1. בתיק זה ניתן, ביום 24.5.18, פסק דין ע"י המותב שדן בתיק בערכאה זו – כב' השופט ארז יקואל. במסגרת פסק הדין (שיכונה להלן: פסק הדין המקורי), נדחתה התביעה העיקרית שהוגשה ע"י התובעת נגד הנתבע, ואילו התביעה שכנגד התקבלה בחלקה.

הבסיס לדחיית התביעה העיקרית היה מסקנתו של ביהמ"ש כי החוזה שהשתכלל בין הצדדים ואשר התובעת תבעה כספים המגיעים לה, לטענתה, מכוחו, היה הסכם פסול, כמשמעות מושג זה בסעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973 ("חוק החוזים"). זאת, מאחר שעבודות הבנייה שבוצעו ע"י התובעת עפ"י ההסכם שהשתכלל בין הצדדים, היו עבודות אשר עפ"י הדין יש לבצען ע"י קבלן רשום, ואילו התובעת אינה קבלן רשום. על יסוד זאת, נפסק בפסק הדין המקורי כי ההסכם בין הצדדים בטל, ולפיכך הורה בית המשפט על השבה הדדית, כך שהתובעת חוייבה להשיב לנתבע את הסכומים שקיבלה ממנו, והנתבע חוייב בתשלום עלות עבודות הבנייה שבוצעו עד אותו שלב בלבד, בניכוי עלות תיקונם של ליקויי הבנייה שנתגלו.

1. התובעת הגישה ערעור על פסק הדין (ע"א 21314/07/18), וביום 13.2.19, בדיון שהתקיים בפני ערכאת הערעור הנכבדה, קיבלו הצדדים את המלצת בית המשפט והגיעו להסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין כדלקמן:

"אנו מאשרים את הסכמת הצדדים דלעיל להחזרת העניין לבית משפט קמא, לצורך בחינת הטענות הנוגעות לאי חוקיות ההסכם וכל הנובע מהן, נוכח העובדה שעניין זה הועלה על ידי בית המשפט בפסק הדין אך לא ניתנה לצדדים הזדמנות להתייחס אליו, אנו מורים על ביטול פסק הדין בכל הנוגע לאי חוקיות ההסכם והנובע ממנו".

לאחר דברים אלו, הוחזר התיק לבית משפט זה, ונותב למותב זה. בקשת הנתבע לקבוע כי יש להחזיר את הדיון למותב המקורי שדן בו (אשר מכהן כיום בבית המשפט המחוזי) נדחתה בהחלטת כב' סגנית הנשיאה, ובקשת רשות ערעור על החלטתה נדחתה אף היא.

1. בהחלטה מיום 2.9.19 קבעתי כי בהתאם לפסק הדין שניתן בערכאת הערעור, הוחזר הדיון לערכאה זו לשם השלמת טיעון בלבד, בכל הנוגע לסוגיית אי חוקיות החוזה וכל הנובע ממנה, וללא הבאת ראיות.

הצדדים הגישו סיכומיהם וכעת הגיעה שעת ההכרעה.

השאלות הטעונות הכרעה

1. ביסוד התביעה שהגישה התובעת, הסכם שהשתכלל בין הצדדים לביצוע עבודות לבניית ביתו של הנתבע – כאשר תחילה הוסכם על בניית בית עץ, ובהמשך הוסכם על מעבר לבנייה קונבנציונלית. הקרע בין הצדדים אירע לאחר שהוחל בביצוע העבודות ובטרם הסתיימו עבודות השלד, ובעקבותיו נפסקה עבודת התובעת באתר בנסיבות השנויות במחלוקת בין הצדדים.

אין חולק, כי העבודות שבוצעו מכוח ההסכם – בין בהיותן עבודות שלד ובין בשל היקפן הכספי - הן עבודות שעל פי הדין רשאי לבצען רק מי שהוא קבלן רשום – וזאת מכוח חוק רישום קבלנים לעבודות הנדסה בנאיות, תשכ"ט - 1969 (להלן: "חוק רישום קבלנים") ותקנות רישום קבלנים לעבודות הנדסה בנאיות (היקף כספי ומהות מקצועית), התשמ"ד – 1984.

עוד אין חולק, כי התובעת – שהיא שהתקשרה בהסכם מול הנתבע לביצוע עבודות בניית ביתו – אינה קבלן רשום.

1. כעולה מסיכומי הצדדים, אלו הן השאלות הטעונות הכרעה:

לטענת התובעת, דרישת ה"קבלן הרשום" צריכה להתקיים במי שמבצע את העבודות בפועל. משכך, ומאחר שלטענת התובעת מי שביצע את העבודות מטעמה באתר הוא קבלן משנה שהוא קבלן רשום – הרי שאין החוזה נגוע כלל באי חוקיות.

לפיכך, בהקשר זה יש להכריע ראשית, במי צריכה להתקיים דרישת הקבלן הרשום: בקבלן הראשי, אשר התקשר מול המזמין לביצוע העבודות או בקבלן המשנה שביצע את העבודות בפועל. ככל שיוכרע שדי בכך שהדרישה התקיימה במי שביצע את העבודות בפועל, יש לבחון מהי המסקנה המתבקשת בהקשר זה מן הראיות שהובאו במהלך שמיעת התיק לפני המותב הקודם שדן בו, ובהתחשב בנטלי הראייה.

ככל שתתקבלנה טענות התובעת בהקשר זה וייקבע כי החוזה הוא חוקי, יש לדון בטענות התובעת לעניין הסעדים שנתבעו מכוחו, ככל שאלו לא הוכרעו בחלקיו של פסק הדין המקורי שלא בוטלו ע"י ערכאת הערעור.

ככל שיוכרע שההסכם הוא הסכם בלתי חוקי, במובן זה שהוא סותר את הוראות חוק רישום קבלנים והתקנות על פיו, יש לדון בטענתה החלופית של התובעת, כי גם במקרה כזה אין לקבוע כי ההסכם בטל, ולחלופין יש לחייב את הנתבע לשלם מכוחו, בשל שיקולי צדק.

דיון והכרעה

במי צריכה להתקיים דרישת הקבלן הרשום

1. סעיף 14(א) לחוק רישום קבלנים קובע כדלקמן:

"לא יבוצעו עבודות הנדסה בנאיות שהיקפן הכספי או מהותן המקצועית חורגים מהתחום שנקבע בתקנות באישור ועדת הכלכלה של הכנסת, אלא על ידי קבלן רשום שקיבל רשיון לפי סעיף 3(ג) לענפים או לענפי משנה של עבודות אלה".

סעיף 16 לחוק קובע כי ביצוע עבודות הנדסה בנאיות בניגוד לחוק זה מהווה עבירה פלילית שעונשה עד שישה חודשי מאסר או קנס כקבוע בחוק.

כפי שנקבע בהלכה הפסוקה, תכליתו של חוק רישום קבלנים – אשר קובע כתנאי לרישום התקיימותם של תנאי כשירות וניסיון מקצועי מזעריים - להבטיח את איכות ביצוע העבודות ובטחון הציבור, בכך שרק קבלנים המיומנים לכך יבצעו עבודות בנייה מסוג או מהיקף מסויים (ראו, בין השאר, ע"א 10547/05 רשם הקבלנים נ' ש.י.א רפאל פרוייקטים בע"מ (11.9.2012), בפסקה 8 לפסק הדין, על הפסיקה הנזכרת שם; ע"א 878/06 טרויהפט נ' עטיה (4.1.2009) (להלן: עניין טרויהפט), בפסקה 48 לפסק הדין).

1. התובעת טענה, כי דרישת הרישום צריכה להתקיים במי שביצע את העבודות בפועל.

לאור תכליתו של חוק רישום קבלנים להבטיח ביצוע העבודות ע"י מי שכשיר לכך, והעובדה שדרישת הרישום מחייבת עמידה בתנאי כשירות וניסיון מקצועי, קיים היגיון וטעם רב בטענת התובעת כי דרישות אלו צריכות להתקיים במי שמבצע את העבודות בפועל. הדברים אף מתיישבים עם לשונו של חוק רישום קבלנים אשר מגדיר כ"קבלן לעבודות הנדסה בנאיות" את "מי שמקבל על עצמו עבודות אלה למען אחר", כך שניתן לפרשו כחל גם על קבלן משנה המקבל על עצמו ביצוע העבודות עבור הקבלן הראשי או עבור המזמין.

