1. לפניי בקשה למחיקת סעיפים מכתב התביעה המתוקן.
2. המדובר בתביעה שהגישה המשיבה כנגד המבקש, ותביעה שכנגד שהגיש המבקש כנגד המשיבה, אשר אוחדו בהתאם להחלטתי מיום 28.10.11 עם תביעה נוספת שהגישה המבקשת כנגד המשיבה (להלן: "התביעה הנוספת"). בכתב התביעה שהגישה המשיבה, טענה היא כי בין הצדדים התנהל מו"מ לקראת שיתוף פעולה בייבוא ושיווק מוצרים ווטרינריים, כאשר כוונת הצדדים היא שהמשיבה תייבא את המוצרים ואילו המבקש יעסוק במכירתם, וכאשר הצדדים היו אמורים להתחלק ברווחים שיתקבלו לאחר ניכוי ההוצאות השונות. המשיבה הוסיפה, כי המבקש פעל בתחילה באמצעות המבקשת - חברת "דנטק", וטענה כי "בתחילה ההסכם היה בין התובעת לבין חברת דנטק" אולם לאחר שדנטק הפכה חדלת פירעון בסוף שנת 2008, התנהלה המשיבה מול המבקש באופן אישי, לבקשתו (ראו סעיפים 6 ו- 12 לכתב התביעה). לטענת המשיבה, תחילה ניהלה כרטסת על שמה של דנטק, כאשר יתרת החוב בה עומדת על סך 162,299 ₪, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית עומדת יתרת החוב כיום על סך 178,802 ₪, ולאחר מכן, לאחר שחברת דנטק הפכה להיות חדלת פרעון, פתחה המשיבה שתי כרטסות על שמו של המבקש, כאשר יתרת החוב בהן עומדת על סך 112,479 ₪ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית עומדת כיום יתרת החוב על סך 117,581 ₪. כן טענה המשיבה כי בגין טעות חשבונאית, גילתה היא כי קיים סכום נוסף אותו נותר המבקש חייב לה, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית עומד הוא על סך 59,474 ₪. המבקש הגיש נגד המשיבה תביעה שכנגד, במסגרתה טען כי בינו לבין המשיבה נחתם הסכם שותפות בלתי מוגבלת בזמן, כאשר השותפות שימשה כיחידת רווח והפסד נפרדת בתוך המשיבה. המבקש טען כי המשיבה הפרה את מערכת ההסכמים בין הצדדים – הכוללת הסכם עקרונות והסכם נוסף משנת 2007, כאשר היא סירבה לשלם עמלות; הסתירה מידע אודות עמלות המגיעות למבקש וחייבה את המבקש חיובים כוזבים; וכן השתלטה במרמה על רכבו של המבקש. המבקש טען בכתב תביעתו, כי בניגוד לנטען דנטק, לא הייתה מעולם במצב של חדלות פירעון, או בהליכי פירוק. המבקש העמיד סכום תביעתו על סך 837,527 ₪.
3. בכתב התביעה בתביעה הנוספת חזרה המבקשת על טענות המבקש בכתב תביעתו, בשינויים המחוייבים. סכום התביעה שם עומד על סך 343,742 ₪. המשיבה הגישה כתב הגנה, במסגרתו טענה כי אמנם ישנן עמלות בגינן על המשיבה לזכות את המבקשת, אולם גם לאחר הזיכוי, חובה של המבקשת כלפי המשיבה עולה עשרות מונים על חובותיה של המשיבה כלפי המבקשת (סעיף 27 לכתב ההגנה בתביעה הנוספת) – טבלה המסכמת את ההתחשבנות בין הצדדים צורפה לכתב ההגנה.
4. יצויין כי ביום 25.07.12 הגישה המשיבה בקשה לתיקון כתב התביעה, במסגרתה עתרה להוספת המבקשת כנתבעת בכתב תביעה; להוספת עובדות נוספות ונתונים חדשים באשר להתחשבנות בין הצדדים; ולהוספת סעד – צו המורה למבקש לרכוש מן המשיבה את המלאי שנותר ברשותה, כאשר סכום התביעה המקורי יישאר על כנו לצרכי אגרה. בהחלטתי מיום 02.10.12 נעתרתי לבקשה והתרתי את התיקונים המבוקשים.
