גזר דין

הנאשמת הורשעה לאחר שמיעת הוכחות, בעבירה של בנייה ללא היתר, לפי סעיפים 145 ו-204 לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה- 1965.

תיאור העובדות הוא כי בתאריך 5.8.10 נמצא כי במקרקעין הידועים כגוש 4342 חלק מחלקה 3 בשכונת גן חק"ל ברמלה, על קרקע המיועדת למרכז מסחרי ודרך עפ"י תכנית לה/1000/21/א בוצעו עבודות בנייה של מבנה בשטח כולל של כ-65 מ"ר מקירות בלוקים וכיסוי איסכורית.

הנאשמת זוכתה מרכיב נוסף של עבירת הבנייה, ביחס לתחימת שטח של כ-350 מ"ר על ידי בניית גדר. לגבי רכיב זה קבעתי כי לא הוכח האישום, ולא הורם הנטל להפריך טענת התיישנות שנטענה. בנוסף, דחיתי את עתירת התביעה להרשעה גם בעבירה של שימוש חורג מכוח סעיף 184 לחסד"פ, נוכח התנהלות התביעה והספק שעלה שמא לא ניתנה לנאשמת ההזדמנות להתגונן מפני עבירה זו.

ב"כ התביעה עתרה להטלת קנס והפנתה לפסקי דין שונים לצורך קביעת מפתח לחישוב הקנס על פי היקף השימוש. נטען כי על פי חישוב של 250 עד 300 ₪ למ"ר, יש להטיל בענייננו קנס בטווח שבין 14,500 עד 19,500 ₪. וכן התחייבות בגובה כפל הקנס וצווים.

ב"כ הנאשמת טען כי הנאשמת לא ניהלה את משפטה לשווא, שהרי זוכתה לגבי חלק מרכיבי האישום. נטען כי יש לזקוף לטובתה את העובדה שכתב האישום הוגש בתחילה נגד בן זוגה בלבד, אך לאחר שהסתבר לתביעה שהוא אסיר, תוקן כתב האישום באיחור רב, ונוהל ההליך נגדה בלבד, התנהלות שאינה תקינה. עוד נטען כי הנאשמת היא אישה פשוטה וקשת יום, המגדלת את ארבעת ילדיה בגפה, ללא כל תמיכה, וללא הכנסה. לאחרונה שוחרר בן זוגה מן הכלא, אך אינו עובד, לכן עותרת הנאשמת לפנים משורת הדין, להקל עמה בעניין הקנס. בעניין הריסת המבנה, עתרה הנאשמת לאי מתן צו הריסה, בשל המצוקה התכנונית בשכונת גן חק"ל, אשר בגינה לא ניתן כלל לקבל היתרים. לחילופין, עתרה למתן ארכה ארוכה עד כניסת הצווים לתוקף.

מתחם העונש ההולם:

בין הצדדים שוררת הסכמה לפיה יש להטיל על הנאשמת עונשים של קנס והתחייבות, כך שהמחלוקת נוגעת לסכום הקנס שיוטל בלבד. בנוסף, יש להכריע בשאלת צו ההריסה.

