1. התובע, יליד 1962, הגיש תביעה כספית בגין נזקי גוף, בקשר לתאונת עבודה שאירעה לו ביום 5.4.09, במסגרת עבודתו אצל הנתבעת 1 (להלן: החברה).

הצדדים

2. החברה עוסקת בייבוא ובשיווק תיקים ומזוודות.

התובע עבד כמחסנאי וכנהג בחברה.

הנתבעים 2 – 3 הם הבעלים של החברה. הנתבע 2 הוא גם מנהל בחברה.

מנהל נוסף בחברה הוא אמנון קוגמן (להלן: אמנון).

השתלשלות התביעה

3. התביעה הוגשה לבית משפט השלום בהרצליה.

4. בשלב מסוים, לאחר תיקון כתב התביעה, הנתבעים הוסיפו בכתב הגנתם טענה בדבר חוסר סמכות מקומית, וביקשו להעביר את התובענה למחוז מרכז. בית המשפט המחוזי בתל אביב נעתר לבקשתם.

5. הנתבעים הגישו בקשה לדחייה על הסף המבוססת על כתב ויתור שנחתם על ידי התובע. מאחר שבית המשפט בהרצליה קבע כי בקשה זו תידון תחילה, נשמעו בבית משפט זה ראיות באותה בקשה. הבקשה לדחייה על הסף נדחתה, לאחר שקבעתי שקיימים קשיים בעדויות של שני הצדדים, וכי תוכנו ומשמעותו של כתב הוויתור לא הובהרו במסגרת הליך הסף.

6. לאחר שהושלם הליך הגשת חוות דעת וראיות במכלול המחלוקת, נקבע התיק לשמיעת הוכחות בשאלת החבות ובשאלת הנזק.

7. התובע העיד בעצמו. מטעם הנתבעים העידו אמנון והנתבע 2. עם זאת, הנתבע 2 לא הגיע להיחקר עקב מצב רפואי קשה, ועל כן נותר תצהירו של אמנון בלבד. כמו כן, העיד מטעם הנתבעים רו"ח מנחם רון (להלן: רו"ח רון) שמילא את טופס התביעה לדמי פגיעה בקשר לתאונה.

נסיבות ואחריות

העדויות

עדות התובע:

8. בתצהיר העדות הראשית, התובע העיד שבעת התאונה מילא הזמנה של לקוח, לרכישת 100 תיקים בצבע כחול. לפי עדותו של התובע, הוא נכנס למחסן החברה, לפי הנחיות מפורשות של אמנון. בהיותו במחסן התובע עלה על סולם גבוה, כדי להוריד מאחד המדפים העליונים קופסת קרטון במשקל של כ- 30 – 40 ק"ג, שהיו בה תיקים בצבע אדום ובצבע כחול, אל הרצפה. זאת, כדי למיין את התיקים ולדלות מהם את התיקים הכחולים.

לטענת התובע, כאשר החזיק את הקופסה, ובעודו על הסולם, הסולם החל להתנדנד. כתוצאה מכך, התובע איבד את שיווי משקלו ונפל בעוצמה רבה אל רצפת הבטון.

לטענת התובע, במועד התאונה נכחו במקום אמנון ובנו יוסי. לדבריו, אמנון נלחץ מאירוע התאונה, עזב את המחסן לכמה שניות ואז חזר וביקש מהתובע לומר שנפל ממדף ולא מהסולם. התובע התנגד לכך וכאשר הגיע אמבולנס למקום, אמר לצוות את האמת.

התובע טען שהסולם היה רעוע, לא תקני, לא בטיחותי ושבור, אך למרות התראות שנתן, הנתבעים לא תיקנו את הסולם ולא החליפו אותו.

עדותו של אמנון:

9. אמנון העיד כי הוא זה שקיבל את התובע לעבודה, הכניס אותו למחסן, הראה לו איך בנוי המחסן וכן הראה לו את הסולם. לדבריו, הראה לתובע את הוראות הבטיחות והשימוש בסולם, המודבקות על הסולם, ואף הקריא לו אותן בקול. אמנון ציין את ההוראות כלשונן, והוסיף כי הסביר לתובע שכאשר משתמשים בסולם אין להשעין אותו, אלא נדרש לפתוח את הסולם, להעמיד את זרועותיו על הרצפה, להחזיק בסולם עם שתי הידיים ולא להחזיק סחורה או דבר מה בעת השימוש בסולם. אמנון הוסיף שהחברה מוכרת תיקים, ולא דבר מה שביר, והתיקים מצויים בקופסאות מקרטון, שניתן לזרוק מלמעלה.

אמנון הוסיף שהסולם הוא מברזל, חזק, יציב ותקני, והוראות הבטיחות מודבקות על הזרוע שלו. כמו כן, צירף צילום של הסולם, הממחיש שהסולם תקין ולא שבור.

לפי עדותו של אמנון, שטחו של המחסן היה בגודל של כ- 400 מ"ר, כאשר רוב הסחורה אוחסנה על רצפת המחסן, על משטחים. בחלק מהמחסן הוצבו עמודי ברזל ובהם מדפי ברזל, בהפרשי גובה של כ- 1.7 מ'. המדפים היו רחבים, עמוקים ויציבים (מעין "שולחנות" ברוחב של 1.5 מ', המתחברים זה לזה), ובנויים לשאת משקל רב. הקופסאות אוחסנו על רצפת המחסן, מתחת למדף וגם על המדפים. אמנון ציין שהנתבעת השתדלה לאחסן את מרבית הקופסאות על רצפת המחסן ומתחת למדפים, כך שהצורך לעלות על המדף כדי להוריד קופסה התעורר לעתים רחוקות. עוד לפי עדותו, הקופסאות המאוחסנות על רצפת המחסן בלבד מכילות טרולים, ומשקלן נע בין 12 ק"ג ל- 21 ק"ג. לעומת זאת, משקלן של קופסאות המונחות על המדפים נע בין 9.5 ק"ג ועד 16 ק"ג.

