ע"י ב"כ עו"ד ואראס

עניינה של החלטה זו בטענה מקדמית שהעלתה הנאשמת, ערב שמיעת ההוכחות, ולפיה ההליך הפלילי המתנהל נגדה, עומד בסתירה לעקרונות של צדק והגינות משפטית (סעיף 149(10) לחסד"פ).

נגד הנאשמת הוגש כתב אישום מתוקן, המייחס לה עבירה של בנייה ללא היתר, בכך שהקימה מבנה בשטח של 65 מ"ר וכן תחמה שטח של 350 מ"ר בגדר בנויה עם שער כניסה. הנאשמת הואשמה מכוח היותה המחזיקה והמשתמשת במקרקעין.

טענת הנאשמת מתייחסת להשתלשלות העניינים שהובילה להגשת כתב האישום נגדה. נטען כי בראשונה הוגש כתב האישום נגד אחר, אך בהמשך, תוקן כתב האישום בחוסר סמכות, לאחר שאותו נאשם מסר תשובתו לאישום, ולא ניתנה רשות מצד בית המשפט לתיקון. התיקון היה בהמרת הנאשם ההוא בנאשמת, אף כי לא מוכר הליך של המרת נאשמים בהליך הפלילי. התביעה נקטה בתיקון, לאחר שהנאשם המקורי מסר כי הינו אסיר למשך 4 שנים, אך נימוק זה אינו יכול להצדיק את "הצנחת" הנאשמת לתוך כתב האישום ולא ברור מדוע יש בהיות הנאשם אסיר כדי להצדיק חילופי נאשמים. לאחר שתוקן כתב האישום, קוים דיון במעמד הנאשמת מבלי שניתן לה פרק הזמן הקבוע בחוק. לדעת הנאשמת, חוסר היכולת לאתר את הנאשם או להביאו למשפטו, צריכה להביא להפסקת ההליך ולא להמרת הנאשם. חומר הראיות בתיק מופנה כנגד הנאשם המקורי והוא אשר ככל הנראה ביצע את העבירות. על מנת לחסוך מן הנאשמת את הטענה שאין להשיב לאשמה, ניתן לקבוע כבר היום כי ניהול ההליך פוגע בתחושת הצדק.

התביעה השיבה וטענה כי היות שעסקינן בעבירות בנייה, הרי קבלת טענות הנאשמת תביא למתן היתר דה פקטו לעבירה. הנאשמת כופרת בעבירה ומשכך, אינה יכולה לטעון להגנה מן הצדק באותה נשימה. תיקון כתב האישום נעשה בהמלצת בית המשפט, לאחר שנמצא כי הנאשם אסיר. לפני תיקון כתב האישום זומנה הנאשמת למסירת גרסה, ורק לאחר שזו נבחנה, הוגש כתב האישום. במצב זה, בית המשפט לא הולך שולל, שכן התביעה פעלה כדין. עוד נטען כי המשפט לא נפתח כיוון שכתב האישום לא הוקרא לנאשם והוא לא השיב לגופו של עניין, לכן לא נדרשה רשות בית המשפט להגשת כתב אישום מתוקן.

דיון

1. כתב האישום הוגש עוד בשנת 2011 נגד הנאשם המקורי, אך הדיונים נדחו שוב ושוב כיון שהנאשם לא אותר. בסופו של יום הסתבר לתביעה כי הנאשם עצור, ואזי זומן משב"ס.
2. בדיון מיום 27.10.13 נרשם בפרוטוקול כך:

הנאשם:

זה היה בנוי, רק עשיתי טיח מסביב.

לעניין הגדר- אני דיברתי עם הבן אדם שיש לו את הבניין, אמרתי לו שאם הוא ירצה את המקום אני אזיז את הגדר. לא אני בניתי את זה. אני גר שם, אמא שלי, נוואף, סולימאן. אני בן 27.

אני אסיר לארבע שנים, יש לי ילדים.

