באי-כוח התובעת: עו"ד משה וילינגר, עו"ד אפרת קרונברגר (פרקליטות מחוז ירושלים – אזרחי)

בא-כוח הנתבע 2: עו"ד משה בן-דוד

עניינו של פסק-דין זה בקביעת בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטת נ' בן-אור וכבוד השופטים ר' וינוגרד וא' דראל), בפסק-דינו מיום 2.2.2016, בע"א 11899-10-15 רשות מקרקעי ישראל נ' דרור מליחי (להלן – ערעור מליחי), כי על בית משפט זה להשלים את הליכי התובענה הנדונה.

בפסק הדין בעניין ערעור מליחי, בוטל פסק הדין שניתן בבית משפט השלום בירושלים (כבוד סגן הנשיא ג' ארנברג) בת"א 2704-07-13 שולמית מליחי נ' רשות מקרקעי ישראל, מיום 28.6.2015 (להלן – תביעת מליחי), ונקבע כי הדיון יוחזר אל התביעה הנדונה (ולא אל תביעת מליחי). כאמור שם:

"לסיכום, אנו מבטלים את פסק-דינו של בית משפט קמא וכן את הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק-דין בת"א 21095/09 של בית משפט השלום בירושלים. הדיון יוחזר לבית משפט השלום לצורך השלמת ההליך שנקטה המערערת [רשות מקרקעי ישראל] כנגד המנוחה [שולמית מליחי ז"ל] במסגרת התביעה המקורית שהוגשה נגדה ונגד תושבים אחרים במושב אורה בת"א 21090/08" (המובא בסוגריים מרובעים, אינו במקור).

משהוחזר הדיון, הוגשו הודעת התובעת, תגובת הנתבע ותשובתה של התובעת, ועתה ניתן פסק הדין.

חילופי בעלי דין

2. תחילה ראוי להעיר, כי מלכתחילה התביעה הנדונה הוגשה נגד שולמית מליחי ז"ל (להלן גם – הנתבעת). לאחר פטירתה, פסק הדין עודנו ניתן נגדה וממילא שהוא תקף נגד יורשיה. בנוסף הוא ניתן נגד בנה, דרור מליחי, אשר לבקשתו – כפי שעוד יובהר בהמשך הדברים – צורף אף הוא במקומה. זאת בין השאר, על סמך הוראות תקנה 36 בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן – תקנות סדר הדין האזרחי) ובהתאם לקביעת בית המשפט המחוזי בערעור מליחי. ההסבר והנימוקים יובאו בהמשך הדברים.

א. עיקרי העובדות והשתלשלות ההליכים הדרושים לפסק-דין זה

התביעה העיקרית

3. בתום הליכים ממושכים בשלושים ושש תביעות מאוחדות נגד ארבעים וחמישה נתבעים, שנשמעו לפניי, ניתן ביום 25.12.2011 פסק הדין בת"א 21090/08 (ועוד 35 תביעות) מינהל מקרקעי ישראל נ' כהן ואח' (להלן – התביעות, הנתבעים וכן פסק הדין בתביעה העיקרית, לפי העניין). התביעה הנדונה הייתה אחת מאותן תביעות, אך כפי שיובהר להלן, הייתה התביעה היחידה שפסק הדין בתביעה העיקרית לא ניתן גם לגביה.

4. כל הנתבעים ובהם גם הנתבעת בתביעה הנדונה (שולמית מליחי ז"ל), הם חברים באגודה השיתופית אורה מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ (להלן – האגודה או מושב אורה). המושב נמצא על מקרקעי המדינה אשר בהתאם ל"הסכם משבצת" שנחתם בין מינהל מקרקעי ישראל (היום, רשות מקרקעי ישראל, שתכונה להלן גם – התובעת או רמ"י) לבין האגודה מוחכרים מקרקעי המושב לאגודה. לחברי המושב הוקצו נחלות והם בעלי רישיון ישיבה בהן מכוח הסכמת האגודה. על-פי הסכם המשבצת, רשאים חברי האגודה להשתמש במקרקעי המושב לצרכי חקלאות ולמגורים (כפי שפורט בהרחבה בפסק הדין בתביעה העיקרית).

בפסק הדין שניתן בתביעה העיקרית ניתן צו מניעה קבוע נגד כל הנתבעים, אשר אוסר על כל אחד מהם, או על מי מטעמו, להשתמש במקרקעין נושא התובענות, המצויים במושב אורה, שימוש שאינו למגורים, או שימוש שאינו למטרה חקלאית, לרבות בדרך של השכרת המקרקעין למטרת שימוש שאינו חקלאי (להלן – צו המניעה הקבוע).

ערעור שהגישו הנתבעים אל בית המשפט המחוזי בירושלים, נדחה בפסק-דין מיום 16.12.2012 (ע"א 32760-02-12, כבוד השופטת מ' מזרחי וכבוד השופטים י' נועם וכ' מוסק). על פסק-דין זה הגישו הנתבעים בקשת רשות ערעור אל בית המשפט העליון, שאף היא נדחתה בהחלטה מיום 7.5.2013 (רע"א 327/13, כבוד השופטת ד' ברק-ארז, בהסכמת כבוד המשנָה לנשיא (כתוארה אז) מ' נאור וכבוד השופט ע' פוגלמן) (למען הסדר הטוב יוער, כי במסגרת פסק הדין בתביעה העיקרית, ניתן בטעות (כפי שאף הסברתי בהחלטה מאוחרת יותר), גם צו המצהיר את חובת תשלום דמי השימוש. צו זה בוטל, בצדק, במסגרת הערעורים. שכן, כפי שצוין בפתח פסק הדין בתביעה העיקרית, מלכתחילה לא נתבע סעד זה, אלא התבקש היתר לפיצול סעדים כדי לתבוע סעד זה. מחמת טעות ולבקשת רמ"י בסיכומיה, ניתן הצו ההצהרתי האמור, שכאמור, בוטל בשלב הערעור).

5. לשלמות הדברים נוסיף, כי ביחס לחלק מהנתבעים נאכפו הצווים לאחר שהתקבלו בקשותיה של רמ"י מכוח פקודת ביזיון בית המשפט (ראו בין השאר, החלטות במסגרת התביעה העיקרית מיום 23.12.2013 ומיום 16.4.2014, אשר אושרו הן בבית המשפט המחוזי בירושלים (ע"פ 7496-01-14 מיום 8.5.2014 וע"פ 13526-06-14 מיום 7.10.2014), הן בבית המשפט העליון (רע"א 4081/14 מיום 19.6.2014; רע"א 8031/14 מיום 1.2.2015)). כך גם נמחקה בהמלצת בית המשפט עתירה לבג"ץ שהגישו מי מבין הנתבעים, אשר במסגרתה נטען בין השאר, כי רמ"י מסרבת לאפשר לעותרים להסדיר את השימושים הלא חקלאיים בנחלות (בג"ץ 7216/12, פסק הדין מיום 26.12.2013). במסגרת עתירה זו אף נדחתה בקשה לסעד זמני, אשר יעכב את ביצועו של צו המניעה שניתן בתביעה העיקרית (החלטת כבוד השופט נ' סולברג מיום 30.5.2013)

6. הנה כי כן, כל שלוש הערכאות (בית משפט השלום, בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון), הביעו את דעתם המפורשת והחד משמעית, כי היה מקום למתן צו המניעה אשר ניתן במסגרת התביעה העיקרית נגד כל הנתבעים, כי צו המניעה יעמוד בעינו וכי אם מי מבין הנתבעים אינו מקיים את הצו, כי אז קיומו ייאכף בהתאם לצווים מכוח פקודת ביזיון בית המשפט.

אף לא אחד מבין הנתבעים בתביעות שנדונו במסגרת התביעה העיקרית (כזכור, נדון עניינם של ארבעים וחמישה נתבעים בשלושים ושש תביעות), הצליח להראות כי עניינו שונה משל שאר הנתבעים. אף לא אחד מביניהם הצליח להחריג את עניינו. דין אחד נקבע ביחס לכולם ודין אחד נאכף על כולם.

כך סברנו עד לאחרונה ממש. מהודעת התובעת, אשר הוגשה ביום 23.3.2016, למדנו על אשר אירע בעניין גלגולי התביעה נגד הנתבעת ועל כך שרק עתה נצטווינו להשלים את המלאכה אף בעניינה.

