השופט י. גריל (ס. נשיא, אב"ד) והשופטת ב. טאובר:

א. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחדרה (כב' השופט ח. שרעבי), מיום 8.3.13, בתיק אזרחי 32961-07-10, לפיו חוייבה המשיבה לפצות את המערער בסך של 18,000 ₪, בניכוי עלות חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט בתחום פה ולסת (בסך 3,000 ₪) ובניכוי ההוצאות (1,500 ₪) שהושתו על המערער על ידי בית משפט קמא בענין הבקשה השניה שהגיש המערער לפסילת חוות דעתו של המומחה הרפואי בתחום הנפשי פרופ' א. אליצור.

ב. הנסיבות הצריכות לענין הינן בתמצית אלה:

המערער, יליד 6.6.1952 נפצע בתאונת דרכים שאונתה לו ביום 22.8.2005 שעה שנהג ברכב המבוטח ע"י המשיבה.

לא היתה מחלוקת בשאלת החבות. המערער טען, שכתוצאה מן התאונה הוא נחבל באזור הראש, הפנים, השיניים, הצוואר, גב עליון ועוד, וכי במהלך הזמן שמאז התאונה החמיר מצבו הנפשי באופן שהוא סובל מפחדים, והפרעות שינה והוא נקלע לדכאון קשה, ועקב כך קיבל תרופות מנוירולוג.

ג. בית משפט קמא מינה שני מומחים רפואיים: האחד, בתחום פה ולסת (ד"ר שלמה ברק) והאחר, בתחום הפסיכיאטרי (פרופ' אבנר אליצור).

המומחה בתחום פה ולסת, בחוות דעתו מיום 17.6.11 קבע, כי בתאונה הנדונה לא נפגעו שיניים אצל המערער, וטיפולי השיניים שביצע המערער לאחר התאונה אינם קשורים לתאונה אלא נובעים ממצב הפה והחניכיים אצל המערער.

ד"ר ברק לא הוזמן לחקירה על ידי המערער, וחוות דעתו לא נסתרה.

בית משפט קמא אימץ איפוא את חוות דעתו של המומחה בתחום פה ולסת וקבע, שהמערער לא נפגע בשיניים כתוצאה מן התאונה ודחה כל טענה לגבי הוצאה נטענת על ידי המערער בתחום זה בהעדר קשר סיבתי.

ד. המומחה בתחום הפסיכיאטריה, פרופ' א. אליצור, הגיש את חוות דעתו מיום 2.8.11 (במ/1) המסתמכת גם על חוות דעתה של הנוירופסיכולוגית ד"ר אורלי קמפף-שרף מיום 7.7.11.

תמצית מסקנותיו של פרופ' אליצור: לאחר טיפולים שקיבל המערער אין עדות לדכאון או פסיכוזה ואין עדות לתסמונת פוסט-טראומטית אצלו. התמונה הקלינית של המערער מתאימה להפרעת אישיות בארגון נמוך עם קווים נרציסטיים, הערכה עצמית נמוכה, וקושי בוויסות רגשי.

באשר למצבו הנפשי של המערער בעבר, טרם אירוע התאונה, קבע פרופ' אליצור, כי המערער סובל מהפרעות אישיות ברמת ארגון נמוכה, עם קווים נרציסטיים, חוסר בטחון, הערכה עצמית נמוכה, וקשיים בשליטה בדחפים. רמת המשכל של המערער והכישורים הקוגניטיביים שלו הם ברמה ממוצעת נמוכה.

מצבו הנפשי של המערער מתאים לנכות נפשית של 10% לצמיתות, וזאת עובר לתאונה וללא קשר לתאונה.

ה. באשר למצבו הנפשי של המערער עקב התאונה קבע פרופ' אליצור, שעיקר הפגיעה של המערער היתה בפנים ובחזה. הוא לא איבד הכרתו, התאושש והתארגן לפינוי לבית החולים. בדיקותיו הנוירולוגיות היו תקינות, ובדיקות נוירופסיכולוגיות העלו שלא נגרמה לו פגיעה קוגניטיבית מוחית. כל אלה שוללים אבחנה של תסמונת שלאחר זעזוע מח.

במהלך התאונה לא דיווח המערער על תגובת חרדה טראומטית, אם כי לאחר התאונה התפתחו סימנים של שחזור הטראומה, שבאו לידי ביטוי במצבי רוח מתחלפים של חרדה ודכאון, ונדודי שינה, ויתכן גם חלומות סיוט, וירידה בתפקוד ובקשרים החברתיים.

למרות זאת לא היו הפרעות של הימנעות מנהיגה, דהיינו, המערער המשיך לנהוג ברכב.

במהלך השנים 2006-2007 קיבל המערער טיפול פסיכולוגי ותרופתי במרפאה לבריאות הנפש.

ו. מציין פרופ' א. אליצור, שמן הבדיקה והמבחן הנוירופסיכולוגי עולה ההתרשמות, שהמערער התאושש, וחזר לתפקוד שאפיין אותו בעבר, ללא שרידים מן התגובה הטראומטית. האבחנה של פרופ' אליצור היא החמרה זמנית בת שנתיים כתוצאה מן התאונה בשיעור של 10%, עם אבחנה של תסמונת פוסט-טראומה חלקית עם קשיי הסתגלות.

לאחר שנתיים של החמרה התגובה היא סובייקטיבית קלה ורמת הנכות הצמיתה כתוצאה מן התאונה היא 0% (אפס).

ז. פרופ' א. אליצור הוזמן על ידי ב"כ המערער לחקירה נגדית ממושכת, במהלכה מוכן היה להניח לטובת המערער שיתכן וההחמרה חלה לגבי שנה אחת נוספת, משמע, סה"כ לפרק זמן של שלוש שנים.

