לשון אחרת, מחדל זה פועל לחובתו, ויש בו בכדי לתמוך בגירסת הצד היריב. על כן, ביהמ"ש רשאי להסיק מאי הזמנת עד רלבנטי כאמור, מסקנות מחמירות וקיצוניות נגד מי שנמנע מהבאת העד.

לעניין זה ראה: יעקב קדמי, על הראיות, חלק שלישי, עמ' 1649.

32. על כן איני פוסק לתובע פיצוי בגין ראש הנזק של "אובדן שכר לעבר" בהעדר הוכחה לתקופות אי כושר הקשורות סיבתית לתאונה.

הפסד שכר לעתיד והפסדי פנסיה

33. משלא נקבעה לתובעת נכות צמיתה, אין מקום לפסוק לתובע פיצוי בראשי נזק אלה.

הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לעבר

34. בתצהירו טוען התובע להוצאות רפואיות והוצאות נסיעה בסכום של 4,400 ₪ בערכי יום התאונה (סעיף 40 לת/1).

35. הקבלות שצירף התובע לתצהירו נוגעות לטיפולי השיניים שהוא ביצע, שכאמור אינם קשורים סיבתית לתאונה.

36. מעבר לכך, אין קבלות אחרות על הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לעבר.

אמנם התובע ציין כי היו לו גם הוצאות על תרופות ויש לו קבלות על כך בבית (עמ' 13 לפרו' ש' 13), אך הוא לא טרח לצרף קבלות אלה לתצהירו.

37. יחד עם זאת מצאתי לנכון לפסוק לו פיצוי גלובלי בנדון בשיעור של 3,000 ₪ נכון ליום מתן פסה"ד.

עזרת צד ג' לעבר

38. בתצהיר עדותו הראשית ת/1 טען התובע להוצאות עזרת צד ג' לעבר בשיעור של 90,000 ₪ בערכי יום הגשת התביעה. בלשונו: "לאחר התאונה הייתי זקוק לעזרה רבה של בת זוגתי בפרט, לביצוע פעולות פשוטות. העזרה של בת זוגתי היתה רבה, והיא כללה עזרה ברחצה, אכילה ואפילו שריכת שרוכים. גם כיום אני זקוק לעזרה רבה של בת זוגתי ומדי יום היא מסייעת לי להתלבש" (סעיפים 41-42 לת/1).

39. המעט שהיה מצופה מהנתבע על מנת להוכיח טענותיו אלה, היה להביא את בת זוגתו לעדות, אולם כאמור הוא לא עשה כן ללא הסבר סביר, הגם שבת זוגתו עדיין מתגוררת עמו, לאחר שעזבה לפרק זמן מסוים (עמ' 13 לפרו' ש' 21-26).

אי הבאתה של בת הזוג פועלת לחובת גרסתו של התובע בנדון, מכח החזקה המשפטית המפורטת בסעיף 31 לעיל.

40. מעבר לכך גם סבורני שתיאורו של התובע את הזדקקותו לעזרת צד ג' לאחר פציעתו היתה מוגזמת (ראה עדותו עמ' 13 לפרו' ש' 14-20), שכן פציעתו הפיזית לא היתה חמורה, וכאמור גם פגיעתו הנפשית כתוצאה מהתאונה היתה קלה, זמנית וחולפת.

41. בנסיבות אלה לא ראיתי לנכון לפסוק לתובע פיצוי בראש נזק זה, בהעדר הוכחה.

סוף דבר

42. לאור כל האמור לעיל, התובע זכאי לפיצוי בסכום של 18,000 ₪ (ראה סעיפים 22+37 לעיל), נכון ליום מתן פסה"ד, בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% בצירוף מע"מ והחזר אגרה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום הוצאתה ועד ליום התשלום המלא בפועל (להלן: "סכום פסה"ד").

43. מסכום פסה"ד יש לנכות את הסכומים הבאים:

א. עלות חוות דעתו של ד"ר שלמה ברק, מומחה בתחום הפה והלסת, בו נשאה הנתבעת (ראה נ/17), כבקשת הנתבעת בסיכומיה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום התשלום ועד ליום מתן פסה"ד.

ב. סכום ההוצאות שהשתתי על התובע בהחלטתי מיום 9.12.12, בשיעור של 1,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום מתן ההחלטה ועד ליום מתן פסה"ד. ציינתי באותה החלטה כי סכום ההוצאות האמורות יקוזזו מסכום הפיצוי בסוף ההליך, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום מתן החלטתי ועד ליום התשלום המלא בפועל, וכעת הוא הזמן לניכוי ההוצאות, כפי שטענה בצדק הנתבעת בסיכומיה.

44. סכום פסה"ד, לאחר הניכויים דלעיל, ישולם ע"י הנתבעת לתובע, באמצעות בא כוחו, תוך 30 ימים מיום מתן פסה"ד, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום מתן פסה"ד ועד ליום התשלום המלא בפועל.

45. המזכירות תעביר פס"ד זה לב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ"ח אייר תשע"ג, 08 מאי 2013, בהעדר הצדדים.