באת-כוח המבקשת: עו"ד אפרת קרונברגר (פרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי))

בא-כוח המשיבים 1, 2, 3, 5, ו-6: עו"ד יחיאל גוטמן

בהיעדר המשיב 4

בשש הבקשות שהגישה המבקשת נטען כי המשיבים מפרים צו מניעה קבוע שניתן בפסק-דין בתביעות שהוגשו נגדם, אשר הפך לחלוט. מכאן בקשתה לחייב את המשיבים בתשלום קנס בגין כל יום שבו הצו מופר וזאת בהתאם להוראת סעיף 6 בפקודת בזיון בית המשפט (להלן גם – הפקודה).

המשיבים אינם חולקים על כך שהם מפרים את צו בית המשפט, אך לטענתם הפרה זו נובעת מטעמים אשר שיקולי צדק מצדיקים שלא להיעתר לבקשות.

א. עיקרי העובדות הצריכות לבקשה

2. כל הנתבעים בכל שלושים ושש התביעות המאוחדות (להלן לפי העניין – התביעות, ו-הנתבעים) ובהם המשיבים בבקשות הנדונות (להלן –המשיבים), הם חברים באגודה השיתופית אורה מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ (להלן – האגודה או מושב אורה). המושב מצוי על מקרקעי המדינה אשר בהתאם ל"הסכם משבצת" שנחתם בין מינהל מקרקעי ישראל (להלן – המינהל) לבין האגודה מוחכרים מקרקעי המושב לאגודה. לחברי המושב הוקצו נחלות והם בעלי רישיון ישיבה בהן מכוח הסכמת האגודה. על-פי הסכם המשבצת, רשאים חברי האגודה להשתמש במקרקעי המושב לצרכי חקלאות ולמגורים (כמפורט בהרחבה בפסק הדין).

3. בפסק-דין שניתן ביום 25.12.2011 בתביעות, ניתן צו מניעה קבוע נגד כל הנתבעים ובהם גם המשיבים, האוסר על כל אחד מהנתבעים, או מי מטעמו, להשתמש במקרקעין נושא התובענות, המצויים במושב אורה, שימוש שאינו למגורים, או שימוש שאינו למטרה חקלאית, לרבות בדרך של השכרת המקרקעין למטרת שימוש לא חקלאי (להלן – צו המניעה הקבוע).

ערעור שהגישו הנתבעים אל בית המשפט המחוזי בירושלים, נדחה בפסק-דין מיום 16.12.2012 (ע"א 32760-02-12, כבוד השופטת מ' מזרחי וכבוד השופטים י' נועם וכ' מוסק). על פסק-דין זה הגישו הנתבעים בקשת רשות ערעור אל בית המשפט העליון, שאף היא נדחתה בהחלטה מיום 7.5.2013 (רע"א 327/13, כבוד השופטת ד' ברק-ארז, בהסכמת כבוד המשנָה לנשיא מ' נאור וכבוד השופט ע' פוגלמן).

בפסק הדין של בית-משפט זה נקבע כי צו המניעה ייכנס לתוקף ביום 1.2.2012. בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי נקבע כי כדי לאפשר לנתבעים להתארגן לקיום הצו, יידחה מועד כניסתו לתוקף ליום 1.5.2013.

4. לשלמות הדברים נוסיף, כי מכתבי הטענות של הצדדים ומטענותיהם בדיון שהתקיים היום עולה, כי במהלך שנת 2012 הגישו האגודה ושניים מבין הנתבעים שאינם נמנים עם המשיבים (מר יגאל אבדר, הנתבע בת"א 21258/08 ומר ישעיה נהרי, הנתבע בת"א 45550-07-10) עתירה לבג"ץ נגד המינהל, שבה נטען בין השאר, כי המינהל מסרב לאפשר לעותרים להסדיר את השימושים הלא חקלאיים בנחלות של שני העותרים (בג"ץ 7216/12). עתירה זו נקבעה לדיון ביום 26.12.2013. עוד עולה, כי במסגרת ההליכים במסגרתה ביקשו העותרים את עיכוב ביצועו של צו המניעה. בקשה זו נדחתה בהחלטה מיום 30.5.2013 (כבוד השופט נ' סולברג), אשר קבע כי "אין הצדקה למתן צו ביניים כמבוקש במצב הבלתי-חוקי הקיים, ובאופן שיהא בו כדי 'לעקוף' פסקי-דין חלוטים של בית-משפט השלום בירושלים, בית המשפט המחוזי בירושלים ובית המשפט העליון".

ב. הבקשות וההליכים מאז הוגשו הבקשות

5. הבקשות הנדונות למתן צווים לפי פקודת בזיון בית המשפט, הזהות בעיקרן, נתמכו בתצהירים של מר בני כהן, מפקח בכיר במרחב שמירה ירושלים במינהל שבהן פורטו ההפרות הנטענות של צו המניעה מצד המשיבים וכן צורפו תמונות להוכחת הדברים. על-פי טענת המבקשת חרף צו המניעה החלוט שנכנס לתוקף כאמור, ביום 1.5.2013, מפרים המשיבים את הצו בכך שהם ממשיכים להשכיר מבנים ושטחים בנחלות שאותן הם מחזיקים במעמד של בני רשות.

הבקשות שהוגשו הן אלו: הבקשה נגד עזרי ודינה בדוח (המשיבים 6) והבקשה נגד נעמי אבדר (המשיבה 1) הוגשו ביום 6.11.2013. הבקשה נגד חיים כהן (המשיב 2) הוגשה ביום 14.11.2013. הבקשה נגד בדרא נהרי (המשיב 3) הוגשה ביום 27.11.2013. הבקשה נגד אבישי אבדר (המשיב (4) והבקשה נגד יהודה ונאוה זכאי (המשיבים 5) הוגשה ביום 5.12.2013.

6. בעניין שלוש הבקשות הראשונות שהוגשו ובהתאם להחלטה מיום 7.11.2013 הוגשה תשובה בכתב מטעם המשיבים. באשר לשאר הבקשות נקבע, כי המשיבים ישיבו בעל-פה במהלך הדיון.

עוד נוסיף לשלמות הדברים, כי מאז הוגשו הבקשות הראשונות ועד הדיון שהתקיים כאמור, היום (23.12.2013) הוגשו בקשות רבות מטעם המשיבים ובהתאם לכך אף ניתנו החלטות. בין השאר הוגשו בקשות אלו: בקשת המשיבים מיום 13.11.2013 לדחות את הגשת תגובתם עד יום 31.12.2013. לאחר שהתקבלה תגובת המבקשת, נדחתה בקשה זו בהחלטה מיום 14.11.2013, שבמסגרתה ניתנה למשיבים ארכה להגשת תגובתם; בקשת המשיבים מיום 27.11.2013 לסילוק הבקשות על הסף, מהנימוק שהסמכות לדון בבקשות נתונה לערכאת הערעור. בקשה זו נדחתה בהחלטה מיום 28.11.2013, מבלי שהתבקשה תגובת המבקשת; בקשת המשיבים לפסלות שופט, שנדחתה בהחלטה מיום 28.11.2013, מבלי שהתבקשה תגובת המבקשת; בקשת המשיבים מיום 4.12.2013 לדחיית מועד הדיון שנקבע ליום 23.12.2013. בקשה זו נדחתה בהחלטה מיום 5.12.2013 לאחר שהתקבלה תגובת המבקשת; בקשת המשיבים מיום 8.12.2013, שכללה בקשה חוזרת לדחיית מועד הדיון עד המצאת כל הבקשות בעניין ביזיון בית-משפט שבכוונת המבקשת להגיש נגד מי מבין הנתבעים שבעניינו טרם הוגשה בקשה. בקשה זו נדחתה בהחלטה מאותו יום, מבלי שהתבקשה תגובת המבקשת.