5. משהותר התיקון, עותרים המבקשים בבקשה שלפניי למחיקת הסעד – הצו המורה למבקש לרכוש מן המשיבה את המלאי שנותר ברשותה. המבקשים טוענים כי למעשה יש בהוספת סעד זה משום "הגדלת סכום התביעה", דבר שלא הותר בהחלטה שהתירה תיקון כתב התביעה, שכן ערך המלאי, על פי טענת המשיבה (סעיפים 60-62 לכתב התביעה המתוקן) הינו 247,312 ₪. המבקשים טוענים, כי יש למחוק סעיף זה או לחלופין לקבוע כי התביעה בכתב התביעה המתוקן תיחשב כתביעה על סך של 295,000 ₪ בלבד, שכן בבקשה לתיקון כתב התביעה צויין כי סכום התביעה אינו משתנה, וזאת – לצרכי אגרה.
6. בתגובת המשיבה טוענת היא כי אכן לא ביקשה להגדיל את סכום כתב התביעה ועובדה זו מצויינת בפירוש בכתב התביעה המתוקן. המשיבה טוענת כי הינה זכאית לקבל צו עשה, וזאת בהתאם למוסכם בין הצדדים, כאשר ערכו של צו העשה ייקבע בהתייחס למלאי שיוותר במועד פסק הדין.
7. בתשובה לתגובה טוענים המבקשים, כי צו העשה אינו אלא סעד כספי מוסווה, וכי המשיבה מנסה, בדרך של התחכמות, לעקוף את התחייבותה שלא להגדיל את סכום התביעה לצרכי אגרה. המבקשים טוענים כי על פי הפסיקה, ככל שהסעד האופרטיבי המבוקש טומן בחובו סעד כספי, הרי שמדובר בסעד כספי, על המשתמע מכך.

דיון והכרעה

1. לאחר שעיינתי בבקשה בתגובה ובתשובה לה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.
2. ראשית, למעשה, המדובר בהשגות על החלטת בית המשפט, אשר התירה למבקש לתקן את כתב התביעה. הכלל הוא כי אין בית המשפט יושב כערכאת ערעור על החלטותיו שלו.
3. לגופו של עניין עיון בכתב התביעה מעלה, כי הסעד המבוקשת הוא "לחייב את הנתבע לרכוש את המלאי התקין אשר נמצא בידי התובעת בהתאם למוסכם בין הצדדים בסך 243,312 ₪ " (ראו סעיף 62 לכתב התביעה המתוקן; כן ראו האמור בסעיף 56.11 לכתב התביעה המתוקן). משכך, אין בפניי, למצער על הצד הפורמלי, משום סעד המגדיל את סכום התביעה, ועל כן הטענה, לפיה הסעד הנ"ל (שהתובעת קיבלה היתר להכלילו בכתב התביעה) מגדיל את סכום התביעה דינה להידחות.
4. טענה אחרת בפי המבקשים והיא שמדובר בסעד כספי מסווה, שלא שולמה בגינו אגרה. אחת העילות למחיקת תביעה, על פי תקנה 100(4) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984 הינה כי שולמה אגרה בלתי מספקת. עוד יש לציין כי לבית המשפט סמכות למחוק גם חלקים מן התביעה, ולא רק את התביעה בכללותה (ראו: א. גורן "סוגיות בסדר דין אזרחי" (מהדורה עשירית, 2009) 174). יחד עם זאת, בכל הכבוד, חולק אני על המבקשים, ולטעמי אין ב- "צו עשה" שהתווסף משום הגדלת סכום התביעה.