ריציתי רק 4 חודש.

ב"כ המאשימה:

אנחנו נשקול צעדינו בהתאם לתשובת הנאשם.

1. ביום 1.12.13 הודיעה התביעה לפרוטוקול כי היא שוקלת המרת הנאשם, והדיון נדחה. בהמשך לכך, ביום 4.2.14 הוגש כתב האישום המתוקן, ומהות התיקון היתה בהמרת הנאשם בנאשמת. עוד באותו היום, הוריתי על המצאת כתב האישום המתוקן לידי הנאשמת.
2. ביום 9.2.15 התקיים דיון בנוכחות הנאשמת והיא ביקשה דחייה נוספת. בדיון נדחה שקוים, מיניתי את הסנגוריה הציבורית לייצג את הנאשמת.
3. ביום 19.4.15 התייצב ב"כ הנאשמת מטעם הסנגוריה הציבורית, וכפר באישום. בין השאר טען כי אינו יודע מדוע הוגש כתב האישום נגד הנאשמת, בהעדר ראיות נגדה. לאור טענותיו, נקבעה ישיבת הוכחות ליום 18.10.15.
4. טענת התביעה לפיה תיקון האישום בהחלפת הנאשם נעשתה "בהמלצת בית המשפט", אינה נקייה מקושי, שכן מעבר לכך שלא זכור לי שניתנה מפי המלצה שכזו, הרי אין זה מקובל שבית המשפט ייעץ לתביעה באשר לבחירת הנאשם. מה שסביר בעיניי שהתרחש בעת הדיון, כעולה מן הפרוטוקול, הוא שונה במקצת. עולה כי הנאשם המקורי שהובא על ידי שב"ס לדיון, הודיע כי הוא צפוי להיות אסיר למשך 4 שנים נוספות. במצב זה, ייתכן שהערתי בעניין היכולת של הנאשם לשלוט בנעשה במקרקעין ולהביא להסרת המחדל. התביעה ששמעה הערתי, הודיעה שתשקול צעדיה.
5. ההחלטה על הגשת כתב האישום המתוקן נגד הנאשמת נעשתה בידי התביעה, משיקוליה.
6. לעניין הטענה לפיה נדרשה רשות בית המשפט לתיקון בכתב האישום, אני סבורה כי יש טעם מסוים בטענת התביעה לפיה באותו שלב טרם ניתנה תשובת הנאשם לאישום, שהרי לא נרשם בפרוטוקול כי כתב האישום הוקרא לו כדת וכדין. אמנם הנאשם מסר דברים לגופו של עניין, אך ניתן לפרשם, לעת מצוא, גם כהעלאת טענות מקדמיות לעניין אחריותם של אחרים לעבירה, ואם כך, הרי עדיין מסורה היתה הזכות לתביעה, להודיע על תיקון כתב האישום.
7. גם אם לצורך הדיון אקבל את טענת הנאשמת, לפיה דברי הנאשם הנ"ל היוו תשובתו לאישום, (אזכיר כי התביעה עצמה מסרה באותו מעמד, כי בכוונתה לשקול צעדיה, "בהתאם לתשובת הנאשם"), הריני סבורה כי בהחלטתי מיום 4.2.14, בה הוריתי להמציא את כתב האישום המתוקן לנאשמת הנכונה, ניתנה, במשתמע לכל הפחות, הרשות לתיקון כתב האישום.
8. לפיכך, אני דוחה את הטענה כי נעשה תיקון בכתב האישום ללא קבלת רשות מבית המשפט.
9. כעת יש לבחון האם מתן הרשות לתיקון כתב האישום היה כדין, או שמא הוא מנוגד לתחושת הצדק וההוגנות.
10. אמת הדבר, טוב היה יותר, אילו הגישה התביעה מלכתחילה את כתב האישום נגד הנאשם הנכון לדעתה, מבלי להיזקק לתיקונים. מעבר לכך, הניסיון מלמד כי תיקון כתב האישום בהמרת הנאשם הוא נדיר יחסית, בעוד שמרבית הבקשות לתיקון המוגשות לבית המשפט, מתייחסות לפרטים אחרים שבכתב האישום, ולא לזהות הנאשם. ואולם, באלה כשלעצמם, אין כדי ללמד עדיין, על פגיעה בתחושת הצדק, כפי שפורשה בהלכה הפסוקה.
11. התקשיתי למצוא מהו עיוות הדין שנגרם לנאשמת, בהגשת כתב האישום נגדה, כפי שהוגש, שעה שגם אילו פעלה התביעה בדרך שעליה מצביעה הנאשמת, היתה מושגת תוצאה זהה, היינו: לאחר שהיתה התביעה חוזרת בה מן האישום, היתה נתונה בידה הסמכות להגיש כתב אישום אחר, נגד הנאשמת.
12. יוצא אפוא, כי ה"יתרון" היחיד שקנתה לה התביעה בנקטה בדרך של תיקון כתב האישום, תחת ביטולו והגשתו בהליך נפרד נגדה, אינו אלא בכך ש"חסכה" מעצמה את הטרחה הטכנית שבביטול האישום והגשתו מחדש.
13. ודוק- בדבריי אלה, התייחסתי לטענה בדבר חוסר הצדק שב"הצנחת" הנאשמת לכתב האישום, ולא התייחסתי לטענות בדבר העדר ראיות נגדה, שהרי טרם הוגשו לעיוני ראיות כלשהן, ואין בידי לקבוע האם קיים בסיס לכתב האישום, אם לאו.
14. אילו, היתה הנאשמת טוענת כי הגשת כתב האישום נגדה כרוכה בפגיעה בזכויותיה החוקתיות, למשל- בכך שלא שניתנה לה ההזדמנות למסירת גרסה, ייתכן שהיתה עמדתי שונה. ואולם, כזאת לא טענה הנאשמת, ואף לא פירטה כל פגיעה ממשית שנגרמה לה כתוצאה מן ההמרה.
15. בע"פ 5672/05 טגר נ' מד"י (21.10.07) חזר בית המשפט העליון על עיקרי ההלכה בנוגע לטענות הגנה מן הצדק:

