באת-כוח המבקשת: עו"ד אפרת קרונברגר (פרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי))

בא-כוח המשיב: עו"ד רן שילוח

בבקשה הנדונה, המצטרפת אל בקשות נוספות שהגישה המבקשת שכבר נדונו בהחלטה מיום 23.12.2013, נטען כי המשיב מפר צו מניעה קבוע שניתן בפסק-דין בתביעות שהוגשו נגד המשיב ונגד אחרים, אשר הפך לחלוט. מכאן בקשתה לחייב את המשיב בתשלום קנס בגין כל יום שבו הצו מופר וזאת בהתאם להוראת סעיף 6 בפקודת בזיון בית המשפט (להלן גם – הפקודה).

המשיב אינו חולק על כך שהוא מפר את צו בית המשפט, אך לטענתו, בשל טעמים שונים יש הצדקה שלא להיעתר לבקשה.

א. עיקרי העובדות הצריכות לבקשה

2. עיקרי הדברים הרלוונטיים להחלטה הנדונה פורטו בהחלטה מיום 23.12.2014 אשר התייחסה לשש בקשות לפי הפקודה שהגישה המבקשת נגד שמונה משיבים ובהם גם המשיב בבקשה הנדונה. כפי שיפורט בהמשך הדברים, ההחלטה המתייחסת אל המשיב בוטלה מטעמים טכניים בהסכמת המבקשת. עתה, לאחר דיון חוזר בעניינו של המשיב, ניתנת החלטה זו.

3. כל הנתבעים בכל שלושים ושש התביעות המאוחדות (להלן לפי העניין – התביעות, ו-הנתבעים) ובהם המשיבים בבקשות שנדונו והמשיב הנדון (להלן – המשיב), הם חברים באגודה השיתופית אורה מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ (להלן – האגודה או מושב אורה). המושב מצוי על מקרקעי המדינה אשר בהתאם ל"הסכם משבצת" שנחתם בין מינהל מקרקעי ישראל (להלן – המינהל) לבין האגודה מוחכרים מקרקעי המושב לאגודה. לחברי המושב הוקצו נחלות והם בעלי רישיון ישיבה בהן מכוח הסכמת האגודה. על-פי הסכם המשבצת, רשאים חברי האגודה להשתמש במקרקעי המושב לצרכי חקלאות ולמגורים (כמפורט בהרחבה בפסק הדין).

4. בפסק-דין שניתן ביום 25.12.2011 בתביעות, ניתן צו מניעה קבוע נגד כל הנתבעים ובהם גם המשיב, האוסר על כל אחד מהנתבעים, או מי מטעמו, להשתמש במקרקעין נושא התובענות, המצויים במושב אורה, שימוש שאינו למגורים, או שימוש שאינו למטרה חקלאית, לרבות בדרך של השכרת המקרקעין למטרת שימוש לא חקלאי (להלן – צו המניעה הקבוע).

ערעור שהגישו הנתבעים אל בית המשפט המחוזי בירושלים, נדחה בפסק-דין מיום 16.12.2012 (ע"א 32760-02-12, כבוד השופטת מ' מזרחי וכבוד השופטים י' נועם וכ' מוסק). על פסק-דין זה הגישו הנתבעים בקשת רשות ערעור אל בית המשפט העליון, שאף היא נדחתה בהחלטה מיום 7.5.2013 (רע"א 327/13, כבוד השופטת ד' ברק-ארז, בהסכמת כבוד המשנָה לנשיא מ' נאור וכבוד השופט ע' פוגלמן).

בפסק הדין של בית-משפט זה נקבע כי צו המניעה ייכנס לתוקף ביום 1.2.2012. בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי נקבע כי כדי לאפשר לנתבעים להתארגן לקיום הצו, יידחה מועד כניסתו לתוקף ליום 1.5.2013.

5. לשלמות הדברים נוסיף, כי מכתבי הטענות של הצדדים לבקשה הנדונה ולבקשות שכבר נדונו עולה, כי במהלך שנת 2012 הגישו האגודה ושניים מבין הנתבעים שאינם נמנים עם המשיבים (מר יגאל אבדר, הנתבע בת"א 21258/08 ומר ישעיה נהרי, הנתבע בת"א 45550-07-10) עתירה לבג"ץ נגד המינהל, שבה נטען בין השאר, כי המינהל מסרב לאפשר לעותרים להסדיר את השימושים הלא חקלאיים בנחלות של שני העותרים (בג"ץ 7216/12). עתירה זו נדונה ביום 26.12.2013 (לאחר מתן ההחלטה הקודמת בעניין הבקשה לפי הפקודה), ומפסק הדין שניתן עוד באותו יום (כבוד השופטים ח' מלצר, ע' פוגלמן וא' שהם) עולה כי נמחקה בהמלצת בית המשפט. זאת "נוכח העובדה שהסתבר כי העותרים אינם מקיימים צווים של בית משפט שהוצאו בעניינים נושאי העתירה" ולפיכך המליץ בית המשפט לעותרים לחזור בהם מן העתירה "בשל חוסר ניקיון כפיים" (פסקה 1 בפסק הדין).

עוד עלה, כי עוד קודם לכן, במסגרת העתירה האמורה ביקשו העותרים את עיכוב ביצועו של צו המניעה. בקשה זו נדחתה בהחלטה מיום 30.5.2013 (כבוד השופט נ' סולברג), אשר קבע כי "אין הצדקה למתן צו ביניים כמבוקש במצב הבלתי-חוקי הקיים, ובאופן שיהא בו כדי 'לעקוף' פסקי-דין חלוטים של בית-משפט השלום בירושלים, בית המשפט המחוזי בירושלים ובית המשפט העליון".

ב. הבקשות וההליכים מאז הוגשו הבקשות

6. הבקשה הנדונה למתן צו לפי פקודת בזיון בית המשפט, כמו גם הבקשות הקודמות שכאמור, כבר נדונו, הזהות בעיקרן, נתמכו בתצהירים של מר בני כהן, מפקח בכיר במרחב שמירה ירושלים במינהל שבהן פורטו ההפרות הנטענות של צו המניעה מצד המשיב ומצד המשיבים שעניינם כבר נדון וכן צורפו תמונות להוכחת הדברים. על-פי טענת המבקשת חרף צו המניעה החלוט שנכנס לתוקף כאמור, ביום 1.5.2013, מפר המשיב את הצו בכך שהוא ממשיך להשכיר מבנים ושטחים בנחלה שהוא מחזיקים במעמד של בר רשות.

