1. בקשה לדחיית התביעה על הסף שהגישו הנתבעים.

התובע, יליד 1962, הגיש תביעת נזקי גוף נגד הנתבעים, בגין תאונת עבודה שאירעה לו ביום 5.4.09, עת היה עובד של הנתבעת 1 (להלן: החברה). הנתבעים 2 – 3 הם מנהלי החברה.

הכרעה זו נוגעת לשאלת תוקפו ותחולתו של כתב ויתור עליו התובע חתם.

השתלשלות התביעה

2. התביעה החלה להתברר בבית משפט השלום בהרצליה. לאחר שורה של החלטות שנגעה לנושא כתב הוויתור, ניתן לתובע היתר לתיקון כתב התביעה, כדי שיוכל להעלות את טענותיו במסגרת זו. הנתבעים הגישו כתב הגנה מתוקן, ובו טענו לראשונה (למעלה משנתיים לאחר הגשת כתב התביעה) להיעדר סמכות מקומית. בית משפט השלום בהרצליה (כב' השופטת רסלר – זכאי) דחה את הטענה, וקבע כי התיקון אינו מקנה זכות להעלות טענה זו לראשונה, לאחר שבתיק נוהלו הליכים רבים, התקיימו ישיבות קדם משפט ואף הוגשו תצהירים. הנתבעים הגישו בקשת רשות ערעור על החלטה זו. בית המשפט המחוזי בת"א קיבל את הבקשה, לאחר שהתובע הותיר את הנושא לשיקול דעת בית המשפט. לפיכך, הדיון בתובענה הועבר לבית משפט השלום בכפר סבא.

3. עת התנהל ההליך בבית משפט השלום בהרצליה, הנתבעים הגישו בקשה לדחיית התביעה על הסף, בטענה שהתובע חתם על כתב ויתור לאחר שקיבל כספים בגין תביעתו זו. בית המשפט דחה את הבקשה לדחייה על הסף, אך קבע כי נוכח אי הבהירות בסוגיה זו הדיון יפוצל באופן שתחילה יידון תוקפו של כתב הוויתור. לאחר שהתיק הועבר לבית משפט זה, ובהתאם לאותה החלטה נשמעו ראיות והוגשו סיכומים בנושא זה בלבד.

כללי

4. כאמור, התובע היה עובד החברה. שכרו לפי תלושים עמד על סך ברוטו של 3,583 ₪.

5. לפי הנטען, התובע נפגע בתאונת עבודה ביום 5.4.09, במהלך עבודתו.

יצוין, כי לפי גרסתו של התובע, הוא עמד על סולם גבוה כדי להוריד סחורה מהמדפים העליונים במחסן החברה. הסולם התנדנד, התובע איבד את שיווי משקלו, ונפל אל רצפת הבטון. התובע טען כי הסולם עליו עלה היה רעוע ולא תקני.

6. התובע פנה למוסד לביטוח לאומי וקיבל דמי פגיעה. לאחר מכן, עמד בפני וועדות רפואיות של המוסד לביטוח לאומי, שקבעו לו נכות צמיתה בשיעור 14.5%, ולאחר הפעלת תקנה 15 הועמדה הנכות על 19%. התובע קיבל תגמולים מהמוסד לביטוח לאומי על בסיס שכרו הרבע שנתי לפי התלושים. שכרו הרבע שנתי עמד על 10,749 ₪ (3,583 ₪ לחודש).

7. התובע קיבל דמי פגיעה כדלקמן:

בתאריך 26.5.09 – 4,300 ₪;

בתאריך 4.6.09 – 2,060 ₪;

בתאריך 23.6.09 – 1,344 ₪;

בתאריך 6.7.09 – 358 ₪.

בהמשך, התובע קיבל גמלה בגין נכות זמנית. התקבלו תשלומים חד פעמיים וחודשיים במהלך שנת 2009, החל מחודש 8/09 ועד לחודש 12/09.

8. וועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי קבעה לתובע נכות צמיתה בשיעור 19% (14.5% ועוד 4.5% לאחר הפעלת תקנה 15). קביעה זו הייתה ביום 27.10.10. יצוין כי דובר בקביעה בדרגה מדרג ראשון, עליה הוגש ערעור, כאשר בסופו של דבר קביעה זו נותרה על כנה. בעקבות הקביעה בדרג ראשון, שולם לתובע מענק חד פעמי בסך של 17,372 ₪, זאת ביום 9.11.10. לאחר קביעת וועדת העררים (שהייתה בחודש 5/11) שולם לתובע סכום נוסף על ידי המוסד לביטוח לאומי, סך של 5,504 ₪. כפי שניתן לראות מפרוטוקול הדיון בוועדת העררים (מיום 7.12.10) שצורף לכתב התביעה, הערעור היה מטעם המוסד לביטוח לאומי, בנושא תקנה 15. הווה אומר: המוסד לביטוח לאומי שילם סך של 17,372 ₪ בתחילה בגין הנכות, ובחודש 5/11 השלים את התשלום בגין תקנה 15, לאחר שהערעור נדחה (היחס בין הסכומים תואם זאת).