אינני מקבלת את טענת הנאשמת לפיה נפל פגם בהגשת כתב האישום נגדה, ובעניין זה נימקתי דעתי בהחלטה מיום 23.6.15, וכן בהכרעת הדין. קבעתי כי גם אם הדרך בה נקטה התביעה לא היתה "אלגנטית", לאמתו של דבר לא נגרם כל עוול לנאשמת כתוצאה מתיקון כתב האישום, בכך שנמחק בן זוגה ובמקומו הפכה היא לנאשמת, כיוון שבמהותו של דבר, העבירה בוצעה גם על ידה. ציינתי כי לאחר הגשת כתב האישום המקורי נוכחה התביעה לדעת שהנאשם דאז (בן זוגה של הנאשמת), היה אסיר לתקופה ממושכת. לנוכח העניין הרב באכיפה, מצאה התביעה לנכון לתקן את האישום ולייחס את העבירה לנאשמת, לא לפני שבוצע ביקור מפקח במקרקעין ואף ניתנה לנאשמת זכות השימוע במסירת הודעתה באזהרה. רק לאחר ביצוע הפעולות הללו, הוגש כתב האישום המתוקן נגדה. עוד קבעתי כי בשים לב להשתלשלות העניינים, עולה כי היתרון היחיד שהשיגה התביעה באמצעות תיקון האישום הוא החיסכון בזמן שהיה חולף אילו היה עליה להגיש כתב אישום נפרד נגד הנאשמת ולהמתין למועד קביעתו לדיון, ועל כן אין לדעתי כל פסול בתיקון האישום כפי שנעשה. למסקנה זו הגעתי בייחוד בשעה שעסקינן בעבירה בשטח המיועד למרכז מסחרי ודרך, אשר ברור כי היה בידי התביעה להגיש נגד הנאשמת כתב אישום בגינה, ומשכך, הבחירה לתקן את האישום הקיים, תחת הגשת כתב אישום נפרד, היא טכנית לחלוטין. לפיכך, אינני רואה בטענה זו נימוק להקל עם הנאשמת.

לגופו של עניין, המדובר בבנייה בהיקף שאינו נרחב ביותר, לצורך מגורים. עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שהבנייה היא בחלקה על מקרקעין ציבוריים שייעודם לדרך, ובנסיבות אלה יש משנה חומרה בעבירה (עע"מ 2273/03 אי התכלת נ' החברה להגנת הטבע (7.12.06); רע"א 5782/12 רביבו נ' מד"י (8.11.12); רע"פ 567/11 מזרחי נ' מד"י (26.1.11); ע"פ (ב"ש) 5089/08 אלעוברה נ' מד"י (2.3.08). קשה להימנע מלציין כי טענות הנאשמת בעניין הקושי הידוע לקדם הליכי תכנון בשכונת גן חק"ל, מעוררות קושי שעה שהיא עצמה תורמת לקשיי התכנון, בכך שבנתה לצורך מגוריה, על קרקע שייעודה ציבורי. מעבר לכך, הלכה פסוקה היא כי העובדה שההיתרים מתעכבים אינה מצדיקה ביצוע עבירות בנייה, שכן אין מרפאים רעה חולה, ברעה חולה אחרת (רע"פ 2885/08 וועדה מקומית ת"א נ' מוסא דכה (22.11.09).

מצד שני, לדעתי לא ניתן ללמוד על מתחם הקנס ההולם מן המקרים אליהם הפנתה התביעה, שכן המדובר שם בבנייה בהיקפים רחבים יותר. בנוסף, בע"פ 4551-07 אליו הופניתי, הוזכר במפורש כי במקרים שונים הוטלו קנסות במנעד רחב ביותר.

עיון במאגרי הפסיקה מעלה כי לא פעם מוטלים בגין עבירות דומות קנסות בסכומים של עשרות אלפי שקלים, אך לצד זה, קיימים מקרים לא מעטים בהם נוקטת המאשימה עמדה מקלה יותר, ככל שמדובר בבנייה בהיקף מצומצם, לצורך מגורים. לשם הדוגמא, אני מפנה לכמה מקרים שנדונו בפניי לאחרונה, ובהם ננקטה עמדה מתחשבת יותר:

בתו"ב 60565-06-15 עיריית לוד נ' בלנד (9.7.17) הורשע הנאשם בבנייה בשטח של כ-24 מ"ר לצורך חנייה. הוטל קנס בסך 7,000 ₪, לאחר שבוצעה הריסה.