עוד לפי עדותו של אמנון, כדי להוריד קופסה הנמצאת על המדף נדרש לטפס על הסולם, לעלות על המדף ולזרוק את הקופסה למטה, ללא צורך להוריד אותה באמצעות הסולם. לאחר מכן, יש לרדת מהסולם. אמנון ציין שמעולם לא אמר לתובע להחזיק קופסה או להוריד אותה בעודו עומד על הסולם.

10. לפי עדותו של אמנון, הוא לא היה עד לתאונה. המשרד נמצא בכניסה למחסן, אך לא ניתן לראות משם את מקום התאונה הנטענת. בנו של אמנון, יוסי, לא היה במחסן, אלא ילדיו הקטנים, שהיו בחופשה. אף הילדים לא היו נוכחים בעת שהתובע סיפר לאמנון מה קרה. יצוין שבטופס התביעה לדמי פגיעה לא צוין שהיו עדים כלשהם לתאונה.

11. לטענת אמנון, לאחר אירוע התאונה התובע אמר לו שרצה להוריד קופסה שהייתה מונחת על המדף. לצורך כך, התובע עלה על הסולם, עמד על המדף, זרק את הקופסה על הרצפה, ובמקום לרדת מהסולם, קפץ מהמדף, החליק ונפל. אמנון הכחיש בתוקף את טענת התובע, לפיה ביקש מהתובע לומר שנפל מהמדף או לא לציין שנפל מהסולם.

המסמכים

12. בטופס בל/250 נרשם: "הוריד קופסא מקומה עליונה והחליק"

13. בטופס התביעה לדמי הפגיעה נרשם:

"החליק ונפל במחסן בשעת עבודתו כמחסנאי מהסולם"

לטענת הנתבעים, המילה "מהסולם" המופיעה בטופס ההודעה על פגיעה בעבודה, נרשמה על ידי התובע, לאחר שההודעה נרשמה ונחתמה על ידי הנתבעים.

רו"ח רון, שחתם על טופס ההודעה, העיד כי מילא בכתב ידו את פרטי הפגיעה לפי מה שהתובע אמר: "החליק ונפל במחסן בשעת עבודתו כמחסנאי". לפי עדותו של רו"ח רון המילה "מהסולם" המופיעה בהמשך המשפט לא נכתבה על ידו, אלא הוספה על ידי אדם אחר, ללא ידיעתו.

דיון

מהימנות:

14. בהחלטה מיום 16.4.15 (בקשר לבקשת הדחייה על הסף, להלן: ההחלטה הקודמת) פירטתי את התרשמות בית המשפט מעדותו של התובע, ומסקנת בית המשפט לפיה עדותו של התובע לא הייתה מהימנה. ההתרשמות פורטה ונומקה על פני למעלה משלושה עמודים (סע' 24 – 27 להחלטה), וכללה התייחסות לכך שגרסתו של התובע בנושא שכרו לא הייתה עקבית, לכך שהתובע לא הצהיר אמת בהזדמנויות שונות: התובע הגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי (שארים) ולא עדכן את המוסד לביטוח לאומי בדבר חייו עם ידועה בציבור; התובע ביקש בעבר מפסיכולוג להכין מסמך שאינו משקף את מצבו הרפואי כדי להביא לכך שיפוטר. כאשר התובע נשאל על כך הוא השיב: "זה דבר שכל אחד היה עושה. גם את (ב"כ הנתבעים – מ.ב.) היית עושה את זה" – תשובה המעידה על חוסר החשיבות שהתובע מייחס לאמירת אמת; התובע לא דייק, בלשון המעטה, בתצהיר שתמך בבקשה לעיקול זמני, גם לגבי מצבו המשפחתי, גם בפרטי הנתבעים וגם בנושא ההוצאות שנגרמו לו; ההסבר שנתן התובע לסוגית העלאת נושא השכר הבלתי מדווח באיחור התברר כבלתי נכון (נוכח מסמכים כתובים); בנוסף, התברר כי אין התאמה בין מסמך שהתובע הגיש לתיק בית המשפט לבין מקור המסמך. כל אלו – כבר בשלב הדחייה על הסף.

15. מובן שהראיות שנשמעו בנושא הדחייה על הסף וההחלטה הקודמת, הן חלק מכלל הראיות בתיק. כדי שלא להכביד, לא אחזור על כל מה שנאמר באותה החלטה, אך יש לראות אותה כחלק בלתי נפרד מפסק הדין. זאת נוכח העובדה שבמהלך שמיעת הראיות, ההתרשמות מחוסר מהימנותו של התובע לא התפוגגה, אלא חוּזקה.

16. גם במהלך שמיעת הראיות, התובע התחמק ממתן מענה לעניין , וטען ללא הרף כלפי השאלות שהן מבלבלות, או שלא ניתן להכניס דברים לפיו, וכל זאת, כאשר עומת עם אי דיוקים וסתירות שונות בעדות מטעמו (עמ' 63 ש' 14, 19, 22, עמ' 64 ש' 7, עמ' 75 ש' 4 – 5, עמ' 83 ש' 19 - 20). לעתים, התובע ביטל את חשיבות הסתירות או אי הדיוקים (עמ' 70 ש' 7). לעתים, תקף את ב"כ הנתבעים ושאלותיה, ללא כל הצדקה (עמ' 64 ש' 10 – 11, עמ' 65 ש' 25 – 26, עמ' 66 ש' 10, עמ' 84 ש' 17). התובע, שטען במקום מסוים לפגיעה בכבודו (ללא הצדקה, שכן הופנו אליו שאלות לגיטימיות), כינה את שאלותיה של ב"כ הנתבעים מספר פעמים כ"תעמולה שקרית וזולה" (ר' בחלק מהמובאות לעיל). ללא שום קשר לשאלות, התובע חזר שוב ושוב על כך שהסולם היה "שבור, רעוע ולא תקני", בדומה למינוח בכתבי הטענות ובתצהירים מטעמו (עמ' 61 ש' 29, עמ' 65 ש' 27, עמ' 69 ש' 29, עמ' 72 ש' 3), ונותר הרושם כי הוא מעיד על משנה סדורה שהכין מראש, ללא קשר לשאלות שנשאל.