1. ואכן, בהקשרים שונים, פירשו הערכאות הדיוניות את דרישת הקבלן הרשום כחלה על מי שמבצע את העבודות בפועל.

כך, בת"פ (תא) 15237/97 מדינת ישראל נ' בר אילן ואח', פ"מ, כרך תשנ"ח (4), 337 (להלן: עניין המכביה; ערעורים על פסק הדין נדחו – ראו ע"פ (מחוזי תא) 71198/00 אייל נ' פרקליטות מחוז תל אביב (פלילי) (11.10.2001)), דן בית המשפט באחריותם הפלילית של בעלי תפקידים שונים לקריסת גשר המכביה. במסגרת הדיון בשאלת אחריותו של אחד הנאשמים, דן בית המשפט בשאלה מי צריך להיות קבלן רשום – האם הקבלן הראשי שהתקשר בביצוע העבודה, או קבלן המשנה המבצע אותה בפועל, והכריע כי מי שצריך להיות בעל הסיווג המתאים הוא הקבלן המבצע את העבודה ולא הקבלן הראשי.

וכך נפסק שם, דברים היפים גם לענייננו (שם, החל מעמ' 536; ההדגשות אינן במקור):

"בע"ש 1547/97 החברה לפיתוח פ"ת בע"מ נ' רשם הקבלנים [54], נאמר על ידי ועדת הערר לפי חוק רישום קבלנים: "מטרת החקיקה היתה להבטיח את הציבור מפני ביצוע רשלני של עבודות בנייה. על כן הוגבל העיסוק בקבלנות רק למי שיש בידו ידע מקצועי, כוח אדם, כלים לבצע את העבודה בהיקף הנדרש"

...

סעיף 1 לחוק רישום קבלנים מגדיר "קבלן לעבודות הנדסה בנאיות – מי שמקבל על עצמו עבודות אלה למען אחר, לרבות מי שמבצע עבודות כאמור על קרקע שבבעלותו או ברשותו לשם מכירה או השכרה". מסעיף 3(א) לחוק עולה כי רישום הקבלנים נעשה ב"פנקס הקבלנים לעבודות הנדסה בנאיות". לאור הוראות אלו נפסק בע"ש 1547/97 הנ"ל [54], כי רישום הקבלנים על פי החוק מתייחס ל"מי שמבצע בעצמו עבודות למען אחר", להבדיל מיזם המוסר את ביצוע העבודה לאחר בהתקשרות חוזית. לכן נפסק כי לצורך הוכחת ניסיון בעבודה קבלנית לשם העלאת הסיווג הקבלני, אין די בכך שהמבקש ביצע חוזי קבלנות באמצעות קבלני משנה, אלא שעליו להוכיח כי ביצע את העבודות בעצמו.

ויודגש. סעיף 14(א) לחוק קובע כי "לא יבוצעו עבודות הנדסה בנאיות... אלא על ידי קבלן רשום...", וסעיף 16 לחוק קובע עבירה לגבי אדם אשר "ביצע עבודות הנדסה בנאיות בניגוד לאמור בחוק". מכאן שאין איסור בחוק רישום קבלנים למסור עבודות שכאלו בהתקשרות חוזית לאחר: האיסור הוא לבצע את העבודות. כך סבר רשם הקבלנים, בכבודו ובעצמו, בע"ש 1547/97 הנ"ל, כאשר טען כי: "הסכנה לציבור היא בביצוע עבודת הבנייה הנדרשת ולא בהתקשרות חוזית שבין יזם, כמו העוררת, לבין מבצע", ולכן גם לא נקט צעדים נגד העוררת, שהתקשרה עם גופים אחרים לביצוע עבודות הנדסה בנאיות, משום שהיא לא ביצעה את העבודות כקבלן (כך נאמר בסוף פסק הדין). לאור זאת, איננו מקבלים את הפרשנות שמציעה באת כוח התביעה, לפיה קבלן ראשי שאיננו מבצע את הבנייה בפועל נחשב כ"מבצע" הבנייה לעניין חוק רישום קבלנים, וגם אם קיים ספק – יש להעדיף את הפירוש המקל עם הנאשם (סעיף 34כא לחוק העונשין, תשל"ז – 1977)".

[בעניין זה ראו גם עמ"ק (כ"ס) 5214/05 מדינת ישראל נ' בייטרה (9.7.2006)].

להשלמת התמונה יוער, כי בהמשך מציין בית המשפט, כי בהחלט ייתכן שקבלן ראשי שמסר ביצוע עבודות לקבלן משנה שאינו קבלן רשום, יחוב ברשלנות.

גם בת"א (קר') 54713/02/18 אבו ג'מוס ואח' נ' שתית בע"מ (12.6.2019) נדרש בית משפט השלום בקריות (כב' השופט ארדמן) לסוגייה זו. באותה פרשה, הגיש התובע – אשר התקשר כקבלן משנה עם הנתבעת לביצוע עבודות שרשאי לבצען רק קבלן רשום – תביעה בגין הפרת חוזה, בהתבסס על הטענה כי כאשר הקבלן הראשי הוא קבלן רשום, אין צורך שגם קבלן המשנה יהיה קבלן רשום. בית המשפט דחה את הטענה תוך שקבע את הדברים הבאים:

"טוען כאמור התובע, כי ניתן להסתפק בהיותו של קבלן ראשי קבלן רשום, ואילו קבלן המשנה יכול שלא להיות קבלן רשום שכן "חוסה תחת כנפיו" של הקבלן הראשי. אינני מקבל טענה זו, לא מבחינת משפט רצוי ולא מבחינת משפט מצוי. אשר למשפט רצוי, נקל להבין, שעם כל פיקוחו של הקבלן הראשי, בסופו של דבר, מבצע העבודה בפועל הוא קבלן המשנה. בנסיבות אלה דעת לנבון נקל, כי קבלת עמדת התובע משמעותה כי מבצעי הבניה בפועל יכולים להיות בלתי מיומנים, ללא הכשרה, וללא ציוד מתאים...

אך מעבר לעובדה כי פרשנות שכזו את המשפט הנוהג אינה רצויה, היא גם אינה מתיישבת עם הוראות הדין ופסיקת בתי המשפט: כאמור, סעיף 1 לחוק רישום קבלנים מגדיר "קבלן לעבודות הנדסה בנאיות", "מי שמקבל על עצמו עבודות אלה למען אחר". אין בהגדרה זו קביעה כי מקבל ביצוע העבודות הינו דווקא קבלן ראשי, ואין החרגה לקבלני משנה, אלא השאלה היא מי מבצע בפועל את העבודה".

יצויין, כי באותו עניין, לא נדרש בית המשפט לשאלה אם גם הקבלן הראשי (בנוסף לקבלן המשנה) צריך להיות קבלן רשום.

1. ואכן, הנתבע טען בסיכומיו, כי בכל מקרה, גם התובעת – אשר התקשרה כקבלן ראשי בפרוייקט – צריכה להחזיק ברישיון הנדרש. זו אף הייתה קביעתו של המותב הקודם שדן בתיק במסגרת פסק הדין המקורי (ראו סעיף 17 לפסק הדין).

דעתי שונה, וראיתי לאמץ בהקשר זה את העמדה שננקטה בעניין המכביה.

כפי שציינתי לעיל, הפרשנות לפיה דרישת הקבלן הרשום צריכה להתקיים דווקא במי שמבצע את העבודות בפועל, מתיישבת עם תכליתו של חוק רישום קבלנים, אשר נועד להבטיח כי עבודות בנייה מסוגים מסויימים ובהיקפים מסויימים, יבוצעו רק ע"י מי שעומד בתנאי הכשירות והניסיון הקבועים בחוק.

בפסק הדין המקורי, סבר כב' השופט יקואל, כי יש לאמץ את הדברים שנקבעו בפסיקה ביחס להגדרת 'מבצע הבנייה' בהתאם לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בנייה), התשמ"ח – 1988; להלן: "תקנות הבטיחות בעבודה"), שם נקבע כי יש לראות את הקבלן הראשי כ'מבצע הבנייה'. כב' השופט יקואל הפנה בעניין זה לדברים שנפסקו בעניין טרויהפט.

