באי-כוח המבקשים / הנתבעים: עו"ד יחיאל גוטמן, עו"ד יריב גוטמן

באת-כוח המשיב / התובע: עו"ד אפרת קונברגר (פרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי))

עניינה של החלטה זו הוא בקשת פסלות שופט שהגישו המבקשים (הנתבעים), שבה ביקשו שאפסול את עצמי מלדון בבקשות לפי פקודת ביזיון בית המשפט שהגישה המשיבה (התובעת).

מעיון בבקשה לא מצאתי כל טעם המצדיק את בקשת הפסלות, ולפיכך הבקשה נדחית אף מבלי שנדרשה תגובת המשיבה.

2. ביום 25.12.2011 ניתן פסק הדין בשלושים ושש תביעות מאוחדות ובהן התביעות נגד שלושת המבקשים שלפיו התקבלה תביעת המשיבה. בהתאם לכך ניתן בין השאר, צו מניעה קבוע שעל-פיו נאסר על כל אחד מהנתבעים ובהם המבקשים, או מי מטעמו, להשתמש במקרקעין שעניינם נדון בכל אחת מן התביעות, שימוש שאינו למגורים, או שימוש שאינו למטרה חקלאית, לרבות בדרך של השכרת המקרקעין למטרת שימוש שאינו חקלאי.

ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים נדחה בכל הקשור לקביעה האמורה, שהייתה עיקרו של פסק הדין (ע"א (מחוזי ירושלים) 32760-02-12 יוסף כהן ואח' נ' מנהל מקרקעי ישראל (16.12.2012), כבוד השופטים מ' מזרחי, י' נועם וכ' מוסק). גם בקשת רשות ערעור שהוגשה אל בית המשפט העליון נדחתה (רע"א 327/13 יוסף כהן ואח' נ' מנהל מקרקעי ישראל (7.5.2013), כבוד השופטת ד' ברק-ארז, בהסכמת כבוד המשנָה לנשיא מ' נאור וכבוד השופט ע' פוגלמן).

3. נוסף על מתן צו המניעה שניתן בפסק הדין של בית משפט זה, ניתן צו המצהיר שעל כל אחד מהנתבעים לשלם לתובע דמי שימוש בגין השימוש הלא חקלאי שעשו הנתבעים במקרקעין (פסקה 46 בפסק הדין). סעד זה נכתב בטעות וכל המעיין בפסק הדין יכול היה להבחין בכך בנקל וזאת משני טעמים אלו: ראשית, בפסק הדין עצמו נאמר באופן מפורש שלתובעת ניתן היתר לפיצול סעדים שהתיר לה להגיש תביעה כספית לאחר שיינתן פסק הדין בתביעה למתן צו עשה (כמפורט בפסקה 2 בפסק הדין). שנית, נושא הסעד הכספי כלל לא נדון בפסק הדין גופו, אלא מובא רק בשתי שורות בסופו (שם, פסקה 46). נראה שתוספת שגויה זו נוספה אל פסק הדין בהיסח הדעת, שהרי כאמור, לתובעת היתר לפיצול סעדיה, כך שברי היה שהסעד הכספי לא התבקש ולא נדון ולכן לא היה מקום להעניקו. נראה כי טעות זו בפסק הדין נבעה מכך שהדבר התבקש בסיפת סיכומי התובעת ומכך שנוסח הצווים שניתנו, התבססו על הנוסח שהובא בסיכומיה (ראו פסקה 60.2 בסיכומי התובעת)).

משנקבע סעד שגוי זה בפסק הדין, בצדק הורה בית המשפט המחוזי על ביטולו. זו תכליתו של הליך הערעור, להביא לתיקון שגיאות שנפלו בערכאה קודמת. כך בין אם השגיאה הייתה בהיסח הדעת – כבמקרה הנדון – ובין אם הייתה מכל טעם אחר.

כך או אחרת, פרט לעניין הסעד הכספי, פסק הדין של בית משפט זה אושר במלואו הן בערעור שנדון בבית המשפט המחוזי בירושלים, הן בבקשת רשות הערעור שנדונה בבית המשפט העליון.

4. על-פי טענת המשיבה, לא קיימו המבקשים את פסק הדין עד המועד שנקבע לכך ומטעם זה הגישה את הבקשות לפי פקודת ביזיון בית המשפט (הבקשה בעניין המבקשת (הנתבעת) בת"א 21264/08, נעמי אבדר, הוגשה ביום 6.11.2013; הבקשה בעניין המבקש (הנתבע) בת"א 4878/08, חיים כהן, הוגשה ביום 14.11.2013; הבקשה בעניין המבקשת (הנתבעת) בת"א 44389-07010, בדרא נהרי, הוגשה ביום 27.11.2013).