7. שתי בקשות נוספות שהוגשו, שלגביהן טרם ניתנו החלטות הן אלו:

האחת, בקשת המבקשת מיום 5.12.2013 שבה התבקש בית המשפט למחוק את הבקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט בעניין חיים כהן (המשיב 2) וכן לחייבו בתשלום הוצאות הבקשה. בהחלטה מאותו יום נקבע שהבקשה לפי הפקודה נגד משיב זה תימחק והמשיב נדרש להגיב לבקשה לחייבו בתשלום הוצאות. תגובתו הוגשה ביום 8.12.2013, ובה ביקש לחייב את המבקשת בתשלום הוצאות. בהתאם להחלטה נוספת מאותו יום, נדרש משיב זה לתמוך את תגובתו בתצהיר ותצהירו הוגש ביום 11.12.2013. המבקשת הורשתה להשיב ותשובתה הוגשה ביום 19.12.2013 ובמסגרת הדיון, השלימו הצדדים את טענותיהם בעניין זה.

השאלה שטעונה הכרעה בעניינו של משיב זה היא אפוא, אם משנמחקה הבקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט נגד משיב זה, יש לחייב מי מהצדדים לשאת בהוצאות הבקשה.

השנייה, ביום 22.12.2013 (יום קודם לדיון) הוגשה בקשתם של יהודה ונאוה זכאי (המשיבים 5) למחוק את הבקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט שהוגשה נגדם. בהתאם להחלטה שניתנה ביום הגשת הבקשה, המבקשת השיבה לבקשה זו בדיון והמשיבים השיבו לטענותיה.

השאלות הטעונות הכרעה בעניין משיבים אלו היא, אם אמנם יש מקום למחיקת הבקשה לפי הפקודה שהוגשה נגדם. אם תימחק הבקשה, כי אז נידרש לבחון את מי מהצדדים יש לחייב לשאת בהוצאות הבקשה.

ג. דיון בהיעדר המשיב 4 – אבישי אבדר

8. קודם שנפנה לדיון בבקשות לגופן, נוסיף כי החלטה זו עוסקת גם בעניינו של המשיב 4, אבישי אבדר, אשר לא התייצב לדיון ולא היה מיוצג בו.

ביום 8.12.2013 הודיע בא-כוחם של המשיבים כי אינו מייצג את אבישי אבדר (המשיב 4). לאור הודעה זו נקבע בהחלטה מיום 9.12.2013 כי על המבקשת להמציא למזכירות בית המשפט את כתובתו של משיב זה ולעת הזו, על המבקשת לוודא שיומצאו לו במסירה אישית כל ההחלטות שניתנו בעניינו וזאת תוך ארבעה ימים.

לעניין כתובתו של משיב זה, הודיעה באת-כוח המבקשת כי כתובתו היא כתובת הנחלה שבעניינה הוגשה הבקשה (משק 14 במושב אורה). באשר להמצאת המסמכים ציינה, כי אמנם בוצעה המצאה בדואר רשום שהתקבל בסניף הדואר ביום 9.12.2013, אך לא נאסף. כמו כן, נשלח שליח שערך תרשומת על כך שמשיב זה לא היה בביתו ולא השיב לטלפונים. משיב זה זוהה בכתובת נוספת, אך הוא דרש שלא יגיעו אליו. בנסיבות אלו נשלחו המסמכים פעם נוספת בדואר מהיר, גם אל כתובתו של אבישי אבדר וגם לכתובת בא-כוחו, עו"ד טל ליפר. באת-כוחה של המבקשת הציגה את כל המסמכים באשר לדרכי ההמצאות המתוארות במהלך הדיון (ונקבע כי אלו יסרקו אל תיק נט המשפט).

בנסיבות אלו ולאחר שמר אבישי אבדר (המשיב 4) בחר שלא לקבל את המסמכים שהומצאו אליו ואף לא להתייצב לדיון, הדיון התקיים בהיעדרו.

ד. הנושאים הטעונים הכרעה

9. בתגובתם של המשיבים כמו גם במהלך הדיון, לא חלקו המשיבים על כך שהם מפרים את צו המניעה ואף לא חלקו על כך שהם ממשיכים להשתמש בחלקות שאותן הם מחזיקים כבני רשות, שימושים שאינם חקלאיים. זאת למעט באשר למשיבים יהודה ונאוה זכאי (המשיבים 5), שעניינם יידון בנפרד.

בנסיבות אלו במסגרת הדיון בבקשה למתן צווים מכוח פקודת ביזיון בית המשפט לא נידרש לעובדות הפרטניות, שפורטו בתצהירים שתמכו בבקשות ואשר לפיהן המשיבים אמנם מפרים את צו המניעה. הדיון יתמקד אפוא, בטענות ההגנה של המשיבים ובשאלה, אם יש באותן טענות כדי להצדיק הימנעות ממתן צווים לפי הפקודה.

השאלות הנוספות שתתבררנה הן שתי השאלות שהוצגו לעיל שהן האחת, אם יש לחייב מי מהצדדים בהוצאות בשל מחיקת הבקשה נגד המשיב 2. והשנייה, אם יש למחוק את הבקשה נגד המשיבים 5 ואם במקרה של מחיקת הבקשה, יש לחייב מי מהצדדים לשאת בהוצאות הבקשה.

שאלה נוספת שתידון בסופם של הדברים, שאף בעניינה טענו הצדדים, היא, אם יש לחייב מי מהצדדים לשאת בהוצאות הבקשות.

ה. עיקרי טענות הצדדים בעניין הבקשה למתן צווים לפי פקודת ביזיון בית המשפט

עיקרי טענות המבקשת

10. המבקשת טוענת כי מאחר שהמשיבים מפרים את צו המניעה, שכאמור, הפך לחלוט, הרי שיש לאכוף את קיומו של צו המניעה בדרך של הטלת קנס בגין כל יום שבו הפרת צו המניעה נמשכת וזאת בהתאם לפקודה. לטענתה, אין אפשרות אחרת להביא לכך שהמשיבים יקיימו את הצו, מאחר שלא ניתן לנקוט הליכי הוצאה לפועל לקיום צווים מהסוג שניתן. בעניין זה הפנתה המבקשת אל פסק הדין ברע"פ 8781/07 ויקטור פדלון נ' מינהל מקרקעי ישראל (28.10.2008).

עוד טענה המבקשת, כי ההליך לפי הפקודה הוא הליך הצופה פני עתיד, אשר לא נועד להעניש על הפרת הצו בעבר. בנסיבות אלו ומאחר שאין מחלוקת על כך שהמשיבים אינם מקיימים את צו המניעה ומפרים אותו, הרי שיש להיעתר לבקשתה למתן צו שעל-פיו ישלם כל אחד מהמשיבים קנס יומי בסך של 2,500 ₪ בגין כל יום שבו הוא ממשיך להשתמש בנחלה שבה הוא מחזיק במעמד של בר רשות, שימוש העומד בניגוד לצו המניעה.

בכל אחת מבקשותיה הדגישה המבקשת את הפרת הצו, את העובדה שהביקור הראשון בכל אחת מהנחלות שבגינן הוגשו הבקשות היה ביום 30.5.2013, כחודש לאחר יום 1.5.2013, שזה מועד כניסת צו המניעה לתוקף, וכן כי מאז נערכו ביקורים נוספים בנחלות, אשר שכללו מתן התראות למשיבים על כך שהם מפרים את צו המניעה (כמפורט בתצהירים המצורפים אל הבקשות). למרות זאת, וחרף העובדה שהמבקשת התרתה במשיבים כי אם לא תיפסק הפרת הצו יינקטו אמצעים משפטיים נגדם, לרבות הגשת בקשה לפי הפקודה, המשיכו המשיבים בהפרת הצווים.

11. במהלך הדיון ביקשה באת-כוחה של המבקשת להוסיף ולהדגיש כי השאלה הטעונה הכרעה היא אחת בלבד, והיא, אם אמנם המשיבים מפרים את צו המניעה. בעניין זה, אשר אף נתמך בתצהירים של מר כהן, אין כל מחלוקת ולפיכך יש מקום להיעתר לבקשות.

