1. עניינה של החלטה זו בסמכותו העניינית של בית משפט זה לדון בתביעות, לרבות תביעות שכנגד, שאוחדו במסגרת ההליך שלפניי.

רקע

2. התובעת הגישה תביעה שהוגדרה על ידה כתביעה "כספית, חוזית, עשיית עושר", במסגרתה היא עתרה לקבלת סעד כספי בסך 295,000 ₪. על פי המתואר בכתב התביעה המתוקן, התובעת הינה חברה העוסקת בשיווק מוצרים רפואיים, סיעודיים ושיקומיים, שהחליטה להיכנס לפעילות בתחום המוצרים הווטרינריים בשותפות עם הנתבע מס' 1 (להלן – דני). בכתב התביעה המתוקן צויין כי לצורך כך התקשרו התובעת ודני בהסכם שותפות (סעיף 7 לכתב התביעה המתוקן), וזאת בשנת 2004. תחילה נכרת הסכם השותפות עם הנתבעת מס' 2 (להלן – דנטק), ובהמשך הוא נערך ישירות מול דני. לפי הסיכום, התובעת היתה אמורה לייבא מוצרים ולנהל את מערכת הנהלת החשבונות, ואילו דני היה אמור למכור את המוצרים, ליתן שירותים ביחס למוצרים, לגבות כספים מהלקוחות ולהעביר את הכספים לתובעת. לאחר ניכוי הוצאות ומסים, היו התובעת ודני אמורים להתחלק ברווחים. עוד הוסכם כי בסיום ההתקשרות יהיו דני ודנטק מחוייבים לרכוש מלאי בתנאים עליהם הוסכם. על פי הטענה, עם תחילת ההסכם החל דני להפר אותו, ולא העביר לתובעת כספים שקיבל או שאמור היה לקבל מלקוחות. היחסים בין הצדדים עלו על שרטון בשנת 2010, והשותפות הגיעה בפועל לקצה. במסגרת כתב התביעה ביקשה התובעת לחייב את דני ודנטק בסעד כספי, המורכב מאלה (סעיף 41 לכתב התביעה המתוקן):

- החזר הוצאות ששולמו ע"י התובעת, בהם דני אמור היה לשאת לפי ההסכם.

- השבה בגין חובות לקוחות, אותם דני גבה ולא העביר לתובעת או לא גבה בניגוד להסכם.

- השתתפות בעלות מלאי שאינו תקין.

- חיוב דני בעלות מלאי שנותר במחסני התובעת בסיום יחסי השותפות ביניהם.

- התחשבנויות שונות שנובעות מיחסי השותפות.

3. דני מצדו הגיש נגד התובעת תביעה שכנגד, במסגרתה עתר לקבלת סעד כספי בסך 837,527 ₪. במסגרת התביעה שכנגד טען דני כי בינו לבין התובעת היו יחסי שותפות, במסגרתם נרמסו זכויותיו ברגל גסה ע"י התובעת, תוך שהיא מפרה את ההסכם, ועושה בהנהלת החשבונות כבתוך שלה. לטענת דני, התובעת סירבה לשלם לו עמלות, הסתירה מסמכים ומידע אודות זכאות לעמלות, חייבה חיובים כוזבים בכרטסת הנהלת חשבונות, השתלטה במרמה על רכבו, הפרה את הסכם השותפות והביאה לסיומו מתוך מטרה לדחוק את דני מהשוק. הסעד הכספי אותו ביקש דני במסגרת התביעה שכנגד הורכב מהבאים (סעיף 74 לכתב התביעה שכנגד):

- תשלום חוב בגין עמלות מכירה בהן לא זוכה דני.

- חוב בגין עלויות שירות בתקופת האחריות בהן דני לא זוכה.

- החזר בגין הפרת הסכם רכב והוצאות רכב.

- החזר שווי רכב, שווי טלפון שהיה מותקן ברכב, ועלויות שכירת רכב חלופי.

- פיצוי בגין ירידה בהיקף המכירות עקב פעולות התובעת.