ואולם, לדעתי, מעיון בפסק דין טרויהפט, כמו גם בפסק הדין שניתן בע"א 3805/01 דואני נ' מלחי, פ"ד נז (3), 682 (להלן: עניין דואני), אשר בעקבותיו פסע בית המשפט העליון בעניין טרויהפט, בקביעותיו ביחס להגדרת 'מבצע הבנייה', עולה כי הדברים שנפסקו שם, כוחם יפה ביחס לתקנות הבטיחות בעבודה – הן לאור לשונן והן לאור תכליתן – וספק אם הם מתאימים ויפים גם לענייננו, בהתחשב בלשונו ובתכליתו של חוק רישום קבלנים.

בקליפת אגוז, הסוגייה שנדונה בעניין טרויהפט, שבהקשרה נערך דיון זה, הייתה אחריותו של מזמין העבודה לנזק גוף שנגרם לפועל שעבד באתר הבנייה, עקב מה שהסתבר כליקוי בטיחותי. בית המשפט העליון סבר, כי אחד הגורמים המרכזיים להתרחשות התאונה נעוץ בכך שלא מונה מנהל עבודה מוסמך, אשר עפ"י תקנות הבטיחות בעבודה הוא האחראי לקיום הוראות הבטיחות באתר העבודה. עפ"י תקנות הבטיחות בעבודה, החובה לדאוג למינויו של מנהל עבודה חלה על 'מבצע הבנייה', ומשלא מונה מנהל עבודה, חלות ההוראות המחייבות את מנהל העבודה, על 'מבצע הבנייה' עצמו. 'מבצע הבנייה' מוגדר, עפ"י אותן תקנות, כ"קבלן ראשי או מזמין, המבצע את העבודה כולה או חלקה באמצעות עובדים שלו או באמצעות קבלנים העובדים עבורו". תקנה 6 לתקנות הבטיחות בעבודה קובעת, כי מקום בו הטיל המזמין את ביצוע הבנייה על קבלן ראשי, יראו את הקבלן הראשי כ'מבצע הבנייה' לעניין התקנות, והחובות המוטלות במסגרתן על מבצע הבנייה יחולו עליו; ואילו מקום בו הטיל המזמין את ביצוע הפעולה על יותר מקבלן ראשי אחד, יראו את המזמין כ'מבצע הבנייה', אלא אם כן, קיבל על עצמו אחד הקבלנים הראשיים את האחריות הכוללת לביצוע הוראות התקנות.

בעניין דואני, קבע בית המשפט העליון, כי תכליתה העיקרית של תקנה 6 לתקנות הבטיחות בעבודה, היא לתרום לצמצום הסיכונים הבטיחותיים הנובעים ממלאכת הבנייה, כאשר תכלית נוספת היא להבטיח כי מי שניזוק מהפרת ההוראות ימצא "כתובת" להיפרע ממנה. לפיכך, נפסק, נקבע גורם אחד ויחיד אשר אחראי על קיומן של הוראות הבטיחות בכל גזרות הבנייה, כך שלא ייווצר מצב שגורם אחד או שניים מטילים את האחריות זה על כתפיו של זה. בית המשפט העליון עמד על כך שיש להעדיף פרשנות רחבה, המכלילה את כל הפעולות הנדרשות לשם השלמת פרוייקט הבנייה, כ"עבודת בנייה" אחת כוללת שלה גורם אחראי אחד; על פני פרשנות צרה, המגדירה כל גזרה של פעולות הבנייה כ"פעולת בנייה" נפרדת, אשר לה גורם אחראי נפרד. זאת, בין היתר בשל הצורך בתיאום בין פעולות הבנייה וגזרות הבנייה השונות, ולשם השגת תכלית תקנות הבטיחות.

הנה כי כן, בעניין תקנות הבטיחות בעבודה, הן לשון התקנות – אשר מגדירות את הקבלן הראשי במפורש כ'מבצע הבנייה'; והן תכליתן – המחייבת הגדרת גורם אחד ויחיד האחראי על הבטיחות בכל גזרות הבנייה – מצדיקות הטלת אחריות כוללת על הקבלן הראשי לקיום הוראות התקנות גם ביחס לעבודתם של קבלני המשנה.

1. שונים הם פני הדברים ביחס לחוק רישום קבלנים. תכליתו של חוק זה – להבטיח ביצוע עבודות בנייה מסויימות על ידי גורמים המיומנים לביצוען – מושגת בקביעה כי מי שמבצע את העבודות בפועל יהיה קבלן רשום ויעמוד בדרישות החוק, ואינה מחייבת הטלת חובה זו גם על הקבלן הראשי.

ודוק. אין בכוונתי לקבוע, כי אין הקבלן הראשי חייב לדאוג לכך שהעבודות יתבצעו בהתאם לחוק, ובכלל זאת כי עבודות אשר עפ"י הדין רשאי לבצען רק קבלן רשום יבוצעו ע"י קבלן כזה בעל סיווג מתאים. אף ברור, כי במקרה שבו יימצא כי קבלן ראשי התרשל במסירת עבודות לביצוע ע"י קבלן משנה שאינו מוסמך ומיומן לביצוען, עלול הקבלן הראשי גם הוא לחוב ברשלנות כלפי מי שניזוק כתוצאה מכך, ואולי אף באחריות חוזית כלפי המזמין, במקרים המתאימים (ראו בהקשר זה ע"א 451/66 קורנפלד נ' שמואלוב, פ"ד כא(1), 310, שם נקבע כי יש להטיל על הקבלן הראשי אחריות לאיכות העבודות המבוצעות, גם אם לא הוא זה שביצע את הבנייה בפועל; יוער, כי גם בפרשת טרויהפט נטען לרשלנות עקב התקשרות עם מי שאינו קבלן רשום לביצוע עבודות השלד, אך בית המשפט העליון נמנע מלקבוע כי יש להטיל אחריות בגין כך, בסוברו כי לא הוכח קשר סיבתי בין אי היותו של הקבלן קבלן רשום לבין הנזק שאירע (ראו סעיפים 47-50 לפסק הדין וכן סעיפים 73-76 לפסק הדין); בעניין המכביה, העיר, כאמור, בית המשפט, כי במצב דברים כזה יכול והקבלן הראשי יחוב ברשלנות בפלילים).

אולם, אין משמעות הדבר כי החובה לבצע את העבודות ע"י קבלן רשום חלה ומחייבת אף את הקבלן הראשי ברישום בסיווג הנדרש.

1. הנה כי כן, לשונו של חוק רישום קבלנים (המגדירה "קבלן לביצוע עבודות הנדסה בנאיות" כמי שמקבל על עצמו ביצוע עבודות אלו למען אחר) ותכליתו (להבטיח ביצוע עבודות אלו ע"י מי שמיומן לכך) מתיישבות עם המסקנה כי מי שצריכה להתקיים בו דרישת הקבלן הרשום הוא מי שמבצע בפועל את העבודות אשר רשאי לבצען רק קבלן רשום, ואינן מחייבות את המסקנה כי כאשר אלו מבוצעות ע"י קבלן משנה שהוא קבלן רשום, הרי שגם הקבלן הראשי חייב לקיים דרישה זו אף הוא.

לפיכך, התקשרות לביצוע עבודות ע"י קבלן ראשי, גם אם אינו קבלן רשום, אינה בגדר חוזה בלתי חוקי, כאשר במקרה כזה ההנחה היא כי כוונת הצדדים היא כי עבודות אשר עפ"י הדין רשאי לבצען קבלן רשום בלבד יבוצעו ע"י קבלן משנה רשום בסיווג מתאים.

יפים לעניין, בשינויים המחוייבים, דברי בית המשפט העליון בע"א 53/80 קיבוץ שניר, קבוצת פועלים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' שרייטר, פ"ד לז(3), 189 (להלן: עניין קיבוץ שניר):

"על פני החוזה ולפי תוכן הוראותיו אין למצוא בו כל אי חוקיות. נפסק כבר לא פעם, שכאשר לביצוע חוזה נחוץ היתר על פי הדין, אין כל פגם בהתקשרות עצמה, אם הצדדים, בזמן שעשו את ההסכם, התכוונו להשיג את ההיתרים הדרושים ולא התכוונו להפר את החוק".