9. ביום 28.7.09 בא כוחו של התובע שלח לחברה מכתב דרישה. באותו מכתב, התבקשה החברה למסור את פרטי המבטחת שביטחה את התובע בביטוח מעבידים, שאם לא כן – תוגש תביעה משפטית.

10. אין מחלוקת (ראו הודעת ב"כ התובע בפרו' מיום 30.6.14 עמ' 8 ש' 15 – 16) כי במהלך התקופה שלאחר התאונה החברה שילמה לתובע מספר תשלומים:

א. עד לתאריך 23.8.10 – סך של 22,500 ₪. סכום זה כולל סך של 4,000 ₪ ששולם ביום 7.7.10 (נ/2).

ב. בתאריך 12.10.10 - סך של 2,250 ₪.

ג. בתאריך 22.11.10 - סך של 2,000 ₪.

סך הכול – 26,750 ₪.

תשלומים אלו משתקפים בנספחים ב', ד' ו- ה' לתצהירו של אמנון קוגמן (להלן: קוגמן).

11. הנתבעים הוסיפו וטענו כי שילמו למוסד לביטוח לאומי גם בגין 12 ימי ההיעדרות הראשונים. טענה זו אינה רלבנטית לתביעה זו, ולא ניתן לראות בתשלום לפי חוק למוסד לביטוח לאומי משום תשלום לתובע.

12. עם קבלת התשלום האחרון, ביום 22.11.00, התובע חתם על מסמך (להלן: כתב הוויתור),

שזה תוכנו:

"אני מאשר בזאת שקבלתי מא.א. אינטרפרייס עוד 2,000 שקל לאחר שנקבע לי 19 אחוז נכות ואין לי שום תביעות כנגד החברה".

טענות הצדדים בנושא כתב הוויתור

13. התובע טען כי התשלומים ששולמו לו ניתנו על חשבון הפרשים בין מה ששולם על ידי המוסד לביטוח לאומי, לבין מה שהיה צריך להשתלם. הפרשים אלו נוצרו מאחר שהנתבעים לא דיווחו על מלוא שכרו של התובע, ועקב כך, נתוני השכר במוסד לביטוח לאומי היו נמוכים מהשתכרותו של התובע בפועל.

14. הנתבעים טענו כי כתב הוויתור משקף ויתור של התובע על כל תביעותיו בגין התאונה. לטענתם, שלושת התשלומים הראשונים שולמו כהלוואה, שהחברה וויתרה על החזרתה לבסוף, לאחר שקיבלה את מכתב הדרישה. לאחר מכן, שולמו מספר סכומים נוספים, הכול לצרכי פשרה ולפנים משורת הדין, שכן לפי עמדתם, אין להם אחריות בגין התאונה. הנתבעים הכחישו את הטענה לפיה התובע קיבל שכר לא מדווח.

העדויות

עדותו של התובע

15. התובע העיד כי בנוסף לשכרו לפי התלושים, קיבל מדי חודש סך של 1,900 ₪ במזומן, מקוגמן. כך, השתכר סך של 5,300 ₪ נטו לחודש (3,400 ₪ לפי התלוש בתוספת הסכום המזומן).

התובע ציין כי ההסכמות לפיהן חלק משכרו יועבר אליו במזומן לא היו בכתב. בעת ריאיון הקבלה, קוגמן הודיע לתובע מה הם תנאי השכר. כאשר התובע ציין כי הוא מעדיף לקבל את כל המשכורת בתלוש, קוגמן סירב, וציין כי מבחינת התובע אין זה משנה דבר. בהמשך, בשבוע הראשון לעבודתו של התובע, התובע שב וביקש מקוגמן פעם נוספת כי שכרו ישולם בתלוש, אך קוגמן סירב, וחזר על טענתו כי נושא זה חסר משמעות מבחינת התובע. מאחר שהתובע היה זקוק לעבודה, הוא נאלץ להסכים לתנאי השכר שקוגמן הציב כעובדה מוגמרת. התובע ציין כי הוא אדם פשוט, הוא לא הבין אותה שעה מה המשמעות של קבלת חלק מהשכר במזומן, וסמך על קוגמן, כמעביד, כי לא תהיה לכך משמעות.

16. לפי עדותו של התובע, לאחר התאונה, מאחר שהמוסד לביטוח לאומי שילם את התשלומים על בסיס השכר המדווח, הוא פנה לקוגמן וציין בפניו שעליו להשלים את החסר, עבור הכסף שלא קיבל מהמוסד לביטוח לאומי. כך, עבור חודש 4/09 קיבל סך של 5,300 ₪, עבוד חודש 5/09 קיבל סך של 5,300 ₪ ועבור חודש 6/09 קיבל סך של 3,400 ₪.

בהמשך, לאחר שנקבעה לתובע נכות בשיעור של 19% התובע פנה לקוגמן פעם נוספת, וביקש לקבל את ההפרש בין גמלת הנכות ששולמה על בסיס המשכורת המדווחת לבין הגמלה שאמורה הייתה להשתלם לפי שכרו בפועל. נוכח בקשה זו, קוגמן שילם לתובע שלושה סכומים נוספים, 4,000 ₪, 2,250 ₪ ו- 2,000 ₪.