17. חוסר מהימנותו של התובע ניכר גם בעדותו בנושא הנזק.

בתצהיר שהוגש ביום 16.9.11, בתמיכה לבקשה לעיקול זמני, התובע הצהיר במפורש: "(ו)לא שבתי לעבודה אצל המשיבה (הנתבעת 1 – מ.ב.) ולכל עבודה אחרת וממילא אין באפשרותי לשוב ולעבוד" (סע' 10 לתצהיר) – עדות ברורה, מפורשת וחדה, בתמיכה לבקשה בסעד זמני, ולפיה מאז התאונה התובע לא שב לכל עבודה, ואף אינו יכול לשוב לעבודה.

עדות זו הופרכה במסמך רשמי של המוסד לביטוח לאומי (דו"ח רציפות – עמ' 6 למוצגי הנתבעת). מתוך דו"ח הרציפות עולה שהתובע עבד בחודשים ינואר – יוני 2011 (המעביד לוי, בשכר של 5,705 ₪), יולי 2011 (המעביד טויטו, בשכר של 1,451 ₪) וכן אוגוסט – ספטמבר 2011 (המעביד: דוד, בשכר של 2,487 ₪).

כאשר התובע עומת עם הפער בין תצהירו בבקשה לעיקול זמני לבין המציאות התובע השיב ש"זו לא עבודה ממש. אני לא קורא לזה "עבודה". זה היה תהליך שיקום בשבילי... יכול להיות שלא התייחסתי לזה כעל (צ"ל "אל" – מ.ב.) עבודה במשרה מלאה" (עמ' 83 ש' 30 – 31). מדובר בניסיון קלוש להסביר אי אמירת אמת בתצהיר שהוגש לבית המשפט. ניסיון זה נדון לכישלון. אני מפנה לשפה החד משמעית בתצהיר שהוגש בתמיכה לבקשה לעיקול זמני, אל מול העובדה שהתובע עבד תשעה חודשים עובר לאותה הצהרה, ואף בזמן מתן ההצהרה (או סמוך לה). הלשון בתצהיר אינה משתמעת לשני פנים, ואין לקבל את ההסבר הדחוק של התובע בנושא. לא זו אף זו, בתצהיר העדות הראשית "תהליך השיקום" כלשונו של התובע הפך לפתע ל"עבודה" ממש, שכן הפעם התובע כן מצא לנכון להצהיר על שתיים מתוך שלוש העבודות שנמנו לעיל (סע' 23 לתצהירו).

לא היה זה הפרט היחיד שהתובע לא אמר לגביו אמת בתמיכה לבקשה לעיקולים זמניים, ואני מפנה לאמור בהחלטה הקודמת.

כך הם פני הדברים גם ביחס לעובדות שהתובע מסר לד"ר עמרמי, המומחה מטעמו. לפי חוות הדעת, בבדיקה מיום 12.5.11, התובע מסר ש"עדיין לא חזר לעבודתו". אם כן, התובע מסר למומחה מטעמו פרט חשוב, שאינו תואם את המציאות בשום אופן, והדבר יכול ללמד עד כמה משמשת האמת נר לרגליו.

בכך לא תמו אי הדיוקים, שכן גם בתצהיר העדות הראשית, התובע טען לתקופות העסקה קצרות יותר מאלו המדווחות למוסד לביטוח לאומי: התובע טען שלא עבד בחודש 7/11, אף שרשום בדיווח למוסד לביטוח לאומי שכן עבד; כך הוא המצב גם ביחס לחודש 5/14 (עמ' 86 ש' 25 – 27). בתגובה, התובע טען שהוציא את פרטי כל המעסיקים, וכי ייתכן שבטעות לא מסר את הפרטים לבא כוחו (עמ' 85 ש' 28 – 31). תשובה זו איני מקבלת, שכן מדובר ברצף של השמטות, סתירות וניגודים למסמכים כתובים, ולא בטעות בודדת. אדרבה, לו אכן הוציא התובע רשימת מעסיקים, לא הייתה כל בעיה להעתיקה כפי שהיא. זאת ועוד, בהמשך החקירה הנגדית, כאשר התובע עומת עם עוד ועוד השמטות, תגובתו הייתה שהוא העביר את הפרטים לבא כוחו, אך האחרון לא רשם אותם (עמ' 88 ש' 11 – 13).

אותה "השמטה" המשיכה גם בקשר לחודשים שלא היו כלולים באישור הרציפות המקורי שהוגש לתיק בית המשפט. כך, התברר בחקירה הנגדית כי בחודשים 4/15 ו- 5/15 התובע עבד, אף שהעיד אחרת (עמ' 86 ש' 32 – עמ' 87 ש' 20).

זאת ועוד. בתצהירו, התובע טען שהוא עובד כיום כ"נאמן כשרות, חותך ירקות ומכין רטבים". גם עדות זו הופרכה. ביום 20.12.16 הוגש לתיק מכתב שהמעסיק כתב לתובע. המכתב הוגש בתמיכה לבקשת התובע לבטל את דחיית התביעה עקב אי התייצבותו. באותו מכתב, נרשם שהתובע "שימש בתור נהג משלוחים" ולא היה איש שמכיר את הקו שהתובע עובד בו. עוד צוין שהתובע הוא "עובד רציני ומסור מאוד בעבודה".