ח. פרופ' א. אליצור עמד בחקירתו הנגדית על קביעותיו ומסקנותיו, וסבור כי המערער לא עבר פוסט-טראומה בתאונה. המומחה לא השתכנע שלמערער סיוטים של ממש ו/או כי המערער מתעורר בלילה מהתקפים פוסט-טראומטיים טיפוסיים. המערער גם לא נמנע מנהיגה לאחר התאונה.

אף משהוצגו למומחה הרפואי מסמכי המוסד לביטוח לאומי בדבר נכות כללית שנקבעה למערער, לא התרשם המומחה פרופ' אליצור כי יש קשר בין הנכות הנפשית שנקבעה בביטוח הלאומי לבין התאונה הנדונה.

הנכות הנפשית שנקבעה בביטוח הלאומי נקבעה רק בשנת 2010, בעוד אשר בשנת 2008 אין בכלל דיווח פסיכיאטרי, בעוד התאונה אירעה בשנת 2005.

ט. המומחה הרפואי גם השיב בשלילה לשאלה האם ייתכן שהמערער חווה פחד משמעותי עד כדי סכנה לחייו מן התאונה. בין היתר ציין המומחה, שהמערער היה מיד לאחר התאונה בהכרה צלולה ודאג לכל דבר (ביקש מן האנשים לדאוג שלא יגנבו את המחשב ואת הדולרים), ותיאור זה אינו משקף פחד.

כמו כן ציין פרופ' אליצור, שפוסט-טראומה מתפתחת מיד לאחר התאונה, ולא כחצי שנה לאחר התאונה, כפי שהיה אצל המערער.

י. את תלונות המערער בענין סחרחורת, מחנק וכו' מייחס המומחה הרפואי לסימנים אקוטיים לחוויה שעבר המערער, אך אין אלה סימנים מובהקים של פוסט-טראומה, ומכל מקום, המומחה לא התעלם מהם, ואף קבע החמרה במצבו של המערער כמפורט בחוות דעתו.

י"א. במהלך התנהלות התיק הגיש המערער שתי בקשות לפסילת המומחה הרפואי פרופ' אליצור, ששתיהן נדחו בהחלטות מנומקות של בית משפט קמא. בקשות רשות ערעור שהוגשו על החלטות אלה – נדחו.

במסגרת בקשת הפסילה האחרונה אף עתר המערער למינוי אורתופד וכן רופא בתחום הפנימאי, אך בית משפט קמא דחה בקשה זו.

י"ב. בית משפט קמא החליט בפסק דינו לאמץ את חוות דעתו של המומחה הרפואי פרופ' א. אליצור וזאת משהגיע למסקנה כי אין בה טעות בולטת המצדיקה סטיה ממנה. בית משפט קמא ציין, שפרופ' אליצור נחקר חקירה נגדית ארוכה על חוות דעתו, השיב על כל שאלה בישירות וללא התחמקות. פרופ' אליצור נותר נאמן לקביעותיו בחוות דעתו בדבר אי-היוותרות נכות צמיתה למערער בתחום הפסיכיאטרי עקב התאונה, מה גם שפרופ' אליצור נעזר לצורך חוות דעתו בחוות דעתה של הנוירופסיכולוגית ד"ר קמפף-שרף שממצאיה אומצו על ידי פרופ' אליצור ואף חוזקו על ידי ממצאיו.

עוד הזכיר בית משפט קמא, שפרופ' אליצור ציין בעדותו, בהגינות, שיש מקום לשקול בחיוב הארכת תקופת הנכות הזמנית של המערער, משנתיים לשלוש שנים, קביעה שגם היא אומצה על ידי בית משפט קמא.

בסיכום הדברים קבע בית משפט קמא, שכתוצאה מן התאונה נגרמה למערער נכות זמנית בתחום הפסיכיאטרי בשיעור של 10% למשך שלוש שנים, וכי לאחר מכן לא נותרה למערער נכות צמיתה.

י"ג. אחר הדברים האלה העריך בית משפט קמא את נזקיו הכספיים של המערער ופסק לזכותו פיצוי בגין נזק שאיננו ממוני בסכום של 15,000 ₪ וסך של 3,000 ₪ פיצוי גלובלי בגין הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לעבר.

את טענותיו של המערער בנוגע להפסדי שכר בעבר דחה בית משפט קמא משקבע, כי המערער לא הוכיח אובדן שכר עקב התאונה הואיל והוא היה במצב אי-כושר בגין בעיות רפואיות אחרות, ולא צירף תעודות אי-כושר עקב התאונה. התעודות שהמערער כן צירף לתצהירו נגעו לבעיית ברך ימין שאינה קשורה לתאונה.

י"ד. המערער טען, בין היתר, שהוא לא רכש, וממילא לא נטל, תרופות פסיכיאטריות שרשם לו רופא המשפחה הואיל ומצבו הכלכלי לא איפשר לו את רכישתן. טענה זו נדחתה על ידי בית משפט קמא בשים לב לעובדה שבמהלך השנים שלאחר התאונה נסע המערער שלוש פעמים לחו"ל.

גם את הטענה בדבר הפסדי שכר לעתיד והפסדי פנסיה דחה בית משפט קמא, בהעדר נכות צמיתה.

הטענה לפיצוי בגין עזרת צד ג' לעבר נדחתה בהעדר הוכחה.

ט"ו. על פסק דינו זה של בית משפט קמא מונח בפנינו ערעורו של התובע - המערער המשתרע על פני קרוב ל-24 עמודים ואשר טוען, כי פסק דינו של בית משפט מקפח אותו.

ט"ז. תמצית נימוקי הערעור:

בית משפט קמא התעלם מן הראיות אשר לימדו שעקב התאונה סובל המערער מפגיעה נפשית פוסט-טראומטית המקנה נכות צמיתה, כך לגבי כריות האוויר שנפתחו בתאונה ועשן לבן שעלה מרכבו של המערער. פניו של המערער נפגעו ומראות אלה צפו ועלו אצל המערער בלילות והקשו על שנתו.