על-פי הנטען, המשיב מפר את צו המניעה שניתן כאמור באלו: לול שהיה בנחלה של המשיב הורחב למחסן ששטחו 1,000 מ"ר, שנבנה ללא היתר בניה, המושכר למפעל רהיטים ואולם תצוגה בשם "רעמ – רהיטים בהתאמה אישית"; מחסן ששטחו כ-280 מ"ר שאף נבנה ללא היתר בניה, המושכר למוסך לפחחות וצבע לכלי רכב, בשם "א.ב. אבי את ישראל"; מחסן ששטחו כ-300 מ"ר שנבנה ללא היתר בניה, מושכר למפעל אלומיניום בשם "מ.ג. א. אלומיניום בע"מ"; חמש-עשרה יחידות מגורים שנבנו ללא היתר בניה, שרובן משמשות לצימרים, או כטענת המשיב, ליחידות מגורים להשכרה.

יוער, כי לא הייתה מחלוקת באשר לעובדות אלו, למעט בעניינים שוליים, שאליהם נתייחס בהמשך.

7. הבקשה הראשונה בעניינו של המשיב הוגשה ביום 5.12.2013, סמוך להגשת חמש הבקשות האחרות בעניין שאר המשיבים שעניינם כבר נדון. ביחס לשלוש מבין הבקשות, נקבע בהחלטה מיום 7.11.2013 כי תוגשנה תשובות בכתב. באשר לשאר הבקשות ובהן הבקשה הראשונה בעניין המשיב נקבע שהמשיבים ישיבו בעל-פה במהלך הדיון.

8. הדיון התקיים ביום 23.12.2014 (יום מתן ההחלטה) ולדיון זה לא התייצב המשיב ואף לא היה מיוצג במהלכו. שכן ביום 8.12.2013 הודיע בא-כוחם של שאר המשיבים שעניינם נדון באותו דיון, כי אינו מייצג את משיב זה. למרות זאת ולאחר ששוכנעתי כי הבקשה וההזמנה לדיון הומצאו אל המשיב כדין, התקיים הדיון בהיעדרו של המשיב וגם הבקשה בעניינו נדונה. כל זאת מן הטעמים שפורטו בהחלטה מיום 23.12.2014.

ביום 31.1.2014 הגיש המשיב ערעור אל בית המשפט המחוזי על ההחלטה לפי הפקודה בעניינו וכן ביקש להורות על עיכוב ביצועה של ההחלטה (ע"פ 63573-01-14). במסגרת זו טען המשיב באריכות את טענותיו גם בעניין הבקשה לגופה (נוסף על טענותיו בעניין הצורך בביטול ההחלטה שניתנה בהיעדרו). בסופו של דבר ובהסכמת המשיבה בערעור – המבקשת בהליך הנדון – נקבע כי מאחר שהמשיב לא זומן כדין לדיון שהתקיים ביום 23.12.2013, ההחלטה לגביו מבוטלת (פסק הדין מיום 5.3.2014, כבוד השופטת נאוה בן-אור וכבוד השופטים רפאל יעקובי ורם וינוגרד).

9. משבוטלה ההחלטה הקודמת בעניין המשיב, הגישה המבקשת ביום 10.3.2014 בקשה חוזרת לפי הפקודה נגד המשיב ועל-פי החלטה מאותו יום נקבע דיון ליום 12.3.2014 בשעה 10:00.

מאז נקבע הדיון, נראה כי המשיב עשה כל אשר לאל ידו כדי למנוע קיום דיון במועד שנקבע או במועד סמוך. הדברים מפורטים בהחלטות הרבות שניתנו מאז יום 10.3.2014 ועד לאחרונה ממש. למרות זאת, דומה כי יש חשיבות לתיאור הדברים ולפיכך הם יתוארו בקצרה.

10. עוד ביום 10.3.2014 ביקש בא-כוח המשיב לדחות את מועד הדיון בין השאר, מהנימוק שפרק הזמן הקצר עד הדיון לא יאפשר לו לייצג את המשיב כראוי. כן נטען כי בבקשות האחרות שנדונו, התאפשר למשיבים להגיש תגובות בכתב ולטענת המשיב העובדה שנמנעת ממנו אפשרות להשיב בכתב מהווה הפליה פסולה. בהחלטה מאותו יום נדחתה הבקשה זאת מהטעמים שהובאו בה, ובין השאר אלו: לא בכל הבקשות שנדונו התאפשרה הגשת תגובה בכתב; בא-כוח המשיב ייצג אותו בערעור ולפיכך חזקה עליו שהוא בקיא בפרטי ההליך; אין חובה לאפשר הגשת תגובה בכתב, כך שמתן אפשרות זו היה חריג; מועד הדיון נקבע בהתאם לאילוצי יומן בית המשפט ולא התאפשרה דחייתו. יוער, כי מלכתחילה לא התבקשה תגובת המשיב מאחר שעמדתו פורטה בהרחבה בערעור שהגיש, כך שעיקרי טענותיו בכל מקרה כבר היו בתיק בית המשפט.

ביום 11.3.2014 הודיע בא-כוח המשיב כי הוא מתפטר מלייצג את המשיב וזאת מאחר שבקשתו לדחיית הדיון נדחתה כאמור, ולטענתו, אין לו די זמן להתכונן לדיון ולהעניק למשיב ייצוג הולם.

11. ביום 12.3.2014 בשעה 9:34 הגיש בא-כוח המשיב הודעה כי "אתמול עבר המשיב אירוע לב ומאז אתמול בערב הוא מאושפז בבית החולים שערי צדק". משלא התייצב המשיב לדיון ומהטעמים שפורטו בהחלטה מאותו יום, התקבלה בקשת המבקשת שהובאה בפרוטוקול הדיון והוצא צו הבאה נגד המשיב לדיון הנוסף שנקבע ליום 18.3.2014. החלטה זו ניתנה בין השאר, בהיעדר כל מסמך רפואי התומך בטענת המשיב. לשלמות הדברים נעיר, כי באותה החלטה אף הוזכרה התנהלות המשיב גם בעניין התייצבותו לדיונים בבקשה הקודמת וגם בעניין התביעה העיקרית (כאמור בהחלטה "בעניין זה ניתן להפנות גם להחלטה מיום 23.12.2013 בבקשה הראשונה ... וגם להחלטה קודמת מיום 22.2.2012 הסוקרת את התנהלות המשיב ואת תום ליבו בכל הקשור להתייצבותו לתביעה העיקרית ולניסיונו להביא לביטול פסק הדין"). כן ישנה התייחסות לכך שכאמור, בא-כוח המשיב ייצג את המשיב בהליך הערעור, כך שעמד לרשותו די זמן להיערך כנדרש לדיון.