תחילה נעמוד על השתלשלות העניינים בקשר לתביעה הנדונה.

השתלשלות העניינים בעניין התביעה הנדונה – התביעה נגד מליחי

7. במסגרת התביעה העיקרית ייצגו את כל הנתבעים עורכי הדין יחיאל גוטמן ויריב גוטמן. בפתח הדיון שהתקיים ביום 26.5.2011 התייצב עו"ד רוני דובר והודיע, על דעת בא-כוחה של התובעת דאז (עו"ד שאול אל עמי), כי הוא מייצג את הנתבעת שולמית מליחי (הנתבעת בתביעה הנדונה) וכי הוסכם כי "הדיון בת"א 21095/09 יופרד באופן הבא. אנחנו מנהלים מו"מ להסדר פרטני לגבי הנכס נושא התביעה של הגב' מליחי, כאשר סוכם שככל שלא נגיע להסדר, לא ננהל הוכחות נוספות, אלא נגיש סיכומים על בסיס הראיות בתיק. בכפוף לכך שהגב' מליחי מאשרת שמנוהלת במקום גם מסעדה וגם משתלה. בהסכמת בא-כוח התובע, אבקש לשחרר אותי מהתייצבות לדיונים ואנחנו נודיע לבית המשפט בהמשך אם הגענו או לא הגענו להסדר".

בהחלטה שניתנה לאחר הודעה זו, שאל תוכנה עוד נשוב בהמשך הדברים, לא אושרה הודעתו של עו"ד דובר ואף לא ניתנה כל החלטה הנותנת תוקף להסדר דיוני כלשהו. כל אשר נקבע בהחלטה היה, כי המזכירות התבקשה לעדכן את פרטי בא-כוחה של הנתבעת וכן כי הוא "פטור מהתייצבות לדיונים".

מאז אותו דיון ומאז אותה הודעה, לא טרח בא-כוחה של הנתבעת להודיע דבר לבית המשפט. לפיכך במסגרת פסק הדין בתביעה העיקרית, אשר במסגרתו ניתן כאמור, צו מניעה המתייחס אל כל הנתבעים, נקבע כך (בפסקה 47):

"הצו האמור אינו חל על הנתבעת בת"א 21095/09, שביחס אליה הודיעו הצדדים ביום 26.5.2011 כי הם מבקשים להפריד את הדיון, כדי להגיע להסדר פרטני בעניין הנכס נושא תביעה זו.

אולם חרף הודעה זו של הצדדים, ולמרות חלוף שבעה חודשים, לא הודיעו הצדדים דבר. לפיכך מובהר בזה, כי אם לא יודיעו הצדדים עד יום 1.2.2012 כי הגיעו להסדר כלשהו, ומאחר שכתבי הטענות בתביעה זו היו זהים לאלו שבכל שאר התביעות, וכך גם הראיות שהוגשו מטעם הנתבעת היו זהות, כי אז יחול פסק הדין והצווים שניתנו כאמור, גם ביחס לנתבעת בתביעה זו".

הצדדים לא עמדו במועדים שנקבעו, אלא ביקשו ארכות נוספות. בעקבות בקשת ארכה נוספת מיום 28.2.2012 ניתנה החלטה מאותו יום, שבה נקבע במפורש, בין השאר, כי ניתנת ארכה אחרונה עד יום 20.3.2012. הובהר אפוא, "כי אם עד מועד זה לא יוגש הסדר פשרה, יינתן פסק-דין כאמור בפסקה 47 של פסק הדין העיקרי בעניין התביעות המאוחדות". עוד הובהר, כי "בכל מקרה, לא תתאפשר הגשת סיכומי הצדדים ומתן פסק-דין נפרד בעניין התביעה הנדונה". כך שבכל מקרה, עמדו רק שתי אפשרויות בעניין התביעה הנדונה, הגשת הסדר פשרה או החלת פסק הדין בתביעה העיקרית גם על התביעה הנדונה.

8. בסופו של דבר, הוגש הסכם פשרה בעניין התביעה הנדונה, אשר אושר בפסק-דין מיום 13.3.2012 (להלן – הסכם הפשרה). עיקרי הסכם הפשרה שאושר בפסק-דין היו מתן צו מניעה המתייחס אל הנחלה נושא התביעה הנדונה בדומה לצו המניעה שניתן במסגרת התביעה העיקרית. כן ניתן צו עשה, המורה להרוס את המבנה המשמש לבית קפה. עם זאת נקבע, כי ביצוע הצווים ביחס למשתלה ולבית הקפה בלבד, יעוכב למשך שנה ממועד אישור פסק הדין, כדי לאפשר לנתבעת לנקוט הליכים הדרושים לשם התרת השימוש במבנים למשתלה, לבית קפה או כל שימוש מסחרי אחר וכן כדי להתיר את קיום המבנה בהתאם להחלטת מועצת מקרקעי ישראל מס' 1101 או 1082. כל זאת, בלא כל התחייבות מצד רמ"י, אשר הצהירה כי כל בקשה שתוגש תידון על-פי נהליה.

עוד נקבעו בהסכם הפשרה, שאושר בפסק-דין, כי הנתבעת תישא בהוצאותיה של רמ"י וכן נקבעו הוראות בעניין תשלום דמי שימוש חורג, כאמור שם.

9. בטרם נמשיך בתיאור גלגוליו של הסכם הפשרה ובתיאור ההליכים שבאו בעקבותיו, אשר החזירו את הדיון אל התובענה הנדונה, יש לתת את הדעת לעובדות חשובות לעניין זהות הנתבע.

הגם ששולמית מליחי ז"ל היא בת הרשות בנחלה נושא התובענה הנדונה ועל כן התביעה הנדונה הוגשה נגדה, את התצהיר במסגרת התביעה הנדונה הגיש בנה, דרור מליחי, אשר בתצהירו מיום 13.12.2009, הצהיר בין השאר כך: "הנני בנה של הנתבעת מליחי שולמית, והנני למעשה הבעלים בפועל של המקרקעין נשוא התביעה" (שם, פסקה 2); "הנתבעת מפעילה באמצעותי את המשתלה בעצמה וכן בעזרת בני משפחה נוספים ..." (שם, פסקה 3).

10. בהתאם להסכם הפשרה, הוגשה מטעם הנתבעת בקשה לרמ"י להתיר את השימוש במקרקעין למטרת בית קפה ומשתלה. רמ"י בחנה את הבקשה, אך לא אישרה אותה, בין השאר, בשל אי עמידת הנתבעת בקריטריונים הדרושים. לפיכך בחודש יולי 2013 הוגשה מטעם הנתבעת תביעה אחרת ונפרדת אל בית משפט זה, היא תביעת מליחי. במסגרת תביעתה זו, עתרה הנתבעת לחייב את רמ"י לדון בבקשתה וכן לדחות את המועד שנקבע בהסכם הפשרה לשם השלמת הליך קבלת האישור הדרוש. לחלופין, עתרה לביטול הסכם הפשרה מחמת טעות אשר נטען, כי נפלה בעת כריתתו.

במסגרת בירור התביעה הוגשו מטעם התובעת מליחי תצהירו של אחיינה, מר להב דורון, וכן תצהירו של בא-כוחה בתובענה הנדונה, עד השלב שבו אושר הסכם הפשרה, עו"ד רוני דובר.

כך בין השאר, הצהיר מר דורון בתצהירו: "אני הבעלים של בית הקפה יחד עם בנה של דודתי, דרור מליחי ... התובעת הינה בעלת נחלה וחברה באגודה השיתופית אורה. התובעת היא אישה בת 84 במצב בריאותי קשה ... אשר הכנסתה היחידה היא מבית הקפה והמשתלה שפועלים בשטחה והמופעלים על-ידי בנה ועל-ידי ..." (שם, פסקאות 3-2). הדברים אושרו אף בתצהירו של עו"ד דובר, שהצהיר כי ייצוג הנתבעת והטיפול בעניינה היו לבקשת בנה ואחיינה, מר דורון (שם, פסקה 3).