17. התובע טען כי כתב הוויתור מתייחס אך ורק להפרשים שקיבל מהנתבעים עבור יתרת הכסף שלא שולמה מהמוסד לביטוח לאומי, בשל הדיווח על שכר נמוך משכרו האמתי. התובע ציין כי קוגמן ערך את המסמך, והתובע חתם עליו מאחר שלא היו לו טענות בנושא ההפרשים. מאידך, קוגמן התנה את קבלת התשלום בחתימתו של התובע על המסמך.

18. התובע טען כי אין לראות בחתימתו וויתור על תביעה נזיקית, ואין בכך כל היגיון כלכלי או היגיון כלשהו. התובע הוסיף כי חתם על המסמך בלי להתייעץ עם באי כוחו. לטענתו, לא עבד עקב התאונה, ונזקק לכסף באופן נואש, שקע בחובות ולא היה לו במה להאכיל את ילדיו.

העדות מטעם הנתבעים

19. קוגמן העיד כי ניהל את המשא ומתן עם התובע, מטעם הנתבעים, בכל הנוגע לפיצויים בגין התאונה.

20. לפי עדותו, סמוך לאחר התאונה התובע ביקש הלוואות מהחברה, והחברה נעתרה לבקשותיו. ההלוואות היו בסכומים שונים, לפי בקשותיו של התובע ובהתאם ליכולתה הכלכלית של החברה. בעקבות מכתב הדרישה, ולמרות שלחברה היה ברור שהתאונה לא נגרמה באשמתה, החברה העדיפה לסייע לתובע ולפצות אותו, לפנים משורת הדין, ועל מנת לייתר פנייה לבית המשפט. לכן, החברה הסכימה לוותר על החזר ההלוואות שכבר נתנה לתובע והעדיפה לתת לו אותם כפיצוי, וכן להוסיף לתובע סכומים לפי בקשתו, עד לסכום שהיה מקובל על שני הצדדים. כך, עד לתאריך 23.8.10 הנתבעת שילמה לתובע סך של 22,500 ₪. בתאריך 12.10.10 שילמה סך של 2,250 ₪ וביום 22.11.10 הוסיפה סך של 2,000 ₪.

21. קוגמן הדגיש כי הפיצויים שולמו לתובע בגין נזקי גוף כתוצאה מהתאונה, בעקבות מכתב הדרישה. המסמך נחתם על ידי התובע רק לאחר ששולמו לו הפיצויים, כאשר החלק הארי של הפיצויים שולם לפני החתימה על המסמך. קוגמן הוסיף כי במשך תקופת התשלומים התובע היה מיוצג על ידי עורך דין וכתב הוויתור נחתם רק לאחר שהתובע מיצה את מלוא זכויותיו במוסד לביטוח לאומי. קוגמן הוסיף כי חתימתו של התובע על המסמך נעשתה מרצונו, מאחר שהתובע רצה לייתר את הפנייה לערכאה שיפוטית כי ידע שהחברה אינה אשמה בקרות התאונה. קוגמן הוסיף כי החברה הייתה בטוחה כי בביצוע תשלום הפיצויים ובחתימת התובע על כתב הוויתור תמה פרשת התאונה כפי שסוכם עם התובע, שאם לא כן החברה לא הייתה משלמת לתובע פיצוי כלשהו.

22. בתצהירו המשלים, קוגמן התייחס לטענות התובע באשר לשכר בלתי מדווח.

קוגמן העיד שהתובע קיבל שכר אך ורק לפי תלושי שכר שהוציאה הנתבעת. לפי עדותו, טענת התובע באשר לתשלום סך נוסף של 1,900 ₪ לא מדווח אינה נכונה. קוגמן הוסיף והכחיש את טענת התובע לפיה הסכומים ששולמו היו בגין הפרשים בתגמולי המוסד לביטוח לאומי נוכח הפער בין השכר המדווח לבין השכר ששולם בפועל. קוגמן הוסיף כי הרישום בנספח ב', המתייחס לכספים שהתובע קיבל עבור חודשים אפריל – יוני 2009 כביכול, נערך על ידי התובע, בכתב ידו ועל דעת עצמו. קוגמן הכחיש את טענת התובע לפיה מדובר בשכר עבור חודשים אלו ואת פרשנותו של התובע לכך.

דיון

23. מצאתי לדחות את בקשתם של הנתבעים.

כפי שיפורט בהמשך, עדויותיהם של שני הצדדים לא היו מהימנות בעיניי. במצב זה של שקילות ראייתית, ההכרעה היא לחובת מי שנושא בנטל להוכיח את משמעותו של כתב הוויתור, קרי, הנתבעים – שהגישו את הבקשה לדחייה על הסף.

24. עדותו של התובע לא הייתה מהימנה.