באשר לכל שאר טענות המשיבים – שעליהן נעמוד בהמשך הדברים – טענה, כי האכסניה לבירורן אינה במסגרת הבקשות הנדונות. עוד הדגישה, כי אף אם יש בבקשות משום צעד קשה, הרי שיש לראות זאת לאור העובדה שמדובר ב"סאגה" הנמשכת מאז שלהי שנות השמונים, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בפסק הדין שניתן בתביעות. כך בעוד שמשך כל השנים עשו המשיבים, כמו שאר הנתבעים, כל אשר לאל ידם כדי להביא ל"דחיית הקץ" ולמשיכת זמן. למשיבים אף ניתן פרק זמן ממושך כדי להתארגן לקיום הצווים ואין מדובר בצו שהונחת באחת. חרף התמשכות זו, הנמשכת שנים על גבי שנים, ממשיכים המשיבים בהפרת צו בית המשפט וכל זאת אף מבלי לשלם דמי שימוש עבור השימוש שעושים הם בנחלות בניגוד להחלטות מועצת מקרקעי ישראל, להסכמים ולצו החלוט. לא זו בלבד, אלא שכפי שעולה מהאמור בתצהירים התומכים בבקשות הנדונות והדבר כאמור, אף לא היה שנוי במחלוקת, ברבות השנים השימוש בניגוד לדין ולצו בנחלות שבמושב אורה וכך גם בנחלות של המשיבים, אף הלך והתרחב.

את טענת ההגנה מן הצדק שטענו המשיבים ביקשה המבקשת לדחות, ולו מן הטעם שאין לטענה זו כל קשר עם הפרת הצווים ועם ההליך הנדון. כך שלטענתה, לא ברור "מה עניין שמיטה אצל הר סיני". המבקשת אף חזרה והטעימה, כי הפרת הצו אינה נובעת מהפרה של דיני התכנון והבנייה ואף לא מכך שמדובר בפעולות הנעשות במבנים שנבנו ללא היתר בניה. זאת הגם, שאף נקבע בפסק הדין, כי אין היתר כדין לפי דיני התכנון והבנייה, לשימושים שהמשיבים עושים בנחלות. בענייננו וכפי שהובהר בפסק הדין, מדובר בהפרה של תנאים חוזיים ובהפרת זכויות קנייניות של המינהל הנעשות בניגוד להחלטות של מועצת מקרקעי ישראל ולהסכמי המשבצת.

באשר לטענה כי יש לנקוט בהליכים מכוח פקודת הביזיון במשורה הוסיפה המבקשת, כי אמנם הבקשות הוגשו כמוצא אחרון, לאחר הפרות של ההסכמים עם המנהל שנמשכו שנים רבות מבלי ששולמו דמי שימוש. גם לאחר פסק הדין בכל התובענות, שהפך לחלוט לאחר שנדון בשתי ערכאות ערעור, ניתנו למשיבים ארכות שלאחריהן נשלחו התראות בטרם ננקט ההליך הנדון. אולם מאחר שהמשיבים ממשיכים בהפרת צו המניעה, לא נותר אלא לאכוף את קיום הצו בדרך שנקבעה בפקודת בזיון בית המשפט.

טענה נוספת שטענו המשיבים הייתה, כי המינהל הוא זה אשר לכאורה, מונע מהם לקיים את צו המניעה. המבקשת חלקה על כך ובכל מקרה לטענתה וכפי שהובהר בהחלטת בית המשפט העליון הנזכרת, שלפיה נדחתה הבקשה לצו ביניים שהוגשה במסגרת העתירה לבג"ץ, המשיבים פועלים בניגוד לדין ובניגוד להחלטות שיפוטיות. כך גם העובדה שמי מהנתבעים, שאינם המשיבים, נוקט הליכים הצופים פני עתיד, אינה רלוונטית לצו החלוט, שאותו יש לקיים.

עוד טענה המבקשת, כי אף יש לדחות את בקשת המשיבים לדחות את ההכרעה בבקשות הנדונות עד הכרעה בעתירה לבג"ץ שהוזכרה. שכן לא רק שהמשיבים אינם נמנים עם העותרים, אלא שכאמור, כבר בהליך ביניים הבהיר בית המשפט, כמוזכר לעיל, כי אין מקום לסעד שמשמעותו מתן תוקף לפעולה לא חוקית העומדת בניגוד לצו המניעה החלוט שאושר בשלוש ערכאות.

עיקרי טענות המשיבים

12. המשיבים כאמור, לא חלקו על כך שהם מפרים את צו המניעה. עם זאת לטענתם, אין מקום למתן סעד על-פי פקודת בזיון בית המשפט וזאת מהטעם שלמשיבים עומדת הגנה מן הצדק, אשר כיום מעוגנת בחוק.

לתמיכה בטענה זו חזרו המשיבים על הרקע אשר לטענתם, עומד ביסוד הפרת צו המניעה. רקע זה נדון במסגרת פסק הדין ולפיכך ורק מאחר שנטען גם במסגרת ההליך הנדון, הוא יובא בקצרה. המשיבים כאמור, שבו וטענו כי מושב אורה, השוכן בפרוזדור ירושלים נמנה עם יישובי הספר שהוקמו בשנות החמישים בקרבת הגבול מטעמי בטחון. פרנסת חברי האגודה התבססה באותם שנים על חקלאות ובין השאר על גידול עופות ושיווק ביצים ולשם כך ועל-פי החלטות הממשלה, הוקצו להם הנחלות. בראשית שנות התשעים הוחלט לרכז את ענף הלול בגליל ובצפון הארץ בישובים שהיו בקו העימות הצפוני ובעקבות החלטה זו שהביאה להפסקת עיסוקם של תושבי מרכז הארץ בענף הלול, פוצו בעלי הלולים במרכז הארץ ובהם גם תושבי אורה. לטענת המשיבים – שנדחתה בפסק הדין – אף נאמר לחברי המושב כי יוכלו להסב את הלולים למטרות אחרות, כך שבדרך זו יוכלו למצוא מקורות פרנסה חלופיים. בעניין זה שבו המשיבים והרחיבו בעניין הבטחות כאלו ואחרות שלכאורה, הובטחו לתושבי אורה בעניין השימוש שיוכלו לעשות בלולים שהתפנו, אולם ראוי להזכיר, כי כל טענות הנתבעים בעניין הבטחות מנהליות, אמירות, הצהרות, הבנות וכל כיוצא באלו שעליהן הסתמכו, נדחו במסגרת פסק הדין. כך גם נדחו כל טענותיהם שלפיהם לכאורה, מצבם ומעמדם שונה מזה של חברי אגודות במושבים אחרים.

מכל מקום, לטענת המשיבים – טענות שאף נטענו במסגרת הדיון בתביעות – המשיבים ושאר חברי האגודה, פועלים במשך שנים רבות מתוך ניסיון להסדיר את השימושים הלא חקלאיים בנחלות, לרבות קבלת היתרי בניה מתאימים. בעניין זה נשוב ונזכיר כבר עתה, כי הפעילות הלא חוקית של המשיבים ושל שאר הנתבעים שבעניינה ניתן צו המניעה, אינה נובעת מהפרת דיני התכנון והבניה, שאינם רלוונטיים להליך הנדון.

מכל מקום, בתשובתם פירטו המשיבים בהרחבה רבה שורה ארוכה של פעולות שלטענתם נעשות מתוך ניסיון להסדיר את השימוש הלא חקלאי בנחלות שבמושב אורה. לטענת בא-כוחם של המשיבים, ניסיונות אלו לא צלחו רק בשל כך שנטען כלפי חברי האגודה, כי כל עוד מופר צו בית המשפט לא תיערך בדיקה לבקשות שהוגשו. כך לטענת המשיבים, נוצר מצב שבשל התנהלות המינהל עצמו, הם מנועים מלהסדיר את עניין השימושים הלא חקלאיים בנחלות והם נאלצים להפר את הצווים. המשיבים טענו, כי העובדה שלא עולה בידיהם להסדיר עניין זה נובעת מ"טעמי נקמנות גרידא" מצד פרקליטות מחוז ירושלים (כך!).