כאשר התובע עומת ביחס לפער בין תצהירו לבין מכתב המעסיק שהוא עצמו הגיש, התובע טען שהוא התבקש להחליף נהג אחר, לתקופה קצרה (עמ' 88 ש' 26 – 27). הסבר זה אינו מתיישב עם לשון הכתוב. המעסיק כתב במפורש שהתובע עבד כנהג משלוחים, שמבצע קו מסוים בקביעות, כך שאין איש שיכול להחליפו (!). מעבר לכך, ברור שיש משמעות לכך שהתובע עבד כנהג משלוחים (ולו לתקופה קצרה, כפי טענתו שלא הוכחה), עובדה שהתובע לא גילה, ואינה משתקפת מתצהירו. במכתב התובע, שצורף לאותה בקשה, התובע ציין שביום הדיון רכבו היה עמוס בקרטונים שהוא היה צריך לחלק לגנים ולבתי ספר. כך כותב התובע בכתב ידו, דבר שאינו מתיישב בשום אופן עם העדויות בתצהיר, לפיהן התובע לכל היותר עבד כ"מפקח כשרות" או "חותך ירקות".

18. מנגד, עדותם של המצהירים מטעם הנתבעים (אמנון ורו"ח רון) הייתה מהימנה.

אפתח ברו"ח רון: מדובר בעד בלתי מעוניין בתוצאות המשפט, שעובד כעצמאי (במתן שירותים ללקוחות, לרבות לחברה) וכן כשכיר במקום אחר (עמ' 154 ש' 3, 7). החקירה הנגדית לא הצליחה לקעקע את עדותו. תשובותיו היו מלאות וברורות, והוא הותיר רושם מצוין.

אשר לאמנון: אמנם, עד זה לא תמיד השיב במישרין לשאלות, אך התרשמתי, שהדבר נבע מרצון של העד להגיע לעובדות הקונקרטיות, ולא מתוך התחמקות, ורק בתחילת החקירה. יתרה מכך: העד לא נתפס בסתירות כלשהן. החקירה הנגדית של אמנון הייתה ארוכה. גם בהתחשב בהפרעות שהיו במהלכה, החקירה נמשכה מהשעה 9:00 בבוקר לערך, עד סביבות השעה 14:00 (עם הפסקה בת חצי שעה). למרות שאלות רבות, ביניהן שאלות מעמיקות, מבלבלות, מקשות, אמנון סיפק תשובות עקביות, הגיוניות וספונטניות, דבר שהותיר רושם משמעותי כי הוא עד מהימן ואמין. אמנון נשאל כמעט ביחס לכל פרט ופרט, האם יש לו הוכחות לטענה כזו או אחרת. כפי שיפורט בהמשך, אינני סבורה שהנתבעים הם אלו שצריכים לספק הוכחות. הנטל מוטל על התובע, ולו רצה התובע פרטים או אסמכתאות כאלו ואחרות, ולחילופין – לו רצה להזים את הטענות שהועלו בראיות הנתבעים, היה עליו לפעול בדרך המותווית לכך בדין. בנושאים המהותיים לתביעה, עדותו של אמנון הייתה עקבית, והחקירה לא הצליחה לקעקע אותה (לדוגמה, עמ' 122 ש' 16 – 17, עמ' 127 ש' 1 - 5).

השוואת העדויות של אמנון ושל רו"ח רון מעלה, שאמת בפיהם, שעה שלא נמצאו סתירות בין עדויותיהם, גם בפרטים מהותיים וגם בפרטי הלוואי (רו"ח רון לא נכח בזמן עדותו של אמנון, שהעיד לפניו). כך למשל: בשאלה הנוגעת לאופן עבודתו של רו"ח רון מול הנתבעת (עמ' 115 ש' 7 – 8, בשאלה הנוגעת לאופן שבו נודע לרו"ח רון אודות הוספת המילה "מהסולם" לטופס התביעה לדמי פגיעה – עמ' 151 ש' 34 – עמ' 152 ש' 2, עמ' 156 ש' 1 – 3, בשאלה הנוגעת לאופן ההתחשבנות של אמנון מול החברה, לאחר שאמנון נתן כספים לתובע – עמ' 149 ש' 34 – 35, עמ' 157 ש' 31 – עמ' 158 ש' 2).

19. אם כן: תביעתו של התובע מושתתת על עדותו היחידה, עדות בעל דין. קבלת התביעה על סמך עדות זו טעונה הנמקה (סעיף 54(2) לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971) עדותו של התובע הייתה בלתי מהימנה לחלוטין, ולכן, לא ראיתי להשתית עליה ממצאי עובדה כלשהם.

לעומת זאת, העדים מטעם הנתבעים הותירו רושם מהימן, כאשר אחד מהם הוא עד ללא עניין בתוצאות התביעה.

20. פרט לכך שאין מקום להשתית ממצאי עובדה על עדותו של התובע, קיימים נימוקים משכנעים לדחות את גרסתו.

גרסה מתפתחת וגרסאות שונות:

21. גרסת התובע בתצהיר העדות הראשית לא תאמה גרסאות קודמות שנתן. באופן כללי, גרסת התובע הייתה גרסה מתפתחת באופן שמעורר חוסר אמון בכולה.

בגרסה שניתנה בתצהיר העדות הראשית, שנחתם ביום 22.2.16 (בהסתייגות ביחס לאימות ביום הדיון) התובע טען שהתאונה התרחשה בעת שאחז בקופסה כבדה, מלאה בתיקים, שאותם הוא היה צריך למיין, ולדלות מהם תיקים כחולים בלבד.

לעומת זאת, בכתבי התביעה (שתוקנו פעמיים), התובע טען שעמד על הסולם כדי להוריד את הקופסה, כאשר לפתע הסולם החל להתנדנד. בכתבי התביעה לא הוזכר כלל שהתובע כבר הוריד את הקופסה או אחז בה.

לא זו אף זו, גם בתצהיר שהוגש ביום 10.5.12, התובע חזר על הגרסה המופיעה בכתבי הטענות, קרי, שעמד על סולם כדי להוריד את הקופסה, כאשר הסולם החל לפתע להתנדנד, ולא הזכיר כלל שהוא אחז בקופסה.

יצוין, שגם בטופס בל/250 וגם בטופס התביעה לתשלום דמי פגיעה, לא מופיע הפרט בדבר החזקת קופסה כבדה שעה שהתובע עמד על הסולם, ועובר לנפילתו.