עוד באותו יום, 12.3.2014, בשעה 18:10, הגיש בא-כוח המשיב בקשה לביטול צו ההבאה, שבה הודיע כי "החל מעתה הוא ייצג את המשיב בכל ההליכים הקשורים בבקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט". לבקשה צורף אישור שלפיו מאז יום 11.3.2014 מאושפז המשיב במחלקה הקרדיולוגית בבית החולים שערי-צדק. בהחלטה שניתנה ביום 13.3.2014 נקבע כי הבקשה תתברר אם תצורף אליה תעודה רפואית ערוכה כדין המתייחסת "בין השאר, לעיתוי האשפוז ולנסיבות האשפוז (הפניית רופא או אשפוז יזום, מידת הדחיפות, רקע קודם, סיבת האשפוז וכיוצא באלו)". בתגובה הגיש בא-כוח המשיב הודעה שלפיה יוכל לצרף את תעודת השחרור מבית החולים רק לאחר שחרור המשיב מבית החולים, אך לעת הזו צירף את אישור קופת חולים ואת ההפניה לאשפוז. מאישור זה עולה כי ביום 11.3.2014 התייצב התובע בקופת חולים עם מכתב למעקב שקיבל מהמחלקה הקרדיולוגית בשערי צדק, עוד בחודש יוני 2013. הגם שנראה כי בבדיקתו לא מצאה הרופאה דבר לא תקין, הופנה המשיב אל חדר המיון על רקע בעיות מעברו. בקיצור ניתן לומר, כי ממסמכים אלו עולה, שדובר באשפוז יזום של המשיב בעיתוי שבחר הוא.

מכל מקום, בהחלטה מאותו יום נקבע כי על המשיב לצרף את עמדת המבקשת לבקשתו. בהמשך היום, הגישה המבקשת הודעה שלפיה לפנים משורת הדין היא מסכימה לביטול צו ההבאה שהוצא נגד המשיב, הגם שלא ברור מדוע בא-כוחו לא התייצב. בכל מקרה הודיעה, כי הסכמתה היא בכפוף לכך שהמשיב יגיש את מכתב השחרור, שאם לא כן תבקש לחדש את צו ההבאה. בעקבות הודעת המבקשת ניתנה החלטה (ביום 13.3.2014) על ביטול צו ההבאה, על כך שהדיון יתקיים במועד שנקבע ועל חובת המשיב להגיש את התעודה הרפואית, במיוחד בשים לב לכך שכאמור מהמסמך שהגיש עלה, כי המשיב הוא זה אשר יזם את אשפוזו מבלי שנראה כי התעורר צורך דחוף בכך.

12. בהמשך יום 13.3.2014 הגיש המשיב בקשת פסלות, שבה ביקש שאפסול את עצמי מלדון בבקשה הנדונה וזאת על רקע כל ההחלטות שניתנו. הבקשה נדחתה בהחלטה שניתנה עוד באותו יום מכל הטעמים שפורטו בה. כפי שהתברר בדיעבד, בעת הגשת הבקשה המשיב כבר לא היה מאושפז בבית החולים.

ביום 17.3.2014 (יום פורים בירושלים), הגיש בא-כוח המשיב הודעה על כוונתו להגיש ערעור על דחיית בקשת הפסלות. בהחלטה מאותו יום נקבע כי הדיון יתקיים במועד ובשעה, כפי שנקבעו. עוד הוער, כי "קשה להשתחרר מהרושם כי אין הודעה זו אלא ניסיון נוסף להביא לדחיית הדיון בבקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט שהוגשה נגד המשיב, המפר צו בית משפט שאושר בשלוש ערכאות, לרבות בית המשפט העליון ומודה בהפרתו הנמשכת".

ביום 18.3.2014 הגיש המשיב ערעור על החלטת הפסלות ובקשה לעכב את הדיון שנקבע כאמור, לאותו יום (ע"א 2034/14 בבית המשפט העליון). בהחלטת כבוד נשיא בית המשפט העליון א' גרוניס מבוקרו של אותו יום נקבע, כי לא נמצא מקום להורות על הפסקת ההליך ולפיכך הדיון שנקבע לאותו יום יתקיים כפי שנקבע.

הדיון אמנם התקיים ביום 18.3.2014 והמשיב התייצב לדיון, אך בשל הערעור על החלטת הפסלות לא ניתנה החלטה מיד בתום הדיון.

כאן המקום להשלים, כי בפתח הדיון הגיש המשיב את תעודת השחרור מבית החולים, מיום 13.3.2014, המדברת בעד עצמה בכל הקשור לנסיבות האשפוז ולעיתוי שבחר המשיב לשם כך.

ביום 9.4.2014 ניתנה החלטת נשיא בית המשפט העליון הדוחה את ערעור הפסלות. משנדחה ערעור זה, ניתנת ההחלטה הנדונה.

13. את השתלשלות הדברים ניתן לסכם בהבעת צער על כך שהמשיב, שביקש בכל דרך אפשרית לדחות את הקץ לא בחל בדבר, בעוד כל האמצעים היו כשרים בעיניו למטרה זו ובהם, התפטרות בא-כוחו למשך כעשרים וארבע שעות, אשפוז יזום בבית חולים, הטלת דופי בבית המשפט במסגרת בקשת הפסלות שהגיש.

מיותר לומר שבדיון נראה המשיב אדם בריא מאד ואף התברר כי לאחר שהגיש את הבקשה הראשונה לדחיית הדיון שנקבע ליום 12.3.2014, נזכר לראשונה להגיש תביעת פינוי נגד מי מבין שוכרי הנכסים בנחלתו (מש/12 – תביעה בתא"ח 22724-03-14 שהגיש התובע לבית משפט זה ביום 11.3.2014 נגד חמישה נתבעים).