מכוחה של דוקטרינת הגנה מן הצדק מוצדק להימנע מקיומו של משפט כדי לתת מענה לשני סוגי חששות: כי הנאשם לא יזכה למשפט הוגן או כאשר קיומו של משפט, אפילו הוגן הוא, יש בו משום פגיעה בחוש הצדק וההגינות (ראו פרשת יפת, עמ' 370). קשת המקרים בהם עשויה להתעורר סוגיה של הגנה מן הצדק הינה רחבה והנסיבות עליהן משתרעת ההגנה עשויות להיות קשורות הן לשלב ביצוע העבירה והן לשלב החקירה וההעמדה לדין (לסקירה ראו, ישגב נקדימון הגנה מן הצדק (תשס"ד-2003) 412-173 (להלן: נקדימון)). עם זאת, גם כאשר יש אינטרס כאמור באי ניהול ההליך הפלילי, יש לבחון מהם השיקולים שמנגד המצדדים בהעמדה לדין.

1. לדעתי, הנאשמת לא הראתה כי קיים חשש שלא יתנהל נגדה משפט הוגן, או שעצם ניהולו תפגע בתחושת הצדק, וודאי לא במידה המצדיקה נקיטה בצעד קיצוני של ביטול האישום. בייחוד, לא שוכנעתי כי יש בטענות כדי להצדיק ביטול האישום, לנוכח האינטרס החברתי המצדד בניהול המשפט.

לפיכך, אני דוחה את הטענה המקדמית.

מועד ההוכחות עומד בעינו.

המזכירות תעביר ההחלטה לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, ו' תמוז תשע"ה, 23 יוני 2015, בהעדר הצדדים.