גרסתו של התובע באשר לשכרו השתנתה, וזאת רק לאחר שכתב הוויתור הוצג. התובע העלים את קיומו של כתב הוויתור, אף שלפי הפסיקה, הוא חייב היה להעלות עובדה זו כבר בכתב התביעה, ואם סבר כי כתב הוויתור אינו חל על תביעה זו, להסביר מדוע. התובע העלה את הטענות באשר לקיומו של שכר ששולם במזומן בשיהוי ניכר, ותוך שהן סותרות מסמכים שהגיש קודם לכן. רק בשלב מאוחר של ההליך, לאחר שבית המשפט מחק את כתב התשובה שהתייחס לנושא כתב הוויתור (משום שהוגש באיחור) ורק לאחר שהנתבעים טענו להרחבת חזית, התובע ביקש לתקן את כתב התביעה (תיקון שני) ולהתייחס לכתב הוויתור. מעבר לכך, בגרסתו של התובע נמצאו סתירות רבות, שיפורטו בהמשך.

זאת ועוד. התברר כי התובע, שקיבל גמלת שארים מהמוסד לביטוח לאומי, לא מצא לנכון לעדכן כדין את המוסד לביטוח לאומי באשר לכך שהחל לחיות יחד עם ידועה בציבור, ממנה נולדו ילדיו. התובע טען כי עשה כן במסמך ת/1 (עמ' 18 ש' 29 – 31), אך עיון במסמך ת/1 מעלה כי התובע דיווח בצורה לאקונית על שינוי כתובת, ואף קיבל מהמוסד לביטוח לאומי הודעה על כך שלא ניתן "לבצע שינוי כתובת" ללא עדכון במשרד הפנים. בפועל, התובע לא טען שפעל מעבר לכך כדי לעדכן את המוסד לביטוח לאומי באשר לשינוי מצבו המשפחתי כמתחייב. זאת ועוד, לא ניתן להתעלם מכך שהמסמך ת/1 נשלח ביום 10.11.11, בסמיכות זמנים למועד הגשת כתב ההגנה, שם נטען ביחס למהימנותו של התובע, הממשיך לקבל גמלת שארים, אף שנישא בשנית. התובע טען כי הפנייה למוסד לביטוח לאומי נעשתה ללא כל קשר לכתב ההגנה, אך מאחר שלא טרח לתקן את כתובתו במשרד הפנים כמתחייב, עד עצם היום הזה, לא ניתן לאמת טענה זו (עמ' 18 ש' 24 – 25). זאת ועוד, אחד מנספחי כתב התביעה הוא מכתבו של המוסד לביטוח לאומי מיום 19.5.09. לפי מכתב זה, התביעה לדמי פגיעה הוגשה על ידי התובע לסניף המוסד לביטוח לאומי בראשון לציון. עובדה זו כשלעצמה תמוהה נוכח גרסתו של התובע כי עבר להתגורר בראשון לציון רק בסוף שנת 2011, וכי בשנת 2009 התגורר בטבריה. אם גרסתו של התובע נכונה, מדוע הגיע לראשון לציון דווקא כדי להגיש את התביעה? מעבר לכך, הסיבה בגינה "לא נוח" לזוגתו של התובע כי התובע יחליף את הכתובת במשרד הפנים, נותרה עלומה.

התובע עומת גם עם מסמך מתיקו הרפואי, שם פסיכולוג שטיפל בו ציין כי התובע ביקש מכתב רפואי שאינו משקף את מצבו, כדי להביא לכך שיפוטר, ולא יתפטר. אציין כי המסמך לא הוגש, ולכן, גם אם לא נמסר לב"כ התובע, כטענתו, אין לכך כל משמעות. התובע נחקר בחקירה נגדית באשר לאפשרות כי ביקש מפסיכולוג מטפל אישור שאינו משקף את המציאות. חקירה כזו רלבנטית לשאלת המהימנות, ומותרת. תגובתו של התובע לאפשרות זו הייתה כך: "מה זאת אומרת? זה דבר שכל אחד היה עושה. גם את (פונה לב"כ הנתבעים – מ.ב.) היית עושה את זה, לא?" (עמ' 24 ש' 1). מדובר לכל הדעות בתשובה שיש בה כדי להעיד על מידת החשיבות שהתובע מייחס לאמירת אמת, ועד כמה הוא נכון להימנע מאמירת אמת כאשר יש בכך כדי להועיל לעניינו.

גם בתצהיר התומך בבקשה להטלת עיקולים זמניים התובע לא דייק. ודוק – כאן עסקינן בבקשה המוגשת במעמד צד אחד, שחובות תום הלב והגילוי המלא חלות עליה ביתר שאת. בסעיף 16 לתצהירו של התובע הוא רשם כי הוא "אלמן ואב לשני קטינים". זאת, אף שאותה עת כבר חי עם זוגתו, ששני הקטינים הם ילדיה (עמ' 24 ש' 5, 7). תשובתו של התובע כי "הייתי אלמן. עד היום אני אלמן" (עמ' 24 ש' 5) היא תשובה מתחכמת, וציון עובדה זו בתצהיר בבקשה לפטור מהפקדת ערובה, מהווה אמת חלקית. מובן מאליו כי תיאור המצב המשפחתי נועד לשקף מצב כלכלי, ולא סטאטוס רשום בתעודת הזהות. עוד מובן, כי כאשר אדם מבקש לפטור אותו מערובה משום שהוא "אלמן ואב לשני קטינים" נדרש שיציין כי הוא למעשה מתגורר עם בת זוג, אמם של שני הקטינים המדוברים, ומה יכולותיה הכלכליות. הרושם המתקבל מהתיאור החלקי שמסר התובע שונה בהחלט מהמציאות, דבר שאין מקום לעשותו במסגרת בקשה לבית המשפט, לא כל שכן בקשה במעמד צד אחד.