בתו"ב 9282-05-14 עיריית רמלה נ' עכאשה (9.7.17), הורשעה הנאשם בבניית סככה בשטח של 400 מ"ר ושימוש חורג. התביעה הציגה הסדר טיעון לפיו ייגזר קנס בטווח שבין 10,000 ל-30,000 ₪, ובית המשפט הטיל קנס בסך 16,000 ₪.

בתו"ב 35924-02-16 עיריית לוד נ' שוורץ (18.6.17) הורשע הנאשם בבנייה מסוג איסכורית בשטח של כ-45 מ"ר לצורך מגורים. התביעה הציגה הסדר טיעון לפיו יוטל קנס בסך 5,000 ₪, ובית המשפט אימץ אותו.

בתו"ב 16297-04-16 עיריית לוד נ' אלמרבוע (21.5.17) הורשע הנאשם בבנייה מבלוקים ועמודי בטון בשטח של כ-30 מ"ר. התביעה הציגה הסדר טיעון לפיו יוטל קנס בסך 3,000 ₪ ובית המשפט אימץ אותו, לאחר שכבר בוצעה הריסה.

בתו"ב 28961-02-16 עיריית רמלה נ' בובי (9.7.17), דובר בבנייה לצורך מגורים, והתביעה הותירה את סכום הקנס לשק"ד.

לאור כל האמור, אני סבורה כי מתחם העונש ההולם בעניין דנן נע בין 3,000 ל-10,000 ₪.

העונש המתאים לנאשמת:

במהלך המשפט ניתן היה להתרשם כי הנאשמת היא קשת יום, הנאלצת לפרנס את ילדיה לבדה. הנאשמת תיארה את קשייה, ועל פי עדותה, ביצעה את הבנייה בעזרת אביה, שכן לא היתה לה יכולת לבצעה בעצמה. עלה כי בן זוגה של הנאשמת היה אסיר, ויש להניח כי גם בכך יש כדי להקשות עליה.

ב"כ הנאשמת עתר להימנע ממתן צווים, ואולם בקשה זו לא אוכל לקבל. אציין כי עומדים אנו ערב כניסתו לתוקף של תיקון 116 לחוק התכנון והבנייה, אשר נקבע כי למרות שעדיין אינו בתוקף, יש בו כדי להשליך על הפרשנות הראויה של הדין הקודם (עפ"א 8591-02-17 מד"י נ' אבו גוינה (9.4.17). בהתאם לסעיף 254ב(א)(1)(א) לתיקון, מחויב בית המשפט להטיל צווי הריסה ואיסור שימוש, אלא אם קיימים טעמים מיוחדים שיירשמו שלא לעשות כן. בענייננו, לא מצאתי טעמים מיוחדים שכאלה, מה גם שמדובר בבנייה בשטח המיועד לדרך.

בסופו של יום, אני רואה לנכון להקל מאד עם הנאשמת בעניין גובה הקנס, אך לצד זה, יש צורך בהסרת המחדל, שבחלקו נבנה על שטח המיועד לדרך ציבורית.

אני גוזרת את העונשים הבאים:

1. קנס כספי בסך 3,000 ₪, או 14 ימי מאסר תמורתו. הקנס ישולם ב-10 תשלומים חודשיים רצופים החל מיום 1.12.17 ובכל 1 לחודש עוקב. לא ישולם תשלום במועדו, תעמוד היתרה לפירעון מיידי.
2. צו הריסה ואיסור שימוש בבנייה נשוא ההרשעה, אשר ייכנס לתוקפו בתום 8 חודשים מהיום. ככל שלא תבצע הנאשמת את הצו תהא הוועדה רשאית לבצעו על חשבונה. הצו יירשם על ידי המאשימה.
3. חתימה על התחייבות בסך 5,000 ₪ להימנע מן העבירה למשך שנתיים החל מיום 24.6.18. לא תחתום תיאסר למשך 7 ימים.

זכות ערעור כדין.

ניתנה היום, ד' חשוון תשע"ח, 24 אוקטובר 2017, במעמד הצדדים.