11. הנתבעת, שולמית מליחי ז"ל ,נפטרה לבית עולמה ביום 17.3.2015. למרות זאת, לא נמסרה כל הודעה על כך מטעמה לבית המשפט, אשר דן בתביעתה (תביעת מליחי). לא זו בלבד, אלא שביום 29.3.2015 הוגשה מטעמה בקשת ארכה להגשת סיכומי תשובה, אשר הוגשו מטעמה ביום 16.4.2015. כל זאת מבלי לגלות את אוזנו של בית המשפט, כי התביעה מתבררת בשם תובעת, אשר אינה עוד בין החיים. כך גם במקביל, נמשכו הפניות בשמה אל רמ"י (ראו מכתב בא-כוחה מיום 28.10.2015 – צורף אל תגובת המדינה).

12. בעוד בית המשפט אינו מודע לפטירתה של הגב' שולמית מליחי, התקבלה תביעתה, בפסק הדין שניתן כאמור, ביום 28.6.2015. בית המשפט (כבוד סגן הנשיא ג' ארנברג) קיבל את הנטען בתביעה, כי רמ"י פעלה בחוסר תום לב והפרה את חובת ההגינות שהיא חבה בה, בהיותה רשות שלטונית. בהתאם לקביעותיו אלו, נקבע, כי תקופת תוקפו של הסכם הפשרה תוארך בשנה נוספת, כדי לאפשר במהלכה ניסיון להסדרת הפעילות הלא חקלאית במקרקעין.

על פסק-דין זה ערערו שני הצדדים. תחילה, ביום 12.10.2015 הוגש ערעורה של רמ"י, אשר תמצית טענתה בערעור הייתה, כי במסגרת פסק הדין לא נבחנה השאלה, אם בכלל ניתן להתיר את השימושים במבנים המצויים בנחלה הנדונה, אשר הנתבעת היא בת רשות בה. על-פי טענתה של רמ"י בין אם חלה החלטת מועצת מקרקעי ישראל מס' 1101 ובין אם חלה החלטה מס' 1265, אין אפשרות להתיר את אותם שימושים. לפיכך טענה, כי ממילא לא היה מקום להאריך את תקופת תוקף הסכם הפשרה בשנה, שכן לא יחול כל שינוי בתום תקופה זו.

13. הדיון בערעור נקבע ליום 3.1.2016. רק לאחר קביעת מועד הדיון וקביעת המועדים להגשת עיקרי הטיעון מטעם הצדדים, נזכר דרור מליחי להודיע לבית המשפט, על פטירת אמו. בהודעה מיום 2.11.2015 הודיע כי "הגב' שולמית מליחי נפטרה לפני מספר חודשים" – מבלי לציין את מועד הפטירה – וכי הטיפול בצוואתה מתעכב. לפיכך ביקש, כי כל עוד לא יינתן צו ירושה, לא ייקבע דיון בערעור.

בתגובתה של רמ"י (המערערת) מיום 8.11.2015 נאמר כי מבירור שערכה עלה, כי המנוחה נפטרה כאמור, ביום 17.3.2015, עוד בטרם ניתן פסק הדין בתביעתה ואף בטרם ביקשה ארכה להגשת סיכומי התשובה מטעמה וממילא גם בטרם הוגשו סיכומי התשובה. כך גם כאמור, אף לאחר פטירתה, נעשו מטעמה פניות אל רמ"י מבלי לציין את דבר פטירתה. לפיכך ביקשה רמ"י, כי לנוכח הפעילות הלא חקלאית האסורה בנחלה, יקדם בית המשפט את שמיעת הערעור ולא ימתין עד קיום צוואת המנוחה שולמית מליחי ז"ל.

ביום 8.11.2015 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת נ' בן-אור), אשר הורתה לבא-כוחה של המשיבה (שולמית מליחי ז"ל) להגיב לנטען בתגובתה של רמ"י ובין השאר, "לאפשרות לפיה יבוטל פסק-דינו של בית משפט קמא, מהטעם שבעת נתינתו לא הייתה המשיבה בין החיים ולכאורה לא ניתן היה ליתן פסק-דין בתביעתה בנסיבות המתוארות".

על כך השיב דרור מליחי, בנה של שולמית מליחי ז"ל, ביום 18.11.2015. תחילה ביקש מבית המשפט להחליף בערעור את אמו המנוחה ולהיות המשיב בערעור במקומה. כן ביקש להרשות לו להגיש ערעור שכנגד. כך נאמר בפתח תשובתו: "ככל שהדבר תלוי בעמדת דרור מליחי, יתבקש בית המשפט לתקן את הודעת הערעור, כך שדרור מליחי יופיע בו כמשיב, ולקבוע כי הוא יהיה רשאי להגיש הודעת ערעור שכנגד תוך שלושים יום מיום החלטה בדבר תיקון הודעת הערעור".

לעצם העניין טען דרור מליחי, כי לנוכח הוראות תקנה 36 בתקנות סדר הדין האזרחי, הקובעת כי תובענה לא תפוג בשל מותו של מי מבעלי הדין, הרי שעילת התביעה של המנוחה מליחי עודה קיימת. כך לטענתו, אף הסכם הפשרה שחתמה וכך אף זכויותיה, אשר עברו ליורשיה. על כן טען, כי אין מקום לביטול פסק הדין שניתן בבית משפט השלום בתביעתה של מליחי מחמת פטירתה.

עוד נאמר בתשובתו של דרור מליחי, כי בא-כוחו "התבקש לייצג את דרור מליחי, בנה של המשיבה, הטוען לזכויות בן ממשיך ומי שהגיש בקשה לקיום צוואה על מנת לירש אותה" (שם, פסקה 23). לפיכך, "ככל שהדבר תלוי בדרור מליחי, הוא מעוניין שבית המשפט הנכבד יראה בו בעל-דין ראוי", הגם שטרם ניתן צו ירושה (שם, פסקה 24). כן ביקש, כי "ככל שהדבר תלוי בעמדת דרור מליחי, יתבקש בית המשפט לתקן את הערעור, כך שדרור מליחי יופיע בו כמשיב ולקבוע כי הוא יהיה רשאי להגיש הודעת ערעור שכנגד" (שם, פסקה 25).

בהחלטה מיום 22.11.2015 קבע בית המשפט המחוזי כי דרור מליחי יהיה המשיב בערעור שהגישה רמ"י, כי יהיה רשאי להגיש ערעור שכנגד וכי הדיון יידחה ליום 2.2.2016. בהתאם להחלטה זו הוסר שמה של שולמית מליחי ז"ל מהליך הערעור ותחתיה נקבע דרור מליחי בתור המשיב. במעמדו זה אף הגיש ביום 20.12.2015 ערעור שכנגד, אשר במסגרתו טען, כי היה על בית המשפט להורות לרמ"י לדון בבקשותיו בהתאם להחלטה מס' 1101 ולהתיר את השימושים בנחלה. לחלופין טען, כי היה מקום לביטול הסכם הפשרה, בשל הטעות שנפלה בכריתתו.

14. בפסק הדין שניתן ביום 2.2.2016 בעניין ערעור מליחי, התקבלו שני הערעורים בחלקם.

בקבלו את ערעורה של רמ"י קבע בית המשפט המחוזי, כי "מקובלת עלינו טענתה כי אין כל טעם בהארכת פרק הזמן לפי הסכם הפשרה, שעה שאין כל היתכנות לאישור השימושים המותרים או אלו מהם בהתאם להחלטות 1101 ו-1265. משכך, יש לקבל את ערעורה ולבטל את הארכת פרק הזמן למיצוי ההליך שננקט במסגרת הסכם הפשרה".

באשר לערעור שכנגד שהגיש דרור מליחי, קבע בית המשפט המחוזי כי "המסקנה הנובעת מכך איננה דחיית תביעתה של המנוחה. שכן עולה מתוך חומר הראיות כי שני הצדדים יצאו מנקודת הנחה כי תיתכן אפשרות של הסדרת השימושים במקרקעין מכוחה של החלטה 1101 ... נקודת הנחה זו מתבררת כעת כמוטעית ועל כן יש לקבל את עתירתו החלופית של המשיב לביטול הסכם הפשרה בשל טעות שנפלה בכריתתו. אנו סבורים כי בביטול הסכם הפשרה ובהחזרת הדיון לבית משפט קמא, יש כדי לתת מענה צודק למצב שנוצר כעולה מכתב התביעה".