אין מדובר בפרט שולי, שכן דובר בקופסה במשקל רב, כ- 30 – 40 ק"ג (לפי טענת התובע). הגרסה בדבר החזקת הקופסה הכבדה (שיש לה משמעות לעניין יציבותו של התובע על הסולם) התעוררה רק בתצהיר שנחתם בשנת 2016.

לתובע לא היה כל הסבר לתוספת המהותית בקשר להחזקת הקופסה, וטענתו היחידה הסתכמה בכך ש"אין זה משנה" מה טען קודם לכן (עמ' 63 ש' 32) או ש"אין בעיה" בכך שהפרט בדבר החזקת הקופסה לא עלה קודם לכן (עמ' 64 ש' 30 – 31).

בהמשך, בלחץ החקירה הנגדית, כאשר התובע שב ותיאר את התאונה, הופיעה הגרסה הקודמת, ונזנח הפרט בדבר החזקת הקופסה, כאשר מתוך התיאור אין ספק שאין מדובר בהשמטה, אלא בגרסה שונה: "עליתי על הסולם כדי להוריד את הקרטון למטה. לפני שהספקתי לעשות את הפעולה למשוך את הקרטון אליי, התנדנד הסולם ואני נפלתי..." (עמ' 67 ש' 6 – 7).

טענת התובע בדבר עדים ובדבר "הבקשה" שהופנתה אליו למסור נסיבות שונות:

22. התובע העיד שאמנון ובנו היו נוכחים במקום התאונה, בזמן התאונה, ועוד טען, שאמנון נלחץ, עזב את המחסן למספר שניות, ואז שב וביקש מהתובע לומר שנפל ממדף, ולא מהסולם (סע' 8 (ד) לתצהירו).

לעומת זאת, בטופס התביעה לדמי הפגיעה לא צוין שהיו עדים לתאונה.

חשוב מכך, כל הגרסה שלפיה אמנון ביקש מהתובע למסור גרסה שקרית בקשר לתאונה, לא הופיעה בכתבי הטענות, לא בתצהיר מיום 10.5.12, ואפילו לא בתצהיר שהוגש בתמיכה לבקשה לעיקול זמני. זאת, אף שפרט הנוגע לניסיון לשבש את חקר האמת הוא פרט חשוב מאין כמוהו בבקשה להטלת עיקול זמני.

אין ללמוד מכך אלא, שפרט זה, כמו פרטים נוספים שנמסרו על ידי התובע, אינו משקף את המציאות.

הוספת פרט מהותי לטופס התביעה לדמי פגיעה לאחר שאושר על ידי הנתבעים:

23. הנתבעים הוכיחו ברמה מעל לנדרש במשפט אזרחי, כי לטופס התביעה לתשלום דמי פגיעה התווספה המילה "מהסולם", שלא על ידי הנתבעים, ולאחר שהנתבעים אישרו את הטופס (להלן: טענת הזיוף). הראיות תומכות במסקנה שהתובע הוסיף את המילה "מהסולם", לאחר שהטופס היה בידיו.

מספר נימוקים תומכים במסקנה זו:

האחד, הטופס עצמו. בתיאור הפגיעה נרשם כך: "החליק ונפל במחסן בשעת עבודתו כמחסנאי מהסולם".

המילה "מהסולם" נחזית על פניה רשומה בכתב יד שונה מיתר המילים בתיאור (לכך שבית המשפט רשאי להסתמך על מראה עיניים לצורך התייחסות לטענת זיוף (ראו: ע"א 1986/92 מדינת ישראל נ' סאלח, פ"ד נ(1) 499, 508 (1996)). האות "ל" באותה מילה שונה בצורה משמעותית מהאות "ל" במקומות אחרים באותו משפט. גם מבחינה תחבירית, מיקומה של המילה "מהסולם" בסוף המשפט הוא תמוה, ולא ברור מדוע לא נרשם "החליק ונפל מהסולם..." לו אכן דווח אודות "סולם".

השני, עדותו של רו"ח רון הותירה רושם מצוין. רו"ח רון הוא מי שמילא את הטופס. כל החקירה ביחס למילוי הטופס לא שינתה במאומה את עמדתו הברורה של רו"ח רון, לפיה הוא רשם את תיאור התאונה (חלק ג' לטופס), ללא רישום המילה "מהסולם" (עמ' 155).

השלישי, טופס בל/250, שמולא על ידי החברה סמוך לאחר התאונה, אינו כולל התייחסות ל"סולם".

הרביעי, הנתבעת העלתה את טענת הזיוף פעמיים, בשני כתבי ההגנה שהוגשו בתיק (התביעה תוקנה פעמיים). בשני המקרים, התובע לא ראה להתייחס בכתב התשובה לטענה חמורה זו, על המשתמע מכך. יצוין שהוגש כתב תשובה – בנושא כתב הוויתור, אך גם בו לא ניתנה תשובה לטענת הזיוף.

החמישי, התובע לא נתן גרסה בקשר לטענת הזיוף בעדות מטעמו. בסעיף 9 לתצהיר העדות הראשית התובע טען סתמית: "הנתבעים חתמו לי על תביעת דמי הפגיעה בה צוין במפורש שנפלתי מסולם". אף שטענת הזיוף עלתה במפורש כבר בסעיף 6 לכתב ההגנה הראשון, וכלפי התובע, התובע לא מצא לנכון להכחיש במפורש טענה זו או לטעון כל דבר בנושא הוספת המילה "מהסולם". חסר זה בתצהיר עדות ראשית, שלא החסיר שום פרט, לרבות פרטי לוואי, אומר דרשני.