בעניין זה נעיר, כי לא רק שטענה אחרונה זו לא הוכחה, אלא שבכל מקרה, לא ניתן לקבל טענה זו ולו מן הטעם שהמבקשים לא צרפו את כל אותן פניות שהוזכרו בתגובתם ולא הראו כי הן הוגשו בידי מי מבין המשיבים בבקשות הנדונות. עוד יוער, כי לא ראיתי מקום לאפשר הבאת ראיות בעניין זה, מאחר שאין זו המסגרת המתאימה לטענות אלו, ככל שיש בהן ממש.

13. באשר לעיקרון ההגנה מן הצדק טענו המשיבים, כי מאחר שההליך הנדון הוא מעין פלילי, יש מקום להחלתו גם במקום שבו מבוקש סעד מכוח הפקודה. על-פי דוקטרינה זו ניתן לבחון את השיקולים העומדים בבסיס הגשת הבקשה ואת תום-ליבה של המבקשת בהגשתה. לפיכך לטענתם, יש לאמץ בנסיבות המקרה את עיקרון ההגנה מן הצדק, שראשיתו בכלל שנקבע בפסיקה (ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, פ"ד נט(6) 776 (2005)), שלימים עוגן בחקיקה ואף הורחב במסגרתה (סעיף 149(10) בחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982).

14. עוד טענו המשיבים, כי הבחירה בהליכים פוגעניים לפי פקודת ביזיון בית המשפט, לוקה ב"דווקנות, בקטנוניות, בנקמנות ובאכזריות". למרבה הצער, המשיבים אף לא בחלו בלייחס כל זאת דווקא לבאת-כוחה של המדינה, הגם שברי וידוע כי אינה מייצגת את עצמה או אינטרסים פרטיים שלה, אלא מדובר בנציגת הפרקליטות, המייצגת את מדיניות המדינה בבית המשפט.

15. בנוסף חזרו המשיבים וטענו כאמור, כי ראוי להמתין להכרעה בשתי עתירות שהוגשו לבג"ץ אשר לטענתם, עשויות לפתוח את הדרך להסדרת השימושים הלא חוקיים בלולים. בעניין זה הובהר כי הכוונה לעתירה שהוגשה בעניין בג"ץ 7216/12 הנזכר וכן עתירה נוספת בבג"ץ 5402/13 שעל-פי הנטען, הגישה מועצת מטה יהודה בעניין החלטות מועצת מנהל מקרקעי ישראל 979 ו-1101 ובעניין נושא ההשכרה של שטחים מהנחלות לצד שלישי. לטענת המשיבים, בכוונת מושב אורה לבקש להצטרף לעתירה זו.

16. המשיבים אף הפנו להליך אחר (ת"א (שלום רחובות) 2410/03 מינהל מקרקעי ישראל נ' פילו (2009)), אשר לטענתם במסגרתו הותר המשך השימוש בנחלות לשימושים שאינם חקלאיים, למצער, עד אחרית ימיהם של חברי האגודה שגילם מעל 75. לטענתם, כך ראוי לנהוג גם במקרה הנדון. אמנם הוגש ערעור על פסק-דין זה, אך לטענת המשיבים, תוצאת הערעור נותרה "סודית".

17. במהלך הדיון חזר בא-כוחם של המשיבים על עיקרי טענותיו שנטענו בכתב. לשאלות בית המשפט הבהיר, כי הנימוק לכך שיש להימנע ממתן צווים מכוח הפקודה מטעמי הגנה מן הצדק הוא, שהמדינה "נהגה שלא בתום לב לאזרחיה" וכן "עושה מעשים שלא יעשו וכאשר מתנהגת בצורה שערורייתית למי שנפגע כתוצאה מזה". כך גם לטענתו, המדינה "דחפה אותי ביד אחת לתהום וביד השנייה מנעה ממני לסגת". בעניין זה ביקשו המשיבים כי יתאפשר להם להביא ראיות שבאמצעותן יוכלו להוכיח את טענותיהם כי אי קיום הצווים נבע לכאורה, מהתנהלות המבקשת עצמה.

18. לחלופין טענו המשיבים, כי אפילו תתקבל הבקשה, אין הצדקה להשתת הקנס במלוא הסכום שהתבקש (2,500 ₪). עוד ביקשו, שכניסת הצווים לתוקף תידחה, כדי לאפשר למשיבים לסיים את ההתקשרויות עם אותם גורמים אשר שוכרים מהם את המחסנים, מבלי שייתבעו על כך שהפרו את הסכמי השכירות עימם.

ו. דיון בבקשה למתן צווים לפי פקודת ביזיון בית המשפט

הליך לפי פקודת ביזיון בית המשפט - כללי

19. סעיף 6 בפקודת בזיון בית המשפט, שעניינו "המסרב לציית לצוויי בית המשפט", קובע כך:

"בית המשפט העליון ... בית המשפט המחוזי ובית משפט השלום, תהא להם הסמכות לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו שניתן על ידם והמצווה לעשות איזה מעשה או האוסר לעשות כל מעשה".

כפי שנפסק פעמים רבות, בבסיסה של הוראה זו "מתן משמעות אופרטיבית ליכולת אכיפתם של צווים והחלטות שיפוטיות, אשר לא ניתן להגשימם במסגרת שבילי האכיפה הרגילים – למשל, הוצאה לפועל בהליך האזרחי או צו מאסר בהליך הפלילי" (רע"א 1068/12 דן-אל פתרונות תוכנה מתקדמות בע"מ נ' גיל סנפיר – סנפיר תוכנה וייעוץ (21.6.2012), כבוד השופט נ' הנדל, בפסקה 5).

בענייננו, אכן לא ניתן לאכוף את צו המניעה בדרכים חלופיות, כמו למשל, במסגרת הליכי הוצאה לפועל. נושא זה נדון בעבר ונקבע כי אמנם לא ניתן לאכוף צווים שתכליתם הפסקת שימוש אסור במקרקעין בהליכי הוצאה לפועל (רע"א 8781/07 פדלון נ' מינהל מקרקעי ישראל (2008), כבוד השופט ס' ג'ובראן). מכאן, שהדרך היחידה שעומדת למבקשת לאכיפת צו המניעה היא בדרך של בקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט.

20. בעניין רע"א 3888/04 מלכיאל שרבט נ' שלום שרבט, פ"ד נט(4) 49 (2004) (כבוד השופטת ע' ארבל, בפסקה 12) עמד בית המשפט על העקרונות המנחים אשר נקבעו בפסיקה במשך השנים בעניין אכיפת צו שיפוטי באמצעות סעיף 6 בפקודת בזיון בית המשפט. עקרונות אלו, כאמור שם, "גובשו לאורה של מטרת הפעלתו של מנגנון האכיפה על-פי פקודת הבזיון – הרתעה מהפרה ומניעת הימשכותה והישנותה של ההפרה בעתיד".

תכליתו העיקרית של ההליך לפי הפקודה היא אפוא, "לקיים הליך מהיר ויעיל שיוביל לקיום צו בית-המשפט. אכן, יש חשיבות לכך שצווי בית-המשפט יקוימו במועד שנקבע על-ידי בית-המשפט, ובייחוד שלא יידחה ביצועם כתוצאה מביזוי או זלזול" (שם).

בעניין זה הרחיב בית המשפט בעניין ע"פ 517/06 בעז מנור נ' KPMG Inc. (2007) (כבוד השופטת א' פרוקצ'יה, בפסקה 12), כי "האפקטיביות של שלטון החוק נבחנת, בין היתר, ביכולתו של השלטון לאכוף החלטות וצווים שיפוטיים. באין אכיפה של צווים שיפוטיים, שוררת אנרכיה חברתית, ונפגע מעמדן של נורמות ההתנהגות וההחלטות השיפוטיות שנועדו ליישמן. אי-ציות לצווי בית משפט מהווה הפרה של מהלך עשיית הצדק, הפוגע ביסודות הדמוקרטיים עליהם בנויה החברה, ולצורך התמודדות עם אפשרות הפרה כזו, ניתן כוח שיפוטי לפעול באמצעים שונים שנועדו לכפות על מבזה צו שיפוטי לקיימו (Morris v. Crown Office (1970) 2QB 114, 122). חשיבות ההליך למניעת בזיון בית המשפט אינה מוגבלת לצדדים להתדיינות. הוא נועד בעיקרו להגשים אינטרס ציבורי החותר להבטיח את שלטון החוק דרך ביצועם של פסקי דין. חשיבותו חיונית להשלטת המודעות החברתית בדבר החובה לכבד את החוק ואת צווי מערכות אכיפת החוק ולהגנה על מעמדה של הרשות השופטת. בראייה רחבה, החובה לאכוף צווים שיפוטיים הינה מסימני ההיכר של משטר חופשי ודמוקרטי (ע"פ 126/62 דיסנצ'יק נ' היועץ המשפטי לממשלה, פד"י יז(1) 169, 179 (1963))".