אולם כאמור בפתח הדברים, במקרה הנדון, לא הוחזר הדיון אל בית המשפט קמא, במובן זה שהוחזר אל תביעתה של מליחי (אשר כאמור, התבררה במסגרת ת"א 2704-07-13 לפני כבוד סגן הנשיא ג' ארנברג), אלא נקבע, כמובא בפתח הדברים, כי פסק הדין בתביעת מליחי יבוטל, כי יבוטל הסכם הפשרה שאושר בפסק-דין במסגרת התביעה הנדונה וכי העניין יוחזר לשם השלמת הליך התביעה הנדונה (המקורית) נגד הנתבעת. כאמור בפסק הדין בערעור: "הדיון יוחזר לבית משפט השלום לצורך השלמת ההליך שנקטה המערערת כנגד המנוחה במסגרת התביעה המקורית שהוגשה נגדה ונגד תושבים אחרים במושב אורה בת"א 21090/08".

ב. הודעת התובעת, תגובתו של דרור מליחי ותשובתה של התובעת

הודעת התובעת ובקשתה

15. נקדים ונעיר, כי מלכתחילה, לא הייתה דרושה כל הודעה או בקשה. מלכתחילה, על-פי הוראת בית המשפט המחוזי, היה מקום להביא את דבר פסק-דינו של בית המשפט המחוזי במסגרת ערעור מליחי לעיוני במסגרת התובענה הנדונה (בין במסגרת "משימת עיון" ובין בדרך אחרת, בהתאם לאפשרויות במערכת 'נט המשפט'). משלא כך נעשה, היה על בעלי הדין להגיש הודעה במסגרת התביעה הנדונה ולהביא את דבר מתן פסק הדין בערעור אל תיק התובענה הנדונה (מאחר שהערעור אינו מתייחס אל התיק הנדון, לא נוצרת משימה בתיק התביעה הנדונה במערכת 'נט המשפט').

הנתבע לא הודיע דבר. לעומתו, התובעת הגישה ביום 23.2.2016 "הודעה ובקשה מטעם התובעת", אשר במסגרתה עדכנה את בית המשפט על דבר מתן פסק הדין בערעור, תוך סקירה תמציתית של השתלשלות העניינים בקשר לתביעה הנדונה בעניין מליחי, לרבות, הסכם הפשרה, תביעת מליחי ופסק הדין בערעור. בהתאם לכך ביקשה התובעת, כי יינתן פסק-דין בהתאם למתווה שנקבע מלכתחילה. לחלופין ביקשה, כי "אם יסבור בית המשפט הנכבד, כי יש טעם בכך חרף ההסכמה הדיונית ומטעם לא ידוע", כי אז יורה על הגשת סיכומים שלאחריהם יינתן פסק הדין.

16. בהחלטה מאותו יום (23.2.2016) נקבע כלהלן: "אם עד יום 3.3.2016 לא ינמק הנתבע (מליחי) על שום מה פסק הדין שניתן בתיק העיקרי (בעניין 35 נתבעים [צ"ל: התביעות]) לא יחול גם עליו, כי אז יינתן פסק-דין המחיל את פסק הדין גם עליו. יוער, כי לנוכח אישור פסק הדין בשתי ערכאות, לרבות הליכים נוספים שבמסגרתם אושר פסק הדין, יידרש הנתבע להצביע על טעם טוב ומיוחד באופן חריג".

תגובתו של דרור מליחי

17. ביום 3.3.2016 הוגשה תגובתו של דרור מליחי, תוך שכבר בפתח הדברים נאמר כי מדובר ב"תגובה ראשונית בלבד מטעם דרור מליחי, אשר כלל אינו צד לתיק זה. ככל שבית המשפט יקבע כי דרור מליחי הינו בעל דין בתיק שכלל לא היה נתבע בו, יתבקש בית המשפט להאריך את מועד התגובה לבקשה ב-20 יום מיום מתן ההחלטה בבקשה".

ברוח הדברים המובאים בפתח תגובתו, הטעים דרור מליחי כי התביעה הוגשה נגד אמו, שולמית מליחי ז"ל, אשר כטענתו, הייתה בעלת הזכויות בנחלה הנדונה, בעוד שהוא מעולם לא נתבע בתביעה הנדונה. לטענתו, אף התובעת מודעת לכך, אך למרות זאת, הגישה את הבקשה נגדו, כאילו היה נתבע בתביעה. כן הלין, כי בניגוד לטענת התובעת, דרור מעולם לא הודיע במסגרת התביעה הנדונה, כי אמו נפטרה בחודש מארס 2013. לטענת דרור מליחי, רק במסגרת ערעור מליחי הודיע, כי ניתן לתקן את הערעור כך שהוא יהיה המשיב ואף יתאפשר לו להגיש ערעור שכנגד ובקשתו התקבלה. אולם לטענתו, מדובר בהליך אחר אשר במסגרתו ביקש לאשר את הסכם הפשרה שאושר במסגרת התביעה הנדונה. לפיכך טען, כי לא ניתן לתת פסק-דין נגדו כל עוד לא יתוקן כתב התביעה תוך שינוי זהות הנתבע, אולם התובעת מעולם לא ביקשה את תיקון כתב התביעה, כך שלטענתו, היעתרות לבקשתה אינה אפשרית.

18. בהמשך עמד דרור מליחי על הוראות תקנות 36 עד 41 בתקנות סדר הדין האזרחי וטען, כי מהוראות אלו עולה, כי לא ניתן להחליף בעל דין ללא בקשה מתאימה. כן טען, כי רק אם בית המשפט ייעתר לבקשה, יוחלף בעל הדין ויהיה רשאי להגיש כתב הגנה חדש מטעמו. לעניין זה הפנה אל מספר פסקי-דין אשר נעיר כבר עתה, כי אינם רלוונטיים לענייננו, בהיותם מתייחסים להחלפת בעל-דין שנפטר במהלך שמיעת התובענה שהוגשה נגדו. לגבי מצב זה, אמנם נקבע, כי אם בית המשפט ראה צורך בהחלפת בעל דין לשם יישוב מלא של כל השאלות, כי אז יוחלף בעל הדין, אשר בנסיבות מסוימות, אף רשאי להגיש כתב הגנה מתוקן.

מכל מקום וכאמור, דרור מליחי הודיע כי אם בית המשפט יתבקש להתיר את תיקון כתב התביעה, כך שהוא יהיה הנתבע, כי אז הוא מבקש להגיש כתב הגנה. זאת בין השאר, כדי להתייחס אל שינויים אשר לטענתו, חלו בנחלה במהלך הזמן מאז הוגש כתב ההגנה מטעם אמו.

19. אשר לשאלה מדוע לא יחול על התביעה הנדונה פסק הדין בתביעה העיקרית טען דרור מליחי, כי לא ניתן לתת פסק-דין מבלי לאפשר הגשת סיכומים, בשל הפגיעה בזכות הטיעון. לעניין זה הפנה אל פסק הדין בעניין בג"ץ 2829/03 פלוני נ' בית הדין הדרוזי לערעורים בעכו (16.1.2006), אשר כך, לטענתו, קבע.

עוד הוסיף דרור מליחי, כי הוא מודע להחלטות שניתנו במסגרת התביעה הנדונה, שלפיהן אם לא ייחתם הסכם הפשרה תוך המועד שנקבע, יינתן פסק-דין בתביעה נגד אמו, ללא הגשת סיכומים. אולם לטענתו, אין באותן החלטות כדי לחייב אותו או כדי למנוע ממנו זכויות המוקנות לו מכוח תקנות סדר הדין האזרחי. זאת מטעמים אלו: ראשית, לאחר שיגיש כתב הגנה מטעמו, ממילא לא יהיה עוד תוקף להחלטות שניתנו על בסיס כתב ההגנה הקודם שהוגש מטעם אמו. שנית, החלטת בית המשפט הייתה לעניין מצב שבו לא ייחתם הסכם פשרה, אולם בסופו של דבר ניתן פסק-דין המאשר את הסכם הפשרה, כך שאין עוד רלוונטיות להחלטה האמורה. לטענתו, ביטול הסכם הפשרה אינו מקים מחדש החלטות שהיו מתאימות למועד נתינתן. שלישית, מלכתחילה לא היה מקום להחלטות המונעות מבעל-דין את יומו בבית המשפט וכי הן עומדות בניגוד להלכה הפסוקה. הנתבעת אף לא יכולה הייתה לערער על אותן החלטות, מהטעם שהוגש הסכם פשרה שאושר בפסק-דין. רביעית, בפסק הדין שניתן בערעור מליחי נקבעה "החזרת הדיון" אל בית משפט זה לשם "דיון" ולא לשם מתן פסק-דין. חמישית, אם כל משמעות ביטול פסק הדין בתביעת מליחי הייתה החזרת העניין כדי שייתן את אותו פסק-דין שניתן בעניין שאר התביעות, כי אז לא ברור מה היה הטעם בקבלת הערעור. משבוטל פסק הדין בתביעת מליחי, קמה לדרור מליחי זכות לדון בעניינו, על כל המשתמע מכך, לרבות הבאת ראיות. שישית, בשולי תגובתו ציין דרור מליחי, כי ביום 2.3.2016 הגיש בקשת רשות ערעור אל בית המשפט העליון על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בערעור מליחי, אשר במסגרתו עתר לביטולו (רע"א 1778/16). לפיכך לטענתו, מתן פסק-דין בתביעה הנדונה קודם לשמיעת הערעור ייצור "סבך משפטי מיותר" בשאלה איזה פסק-דין יחייב את הצדדים, זה שאישר את הסכם הפשרה או זה שמשתמע כי יינתן עתה בתביעה הנדונה.