השישי, התייחסותו של התובע לטענת הזיוף (בחקירה הנגדית בלבד) לא הותירה רושם מהימן. התובע טען שבמעמד הכנת הטופס נכחו אמנון, רואה החשבון והפקידה. עוד לטענתו, דרש "מהם" להוסיף את המילה "מהסולם" ו"הם" הוסיפו. התובע העיד שאינו זוכר מי הוסיף (עמ' 73 ש' 22). מדובר בגרסה שלכל הפחות צריכה הייתה להופיע בכתב תשובה, כדי שהנתבעים יוכלו להתגונן מפניה. חשוב מכך: מדובר בפרט היורד לשורשו של עניין, וקשה להניח שזהות מי שתיקן את הפרט הזה, אינה זכורה לתובע, בעוד שזכור היה היטב לתובע שמיד לאחר התאונה אמנון ביקש ממנו שלא לציין שנפל מסולם (לטענתו). מדובר באותו פרט שאמנון ניסה לשבש, כך לפי גרסת התובע, ואשר הוספתו לטופס התביעה לדמי פגיעה הייתה מלווה בדין ודברים. בלתי מסתבר שהתובע "אינו זוכר" מי מבין השלושה שנקב בשמם, הוסיף את הפרט בסופו של דבר. אף בלתי מסתבר שהוספת הפרט הייתה ללא הסתייגות, כאשר מלכתחילה החברה, גם לפי הודאתו של התובע, סירבה לרשום פרט זה (עמ' 73 ש' 30). לבסוף – התובע לא עימת את שני העדים שהיו נוכחים במקום, לדבריו (אמנון ורו"ח רון), בחקירתם הנגדית, עם גרסת "דרשתי מהם להוסיף את המילה "מהסולם"", כך שנותרה גרסה כבושה, שעלתה לראשונה בחקירתו הנגדית של התובע (למרות שטענת הזיוף הועלתה בתחילתו של ההליך), העדים מטעם הנתבעים לא עומתו עמה והיא תמוהה כשלעצמה.

יתר על כן, בהמשך התובע עומת עם העובדה שהאות "ם" במילה "סולם" דומה להפליא לכתב ידו, כפי שמשתקף במכתב שהוגש לתיק ביום 20.12.16. אציין כי ניכר דמיון, ומעבר לכך, במהלך החקירה הנגדית התובע סטה מגרסתו הקודמת, והעיד שאינו יודע האם המילה "מהסולם" היא בכתב ידו, וכאשר נשאל שוב השיב: "אני לא יכול לתאר אם זה כתב ידי או לא. יכול להיות שכן ויכול להיות שלא" (עמ' 74 ש' 4 – 7). כלומר: התובע לא שלל שייתכן שהמילה "מהסולם" כתובה בכתב ידו, אף שקודם לכן העיד פוזיטיבית, שאדם אחר (אחד מבין השלושה שנכחו במקום לטענתו) כתב מילה זו. ברור, שאין שתי התשובות מתיישבות זו עם זו. לו באמת אחד מהשלושה כתב את המילה "מהסולם" בעקבות דרישת התובע, לא היה כל מקום לעדותו של התובע לאחר מכן, ורק בלחץ החקירה הנגדית, ש"ייתכן" שהמילה האמורה נרשמה על ידו. אם כן, קיימת סתירה בולטת בין גרסאותיו של התובע, ופרט זה תומך באופן ברור במסקנה שהתובע הוא מי שהוסיף את המילה "מהסולם", בדיעבד.

24. אם כן, רו"ח רון העיד שלא הוסיף את המילה "מהסולם" וכך גם העיד אמנון. הראיות תומכות בכך שהמילה "מהסולם" התווספה בדיעבד, כאמור לעיל. בנוסף, אין כל גרסה פוזיטיבית של התובע בנושא זה בכל כתבי הטענות ובתצהירים שהוגשו על ידו, ובחקירה הנגדית התובע מסר גרסה כבושה ותמוהה, ובסופו של דבר סטה אף ממנה ולא שלל את האפשרות שהמילה "מהסולם" נרשמה על ידו. לפיכך, ניתן לקבוע ברמה גבוהה מזו הנדרשת במשפט אזרחי, שמי שהוסיף את המילה "מהסולם" הוא התובע.

25. התובע עצמו הודה, שהפרט בדבר נפילה מסולם הוא פרט שהיה קריטי לתביעתו (עמ' 73 ש' 30 – 31). העובדה שהנתבעים לא כתבו פרט זה, והתובע הוסיף אותו בדיעבד, בלא ידיעתם ובלא הסכמתם, תומכת בדחיית התביעה, כמו גם במסקנה בדבר חוסר מהימנותו של התובע.

גרסה כבושה בנושא מצבו של הסולם:

26. גם הפרט בדבר היותו של הסולם "שבור", "רעוע" או "בלתי תקני" הוא פרט שנמסר מאוחר מאוד, בפרט בהתחשב בכך שעל פי גרסתו של התובע עצמו, נושא הסולם היה נושא שבמחלוקת כבר מרגע התאונה. התובע תיאר (בגרסה האחרונה כפי שהופיעה בתצהיר העדות הראשית) שהתעמת עם אמנון בנושא מסירת הפרטים הנכונים על התאונה מיד לאחר התאונה, לפני שהגיע האמבולנס. למרות זאת, אפילו לפי גרסתו של התובע, הוא לא התייחס למצבו של הסולם. גם מאוחר יותר, בזמן החתימה על טופס התביעה לדמי פגיעה, התובע טען שהתעקש מול הנתבעים על כך שתיווסף המילה "מהסולם". גם כאן, למרות שנראו ניצני המחלוקת, כך לפי גרסתו של התובע, הוא לא "התעקש" באותה מידה על כך שיצוין כי הסולם היה "בלתי תקני", "שבור" או "רעוע".

27. התובע ניסה ללמוד גזירה שווה בין העובדה שבטפסים הושמטה המילה "קפץ" מתיאור התאונה, לבין הוספת המילה "מהסולם" לתיאור התאונה.

אני דוחה עמדה זו.

אכן, לפי עדותו של אמנון, הוא השמיט את המילה "קפץ" מתיאור התאונה בטפסים שהוגשו לביטוח לאומי, וזאת לפי בקשתו של התובע (עמ' 129 ש' 11 – 12).

ראשית, במישור היחסים בין הצדדים עצמם, קיים הבדל תהומי בין הסכמה של שני הצדדים למסור גרסה מסוימת (להשמיט את המילה "קפץ") לבין מצב שבו צד אחד מוסיף מילה קריטית (סולם) שלא בידיעתו ושלא על דעתו של הצד האחר.