5. ביום 27.11.2013 הוגשה הבקשה הנדונה, שבה התבקשה פסילתי משמיעת שלוש הבקשות האמורות וזאת מן הנימוקים הבאים:

ראשית, לטענת המבקשים, מתן הסעד הכספי שכאמור, בוטל, מצדיק את פסילתי וזאת לטענתם מהנימוק שכך נוסח (פסקה 11 בבקשה): "נשאלת השאלה מדוע בחר בית משפט ... לחייב את הנתבעים בסעד שכלל לא התבקש על-ידי התובעת ולפחות למראית עין יכול להיווצר הרושם כי מדובר בהעדפת התובעת על פני הנתבעים".

שנית, לטענת המבקשים, "בית המשפט הנכבד לא שש לאף טענה אחת אשר הועלתה על-ידי המבקשים" (שם, פסקה 12). כך לטענתם, נדחו טענות חוסר יריבות שטענו, טענה בדבר הבטחה שלטונית, טענות באשר לשוני בהסכם עם המשיבה, וכיוצא באלו טענות אשר לטענת המבקשים, ההתעלמות מהן "תמוהה בלשון המעטה" (שם, פסקאות 15-12). לתמיכה בכך ביקשו המבקשים בין השאר, להסתמך על קביעה מתוך הכרעת-דין שניתנה בבית משפט זה בת"פ 3531/00 ביום 2.10.2005. בעניין זה יוער כבר עתה, כי תמוה ניסיון המבקשים להסתמך על החלטה שבוטלה בבית המשפט המחוזי בירושלים (ע"פ (מחוזי ירושלים) 9847/05 מדינת ישראל נ' אורה מושב עובדים להתיישבות (9.3.2006)).

מכל מקום, לטענת המבקשים, יש בכך כדי ללמד כי "דעתה של כבוד השופטת מוטה לכיוונה של התובעת ואוהדת את הגישה התביעתית באופן אשר אינו משתמע לשתי פנים ואשר מביא לכך שכל מהלכי המשפט בעצם היו נוטים לטובת צד אחד תוך התייחסות חד-צדדית גורפת לטובת התובעת ..." (שם, פסקה 18).

שלישית, המבקשים מוסיפים וטוענים כי "בית המשפט קבע קביעות ברורות וחדות ביחס לנתבעים, אשר מנוסחות בלשון חד משמעית ואשר – בראייה אובייקטיבית – מעלות חשש ממשי לכך שהיושבת בדין לא תוכל להשתחרר מהן" (שם, פסקה 23).

רביעית, לבסוף טוענים המבקשים, כי חששם לגבי "גמירות דעתה של השופטת לגבי תוצאות צפויות מראש של כל הליך אשר יובא בפניה באותו העניין נעוצות גם בהיסטוריה של כבוד השופטת ככזו אשר בעברה המקצועי עבדה בפרקליטות ומשכך היא כאמור, בעלת אוריינטציה תביעתית מובהקת, לעתים, במהלך המשפט, נוצר הרושם אצל הנתבעים שהתביעה מיותרת, ובית המשפט עושה עבור התובעת את 'המלאכה' בהצלחה רבה". לפיכך לטענת המבקשים "לא ניתן להביא בחשבון כל הלך רוח אחר מלבד היותה של כבוד השופטת לא אובייקטיבית, אשר הולכת שבי אחרי התובעת בכל טיעון ובכל מהלך משפטי עד הלום, ומכאן המדרון חלקלק בכל אשר מדובר על בקשות שונות ובהליכים שונים הנובעים מהתנהלות אותו הליך ובאותו עניין, יתרה מכך, חשש זה מתגבר בעת קיומו של פסק-דין מערכאה גבוהה יותר אשר ביטלה חלק נכבד מפסק-דינה". על כך הוסיפו המבקשים עוד וטענו כי "לאורך כל ההליך הדיוני כבוד השופטת שידרה מסר חד כתער כי דעתו של בית המשפט הנכבד מגובשת ונעולה מראש ולא ניתן לשנותה ...". (שם, פסקאות 29-27).

6. כאמור לעיל, לא מצאתי כל נימוק המצדיק להיעתר לבקשת הפסלות. כל זאת מן הטעמים שיובאו עתה בקצרה.

תחילה ראוי להזכיר, כי בדרך כלל, הליך של בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט נדון לפני אותו שופט שנתן את ההחלטה או את פסק הדין שעל-פי הנטען הופרו. כך גם מטבע הדברים, הליך זה ננקט נגד מי שהפר החלטה הדוחה את טענותיו. נמצא אפוא, שמטבע הדברים ועל-פי אופיו של ההליך לפי פקודת ביזיון בית המשפט, מוצא המשיב שנגדו הוגשה הבקשה את עצמו עומד בפני אותו השופט שקבע ממצאים בעניין טענותיו ואשר דחה אותן.