מאפיין נוסף של הליך לפי סעיף 6 בפקודה הוא, שהוא "צופה פני עתיד" (עניין שרבט, שם). כפי שנקבע בעניין זה, "תכלית הקנס או המאסר היא לכוף אדם לציות בעתיד לצו שניתן על-ידי בית-המשפט בעבר". מסיבה זו, "אין להידרש למנגנון האכיפה אם דבר ההפרה הושלם ואינו ניתן לתיקון" וכך גם "פסק-הדין או הצו שאת אכיפתו מבקשים צריך להיות ברור וחד-משמעי" (שרבט, שם. כן ראו דן-אל פתרונות, שם). גם אם לעתים יש צורך בראיות כדי לפרש את הוראות פסק הדין, אם אינו ברור, בית המשפט העליון הדגיש כי "אין מקום להפוך את הדיון למשפט מחודש שיוגשו בו ראיות ויובאו עדויות מומחים על-מנת לברר את כוונת הצדדים. מכל מקום, הבירור צריך להניב קביעות ברורות שניתן לפעול על-פיהן" (שרבט, שם). מסיבה זו, אף לא ראיתי מקום לאפשר הבאת ראיות כפי שביקשו המשיבים, כדי להבהיר את תכלית צו המניעה ואת טעמיהם לאי קיומו. כך במיוחד גם לאור העובדה שלא הייתה מחלוקת באשר לעובדות, ואף לא הייתה מחלוקת על כך שהמשיבים אמנם אינם מקיימים את צו המניעה ומפרים אותו.

עוד נקבע, כי "עיקרון מרכזי בהחלטה אם יש להפעיל את מנגנון האכיפה על-פי פקודת הבזיון הינו כי יש לאכוף צו שיפוטי על-ידי אמצעי הכפייה החמור פחות מבין אלה המתאפשרים. במילים אחרות, אין ליתן צו על-פי סעיף 6 לפקודת הבזיון אם יש דרך חלופית לאכיפה. עיקרון זה כונה על-ידי השופטת שטרסברג-כהן 'עקרון הדרך החמורה פחות' (רע"פ 7148/98 ארנון עזרא נ' יעל זלוניאק, בעמ' 350)" (שרבט, שם).

בחינת המקרה הנדון

21. נבחן אפוא, את המקרה הנדון לאור השיקולים שהותוו בפסיקה: תכלית קיומם של צווים שיפוטיים; בחינת מתן צווים הצופים פני עתיד, להבדיל מהענשה על הפרה בעבר; בחינת אמצעי הכפייה החמור פחות.

22. ככל שהדברים אמורים בתכלית שלפיה יש להביא לקיומם של צווים שיפוטיים, הרי שאין עוד מחלוקת כי פעילות המשיבים בניגוד לדין נמשכת שנים רבות מאד, הרבה למעלה משני עשורים. מאז שפסק הדין בתביעות הנדונות הפך לחלוט ומאז יום 1.5.2013, מפרים התובעים את צו המניעה, שכאמור, אושר בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי ובפסק-דינו של בית המשפט העליון. במצב דברים זה, עומדת התכלית של קיום הצווים השיפוטיים. כפי שנקבע בעניין בעז מנור וכמובא לעיל, "באין אכיפה של צווים שיפוטיים, שוררת אנרכיה חברתית, ונפגע מעמדן של נורמות ההתנהגות וההחלטות השיפוטיות שנועדו ליישמן". מצב זה כאמור, אף פוגע "ביסודות הדמוקרטיים עליהם בנויה החברה". לא זו בלבד, אלא שכאמור, "חשיבות ההליך למניעת בזיון בית המשפט אינה מוגבלת לצדדים להתדיינות. הוא נועד בעיקרו להגשים אינטרס ציבורי" כאמור. בעניינו, הדבר נכון שבעתיים, במקום שבו טענות המשיבים נדונו בשלוש ערכאות, אשר קבעו כי צו המניעה יעמוד על כנו וכי ביצועו לא יידחה מעבר ליום 1.5.2013. כך גם נכון הדבר במקום שבו מדובר בהפרה מצד נתבעים רבים ובכך מביאים לביזוי צו שיפוטי חלוט.

23. אין מדובר בהליך של ענישה, אלא בצו הצופה פני עתיד (שרבט, שם; בועז מנור, בפסקה 13). כיום אין עוד מחלוקת על כך שכל טענות המשיבים נדונו, אך הם אינם מקיימים את צו בית המשפט. אין מדובר בהליך ענישה כבהליך פלילי, אלא תכליתו של ההליך להביא לכך שהמשיבים, אשר במודע אינם מקיימים את צו בית המשפט, יקיימו אותו. כפי שפסק בית המשפט העליון, "האמצעי המוטל מכוח הליך בזיון בית המשפט הינו בעל אופי של כפייה לביצוע מעשה, או לחדול ממעשה, ואין עניינו בהכתמו של מפר הצו בכתם עונשי" (בעז מנור, בפסקה 12). בשלב שבו נבחנת השאלה אם יינתן צו מכוח הפקודה, אין בוחנים עוד את טענותיו של המשיב ואם יש הצדקה למתן הצו. טענות אלו כבר נדונו במסגרת ההליך שבמסגרתו ניתן הצו המופר. עתה השאלה היא אם הצו מופר ואם יש לאכוף את קיומו בעתיד. מאחר שאין מחלוקת על כך שהמשיבים מפרים את צו המניעה, הרי שדומה כי אין מנוס ממתן צו מכוח הפקודה שיביא לכך שקיום הצו ייאכף.

24. השיקול האחרון שאותו על בית המשפט לשקול הוא, אם אמנם אין דרך אחרת להביא לקיום צו המניעה. כפי שנקבע בעניין זה בין השאר, בעניין בעז מנור (בפסקה 13), "הליך בזיון בית משפט הוא הליך אכיפה קיצוני שהשלכותיו בדרך של הטלת קנס מתמשך או מאסר עלולות להיות פוגעניות עד מאד. הקנס המתמשך עלול לפגוע באופן קשה בכיסו של אדם, והמאסר פוגע קשות בחירותו האישית, שהיא זכות יסוד של האדם, המוכרת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. על רקע זה, השימוש באמצעי אכיפה על-פי הפקודה, צריך להיעשות במשורה, כעניין חריג המוגבל למצבים בהם כל יתר האמצעים כבר מוצו ולא הועילו, ולא נותרה אלא דרך הליך בזיון בית משפט כדי להבטיח את אכיפתה של ההוראה השיפוטית" (כן ראו, שרבט, שם).

עם זאת, חרף העובדה שמתן צו על-פי הפקודה יינתן במשורה, בית המשפט ראה לנכון להטעים כי "עם זאת השאיפה למנוע פגיעה במפר הצו השיפוטי והאפשרות לנקוט אמצעים קלים יותר אינן חזות הכול ... ואין באלה לבדם כדי להכריע את הכף שלא לנקוט הליך לפי פקודת הבזיון" (שרבט, שם).