ועוד נפסק, כי בית המשפט יניח, כל עוד לא הוכח אחרת על-ידי מי שמבקש לחסות בצלה של טענת אי החוקיות, שכוונת הצדדים אמנם הייתה להשיג את הרישיון, ולא יפסול את החוזה עקב אי-חוקיות (ע"א 545/79 בראונד נ' דיאמסלס פ.ו.ב.א, פד לח(2), 191).

וראו בהקשר זה גם: ע"א 701/87 ביהם נ' בן יוסף, פ"ד מד(1), 1, שם נפסק כי כאשר צדדים מתכוונים, בעת עריכת הסכם, לפעול להשגתו של היתר הנדרש על-פי דין לביצועו של ההסכם, הרי שאין כל פגם בהתקשרות עצמה.

בהתאמה, נפסק ע"י בית המשפט המחוזי בירושלים בעת"מ (ים) 436/02 טרילוג בע"מ נ' הרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים, פ"מ, מינהליים, כרך תשס"ב – 2002, 359, כי אין מניעה להתקשר עם קבלן לביצוע פרוייקט גם אם אינו קבלן רשום, ובלבד שעבודות הבנייה הכלולות בפרוייקט, אשר חובה לבצען ע"י קבלן רשום, יבוצעו ע"י קבלן מבצע שהוא קבלן רשום.

וכך, גם בתא (הרצ') 48020/07/11 לוי נ' רם נוף בתים סקנדינביים (1988) בע"מ (18.5.2017) דחה בית משפט השלום בהרצליה (כב' השופטת לימור ביבי) את טענת התובעת (המזמינה) כי ההסכם בטל בשל אי חוקיות משעה שהוסכם על ביצוע עבודות אשר עפ"י הדין יכול רק קבלן רשום לבצען, כאשר הנתבעת אינה קבלן רשום, תוך שנקבע כי בהסכם עצמו אין דבר פסול, אלא שהפסול הוא רק אם הייתה הנתבעת מבצעת בפועל בעצמה (ולא באמצעות קבלן משנה מתאים) עבודות אלו מבלי שהיה לה רישיון.

להשלמת התמונה אציין, כי לא מצאתי ממש בהפניית הנתבע בסיכומיו להגדרת 'קבלן מבצע' בתקנה 7א לתקנות רישום קבלנים לעבודות הנדסה בנאיות (סיווג קבלנים רשומים), תשמ"ח - 1988, וזאת משעה שמעיון בתקנה (שהותקנה כהוראת שעה) עולה, כי הגדרת 'קבלן מבצע' הוגדרה לצרכיה בלבד, על מנת לאפשר הכרה בניסיון של קבלן בביצוע עבודות מחוץ לישראל, לצורך רישומו כקבלן רשום, גם כאשר לא ביצע את העבודות בעצמו אלא כקבלן ראשי, כך שלא ניתן ללמוד מהגדרה זו את מה שמבקש הנתבע להסיק ממנה.

1. לסיכום האמור עד כה, לצרכי הליך זה מצאתי לקבוע, כי דרישת הקבלן הרשום צריכה להתקיים במי שמבצע את עבודות ההנדסה הבנאיות בעצמו. לפיכך, התקשרות לביצוע עבודות אלו עם קבלן ראשי שאינו קבלן רשום אינה בגדר חוזה בלתי חוקי, תוך הנחה שהעבודות עצמן יבוצעו ע"י קבלן רשום המוסמך לבצען עפ"י דין.

כעת יש לבחון את המסקנה העובדתית המתבקשת מקביעה זו ביחס לחוקיות ההסכם, בהתחשב בראיות שהובאו לפני המותב המקורי שדן בתיק, ובנטלי הראייה.

האם קבלן המשנה שביצע את העבודות בפועל הוא קבלן רשום

1. התובעת טענה, כי די בראיות שהובאו מטעמה במסגרת ההליך, כדי להוכיח במאזן ההסתברויות כי הקבלן שביצע את העבודות בפועל היה קבלן רשום, ומשכך יש לדחות את הטענה כי ההסכם שהשתכלל בין הצדדים הוא הסכם בלתי חוקי.

הנתבע טען, כי לא זו בלבד שהתובעת לא הוכיחה את טענתה כי העבודות בוצעו ע"י קבלן רשום, אלא שטענה זו נדחתה עובדתית בפסק הדין שניתן ע"י המותב המקורי שדן בתיק.

1. ראשית יצויין, כי לא מצאתי ממש בטענת הנתבע, כי בפסק הדין המקורי דחה כב' השופט יקואל, עובדתית, את טענת התובעת כי העבודות באתר בוצעו ע"י קבלן משנה שהוא קבלן רשום.

מקריאת סעיף 17 לפסק הדין עולה בבירור, כי הטענה לא נדחתה עובדתית, ולא נקבע פוזיטיבית דבר בעניין הוכחתה, אלא, שכב' השופט יקואל דחה את עמדת התובעת לפיה די בכך שקבלן המשנה יהיה קבלן רשום כדי לקיים את דרישות החוק, מבלי להידרש לשאלה אם במקרה דנן הוכח כי העבודות בוצעו ע"י קבלן רשום לגופה. הדבר עולה בבירור, אף מן הציטוט שמובא במסגרת סעיף זה מפסק הדין בעניין טרויהפט.

1. כפי שכבר הזכרתי לעיל, עפ"י ההלכה הפסוקה, עצם ההתקשרות בהסכם לביצוע עבודות הטעונות היתר או רישום, אינה בלתי חוקית, כאשר ההנחה היא, כי הצדדים התכוונו להשיג את ההיתרים הדרושים ולא התכוונו להפר את החוק.

כפי שאפרט להלן, בענייננו, לא נסתרה הנחת מוצא זו, ולכן יש לקבוע כי החוזה בוצע כדין.

במאמר מוסגר יצויין, כי בהלכה הפסוקה קיימת אי בהירות בשאלה מה דינו של הסכם אשר לכתחילה הייתה ההתקשרות לביצועו חוקית, אך לאחר מכן הפך הביצוע בפועל בלתי חוקי (למשל בשל אי קבלת היתר; ראו בעניין זה, בין היתר, בעניין קיבוץ שמיר). עם זאת, לאור מסקנתי כי בענייננו נוטה המאזן הראייתי למסקנה כי קבלן המשנה היה קבלן רשום וכי גם ביצועו של החוזה היה חוקי, הרי שאין צורך להידרש לסוגייה זו.

1. אין צריך לומר, כי הנטל להוכחתה של טענת אי-החוקיות הוא על מי שטוען אותה, ונדרשת הוכחה ניצחת לאי-החוקיות (ג' שלו וא' צמח, דיני חוזים (מהדורה רביעית, 2019), עמ' 635; ת"א (י-ם) 9964/03 סופרביץ נ' רבינוביץ ידלר (24.6.2015)).

עוד נקבע בהלכה הפסוקה, כי דיני הראיות הולכים אחר המשפט המהותי ונטל השכנוע להוכחת טענה מסוימת מוטל על הצד שהטענה מקדמת את עניינו במשפט (ראו, למשל, רע"א 296/11 נג'אר נ' עליאן (23.2.2012), בפסק דינו של כב' השופט עמית, על הפסיקה הנזכרת שם).

לפיכך, מקום בו העלה הנתבע טענת אי חוקיות שמהותה היא ביצוע העבודות ע"י קבלן שאינו מורשה לכך, עליו הנטל להוכיח טענה זו. ודוק. כפי שקבעתי לעיל, עפ"י הדין המהותי, מי שצריך לקיים את דרישת הקבלן הרשום הוא הקבלן המבצע והוא בלבד. לפיכך, אין כל רבותא בהעלאת הטענה כי התובעת אינה קבלן רשום ואף בהוכחתה (שכן הדבר מלכתחילה לא היה שנוי במחלוקת), אלא שעל מנת לעמוד בנטל המוטל עליו להוכיח את אי החוקיות היה על הנתבע ראשית לטעון ושנית להוכיח, כי מי שביצע את העבודות בפועל הוא קבלן שאינו מורשה לכך.

בנטל זה לא עמד הנתבע.