5. כאמור, המשיבה עתרה למתן צו עשה שהינו צו לאכיפת ההסכם בין הצדדים. לטענת המשיבה, על פי ההסכם בין הצדדים (סעיף 2 לנספח ד' לכתב ההגנה שהגיש המבקש) התחייב המבקש לרכוש המלאי שיוותר בסיום ההסכם, אולם לאור סירובו לרכוש את המלאי, הרי לא נותר למשיבה אלא לתקן כתב תביעתה. לטעמי, סעד של אכיפת הסכם, כאשר מדובר באכיפת חיובים הדדיים - אינו בגדר הסעדים הניתנים להערכה כספית. על פי תקנה 3(1) לתקנות בתי המשפט (אגרות) התשס"ז-2007 (להלן: תקנות האגרות), צו עשה או צו אכיפה הם סעדים המסווגים ככאלה ש"רואים את שוויים כבלתי ניתנים לביטוי בכסף" – כאמור בכותרת הסעיף, כאשר הסייג הוא "למעט תובענה לסעד כספי כתוצאה מצו כאמור". ער אני לפסק הדין שניתן בתא (ת"א) 1977-08‏ ‏ יגאל אהובי נ' חבס ח.צ השקעות בע"מ (פורסם בנבו, 02.05.10)), שם נקבע כי "במקרים בהם כתוצאה מצו אכיפה מתקבל סעד כספי, אין המדובר בהליך שאינו ניתן לביטוי בכסף עליו חלה תקנה 3", אולם בכל הכבוד, איני סבור כי הנדון דומה לראיה. ראשית, ייתכן וניתן לאבחן בין אכיפת חוזה שעניינו רכישת מניות (כמבקרה מושא פסק הדין אהובי) – אשר במקרים מסויימים אין להן כל ערך כספי, ובמקרים מעין אלו צו האכיפה משמעו סעד כספי - ללא שיש כל משמעות כספית לרכישת המניות מן הצד שכנגד, לבין אכיפת הסכם בו התחייב צד לרכוש מיריבו סחורה שהינה נכס ממשי, ובענייננו אין מחלוקת כי לסחורה מושא ענייננו ערך כספי. שנית, נראה לי כי לא ניתן לומר כי ניתן להעריך שווי של צו אכיפת הסכם בכסף, אף אם התובע נוקב במחיר המוסכם, שהוא סכום כספי מסויים. סבורני כי סעד של אכיפת הסכם, כאשר המבוקש לאכוף חיובים שהינם מקבילים ושלובים ביניהם, לא ניתן להעריך את שוויו בכסף, גם אם ברור מהו שווי ההתחייבות הכספית של הנתבע עפ"י ההסכם. חיזוק לדבריי מוצא אני ברע"א 1194/91 פלצמן נ' גזברות בית המשפט המחוזי פד"י מ"ו (1) 561 וכן באמור ברעא 783/05 נילי ענבי נ' אייל קורן (פורסמה בנבו, 18.06.06), שם הוחלט כי מדובר בסעד שניתן לביטוי בכסף, אף שהסעד היה הסרת קיפוח מניות מיעוט, על פי סעיף 191 לחוק החברות תשנ"ט-1999, כיוון שבפועל עתרו התובעים לאכוף "רכישת מניות התובעים במחיר שוק... בתוספת מחיר שייקבע בית המשפט הנכבד, ואשר ישקף את הנזקים שנגרמו לחברה ו/או למי מהתובעים, כתוצאה ממחדליהם של הנתבעים". ודוק, לא עצם רכישת המניות נחשבה שם כסעד הניתן לביטוי כספי, אלא התוספת ה"נזיקית" (ראו פסקה 9(ח) לפסק דינו של השופט רובינשטיין). שלישית, במקרה דנן, לא ברור מהו ערכה הכספי של הסחורה ביום מתן פסק הדין, שכן כפי שטענה המשיבה, היא ממשיכה למכור את הסחורה וסעד האכיפה שהיא מבקשת מתייחס אך לסחורה שתיוותר בידיה.
6. ודוק, במקרה דנן אין המשיבה עותרת לתשלום כסף בלבד (וייתכנו מקרים שבהם אכיפת חיוב בחוזה יהיה בבחינת סעד כספי טהור המחוייב בתשלום אגרה בגין סעד כספי), כי אם לאכיפת חוזה על כל החיובים ההדדיים שבו , ובכלל זה נטילת הסחורה המצויה היום בידי המשיבה ואשר לא תימכר עד ליום מתן פסק הדין. אילו הסחורה היתה בידי המבקשים וכל מה שהיתה המשיבה עותרת לו הוא לקיים חלקו של המבקש בהסכם (ע"י תשלום החוב) הייתי רואה בכך משום סעד כספי, אולם, כאמור, אין פני הדברים שלפניי כך.
7. לאור האמור, כיוון שלטעמי סעד האכיפה אינו סעד כספי מסווה כנטען, אין מקום למחוק סעד זה בשל אי תשלום אגרה בגין תביעת סעד כספי.
8. לאור האמור עד כה, הבקשה נדחית.
9. המבקשים, ביחד ולחוד, ישלמו למשיבה סך 1,500 ₪ בגין הוצאות הבקשה ושכ"ט עו"ד. הסכום ישולם תוך 30 ימים, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתנה היום, י"ח כסלו תשע"ג, 02 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים.