ע"י ב"כ עו"ד ואראס

עניינה של החלטה זו בטענת הנאשמת לפיה אין לחייבה להשיב לאשמה, לנוכח התיישנות האישום, נגדה.

כתב האישום מייחס לנאשמת עבירה של בנייה בלתי חוקית בכך שבתאריך 5.8.10 נמצא כי במקרקעין הידועים כגוש 4342 חלק מחלקה 3 בשכונת גן חק"ל ברמלה, בוצעו העבירות במבנה בשטח 65 מ"ר וכן תחימת שטח של 350 מ"ר בגדר.

הטענה היא כי היות שכתב האישום הוגש ביום 4.2.14, והיות שהביקורת המקבעת את מצב המבנה בטרם ביצוע הבנייה האסורה היא מיום 3.11.08, הרי ייתכן בהחלט שהבנייה בוצעה מיד לאחר אותו מועד, כך שמאז ביצועה ועד מועד הגשת כתב האישום, חלפו למעלה מ-5 שנים. לפיכך, סבורה הנאשמת כי יש מקום לפטור אותה כבר עתה מן החובה להשיב לאישום.

לאחר שבחנתי את הטענה, אינני רואה מקום לקבלה, ואלה נימוקיי:

1. הלכה היא כי על מנת לחייב את הנאשם להשיב על האישום, די בכך שמטעם התביעה הובאו ראיות קלושות ובסיסיות ((ע"פ 405/80 מד"י נ' שדמי, פד"י ל"ד(2)757; קדמי, על סדר הדין בפלילים, 2009, חלק שני א' עמ' 1444). נקבע כי אין צורך בכך שהתביעה תראה כי הובאו ראיות לעניין כל אחד מפרטי האישום, אלא די בכך שהובאו ראיות ליסודות המרכזיים שלו (ע"פ 732/76 מד"י נ' כחלון, פד"י ל"ב(1)170).

בע"פ 5105/02 אבו קישק נ' מד"י (21.10.02) נאמר:

נקבע בפסיקה כי די בקיומן של ראיות דלות ובסיסיות, כי משקלן אינו רלוואנטי וכי הראיות אינן מאבדות מערכן הלכאורי גם אם בחומר שהובא בפרשת התביעה קיימות ראיות המחלישות או אף סותרות את הראיות הללו. ראו ע"פ 28/49 זרקא נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ד 504, בע' 527-523; ע"פ 405/80 מדינת ישראל נ' שדמי, פ"ד לה(2) 757, בע' 760.

1. על מנת שתתקבל טענת ההתיישנות שהעלתה הנאשמת, יהא על בית המשפט לקבוע, כי הנאשמת הצליחה לכל הפחות ליצור ספק סביר בעניין התקיימותה של ההגנה. קביעה שכזו, כרוכה בבחינה פנימית של מארג הראיות כולו, ואולם בשלב זה, במסגרת דיון בטענה שאין להשיב לאשמה, אין בית המשפט בוחן את מהימנות הראיות שהובאו, ואינו בוחן אותן במבחן "הפנימי", כי אם במבחן "חיצוני" כמותי בלבד (בש"פ 825/98 מד"י נ' דחלה נ"ב(1)625). מעבר לכך, בית המשפט מצווה לבחון את הראיות המפלילות, תוך בידודן מראיות אחרות (קדמי, שם 1448).
2. בענייננו, לכאורה הובאו ראיות שיש בהן כדי לשלול את טענת ההתיישנות, שהרי גם אם לא הובאו ראיות חותכות לעניין המועד שבו נבנה המבנה נשוא האישום, וגם אם אקבל את טענת הנאשמת לפיה הבנייה נעשתה במועד בלתי ידוע בין יום 3.11.08 ליום 5.8.10, עדיין לא ניתן להתעלם מכך שביום 5.8.10 נערכה ביקורת במקרקעין כאמור, ובכך נעצר מרוץ ההתיישנות של העבירה, בהתאם להוראות סעיף 9(ג) לחסד"פ, ועל פי ההלכה הפסוקה (ע"פ 26886-02-11 שפיצר נ' מד"י (9.4.12).
3. עד התביעה, המפקח אופיר דואני העיד כי ביקר במקרקעין בשנת 2010, והפנה לתמונה שצילם ב-ת/6 בה נראה המבנה לאחר קירוי בלוקים. לפי עדותו ביקר במקום כל מנת לברר מי יושב על הדרך האמורה להיבנות שם. בנוסף, העיד כי העביר הודעה על קיומה של עבירה, ביום 6.10.10 ובו מסר כי לא קוים צו הפסקה מנהלי, וכן זימן את חאלד, בן זוגה של הנאשמת לשימוע. פעולות אלה, אף בהן היה כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות, כפי שנקבע בר"ע 268/85 חבשה נ' מד"י (21.5.85).
4. ביום 3.12.13 נחקרה הנאשמת באגף התכנון וההנדסה בעיריית רמלה, בגין העבירה של בניית שני המבנים שבכתב האישום. בהודעתה מסרה כי ביקשה מאביה שיסייע לה בבניית כיוון שהמבנה היה מוזנח, והיא היתה בהיריון ולא יכלה לגור שם. כמו כן, אישרה כי מאז, היא גרה במבנה עם שלושת ילדיה. בכך קשרה הנאשמת עצמה לביצוע העבירה של שימוש חורג לכל הפחות, ודי בזה על מנת לחייבה להשיב לאישום, גם אם הואשמה בעבירה אחרת, בין אם יתבקש תיקון כתב האישום ובין אם לאו (קדמי, שם 1449)

מכל הנימוקים הללו, אני דוחה את הטענה ומחייבת את הנאשמת להשיב על האישום.

כבר נקבע מועד לפרשת ההגנה ביום 23.3.16.

המזכירות תשלח את ההחלטה לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, כ"א כסלו תשע"ו, 03 דצמבר 2015, בהעדר הצדדים.