בנסיבות אלו, קבלת טענות המבקשים עשויה להוביל לתוצאה אבסורדית, שלפיה בכל מקרה שבו מוגשת בקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט, יפסל השופט שנתן את ההחלטה שנטען כי הופרה, מלשמוע את הבקשה. מאחר שהרושם הבלתי נמנע הוא שכל אוסף טענות המבקשים אינו אלא כסות לניסיון לבחור שופט אחר, שאינו מכיר את העובדות, די בכך כדי לדחות את בקשת הפסלות. כך על אחת כמה וכמה במקום שבו פסק הדין שניתן בהליך הנדון אושר בשתי ערכאות ערעור.

בנוסף לנימוק זה, המצדיק לדחות את הבקשה, נידרש עתה, כאמור, בקצרה, לכל אחת מטענות המבקשים בבקשה.

7. תחילה יש לדחות את טענת המבקשים כי די בביטול הסעד הכספי שניתן בפסק הדין כדי להצדיק את פסילתי וזאת מטעמים אלו: ראשית, כאמור לעיל בפתח הדברים, מתן הסעד הכספי ניתן בשגגה ובצדק בוטל בבית המשפט המחוזי. שנית, בניגוד לטענת הנתבעים שצוטטה לעיל בית המשפט לא "בחר" "לחייב את הנתבעים בסעד שכלל לא התבקש על-ידי התובעת". נראה כי סיבת השגגה שלפיה נכלל הסעד הכספי נבעה דווקא מכך שהדבר התבקש בסוף סיכומי המשיבה (התובעת), כמפורט לעיל, ומטעם זה נכלל בפסק הדין. כך למרות שאין מחלוקת על כך שלא היה מקום למתן סעד זה, משהותר למשיבה (התובעת) לפצל את סעדיה ולתבוע את הסעד הכספי בנפרד והסעד הכספי כלל לא נדון. מכל מקום, אפילו לא היה נכלל סעד זה בשגגה, אין בטעות בפסק-דין כדי להצדיק פסלות השופט ששגה. ממילא שאין בכך משום "מראית עין" של העדפת התובעת.

8. כך גם יש לדחות את טענת המבקשים שלפיה לכאורה "בית המשפט הנכבד לא שש לאף טענה אחת אשר הועלתה על-ידי המבקשים". כל טענות המבקשים נדונו לגופן ונדחו לגופן מטעמים משפטיים וענייניים. כפי שכבר נאמר, למעט נושא הסעד הכספי, פסק הדין אושר בשתי ערכאות נוספות, בבית המשפט המחוזי ובבית המשפט העליון, ואין בדחיית טענות המבקשים לגופן כדי להקים טעמי פסלות.

עוד יש להוסיף, כי אפילו היה ממש בטענות המבקשים, הרי שהיה עליהם להעלות את טענותיהם במהלך שמיעת התביעה בעת שסברו שקמה עילת פסלות. אין מקום להעלות בדיעבד עילת פסלות, לאחר ששלוש ערכאות דחו את טענות המבקשים ובעת שנושא הדיון הוא הטענה שהמבקשים מפרים את פסק הדין.

9. בדומה, גם אין בטענה השלישית של המבקשים כדי להקים עילת פסלות. פסק הדין אמנם קבע קביעות ברורות ואלו אושרו בשתי ערכאות נוספות. כאמור לעיל, מטבע הדברים במקום שבו על בית המשפט להידרש לבקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט הדבר נעשה לאחר שבית המשפט כבר קבע קביעות ברורות, קבע ממצאים ברורים והעניק סעד בהתאם. כך בדרך כלל וכך על אחת כמה וכמה במקום שבו הבקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט מוגשת של הפרה נטענת של פסק-דין סופי, להבדיל מהפרה נטענת של החלטת ביניים, שלעתים עוד עשויה להשתנות.

10. לבסוף, יש לדחות את כל טענותיהם המופרכות, חסרות השחר וחסרות הבסיס של המבקשים הנשענות על העובדה שבעבר עבדתי בפרקליטות המדינה (תחילה בפרקליטות מחוז ירושלים ולאחר מכן בפרקליטות המדינה, עד חודש יוני 2007 – לפני כשש שנים וחצי – עת מוניתי לשיפוט). לא רק שמדובר בטענות מופרכות, חסרות כל בסיס ואף לא ראויות, שיש בהן משום ניסיון להטלת דופי מבלי לבסס את הדברים בדבר, אלא שהמבקשים אפילו לא ניסו לבסס את טענותיהם. המבקשים כלל לא הראו כי יש בעובדה שבעבר עבדתי בפרקליטות כדי להשליך על פסיקותיי. הם אפילו לא ניסו להראות כי לעובדה זו הייתה השפעה כלשהי על פסקי הדין או על ההחלטות שנתתי עד היום בהליכים שנדונו לפניי ושהמדינה הייתה צד בהם. אילו ניסו לעשות כן, חזקה עליהם שהיו נכשלים בכך. בנסיבות אלו, לא רק שאין מקום לטענות המבקשים האמורות, אלא שבוודאי אין מקום לטענה זו לאחר שפסק הדין בתיק הנדון אושר בשתי ערכאות נוספות שדנו בערעורים לגופם. בנסיבות אלו, המשמעות של קבלת טענות המבקשים היא אפוא, גם הטלת דופי בשופטי ערכאות הערעור שאישרו את קביעות פסק הדין.

זאת ועוד, המבקשים טענו כאמור, כי "... לעתים, במהלך המשפט, נוצר הרושם אצל הנתבעים שהתביעה מיותרת, ובית המשפט עושה עבור התובעת את 'המלאכה' בהצלחה רבה". לכך הוסיפו כאמור, כי "לאורך כל ההליך הדיוני כבוד השופטת שידרה מסר חד כתער כי דעתו של בית המשפט הנכבד מגובשת ונעולה מראש ולא ניתן לשנותה ...". דא עקא, שמעבר למילים ולטענות מופרכות ובלתי מבוססות אלו, לא טרחו המבקשים לבססן בדבר. המבקשים לא הביאו אף לא דוגמה אחת לטענותיהם ובכל מקרה, אם אמנם חשו בכך, הרי שהיה עליהם לבקש את בקשת הפסלות בהזדמנות הראשונה, בעת שכך חשו. אין כל מקום להעלאת טענות אלו עתה, לאחר שניתן פסק-דין סופי וחלוט שדחה את טענותיהם ושאושר בשתי ערכאות ערעור.

לא זו בלבד, אלא שכבר נקבע פעמים רבות, בשורה של פסקי-דין של נשאי בית המשפט העליון, כי אין בעובדות הנטענות, כדי להוות עילת פסלות. כך בין השאר, נדחה ערעור פסלות בע"א 115/09 יוסף ושולמית חן נ' מדינת ישראל – ועדת הזכאות לפי חוק יישום תכנית ההתנתקות (2.2.2009). באותו עניין דחתה כבוד נשיאת בית המשפט העליון דאז, דורית ביניש, ערעור פסלות שופט שבו נטען כי כבוד השופטת שנדרשה לדון בנושא חוק יישום תכנית ההתנתקות (כבוד השופטת אנה שניידר) מנועה מלדון בכך בשל כך שקודם מינויה לשיפוט הייתה היועצת המשפטית לכנסת ובתפקידה זה ליוותה את הליך חקיקת החוק ופעלה להבטחת תקינותו. בדומה, בבג"ץ 785/87 עבד אל נאצר נ' מפקד כוחות צה"ל (10.4.1988), דחה כבוד נשיא בית המשפט העליון מאיר שמגר בקשה מלפסול אותו מלדון בעניין, בשל הטענה כי בעת שהיה היועץ המשפטי לממשלה, הביע דעה בנושא הקשור בעתירה שנדונה לפניו. מטעמים דומים נדחתה בקשה לעיון חוזר על החלטה לעצור משיב למעצר בית, שכללה טענת פסלות אשר נסמכה על כך שהשופטת שדנה בעניין, כבוד השופטת עדנה ארבל, כהנה קודם לכן בתפקיד פרקליטת המדינה וכך נדרשה לנושאים הקשורים לכאורה, באותו הליך (בש"פ 3220/05 מדינת ישראל נ' רן רמי אברהם (29.6.2005); כן ראו יגאל מרזל, דיני פסלות שופט (2006), בעמ' 288-286 וכן ראו דוגמאות נוספות בפסקי הדין הנזכרים). בנסיבות אלו ובהיעדר כל תשתית עובדתית המקימה חשש למשוא פנים, אין בטענות המבקשים אלא משום ניסיון בלתי מבוסס להטלת דופי ובוודאי שאין בכך כדי להקים עילת פסלות.

לבסוף, אילו היה בסיס לטענה הנדונה, חזקה על בא-כוח המבקשים שהיה מבקש את פסילתי עם תחילת שמיעת התביעות נושא הבקשה, שכן כבר אז ידע שקודם למינויי לשיפוט עבדתי בפרקליטות המדינה.

11. מכל הטעמים האמורים, דין הבקשה להידחות.

משלא התבקשה תגובת המשיבה, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, כ"ה כסלו תשע"ד, 28 נובמבר 2013, בהיעדר הצדדים.