ג. עיקרי טענות הצדדים בעניין הבקשה למתן צווים לפי פקודת ביזיון בית המשפט

עיקרי טענות המבקשת

14. המבקשת טוענת כי מאחר שהמשיב מפר את צו המניעה, שכאמור, הפך לחלוט, הרי שיש לאכוף את קיומו בדרך של הטלת קנס בגין כל יום שבו הפרת צו המניעה נמשכת וזאת בהתאם לפקודה. לטענתה, אין אפשרות אחרת להביא לכך שהמשיבים יקיימו את הצו, מאחר שלא ניתן לנקוט הליכי הוצאה לפועל לקיום צווים מהסוג שניתן. בעניין זה הפנתה המבקשת אל פסק הדין ברע"פ 8781/07 ויקטור פדלון נ' מינהל מקרקעי ישראל (28.10.2008).

עוד טענה המבקשת, כי ההליך לפי הפקודה הוא הליך הצופה פני עתיד, אשר לא נועד להעניש על הפרת הצו בעבר. בנסיבות אלו ומאחר שאין מחלוקת על כך שהמשיב לא מקיים את צו המניעה ומפר אותו, הרי שיש להיעתר לבקשה למתן צו שעל-פיו ישלם המשיב קנס יומי בסך של 2,500 ₪ בגין כל יום שבו הוא ממשיך להשתמש בנחלה שבה הוא מחזיק במעמד של בר רשות, שימוש העומד בניגוד לצו המניעה.

המבקשת הדגישה את הפרת הצו, את העובדה שהביקור הראשון בכל אחת מהנחלות שבגינן הוגשו הבקשות לפי הפקודה, לרבות נחלתו של המשיב, היה ביום 30.5.2013, כחודש לאחר יום 1.5.2013, שזה מועד כניסת צו המניעה לתוקף. כן הטעימה, כי מאז נערכו ביקורים נוספים בנחלות, לרבות בנחלה של המשיב, אשר כללו מתן התראות לאלו המפרים את הצווים, לרבות המשיב, על כך שהם מפרים את צו המניעה (כמפורט בתצהירים המצורפים אל הבקשות). למרות זאת, וחרף העובדה שהמבקשת התרתה במשיב כי אם לא תיפסק הפרת הצו יינקטו אמצעים משפטיים נגדו, לרבות הגשת בקשה לפי הפקודה, המשיך המשיב בהפרת הצווים.

15. באת-כוחה של המבקשת הדגישה כי השאלה הטעונה הכרעה היא אחת בלבד, והיא, אם אמנם המשיב מפר את צו המניעה. בעניין זה, אשר אף נתמך בתצהיר של מר כהן, אין כל מחלוקת ולפיכך טענה, כי יש להיעתר לבקשה.

באשר לכל שאר טענות המשיב – שעליהן נעמוד בהמשך הדברים – טענה, כי האכסניה לבירורן אינה במסגרת הבקשה הנדונות. עוד הדגישה, כי אף אם יש בבקשות משום צעד קשה, הרי שיש לראות זאת לאור העובדה שמדובר ב"סאגה" הנמשכת מאז שלהי שנות השמונים, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בפסק הדין שניתן בתביעות. כך בעוד שמשך כל השנים עשה המשיב, כמו שאר הנתבעים, כל אשר לאל ידו כדי להביא ל"דחיית הקץ" ולמשיכת זמן. למשיב אף ניתן פרק זמן ממושך כדי להתארגן לקיום הצו ואין מדובר בצו שהונחת באחת. חרף התמשכות זו, הנמשכת שנים על גבי שנים, ממשיך המשיב בהפרת צו בית המשפט וכל זאת אף מבלי לשלם דמי שימוש עבור השימוש שעושה הוא בנחלות בניגוד להחלטות מועצת מקרקעי ישראל, להסכמים ולצו החלוט. לא זו בלבד, אלא שכפי שעולה מהאמור בתצהיר התומך בבקשות הנדונות והדבר כאמור, אף לא היה שנוי במחלוקת, ברבות השנים השימוש בניגוד לדין ולצו בנחלות שבמושב אורה וכך גם בנחלה של המשיב, אף הלך והתרחב.

המבקשת אף חזרה והטעימה, כי הפרת הצו אינה נובעת מהפרה של דיני התכנון והבנייה ואף לא מכך שמדובר בפעולות הנעשות במבנים שנבנו ללא היתר בניה. זאת הגם, שאף נקבע בפסק הדין, כי אין היתר כדין לפי דיני התכנון והבנייה, לשימושים שהמשיבים עושים בנחלות. בענייננו וכפי שהובהר בפסק הדין, מדובר בהפרה של תנאים חוזיים ובהפרת זכויות קנייניות של המינהל הנעשות בניגוד להחלטות של מועצת מקרקעי ישראל ולהסכמי המשבצת.

באשר לטענה כי יש לנקוט הליכים מכוח פקודת הביזיון במשורה הוסיפה המבקשת, כי אמנם הבקשות הוגשו כמוצא אחרון, לאחר הפרות של ההסכמים עם המנהל שנמשכו שנים רבות מבלי ששולמו דמי שימוש. גם לאחר פסק הדין בכל התובענות, שהפך לחלוט לאחר שנדון בשתי ערכאות ערעור, ניתנה למשיב ארכה שלאחריה נשלחו התראות בטרם ננקט ההליך הנדון. אולם מאחר שהמשיב ממשיך בהפרת צו המניעה, לא נותר אלא לאכוף את קיומו בדרך שנקבעה בפקודת בזיון בית המשפט.

16. בעניין המסמכים שהגיש המשיב בדיון טענה באת-כוח המבקשת, כי מהמסמכים ומהסכמי השכירות של הנכסים עולה, כי חלק מהסכמי השכירות נחתמו לאחר פסק הדין של בית המשפט המחוזי שדחה את הערעור על פסק הדין בתביעות העיקריות, וכי הסכמי השכירות כללו הוראה שלפיה אם תינתן החלטה על פינוי הנכסים, תופסק השכירות, כך שבפועל, השכירות הגיעה לסיומה. בנוסף לכך, תביעות הפינוי הוגשו כאמור, רק לאחר ההחלטה הקודמת בבקשה לפי הפקודה ולאחר שהוגשה הבקשה הנדונה, שהיא הבקשה השנייה בעניין המשיב. בדומה, גם הפניות אל השוכרים, בטרם הוגשה התביעה נגדם, הייתה רק לאחר שניתנה ההחלטה הקודמת בבקשה לפי הפקודה.

באשר להליכים שלטענת המשיב נקט כדי לאפשר את המשך השכרת הנכסים, כפי שיפורטו בהמשך הדברים, טענה המבקשת, כי המינהל לא היה צד לאותם הליכים ומעולם לא נתן את הסכמתו לכך. לטענתה, בלא הסכמת המינהל ממילא לא ניתן לקדם דבר ואילו המינהל הודיע על התנגדותו להמשך הפרת הצווים או לכל הליך שמשמעותו הפרה נמשכת של הצווים.