בנוסף, דיווח המערער על סימפטומים נפשיים מיד לאחר התאונה ובאופן רציף, לרבות תלונות על הרגשת חנק, חוסר סבילות לרעשים, חוסר יכולת לשהות במקומות סגורים, פחדים והפרעות שינה, סיוטים ושחזורים של התאונה, דיכאון ועצב.

י"ז. כמו כן טופל המערער על ידי המרפאה לבריאות הנפש בבית החולים הלל יפה מאז פברואר 2006 על ידי פסיכיאטר, פסיכולוגית, ועובדים סוציאליים במסגרת מעקב וטיפול פסיכיאטרי וטיפול תרופתי. החל מפברואר 2008 התווסף לטיפול זה גם טיפול בקבוצה לנפגעי פוסט- טראומה. המערער טופל באופן רציף על ידי מרפאה זו, ובהמשך גם על ידי המרפאה בבית החולים מאיר, ולמעשה עד היום.

המערער הופנה עקב החמרה במצבו הנפשי במהלך 2008 למחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים מאיר וטופל על ידי היחידה לטראומה ומצבי משבר בבית החולים מאיר, וזכה לטיפול תרופתי מאז שנה זו ועד להווה.

י"ח. נטען בערעור, שהתיעוד הרפואי הרב שצורף על ידי המערער לימד שעקב התאונה הוא פיתח סימפטומים נפשיים הכוללים, בין היתר, סיוטי יום ולילה עם תוכן טראומטי, הפרעות שינה, חרדות, פחד ממרחבים סגורים, קשיי תפקוד, סימני דיכאון והתנהגות המנעותית ועוד. מודגש על ידי הגורמים המטפלים במערער שהוא סובל מכל מרכיבי ההפרעה הפוסט טראומטית. המדובר בגורמים מקצועיים שטיפלו במערער באופן רצוף במשך למעלה מחמש שנים, עד למועד הבדיקה של פרופ' אליצור, וחוו עשרות מפגשים עם המערער ועשרות שעות רבות של טיפול במערער.

י"ט. המוסד לביטוח לאומי, ענף נכות כללית, הכיר בנכות נפשית של המערער בגין PTSD בשיעור של 40%.

כ. בנוסף גם נטען בערעור, שבית משפט קמא לא נתן משקל ראוי לראיות שהובאו באשר לטיב הפגיעה האורתופדית של המערער עקב התאונה, וכן בנוגע לטיב הפגיעה הנוירולוגית ו/או א.א.ג. של המערער, כך גם באשר לטיב הפגיעה הפנימית של המערער (תחושה של דפיקות לב מואצות, לחצים בחזה, סוכרת, יתר לחץ דם, קוצר נשימה וכו').

כ"א. נטען גם, ששגה בית משפט קמא משלא פסל את חוות דעתו של המומחה הרפואי בתחום הנפשי פרופ' אליצור, ולחלופין, משלא מינה מומחה נוסף בתחום הנפשי.

בין היתר נטען, שהמומחה נמצא בקשרי עבודה עם המשיבה ועם ב"כ המשיבה.

כמו כן נטען, שחוות דעתו של המומחה מנוגדת לעמדתם הניטרלית של כל הרופאים שטיפלו במערער לאורך השנים, וכי המומחה למעשה ביסס את חוות דעתו על זו של הנוירופסיכולוגית ד"ר קמפף-שרף, שסברה שטרם התאונה סבל המערער מקווים נרציסטיים וכי כיום אין עדות להפרעה רגשית אקוטית, לרבות תסמונת פוסט-טראומטית, והמומחה אישר קביעותיה.

כ"ב. טענה נוספת בערעור היא, שבית משפט קמא אימץ את חוות דעתו של המומחה, מבלי שנימק את קביעתו, הגם שבסיכומי המערער הופנה בית משפט קמא לסתירות ואי-דיוקים בקביעותיו של המומחה, דבר המחייב לדעת המערער את התערבותה של ערכאת הערעור.

לדעת המערער נגרמה לו עקב התאונה נכות נפשית צמיתה בשיעור גבוה שאינו פחות מ – 40%. טענות נוספות הועלו בערעור על כך ששגה בית משפט קמא במיעוט סכום הפיצוי שנפסק לזכות המערער.

כ"ג. שונה עמדת המשיבה המאזכרת, כי מומחה פה ולסת, קבע שלא נגרם למערער כל נזק עקב התאונה ושלל כל קשר בין הפגיעות הנטענות לבין התאונה, והמערער ויתר על חקירתו.

באשר לפרופ' אליצור, הוגשה לבית משפט קמא בקשה לפסילת חוות דעתו ומינוי מומחה אחר במקומו. הבקשה נדחתה ביום 23.1.12, ובקשת רשות ערעור נדחתה בהחלטה מנומקת.

חקירתו הנגדית הארוכה של המערער הותירה, כך טוענת המשיבה, רושם שלילי ביותר והמערער, כך נטען, הסתבך בשקרים.

הוצג תיעוד רפואי נרחב המצביע על תחלואים רבים ואירועי פגיעה של המערער, ללא קשר לתאונה הנדונה, וקודם לה.

פרופ' אליצור נחקר בחקירה נגדית וחוות דעתו לא נסתרה.

בהמשך הוגשה בקשה נוספת לפסילת חוות דעתו של פרופ' אליצור, ו/או מינוי מומחה רפואי נוסף וגם בקשה זו נדחתה על-ידי בית משפט קמא, ובקשת רשות ערעור נדחתה בהחלטה מנומקת.

כ"ד. נטען על-ידי המשיבה, כי מדובר בתאונת דרכים קלה ביותר, ללא כל נכות צמיתה של אדם שהיה כבן 53 במועד התאונה, ולא עבד באופן רציף כל חייו. נכון למועד האירוע לא עבד המערער כשנה ומחצה בגין תחלואים אחרים.

נטען גם, שהמערער עבד פרקי זמן קצרים בימי חייו, ולא התמיד בשום מקום.