1. בכתב ההגנה טען הנתבע כי ההסכם הוא הסכם בלתי חוקי, וזאת מכיוון שהתובעת אינה קבלן רשום (סעיף 5ד וסעיף 66 לכתב ההגנה). הנתבע חזר על טענה זו בתצהיר עדותו הראשית (סעיף 5 וסעיף 58). במאמר מוסגר יצויין, כי הן בכתב ההגנה והן בתצהיר, הטענה אמנם הועלתה, אך בצורה סתמית ולקונית, ומשקלה היחסי ביחס למכלול הטענות שנטענו ופורטו בהרחבה כמעט זניח.

כך או כך, הנתבע לא טען מעולם, כי קבלן המשנה שעבד באתר מטעם התובעת, לא היה קבלן רשום.

ודוק. בניגוד למה שניתן אולי להבין מן השאלות שנשאל מנהל התובעת בחקירה הנגדית, לאמיתו של דבר, לא הייתה כל מחלוקת בין הצדדים כי מי שביצע את עבודות השלד באתר לא הייתה התובעת עצמה אלא קבלן משנה מטעמה (ראו, למשל, סעיף 51 לכתב ההגנה, סעיף 44 לתצהיר הנתבע וסעיף 65 לסיכומי הנתבע).

בחקירתו הנגדית העיד מנהל התובעת כי התובעת אינה קבלן רשום, אך היא מבצעת את כל עבודות הבנייה באמצעות קבלני משנה שהם קבלנים רשומים, וכך היא עובדת כבר שנים. מנהל התובעת נקב בשמו של קבלן פלוני כמי שביצע את העבודות מטעמו בבית הנתבע, אך הוא ציין כי אינו בטוח לגבי השם וכי ייתכן שבשל חלוף הזמן אינו זוכר (ראו עמ' 12 לפרוטוקול ש' 4 עד עמ' 13 לפרוטוקול ש' 8).

הנתבע, כאמור, לא טען שקבלן המשנה מטעם התובעת לא היה קבלן רשום, וטענת אי החוקיות שהעלה התמצתה בעובדה שהתובעת עצמה אינה קבלן רשום. בנסיבות אלו, אני סבורה כי אין לקבוע כי התובעת הייתה חייבת להביא ראיות להדיפת הטענה שלא נטענה בעניין רישומו של קבלן המשנה, ואין להסיק מסקנה לחובתה מכך שלא זימנה לעדות את קבלן המשנה או הציגה את רישיונו.

הנה כי כן, כאשר הנטל להוכיח את אי החוקיות מוטל על הנתבע, כאשר הדין המהותי קובע כי דרישת הקבלן הרשום צריכה להתקיים במי שמבצע את העבודות בפועל, וכאשר הנתבע לא העלה כל טענה בעניין מי שביצע את העבודות בפועל, וטענתו לאי חוקיות התמצתה בטענה כי התובעת אינה קבלן רשום (עובדה שמלכתחילה לא הייתה שנויה במחלוקת), אינני סבורה כי יש לקבוע כי הועבר הנטל להבאת ראיות להוכחת הטענה כי קבלן המשנה שביצע את העבודות בפועל היה קבלן רשום, לכתפי התובעת.

יצויין, כי גם אילו היה כן, סבורני כי התובעת עמדה בנטל זה בהבאת הדברים מפי מנהל התובעת, גם אם בחלוף הזמן לא זכר את פרטיו המדוייקים של הקבלן, כאשר עדותו בעניין זה לא נסתרה.

1. ואכן, לאחר שהושלמה שמיעת הראיות, ובהן, כאמור, עדותו של מנהל התובעת בדבר היותו של קבלן המשנה שביצע את העבודות מטעמו קבלן רשום, במסגרת הסיכומים שהוגשו מטעמו זנח הנתבע לחלוטין את טענת אי החוקיות והיא לא נזכרה, ולו ברמז, בסיכומיו. טעם זה לבדו מצדיק את דחיית טענת אי החוקיות, שממילא, כאמור, לא הוכחה.

ממילא, עפ"י ההלכה הפסוקה, נטייתו של בית המשפט להיזקק לטענת אי חוקיות שנועדה לאפשר לצד להשתחרר מחוזה תהיה מצומצמת, כאשר כל ספק לגבי קיומה של כוונה לבצע מטרה בלתי חוקית יפעל כנגד הטוען (ראו, בין היתר, ע"א 874/75 חברת טירת גוש 6195 כהנא בע"מ נ' לוי ואח', פ"ד לא(2), 334; וראו גם ת"א (קג) 39596/06/11 אינפייר בע"מ נ' שמואל (14.8.2015); ו – ת"א 6610/02/10 דוד נ' תורג'מן (31.1.2013), אליהם הפנתה התובעת בסיכומיה).

עוד יוער, כי אמנם עפ"י ההלכה הפסוקה, במקרים המתאימים, על בית המשפט לעורר את סוגיית אי חוקיות ההסכם גם מיוזמתו. ואולם, אין בכך כדי לגרוע מן המסקנה, כי נטל השכנוע להוכחת היסודות העובדתיים המקימים את טענת אי החוקיות מוטל על מי שטוען אותה או מבקש להסתמך עליה, וכאשר כפות המאזניים בהקשר זה מעויינות, תיטה הכף לטובת מסקנה בדבר חוקיות ההסכם.

1. העולה מן המקובץ, כי הנטל להוכחת אי החוקיות רובץ על הנתבע, והוא לא עמד בו, שכן אין די בהוכחת העובדה שהתובעת אינה קבלן רשום.

משלא נטען ע"י הנתבע כי קבלן המשנה שביצע את העבודות בפועל לא היה קבלן רשום, הרי שאין מקום למסקנה כי היה על התובעת להוכיח כי קבלן המשנה היה קבלן רשום, וגם אילו היה מקום לקבוע זאת, הרי שדי בראיות שהובאו מטעמה – קרי עדותו של מנהל התובעת שלא נסתרה – כדי לעמוד בנטל זה.

המסקנה המתבקשת מן הדברים היא כי יש לקבוע, במאזן ההסתברויות, כי ההסכם שהשתכלל בין הצדדים הוא הסכם חוקי.

זכאות התובעת לקבלת הסעדים שנתבעו על ידה

1. פועל יוצא של מסקנתי כי ההתקשרות בין הצדדים היא חוקית הוא, כי דין הקביעה בפסק הדין המקורי כי ההסכם בטל ויש להורות על השבה הדדית – להתבטל. כעולה מפסק הדין המקורי, הוראתו על ביצוע השבה הדדית היא תולדה של החלת סעיף 31 לחוק החוזים, הקובע את תוצאיו של החוזה הבלתי חוקי, על ענייננו. משבוטלה הקביעה בדבר אי חוקיות ההסכם ותוצאותיה ע"י ערכאת הערעור, ומשהגעתי אני למסקנה אחרת בעניין אי החוקיות – הרי שנשמטה הקרקע תחת הוראת ההשבה.
2. לפיכך, יש לבחון את זכאותה של התובעת לקבלת הסעדים שנתבעו על ידה, ושתביעתה לקבלתם נדחתה אך בשל מסקנת המותב הקודם שדן בתיק, כי ההסכם הוא בלתי חוקי.

ויוזכר, כי מכוח פסק הדין שניתן בערכאת הערעור, בוטלו אך ורק אותם חלקים של פסק הדין המקורי הנוגעים לאי חוקיות ההסכם וכל הנובע ממנו, והדיון בהם הוחזר לבית משפט זה. כל יתר חלקי פסק הדין ומסקנותיו – שרירים וקיימים.

1. בסיכומים שהוגשו מטעמה טענה התובעת כי בפסק הדין המקורי, קיבל כב' השופט יקואל את טענותיה בדבר התנהלותו חסרת תום הלב של הנתבע והפרתו את ההסכם. אינני סבורה כך, ולהבנתי, מקריאת פסק הדין עולה כי לאור קביעתו כי ההסכם הוא הסכם בלתי חוקי, אשר הובילה לתוצאה של השבה הדדית, לא קבע כב' השופט יקואל ממצאים עובדתיים בעניין טענות התובעת לא בעניין היקף ההתקשרות בין הצדדים ותוכנה ולא בעניין הפרת ההסכם ע"י הנתבע.

לפיכך, יש לקבוע ראשית, על סמך הראיות שהובאו במסגרת ההליך שהתנהל והסיכומים שהוגשו בעניין זה עובר למתן פסק הדין המקורי, מה תוכן ההתקשרות בין הצדדים והיקפה, והאם עלה בידי התובעת להוכיח כי הנתבע הוא שהפר את ההסכמות. לאחר מכן, וככל שהתשובה לכך תהיה בחיוב, יש לבחון האם ועד כמה הוכיחה התובעת את זכאותה לקבלת הסעדים להם עתרה.