זאת ועוד, באותה בקשה התובע עתר להטלת עיקולים על נכסים הרשומים על שם קוגמן, וטען בתצהירו כי הגיש תביעה נגד קוגמן, אך עיון קל בכתב התביעה מעלה כי קוגמן לא היה אחד הנתבעים. אף לכך משמעות ניכרת, בפרט בשים לב לכך שעסקינן בבקשה למתן סעד זמני במעמד צד אחד. לתובע לא היה הסבר מניח את הדעת לכך (עמ' 24 ש' 17 – 19).

התובע אף טען בתצהיר התמיכה לבקשה לעיקול זמני כי עד מועד הגשתה נגרמו לו 100,000 ₪ הוצאות רפואיות. להזכיר: מדובר בתאונת עבודה, שבה המוסד לביטוח לאומי נושא בכל ההוצאות הרפואיות לפי הדין. כאשר התובע נשאל לפשר הסכום שבו נקב הוא התחמק (עמ' 25 ש' 29), וכאשר נשאל שוב, השתהה וחשב ארוכות, ובסופו של דבר לא הצליח להסביר כיצד הגיע לסכום כזה, וכיצד הצהיר על סכום כה גבוה (עמ' 26 ש' 1 – 3). בהמשך, כאשר התובע עומת עם העובדה שאין לו בעיה להצהיר על הפסדים שלא נגרמו לו, הוא השיב "כל ההצהרות האלה הן דברים פיקטיביים" (הדגשה לא במקור – מ.ב.) ומיד לאחר מכן תיקן "דברים משוערכים, לא פיקטיביים" (עמ' 26 ש' 5).

ועוד באשר לבקשה להטלת עיקול זמני – באותה בקשה, שהתנאים הקבועים לגביה בדין כוללים הכבדה, התובע לא מצא לנכון לציין שקיבל מהנתבעת כספים בקשר לתאונה, אף שמדובר בעובדה רלבנטית וחשובה בבקשת עיקול זמני. זאת, אף ששולם סך של 26,750 ₪ עד למועד הגשת הבקשה.

התובע טען בתצהירו (סעיף 19 סיפא) כי הגיש כתב תשובה באיחור (כתב התשובה הוגש בחודש 2/12 בעוד שכתב ההגנה הוגש ביום 31.10.11) משום שלא רצה לסבך את קוגמן, ולכן לא שיתף את בא כוחו בסוגיית השכר הבלתי מדווח. בפועל, התברר בדיון כי כבר בחודש נובמבר 2011, מיד לאחר שהוגש כתב ההגנה, בא כוחו של התובע פנה לב"כ הנתבעים במכתב, ובו התייחס לסוגיית השכר הבלתי מדווח. במשמע, טענת התובע כי כתב התשובה הוגש באיחור משום שזמן רב לא שיתף את בא כוחו באשר לנושא השכר הבלתי מדווח, אינה נכונה (עמ' 27 ש' 22 – עמ' 28 ש' 11).

לבסוף, במהלך החקירה הנגדית התברר שקיימת אי התאמה בין מסמך שהוגש על ידי התובע לתיק בית המשפט, לבין המסמך המצוי בתיק המוסד לביטוח לאומי (סומן נ/3). הכוונה לתביעה לקביעת דרגת נכות, שצורפה לכתב התביעה. המסמכים זהים, למעט באשר לתשובת התובע לשאלה האם הגיש או הוא עומד להגיש תביעה לפיצויי נזיקין בגין המקרה.

במסמך המצוי בתיק בית המשפט התובע סימן "כן" וציין "המעסיק" לצד "שם הנתבע".

במסמך נ/3, שהוצא מתיק המוסד לביטוח לאומי, נרשם "המעסיק (תלוי בתוצאות הועדה)". הרישום המודגש – אינו מופיע במסמך שהוגש לתיק בית המשפט.

לתובע לא היה הסבר להבדל ברישום בין שני המסמכים (עמ' 31 ש' 5).

יש לציין כי החקירה הנגדית של התובע הופרעה ללא הפסקה, בהתנגדויות, בהוראות שב"כ התובע העיר לתובע, בהערות שהעיר לפרוטוקול, בטענת ב"כ התובע כי לא הבין את שאלה כזו או אחרת (התובע עצמו לא טען כי לא הבין), בבקשת ב"כ התובע להפסיק את הדיון כדי למלא מים או משום שלא חש בטוב (עמ' 15 ש' 1 – 3, עמ' 17 ש' 15 – 30, עמ' 19 ש' 18, עמ' 20 – 21, עמ' 22 ש' 1 – 2, עמ' 22 ש' 21 – 23, עמ' 23 ש' 16 וראו הערתה של ב"כ הנתבעים בעמ' 23 ש' 25, עמ' 25 ש' 8 – 9, עמ' 26 ש' 22, עמ' 27 ש' 19 – 20, עמ' 27 ש' 29, עמ' 29 ש' 29 - 33). רבות מהפסקות אלו היו בדיוק לאחר שנשאלה שאלה מהותית שיש בה כדי להשליך על המהימנות (ראו למשל שתי ההפסקות בעמ' 25 לפרוטוקול ובעמ' 29 ש' 25 ואילך). כתוצאה מכך לתובע ניתנה בכל פעם שהות חריגה לשקול את התשובה ולהיערך לה (כמובן, אינני מייחסת כל כוונה לגרום לתוצאה כזו, אך זו התוצאה שאירעה בפועל). למרות שלתובע הייתה שהות כזו, עדיין תשובותיו לא הצליחו להסביר את התמיהות המתעוררות באשר למהימנותו.

25. טענתו של התובע באשר לכך שהשתכר שכר לא מדווח הועלתה בשיהוי ואף אינה עולה בקנה אחד עם מסמכים שהגיש לתיק בית המשפט, לרבות תצהיר חתום שלו.

גם בכתב התביעה המקורי, וגם בכתב התביעה שתוקן בפעם הראשונה, התובע טען כי השתכר סך של 3,583 ₪ לחודש, כלומר: שכרו המדווח בדיוק (סעיפים 28 ו- 29 בהתאמה). לא זו אף זו, בבקשה להטלת עיקול זמני במעמד צד אחד, וכן בתצהיר התומך באותה בקשה, התובע הצהיר במפורש כי השתכר סך של 3,583 ₪. בזמן אמת, ועד למועד שהנתבעים העלו את הטענה באשר לכתב הוויתור – התובע לא טען לשכר לא מדווח, אלא טען שהשתכר בדיוק את השכר כפי שדווח.

יתר על כן, גם בתצהיר תשובות לשאלון, שנחתם ביום 23.11.11, התובע לא מצא לנכון להשיב לשאלה מפורשת בדבר גובה שכרו (שאלה 45 – נ/1 א', נ/1 ב'). זאת, אף שביום 31.10.11 הוגש כתב הגנה ובו בפתיח, באותיות קידוש לבנה, הועלה נושא כתב הוויתור. גם כאן, התובע לא הצליח להסביר את שתיקתו (עמ' 28 ש' 23).

26. התובע התייחס לעובדה שבבקשה למתן צו עיקול ציין כי השתכר סך של 3,583 ₪, כלומר, סכום זהה לשכרו המדווח. לטענת התובע, הסיבה לכך שנקב בבקשה לבית המשפט בסכום האמור נעוצה בכך שלא רצה לסבך את קוגמן, ועל כן, לא סיפר על נושא השכר הבלתי מדווח לבא כוחו. לאחר שבא כוחו של התובע דיווח לו על האמור בכתב ההגנה, התובע נאלץ, בלית ברירה, לחשוף את התרמית שבוצעה בקשר לדיווח בתלוש. מסיבה זו, לטענת התובע, הוא אף אחר בהגשת כתב התשובה (שנמחק עקב האיחור).

טענה זו אני דוחה.

נפתח בנושא כתב התשובה: בדיון התברר כי כבר בחודש נובמבר 2011, כשבועיים לאחר הגשת כתב ההגנה, בא כוח התובע פנה אל ב"כ הנתבעים במכתב דרישה שבו הועלו הטענות הנוגעות לשכר הבלתי מדווח. כתב התשובה הוגש ביום 7.2.12, מספר חודשים לאחר מכן. הווה אומר: מאחר שהטענות ביחס לכתב הוויתור היו ידועות כבר בחודש נובמבר 2011, אין כל יסוד לנימוק שהתובע העלה באשר לאיחור בהגשת כתב התשובה.

שנית, התובע היה מודע לקיומו של כתב הוויתור. התובע לא טען כי בין הצדדים הוסכם שכתב הוויתור יהיה חסוי או כי לא ייחשף נוכח העובדה שהוא מקפל בתוכו לכאורה הודאה בתשלום שכר לא מדווח. התובע אף ידע כי הפיצוי בתביעה זו נגזר בהתאם לבסיס שכרו בפועל. במכלול נסיבות אלו, הנימוק שהעלה התובע ל"שתיקתו" בנושא השכר הבלתי מדווח, קרי, הגנה על קוגמן, אינו מסתבר.

27. גרסתו של התובע אינה מתיישבת עם מסמכים כתובים.

בסעיף 12 לתצהירו, התובע טען כי לאחר שנקבעה לו נכות בשיעור של 19% במוסד לביטוח לאומי, הוא פנה לקוגמן פעם נוספת, וביקש לקבל את ההפרש בין גמלת הנכות שקיבל לפי השכר שדווח במוסד לביטוח לאומי, לבין הכספים המגיעים לו בפועל. בסעיף 13, ציין כי נוכח בקשה זו, קוגמן שילם לו סכום נוסף של 4,000 ₪ ושל 2,250 ₪ ולאחר מכן סך נוסף של 2,000 ₪ "לצורך סגירת החשבון".

קביעת הנכות במוסד לביטוח לאומי נעשתה בסוף חודש אוקטובר 2010. שני הצדדים הסכימו למועד זה (עמ' 29).