- אובדן רווחים בעקבות הפרת תניית אי תחרות, הפרת סודות מסחריים, ופגיעה במוניטין של דני.

4. להשלמת התמונה נציין כי דנטק הגישה תביעה נגד התובעת, במסגרת הליך נפרד שאוחד עם תביעת התובעת. במסגרת תביעתה של דנטק היא ביקשה סעד כספי בסך 343,742 ₪, בגין הפרה של הסכם השותפות שהיה בינה לבין התובעת. הסעד הכספי שנתבקש ע"י דנטק הורכב מתשלום חוב בגין עמלות מכירה בהן לא זוכתה דנטק, חוב בגין עלויות שירות בתקופת האחריות בהן דנטק לא זוכתה, ותשלום עבור יתרה שלא הועברה לזכות דנטק מכרטסת הנהלת חשבונות שנוהלה ע"י התובעת.

5. המותב שישב לפניי בתיק זה מינה מומחה מטעם בית המשפט בתחום ראיית החשבון, לצורך מתן חוות דעת במחלוקות חשבונאיות המצויות בין הצדדים. ההחלטה בדבר מינוי רואה חשבון ניתנה בתאריך 6.2.13, אולם בשל עיכובים שונים, עליהם לא נעמוד כאן, ניתנה חוות הדעת בחודש יולי 2014, ונשלחה לבית המשפט ביום 11.8.14. בהמשך השיב המומחה על שאלות הבהרה.

6. בישיבה שהתקיימה ביום 16.11.14 העליתי בפני הצדדים תהיות ביחס לסמכותו העניינית של בית משפט זה לדון בתובענות שאוחדו במסגרת ההליך שלפניי. הואיל והצדדים לא הגיעו מוכנים לטעון בסוגיה זו, ניתנה להם שהות של 30 ימים להגיש טיעונים בנדון.

7. הצדדים הגישו טיעון משותף, במסגרתו נטען כי לבית משפט השלום יש סמכות עניינית לדון בתובענות המאוחדות. נטען כי המבחן לעניין הסמכות העניינית הוא מבחן הסעד, ולפי מבחן זה הסמכות נתונה לבית משפט השלום, הואיל ועסקינן בתביעות לסעד כספי, ולא לפירוק שותפות. הצדדים הוסיפו שהם הסכימו לכל אורך ההליך, ומסכימים גם כעת, שהסמכות העניינית מוקנית לבית משפט השלום, והודיעו כי לא יעלו כל טענה בנדון. עוד נטען כי מדובר בהליך שמתנהל מזה שלוש שנים ויותר, מבלי שסוגיית הסמכות העניינית עלתה כלל, והצדדים זכאים לכך שההליך ימשיך להתנהל בבית משפט השלום בהתאם לציפייתם ולרצונם.

דיון והכרעה

8. סוגיית סמכות עניינית של בית המשפט לפסוק בהליך המובא לפניו, נוגעת ישירות לעיקרון החוקיות. בית המשפט פועל בהתאם לסמכות שהוקנתה לו על פי חוק. חלוקת הסמכות העניינית בין בתי המשפט השונים נקבעה, בראש ובראשונה, בחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התמש"ד-1984. בית משפט אינו מוסמך לפסוק בעניין לגביו לא הוקנתה לו סמכות לפסוק ולהכריע. פועל יוצא מכך שהסמכות העניינית הינה עניין מהותי וקוגנטי. משכך, הצדדים להליך אינם יכולים להתנות על הסמכות העניינית, ואינם יכולים להסכים על הקניית סמכות עניינית ביחס לעניין בו לבית משפט לא הוקנתה סמכות עניינית. זאת ועוד, על בית המשפט לעורר את עניין הסמכות העניינית מיוזמתו, והוא חייב לעשות כן בכל שלב ושלב של ההליך. הנה כי כן, ענייננו בסוגיה הקשורה לעיקרון החוקיות, אשר הצדדים אינם רשאים להתנות עליה או להגיע לגביה להסכמות דיוניות, ואשר בית המשפט בפניו מובא העניין חייב לעורר אותה, ולהכריע בה בכל שלב ושלב. יפים לעניין זה הדברים הבאים שנאמרו ע"י המלומד א' גורן בספרו "סוגיות בסדר הדין האזרחי" (מהדורה 11), עמוד 30:

"על בית המשפט מוטלת החובה לבדוק את סמכותו העניינית לדון בתובענה שלפניו ולא להמתין ליוזמת בעלי הדין. בית המשפט הוא שחייב בבדיקת העובדות המקנות לו את הסמכות, אפילו לא חלקו עליה בעלי הדין. אין בהסכמתם של בעלי הדין להתדיין לפני ערכאה שיפוטית אחת כדי להקנות לה סמכות עניינית בנושא, שבו מסר המחוקק את הסמכות לערכאה שיפוטית אחרת...

על כל ערכאה שיפוטית להקפיד הקפדה יתרה שלא לחרוג מגדרי סמכויותיה, ובית המשפט יידרש לשאלת סמכותו בעניין מסוים מיוזמתו ואף ללא העלאת טענת חוסר סמכות על ידי מי מבעלי הדין. בשתיקת בעלי הדין אין כדי להקנות לבית המשפט סמכות שאינה מוקנית לו בדין. בית המשפט יזקק לטענת חוסר סמכות גם כאשר זו הועלתה לראשונה בערכאת הערעור."

ההשלכות של מתן פסק דין בחוסר סמכות עניינית הן מרחיקות לכת, ויכולות להגיע כדי בטלות פסק הדין שניתן בחוסר סמכות.

9. אמנם נכון, הכלל הוא שהמבחן לעניין הסמכות העניינית הוא מבחן הסעד, ולא מבחן העילה, וזאת, בין היתר, מטעמי פשטות, וודאות משפטית ויעילות. ברם, לכלל זה יש חריגים. חריגים אלה נוגעים להסדרים מיוחדים בעניין הסמכות העניינית הקבועים בדברי חקיקה שונים. הסדרים מיוחדים מסוג זה ניתן למצוא במספר דברי חקיקה, לרבות חוק החברות, חוק הנאמנות, חוק הבוררות, ופקודת השותפויות (נוסח חדש), תשל"ה-1975. כאשר עסקינן בהסדר מיוחד כאמור ביחס לסמכות העניינית, נקבעת הסמכות העניינית דווקא על פי מבחן העילה ולא מבחן הסעד, וזאת בכדי להגשים את התכלית החקיקתית שעמדה מאחורי ההסדר המיוחד שנקבע ביחס לסמכות העניינית בדבר החקיקה הרלוונטי בו עוסקים. יפים בעניין זה הדברים הבאים של כב' השופטת דורנר שנאמרו במסגרת רע"א 4298/98 כץ נ' פישמן:

"כידוע, זהותו של בית-המשפט בעל הסמכות העניינית לדון בתובענה נקבעת על-פי הנטען בכתב התביעה. ככלל, נקבעת הסמכות העניינית על-פי הסעד המבוקש בכתב התביעה, וזאת להוציא מקרים שבהם נקבע בחוק ספציפי כלשהו כי הסמכות העניינית תוכרע על-פי מבחן מהותי יותר המתייחס לתוכן התובענה, קרי למהות הסכסוך ולעילות הנטענות במסגרתו."

10. אין חולק בין בעלי הדין כי מערכת היחסים ששררה ביניהם היתה מערכת יחסים של שותפות.

סעיף 46 לפקודת השותפויות קובע כדלקמן:

"בית המשפט המחוזי שבו רשומה השותפות, או שבו נמצא מקום עסקה הראשי הוא המוסמך לצוות על פירוקה".

סעיף 47 לאותה פקודה קובע כדלקמן:

"מקום ששותף זכאי לבקש פירוק שותפות או שנסתיימה השותפות, רשאי בית המשפט, לפי בקשת שותף או בא כוחו – אם אין הסכם על היפוכו של דבר, לפרק את עסקיה, להורות בדבר סילוק חובותיה ולחלק את העודף בין האנשים הנוגעים בדבר, לפי זכויותיהם;..."

להשלמת התמונה נציין, כי "בית המשפט" על פי פקודת השותפויות הוא בית המשפט המחוזי (ראו סעיפים 1 ו- 46 לפקודת השותפויות).

11. מסעיפים 46 ו- 47 לפקודת השותפויות עולה כוונה ברורה של המחוקק לייחד לביהמ"ש המחוזי את הסמכות בעניין עריכת התחשבנות בין שותפים ביחס לשותפות שהיתה קיימת ביניהם, יהא אשר יהא סכום התביעה, וזאת ללא קשר לשאלה אם השותפות טרם פורקה או שהגיעה לקצה. בע"א 760/76 יעקובזון נ' בוטבסקי (פד"י לא(3) 621) אמר כב' השופט זוסמן את הדברים הבאים:

"על פי סעיף 46 לפקודת השותפויות [נוסח חדש], תשל"ה-1975, בית המשפט המחוזי הוא בית-המשפט המוסמך לצוות על פירוקה של שותפות, ובין שנסתיימה השותפות או שבית המשפט ציווה על פירוקה, בית המשפט המחוזי מורה בדבר סילוק חובותיה וחלוקת העודף בין השותפים. סמכות זו כוללת ממילא את הכוח לצוות על עריכת חשבונות שבלעדיהם אי אתה יכול לברר מה סכום יש לשלם לנוגעים בדבר...כבר לעיל ראינו מהו דין הסמכות, כאשר חשבונות נתבעים אחרי סיום עסקי השותפות. הענין שייך אז, לפי מצוות המחוקק, לבית המשפט המחוזי. מטעמי היגיון ויעילות אחד סבור אני שגם תביעת חשבונות של שותף, ללא קשר לפירוק, מקומה בבית המשפט המחוזי."

פסק הדין בעניין יעקובזון עסק אמנם בתביעה למתן חשבונות, אך רוח הדברים נכונה גם ביחס לתביעה של סעד כספי המחייב עריכת התחשבנות בין השותפים. במילים אחרות, כאשר טענתו של אחד השותפים לסעד כספי קשורה בטבורה להסכם השותפות, ולצורך בירור זכאותו לסעד כאמור יש לערוך התחשבנות בין השותפים, הסמכות לדון ולהכריע בתביעה נתונה לבית המשפט המחוזי, יהא אשר יהא גובה הסעד המבוקש, וזאת אף אם הסעד אינו מבוקש אגב תביעה לפירוק שותפות. בדרך זו הלכו בתי משפט שונים: ראו למשל ת"א (שלום נצרת) 32302-11-12 סולימאן נ' ראסם ואח' והאסמכתאות המוזכרות שם. ודוק; המבחן בענייננו הוא מבחן העילה ומהות התביעה, ולא מבחן הסעד, הואיל ועסקינן בהסדר מיוחד הקבוע בפקודת השותפויות לעניין הסמכות העניינית. מכאן ברור שאין נפקדות לכך שהסעד המבוקש בתביעות שבפניי הוא סעד כספי.