בעניינו, לא הייתה כל מחלוקת כי הבקשה למתן צווים לפי הפקודה הייתה צעד אחרון שבו נקטה המבקשת, לאחר התראות חוזרות ונשנות שהתרתה במשיבים ולאחר חלוף חודשים רבים שבמהלכם הפרו המשיבים את צו המניעה. עובדות אלו אף עלו מתצהיריו של מר כהן שתמכו בבקשות, שאף על תוכנם לא חלקו המשיבים. לא רק שהמשיבים לא חלקו על כך שהם מפרים את צו המניעה, אלא שאף לא ניכר כי בכוונתם לחדול מכך והם אף ממשיכים לטעון לצידוקים שונים להפרת הצו, כאילו עניינם לא נדון בשלוש ערכאות.

הגשת הבקשות הנדונות לא נעשתה כלאחר יד והן אף לא הוגשו סמוך למועד כניסת צו המניעה לתוקף, אלא רק בחלוף חודשים רבים ולאחר התראות רבות וחוזרות. לפיכך צעד זה של בקשה למתן צו מכוח הפקודה נעשה במצב שבו "כל יתר האמצעים כבר מוצו ולא הועילו, ולא נותרה אלא דרך הליך בזיון בית משפט כדי להבטיח את אכיפתה של ההוראה השיפוטית" (מנור, שם. כן ראו, שרבט, שם).

25. בנסיבות אלו, שבהן אין עוד מחלוקת על כך שהמשיבים מפרים את צו המניעה שניתן בפסק הדין של בית-משפט זה, שאושר גם בבית המשפט המחוזי וגם בבית המשפט העליון וכי הפרה זו נמשכת מאז יום 1.5.2013, הרי שיש מקום להיעתר לבקשות ולאכוף את קום צו המניעה באמצעות הטלת קנס מכוח פקודת בזיון בית המשפט. כל זאת כדי להביא את המשיבים לכך שיקיימו צו שיפוטי שבמודע אינם מקיימים אותו.

כפי שטענה המבקשת בצדק רב, כל טענות המשיבים באשר לנכונות הצו, ל"הסדרה" של השימושים החורגים בנחלות וכל כיוצא באלו, אין מקומם במסגרת ההליך הנדון. לשם כך ישנם הליכים אפשריים חלופיים, המוכרים היטב למשיבים. במסגרת ההליך הנדון נבחנת שאלה אחת ויחידה שהיא, האם יש מקום לאכוף את צו המניעה שאינו מקוים, בצו מכוח פקודת ביזיון בית המשפט. מהטעמים שעליהם עמדנו, השבנו על כך בחיוב.

טענת הגנה מן הצדק

26. משהגענו לכלל מסקנה כי יש מקום למתן צו נגד המשיבים לפי פקודת ביזיון בית המשפט, וזאת כדי להביא לאכיפת צו המניעה החלוט, נבחן אם אמנם ישנה הצדקה להימנע ממתן צו זה וזאת מאחר שלטענת המשיבים, עומדת להם טענת הגנה מן הצדק.

לכאורה, אין מניעה להימנע ממתן צווים לפי הפקודה מטעמי צדק. כפי שעמד על כך בית המשפט בעניין שרבט (שם), לצד כל השיקולים הנשקלים בעת מתן צו מכוח פקודת ביזיון בית המשפט, על בית המשפט לשקול גם שיקולי צדק. כאמור שם, "לשיקולים שפורטו לעיל צריך להתווסף שיקול חשוב נוסף – שיקול הצדק, דהיינו אילו צעדים יהוו דרך אכיפה ראויה, מתאימה וצודקת, אשר תביא בחשבון הן את עניינו של המפר הן את עניינו של הנפגע המבקש לאכוף את פסק-הדין" (שם).

למרות זאת ומן הטעמים שעליהם נעמוד בקצרה עתה, איני סבורה כי שיקולי צדק בכלל ושיקולי הצדק שעליהם התבססו המשיבים, אמנם מצדיקים שלא להיעתר לבקשות.

27. ככל שהדברים אמורים בדוקטרינת ההגנה מן הצדק הלקוחה מהדין הפלילי, שעליה נסמכו טענות המשיבים, ספק בעיני אם דוקטרינה זו, כפי שהיא, מתאימה להליך הנדון.

דוקטרינת ההגנה מן הצדק קבועה היום בסעיף 149(10) בחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (כפי שתוקן בשנת 2007 – ס"ח 2095 מיום 21.5.2007 בעמ' 308). הוראה זו עיגנה את הדוקטרינה ההילכתית בכך שנקבע בה, כי בית המשפט יהיה רשאי לבטל כתב אישום, אם נמצא כי "הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית". בענייננו אין מדובר בכתב-אישום ובהליך פלילי, הגם שנקבע לא פעם כי "בהליך לפי פקודת בזיון בית המשפט, קיימים יסודות המצויים ב'איזור דמדומים' שבין ההליך האזרחי לבין ההליך הפלילי" (עניין דן-אל פתרונות, בפסקה 5. כן ראו את הפסיקה המובאת שם ובין השאר עניין בעז מנור).

דוקטרינת ההגנה מן הצדק הוכרה לראשונה בע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 221 (1996), עת נקבע כי הגנה זו תעמוד לנאשם רק במקרה נדיר וקיצוני. בעניין ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' ד"ר איתמר בורוביץ, פ"ד נט(6) 776 (2005) (כבוד השופטים א' מצא, א' לוי וא' גרוניס) חלה התפתחות בדוקטרינה זו, ובין השאר, נקבע מבחן תלת שלבי, שנועד לסייע לבית המשפט להכריע אם יש מקום להחלתה. השלב הראשון נועד לזיהוי הפגמים שנפלו בהליך. השלב השני, עניינו בבדיקה אם בקיום ההליך הפלילי, חרף הפגמים, יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות. בשלב השלישי, מששוכנע בית-המשפט כי קיומו של ההליך אכן כרוך בפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, עליו לבחון אם לא ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים מתונים יותר ומידתיים מאשר ביטולו של כתב-האישום.

דומה כי מבחנים אלו אינם רלוונטיים במקום שבו הצו שאכיפתו מבוקשת, ניתן בפסק-דין שאושר בבית המשפט המחוזי ובבית המשפט העליון.

עם זאת, נבחן אם אמנם יש בטענות המשיבים כדי להצדיק להימנע מקבלת הבקשות "מטעמי צדק" – שלא בהתאם לדוקטרינת ההגנה מן הצדק הלקוחה מההליך הפלילי – כך שלא יינתן סעד בהתאם לפקודת בזיון בית המשפט.

28. טענות המשיבים בתמצית הן, כאמור לעיל, כי המבקשת מצד אחד דחקה אותם אל "פי התהום", אך בה בעת אינה מאפשרת למשיבים לסגת ממקום עמידתם זה. לטענתם כאמור, דחיקתם אל "פי התהום" נבעה מכך שנמנעה מהם להמשיך להתפרנס מענף הלול ולכן, כך לטענתם, לא נותר להם אלא, להשתמש בלולים למטרות אחרות שיניבו רווחים וישמשו מקור פרנסה. מנגד טענו, המבקשת אינה מאפשרת להם "להכשיר" פעילות זו ולהביא להסדרת השימוש הלא חקלאי בנחלות.

טענות אלו של המשיבים נדונו בפסק הדין בתביעות שהוגשו ונדחו ופסק הדין כאמור, אושר בבית המשפט המחוזי ובבית המשפט העליון. תמצית הדברים היא, כי אכן, אין מחלוקת על כך שחברי האגודה במושב אורה, כמו גם חברי מושבים אחרים בגב ההר שבאזור ירושלים, ויתרו על מכסות ההטלה כנגד פיצוי כספי שאותו קיבלו מהמדינה. עם זאת נקבע, כי לא הוכח קשר כלשהו בין ביטול אותן מכסות לבין הסדרת השימוש בלולים למטרות לא חקלאיות, גם אם בפועל, ביטול המכסות היה הסיבה לכך. בדומה, גם אין רלוונטיות לטענה כי הפיצוי היה נמוך. כפי שנקבע בבג"ץ 1027/04 פורום הערים העצמאיות נ' מועצת מקרקעי ישראל (9.6.2011) (נדון בהרכב של שבעה שופטים, את פסק הדין העיקרי נתנה כבוד השופטת ע' ארבל), השינויים במושבים החקלאיים שהובילו את חברי המושבים לשנות את עיסוקיהם מחקלאות לתחומים אחרים, לא היו רק מנת חלקם של הנתבעים. לנוכח כל אלו, נקבעו הסדרים על-ידי הממשלה ועל-ידי מועצת מינהל מקרקעי ישראל שאפשרו לחברי המושבים לשנות את עיסוקיהם ואת מקורות פרנסתם וכן להביא לשינוי ייעודם של חלקי נחלה שנועדו קודם לכן לחקלאות בלבד. אולם כאמור, הדבר הצריך עמידה בדרישות שנקבעו, ובין השאר תשלום דמי שימוש כפי שנקבע.