תגובת התובעת

20. בהתאם להחלטה מיום 3.3.2016, הוגשה תגובת התובעת ביום 15.3.2016. בתגובתה הביעה את מורת רוחה מניסיונותיו של דרור מליחי להוסיף ולעכב את ההליכים בעניינו בדרכים שונות ומגוונות, מתוך מטרה להמשיך בפעילותו הלא חקלאית והאסורה בנחלה. כן טענה, כי כל טענותיו אינן אלא, ניסיונות להתפלפלויות בסוגיות דיוניות, אשר נטענות בחוסר תום לב ובסתירה מובהקת לאופן שבו התנהל עד כה בהליכים המשפטיים הנוגעים לנחלה. התובעת טענה אפוא, כי אין לשעות לניסיונותיו של דרור מליחי להימלט מהחלת צווי המניעה שניתנו לגבי שאר הנחלות במושב אורה גם על נחלתו וכי יש לתת פסק-דין בהקדם האפשרי, בהתאם לכל ההסכמות הדיוניות ולהחלטות הקודמות ובכך להביא לסיומה של הסאגה בעניינו.

21. התובעת עמדה בהרחבה על היקף השימושים האסורים בנחלה הנדונה, נכון לעכשיו, על-פי ביקור של הפיקוח שנעשה ביום 1.2.2016. כמפורט בתגובה הנתמכת בצילומים, היקף השטח שבו נעשה שימוש לא חוקי בנחלה עומד היום על כ-1,280 מ"ר ועוד כ-500 מ"ר חניה תפעולית.

התובעת עמדה בהרחבה על עיקרי העובדות, כפי שאף עמדנו על כך קודם לכן, שמהן עולה כי דרור מליחי, כפי שהצהיר בעצמו עוד ביום 13.12.2009 בתצהיר שהוגש במסגרת התביעה הנדונה, הוא "למעשה הבעלים בפועל של המקרקעין נשוא התביעה". כך כנטען, אף עלה מן הראיות אשר הוגשו במסגרת תביעת מליחי. התובעת אף פירטה בהרחבה את העובדה שכאמור, שולמית מליחי ז"ל נפטרה עוד בטרם הוגשו סיכומי התשובה מטעמה במסגרת תביעת מליחי ובטרם ניתן פסק הדין בתביעה. למרות זאת, לא נמסרה כל הודעה על כך לבית המשפט. באותו עניין, לא סבר בנה דרור מליחי, אשר היה הרוח החיה מאחורי ניהול התביעה, כי יש בפטירתה כדי לשנות מסיום בירור התביעה. אולם עתה, בחוסר תום לב, הוא מנסה להיבנות מכך ולטעון כי יש לתקן את התביעה כך שזהות הנתבע תשונה ואף לאפשר לו להגיש כתב הגנה בשמו.

התובעת אף עמדה על כך שכמובא לעיל, לבקשת דרור מליחי הוא נכנס בנעלי אמו אל הערעור, הפך להיות המשיב ואף הגיש ערעור שכנגד. כך לטענת התובעת היה, כל עוד הדבר שירת את האינטרסים שלו. עתה, מבקש הוא, בחוסר תום לב, לטעון כי לכאורה, אינו יכול להיות בנעלי אמו. התובעת טענה אפוא, כי דרור מליחי אינו יכול לטעון בקשר לאותו עניין ממש טענות סותרות. הוא מנוע מלטעון כי בהליך אחד באותו עניין הוא יכול להחליף את אמו ואילו בהליך אחר אין אפשרות לעשות כן. התנהלות זו, כטענת התובעת, "מקוממת עד שהיא עולה כדי שימוש לרעה בהליכי משפט, וודאי שהיא עולה כדי שימוש שלא בתום לב בהעלאת טענות דיוניות".

22. התובעת טענה אפוא, כי על-פי הוראות תקנות סדר הדין האזרחי ובהן תקנה 38, כפי שפורשה בפסיקה (בין השאר, ת"א (מחוזי ירושלים), עיזבון המנוח סאמח אבו-סמרה נ' לוצאטו (26.2.2009); בר"ע (מחוזי ירושלים) דרוקמן נ' עיזבון שרה שירה דרוקמן ז"ל (11.2.2008), כבוד השופט נ' סולברג), אין כל מניעה בהחלפת המנוחה שולמית מליחי בבנה דרור, ובמתן פסק-דין. לעניין זה הטעימה התובעת, כי החלפת שולמית מליחי ז"ל בבנה דרור, במסגרת ערעור מליחי, לא הייתה תוצאה של הסכמתו של מליחי, אלא תוצאת של החלטה שיפוטית של בית המשפט המחוזי, אשר נעתר לבקשתו. כך שהחלפת בעלי הדין בקשר לעניין הנדון כבר נעשתה. בהתאם לכך, יש להורות כי גם בתביעה הנדונה תוחלף הנתבעת, שולמית מליחי ז"ל, בבנה דרור ולהמשיך בתביעה הנדונה בדיוק מהמקום שנעצרה.

23. אשר לטענותיו של דרור מליחי, טענה התובעת כי בניגוד לטענתו, אין לו כל הגנה מפני התביעה וכי מדובר בהליך שסופו ידוע מראש, כפי שכבר נקבע בהליכים הנוספים שנדרשו לעניין הפעילות הלא חקלאית בנחלות במושב אורה. בדיוק מטעם זה קבע בית המשפט המחוזי כאמור, כי "אין כל טעם בהארכת פרק הזמן לפי הסכם הפשרה, שעה שאין כל היתכנות לאישור השימושים". כן טענה, כי אין מקום לדקדוקי עניות לעניין נוסח הוראת בית המשפט המחוזי באשר להחזרת העניין להשלמתו במסגרת התביעה הנדונה. שכן, אף אם נאמר כי "הדיון יוחזר", נאמר באופן ברור כי ההחזרה היא "לצורך השלמת ההליך". משמעות הדבר היא אפוא, כי כל אשר נדרש הוא להשלים את ההליך ולא להתחיל אותו מראשיתו, כפי שמבקש עתה דרור מליחי. בנוסף לכך טענה התובעת, כי משנקבע כי לא תתאפשר הגשת סיכומים, יש לפעול כפי שנקבע וכך להורות ובהתאם לכך לתת פסק-דין. רק לחלופין ומטעמי זהירות, עתרה התובעת לכך שאם ימצא בית המשפט כי הדבר דרוש, כי אז, כפי שביקשה בתחילה, יורה על הגשת סיכומים בטרם מתן פסק הדין.

ג. דיון והכרעה

השלב שבו מצויה התביעה הנדונה

24. קודם שנידרש אל הוראות תקנות סדר הדין האזרחי בדבר מעמדה של תביעה במצב שבו בעל-דין נפטר ואל הוראותיה לעניין החלפת בעל-דין בנסיבות אלו, ראוי לעמוד על השלב המדויק שבו מצויה התביעה הנדונה.

25. כפי שתואר בתמצית בפתח פסק הדין שניתן בתביעה העיקרית עוד ביום 25.12.2015, פסק הדין ניתן בעניין שלושים ושש תביעות, שבהן נתבעו ארבעים וחמישה נתבעים. ארבע-עשרה תביעות הוגשו בסוף שנת 2008 ובתחילת שנת 2009 ועוד עשרים ושתיים תביעות הוגשו בחודש יולי 2010. מטעמי יעילות מערכתית, יזמתי גם את איחוד התביעות המאוחרות עם הראשונות, בעוד שהובהר לשני הצדדים, לתובעת ולנתבעים, כי המטרה היא לרכז את כל התביעות בקשר למושב אורה בהליך אחד, גם אם יהיה מורכב וממושך, ובכך להימנע מדיונים כפולים לפני מספר שופטים.