12. בענייננו לא יכול להיות ספק כי הסכסוך בין התובעת לבין דני ודנטק, כפי שהוגדר בכתב התביעה, נטוע כל כולו ביחסי השותפות ששררו בין הצדדים, כאשר לשם הכרעה במתן הסעד הכספי המבוקש ע"י התובעת, יש להיכנס לנבכי יחסים השותפות שהוגדרו בין הצדדים, ולערוך התחשבנות ביניהם, לרבות ביחס להחזר הוצאות שהוצאו אגב קיום השותפות, החזר חובות של לקוחות, הכרעה ביחס לגורל מלאי שנצבר במסגרת השותפות, ועוד. אין נפקות לכך שהסעד הוגדר על ידי התובעת כסעד כספי. מהות הסכסוך היא עריכת התחשבנות בין שותפים, והמחוקק ביקש, במסגרת פקודת השותפות, לייחד את סמכות ההכרעה בסכסוך שכזה לבית המשפט המחוזי. גם התביעה שהגישה דנטק נטועה כל כולה ביחסי השותפות שהתקיימו בינה לבין התובעת, וגם היא דורשת עריכת התחשבנות בין השותפים לשעבר ביחס לתקופה בה השותפות היתה פעילה. ביחס לתביעה שכנגד שהגיש דני במסגרת תביעת התובעת, הרי שגם תביעה זו קשורה בטבורה ליחסי השותפות בין הצדדים, ולעריכת התחשבנות ביניהם. ניתן לטעון שביחס לאחד הרכיבים שתבע דני במסגרת התביעה שכנגד, זה הנוגע לפיצוי בגין פגיעה במונטין והפרת של תנית אי תחרות, אין המדובר ברכיב קלאסי של עריכת התחשבנות בין השותפות אלא עסקינן בעילה החורגת מהרציונל שבסיס ההסדר בפקודת השותפות, אך הדבר לא ישנה את התוצאה לפיה הסמכות העניינית ביחס לתביעה שכנגד שהגיש דני נתונה אף היא לבית המשפט המחוזי, בין מכוח האמור בסעיף 40(1) סיפא לחוק בתי המשפט (הקובע כי לבית המשפט המחוזי סמכות לדון בתביעה שכנגד אף אם אותה תביעה היא בסמכות בית משפט השלום), ובין אם נוכח העיקרון לפיו העיקר הולך אחרי הטפל (ראו למשל ע"א 145/58 קלקודה נ' "אגד", ורע"א 3189/06 וולפינג נ' ראובני).

13. סיכומה של נקודה, עסקינן בתובענות הקשורות בטבורן למערכת יחסי שותפות, ואשר לצורך הכרעה בהן יש לערוך התחשבנות בין השותפים, לאחר שהשותפות הגיעה בפועל לקצה. תובענות שכאלה נמצאות בסמכותו העניינית של בית המשפט המחוזי, אף אם הסעד בהן הוגדר כסעד כספי, יהא אשר יהא שווי הסעד.

14. כאמור, אין נפקות לכך שהצדדים מסכימים שהסמכות לדון בתובענו נתונה לבית משפט השלום. הסמכות עניינית הינה קוגנטית, והצדדים אינם יכולים להתנות עליה. אף אין נפקות להצהרת הצדדים, לפיה הם מתחייבים שלא להעלות כל טענה בעניין הסמכות העניינית.

15. הצדדים העלו טענות לגבי השלב בו ניתנת החלטה זו, כשלוש שנים ויותר לאחר תחילת ההליך. אכן, ככלל מוטב להעלות את סוגיית הסמכות העניינית בשלב מוקדם ככל האפשר. ברם, בית המשפט מצווה לבדוק את סוגיית הסמכות העניינית בכל שלב שלב, ואי העלאת הסוגיה בשלב מוקדם יותר אינה יכולה להקנות לבית המשפט סמכות עניינית שיוחדה ע"י המחוקק לערכאה אחרת. זאת ועוד, בענייננו סוגיית הסמכות העניינית מועלית אמנם שלוש שנים לאחר תחילת ההליך, אך ההליך עדיין מצוי בשלב מקדמי, וטרם נשמעו בו ראיות. אוסיף כי אין בכוונתי למחוק את התובענות, אלא להעבירן לבית המשפט המחוזי מכוח האמור בסעיף 79 לחוק בתי המשפט. מה שנעשה עד כה בהליך ימשיך להיות שריר וקיים, והצדדים לא יידרשו להתחיל מנקודת האפס.

16. אשר על כן אני קובע כי לבית משפט זה אין סמכות עניינית לדון בתובענות המאוחדות, ואני מורה על העברתן לבית המשפט המחוזי בחיפה.

17. המזכירות תעביר החלטה זו לצדדים, ותפעל להעברת התובענות לבית המשפט המחוזי בחיפה.

ניתנה היום, ט"ז טבת תשע"ה, 07 ינואר 2015, בהעדר הצדדים.