כפי שנקבע גם בבג"ץ פורום הערים, וכפי שנקבע במפורש בהחלטה 1101 של מועצת מקרקעי ישראל, הסדרה תכנונית על-פי חוקי התכנון והבניה, שלפיה ישונה הייעוד של חלק הנחלה שאליו מתייחסת ההחלטה, מייעוד לשימוש חקלאי לייעוד לשימוש אחר, הוא תנאי הכרחי להסכמת המבקשת לשימוש לא חקלאי, אך דרושים גם תנאים נוספים. שכן, מבלי שתיעשה התאמה של תכנית המתאר, כך שתאפשר זאת, יהווה השימוש למטרה לא חקלאית בניגוד לתכנית המתאר, והדבר אף יהווה עבירה על חוקי התכנון והבניה. אולם בכל מקרה, אין בכוחה של תכנית מתאר, כדי לשנות זכויות קנייניות, ואף אין בה כדי לשנות חיובים הסכמיים הנובעים מחוזה. אכן, המנהל הסכים לשינוי בתוכנית המתאר, אולם הסכמתו מהווה אך הסכמה לשינוי הייעוד מבחינה תכנונית. אין בהסכמה זו כדי להוות ויתור על הסכמתו לשימוש בלולים שלא למטרה חקלאית מבלי שהנתבעים יעמדו בכל תנאי ההחלטה ובהם תשלום דמי שימוש, עמידה בהוראות החלטת מועצת מקרקעי ישראל וכן עמידה בתניות ובהסכמות שנקבעו בהסכם המשבצת או בכל מקום אחר בדבר התנאים שבהם על המשיבים לעמוד כתנאי לשימוש בלולים שלא למטרה חקלאית. מכל מקום, אף אין מחלוקת על כך שאין בידי המשיבים היתרי בניה המתירים את השימושים הלא חקלאיים. בהקשר זה ראוי אף להזכיר, כי גם טענות הנתבעים במסגרת התביעות, שלפיהן נקבע הסדר חריג או ייחודי למושב אורה, נדחו. לא זו בלבד, אלא שאף נקבע כי מאז שנת 1989 היו פניות רבות אל הנתבעים, חברי מושב אורה, להסדיר את השימוש הלא חקלאי ולשלם את דמי השימוש הנדרשים, אך הם לא עשו כן. בהקשר זה גם הוער בפסק הדין, כי אף הוכח כי שיעור דמי השימוש שהיה על הנתבעים לשלם מהווה שיעור נמוך מאד מסכום דמי השכירות שגובים חברי אגודת אורה עבור שימוש בלולים למחסנים ולשימושים שאינם חקלאיים.

29. בנסיבות אלו, שבהן כל טענות המשיבים נדונו במסגרת פסק הדין ונדחו וניתן צו המניעה, שהפך לחלוט, אין מקום לומר כי הטענות שנדחו עשויות להצדיק שלא לקיים את פסק הדין. טענה זו גובלת באבסורד, שכן משמעות קבלת הטענה היא אמירה שפסק הדין שאושר בשלוש ערכאות אינו צודק ועל כן, אין לאוכפו.

לבסוף ראוי לשוב ולהעיר כי דומה שאין עוד מקום לטענות המשיבים ולטענותיהם של תושבי אורה בכל הקשור בטעמי "הצדק" שטענו, הנסמכים על ההיסטוריה של המושב. אכן, בשנות החמישים הרחוקות מאד, לפני למעלה מששים שנה, היה זה מושב ספר שהוקם מטעמי מדיניות של הממשלה דאז. אולם זה למעלה מארבעים שנה, שאין זה עוד מושב ספר, אלא מושב הצמוד לעיר ירושלים ונושק לה, אשר המרחק ממנו אל מרכז העיר אף נופל מהמרחק של חלק משכונות העיר אל מרכזה. כפי שנאמר אף בפסק הדין, מיקום זה של מושב אורה, בשונה ממושבים אחרים, מרוחקים יותר, ללא ספק מקנה לתושבי אורה יתרון כלכלי עצום ובנסיבות אלו, קשה לקבל את העובדה שהמשיבים אף לא טרחו לשלם דמי שימוש במשך כל השנים.

בדומה, גם נושא הפסקת מכסות ההטלה הפך זה מכבר ל"היסטוריה" שאין עוד מקום להסתמך עליה בטעות המשיבים. קשה לקבל את הטענה שדרך הפרנסה היחידה שעמדה לתושבי אורה לאחר ביטול מכסות ההטלה, שבגינן שולם פיצוי, הייתה השכרה של הלולים ושל שטחים בנחלותיהם למטרות שאינן חקלאיות. לא ברור מה מנע מהם לצאת כדרך כל בשר ודם אל שוק העבודה. כך במיוחד בהיותם מצויים בקרבת ירושלים, עיר הבירה והעיר הגדולה בישראל וזאת בשונה מחברי מושבים אחרים המרוחקים מן העיר. אין זה המקרה היחיד שבו שינוי הזמנים הוביל אנשים לשנות את מקומות פרנסתם. כך בין אם הדבר נעשה בשל שינוי במדיניות ממשלה ובין אם הדבר נעשה בשל שינויי הזמנים, שינויי שוק העבודה או קדמה טכנולוגית. גם החלבן שהוביל בקבוקי חלב לביתי בילדותי, נאלץ לשנות את מקום עבודתו ולחפש מקור פרנסה אחר, לאחר שחלוקת חלב פסקה והחלב ומוצריו החלו להימכר רק בחנויות מוסדרות. למיטב ידיעתי, הוא אף לא פוצה על כך. כך גם הוא לא היה היחיד ששינויים מהסוג האמור הובילו לשינוי בעבודתו.

לרשות תושבי אורה עמדו למעלה משני עשורים כדי למצוא מקורות פרנסה ולצאת לעבוד. אין עוד מקום לטענתם הנסמכת על כך ש"הלולים" הייתה הדרך היחידה לפרנסתם. כפי שנקבע בפסק הדין שאושר בשתי ערכאות ערעור, איש מעולם לא הבטיח לחברי אגודת אורה שמקור פרנסתם יהיה רק מקרקעין שהם בבעלות המדינה, שחברי אורה שהם אך בני רשות בהם ובעוד שהמקרקעין הועמדו לרשותם לפני עשרות בשנים למטרות חקלאיות בלבד. אין עוד מחלוקת על כך שנאסר על המשיבים להשתמש בנחלות לשימושים שאינם חקלאיים, ומאחר שחרף איסור זה הם ממשיכים בכך, יש לאכוף עליהם לקיים את הצו האוסר זאת עליהם.

30. מכל הטעמים האמורים, יש לקבל את הבקשות ולפיכך על המשיבים יוטל קנס כפי שיפורט בהמשך הדברים.

ז. הבקשה למחיקת הבקשה בעניין המשיבים יהודה ונאוה זכאי (המשיבים 5)

31. על-פי טענת המשיבים יהודה ונאוה זכאי (המשיבים 5, שיכונו להלן – זכאי), באמצע חודש זה (דצמבר 2013) הופסק השימוש הלא חקלאי בנחלתם ולכן יש למחוק את הבקשה שהוגשה בעניינם ולחייב את המבקשת לשאת בהוצאותיהם.

