נגד הנאשמת הוגש כתב האישום המתוקן המייחס לה עבירה של בנייה ללא היתר, לפי סעיפים 145 ו-204 לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה- 1965.

לפי תיאור העובדות, בתאריך 5.8.10 נמצא כי במקרקעין הידועים כגוש 4342 חלק מחלקה 3 בשכונת גן חק"ל ברמלה, על קרקע המיועדת למרכז מסחרי ודרך עפ"י תכנית לה/1000/21/א בוצעו עבודות בנייה של מבנה בשטח כולל של כ-65 מ"ר מקירות בלוקים וכיסוי איסכורית, וכן תחימת שטח של כ-350 מ"ר על ידי בניית גדר באורך כולל של כ-61 מטרים ובגובה של כ-2 מטרים, עם פתח לשער כניסה באורך של כ-0.4 מטרים מעמודי ברזל ולוחות פח.

יש לציין כי בתחילה הוגש כתב האישום כנגד בן זוגה של הנאשמת, אך לאחר שהסתבר לתביעה כי הנ"ל שוהה מאסר, הוגש ביום 4.2.14 כתב האישום המתוקן, כנגד הנאשמת עצמה. עוד אזכיר כי ב"כ הנאשמת טען להגנה מן הצדק בשל חוסר ההוגנות שבהמרת הנאשם בנאשמת, אך טענתו זו נדחתה בהחלטתי המנומקת מיום 23.6.15.

הנאשמת כפרה בעבירה וטענה כי אין לה קשר למקרקעין או לבנייה.

ראיות התביעה

המפקח רועי דוד העיד כי ביום 26.11.13 הודבקה התרעה על דלת ביתה של הנאשמת, ובה היתה כלולה הזמנה למסירת גרסה, כמתועד בתמונה ת/1. בנוסף, גבה הודעה ת/2 מאת הנאשמת ביום 3.12.13, ובה מסרה לו כי היא מתגוררת במבנים נשוא כתב האישום לאחר ששיפצה בסיוע אביה. דוד נשאל על מצב המקרקעין בשנת 2008 בהשוואה לשנת 2010 והפנה לתמונות שבתיק החקירה ת/4. בתמונות מיום 3.11.08 נראית סככה מעץ, ובתמונה מיום 5.8.10 נראה באותו מיקום מבנה בלוקים ובטון, בלתי מטויח, בצבע אפור כהה, ובו חלון ודלת. בחקירה הנגדית עמד על כך שמילא חובתו להודיע לנאשמת על זכותה להיוועץ בעורך דין, הגם שהדבר לא נרשם בגוף ההודעה. עוד נשאל האם נכון כי בחקירתה הרחיקה הנאשמת עצמה מן העבירה, והשיב כי היא אמנם אמרה שלא ביצעה בנייה, אך הודתה ששיפצה את המבנה, ולפי הפער שבין התמונות משנת 2008 ומשנת 2010, ניתן לראות שבוצעה בנייה. בסיום עדותו נשאל דוד האם נכון שלא היה בתוך המבנה וכיצד הוא יודע לומר האם הנאשמת משתמשת בו, ולכך השיב כי ראה אותה וכי היא הודתה בפניו בשימושים.

המפקח אופיר דואני העיד כי צילם את התמונות ת/4, וכי נמסרה התרעה לנאשמת. לדבריו, ביקר במקרקעין פעמיים, בשנת 2008 ובשנת 2010, בשל העובדה שהמבנה יושב על דרך. עוד מסר כי לאחר שהסתבר כי בן זוגה של הנאשמת נמצא במאסר, נערך בירור מי משתמש במבנים ונמצא כי הנאשמת היא המשתמשת, לכן נמסרו לה התרעה וזימון לגביית גרסה. דואני העיד כי למיטב הערכתו בוצעה הבנייה בין השנים 2008 עד 2010, אך גם ב-2010 טרם הסתיימה, כיוון שהבניין עדיין לא היה מטויח מבחוץ. עוד העיד כי ידוע לו שחאלד, בן זוגה של הנאשמת התגורר במקום, לכן זומן הוא לחקירה בתחילה, אך לא הגיע. דואני נשאל מדוע מלכתחילה הוגש כתב האישום נגד חאלד ולא נגד הנאשמת והשיב כי בדרך כלל מסתפקים באכיפה נגד הבעל שהוא הדומיננטי, אך כשהסתבר שהוא אסיר, הוגש כתב האישום נגד הנאשמת.

מטעם התביעה הוגש דו"ח פיקוח מיום 26.12.13 שנערך על ידי המפקח שחר קולטקר, ובו תוארה הבנייה הבלתי חוקית המפורטת באישום. בדו"ח מופיעות תמונות המבנה המטויח הנ"ל, וכן תמונות של גדר פח ועמודי ברזל.

בנוסף, הוגשה הודעת הנאשמת באזהרה, מיום 3.12.13. הנאשמת הוזהרה לעניין המבנה ולעניין הגדר. בנוגע למבנה מסרה: "הבית קיים לפני 20 שנה לא היה מסודר מבנה מוזנח, שהתחתנתי לפני 6-7 שנים הגענו לבית איך שהוא, אחרי כמה חודשים התקשרתי לאבא שאני גרה בבית מוזנח ואני נכנסתי להריון ואני לא יכולה לגור שמה וביקשתי מאבא שלי לעזור לי בזה לשים דלתות חדשות וחלונות ולשפץ את הבית מבחוץ צבע שייראה טוב בגלל מצבי. התחילו לבוא אנשים שיעזרו לי בשיפוץ הבית המוזנח. אני עכשיו גרה בבית יחד עם שלושה ילדים שלי. בעלי בכלא אין מי שיעזור...". בנוגע לגדר מסרה: "זה לא עניין שלי וזה לא שלי".

ראיות ההגנה

לאחר תום פרשת התביעה טענה הנאשמת כי אין לחייבה להשיב על האשמה, בשל התיישנות העבירה. הנאשמת טענה כי לפי עדויות המפקחים נעשה ביקור במקרקעין ביום 3.11.08, ולאחר מכן בוצע ביקור ביום 5.8.10 שבו נמצאה העבירה. מכאן, שהעבירה בוצעה במועד לא ידוע, לפני 5.8.10, ואילו כתב האישום הוגש ביום 4.2.14, לאחר חלוף 5 שנים. בהחלטה מנומקת מיום 3.12.15 דחיתי את טענת ההתיישנות תוך קביעה כי פעולות החקירה שבוצעו בשנת 2010 ובשנת 2013 עצרו את מרוץ ההתיישנות על פי ההלכה הפסוקה (ע"פ 26886-02-11 שפיצר נ' מד"י (9.4.12); ר"ע 268/85 חבשה נ' מד"י (21.5.85).

הנאשמת העידה כי היא אמנם מתגוררת במבנה נשוא האישום, אך לא ביצעה את הבנייה. לטענתה רק ביצעה שיפוצים, החלפת דלתות וחלונות. בחקירה הנגדית טענה כי המבנה הנראה בתמונה משנת 2008 (סככת עץ) אינו מוכר לה, והיא מכירה אך ורק את המבנה במצבו הנוכחי, כפי שצולם בשנת 2010, שבו ערכה שיפוץ של הוספת דלתות וחלונות כיוון שהיה מוזנח.

סיכום טענות הצדדים

ב"כ התביעה עתרה להרשעת הנאשמת בעבירות של שימוש חורג ובנייה ללא היתר, והפנתה לעדויות המפקחים ולהודאת הנאשמת בעבירת השימוש לכל הפחות. בנוסף, עמדה על כך שאין לקבל את טענת ההתיישנות, היות שבוצעו פעולות חקירה נגד הנאשמת ובן זוגה אף בשנת 2010, ואלה עצרו את מרוץ ההתיישנות.

הנאשמת העלתה בסיכומיה את הטענות הבאות:

1. כתב האישום הוגש עוד בשנת 2011 אך התביעה בחרה להמיר את הנאשמים באופן בלתי ראוי, והתוצאה היא שהנאשמת נחקרה רק בשנת 2013, היינו, לאחר הגשת כתב האישום, זאת בניגוד להנחיות פרקליט המדינה בעניין השלמות חקירה לאחר הגשת כתב אישום.
2. אין ראיה שהנאשמת ביצעה את הבנייה, בעצמה.
3. חלה התיישנות על הבנייה, היות שבוצעה במועד לא ידוע במדויק בין 2008 ל-2010, ואילו כתב האישום הוגש בשנת 2014.
4. לא ניתנה לנאשמת זכות ההיוועצות כדין, היות שהדבר לא נרשם בהודעתה.
5. עתירת התביעה להרשעה בעבירת שימוש מכוח סעיף 184 לחסד"פ פסולה, כיוון שנועדה רק לקדם את רצון התביעה בהריסת המבנה. כיוון שבמקור יוחסה אך ורק עבירה של בנייה ללא היתר, אין מקום לשקול הרשעה בעבירה נוספת.
6. בכל מקרה, הנאשמת נחקרה בעברית, ולא בטוח שהבינה את מה שיוחס לה, על כן לא ניתן להרשיעה בעבירה של שימוש חורג על בסיס הודאתה בחקירה.

דיון והכרעה

לאחר שבחנתי את טענות הנאשמת, אין בידי לקבלן ולהלן אפרט נימוקיי:

תיקון כתב האישום

כבר הבעתי דעתי בהחלטה מנומקת מיום 23.6.15, כי לאמתו של דבר לא נגרם כל עוול לנאשמת כתוצאה מתיקון כתב האישום, בכך שנמחק בן זוגה ובמקומו הפכה היא לנאשמת.

יש להזכיר ולהדגיש כי לאחר הגשת כתב האישום נוכחה התביעה לדעת שהנאשם דאז (בן זוגה של הנאשמת), היה אסיר לתקופה ממושכת. לנוכח העניין הרב באכיפה, מצאה התביעה לנכון, לתקן את האישום ולייחס את העבירה לנאשמת.

בטרם תיקון האישום, בוצע ביקור מפקח במקרקעין ביום 26.12.13, ובו נערך דו"ח ת/6. בנוסף, הנאשמת זומנה לחקירה, ואף נגבתה הודעתה באזהרה, ביום 3.12.13 ת/3. רק לאחר ביצוע הפעולות הללו, הוגש כתב האישום המתוקן, ביום 4.2.14.

כפי שקבעתי בהחלטה הקודמת, אף אם לא פעלה התביעה באופן "אלגנטי" ביותר, נראה שהיתרון היחיד שהשיגה באמצעות תיקון האישום הוא החיסכון בזמן שהיה חולף אילו היה עליה להגיש כתב אישום נפרד נגד הנאשמת ולהמתין למועד קביעתו לדיון. בכך אין לדעתי כל פסול, בייחוד בשעה שעסקינן בעבירות בשטח המיועד למרכז מסחרי ודרך. אך ברור הוא כי היה בידי התביעה להגיש נגד הנאשמת כתב אישום נפרד לאחר סיום החקירה, ומשכך, הבחירה לתקן את האישום הקיים, תחת הגשת כתב אישום נפרד, היא טכנית לחלוטין.

אינני מקבלת את הטענה לפיה פעלה התביעה באופן לקוי, עת ביצעה פעולות חקירה לאחר הגשת כתב האישום, שהרי בעניינה של הנאשמת לא היה מונח כל כתב אישום בעת שבוצעו פעולות החקירה (עד סוף שנת 2013), אלא כתב האישום הוגש נגדה לאחר ביצוען (ביום 4.2.14).

מאותו טעם, אינני מקבלת את הטענה לפיה פעלה התביעה באופן לקוי תוך תיקונים על גבי תיקונים של כתב האישום. מעבר לעובדה שניתן לערוך תיקונים בכתב האישום על פי החסד"פ, הרי כאן המדובר בתיקונים שבוצעו בטרם הוגש כתב האישום נגד הנאשמת, ולא היה בהם כדי לפגוע בה כהוא זה. משעה שהוגש כתב האישום המתוקן נגדה, והיא הפכה לנאשמת, לא בוצעו תיקונים נוספים.

עבירת הבנייה

הנאשמת טענה בתשובה לאישום כי אין לה כל זיקה למקרקעין ולא ביצעה בנייה. ואולם, הסתבר כי יש לה זיקה של ממש למקרקעין, לכל הפחות בהיותה המשתמשת בהם, כך על פי הודעתה ועדותה. בנוסף, אישרה כי ביצעה עבודות שיפוצים במבנה נשוא סעיף 1.1 לאישום.