עוד בטרם הוגשו התביעות הראשונות ובמהלך כל התקופה מאז הוגשו ועד מתן פסק הדין, נעשו כל העת ניסיונות שונים מצד הצדדים למציאת פתרון לשימושים הלא חקלאיים בנחלות במושב אורה. מטעם זה בירור התביעות החל באופן ממשי רק במהלך שנת 2010 ואף הגשת סיכומי הצדדים נדחתה, כדי לאפשר ניסיון נוסף של משא ומתן ביניהם (ראו פסקאות 4-2 בפסק הדין בתביעה העיקרית).

מטעם זה, היה ברור לכולם, לתובעת ולנתבעים וכך גם לבאי-כוחם ולבית המשפט, כי תיתכנה אך ורק שתי אפשרויות. אפשרות אחת היא שיושג הסדר כלשהו אשר יחול ביחס לכל הנחלות, ללא יוצאי מן הכלל, והשנייה, כי לא ניתן להסכים על הסדר כלשהו ולפיכך יינתן פסק-דין לגופה של התביעה. כך אמנם היה לגבי כל הנתבעים בכל התביעות.

26. מן הטעם האמור, שלפיו כאמור, היה ברור לכולם כי דין אחד יהיה ביחס לכל הנחלות – בין פתרון כלשהו ובין פסק-דין – ראוי להעיר, כי עצם ההודעה על הפרדת עניינה של התביעה הנדונה משאר התביעות, הייתה בשעתו תמוהה בעינינו ואף תמוהה מאד. תמיהה זו אף הובעה מצדי בקול צלול וברור (אף אם לא תועדה בפרוטוקול הדיון) בעת מסירת הודעת בא-כוחה של הנתבעת בדיון מיום 26.5.2011.

לנוכח התמיהה האמורה ולנוכח ההחלטה כי כל התביעות תתבררנה במאוחד ובמקשה אחת, הקפדתי הקפד היטב על תוכן הודעתו של עו"ד דובר, שייצג באותה עת את הנתבעת, ובעיקר על תוכנה של ההחלטה. הקפדה זו כללה אפוא, את אלו:

ראשית, הדברים הובאו מפיו של עו"ד דובר, אשר הודיע כי הוא סיכם עם בא-כוח התובעת דאז על הפרדת עניינה של שולמית מליחי ז"ל ועל ניהול משא ומתן בעניין הנחלה.

שנית, נכתב באופן ברור ומפורש, אף זאת מפי עו"ד דובר, כי "סוכם שככל שלא נגיע להסדר, לא ננהל הוכחות נוספות, אלא נגיש סיכומים על בסיס הראיות בתיק ... בהסכמת ב"כ התובע אבקש לשחרר אותי מההתייצבות לדיונים ואנחנו נודיע לבית המשפט בהמשך אם הגענו או לא הגענו להסדר". בשלב זה הובהר הבהר היטב והדבר היה ברור, כי הכוונה הייתה, שאם לא יושג הסדר, ותידרש הגשת סיכומים, יהיה הדבר בטרם מתן פסק הדין בכל התביעות. שהרי, זכותו של כל נתבע לבחור לעצמו עורך-דין ולסכם את טענותיו בנפרד משאר הנתבעים. אולם בשום שלב לא הורשתה הנתבעת בתביעה הנדונה לנהל הליך נפרד ועצמאי ולהביא לכך שבעניינה יינתן פסק-דין נפרד.

שלישית, יש לתת את הדעת ולשים לב אל העובדה הבאה: במסגרת ההחלטה שניתנה לאחר הודעתו של עו"ד דובר לא אושר כל הסדר הדיוני. דובר בהצהרה חד-צדדית של בא-כוח התובעת בלבד. כל אשר נאמר בהחלטה שניתנה לאחר דבריו של עו"ד דובר היה כי המזכירות התבקשה לעדכן את פרטי המייצג של הנתבעת בתביעה הנדונה וכי כפי שביקש, הוא פטור מהתייצבות לדיונים. לא היה זה בהיסח הדעת, אלא בכוונת מכוון שהובהרה הבהר היטב לצדדים.

27. משהגיעה עת מתן פסק הדין בכל התביעות המאוחדות (לאחר מספר ארכות שניתנו לבקשת הנתבעים, כדי לאפשר ניסיון אחרון להגיע להסדר כלשהו), נמצא כי הנתבעת בתביעה הנדונה, שאותה ביקש בא-כוחה להפריד משאר התביעות, לא הגישה סיכומים מטעמה. חרף התחייבות בא-כוחה להודיע לבית המשפט אם הושג הסדר, הוא אף לא הודיע דבר ומנגד, אף לא הגיש סיכום טענות.

במצב זה, ניתן היה לכאורה לתת פסק-דין גם בעניין התביעה הנדונה. זאת בהתאם להוראות תקנה 160(ד) ולהוראות תקנה 157(2) בתקנות סדר הדין האזרחי (כך אפילו לא ביקש זאת התובע. שכן בשונה ממצב שבו התובע אינו מגיש את סיכומיו, שאז בית המשפט מנוע ממתן פסק-דין אם הנתבע לא ביקש זאת, אין הוראה זו חלה במצב שבו הנתבע הוא שלא הגיש את סיכומיו. במצב זה, די שהתובע הראה את זכאותו לקבלת פסק-דין כדי שפסק הדין יינתן).

למרות זאת, הגם שעל-פי הדין ניתן היה לתת פסק-דין גם בעניינה של הנתבעת בתביעה הנדונה, לא ניתן נגדה פסק-דין. עם זה, אף בפסק הדין לא נאמר כי ניתנה החלטה להפריד את עניינה מעניינם של שאר הנתבעים בשאר התביעות – שהרי מעולם לא ניתנה החלטה מעין זו – אלא נאמר במפורש כי מדובר בתביעה "שביחס אליה הודיעו הצדדים ... כי הם מבקשים להפריד את הדיון, כדי להגיע להסדר פרטני ..." (פסקה 47 בפסק הדין). אלא שכאמור, לא הוגשה כל הודעה ולכן כך נקבע באופן חד וברור: "מובהר בזה, כי אם לא יודיעו הצדדים עד יום 1.2.2012 כי הגיעו להסדר כלשהו, ומאחר שכתבי הטענות בתביעה זו היו זהים לאלו שכבל שאר התביעות, וכך גם הראיות שהוגשו מטעם הנתבעת היו זהות, כי אז יחול פסק הדין והצווים שניתנו כאמור, גם ביחס לנתבעת בתביעה זו"

במילים פשוטות, הובהר לנתבעת בתביעה הנדונה כי המועד להגשת סיכום טענותיה חלף עבר. עתה – במידה רבה, לפנים משורת הדין – עומדות לה שתי אפשרויות ושתיים בלבד: האחת, להודיע על הסדר עד יום 1.2.2012. השנייה, אם לא תוגש הודעה על הסדר, "כי אז יחול פסק הדין והצווים שניתנו כאמור, גם ביחס לנתבעת בתביעה זו".

אפשרות להגשת סיכומים עמדה לתובעת רק במועדים שנקבעו להגשתם. לאחר שבחרה שלא להגיש סיכומים ופסק הדין בעניין כל התביעות כבר ניתן, לא עמדה עוד לנתבעת כל אפשרות להגיש את סיכומיה באיחור.

הדברים הובהרו היטב שוב, בהחלטה הנוספת שניתנה מאוחר יותר, ביום 28.2.2012 (כמובא לעיל). באותה החלטה הובהר כי אם לא יושג הסדר פשרה בין התובעת לבין הנתבעת בתביעה הנדונה, כי אז יינתן פסק-דין כאמור בפסקה 47 של פסק הדין בתביעה העיקרית. למען הסר ספק אף הובהר שוב, כי "בכל מקרה, לא תתאפשר הגשת סיכומי הצדדים ומתן פסק-דין נפרד בעניין התביעה הנדונה".