המבקשת אף הדגישה כי אין לקבל את פרשנות המשיב לצו בית המשפט המאפשר את המשך הפעלת הצימרים, בהיותם משמשים למגורים ולטענת המשיב, לא נאסר על מגורים בנחלה.

לעניין החלטה 1226 של מועצת מקרקעי ישראל, אשר כפי שיובהר בהמשך, המשיב ביקש לנסות להיבנות ממנה הבהירה המשיבה, כי ההחלטה אינה רלוונטית, בהיותה מתייחסת רק לקרקעות של המושב ולא לקרקעות המוחזקות בידי חברי האגודה.

עיקרי טענות המשיב

17. המשיב כאמור, לא חלק על כך שהוא מפר את צו המניעה. עם זאת לטענתו, אין מקום למתן סעד על-פי פקודת בזיון בית המשפט משורה של טעמים.

המשיב טען כי מאז חודש מארס 2013 הוא מנסה לקדם הליכים להעברת המתחם שבו נמצא מפעל הרהיטים לרשות האגודה, וזאת כדי לאפשר את המשך קיומו של בהתאם להחלטת מועצת מקרקעי ישראל שמספרה 1226. בעניין זה הגיש המשיב את החלטה 1226 (מש/2) וכן מסמכים והתכתבויות בעניין (מש/3 עד מש/9). כן הגיש תצהיר שהגיש בעניין, לפי דרישת המושב (מש/10) ואת התכנית שהוא מבקש לקדם, אשר לטענתו המושב חתום עליה (מש/11, מש/12). עם זאת יוער, כי מדובר בתכנית שאף עורך התכנית אינו חתום עליה ואשר טרם הוגשה לגורם כלשהו. כמו כן, כפי שטען בא-כוח המשיב, המושב עצמו התנה את חתימתו על התכנית בין השאר, בכך שהמשיב יהרוס את כל הבניה הלא חוקית בנחלה. לטענת המשיב, קידומה של התכנית נובע מרצונו לאפשר למפעל הרהיטים המפרנס משפחות רבות להמשיך להתקיים. מכל מקום, לטענתו, מדובר בסכסוך אזרחי והוא מוכן להפקיד את כספי דמי השכירות בקופת בית המשפט ובכל מקרה, הוא מצפה להתנהלות של שתוף פעולה מצד המינהל, ולא לרדיפה "עם הראש בקיר", כפי שלטענתו, המינהל מתנהל.

18. עוד טען המשיב, כי החל בפינוי שוכרי הנכסים מהנחלה שלו. לטענתו, מחסן האלומיניום כבר התפנה ולטענתו, אף בתצהירו של בני כהן מטעם המינהל נאמר, שהמחסן כבר נעול. נגד שאר העסקים הגיש המשיב תביעת פינוי ביום 11.3.2014 (תא"ח 22724-03-14, שהוזכר לעיל) ואף נשלחו מכתבים אל באי-כוח מפעילי העסקים (המכתבים וכתב התביעה – מש/13 עד מש/16). לטענת המשיב, הוא מתכוון לנהל את הליך הפינוי בתום לב, וכי מעבר לכך לא יכול היה לעשות דבר כדי להביא לפינוי הנכסים קודם לכן.

בעניין זה טען המשיב, גם במענה לטענות המבקשת, כי הוא עושה כל אשר לאל ידו לפינוי השוכרים ולכן אין להטיל עליו סנקציה לפי הפקודה.

עוד טען המשיב לעניין הצימרים, כי אין מדובר ב"צימרים", אלא בשכירות למגורים ולפיכך לטענתו, על-פי הצו לא הייתה הגבלה על שכירות למגורים.

19. לשלמות הדברים נוסיף, כי ביום 20.3.2014, לאחר הדיון, ביקש המשיב לצרף מכתב מהאדריכל באשר להתקדמות התכניות שהוא מבקש לקדם. בתגובתה מיום 30.3.2014 הודיעה המבקשת על התנגדותה לצירוף המסמכים. עוד טענה, כי בכל מקרה, אין מדובר בקידום תכניות שהמינהל צד לה, כי מדובר בהליכים שטרם הבשילו או נדונו וכי מדובר ב"ביצה שלא נולדה". עוד טענה, כי מאחר שמדובר בבקשה לפי פקודת בזיון בית משפט וכי אין מחלוקת על הפרת הצו מצד המשיב, אין רלוונטיות לכל אותם מסמכים.

ד. דיון והכרעה

הליך לפי פקודת ביזיון בית המשפט - כללי

20. סעיף 6 בפקודת בזיון בית המשפט, שעניינו "המסרב לציית לצוויי בית המשפט", קובע כך:

"בית המשפט העליון ... בית המשפט המחוזי ובית משפט השלום, תהא להם הסמכות לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו שניתן על ידם והמצווה לעשות איזה מעשה או האוסר לעשות כל מעשה".

כפי שנפסק פעמים רבות, בבסיסה של הוראה זו "מתן משמעות אופרטיבית ליכולת אכיפתם של צווים והחלטות שיפוטיות, אשר לא ניתן להגשימם במסגרת שבילי האכיפה הרגילים – למשל, הוצאה לפועל בהליך האזרחי או צו מאסר בהליך הפלילי" (רע"א 1068/12 דן-אל פתרונות תוכנה מתקדמות בע"מ נ' גיל סנפיר – סנפיר תוכנה וייעוץ (21.6.2012), כבוד השופט נ' הנדל, בפסקה 5).

בענייננו, אכן לא ניתן לאכוף את צו המניעה בדרכים חלופיות, כמו למשל, במסגרת הליכי הוצאה לפועל. נושא זה נדון בעבר ונקבע כי אמנם לא ניתן לאכוף צווים שתכליתם הפסקת שימוש אסור במקרקעין בהליכי הוצאה לפועל (רע"א 8781/07 פדלון נ' מינהל מקרקעי ישראל (2008), כבוד השופט ס' ג'ובראן). מכאן, שהדרך היחידה שעומדת למבקשת לאכיפת צו המניעה היא בדרך של בקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט.