בדיון הבהיר בא-כוחם של זכאי, כי התביעה המקורית הוגשה בעניין שימוש מסוים שנעשה במחסן בנחלה שלהם וכי שימוש זה הוא השימוש שהופסק. זכאי לא חלקו על כך ששימושים לא חקלאיים נוספים נמשכים בנחלתם, אך לטענתם לא ניתן לתת צו על הפרת צו המניעה, אם השימוש שבגינו הוגשה התביעה הופסק ואילו השימושים שנמשכים, אינם אלו שבגינם הוגשה.

32. טענות המבקשת הן, שאמנם הופסק שימוש לא חקלאי אחד במשק של זכאי, אך כאמור, אין מחלוקת על כך שבנחלה של זכאי נמשכים שימושים נוספים שאינם חקלאיים. כך בין השאר, ממשיך שימוש במחסן ששטחו כ-650 מ"ר למטרת אחסון ביגוד. בנסיבות אלו ולאור לשונו של צו המניעה, הרי שזכאי מפרים את הצו ולכן אין מקום למחיקת הבקשה שהוגשה בעניינם.

33. כפי שנאמר בפתח הדברים, בצו המניעה שכאמור, הפך לחלוט נקבע כך:

"ניתן בזה צו מניעה קבוע האוסר על כל אחד מהנתבעים, או על מי מטעמו, להשתמש במקרקעין שימוש שאינו למגורים, או שימוש שאינו למטרה חקלאית, לרבות בדרך של השכרת המקרקעין למטרת שימוש לא חקלאי".

צו המניעה אוסר אפוא, על הנתבעים ובהם זכאי, או על מי מטעמם, "להשתמש במקרקעין שימוש שאינו למגורים או שימוש שאינו למטרה חקלאית". אין רלוונטיות לשאלה אם חל שינוי בסוג השימושים הלא חקלאיים מאז מועד הגשת התביעה נגד זכאי. צו המניעה החלוט אוסר כל שימוש שאינו חקלאי בנחלה של זכאי. לפיכך, בהיעדר מחלוקת על כך שבנחלה נעשה שימוש שאינו חקלאי, אין מקום למחיקת הבקשה בעניינם ולפיכך הבקשה נדחית.

בנסיבות אלו, מתייתר הצורך להידרש לטענות הצדדים בעניין חיוב זכאי או המבקשת בהוצאות הבקשה בעניינם.

ח. שאלת החיוב בהוצאות לנוכח מחיקת הבקשה בעניינו של חיים כהן (המשיב 2)

34. לשיטתו של חיים כהן (המשיב 2) הפסקת השימושים הלא חקלאיים הייתה רק במהלך חודש אוקטובר. אף אין מחלוקת שהיה זה בתקופה שבה נערכו ביקורים רבים מטעם המבקשת בנחלות שבמושב אורה, כדי לבדוק אם הנתבעים בכל התביעות מקיימים את צו המניעה או מפרים אותו. לאחר שנמצא כי כהן מפר את צו המניעה, הוגשה בקשה אף בעניינו, אך ימים בטרם הוגשה הבקשה בעניינו, הופסק לטענתו השימוש הלא חקלאי בנחלתו. באשר למועד שבו הופסק שימוש זה, ישנה מחלוקת בין הצדדים, אולם לצורך העניין נניח לטובת כהן, כי יש ממש בטענותיו באשר למועד שבו הופסק השימוש הלא חקלאי.

אין מחלוקת, כי הפסקת השימוש רק סמוך להגשת הבקשה בעניינו הסבה למבקשת הוצאות רבות. בנסיבות אלו, ראוי היה להשית עליו את הוצאות הבקשה. עם זאת, לפנים משורת הדין ואולי אף כדי להביא לכך שנתבעים נוספים שבעניינם טרם הוגשו בקשות לפי הפקודה (שבכוונת המבקשת, כך נראה, להגיש), הוא לא יחויב בהוצאות הבקשה.

עם זאת, לא מן הנמנע שבמקרים אחרים, ככל שיהיו, שבהם ימצא כי רק הגשת בקשות הובילה להפסקת השימוש הלא חקלאי בניגוד לצו המניעה, כן יוטלו הוצאות על מי שיפר את הצו עד סמוך למועד הגשת בקשה בעניינו.

ט. שיעור הקנס שיוטל על המשיבים והחלטה בעניין חיוב בהוצאות

35. מכל הטעמים שעליהם עמדנו, הבקשות כאמור, מתקבלות.

בהתאם לכך יוטל על כל אחד מהמשיבים – למעט חיים כהן (משיב 2), שהבקשה בעניינו נמחקה – קנס כספי בגין כל יום שבו הם ממשיכים להפר את צו המניעה.

בבחינת שיעור הקנס שיוטל על המשיבים נשקל משך הזמן שבו מפרים המשיבים את הצווים ביודעין. מנגד, נשקל גם הצורך בקביעת שיעור קנס סביר, שתכליתו הבאת המשיבים לידי קיום צו המניעה ולהפסקה של הפרתו.

בשים לב לשיקולים אלו, יוטל קנס הדרגתי, אשר ילך ויעלה ככל שהזמן יחלוף והפרת צו המניעה תימשך. בהתאם לכך, יהיו שיעורי הקנס כלהלן:

(1) כדי לאפשר למשיבים להיערך לקיום צו המניעה – חרף הזמן הרב שעמד לרשותם עד היום לשם היערכות זו – החיוב בתשלום הקנס יחל רק במקרה של הפרת צו המניעה לאחר יום 1.1.2014.

(2) במקרה של המשך הפרת צו המניעה ובכל יום שבו יופר החל מיום 1.1.2014 ועד יום 13.1.2014 ישלם כל אחד מהמשיבים שיפר את הצו קנס בסך של 200 ₪ בגין כל יום של הפרתו.

(3) במקרה של המשך הפרת צו המניעה ובכל יום שבו יופר החל מיום 14.1.2014 ועד יום 31.1.2014 ישלם כל אחד מהמשיבים שיפר את הצו קנס בסך של 400 ₪ בגין כל יום של הפרתו.

(4) במקרה של המשך הפרת צו המניעה ובכל יום שבו יופר החל מיום 1.2.2014 ועד יום 28.2.2014 ישלם כל אחד מהמשיבים שיפר את הצו קנס בסך של 1,000 ₪ בגין כל יום של הפרתו.

(5) במקרה של המשך הפרת צו המניעה ובכל יום שבו יופר החל מיום 1.3.2014 ואילך, ישלם כל אחד מהמשיבים שיפר את הצו קנס בסך של 2,500 ₪ בין כל יום של הפרתו.

36. מהטעמים שעליהם עמדנו, לא נמצא מקום לחייב את המשיב 2, שהחל לקיים את צו המניעה, בתשלום הוצאות המבקשת. מנגד, באשר לשאר המשיבים, שלא הייתה כל מניעה שינהגו כפי שנהג המשיב 2, נראה כי אמנם יש הצדקה לחייבם בהוצאות הבקשה.

לפיכך כל אחד מהמשיבים (למעט המשיב 2) ישלם למבקשת את הוצאות הבקשה בסך של 2,000 ₪. לעניין זה המשיבים בכל אחת מהבקשות ייחשבו למשיב אחד.

37. בתום הדיון ולאחר חתימת הפרוטוקול, ביקש בא-כוחם של המשיבים שההחלטה תינתן במעמד הצדדים וכי יהיה זה ביום 25.12.2013 (ולא מחר, ביום 24.12.2013). זאת כדי לאפשר לו, אם ימצא לנכון לעשות כן, לבקש בקשות במעמד מתן ההחלטה. מאחר שאין כל מניעה להגיש בקשות אף בכתב, לא מצאתי מקום להיעתר לכך, בין השאר, גם מטעמים הקשורים באילוצים הנובעים מיומני העמוס בדיונים.

לפיכך, המזכירות תשלח את ההחלטה באמצעות פקסימיליה אל באי-כוחם של הצדדים.

את ההחלטה למשיב 4 (אבישי אבדר) תשלח המזכירות בדחיפות, באמצעות דואר רשום עם אישור מסירה (כתובתו: משק 14, מושב אורה).

ניתנה היום, כ' טבת תשע"ד, 23 דצמבר 2013, בהיעדר הצדדים.