מאחר שהתשלומים בסך של 4,000 ₪ ובסך של 2,250 ₪ שולמו ביום 7.7.10 וביום 12.10.10 בהתאמה, הרי אין כל היתכנות לגרסתו של התובע. שני תשלומים אלו שולמו לפני קביעת המל"ל, ביום 27.10.10. תשובתו של התובע לפיה ידע באותם מועדים כי הוא אמור לקבל 19% נכות (עמ' 30 ש' 12 – 13) מייחסת לתובע לא פחות מאשר תכונה של ראיית העתיד, ועל כן, אינה מסתברת בעיניי.

28. יש להעיר כי לא ראיתי לקבל את טענת התובע בסיכומיו, לפיה מדובר בתשלומים במסגרת דיני עבודה. לפי גרסתו של התובע עצמו, התשלומים בוצעו במסגרת הנזיקית, השלמה לתגמולי המל"ל נוכח השכר הבלתי מדווח. זאת ועוד, כתב הוויתור מתייחס לאחוזי נכות, כך שיש לפרשו כמתייחס באופן כלשהו לתביעה הנזיקית, ולא לדיני עבודה.

29. מנגד, יש לציין כי המסמך שהוצג על ידי הנתבעים, נספח ב', מעורר שאלות קשות באשר לגרסתם באשר להתחשבנות בין הצדדים. הנתבעים הגישו את נספח ב', מבלי לבאר כלל את המספרים המופיעים בו, ואת דרך ההתחשבנות לה טענו.

בחקירתו הנגדית, קוגמן טען כי החלק העליון של המסמך מתייחס לסכומים אקראיים ששולמו לתובע. מדובר בסכומים הבאים:

2,052

4,283

1,339

יחד התקבלה תוצאה של 7,674 ₪.

מדובר ברישום שנעשה על ידי קוגמן עצמו (עמ' 43).

כפי שהתובע הצביע בסיכומיו, אין מדובר בסכומים אקראיים. קשה להגיע לספרת אחדות של "2" או "3", והסברו של קוגמן לפיו דובר בסכומים פעוטים עבור מוצרים שנרכשו במכולת (עמ' 45 ש' 10 – 11), אינו מסתבר בעיניי. סכומים אלו "מסתדרים" אחת לאחת מול אישור המוסד לביטוח לאומי בדבר תשלום דמי פגיעה. כפי שניתן לראות, מדובר בדיוק בסכומים שהמוסד לביטוח לאומי שילם לתובע (לאחר ניכוי ביטוח בריאות).

אם כן: מה עניין ההתחשבנות בין הצדדים, בגין הלוואות שניתנו מפעם לפעם, להתאמה מדויקת לחלוטין לדמי הפגיעה ששולמו? כאן מתבססת בכתובים הטענה לפיה קיים קשר בין נושא תגמולי המוסד לביטוח לאומי לבין התשלומים ששולמו לתובע.

בהמשך הדברים, באותו טור מספרים, הופחת הסך של 1,900 ₪.

והנה, בחלק האמצעי של אותו מסמך, אמנם, חלק שלטענת קוגמן לא נרשם על ידו, מופיע הכיתוב הבא:

4/09 5,300

5/09 5,300

6/09 3,400

שוב, מתברר כי הסך של 1,900 ₪, שכן נרשם בכתב ידו של קוגמן, בחלק העליון, בדרך אקראי מהווה השלמה מדויקת של הסכום הרשום בחודש 6/09 לסך של 5,300 ₪.

אם כן: אם אכן התשלומים היו "מפעם לפעם" כפי המוסכם בין הצדדים, ללא שום קשר ל"הפרשים" לעומת תביעת המוסד לביטוח לאומי – כיצד ומדוע מופיעים בדיוק הסכומים המופיעים בביטוח הלאומי? אם לא היה ולא נברא הפרש שכר של 1,900 ₪, כיצד הפרש זה מופיע באופן מדויק במספרים הנקובים במסמך?

30. לפיכך, גם גרסתו של קוגמן, לפיה דובר בסכומים "אקראיים" ששולמו לתובע, על חשבון תביעתו, וללא שום קשר לתגמולי המוסד לביטוח לאומי, אינה מסתברת.

יצוין, כי התובע לא מצא לנכון לחקור את קוגמן בנושא זה. יש להצר על כך, ויכול שעובדה זו תפעל לחובתו של התובע. זאת שכן בסופו של דבר, כפי שציינתי, תוצאת הבקשה לסילוק על הסף היא דחייתה מבלי לאשר את העובדות להן טען התובע. עם זאת, בלתי מסתבר בעיניי ששלושה מספרים אקראיים יהיו זהים לחלוטין לגובה הסכומים ששולמו כדמי פגיעה (בהפחתת ביטוח בריאות). די בעובדה זו כדי להצדיק את בירור התביעה לגופה.

31. זאת ועוד, הנתבעים ויתרו על העדתו של עמקיה עזורי, שהגיע לדיון, אף שלפי תצהירו, גם עד זה עשוי היה לשפוך אור בנושא השכר הבלתי מדווח (לפי טענת התובע) וכתב הוויתור.