על שתי ההחלטות, הן זו שניתנה כאמור בפסקה 47 בפסק הדין בתביעה העיקרית מיום 25.12.2011, הן זו שניתנה ביום 28.2.2012, לא השיגה הנתבעת בתביעה הנדונה ואף לא ביקשה לעיין בה מחדש. טענתה כי העריכה שייחתם הסכם פשרה, שאף נחתם בפועל, ומטעם זה לא השיגה על ההחלטות, אינה מעלה ואינה מורידה. בפועל, הנתבעת קיבלה את ההחלטות ומכאן, שהסכימה עמן.

28. מצב הדברים הוא אפוא, כי השלב שבו הייתה התביעה הנדונה בטרם הוגש הסכם הפשרה שאושר בפסק-דין, הוא השלב שלאחר הגשת סיכום טענות הצדדים לתביעה ולפני מתן פסק הדין.

בשלב הזה וכאמור, הוגש ביום 13.3.2012 הסכם הפשרה, שעל עיקריו עמדנו קודם לכן, ובו ביום ניתן תוקף של פסק-דין המאשר את הסכם הפשרה.

29. מאז חלפו כארבע שנים, אשר במהלכם – כך נודע לי רק עתה – אירע הצפוי. הסכם הפשרה קוים רק במובן זה, שלנוכח העובדה שרמ"י דחתה בקשותיה של הנתבעת, עמד בעינו סעיף 1 בהסכם הפשרה שעניינו צו מניעה הזהה לזה שניתן בפסק הדין בתביעה העיקרית. כזכור, היה ברור כי דין אחד יחול על כולם. אף היה ברור כי אין עוד אפשרות להסדר כלשהו. שהרי, אילו ניתן היה להחיל הסדר כלשהו, הוא היה חל על כל הנתבעים ולא רק על הנתבעת. מכאן שגם היה ברור שזה יהיה גורלו של הסדר הפשרה.

מכל מקום, הנתבעת לא השלימה עם מצב זה ולכן הגישה תביעה, אשר במסגרתה עתרה להארכת תקופת תוקפה של הוראת הסכם הפשרה המעכבת את צו המניעה (הזהה לזה שניתן בפסק הדין בתביעה העיקרית), שנקבע מכוחו. לחלופין עתרה, לביטול הסכם הפשרה. זו כאמור, תביעת מליחי. בסופו של דבר, לאחר שניתן פסק-דין בתביעתה ונדונו ערעורים על פסק הדין, קבע בית המשפט המחוזי דברים ברורים ומפורשים, שאינם מצריכים כל פרשנות מיוחדת.

בית המשפט המחוזי הנכבד קבע אפוא, כי הוא מבטל הן את פסק הדין בתביעת מליחי הן את פסק הדין המאשר את הסכם הפשרה. שניהם אם כן, מבוטלים והיו כלא היו.

משכך קבע בית המשפט המחוזי, הוסיף וקבע את המובן מאליו, כי "הדיון יוחזר לבית המשפט השלום לצורך השלמת ההליך שנקטה המערערת כנגד המנוחה במסגרת התביעה המקורית שהוגשה נגדה ונגד תושבים אחרים במושב אורה בת"א 21090/08".

30. כפי שטענה התובעת בצדק, דיבר בית המשפט המחוזי הנכבד בלשון בני אדם. אין צורך בפרשנות, אין צורך בדקדוקי עניות ואין צורך בהתחכמות מיותרת. העניין הוחזר אל בית משפט זה, אל התובענה הנדונה, "לצורך השלמת ההליך" ולשם כך בלבד.

לאחר ארבע שנים, חזרנו אל אותו מקום ואל אותה נקודה שבה עמדנו. אם תרצה, הדרא קושיא לדוכתא. בית המשפט המחוזי הנכבד אשר הורה לנו על "השלמת ההליך", הורה לנו כי עתה עלינו רק את המלאכה לגמור. מכיוון שכך, אין אנו בני חורין להיבטל ממנה וכך נעשה.

מתן פסק-דין במקום שנתבע נפטר ערב הינתנו

31. התביעה מצויה כאמור, בשלב שבו הסתיים שלב שמיעתה, הסתיים שלב הגשת סיכומי טענות הצדדים וכל אשר נותר הוא "השלמת ההליך", קרי: מתן פסק הדין. מאחר שבשלב הזה של בירור התביעה הנתבעת נפטרה. עולה אפוא, השאלה, אם ניתן לתת את פסק הדין חרף פטירתה או אם ניתן להחליף את הנתבעת, המנוחה, ביורשיה או בבנה, דרור מליחי.

32. אף שמקובל להסתמך על פסיקה של בית המשפט העליון, בהיותה פסיקה מחייבת, או על פסיקת בית המשפט המחוזי, בהיותה פסיקה מנחה. בחרנו, לפתוח דווקא בהסתכמות על כתבי טענות – כתבי טענותיו של דרור מליחי.

כך נימק דרור מליחי במסגרת תגובתו מיום 22.11.2015, אשר הוגשה אל בית המשפט המחוזי במסגרת ערעור מליחי את טענתו, כי אין לבטל את פסק-דינו של בית משפט השלום (כבוד סגן הנשיא ג' ארנברג) בתביעת מליחי: "אין ספק שעילתה של המשיבה המנוחה עדיין קיימת ... וזכויות המנוחה מכוח הסכם זה עברו ליורשיה. ואכן, המערערת לא העלתה ובדין לא העלתה, טענה כלשהי לפיה יש בפטירת המערערת כדי לגרוע מעילתה ... גם אילו הייתה פוקעת עילתה של המערערת, לא היה בכך כדי למנוע מתן פסק-דין, שכן המשיבה נפטרה לאחר גמר הדיון בתיק". זאת טען, לנוכח הוראות תקנה 36 בתקנות סדר הדין האזרחי, שאת תוכנה הביא (שם, פסקאות 11-9).

במילים אחרות, טענתו של דרור מליחי היא כי לנוכח הוראת תקנה 36 בתקנות סדר הדין האזרחי, שעל תוכנה נעמוד, הרי שאין בפטירת המנוחה "לאחר גמר הדיון בתיק", כדי למנוע מתן פסק דין. משניתן פסק הדין, אין בכך כדי לאיינו.

דברים אלו של דרור מליחי, יפים אף לענייננו ועליהם נסמוך את טעמינו. אכן, אין מקום לניסיונו הלא ראוי לנסות ולטעון עתה טענות אחרות, במסגרת ההליך שאינו אלא, אותו הליך אשר עוסק בדיוק באותו עניין. בהמשך אף נבהיר, על שום מה מדובר בדיוק באותו הליך.

33. תקנה 36 בתקנות סדר הדין האזרחי אמנם קובעת את אשר טען דרור מליחי בתגובתו הנזכרת. זו לשונה:

"לא תפוג תובענה על שום שאחד מבעלי הדין מת או פשט את הרגל, ובלבד שעילת התובענה בעינה עומדת; ואם מת אחד מבעלי הדין בין גמר הדיון לבין פסק הדין, לא תפוג התובענה אף אם אין עילתה קיימת עוד אלא מותר ליתן פסק דין".

הוראה זו קובעת אפוא, במפורש, כי "אם מת אחד מבעלי הדין בין גמר הדיון לבין פסק הדין, לא תפוג התובענה אף אם אין עילתה קיימת עוד אלא מותר ליתן פסק דין". מתן פסק הדין אינו מותנה בהליכים כלשהם, מעבר למתן אפשרות לבעלי הדין להגיב לעצם מתן פסק הדין, כפי שאמנם נעשה בענייננו (ראו והשוו: בע"ם 1119/06 פלוני נ' פלוני (23.11.2006), כבוד השופט (כתוארו אז) א' ריבלין, פסקה 1 (להלן – עניין פלוני)).

נמצא אפוא, כי אין כל מניעה לתת את פסק הדין נגד הנתבעת וממילא שהוא תקף נגד יורשיה או כל הבא מטעמה.

מתן פסק-דין נגד דרור מליחי

34. בענייננו, כבר הוחלפה הנתבעת, לבקשת בנה, דרור מליחי. בקשתו התקבלה ובהתאם לכך הורה בית המשפט המחוזי כי הוא יהיה המשיב בערעור שהגישה התובעת והוא אף הורשה להגיש ערעור שכנגד, שאמנם הוגש (החלטת בית המשפט המחוזי בערעור מליחי, מיום 22.11.2015). כך הורה בית המשפט המחוזי, כאמור, לבקשת דרור מליחי, בהתאם לסמכויותיו מכוח תקנה 426 בתקנות סדר הדין האזרחי, המחילה את הוראות תקנות 43-36 גם על הליכי ערעור (ראו לעניין זה, עניין פלוני, שם, והפסיקה המובאת שם).