מטעם התביעה העידו שלושה מפקחים אודות העבודות שבוצעו במקרקעין. עדותם נתמכת בדו"חות ומגובה בתצלומים מתאריכים נקובים ת/4. על פי התצלומים, ביום 3.11.08 טרם הוחל בכלל בבניית המבנה בשטח של 65 מ"ר, אלא נראית במקום סככת עץ ישנה למדי. לעומת זאת, בתצלום מיום 5.8.10 נראה מבנה בלוקים ובטון, שטרם הושלמה בנייתו, שכן הוא אינו מטויח מבחוץ. בתמונות מיום 26.12.13, נראה המבנה במצב זהה לזה שתועד בשנת 2010, וכן צולמה גדר.

כזכור, על פי הוראת סעיף 208(א)(7) לחוק התכנון והבניה, ניתן להרשיע את הנאשמת בעבירת הבנייה גם מכוח היותה המשתמשת בפועל בעת הבנייה, כעולה מגרסתה שלה.

הנאשמת העידה כי הסככה המצולמת בת/4 לא מוכרת לה, וכי בעת שהגיעה להתגורר במקום, המבנה היה כפי שמופיע בתצלומים מיום 5.8.10. טענה זו לא משכנעת למול עדות המפקחים המגובה בתמונות כאמור. יש לשים לב כי בחקירתה ביום 3.12.13 טענה כי המבנה היה קיים כבר לפני 20 שנה, טענה שאינה סבירה בעליל לנוכח התמונות שהוגשו. הרושם המתקבל הוא כי הנאשמת ניסתה להרחיק עצמה מן הבנייה, בכל דרך, למרות הודאתה בחקירה, כי ביצעה עבודות במקרקעין. אגב, בהודעתה טענה כי ביקשה מאביה עזרה בשיפוץ הבית "מבחוץ צבע", ואולם על פי התמונות כלל לא בוצעה צביעה מבחוץ, אלא המדובר במבנה בטון שטרם טויח. מכאן, שלא ניתן להיתלות במילותיה בהודעתה, כאילו בוצעו עבודות צביעה בלבד.

המסקנה היא שיש להעדיף את עדויות המפקחים ולפיהן אני קובעת כי הנאשמת ביצעה עבירה של בנייה ללא היתר.

קביעתי זו, נוגעת למבנה בשטח של 65 מ"ר, הנזכר בסעיף 1.1 לאישום, אשר בו התמקדו העדויות.

שונה המצב בנוגע לבניית הגדר, הנזכרת בסעיף 1.2 לאישום, שלגביה לא העידו עדי התביעה, אלא התביעה הסתפקה בהגשת דו"ח הפיקוח מיום 26.12.13. בנוגע לגדר, הנאשמת הכחישה עוד בחקירתה כל זיקה וטענה כי אין לה כל עניין בה. בנסיבות אלה, ובהעדר עדות מפורטת מטעם התביעה אודות הבנייה, מיקומה ומועדה, לא הוכח באופן ברור כי הנאשמת אחראית לאותה הבנייה.

טענת ההתיישנות

הנאשמת טוענת כי מעדויות המפקחים עלה שהבנייה בוצעה במועד שאינו ידוע במדויק, בפרק הזמן שבין הביקור מיום 3.11.08 לבין הביקור מיום 5.8.10, ואילו כתב האישום המתוקן, הוגש נגדה ביום 4.2.14. היות שייתכן כי הבנייה בוצעה בסמוך לאחר הביקור הראשון, נטען כי חלפו למעלה מ-5 שנים (תקופת ההתיישנות בעבירות עוון), בטרם הוגש כתב האישום.

גם בעניין זה, אני רואה לנכון להבחין בין שני במבנים הנזכרים בכתב האישום.

ביחס למבנה של 65 מ"ר, אין בידי לקבל את הטענה.

סעיף 9 לחסד"פ קובע כי ביצוען של פעולות חקירה ממשיות, הוא בגדר של "אירוע מנתק" המביא לעצירה של מרוץ ההתיישנות, כך שהמרוץ יחל מחדש לאחר קרות ה"אירוע המנתק" (ע"פ 347/07 פלוני נ' מד"י (18.11.07). כמו כן, נקבע כי הנטל להוכיח קיומו של "אירוע מנתק" חל על התביעה, לאחר שהעלה הנאשם את הטענה (י' קדמי, על סדר הדין בפלילים, חלק שני (2009), עמ' 1327).

בענייננו, לאחר שהעלתה הנאשמת את הטענה להתיישנות העבירה, הביאה התביעה ראיות חותכות השוללות את הטענה. ראשית, כעולה מן התמונות שצולמו ביום 3.11.08, באותו מועד טרם בא המבנה נשוא האישום לעולם. מכאן יש להסיק בבירור שהבנייה נעשתה לאחר אותו מועד. שנית, הוכח כי בוצעה ביקורת במקרקעין ביום 5.8.10, ולאחר מכן, בוצעה ביקורת נוספת ביום 26.12.13. שלישית, בוצעה פעולת חקירה נוספת, בגביית הודעת הנאשמת, ביום 3.12.13. כל הפעולות הללו הן בגדר של "אירוע מנתק", על כן לא ניתן לקבל את טענת ההתיישנות.

אמנם ייתכן כי חל שיהוי בהגשת כתב האישום נגד הנאשמת, וייתכן אף שהיה מקום לכלול אותה כנאשמת בכתב האישום המקורי, אך בכל אלה אין כדי לשנות מן העובדה שבסופו של יום הוחלט על פתיחה בחקירה נגדה, ואזי בוצעו פעולות החקירה בשקידה סבירה, וכתב האישום המתוקן הוגש נגדה, תוך פרק זמן סביר ביותר. בנסיבות אלה, גם אם חל שיהוי בשלב הראשון, אין בו כדי להוות הגנה טובה מפני האישום (ע"פ 2375/1 מזרחי נ' מד"י (6.8.13).

לדעתי, טענת ההתיישנות שהעלתה הנאשמת יש בה משום אחיזה בחבל משתי קצותיו. מחד, נטען כי בניגוד להנחיות פרקליט המדינה בוצעו פעולות חקירה "לאחר הגשת כתב האישום", ומשמע מכאן כי הנאשמת סבורה שמועד הגשת כתב האישום המקורי (ינואר 2011) הוא נקודת הייחוס הקובעת; אך מאידך, טוענת הנאשמת טענת התיישנות המבוססת על מועד הגשת כתב האישום המתוקן בשנת 2014. אני מקבלת את טענת הנאשמת לפיה מועד כתב האישום הרלוונטי לגביה, הוא מועד הגשת כתב האישום המתוקן נגדה ביום 4.2.14, אך כאמור, טרם חלה ההתיישנות באותה עת, לאור פעולות חקירה שבוצעו.

לאור האמור, אני דוחה את טענת ההתיישנות ביחס לסעיף 1.1 לאישום.

לעומת זאת, בנוגע לגדר נשוא סעיף 1.2. לאישום, אני סבורה כי עלה בידי הנאשמת לעורר ספק סביר בשאלת ההתיישנות, זאת בהמשך לקביעותיי למעלה. בעניין הגדר הוגשה תמונה יחידה משנת 2013, שאין בה כדי ללמד היכן בדיוק ממוקמת אותה גדר, ולא הוכח למי שייכים המקרקעין עליהם עומדת הגדר, ומתי היא נבנתה. גם לא הוגשו תמונות ישנות יותר לצורך השוואה כפי שנעשה בעניין המבנה השני. בנסיבות אלה, נותר ספק שמא המדובר בגדר שחלה על בנייתה התיישנות.

שימוש חורג

התביעה עתרה להרשעה בעבירה של שימוש חורג מכוח סעיף 184 לחסד"פ. לעומתה טענה הנאשמת כי אין מקום להרשעה שכזו, שכן לא ניתנה לה ההזדמנות להתגונן מפניה, ולא יהא זה צודק להרשיעה בעבירה זו, לאחר תיקון כתב האישום.

כבר כאן אבהיר כי ביחס למבנה הגדר שבסעיף 1.2 לאישום, לא הוכח כלל כי הנאשמת היא העושה בו שימוש, כמפורט למעלה. לפיכך, אתייחס להלן לעתירת התביעה ביחס למבנה שבסעיף 1.1 לאישום בלבד.

כידוע, המבחן הקובע לצורך הכרעה בדבר הרשעה בעבירה נוספת מכוח סעיף 184 לחסד"פ, הוא בשאלה האם ניתנה לנאשם האפשרות להתגונן מפני האישום הנוסף, וכיצד היה משתנה קו ההגנה שלו אילו ידע על האישום החלופי (ע"פ 3263/13 בן שטרית נ' מד"י (19.3.17); (רע"פ 8466/14 פלוני נ' מד"י (10.3.15).