32. אציין כי אינני רואה מקום להסתמך על חישובים כלשהם. החישובים ניתנים ל"הנדסה חוזרת" במובן, שבנתון קבוע של תגמולי המל"ל ובנתון קבוע של מה ששולם, ניתן להגיע לנתון באשר להפרש מסוים שלא דווח. לכן, לא ניתן לחזק את הטענה באשר לקיומו של סכום מסוים לא מדווח מסוים מתוך נתונים מספריים מסוימים. הדברים אמורים שבעתיים נוכח העובדה שלא ראיתי לקבוע ממצאי עובדה על יסוד עדותו של התובע.

33. לבסוף, כתב הוויתור בענייננו הוא "אנמי": מדובר בכתב ויתור הכולל משפט אחד המתייחס בלשון כללית ל"תביעות" מבלי להתייחס ספציפית לנזק גוף. על פניו, כתב הוויתור אינו תואם לכתבי הוויתור שהפסיקה נתנה להם תוקף, שהיו בדרך כלל מפורטים ומוסברים ביותר.

34. אם כן, נוכח הנימוקים המפורטים לעיל, מסקנתי היא כי קיימת שקילות ראייתית, ולכן, דין בקשת הנתבעים להידחות.

הכרעה

35. התוצאה המתקבלת היא, כי עסקינן במצב עובדתי עמום. לא ניתן לקבוע ממצאי עובדה על סמך עדותו של התובע או על סמך עדותם של הנתבעים. בעדויות שני הצדדים התגלו קשיים לא מבוטלים.

36. איש מהצדדים לא הוכיח את טענותיו. הנתבעים – שטענו לקיומו של כתב הוויתור, לא הוכיחו את נסיבות חתימתו, ולא הוכיחו כי הוא משתרע גם על תביעה זו. התובע – שטען שכתב הוויתור מתייחס להפרשי שכר, לא הוכיח טענה זו. יש לזכור, כי בסופו של דבר בתביעה הנזיקית שתתברר, נטל ההוכחה בשאלת גובה השכר לרבות שכר לא מדווח מוטל על התובע.

37. התוצאה המתקבלת היא שהנתבעים לא עמדו בנטל ההוכחה באשר לתוכנו ולמשמעותו של כתב הוויתור, ולכן, טענתם לדחייה על הסף – נדחית.

38. אני מציינת כי מאחר שאף התובע לא הותיר רושם מהימן, אין בהכרעה זו, במסגרת הליך סילוק על הסף, כדי לקבוע ממצאי עובדה בשאלה האם התובע קיבל שכר לא מדווח, כפי שטען.

39. בנסיבות העניין, ונוכח מסקנתי דלעיל, אין צו להוצאות בין הצדדים.

אני פוסקת הוצאות לטובת אוצר המדינה בסך של 500 ₪ לכל אחד מהצדדים, מהטעמים הבאים:

התובע – הגיש מספר בקשות ארכה להגשת סיכומיו, ללא קבלת עמדת הצד שכנגד, ואף שבית המשפט הורה אחרת.

הנתבעים – הגישו סיכומים בהיקף גבוה ממה שהוקצב, גם כן ללא עמדת הצד שכנגד, דבר שהצריך החלטה שיפוטית נוספת. בהמשך, הנתבעים אמנם "תיקנו" את מספר העמודים, אך כפי שניתן להתרשם, עשו זאת תוך הגשת סיכומים כתובים בצפיפות, בניגוד להוראה שניתנה.

40. אני קובעת לקדם משפט ליום 14.12.15 שעה 8:30.

עד ליום 30.6.15 תוגש חו"ד נגדית מטעם הנתבעים. ככל שלא יגישו חו"ד עד אותו מועד, ייחשבו כמוותרים על זכותם לטעון טענה שברפואה.

ככל שתוגש חו"ד נגדית מטעם הנתבעים, יודיע כל אחד מב"כ הצדדים עמדתו למינוי מומחה מטעם בית המשפט, זאת עד ליום 7.7.15.

התיק יובא לעיוני למתן החלטה בנושא מינוי מומחה מטעם בית המשפט, זאת ביום 9.7.15.

41. תחשיבי נזק יוגשו:

ב"כ התובע – עד ליום 1.11.15.

ב"כ הנתבעים – עד ליום 1.12.15.

42. נוכח התנהלותם של ב"כ שני הצדדים, המגישים בקשות דיוניות ללא עמדת הצד שכנגד, מובהר בזה לב"כ הצדדים כי כל בקשת ארכה, דחייה ובקשות דיוניות דומות, יוגשו יחד עם עמדת הצד שכנגד, ולחילופין – יחד עם אישור המצאה כדין של הבקשה לצד שכנגד, תוך ציון הזמן שחלף מבלי שניתנה תגובה.

כל בקשה שלא תוגש באופן זה, לא תידון.

צד שלא יגיב (לחיוב, או לשלילה תוך ציון נימוקים) לפנייה בבקשות מהסוג הנ"ל, יחויב בהוצאות לטובת אוצר המדינה, נוכח הטרחה ואובדן הזמן השיפוטי כתוצאה מהצורך לעסוק בבחינת ההסכמות בבקשות מהסוג הנ"ל.

המזכירות תשלח עותק ההחלטה לב"כ הצדדים – בדואר.

ניתנה היום, כ"ז ניסן תשע"ה, 16 אפריל 2015, בהעדר הצדדים.

חתימה