משכך הורה בית המשפט המחוזי, ממילא אין אנו נדרשים עוד לבחון אם התקיימו הוראות תקנות 38 ו-39, או תקנות אחרות, בתקנות סדר הדין האזרחי. שכן, החלפת שולמית מליחי ז"ל בבנה דרור מליחי, כבר נעשתה במסגרת ההליך הנדון והיא בגדר מעשה עשוי.

אין כל יסוד לטענת דרור מליחי, כאילו צירופו לערעור, כמשיב בערעורה של רמ"י וכמערער בפני עצמו בערעור שכנגד, היו אך לצורך הערעור. לא רק שבית המשפט המחוזי לא איפשר את צירופו של דרור מליחי בתור קישוט, אלא כבעל דין לכל דבר ועניין, אלא שאף התקיימו הנסיבות אשר הצדיקו להיעתר לבקשתו של דרור מליחי ולהפוך אותו לבעל-דין, כפי שביקש. כל זאת, מהטעמים שעליהם עמדה התובעת בתגובתה.

אף אין כל יסוד לטענתו של דרור מליחי, כי מדובר בשני הליכים נפרדים. לא רק שמדובר בטענה אשר קשה לקבל כי נטענה ברצינות, אלא שלא כך הם פני הדברים. די בכך שכאמור, בית המשפט המחוזי החזיר את הדיון אל התביעה הנדונה ולא אל תביעת מליחי, שהתאיינה כלא הייתה, כדי לבסס את העובדה שאמנם מדובר בהליך אחד, אשר רק מטעמיו של מליחי, פוצל בכך שתביעת מליחי הוגשה במסגרת הליך נפרד (מלכתחילה ניתן היה להגיש את תביעת מליחי כבקשה במסגרת התביעה הנדונה. הרושם הבלתי נמנע הוא, כי מטעמיהם של מליחי, בחרו שלא להפנות את הבקשה אל המותב שכבר נתן פסק-דין בעניין שלושים וחמש התביעות האחרות).

למעלה מן הצורך: מענה לטענותיו של דרור מליחי

35. רק למעלה מן הצורך נשיב בקצרה אל שש הטענות שטען דרור מליחי בסוף תגובתו, כמובא להלן: לעניין הטענה הראשונה – לנוכח השלב שבו מצויה התביעה הנדונה, אין בסיס לבקשה לאפשר הגשת כתב הגנה חדש ופתיחת ההליך מראשיתו. אף אין יסוד לטענה כי אין תוקף להחלטות שניתנו על יסוד כתב ההגנה שהוגש מטעם הנתבעת; לעניין הטענה השנייה – החלטת בית המשפט לעניין מתן פסק-דין אכן הייתה לגבי מצב שלא ייחתם הסכם פשרה. אולם משבוטל הסכם הפשרה ובוטל פסק הדין שאישר אותו, חוזר ההליך בדיוק אל השלב שבו היה בטרם אושר הסכם הפשרה; לעניין הטענה השלישית – אין יסוד לטענה כי לנתבעת לא ניתן יומה בבית המשפט בכך שנמנעה ממנה אפשרות הגשת סיכום טענותיה. כפי שנאמר, פרטי בא-כוחה הקודם בתובענה עודכנו וכל ההחלטות הומצאו אליו. לנתבעת הייתה אפשרות להגיש סיכום טענות, אך היא בחרה שלא לעשות כן בשל תקוותה כי ייחתם עמה הסכם פשרה. משכך נהגה, אין מקום לטענה חסרת היסוד כי נמנעה ממנה אפשרות לסכם את טענותיה. אף אין לקבל את טענתה כי נמנעה ממנה האפשרות להשיג על ההחלטה שקבעה, כי לאחר שניתן פסק הדין, לא תוכל עוד להגיש סיכומים מטעמה. דבר לא מנע ממנה להשיג על ההחלטה ולעתור לאפשר לה להגיש סיכומים אף לאחר מתן פסק הדין; לעניין הטענה הרביעית – כפי שכבר נאמר, בערעור מליחי נקבעה "החזרת הדיון", וזאת "לצורך השלמת ההליך". "השלמת ההליך" משמעה מתן פסק-דין ולא פתיחת התביעה מחדש; לעניין הטענה החמישית – משבוטל פסק הדין בתביעת מליחי לא קמה לדרור מליחי זכות לדון בעניינו, על כל המשתמע מכך, לרבות הבאת ראיות. משבוטל פסק הדין בתביעת מליחי, הוחזר העניין אל אותו שלב בתביעה הנדונה בטרם אושר הסכם הפשרה. לעניין הטענה השישית – אמנם הוגשה בקשת רשות ערעור, אולם לא מצאנו כי הוגשה בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין בערעור מליחי וממילא שזה לא עוכב. דומה, כי דווקא הגשת בקשת רשות הערעור בטרם הושלם ההליך שעליו הורה בית המשפט המחוזי, היא התמוהה והיא היוצרת, כהגדרתו של דרור מליחי, "סבך משפטי מיותר". דומה כי דווקא השלמת הדברים והגשת ערעור רק לאחר מתן פסק-דין זה, היא דרך המלך הראויה והנכונה. הגשת בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בטרם הושלם ההליך בבית משפט זה, אינה אלא, יצירת הליך נוסף אשר אין בו דבר, מעבר לסחבת דיונית נוספת.

ד. סיכום ותוצאה

36. לא נותר אלא לסיים את פסק הדין בדברים שעמם פתחנו: כאמור, במסגרת ערעור מליחי קבע בית המשפט המחוזי בירושלים כי על בית משפט זה להשלים את הליכי התובענה הנדונה. במסגרת פסק הדין בעניין ערעור מליחי, בוטל פסק הדין שניתן בבית משפט זה בתביעת מליחי (פסק-דינו של כבוד סגן הנשיא ג' ארנברג בת"א 2704-07-13 שולמית מליחי נ' רשות מקרקעי ישראל, מיום 28.6.2015). משבוטל, לא נקבע כי הדיון יוחזר אל השלמת הדיון בתביעת מליחי, אלא כאמור, נקבע כי הדיון יוחזר אל התביעה הנדונה לשם השלמתה מהשלב שקדם למתן פסק הדין שאישר את הסכם הפשרה. כך נקבע בפסק הדין שניתן בערעור:

"לסיכום, אנו מבטלים את פסק-דינו של בית משפט קמא וכן את הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק-דין בת"א 21095/09 של בית משפט השלום בירושלים. הדיון יוחזר לבית משפט השלום לצורך השלמת ההליך שנקטה המערערת [רשות מקרקעי ישראל - התובעת] כנגד המנוחה [שולמית מליחי ז"ל - הנתבעת] במסגרת התביעה המקורית שהוגשה נגדה ונגד תושבים אחרים במושב אורה בת"א 21090/08" (המובא בסוגריים מרובעים, אינו במקור).

משהוחזר הדיון לצורך השלמת ההליך, נשלים את המלאכה.

37. בהתאם לכך, ניתן פסק-דין אשר מחיל על התביעה הנדונה את תוצאותיו של פסק הדין בתביעה העיקרית מיום 25.12.2011.

בהתאם לכך, ניתן בזה צו מניעה (כפי שנקבע בפסקה 46 בפסק הדין בתביעה העיקרית), האוסר על כל אחד מהנתבעים, או על מי מטעמם, להשתמש במקרקעין נושא התביעה שימוש שאינו למגורים, או שימוש שאינו למטרה חקלאית, לרבות בדרך של השכרת המקרקעין למטרת שימוש לא חקלאי.

צו זה ייכנס לתוקף ביום 8.5.2016 (יוער, כי המועד נקבע בין השאר, בהתחשב במועדי חג הפסח).

38. הנתבעים יישאו בשכר-טרחת באי-כוחה של התובעת ובהוצאותיה בסך 10,000 ₪, אשר ישולמו תוך שלושים יום מיום המצאת פסק-דין זה.

ניתן היום, ז' אדר ב' תשע"ו, 17 מרץ 2016, בהיעדר הצדדים.