21. בעניין רע"א 3888/04 מלכיאל שרבט נ' שלום שרבט, פ"ד נט(4) 49 (2004) (כבוד השופטת ע' ארבל, בפסקה 12) עמד בית המשפט על העקרונות המנחים אשר נקבעו בפסיקה במשך השנים בעניין אכיפת צו שיפוטי באמצעות סעיף 6 בפקודת בזיון בית המשפט. עקרונות אלו, כאמור שם, "גובשו לאורה של מטרת הפעלתו של מנגנון האכיפה על-פי פקודת הבזיון – הרתעה מהפרה ומניעת הימשכותה והישנותה של ההפרה בעתיד".

תכליתו העיקרית של ההליך לפי הפקודה היא אפוא, "לקיים הליך מהיר ויעיל שיוביל לקיום צו בית-המשפט. אכן, יש חשיבות לכך שצווי בית-המשפט יקוימו במועד שנקבע על-ידי בית-המשפט, ובייחוד שלא יידחה ביצועם כתוצאה מביזוי או זלזול" (שם).

בעניין זה הרחיב בית המשפט בעניין ע"פ 517/06 בעז מנור נ' KPMG Inc. (2007) (כבוד השופטת א' פרוקצ'יה, בפסקה 12), כי "האפקטיביות של שלטון החוק נבחנת, בין היתר, ביכולתו של השלטון לאכוף החלטות וצווים שיפוטיים. באין אכיפה של צווים שיפוטיים, שוררת אנרכיה חברתית, ונפגע מעמדן של נורמות ההתנהגות וההחלטות השיפוטיות שנועדו ליישמן. אי-ציות לצווי בית משפט מהווה הפרה של מהלך עשיית הצדק, הפוגע ביסודות הדמוקרטיים עליהם בנויה החברה, ולצורך התמודדות עם אפשרות הפרה כזו, ניתן כוח שיפוטי לפעול באמצעים שונים שנועדו לכפות על מבזה צו שיפוטי לקיימו (Morris v. Crown Office (1970) 2QB 114, 122). חשיבות ההליך למניעת בזיון בית המשפט אינה מוגבלת לצדדים להתדיינות. הוא נועד בעיקרו להגשים אינטרס ציבורי החותר להבטיח את שלטון החוק דרך ביצועם של פסקי דין. חשיבותו חיונית להשלטת המודעות החברתית בדבר החובה לכבד את החוק ואת צווי מערכות אכיפת החוק ולהגנה על מעמדה של הרשות השופטת. בראייה רחבה, החובה לאכוף צווים שיפוטיים הינה מסימני ההיכר של משטר חופשי ודמוקרטי (ע"פ 126/62 דיסנצ'יק נ' היועץ המשפטי לממשלה, פד"י יז(1) 169, 179 (1963))".

מאפיין נוסף של הליך לפי סעיף 6 בפקודה הוא, שהוא "צופה פני עתיד" (עניין שרבט, שם). כפי שנקבע בעניין זה, "תכלית הקנס או המאסר היא לכוף אדם לציות בעתיד לצו שניתן על-ידי בית-המשפט בעבר". מסיבה זו, "אין להידרש למנגנון האכיפה אם דבר ההפרה הושלם ואינו ניתן לתיקון" וכך גם "פסק-הדין או הצו שאת אכיפתו מבקשים צריך להיות ברור וחד-משמעי" (שרבט, שם. כן ראו דן-אל פתרונות, שם). גם אם לעתים יש צורך בראיות כדי לפרש את הוראות פסק הדין, אם אינו ברור, בית המשפט העליון הדגיש כי "אין מקום להפוך את הדיון למשפט מחודש שיוגשו בו ראיות ויובאו עדויות מומחים על-מנת לברר את כוונת הצדדים. מכל מקום, הבירור צריך להניב קביעות ברורות שניתן לפעול על-פיהן" (שרבט, שם).

עוד נקבע, כי "עיקרון מרכזי בהחלטה אם יש להפעיל את מנגנון האכיפה על-פי פקודת הבזיון הינו כי יש לאכוף צו שיפוטי על-ידי אמצעי הכפייה החמור פחות מבין אלה המתאפשרים. במילים אחרות, אין ליתן צו על-פי סעיף 6 לפקודת הבזיון אם יש דרך חלופית לאכיפה. עיקרון זה כונה על-ידי השופטת שטרסברג-כהן 'עקרון הדרך החמורה פחות' (רע"פ 7148/98 ארנון עזרא נ' יעל זלוניאק, בעמ' 350)" (שרבט, שם).

בחינת המקרה הנדון

22. נבחן אפוא, את המקרה הנדון לאור השיקולים שהותוו בפסיקה: תכלית קיומם של צווים שיפוטיים; בחינת מתן צווים הצופים פני עתיד, להבדיל מהענשה על הפרה בעבר; בחינת אמצעי הכפייה החמור פחות.

23. ככל שהדברים אמורים בתכלית שלפיה יש להביא לקיומם של צווים שיפוטיים, הרי שאין עוד מחלוקת כי פעילות המשיב בניגוד לדין נמשכת שנים רבות מאד, הרבה למעלה משני עשורים. מאז שפסק הדין בתביעות הנדונות הפך לחלוט ומאז יום 1.5.2013, מפר המשיב את צו המניעה, שכאמור, אושר בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי ובפסק-דינו של בית המשפט העליון. במצב דברים זה, עומדת התכלית של קיום הצווים השיפוטיים. כפי שנקבע בעניין בעז מנור וכמובא לעיל, "באין אכיפה של צווים שיפוטיים, שוררת אנרכיה חברתית, ונפגע מעמדן של נורמות ההתנהגות וההחלטות השיפוטיות שנועדו ליישמן". מצב זה כאמור, אף פוגע "ביסודות הדמוקרטיים עליהם בנויה החברה". לא זו בלבד, אלא שכאמור, "חשיבות ההליך למניעת בזיון בית המשפט אינה מוגבלת לצדדים להתדיינות. הוא נועד בעיקרו להגשים אינטרס ציבורי" כאמור. בעניינו, הדבר נכון שבעתיים, במקום שבו טענות הנתבעים ובהם המשיב נדונו בשלוש ערכאות, אשר קבעו כי צו המניעה יעמוד על כנו וכי ביצועו לא יידחה מעבר ליום 1.5.2013. כך גם נכון הדבר במקום שבו מדובר בהפרה מצד נתבעים רבים שבכך מביאים לביזוי צו שיפוטי חלוט.

24. אין מדובר בהליך של ענישה, אלא בצו הצופה פני עתיד (שרבט, שם; בועז מנור, בפסקה 13). כיום אין עוד מחלוקת על כך שכל טענות המשיב נדונו, אך הוא אינו מקיים את צו בית המשפט. אין מדובר בהליך ענישה כבהליך פלילי, אלא תכליתו של ההליך להביא לכך שהמשיב, כמו גם שאר המשיבים שעניינם נדון, אשר במודע אינם מקיימים את צו בית המשפט, יקיימו אותו. כפי שפסק בית המשפט העליון, "האמצעי המוטל מכוח הליך בזיון בית המשפט הינו בעל אופי של כפייה לביצוע מעשה, או לחדול ממעשה, ואין עניינו בהכתמו של מפר הצו בכתם עונשי" (בעז מנור, בפסקה 12). בשלב שבו נבחנת השאלה אם יינתן צו מכוח הפקודה, אין בוחנים עוד את טענותיו של המשיב ואם יש הצדקה למתן הצו. טענות אלו כבר נדונו במסגרת ההליך שבמסגרתו ניתן הצו המופר. עתה השאלה היא אם הצו מופר ואם יש לאכוף את קיומו בעתיד. מאחר שאין מחלוקת על כך שהמשיב מפר את צו המניעה, הרי שדומה כי אין מנוס ממתן צו מכוח הפקודה שיביא לכך שקיום הצו ייאכף.

25. השיקול האחרון שאותו על בית המשפט לשקול הוא, אם אמנם אין דרך אחרת להביא לקיום צו המניעה. כפי שנקבע בעניין זה בין השאר, בעניין בעז מנור (בפסקה 13), "הליך בזיון בית משפט הוא הליך אכיפה קיצוני שהשלכותיו בדרך של הטלת קנס מתמשך או מאסר עלולות להיות פוגעניות עד מאד. הקנס המתמשך עלול לפגוע באופן קשה בכיסו של אדם, והמאסר פוגע קשות בחירותו האישית, שהיא זכות יסוד של האדם, המוכרת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. על רקע זה, השימוש באמצעי אכיפה על-פי הפקודה, צריך להיעשות במשורה, כעניין חריג המוגבל למצבים בהם כל יתר האמצעים כבר מוצו ולא הועילו, ולא נותרה אלא דרך הליך בזיון בית משפט כדי להבטיח את אכיפתה של ההוראה השיפוטית" (כן ראו, שרבט, שם).

עם זאת, חרף העובדה שמתן צו על-פי הפקודה יינתן במשורה, בית המשפט ראה לנכון להטעים כי "עם זאת השאיפה למנוע פגיעה במפר הצו השיפוטי והאפשרות לנקוט אמצעים קלים יותר אינן חזות הכול ... ואין באלה לבדם כדי להכריע את הכף שלא לנקוט הליך לפי פקודת הבזיון" (שרבט, שם).

בעניינו, לא הייתה כל מחלוקת כי הבקשה למתן צו לפי הפקודה הייתה צעד אחרון שבו נקטה המבקשת, לאחר התראות חוזרות ונשנות שהתרתה במשיב ולאחר חלוף חודשים רבים שבמהלכם הפר המשיב את צו המניעה. עובדות אלו אף עלו מתצהירו של מר כהן שתמך בבקשה, שאף על תוכנו לא חלק המשיב. לא רק שהמשיב לא חלק על כך שהוא מפר את צו המניעה, אלא שאף לא ניכר כי התכוון לחדול מכך, אלמלא הוגשה נגדו הבקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט. כל זאת, כאילו עניינו לא נדון בשלוש ערכאות.

הגשת הבקשות לפי הפקודה בין השאר נגד המשיב, לא נעשתה כלאחר יד והן אף לא הוגשו סמוך למועד כניסת צו המניעה לתוקף, אלא רק בחלוף חודשים רבים ולאחר התראות רבות וחוזרות. לפיכך צעד זה של בקשה למתן צו מכוח הפקודה נעשה במצב שבו "כל יתר האמצעים כבר מוצו ולא הועילו, ולא נותרה אלא דרך הליך בזיון בית משפט כדי להבטיח את אכיפתה של ההוראה השיפוטית" (מנור, שם. כן ראו, שרבט, שם).

26. בנסיבות אלו, שבהן אין עוד מחלוקת על כך שהמשיב מפר את צו המניעה שניתן בפסק הדין של בית-משפט זה, שאושר גם בבית המשפט המחוזי וגם בבית המשפט העליון וכי הפרה זו נמשכת מאז יום 1.5.2013, הרי שיש מקום להיעתר לבקשה ולאכוף את קיום צו המניעה באמצעות הטלת קנס מכוח פקודת בזיון בית המשפט. כל זאת כדי להביא את המשיב לכך שיקיים צו שיפוטי שבמודע נמנע מלקיים אותו.

כפי שטענה המבקשת בצדק רב, כל טענות המשיב באשר לנכונות הצו, ל"הסדרה" של השימושים החורגים בנחלות וכל כיוצא באלו, אין מקומם במסגרת ההליך הנדון. לשם כך ישנם הליכים אפשריים חלופיים, המוכרים למשיב. במסגרת ההליך הנדון נבחנת שאלה אחת ויחידה שהיא, האם יש מקום לאכוף את צו המניעה שאינו מקוים, בצו מכוח פקודת ביזיון בית המשפט. מהטעמים שעליהם עמדנו בהחלטה זו ובהחלטה מיום 23.12.2013 (בעניין הבקשות הקודמות שנדונו), השבנו על כך בחיוב.

התייחסות לטענותיו של המשיב

27. באשר להליכים השונים שהמשיב נוקט מתוך כוונה "להכשיר" בדרך כזו או אחרת את הפעילות הלא חקלאית בנחלה העומדת בניגוד לצו, הרי שאין לקבל את טענות המשיב כמצדיקות להימנע ממתן צו לפי הפקודה. ראשית, כפי שטענה המבקשת בצדק, מדובר ב"ביצה שלא נולדה". לעת הזו, עומדת הפעילות הלא חקלאית בניגוד לצו שיפוטי שאושר בשלוש ערכאות ולכן אין רלוונטיות לכך שהמשיב מנסה לקדם דרכים כאלה ואחרות שאולי ביום מן הימים תאפשרנה את הפעילות שלו בנחלה, אשר עומדת בניגוד לצו שיפוטי. שנית, כפי שנקבע בעתירה לבג"ץ שהוגשה, לעת הזו המשיב מפר צו שיפוטי ולכן כל ניסיון נעשה בחוסר ניקיון כפיים. שלישית, בכל מקרה, כל הליך טעון הסכמה של המינהל ולעת הזו לא נראה כי למשיב ניתנה הסכמה מעין זו. להפך. המבקשת הטעימה כי המינהל כלל אינו שותף לכל אותן תכניות וכי בכל מקרה, לעת הזו מדובר בהליכים תיאורטיים. בנסיבות אלו, אין לכל אותם הליכים – בין אם הם בעלי סיכוי ובין אם הם נעדרי סיכוי – כל רלוונטיות לעניין ההליך הנדון שעניינו בכך שהמשיב מפר במודע צו שיפוטי חלוט.