בענייננו, לא ניתן להתעלם מכך שבהודעתה ובעדותה הודתה הנאשמת בפה מלא בעבירה של שימוש חורג במבנה. כזכור, מסרה שבאה לגור שם עם נישואיה, כ-6-7 שנים קודם למועד מסירת ההודעה, ואף ביצעה עבודות "שיפוץ". כמו כן, הודתה שהיא עדיין מתגוררת במבנה במועד החקירה. אם לא די בכך, הודתה בשימוש גם בעדותה לפניי.

מצד שני, יש משקל רב להתנהלות התביעה, שהודיעה לראשונה על כוונתה לעתור להרשעה אף בעבירה של שימוש חורג, רק במסגרת תשובתה לטענה שאין להשיב על האשמה, ולאחר מכן, העלתה טענה זו שוב, רק בחקירתה הנגדית של הנאשמת. התנהלות התביעה תמוהה בייחוד בשעה שהיטב היה ידוע כי הנאשמת מתגוררת במבנה.

בדנ"פ 4603/97 משולם נ' מד"י (29.6.98) דן בית המשפט העליון בשאלה אם ניתן לעשות שימוש בהוראת סעיף 184 לחסד"פhttp://www.nevo.co.il/law/74903, מקום שהעובדות המעידות על אשמת הנאשם היו ידועות לתביעה בעת הגשת כתב-האישום, אלא שהתביעה, משיקוליה שלה, נמנעה מלהאשימו על-פיהן. היות ששאלה זו לא דרשה הכרעה לצורך אותו עניין, ראו חלק משופטי ההרכב לנכון להותירה שם בצריך עיון. עם זאת, חשובים דבריה של כב' השופטת בייניש (כתוארה אז):

אינני סבורה כי בהוראת סעיף 184 הגביל המחוקק את סמכותו של בית-המשפט להרשיע נאשם רק בעבירות אשר התשתית העובדתית לקיומן לא הייתה ידועה לתביעה עם הגשת האישום.

...המידע וחומר החקירה שהיו בידי המשטרה או בידי התביעה בשלב שקדם להגשת האישום, אינם יכולים לכבול את ידי בית-המשפט בבואו לקבוע את אשמתו של הנאשם או את חפותו.

א

ב

ג

ד

ה

ו

ז

הסמכות שניתנה לבית-המשפט בסעיף 184 ובסעיף 216 לחוק נועדה למקרים חריגים ויוצאי-דופן. תכליתה היא לתת בידי בית-המשפט כלים למלא את חובתו – לברר את האמת ולעשות צדק. זאת יעשה בית-המשפט על-פי כל החומר שנמצא בפניו, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות נאותה וראויה להתגונן.

לא למותר להוסיף, כי יש בעובדה שהיה בידי התביעה חומר ראיות שניתן היה להרשיע על-פיו, והיא נמנעה מלהאשים בגינו, נימוק כבד משקל שבית-המשפט יביאו בגדר שיקוליו לעניין ההרשעה.

ברוח הדברים הללו, דעתי היא כי הגם שיש להודות כי קיים קשר ענייני ממשי והדוק בין עבירת השימוש הנטענת לבין כתב האישום המקורי, עדיין יש טעם לפגם בעובדה שהתביעה הבהירה עמדתה באופן מפורש וברור רק לאחר עדותה הראשית של הנאשמת, למרות שהמדובר בעבירה שהעובדות לגביה היו ידועות עוד בשלב החקירה. כתוצאה מכך, נשללה מן הנאשמת היכולת להתייחס מיזמתה לעניין השימוש החורג בעדותה הראשית.

לאחר התלבטות באתי לידי מסקנה לפיה האיזון בין עצמת הפגם שבהתנהלות התביעה לבין האינטרס הציבורי בחקר האמת, נוטה לעבר קבלת טענת הנאשמת, שהיא אשה פשוטה, אשר העידה באופן לקוני בחקירה הראשית. למסקנה זו הגעתי גם בשים לב לכך שבכל מקרה הוכח ביצוע העבירה של בנייה ללא היתר.

לפיכך, אני דוחה את העתירה להרשעה בעבירת השימוש, מכוח סעיף 184 לחסד"פ.

