התובע עתר לחיוב הנתבעת 2 להוסיף ולממן שהותו בבית האבות "משכנות אופק" שהינו מוסד סיעודי.

על פי הנטען, התובע שוהה במסגרת האמורה מאז 7/07 וכי מראשית ימיו במוסד זה, פעלה הנתבעת 2 להעמיד המימון הדרוש. נטען כי ב- 1.7.13 פנה ב"כ הנתבעת לב"כ התובע בכתב והודיע כי בדעת הנתבעת 2 לחדול ממימון שהות התובע שם, החל מ- 1.8.13.

בעקבות הודעה זו, ולנוכח תשובת הנתבעת לפניית ב"כ התובע לפיה היא תסכים להמשיך במימון רק עד לשלהי חודש 8/13, החליט ב"כ התובע לעורר בקשה זו.

במסגרת בקשתו ציין ב"כ התובע כי בכוונת התובע לפנות למשרד הבריאות, על מנת שזה יעמיד המימון הכספי הדרוש להמשך שהייתו של התובע בבית אבות.

במסגרת תגובתה, אישרה הנתבעת כי אכן העמידה מימון דרוש לשם החזקתו של התובע במוסד סיעודי.

לטענת הנתבעת אין לראות בנכונותה זו, משום חיובה להמשיך ולעשות כן, במיוחד משעה שהמומחים הרפואיים שמינה בית המשפט לבדיקת התובע, בעקבות ת.ד. מיום 20.2.07 , הגיעו לכלל מסקנה כי מצבו הרפואי של התובע, הנובע מהתאונה, אינו מצדיק ואף לא הצדיק מימון שהותו שם, באמצעות הנתבעת.

הנתבעת הוסיפה וטענה כי התובע לא הצביע על מקור חוקי או אחר מכוחו רשאי בית משפט ליתן כלפיה ההוראות המבוקשות וכי לכל היותר, יש לראות בבקשת התובע משום דרישה לתשלום תכוף,

אלא שהתובע לא קיים הדרישות המקדמיות לדיון בבקשה כאמור ובפרט, נמנע התובע מלתמוך בקשתו בתצהיר ובמסמכים עדכניים. הנתבעת טענה כי גם עתה, כחודשיים ימים לאחר משלוח הודעתה לב"כ התובע, אין לדעת אילו צעדים אחז התובע או מי מטעמו לשם הסדרת מימון של משרד הבריאות להמשך שהותו של התובע במוסד הסיעודי.

התובע בתשובתו מאשר, כי העמדת המימון לראשונה היתה בבחינת תשלום תכוף וכי הואיל וזה הועמד לזכות התובע על פני 6 שנים, מבלי להזקיקו להגשת בקשה בנדון, כי אז אין מקום דווקא עתה, ליטול ממנו זכות זו. לטענת התובע אין לומר כי חוות הדעת שהוגשו בהליך, שוללות היתכנות קשר סיבתי בין התאונה והשלכותיה הרפואיות לבין ההחמרה שחלה במצבו של התובע אשר בעטיה, הוא אושפז כחולה סיעודי.

התובע סבור, כי על הנתבעת החובה להעמיד לרשותו המימון לשם המשך שהייתו בבית האבות, לפחות עד להכרעה בהליך העיקרי.

עיינתי בכתבי הטענות והגעתי לכלל מסקנה כי התובע לא יכול היה לעורר בקשתו בדרך בה נקט, שכן גם לשיטתו מדובר בתשלום תכוף וזה כידוע, מצריך הגשת בקשה מתאימה תוך צירוף תצהיר מאמת ומסמכים תומכים. הבקשה שבפניי אינה נתמכת בתצהיר ואף לא במסמכים העשויים לאשש טענות התובע אודות נזקקותו לעזרת הזולת.

אמנם במסגרת החלטתי מיום 1.9.13 , בה התרתי לב"כ התובע לשגר שאלות הבהרה למומחה בתחום הנוירולוגי, הבעתי דעתי, כי לא ניתן לשלול מכל וכל זיקה אפשרית בין ההתדרדרות המהירה שחלה במצבו הנוירולוגי של התובע , לבין האירוע התאונתי , אך עדיין היה על התובע להניח נדבכים מפורטים לאפשרות קיומה של זיקה כאמור, מקום בו הוא עותר לחיוב הנתבעת להמשיך ולממן שהותו במרכז הסיעודי.

לדעתי , הנתבעת היתה רשאית לשקול עמדתה מחדש. אם סבורה הנתבעת כי לא קיימת עוד הצדקה שעלות שהייתו של התובע במוסד הסיעודי תונח לפתחה, כי אז אין כל מניעה שהתובע יבקש להעמיד הסוגיה למבחן שיפוטי.

ברי , כי במסגרת פנייתו כאמור יהיה על התובע להניח יסוד ובסיס לקיומם של צרכים רפואיים ו/או סיעודיים שהינם תוצאות האירוע התאונתי ואשר בגינם מבוקש התשלום התכוף.

אשר על כן מורה כי בקשת התובע כפי שהוגשה , לאו בקשה היא.

על התובע לעורר בקשה מתאימה לקביעת תשלום תכוף, נתמכת בתצהיר ובמסמכים רלוונטיים ועדכניים, זאת בתוך 20 יום, אחרת יחשב התובע כמי שזנח זכותו זו.

אין באמור כדי לפטור התובע מלקיים אחר הדרישות המקדמיות הקבועות בתקנות הפיצויים (תשלום תכוף).

ניתנה היום, י"א תשרי תשע"ד, 15 ספטמבר 2013, בהעדר הצדדים.