המשיבה טוענת לחוסר אמינותו של המערער וניסיונותיו לתלות את תחלואיו ומגבלותיו בתאונה הנדונה, בשעה שיכולותיו היו מוגבלות ביותר גם קודם לכן.

כמו כן, מפנה המשיבה לתיעוד רפואי בקופת חולים בו קיימת התייחסות למניפולציות של המערער ובעיות רפואיות שאינן קשורות לתאונה.

כ"ה. המשיבה מציינת, כי חוות דעתו של פרופ' אליצור לא נסתרה והיא נתמכת באבחון של ד"ר קמפף-שרף. לטענת המשיבה יש לדחות את טענת המערער כאילו התבסס המומחה רק על האבחון הנוירופסיכולוגי. האבחון שימש כלי עזר בידי המומחה, אך הוא זה שבוחן את התיעוד, מבקר אותו, וקובע את הנכות.

כ"ו. באשר לטענה בדבר קשרי עבודה עם המומחה, מציינת המשיבה, כי בשנים 2011-2012 היה תיק אחד בודד בו שימש פרופ' אליצור כמומחה מטעם משרד ב"כ המשיבה בתיק רב צדדים שבו היו 7 נתבעים. על תיק זה הוצהר בפתח ישיבת ההוכחות, וב"כ המשיבה ייצג שם את חברת הביטוח "כלל", ולא את "אליהו", שהיא המשיבה בתיק זה.

בתיק שני היה פרופ' אליצור מינוי מטעם בית המשפט ומכאן שאין למשרד ב"כ המשיבה קשרי עבודה עם המומחה. גם ל"אליהו" עצמה היו שני תיקים בלבד (מתוך 130 תיקים) בשנת 2011, ושני תיקים מתוך 114 בשנת 2012, בהם שימש פרופ' אליצור כמומחה (ולא ברור אם היה זה מינוי מטעם בית המשפט), ולא ניתן להגדיר זאת כקשרי עבודה.

כ"ז. המשיבה מציינת, שאין בענייננו כל הצדקה עניינית לא לפסילת חוות דעת המומחה ולא למינוי מומחה רפואי נוסף. כמו כן, מציינת המשיבה, שיש לדחות את טענות המערער כנגד החלטת בית משפט קמא, שלא למנות אורתופד, נוירולוג, קרדיולוג, רופא א.א.ג. ופנימאי, כל זאת בהיעדר ראשית ראיה שתצדיק זאת.

עוד טוענת המשיבה, שיש לדחות את טענות המערער בנוגע לשיעור הפיצוי שנפסק לזכותו.

כ"ח. באות כוחם של שני הצדדים הגישו בפנינו עיקרי טיעון ותיקי מוצגים. בישיבת בית המשפט מיום 5.11.13 אף שמענו את תמצית טיעוניהן של באות כוח הצדדים.

כ"ט. לאחר שנתנו דעתנו לטיעונים המפורטים של ב"כ שני הצדדים, מסקנתנו היא שיש לדחות את כל הטענות שהעלה המערער בערעורו, זולת בקשתו למינוי מומחה רפואי נוסף בתחום הנפשי.

ל. לא מצאנו תשתית שיהא בה כדי להצדיק היענות לבקשותיו של המערער בדבר מינויים של מומחים רפואיים בתחומים רבים נוספים, כשם שלא ראינו כל הצדקה לבקשתו של המערער בדבר פסילת חוות דעתו של המומחה הרפואי פרופ' אליצור. לא נפלה בעניין זה שגגה כלשהיא בפסק דינו של בית משפט קמא.

ל"א. כך גם לא ראינו מקום להתערב בשיעור הפיצויים שפסק בית משפט קמא לזכות המערער, שהרי הפיצוי נפסק כפועל יוצא מאימוץ האמור בחוות דעתו של המומחה הרפואי פרופ' אליצור. כל עוד קביעה זו בעינה עומדת, אין עילה להתערב בקביעותיו של בית משפט קמא בנוגע לשיעורו של הנזק.

ל"ב. אנו מתמקדים איפוא בעתירתו של המערער למינוי מומחה רפואי נוסף בתחום הנפשי ומפנים בהקשר זה לדבריו של כב' השופט (בדימוס) ת. אור בעניין רע"א 337/02 מזרחי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פ"ד נו(4) 673 [ניתן בתאריך 13.3.02], (פסקה 5):

"מינוי מומחה נוסף יכול שייעשה, כאמור, גם בכל אותם מקרים שבהם מתעוררים בלב השופט ספקות באשר ליכולתו להכריע בתיק על סמך חוות הדעת של המומחה הרפואי אשר מונה על ידיו. כשתתקבל חוות דעתו של המומחה הנוסף, תעמודנה שתי חוות הדעת – הישנה והחדשה – זו בצד זו, ועל השופט יהא להכריע בעת כתיבת פסק הדין בדבר המשקל שהוא נותן לכל אחת מהן".

ל"ג. בנוסף, אנו מפנים לדבריו של כב' השופט י. עמית בעניין ע"א 1534/12 מוחמד זידאן נ' הראל חברה לביטוח בע"מ [ניתן בתאריך 14.2.13] (פסקה 6:

"מינוי מומחה נוסף הוא נושא שאינו מעוגן במפורש בתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), התשמ"ז – 1986 (להלן: התקנות), להבדיל מפסילת מומחה ומינוי מומחה אחר תחתיו, על פי סעיף 17(א) לתקנות. עם זאת, במהלך השנים, ומכוח הסמכות הטבועה, התפתחה פרקטיקה של מינוי מומחה בנוסף למומחה שהתמנה על ידי בית המשפט. מקום בו נתברר לבית המשפט כי אין בחוות דעתו של המומחה הראשון בסיס ראוי להערכת המצב הרפואי של הנפגע (אליעזר ריבלין תאונת הדרכים – תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים 699-694 (מהד. 4 2012)).