טענות אחרות שעלו

אינני מקבלת את הטענה לפיה הנאשמת לא הבינה את שנאמר לה בחקירה, בשל קשיי שפה. הנאשמת נחקרה בשפה העברית והשיבה תשובות ענייניות. המפקח דוד העיד כי אילו היה חש שאינה מבינה היטב, היה פועל להביא מתורגמן, ולא מצאתי טעם לפקפק בעדותו. בנוסף, הנאשמת העידה בפניי בעברית, ללא צורך בתרגום.

ב"כ הנאשמת הפנה בסיכומיו, להכרעת הדין שנתתי בעניין תו"ב 55745-05-15 ו' מקומית רמלה נ' אלשמאלי, על מנת לתמוך בטענותיו לחוסר צדק כלפי הנאשמת. ואולם, הטענה מתעלמת כליל מן ההבדלים בין המקרים, שהרי באותו עניין המדובר היה בנאשמת שהוגש נגדה כתב אישום על בסיס אמרותיה שנגבו ללא אזהרה, בעת ביקורת במקרקעין. בנוסף, לא זומנה כדין למסירת גרסה, וניתן היה להתרשם כי ידיעותיה בשפה העברית מצומצמות ביותר. בשונה מכך, במקרה דנן נוהלה חקירה נגד הנאשמת ובמהלכה אף נגבתה גרסתה כדין. בנסיבות אלה, כפי שקבעתי לעיל, לא נגרם לה כל עיוות דין בכך שהתביעה פתחה בהליך על בסיס כתב אישום מתוקן, חלף הגשת כתב האישום מחדש.

גם הטענה לפיה לא ניתנה לנאשמת זכות ההיוועצות בעורך דין, אינה יכולה לסייע לנאשמת. ראשית, המפקח דוד העיד כי הוא נוהג בשגרה להודיע לנחקרים אודות זכותם להיוועצות, זאת גם אם הטופס לא כולל תיעוד העניין. עדותו זו לא הוזמה. שנית, הנאשמת לא העידה כלל בעניין זה, ולא עלתה מפיה טענה להעדר היוועצות. שלישית, גם אילו קיבלתי את הטענה, עדיין לא היה בכך כדי להוביל באופן אוטומטי לפסילת הודעת הנאשמת, אלא היה צורך לברר את מידת הפגיעה שנגרמה לה כתוצאה מן המחדל (ע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי (4.5.06). בעניין זה לא העידה הנאשמת ואף לא שמעתי כל טענה קונקרטית אודות הפגיעה שנגרמה לה, כך שהטענה לא הוכחה כנדרש. רביעית, גם אילו הייתי מקבלת את הטענה ומורה על פסילת הודעת הנאשמת מכוח דוקטרינת הפסילה הפסיקתית, עדיין היינו נותרים עם הודאת הנאשמת במסגרת עדותה, שם אישרה כי היא המשתמשת במבנה המדובר כבר במשך 6-7 שנים, והרי מכוח היותה המשתמשת, ניתן היה להרשיעה בעבירת הבנייה הבלתי חוקית, לפי סעיף 208(א)(7) לחוק התכנון והבנייה.

סיכום

בנוגע למבנה נשוא סעיף 1.1 לאישום- הוכחה העבירה של בנייה ללא היתר מעבר לכל ספק סביר. קבעתי כי תיקון כתב האישום, הגם שאיננו הליך שגרתי, לא היה בו כדי לגרום עיוות דין לנאשמת. כמו כן, קבעתי כי לא חלה התיישנות על הבנייה לאור ביצוע פעולות חקירה שעצרו את מרוץ ההתיישנות.

בנוגע למבנה נשוא סעיף 1.2. לאישום- לא הוכחה העבירה באופן הנדרש בראיות מטעם התביעה. בנוסף, נותר ספק של ממש בנוגע להתיישנות הבנייה.

בעניין שני המבנים מצאתי לנכון לדחות עתירת התביעה להרשעה בעבירה של שימוש חורג מכוח סעיף 184 לחסד"פ, בשל החשש כי לא ניתנה לנאשמת הזדמנות נאותה להתגונן, זאת לאחר שהודעת התביעה נמסרה בשלב מאוחר ביותר של המשפט.

על כן אני מרשיעה את הנאשמת בעבירה של בנייה ללא היתר, בנוגע למבנה שבסעיף 1.1 לכתב האישום המתוקן.

ניתנה היום, ט"ו תמוז תשע"ז, 09 יולי 2017, במעמד הצדדים