תוכן ההתקשרות בין הצדדים

1. כפי שציינתי בפתח הדברים, בין הצדדים הייתה בתחילת הדרך התקשרות לבניית בית מעץ, כאשר בשלב מאוחר יותר הוסכם על מעבר לבנייה קונבנציונלית.

בין הצדדים נערכו מספר מסמכים, אשר הצדדים חלוקים לגבי חלק מהם – הן לגבי נסיבות עריכתם והן לגבי תוקפם.

כך, בעוד שלטענת התובעת, המסמכים שנחתמו בין הצדדים בתחילת הדרך שרירים וקיימים, ורק הוסכם על ביצוע מספר שינויים בעקבות המעבר לבנייה קונבנציונלית, מכחיש הנתבע חלק ממסמכים אלו, ונוסף על כך טוען, כי לאחר שהוסכם על מעבר לבנייה קונבנציונלית בטל ההסכם הקודם שהשתכלל בין הצדדים, והיה מקום לערוך הסכם חדש, דבר שלא נעשה, לטענתו, בשל התחמקות התובעת.

1. מטעם התובעת הוגשו הזמנת עבודה שנערכה ביום 10.2.2011 – נספח א' לתצהיר מנהל התובעת, והצעת מחיר נושאת תאריך 7.2.2011 – נספח ב' לתצהיר מנהל התובעת.

במסגרת הזמנת העבודה (נספח א'), אף נרשם (בכתב יד) כי המזמין יוכל לקזז מהמפרט חלקים ולהזמינם עצמאית, וכן, כי במקרה שהלקוח יבטל את העסקה, ישלם לאבידן (התובעת) 10% מערך החוזה. במסגרת הצעת המחיר (נספח ב'), פורטו גם רכיבי המפרט הסטנדרטי, תנאי ההזמנה, העלויות ותנאי התשלום.

התובעת טענה, כי שני מסמכים אלו נחתמו באותו מעמד ומשקפים את הסכמות הצדדים.

בתצהירו ובעדותו טען הנתבע, כי נספח א' כלל אינו חתום על ידו ומדובר בזיוף (בסיכומים נזנחה טענת זיוף החתימה, ונטען כי המסמך שונה לאחר שנחתם ע"י הנתבע – ראו למשל סעיפים 20 ו – 26 לסיכומים). עוד טען הנתבע, כי התוספת בכתב יד הקובעת פיצוי מוסכם בגין ביטול העסקה בסך 10% מערך החוזה – התווספה בשלב מאוחר יותר, ללא הסכמתו.

אשר לנספח ב' – הצעת המחיר – הנתבע מודה כי חתם עליו (עמ' 36 לפרוטוקול ש' 17-18), אך בסיכומיו טען, כי אין מדובר בחוזה מחייב, שכן בהצעה חסרים פרטים רבים, ואף נקבע בה במפורש כי לאחר פגישה נוספת ייבנה מפרט טכני מפורט וסופי וכזה לא נערך.

נוסף על כך, טען הנתבע כי גם שילוב הנספחים א' וב' אינו יכול להוות חוזה מחייב בין הצדדים, ולמצער מהווה חוזה אחיד הכולל תנאים מקפחים.

1. כך או כך, אין חולק בין הצדדים, כי ביום 1.6.2011 נערכה בין הצדדים פגישה נוספת, בה נכחו מנהל התובעת ורעייתו (שהיא גם מנהלת משרד בתובעת והעידה מטעמה בהליך), הנתבע, והאדריכל מר מתן נכט, שאף הוא העיד בהליך מטעם הנתבע.

במאמר מוסגר יוער, כי פגישה זו התקיימה סמוך לחידוש העבודות באתר לאחר שהתקבל היתר בנייה, וזאת לאחר מספר חודשים בהם הייתה הפוגה בעבודות (שהחלו בחודש פברואר/מרץ), בעקבות צו הפסקת עבודה שהוצא.

במהלך פגישה זו נחתם בין הצדדים מסמך שכותרתו "הסכם + מפרט טכני + הצעת מחיר" – נספח ז' לתצהיר מנהל התובעת.

נספח ז' למעשה דומה בבסיסו לנספח ב', וניכר כי נערך באותה מתכונת, ואף הוא כולל מפרט של העבודות וכן פירוט עדכני של העלויות. על גבי הנוסח המודפס, כולל נספח ז' גם תיקונים בכתב יד, ובמקומות שונים ולא מעטים על גביו מתנוססת חתימת הצדדים בצד התיקונים (לאישור חתימתו על נספח ז' - ראו עדות הנתבע בעמ' 36 לפרוטוקול, ש' 19-20). למעשה, אין מחלוקת של ממש בין הצדדים כי נספח ז' משקף את ההסכמות העדכניות שאליהן הגיעו נכון לאותו שלב, לפחות ביחס לרכיבי העבודה, התמורה, והתשלומים, הגם שכפי שאפרט מייד, הנתבע מלין על חלק מן התנאים שפורטו תחת "תנאי ההזמנה".

ביחס לנספח ז' טען הנתבע בסיכומיו כי מדובר בחוזה אחיד, וכי הסעיף בו הקובע כי "במקרה של ביטול מצד המזמין של אחד מסעיפי הפיתוח ו/או הבנייה לאחר התחלת ביצועו ישלם המזמין את המחיר המלא בגין הסעיף האמור" (הסעיף האחרון ב"תנאי ההזמנה" בעמוד האחרון של נספח ז'), מהווה תנאי מקפח שדינו בטלות, ומכל מקום יש לפרשו בצמצום ולרעת התובעת המנסחת.

עמדתי היא, כי נספח ז' משקף את ההסכמות הכוללות בין הצדדים, והוא נועד להחליף הן את נספח ב' והן את נספח א'. לפיכך, אף לא מצאתי להידרש למחלוקות בין הצדדים ביחס לנספחי א' וב' ולטענות הנתבע לגביהם, למעט הדברים שאפרט להלן.

ודוק. אמנם, כפי שציינתי לעיל, נספח ז' הוא מסמך התואם באופן כללי את נספח ב', בשינויים מסויימים שנערכו בו, בעוד שנספח א' הוא מסמך אחר, הכולל תנאים והוראות אשר לא נכללו בנספח ז'. על אף האמור, סבורני, כי כאשר - חודשים לאחר שנחתמו המסמכים בין הצדדים וההתקשרות ביניהם יצאה לדרך – נחתם בין הצדדים מסמך חדש ומסכם במסגרתו מועלות על הכתב מכלול ההסכמות בין הצדדים, תוך ביצוע תיקונים ושינויים בכתב יד על גבי הנוסח המודפס – חזקה על הצדדים כי התכוונו כי מסמך זה ימצה את ההסכמות ביניהם. מסקנה זו מתחזקת גם לאור הכותרת בה בחרו הצדדים להכתיר את המסמך, כ"הסכם + מפרט טכני + הצעת מחיר" (בשונה מכותרתו של נספח ב', שהיא "הצעת מחיר" בלבד).

עיקר הרבותא מבחינת התובעת בהישענותה על נספח א', היא בקיומו של סעיף הפיצוי המוסכם, לפיו "במקרה ויבטל הלקוח את העסקה ישלם לאבידן 10% מערך החוזה". ואולם, גם נספח ז' כולל בעצמו סעיף הקובע פיצוי מוסכם במקרה של ביטול מצד המזמין, בקובעו, כמצוטט לעיל, כי "במקרה של ביטול מצד המזמין של אחד מסעיפי הפיתוח ו/או הבנייה לאחר התחלת ביצועו ישלם המזמין את המחיר המלא בגין הסעיף האמור". במצב דברים זה, המסקנה המתבקשת היא, כי נספח ז' מחליף גם את נספח א', לרבות בעניין הפיצוי המוסכם ותוצאי ביטול ההסכם ע"י המזמין.