28. באשר להליכי הפינוי שנקט המשיב נגד השוכרים, גם לכך אין כל רלוונטיות כל עוד הוא מפר את צו המניעה. כך על אחת כמה וכמה במקום שבו כאמור לעיל, אין מחלוקת על כך שהמשיב נקט בהליכים אלו רק לאחר שהוגשה נגדו הבקשה הנדונה לפי פקודת בזיון בית משפט, שכאמור לעיל, היא הבקשה השנייה שהוגשה נגדו. כזכור, פסק הדין בבית משפט זה ניתן ביום 25.12.2011, פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בערעור ניתן ביום 16.12.2012 ופסק דינו של בית המשפט העליון ניתן ביום 7.5.2013. כך שלא ניתן לומר כי המשיב היה תם לב בכל הקשור בקיום צו בית המשפט.

זאת ועוד, עיון בנספחי תביעת הפינוי שהגיש המשיב נגד השוכרים של הנכסים בנחלה שלו מעלה כי שניים מתוך שלושת הסכמי השכירות שצורפו לתביעה נחתמו לאחר שניתן פסק הדין של בית המשפט המחוזי (אחד נחתם בחודש מארס 2013 – נספח א' של מש/16; שני נחתם ביום 24.6.2013 – שם, נספח ב'). כך שבכל מקרה, כבר בעת השכרת הנכסים ידע המשיב כי הוא מפר צו של בית המשפט בעצם ההשכרה.

29. עוד יש לדחות את טענת המשיב כי הצו אינו חל על היחידות המושכרות למגורים או לצימרים מאחר שלטענתו, הצו אינו אוסר על שימוש במבנים למטרת מגורים.

צו המניעה המופר קובע כך:

"ניתן בזה צו מניעה קבוע האוסר על כל אחד מהנתבעים, או על מי מטעמו, להשתמש במקרקעין שימוש שאינו למגורים, או שימוש שאינו למטרה חקלאית, לרבות בדרך של השכרת המקרקעין למטרת שימוש לא חקלאי".

צו המניעה אוסר אפוא, כל שימוש שאינו למגורים או שימוש שאינו למטרה חקלאית, "לרבות בדרך של השכרת המקרקעין למטרת שימוש לא חקלאי". מכאן שכל השכרה של המקרקעין "למטרת שימוש לא חקלאי", נאסרה. ממילא שאף השכרה למגורים אסורה.

עוד נוסיף, כי אין רלוונטיות לשאלה אם חל שינוי בסוג השימושים הלא חקלאיים מאז מועד הגשת התביעה עד היום. צו המניעה החלוט אוסר כל שימוש שאינו חקלאי בנחלות. לפיכך, בהיעדר מחלוקת על כך שבנחלה נעשה שימוש שאינו חקלאי, אין זה משנה מתי החל השימוש האסור הנעשה בנחלה, בין אם השימוש האסור היה כבר בעת הגשת התביעה ובין אם הוא מן העת האחרונה.

ה. שיעור הקנס שיוטל על המשיבי והחלטה בעניין חיוב בהוצאות

30. מכל הטעמים שעליהם עמדנו, הבקשה כאמור, מתקבלת.

על-פי ההחלטה מיום 23.12.2013 הוטל על המשיבים שעניינם נדון באותה החלטה קנס ששיעורו עלה בהדרגה. כאמור באותה החלטה קביעה זו נעשתה תוך איזון בין משך הזמן שבמהלכו הפרו אותם משיבים את הצו ביודעין, לבין הצורך בקביעת שיעור קנס סביר, שתכליתו הבאת המשיבים לידי קיום צו המניעה ולהפסקה של הפרתו. בהתאם לכך נקבע כי הקנס יוטל רק במקרה של הפרה לאחר יום 1.1.2014 ואף מועד זה נדחה מאוחר יותר לבקשת אותם משיבים. עוד נקבע כי בשבועיים הראשונים יעמוד הקנס על סך של 200 ₪ לכל יום של הפרה, בהמשך יעמוד במשך שבועיים נוספים על סך של 400 ₪ לכל יום של הפרה. לאחר מכן הועמד הקנס למשך חודש ימים על סך של 1,000 ₪ לכל יום של הפרה ורק לאחר מכן הועמד הקנס על סך של 2,500 ₪, במקרה של הפרה החל מיום 1.3.2014.

31. בענייננו כאמור לעיל, נראה שהמשיב החל לפעול לקיום הצו בהגשת תביעת הפינוי רק לאחר שהוגשה נגדו הבקשה הנדונה, שהיא כאמור, הבקשה השנייה שהוגשה נגדו. כך זאת בהיותו מודע לכך שהוא מפר את צו המניעה. כך גם וכמתואר לעיל, לא נראה כי יש הצדקה לכך שהמשיב ירוויח מכל המהלכים שנקט לדחיית הדיון בבקשה הנדונה ולדחיית מתן ההחלטה הנדונה.

לפיכך הקנס שיוטל על המשיב ייכנס לתוקף החל מיום 1.5.2014 (כדי לוודא את המצאת ההחלטה לאחר הפסח) וישתנה בשני שלבים, כלהלן.

במקרה של המשך הפרת צו המניעה ובכל יום שבו יופר החל מיום 1.5.2014 ועד יום 11.1.2014 ישלם המשיב קנס בסך של 1,000 ₪ בגין כל יום של הפרתו.

במקרה של המשך הפרת צו המניעה ובכל יום שבו יופר החל מיום 12.5.2014 ואילך, ישלם המשיב קנס בסך של 2,500 ₪ בין כל יום של הפרתו.

32. בשל התנהלות המשיב כמתואר לעיל, ישלם המשיב למבקשת את הוצאות הבקשה בסך של 5,000 ₪.

ניתנה היום, ט"ז ניסן תשע"ד, 16 אפריל 2014, בהיעדר הצדדים.