שנית, השמטת המילה "קפץ" יוצרת תיאור לא מלא של התאונה (מה הסיבה המדויקת להחלקה) אבל החלקה עדיין הייתה, ותאונה עדיין הייתה (עמ' 131 ש' 11). אמנון גם הסביר היטב, שלא ייחס חשיבות מיוחדת למילה "קפץ" והתרשמתי שכך אכן היה (עמ' 129 ש' 33 – 34). מנגד, הוספת המילה "מהסולם", היא בגדר פרט עובדתי לא נכון שמעולם לא התרחש. זהו גם ההסבר שנתן אמנון (עמ' 139 ש' 23 – 26). אציין שהחקירה הנגדית בנקודה זו הייתה מאתגרת, עקשנית, מבלבלת (עמ' 138 – 141) ואילו תשובותיו של אמנון היו עקביות, הגיוניות וסדורות, דבר המחזק עוד יותר את ההתרשמות מעדותו של אמנון, כעדות ששיקפה את הדברים כפי שהתרחשו בזמן אמת.

טופס דווח מד"א:

28. התובע נתלה ברישום בטופס מד"א ביום התאונה, שם נכתב: "נפילה מסולם בעבודה".

29. במצב ראייתי שבו עדותו היחידה של התובע בלתי מהימנה לחלוטין, כבושה בחלקה, מתפתחת, תמוהה, סותרת ונוסף על כך – הוכח שהתובע שינה טופס לאחר שהחברה חתמה עליו בנקודה שבמחלוקת, דין התביעה להידחות, ואין התובע יכול להיוושע מרישום בטופס רפואי.

30. בכל זאת, יובהר כי לגופו של עניין, הרישום בטופס מד"א אינו מסייע לגופו של עניין, שכן לפי הראיות שהובאו, מדובר ברישום שנערך על סמך מה שהתובע מסר. בסעיף 8 (ד) סיפא לתצהירו, לאחר שהתובע סיפר אודות בקשתו הנטענת של אמנון להסתיר את האמת, הוא הוסיף שהוא סירב, וכאשר הגיע צוות מד"א התובע "כמובן" סיפר לצוות את "האמת".

אם כן, לפי עדותו של התובע עצמו, הרישום בטופס מד"א הוא מפיו של התובע עצמו, וממילא, רישום שאינו מחייב את הנתבעים וחסר משקל ראייתי.

מעבר לכך, במחלוקת שנפלה בין הצדדים בסוגיה זו, עמדתי היא שהנתבעים מעולם לא אימצו את דו"ח מד"א כראיה לאמתות תוכנו. הנתבעים אמנם הגישו את דו"ח מד"א אך זאת כחלק מתיק המוסד לביטוח לאומי. על פי רוב, מסמכים רפואיים אינם מתקבלים כראיה לאמתות תוכן הדיווח המופיע בהם, אלא לצורך הוכחת הטיפול ותו לא. לכך יש להוסיף שאמנון הכחיש כל קשר לאמור במסמך זה (עמ' 124 ש' 9, עמ' 135 ש' 18) ואני מקבלת את עדותו. אף התיאור שאמנון תיאר ביחס להתנהלות במקום היה מאוד אמין ותואם את המציאות (עמ' 124 ש' 20). עורך דו"ח מד"א לא הובא להעיד, ואף לו הובא, ספק רב האם יכול היה לשפוך אור על השאלה מי מסר לו ומה מסר. על פי רוב, מוקד ההתייחסות בעת רישום מסמכים רפואיים הוא מתן הטיפול הרפואי, ולא הבירור המשפטי, ולכן, משקלם נמוך.

סיכום

31. התביעה נשענת על עדותו היחידה של התובע. עדות זו הייתה בלתי מהימנה לכל אורכה וכללה סתירות בין הגרסאות השונות של התובע ובינן לבין מסמכים רשמיים וכתובים, טענות כבושות, שינויי גרסה ותמיהות. לכל אלו נוספה העובדה שהנתבעים הוכיחו ברמה הנדרשת במשפט אזרחי, כי התובע שינה פרט מהותי בתיאור התאונה בטופס התביעה לדמי פגיעה. אין מקום לקבוע ממצאי עובדה על סמך עדות כזו, וקיימים נימוקים למכביר מדוע אין לקבלה.

לפיכך, דין התביעה להידחות.

הערות משלימות בנושא האחריות

32. התובע ציין בסיכומיו שהיה נכון לעבור בדיקת פוליגרף. ההלכה ביחס לבדיקת פוליגרף ידועה. זכותו של בעל דין לקבל הכרעה בבית המשפט, ואין לייחס כל משקל לחוסר הסכמה לבדיקת פוליגרף.

33. כפי שציינתי לעיל, בניגוד לעדותו רבת הסתירות של התובע, עדותו של אמנון הותירה רושם מהימן. לכן, אני מקבלת את עדותו גם ביחס לכך שנתן לתובע הדרכת בטיחות, וגם באשר לכך שרענן מדי פעם את ההדרכה (עמ' 115 ש' 12 – 13). יש לציין שלפי עדותו של אמנון הוא דאג מדי פעם להסביר לתובע נושא כזה או אחר, תוך כדי עבודה (עמ' 115 ש' 15 – 16, עמ' 116 ש' 18 - 19). גם אופן ההדרכה שעליו דיבר אמנון מתיישב היטב עם אופי העסק, שהוא עסק קטן, שאין בו סיכונים מיוחדים (עמ' 116 ש' 21 – 22) ויש להניח שההתנהלות הייתה ברובה בלתי פורמאלית. מאותה סיבה, ניתן בהחלט לקבל שלא נעשה תיעוד מסודר להסברים כאלו ואחרים.