על כך יש להוסיף, כי ממילא מן הראיות שהוגשו ע"י הצדדים ובהתחשב בנטלי ההוכחה, נראה כי התובעת לא עמדה בנטל להוכיח כי נספח א', כפי שהוא, נחתם ע"י הנתבע. עפ"י הדין, במקרה שבו כופר הנתבע בחתימתו על המסמך, על התובע, המבקש להסתמך על המסמך, להוכיח את האותנטיות שלו, וזאת כפועל יוצא של הכלל כי עליו נטל השכנוע להוכחת כל מרכיבי תביעתו (ראו, למשל, ע"א 5293/90 בנק הפועלים נ' שאול רחמים בע"מ, פ"ד מז(3), 240). בענייננו, אמנם, בסיכומים לא חזר הנתבע על טענתו כי חתימתו על נספח א' היא מזוייפת, אך נותר עקבי בעמדתו כי סעיף הפיצוי המוסכם התווסף להסכם לאחר חתימתו עליו. יצויין, כי על פני הדברים, ניכר על גבי נספח א' כי סעיף הפיצוי המוסכם הוסף בכתב יד שונה ובעט שונה (לעומת תוספת אחרת שהוספה בכתב יד, ומיטיבה עם הלקוח, הנתבע). זאת ועוד - ובניגוד למה שניתן לראות בנספח ז', למשל - לא התווספה חתימה נוספת לצד התיקון, אלא קיימת חתימה אחת בלבד בתחתית המסמך. בנסיבות אלו, כאשר גרסאות מנהל התובעת ורעייתו לגבי נסיבות חתימת המסמך לא היו אחידות (ראו ההפניות בסעיפים 22-26 לסיכומי הנתבע עובר למתן פסק הדין המקורי), אני סבורה כי יש לקבוע כי התובעת לא עמדה בנטל להוכיח כי נספח א' נחתם ע"י הנתבע כמות שהוא, דהיינו בתוספת סעיף הפיצוי המוסכם.

מעבר לכך, לא מצאתי להידרש לטענות הצדדים ולמחלוקות ביניהם בעניין נספחים א' וב', משמצאתי, כאמור, כי נספח ז' מחליף אותם, ולטענות הנתבע ביחס אליו אדרש בהמשך.

1. זמן מה לאחר שנחתם נספח ז' הנ"ל, החליט הנתבע לשנות את התכנון לבנות בית מעץ, ולעבור לבנייה קונבנציונלית (הנתבע טען כי זו הייתה תכניתו המקורית, וכי האפשרות כי אכן כך ייעשה בסופו של דבר נדונה בין הצדדים מתחילת הדרך ועמדה על הפרק כל העת). אף שאין מחלוקת בין הצדדים כי עצם המעבר לבנייה קונבנציונלית היה בהסכמת הצדדים, הצדדים חלוקים על מה שהוסכם ולא הוסכם ביחס לתנאי השינוי, כאשר הסכם נוסף בכתב לעיגון השינוי לא נחתם בין הצדדים.

בנסיבות אלו, טענה התובעת כי ההסכמים הקודמים שנחתמו בין הצדדים תקפים ומחייבים, כפוף לשינוי עליו הוסכם, של תוספת תשלום בסך 175,000 ₪ בשל המעבר לבנייה קונבנציונלית. הנתבע טען, כי למעשה לא הוסכם בין הצדדים דבר ביחס למעבר לבנייה קונבנציונלית, בעוד שלטענתו, היה מקום כי הצדדים יגיעו להבנות חדשות בדבר גובה התמורה ותנאי התשלום, בהתחשב בשינוי עליו הוסכם. הנתבע טען, כי עם ההסכמה לעבור לבנייה קונבנציונלית בטלות ההסכמות הקודמות בין הצדדים ואינן רלוונטיות עוד.

לאחר שעיינתי בראיות שהוגשו לתיק ובפרוטוקול דיון ההוכחות שהתנהל בפני המותב הקודם שדן בתיק ונתתי דעתי לטענות הצדדים, מצאתי להעדיף את גרסת התובעת, אותה מצאתי כמסתברת יותר. אפרט בקצרה את הבסיס למסקנתי זו.

1. כפי שפורט לעיל, בין הצדדים נחתם הסכם כולל, אשר ממצה את ההסכמות החוזיות ביניהם (הוא נספח ז'), ולאחר מכן הוסכם על שינוי מסויים באופן ביצוע ההסכם, אך לא נחתם הסכם חדש. במצב דברים זה, ובהתחשב בעובדה שהשינוי לא היה שינוי דרמטי המשנה את ההסכמות הצדדים מיסודן, נקודת המוצא היא – כי ההסכם הקודם יחול, כפוף לשינוי שעליו הוסכם בע"פ או בהתנהגות. זאת, בייחוד שעה שבענייננו, כפי שאפרט להלן, הוכח, כי היה סיכום נקודתי לפיו בתמורה לשינוי הקונסטרוקטיבי עליו הוסכם (של מעבר מבניית בית עץ לבנייה קונבנציונלית), תתווסף תוספת תשלום בסך של כ – 170,000 ₪. לפיכך, נקודת המוצא היא, כי כפוף לשינוי זה, יעמדו מכלול התנאים שהוסכמו בין הצדדים כמפורט בהסכם בכתב (ובכלל זאת פרטי המפרט, שלבי הביצוע, האחריות, התמורה, תנאי התשלום וכיוצ"ב) בעינם.

כפי שאפרט להלן, הנתבע לא עמד בנטל להוכיח כי הוסכם בין הצדדים כי בעקבות המעבר לבנייה קונבנציונלית נזנח או בוטל ההסכם הקודם בין הצדדים, או כי הוסכם ביניהם כי יש לשנות מתנאיו מעבר לשינוי שעליו הוסכם. ודוק – הנתבע לא הוכיח לא את עצם ההסכמה לזנוח את ההסכם הקודם ולהגיע להסכם חדש, ולא כל שכן שלא הוכיח אילו הסכמות חדשות נקשרו לטענתו.

1. הנתבע אמנם טען בתצהירו, כי סוכם בין הצדדים כי המעבר לבנייה קונבנציונלית יעוגן בהסכם חדש, והוסיף וטען כי "הסכם בכתב לאחר ההחלטה על המעבר לבנית בית רגיל כאמור לא נערך, ואולם עקרונותיו סוכמו בין הצדדים. בקליפת האגוז, התחייבה התובעת להקים עבורי בית על פי תכניות ותכניות עבודה שנמסרו והיא הייתה אמורה לקבל תמורה, על פי שלבי התקדמות הבנייה ובסיום כל שלב" (סעיף 22 לתצהיר הנתבע, טעויות הגהה הושמטו). יחד עם זאת, הנתבע לא פירט מהם "עקרונותיו" של ההסכם שסוכמו בין הצדדים, ככל שהדברים נוגעים לתמורה ולתנאי התשלום, ולמעשה בשום שלב לא טען כי היו הסכמות כלשהן ביחס לרכיבים אלו בעקבות המעבר לבנייה קונבנציונלית.

כך, הגם שהנתבע טען כי ניהל משא ומתן בעניין זה עם מנהל התובעת, כי הוא והאדריכל היו בדעה כי המחירים שדרשה התובעת היו מופקעים, וכי התובעת ניצלה את העובדה שכבר "תפסה אחיזה בשטח" כדי לנסות ולסחוט אותו, הנתבע נמנע מלציין כי הייתה הסכמה כלשהי כי אכן התמורה או התנאים אמורים להשתנות, לא כל שכן שלא ציין כיצד. גם האדריכל נכט שהעיד בהליך מטעם הנתבע הצהיר כי מנהל התובעת התבקש ליתן הצעת מחיר מחודשת, וטען כי המחירים שדרש היו גבוהים (סעיפים 13-15 לתצהירו), אך גם הוא לא טען כי בשלב כלשהו הייתה הסכמה או הבנה על הפחתה במחיר או שינוי בתנאי התשלום. הנתבע גם לא טען, כי בתחילת הדרך כאשר נדונו שתי החלופות, הובהר כי החלופה של בנייה קונבנציונלית אמורה להיות זולה יותר, או כי סוכם או הובטח לו דבר מה בעניין זה.