מינוי המומחה הנוסף לא ייעשה כדבר שבשגרה, אלא מקום בו בית המשפט חש כי נבצר ממנו להגיע לחקר האמת לגבי מצבו של הנפגע, בהסתמך אך ורק על סמך חוות דעתו של המומחה הראשון (רע"א 337/02 מזרחי נ' כלל חברה לביטוח, פ"ד נו(4) 673 (2002). עוד למינוי מומחה נוסף ראו רע"א 4195/02 סהר ציון חברה לביטוח בע"מ נ' ליפשיץ, פ"ד נו(5) 774 (2002) שם נקבע כי לא סגי בפער בין קביעת המומחה לקביעת המל"ל כדי למנות מומחה נוסף. מינוי מומחה נוסף יכול וייעשה בכל שלב, אף בשלב הסיכומים, וכשלעצמי, איני רואה מניעה כי ייעשה אף בשלב הערעור, אך ברי כי כך ייעשה רק במקרים חריגים במיוחד" (ההדגשה שלנו).

ל"ד. ערים אנו לכך שהמערער עתר פעמיים לפסילתו של המומחה הרפואי פרופ' אליצור, ולחלופין, למינויו של מומחה רפואי נוסף בתחום הנפשי ובקשותיו נדחו על-ידי בית משפט קמא, וכן נדחו בשתי הפעמים בקשות רשות ערעור שהגיש המערער על החלטות אלה בפני בית משפט זה (החלטות ס. הנשיא השופטת ש. וסרקרוג מיום 16.1.12 + 3.1.13).

ואולם, עצם העובדה שהבקשות נדונו ונדחו במסגרת בקשת רשות ערעור, ואף כשעסקינן בהחלטת דחייה מנומקת במסגרת הבר"ע, אין בה כדי למנוע דיון והכרעה בסוגיה זו במסגרת הערעור בזכות פסק הדין.

עיינו בדברי כב' המשנה לנשיא (בדימוס) כתוארו אז, השופט ת. אור ב-רע"א 5834/03 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' חאדר, פ"ד נח(1) 854, בעמ' 862, פיסקה 5 סיפא:

"מסקנתי היא אפוא שלאור תקנה 411 דחיית בקשת רשות ערעור, אף אם נעשתה מנימוקים לגוף העניין, אינה חוסמת את בעל הדין להשיג על ההחלטה האחרת במסגרת פסק הדין".

וכן בהמשך, שם, בעמ' 863, פיסקה 7:

"7. לסיכום העניין ולאור כל האמור לעיל סבורני שבמסגרת ערעור על פסק דין של הערכאה הראשונה ניתן להשיג על החלטה אחרת של אותה ערכאה שבקשת רשות ערעור עליה נדחתה, אפילו אם הנימוקים לדחיית הבקשה היו לגופה של ההחלטה האחרת. לאור זאת אעבור לבחון את הנסיבות שלפנינו לגופן".

ל"ה. בחוות דעתו מאוגוסט 2011 מפרט פרופ' אליצור, לאחר שהוא סוקר את המסמכים והתיעוד הרפואי שעמד לרשותו, את תולדות המשפחה, עברו של המערער, חיי העבודה, המשפחה ומחלות העבר, ומציין כי בתאונה הנדונה, מיום 22.8.05 המערער לא איבד את הכרתו, נבהל אמנם מכרית האוויר שהתפוצצה אך נחלץ, והיה מספיק עירני לדאוג שישמרו את המחשב שלו והדולרים שהיו ברכב. המערער היה בהכרה מלאה, אך החל לסבול מסחרחורת, מחנק, ופחד ממרחבים סגורים.

בדיקה נוירולוגית היתה תקינה. טיפול בקלונקס לא הועיל. בתאריך 11.12.05 התלונן המערער על כאבי צוואר, צלעות, סחרחורת, מחנק, פחדים, הפרעות שינה וזכרונות מציפים מן התאונה והופנה לבריאות הנפש בבית חולים הילל יפה.

המערער נבדק בתאריך 28.6.06 וההתרשמות היתה כי מדובר בתגובת הסתגלות פוסט- טראומטית לתאונה.

ל"ו. במהלך השנים 2006-2010 היה המערער בטיפול משולב של רופא שעקב אחר הטיפול התרופתי, שכלל לסירוגין תרופות נוגדות דיכאון וזיפרקסה, רופא שטיפל בשיטת EMDR טיפוסית למקרים פוסט-טראומטיים, ועובדת סוציאלית שטיפלה בו במסגרת קבוצתית, וסיוע לרווחה.

התלונות בדרך כלל חזרו ונשנו וכללו מצבי רוח מתחלפים של חרדות ודיכאון, שחזור האירוע בסיוטים, קשיי ריכוז ורגישות לרעש, חוסר תפקוד ונסיגה חברתית. לא היתה הימנעות מלשוב ולנהוג ברכב.

במהלך שנת 2008 נבדק ניפוק התרופות הפסיכיאטריות על ידי המערער והובעה פליאה על כך שהמערער אינו קונה את התרופות, למרות קבלת המרשמים.

בהמשך הטיפול אף נסע המערער עם ידידה שלו לחו"ל. לטענת המערער היה זה להקמת עסק בחו"ל וניסיון להשיט סירה ולצלול, אך השקט בצלילה החזיר לו את זכרונות התאונה.

ל"ז. בפני המומחה הרפואי היתה מונחת חוות דעתה של הנוירופסיכולוגית ד"ר קמפף-שרף מיום 7.7.11 לפיה התמונה הקלינית מתאימה להפרעת אישיות בארגון נמוך, עם קווים נרציסטיים, הערכה עצמית נמוכה, וקושי בויסות רגשי.

באשר לתולדות העבר ציין המומחה בחוות דעתו, בין היתר, כי עיקר בעיות העבר של המערער מתמקדות בבעיות גופניות ותאונות קודמות ומחמת אירועים אלה לא עבד המערער ממרץ 2004 עד התאונה הנדונה.

בהתייחס לבדיקה הקלינית והממצאים במבחנים הנוירופסיכולוגיים מציין המומחה הרפואי, כי המערער סובל מהפרעת אישיות ברמת ארגון נמוכה עם קווים נרציסטיים, חוסר ביטחון, וחוסר הערכה עצמית, וקשיים בשליטה בדחפים.

רמת המשכל והכישורים הקוגניטיביים של המערער ברמה ממוצעת נמוכה, ולמסקנת המומחה, כל האמור מתאים לנכות נפשית של 10% לפי סעיף 34(ב) של מבחני הביטוח הלאומי, וזאת מעברו של המערער, וללא קשר לתאונה.

ל"ח. באשר לאירוע נשוא הדיון, כותב המומחה, שהמערער לא איבד הכרתו, התאושש, התארגן לפינוי לבית חולים, הבדיקות הנוירולוגיות היו תקינות, אין פגיעה קוגניטיבית מוחית, ולכן נשללת אבחנה של תסמונת לאחר זעזוע מוח.

לא דווח על תגובת חרדה טראומטית, אם כי לאחר התאונה התפתחו אצל המערער סימנים של שחזור הטראומה, מצבי רוח מתחלפים של חרדה ודיכאון, נדודי שינה, וייתכן חלומות סיוט, ירידה בתפקוד, ובקשרים החברתיים. לא היתה הימנעות מנהיגה.

במהלך 2006/2007 קיבל המערער טיפול פסיכולוגי ותרופתי במרפאה לבריאות הנפש. לפי התרשמות המומחה מן התיעוד, הבדיקה, והמבחן הנוירופסיכולוגי, התאושש המערער, חזר לתפקוד שאפיין אותו בעבר, ללא שרידים מן התגובה הטראומטית, אולי בשוליים.

ל"ט. לכן, מדובר כאן לדעת המומחה הרפואי באבחנה של PTSD חלקי עם קשיי הסתגלות בחומרת נכות של 10% לפי סעיף 34(ב) של מבחני הביטוח הלאומי, כתגובה זמנית בת שנתיים (בחקירה הנגדית האריך המומחה את התקופה לשלוש שנים). מעבר לכך התגובה היא סובייקטיבית קלה, והנכות הצמיתה היא 0% (אפס) לפי סעיף 34(א) של מבחני הביטוח הלאומי.

מ. מנגד, מצביע המערער בטיעוניו על סימפטומים ותלונות עליהם דיווח מיד לאחר התאונה ובאופן רציף. כך מציין המערער שדיווח כבר ביום 30.8.05 (כשבוע לאחר התאונה) לרופא המטפל על סחרחורות והרגשת חנק.

ביום 9.10.05 דיווח המערער לנוירולוג שטיפל בו, ד"ר שטיימיל, על מקרים של סחרור לאחר התאונה ופחד ממרחבים סגורים והרופא הורה למערער להשתמש בחצי כדור קלונקס ללילה למשך חודש והוסיף, שאם לא ישתפר מצבו, יש להפנותו לפסיכיאטר.

ביום 11.12.05 הפנה רופא המשפחה את המערער לטיפול פסיכיאטרי בגלל פחדים והפרעות שינה ואבחן את המערער כסובל מ – Depressive Disorder. ביום 2.3.06 מתייחס ד"ר אבו פול (טראומטולוג) לסחרחורת והרגשת חנק ממנה סובל המערער.

גם לפי רישום רופא כללי בקופת חולים מיום 12.5.06 מצוי המערער בטיפול תרופתי בגין פחדים והפרעות שינה ומצבי דיכאון ועצב.

מ"א. המערער ממשיך ומציין, שהחל מפברואר 2006 מצוי הוא בטיפול המרפאה לבריאות הנפש בבית חולים הילל יפה במסגרת מעקב וטיפול פסיכיאטרי וטיפול תרופתי.

החל מפברואר 2008 מתווסף לטיפול זה גם טיפול בקבוצה לנפגעי פוסט-טראומה., בהמשך טיפול גם על-ידי היחידה לטראומה ומצבי משבר שבבית החולים מאיר, עד היום (מכל מקום, נכון למועד הגשת הטיעונים).

מ"ב. מוסיף המערער, כי התמונה העולה מן התיעוד הרפואי מצביעה על טיפולים רבים עד מאוד – לאורך שנים – במרפאה לבריאות הנפש בהם דיווח המערער על חוסר שינה, סחרחורת, זכרונות על אירוע טראומטי, אפקט דיכאוני, מצב רוח ירוד, חוסר מוטיבציה, הרגשת חנק, דיכאון, חוסר ריכוז, פחד ממקומות סגורים, וסיוטי לילה. המערער קיבל טיפול תרופתי ואובחן כסובל מהפרעת הסתגלות ופוסט-טראומה, ומדובר, כך מציין המערער, בגורמים מקצועיים שטיפלו במערער באופן רצוף, למעלה מחמש שנים עד מועד הבדיקה על-ידי פרופ' אליצור, וחוו עשרות מפגשים עם המערער, ועשרות שעות רבות של טיפול במערער.

מ"ג. פרופ' אליצור נחקר ארוכות על חוות דעתו בישיבת בית משפט קמא מיום 9.9.12 ועמד על המסקנה אליה הגיע בחוות דעתו (למעט הארכת תקופת הנכות הזמנית לשלוש שנים) - עמ' 34 לפרוט'.

מ"ד. במהלך עדותו ציין פרופ' אליצור, בין יתר הדברים, שלפי רישום פסיכיאטר בקופת חולים מיום 4.1.09 מופיע אבחון של טראומה נפשית ומצב PTSD, וכי המערער מטופל בתרופה בשם זיפרקסה (עמ' 27 לפרוט').

קודם לכן, בעמ' 24 לפרוט' מוסר פרופ' אליצור:

"לשאלתך, זיפרקסה היא תרופה קשה מאוד. למה היא טובה – זו תרופה מאוד מאוד משמעותית לטיפול במצבים פסיכוטיים. תלוי באיזה מינון נותנים אותה. אם נותנים אותה במינון של 1 מ"ג או 20 מ"ג. זה הבדל כמו יום ולילה..." (עמ' 24-25 לפרוט').

בהמשך, נשאל פרופ' אליצור עוד בעניין תרופות הזיפרקסה והשיב:

"לשאלתך, האם הבן אדם התחיל לקבל את התרופה הזו רק לאחר התאונה, אז איך אפשר לייחס את זה לאופי שלו, האם זה יכול להיות קשור לתאונה – אני לא יודע. מבחינה רפואית אם במחלקה שלי מישהו במצב הזה היה נותן זיפרקסה הייתי אומר "טעית". אני רק מייעץ לבית המשפט, אני לא קובע".

לגבי השאלה, האם ההסתגרות החברתית ממנה סובל המערער קשורה לתאונה, השיב פרופ' אליצור:

"היא יכולה לנבוע גם מתאונה וגם מהפרעת האישיות שלו... יש אפשרות שלישית שהיה לו קודם והוחמר" (עמ' 27 לפרוט').

מ"ה. המומחה הוסיף ואמר (עמ' 27 לפרוט'), שהמערער לא עבר PTSD הואיל והסימפטומים הופיעו כמעט חצי שנה לאחר התאונה, ולדעת המומחה הסימפטומים הם סובייקטיביים בגבול.

כעולה כבר מן האמור קודם לכן, וכפי שמצביע המערער, הוא דיווח כבר ביום 30.8.05 (כשבוע לאחר התאונה) לרופא המטפל על סחרחורת והרגשת חנק, וביום 9.10.05 דיווח לנוירולוג על הרגשת סחרור ופחד ממרחבים סגורים והרופא הורה לו להשתמש בחצי כדור קלונקס ללילה למשך חודש, וביום 11.12.05 הפנה אותו רופא המשפחה לטיפול פסיכיאטרי בגלל פחדים והפרעות שינה.

מ"ו. המומחה ציין בעדותו, שהוא לא השתכנע שיש למערער סיוטים ממש, ושהוא מתעורר בלילה מהתקפי פוסט-טראומה טיפוסיים, ומה גם שהמערער לא נמנע מנהיגה. לדעת המומחה אין בעיות שניתן לקשור ישירות לתאונה.

מ"ז. בית משפט קמא אימץ בפסק דינו את חוות דעתו של המומחה הרפואי פרופ' אליצור, אך לאחר שעיינו בחוות דעתו, בחוות דעתה של הנוירופסיכולוגית ד"ר קמפף-שרף, בחקירתו הנגדית של המומחה הרפואי, ובמסמכים אליהם מפנה המערער, מסקנתנו היא שנותר פער של ממש בין הפניות הרבות עד מאוד, והרציפות, של המערער לקבלת עזרה רפואית, לרבות עזרה רפואית מקצועית נפשית, בסמוך לאחר התאונה, ועל פני תקופה של שנים לאחר התאונה הנדונה, במסגרת הרפואה הציבורית (קופת חולים, המרפאה לבריאות הנפש במסגרת בית החולים הילל יפה, ובית החולים מאיר), לבין מסקנתו של המומחה הרפואי לפיה, אין המדובר ב - PTSD אלא בנכות זמנית של 10% לתקופה של שלוש שנים.

גם לאחר שחזרנו ועיינו בחקירתו הנגדית של המומחה, אין בידינו לקבוע שניתן הסבר מניח את הדעת לפער הקיים.

מ"ח. כך, למשל, נותרה בעינה, בין יתר הדברים, העובדה שלאחר התאונה ניתנה למערער תרופת הזיפרקסה שהיא, לפי הסבר המומחה, תרופה מאוד משמעותית לטיפול במצבים פסיכוטיים, הגם שלדעת המומחה הוא אינו סבור שהיה מקום לתתה למערער.

גם לעניין ההסתגרות החברתית של המערער נותרה שאלה אם היא נובעת מן התאונה, או מהפרעת האישיות שמייחס המומחה למערער, או אולי מדובר מהחמרת מצב.

מ"ט. עוד נציין, שלדעתנו לא נתן פרופ' אליצור בחוות דעתו ובחקירתו הנגדית מענה של ממש לשאלה מדוע ראה לנכון לקבוע את נכותו הזמנית של המערער לפרק זמן קצוב של שנתיים (תקופה שאותה האריך לאחר מכן לשלוש שנים). נאמר על ידי פרופ' אליצור, שחל שיפור במצב של המערער, אך נראה שאין הדבר עולה בקנה אחד עם התיעוד הרפואי העשיר, וזאת על פני תקופה ממושכת.

התאונה נשוא הדיון התרחשה, כזכור, ביום 22.8.05, וכך, למשל, ביום 4.1.09, אובחן המערער, לפי רישום פסיכיאטר בקופת חולים, כסובל מטראומה נפשית ומצב של PTSD וכן נרשמה לו תרופת הזיפרקסה.

כמו כן, לטיפול במרפאת בריאות הנפש בבית חולים הילל יפה (שהחל בשנת 2006), התווסף טיפול ביחידה לטראומה ומצבי משבר החל מפברואר 2008, ובהמשך גם טיפול על ידי היחידה לטראומה ומצבי משבר בבית החולים מאיר, עד היום (מכל מקום, נכון למועד הגשת הטיעונים).

נ. סבורים אנו, כי נוכח התיעוד הנרחב והמפורט הקיים ביחס לטיפולים הרפואיים הנפשיים של המערער לאחר התאונה הנדונה, הפער הממשי הקיים בין המסמכים שנכתבו על-ידי גורמים רפואיים מקצועיים לבין המסקנות אליהן הגיע המומחה הרפואי, והשאלות שנותרו בעינן גם לאחר עיון בעדותו של המומחה, יש מקום להורות על מינויו של מומחה רפואי נוסף בתחום הנפשי, אשר חוות דעתו תונח בפני בית משפט קמא, לצד חוות דעתו של פרופ' אליצור.

נ"א. ב"כ הצדדים יוכלו כמובן, לפי הצורך, לשגר שאלות הבהרה למומחה הנוסף, וכן לבקש כי המומחה הנוסף ייחקר בחקירה נגדית על חוות הדעת שיגיש לבית משפט קמא. בהמשך יוכלו באי כח הצדדים לסכם את טענותיהם, ולאחר מכן, יתן בית משפט קמא פסק דין משלים.

נ"ב. התוצאה מכל האמור לעיל, היא שאנו מקבלים את הערעור חלקית במובן זה, שאנו מורים על מינויו של פרופ' אהוד קליין, מן החטיבה הפסיכיאטרית של בית החולים "רמב"ם", חיפה, כמומחה רפואי נוסף, בתחום הנפשי, אשר יבדוק את המערער ויקבע, האם נגרמה למערער נכות רפואית נפשית עקב התאונה מיום 22.8.05, ואם כן, האם הנכות היא זמנית או צמיתה, מה שיעורה של נכות זו (ככל שקיימת), האם מדובר בהחמרת מצב קיים או בנכות שנגרמה (כולה או חלקה) עקב התאונה מיום 22.8.05, ובמה בדיוק באה נכות זו (ככל שקיימת) לידי ביטוי?

נ"ג. על ב"כ שני הצדדים להמציא לפרופ' א. קליין את כל המסמכים הרפואיים, ללא יוצא מן הכלל, כפי שהומצאו לפרופ' אליצור, ולרבות גם את חוות הדעת של פרופ' אליצור ושל ד"ר קמפף-שרף.

פרופ' א. קליין גם יהא רשאי להורות על ביצוע כל בדיקת עזר כפי שימצא לנכון, לפי שיקול דעתו.

על באות-כוח הצדדים לתאם ביניהן באופן מרוכז ומסודר את המצאת כל המסמכים לפרופ' א. קליין, ומובן שכל פנייה למומחה הרפואי תומצא עם העתק לצד שכנגד.

ככל שתהא מחלוקת בין באות כח הצדדים, בנוגע למסמכים שיש להמציא, עליהן יהא להגיש בקשה למתן הוראות לבית משפט השלום בחדרה במסגרת ת.א. 32961-07-10.

נ"ד. מזכירות בית המשפט תשגר לפרופ' א. קליין הודעה בדבר מינויו כמומחה רפואי מטעם בית המשפט, ובצירוף עותק של פסק דיננו החל מפיסקה נ"ב ועד הסוף.

נ"ה. חוות דעתו של פרופ' אהוד קליין תומצא לתיק אזרחי 32961-07-10 של בית משפט השלום בחדרה, כאמור, ב"כ הצדדים תהיינה רשאיות לשגר לפרופ' א. קליין שאלות הבהרה, ובמידת הצורך, לבקש את חקירתו הנגדית על חוות דעתו, ולסכם טענותיהן.

לאחר מכן, יתן בית משפט קמא את פסק דינו המשלים.

נ"ו. המערער ישתתף, בשלב הנוכחי, בתשלום שכרו של פרופ' א. קליין בסכום של 4,000 ₪, וזאת מתוך הפיקדון שהפקיד המערער להבטחת הוצאות הערעור.

ביתרת שכרו של המומחה ו/או בדיקות העזר, ככל שתבוצענה, תישא בשלב זה המשיבה. בפסק הדין המשלים יקבע בית משפט קמא מי ישא בהוצאות אלה בסופו של דבר.

נ"ז. מיד עם הגשת חשבונו של פרופ' א. קליין, תדאגנה ב"כ הצדדים לפנות לבית משפט זה לצורך העברת יתרת הפיקדון של 4,000 ₪ למומחה הרפואי על חשבון המגיע לו בגין שכרו.

נ"ח. פרט למינויו של המומחה הרפואי הנוסף, אנו דוחים את כל שאר חלקי ערעורו של המערער הואיל ולא שוכנענו כי נפלה שגגה בשאר קביעותיו ומסקנותיו של בית-משפט קמא.

נ"ט. אין צו להוצאות בערכאת הערעור.

מזכירות בית המשפט תחזיר לידי ב"כ המערער, עוה"ד גב' ש. ברננקה, עבור המערער, את הסכום של 11,000 ₪ מתוך הפיקדון שהפקיד המערער בבית משפט זה להבטחת תוצאת הערעור.

יתרת הפיקדון, בסך 4,000 ₪, תישאר מופקדת בבית משפט זה עד אשר יוגש לתשלום חשבונו של המומחה הרפואי הנוסף שעל מינויו הורינו.

השופט ש. ברלינר:

כב' השופט שרעבי שמע את הראיות, קיבל את עמדתוֹ של המומחה הרפואי, פרופ' אליצור, ראה לסמוך על קביעותיו והערכותיו לאחר שנחקר ארוכות על מסקנותיו, ולא ראיתי כי ישנה בחומר המונח בפניי סיבה בעלת משקל מספיק לשכנעני כי מוצדק למנות מומחה נוסף בתחום הנפשי, לא בערכאה הראשונה, וקל וחומר בהליך הערעור.

לוּ דעתי הייתה נשמעת, היה הערעור נדחה, תוך אימוץ קביעותיה והחלטותיה של הערכאה הראשונה.

אשר על כן, הוחלט ברוב דעות לקבל את הערעור כאמור בחוות דעתם של כב' השופט י. גריל
(ס. נשיא, אב"ד) וכב' השופטת ב. טאובר, כנגד דעתו החולקת של כב' השופט ש. ברלינר.

ניתן היום, כז' טבת תשע"ד, 30 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא את העתק פסק הדין לב"כ המערער עוה"ד גב' ש. ברננקה, ולב"כ המשיבה עוה"ד גב' ע. שגיא-שמואלי וכן תשגר המזכירות הודעת מינוי מומחה רפואי לפרופ' א. קליין, כמוסבר לעיל.