34. אשר לסולם: אמנון צירף לתצהירו תמונות של הסולם, המשקפות סולם תקני, חדש יחסית (לפי עדותו של אמנון הסולם נרכש שנה או שנתיים לפני מועד התאונה – עמ' 116 ש' 24 – 25). התובע לא הגיש בקשה להזים את האמור בתצהירו של אמנון. אף לא התבקשו הליכים מקדמיים כלשהם לקבלת פרטים כאלו ואחרים על הסולם או בדיקתו באמצעות מומחה. אם כך, נכון שאמנון לא צירף הוכחות לכך שהסולם שאת תמונותיו צירף לתצהירו הוא הסולם מושא התביעה, אך הנתבעים אינם אמורים להוכיח את התביעה במקום התובע.

לכן, אף לו נקבע שהתובע נפל מסולם, אין אחריות משום שהסולם היה תקין, ובהיעדר סיכון בלתי סביר.

35. בסיכומיו, התובע העלה את האפשרות לקבל את תביעתו מכוח הגרסה שהעלו הנתבעים.

כזכור, לפי עדותו של אמנון, התובע סיפר לו, שעלה אל המדף באמצעות הסולם, ואז, כאשר סיים לעבוד על המדף, קפץ למטה. אמנון עצמו לא נכח בעת אירוע התאונה. יצוין כי בדיון התברר שמדובר במדפים עמוקים (1.5מ') מחוברים יחדיו (כך שהם יוצרים משטח רחב, מעין "שולחן") ולכן, נדרש לעלות עליהם כדי שתהיה גישה לסחורה שנמצאת בעומק המדפים.

טען התובע: מה לי נפילה מגובה מסולם, ומה לי נפילה מגובה ממדף. כך או כך, מדובר בנפילה מגובה, והנתבעים חייבים בפיצוי.

טענה זו אני דוחה מכל וכל.

ראש וראשון, איני מכירה דרך דיונית או מהותית (בפרט נוכח דוקטרינת ההשתק השיפוטי) לפיה, מרגע שבית המשפט דחה גרסה של התובע לאופן אירוע התאונה, יש אפשרות לשנות את התביעה ואת הגרסה, ולהתחיל לדון באחריות הנתבעים על סמך גרסה חלופית, שהתובע עצמו לא טען לה ואפילו הכחיש אותה. הנתבעים אינם צריכים להוכיח כיצד התאונה אירעה, ואם התובע לא הוכיח את גרסתו, דין התביעה להידחות.

הדברים נכונים שבעתיים, שעה שהגרסה החלופית מקורה בתובע עצמו, שהרי אמנון לא ראה את התאונה עצמה (עמ' 123 ש' 1 – 3). לכן, גם לו נמצאה דרך דיונית לדון בגרסה חלופית שהתובע מסר, הרי אותו חוסר מהימנות שייחסתי לתובע, חל גם על אותה גרסה חלופית שהתובע מסר לאמנון בזמן אמת. מאחר שלא ראיתי לקבוע ממצאי עובדה על סמך דבריו של התובע, הדברים נכונים גם לגרסה שמסר בבית המשפט וגם לגרסה שמסר לאמנון בזמן אמת, לפי הנטען.

לבסוף, הגרסה כשלעצמה – אינה מקימה כל חבות. התובע לא "החליק" אלא קפץ ממדף. מעביד צריך לנקוט אמצעים סבירים לעבודה בטוחה, והחברה נקטה באמצעים אלו. העובדה שעובד החליט לקפוץ, כאשר הועמד לרשותו סולם תקין לחלוטין, אינה מקימה אחריות לחברה.

36. מעבר לכך, כל דיון ביחס לאופן העלייה למדפים והורדת סחורה הוא דיון תיאורטי. מבחינת הראיות שהובאו לפניי, ייתכן בהחלט שהתובע החליק ונפל ללא שום קשר למדף. בפשטות, אין כל ראיה אמינה המצביעה על אופן התרחשות התאונה. בדומה, התובע אינו רשאי לטעון שהמדף לא צולם, או שלא הובאו ראיות ביחס לבטיחותו של המדף. התובע לא העמיד גרסה המתייחסת למדף, וממילא – מעת שגרסתו נדחתה, אין משמעות לכל נתון הנוגע למדף.

37. אלך כברת דרך נוספת, ואתייחס לטענות למדף או לשיטת העבודה שתיאר אמנון (עמ' 128 ש' 17 – 19) לגופן. בראי הגרסה שמסר התובע לאמנון, אותה גרסה בדבר קפיצה מהמדף, אין שום רלבנטיות לטענות בדבר שיטת העבודה, הנוגעות לחוזקו של המדף, גובהו או רוחבו. אין בכלל טענה שהמדף התמוטט תחת משקלו של התובע. אין בכלל טענה שהתובע מעד מהמדף בהיסח הדעת. אין טענה שהתובע נפגע שעה שזרק קופסה למטה. כל הנתונים הללו אינם רלבנטיים שעה שהתובע (לפי גרסה חלופית) קפץ מהמדף על דעת עצמו. לכן, אין גם כל משמעות לכך שהנתבעים לא הביאו הוכחות כאלו ואחרות ביחס לממדי המדף, גודלו או חוזקו (עמ' 120 – 121). אפילו לפי הגרסה החלופית (שהתובע לא טען לה), נתונים אלו אינם רלבנטיים.

סיכום

38. התביעה נדחית.

39. אשר להוצאות: לצערי, ניהול הדיון היה מכביד, ולא מכבד, ומפאת איפוק אסתפק בהערה זו. לו דובר בצד אחד בלבד, יכול שהיה מקום לתת לכך ביטוי בהוצאות. מאחר שלהתנהלות זו היו שותפים שני הצדדים, איני רואה מקום לסטות מהכלל לפיו זכאי הצד הזוכה להוצאותיו, אף כי לקחתי בחשבון נושא זה. לפיכך, התובע יישא בהוצאות הנתבעים (שכ"ט מומחים וחוקרים) ובנוסף, יישא בשכ"ט עו"ד בסך כולל של 20,000 ₪.

ניתן היום, י"ט שבט תשע"ח, 4 פברואר 2018, בהעדר הצדדים.