הנתבע אף לא הגיש חוות דעת מומחה כלשהי שתלמד על כך שעלות בנייתו של בית בבנייה רגילה או מחיר השוק של בניית בית כזה נמוכה מבניית בית עץ. אף טענתו כי תנאי התשלום שנקבעו בין הצדדים בשלב שבו הוסכם על בניית בית עץ אינם ישימים לבנייה קונבנציונלית, וטענתו בדבר חוסר הסבירות של שיעור התמורה שנדרש עד גמר השלד (סעיף 9 לתצהירו; טענה עליה חזר בנחרצות גם בסיכומים – ראו, למשל, סעיף 56 לסיכומים), נותרו כטענות בעלמא שלא נתמכו בדבר. למען הסר ספק יובהר, כי עדותו של מר נכט הוגשה בתצהיר וממילא הוא לא התיימר ליתן עדות מומחה בעניין, ולא ברור מה הכשרתו וניסיונו.

לא זו בלבד, אלא שבעדותו אישר הנתבע את טענת התובעת, כי הוסכם על תוספת תשלום של 170,000 ₪ בעקבות שינוי הקונסטרוקציה (ראו עמ' 37 לפרוטוקול ש' 16-18; הנתבע ניסה לייחס תוספת זו לעיבוי הקירות, אולם עיבוי הקירות עליו הוסכם במסגרת נספח ז' תומחר ב – 50,000 ש"ח בלבד (ראו השינוי בכתב יד על גבי נספח ז')).

ואם לא די בכך, הרי שמתמלול הקלטת השיחה שנערכה בין הצדדים סמוך להפסקת עבודת התובעת באתר (נספח י"ד לתצהיר מנהל התובעת), עולה כי הנתבע הוא זה שמנסה לאלץ את מנהל התובעת להסכים להפחתה של מאות אלפי ₪ בתמורה המוסכמת, כאשר מרוח השיחה עולה בבירור כי לא הייתה כל הסכמה או הבנה כזו או דומה לזו קודם לכן, אלא שניתן להבין מאופן התנהלות השיחה כי הנתבע הוא שמנסה להתנער מהסכמות קודמות שהיו בין הצדדים.

על כך יש להוסיף, כי הנתבע לא זימן לעדות את רעייתו, אשר לפחות לפי השיחה המוקלטת הייתה שותפה לחלק מן הדין ודברים שהתנהל בעניין.

עוד יש לציין, כי גם במעט המסמכים בכתב שהוגשו אין זכר לכך שהתנהל או אמור היה להתנהל משא ומתן על שינוי תנאי העסקה כנטען ע"י הנתבע. אדרבא, קיימות אינדיקציות המחזקות את טענת התובעת כי הוסכם על תוספת מחיר של 175,000 ₪ עקב השינוי, כמו גם פניות של התובעת בכתב להמשיך בביצוע התשלומים כמוסכם – אשר לא נענו ע"י הנתבע במחאה (ראו נספח ט' לתצהיר מנהל התובעת, אשר הנתבע לא טען כי הגיב לו).

1. לאור הדברים הללו, העולים מן הראיות שהוגשו לתיק מטעם הצדדים, מצאתי, כאמור, את גרסת התובעת כמסתברת יותר, ולפיכך אני קובעת, כי הוכח במאזן ההסתברויות, כי גם לאחר ההחלטה לעבור לבנייה קונבנציונלית, ההסכמות בין הצדדים, כפי שהשתקפו בנספח ז', נותרו, בעיקרו של דבר, על כנן, והשינוי העיקרי שעליו הוסכם, הוא תוספת תשלום של 175,000 ₪.

האם הפר הנתבע את ההסכם

1. בהינתן מסקנות אלו, הרי שלא יכול להיות ספק בכך, שהנתבע הוא שהפר את ההסכמות בין הצדדים.

בהתאם לנספח ז', עם יציקת רצפת הבטון והממ"ד, היה על הנתבע להשלים תשלום של 50% מהתמורה עפ"י ההסכם (ראו גם בעדותו של הנתבע, עמ' 37 לפרוטוקול ש' 21-23), ואף שאין כל חולק כי שלב זה אכן בוצע ע"י התובעת (ראו עמ' 38 לפרוטוקול ש' 25-26), הרי שהנתבע לא שילם את הסכום שהיה עליו לשלם על מנת להשלים את הסך הנ"ל, וזאת חרף פניות התובעת אליו בכתב ובע"פ (ראו נספח ט' ונספח י"ב לתצהיר מנהל התובעת וכן המסמך נ/1).

תחת זאת, ניסה הנתבע לכפות על התובעת שינוי של תנאי ההתקשרות והפחתה של מאות אלפי ₪, תוך סירוב לנהל הידברות בעניין זה (ראו בנספח י"ד, עמ' 7 לתמלול ש' 165 (המספור הפוך): "אין מה לשבת רועי דיברתי עם אלונה אין מה לשבת, אתה מבקש על מיליון שמונה מאות אני הולך על מיליון שלוש מאות, אנחנו רחוקים זה לא מאה מאתיים אלף שקל").

1. למעשה, אין בפי הנתבע טענות אשר יצדיקו הימנעותו מתשלום התמורה בהתאם לתנאי התשלום שנקבעו בנספח ז', לבד מטענתו, אותה דחיתי כמפורט לעיל, כי הסכמות קודמות אלו לא היו בתוקף עוד.

בתצהירו, טען הנתבע כי במקביל למשא ומתן שהתנהל לדבריו ביחס למחיר עבור הבנייה הקונבנציונלית, התגלו ליקויים רבים בעבודת התובעת, אשר התנהלה בעצלתיים והתגלתה כבלתי מקצועית ובזבזנית, והוא הלך ואיבד אמון בתובעת, עד אשר לדבריו "משנוכחתי כי עבודתה של התובעת הינה עבודה גרועה ואיטית וחוסר האמון שנפער בין הצדדים רק הלך וגבר, סירבתי בתוקף להעביר לתובעת כספים נוספים לפני הזמן" (סעיף 50 לתצהיר הנתבע), כאשר בתגובה לכך, הודיע לו מנהל התובעת על הפסקת העבודה (סעיף 51).

הנה כי כן, הנתבע הודה כי סירב להעביר לתובעת כספים כפי שנדרש, תוך שסתם ולא פירש הכיצד הכספים הנוספים שהתבקשו היו "לפני הזמן" שעה שאף לשיטתו לא סוכם על תנאי תשלום חדשים. ועוד מודה הנתבע, כי רק עקב כך הפסיקה התובעת את עבודתה באתר.

אשר לטענת הנתבע בדבר הליקויים שהתגלו, לדבריו, בעבודת התובעת, הרי שבעדותו הודה כי התחיל לגלות את הליקויים רק בשלבים מאוחרים יותר (ראו עמ' 40 ש' 1 ואילך : "את הליקויים התחלתי לעלות עליהם לא מיד... בסביבות יולי אוגוסט"). מכאן, שלא ייתכן כי סיבה זו (שממילא ספק אם היא מהווה הצדקה לעצירת תשלומים), היא שעמדה בבסיס התנהלותו, וממילא אין כל אינדיקציה לכך שהעלה טענה כלשהי בעניין בזמן אמת.

אף יש לדחות את טענת הנתבע בסיכומיו, כאילו התובעת היא שהפרה את ההסכמות בין הצדדים ראשונה בכך שהפסיקה "באופן בריוני וחד צדדי" להגיע לאתר (סעיף 64 ואילך לסיכומים). הטענה אינה מתיישבת עם הראיות שהוגשו לתיק מהן עולה, כי הנתבע הוא שהורה לתובעת להפסיק להגיע לאתר (ראו, למשל, עמ' 8 לתמליל נספח י"ד לתצהיר מנהל התובעת, בשורות 183-188 (מספור השורות הפוך)). ממילא, משקבעתי כי הנתבע הפר את ההסכמות בין הצדדים בכך שהפסיק לשלם בהתאם לתנאי התשלום שנקבעו, ואף הודיע כי הוא עומד על הפחתת 500,000 ₪ מן התמורה, אין לבוא בטרונייה אל התובעת שחדלה מביצוע העבודות, ואין לראות בכך הפרה.

העולה מן המקובץ, כי הנתבע הוא שהפר את ההסכם בין הצדדים, בכך שהפסיק לשלם את התשלומים על פי תנאי התשלום שנקבעו בהסכם נספח ז', ואף הורה לתובעת להפסיק את עבודתה באתר.

האם הוכיחה התובעת כי היא זכאית לקבלת הסעדים להם עתרה?

1. משקבעתי כי הנתבע הפר את ההסכם שהשתכלל בין הצדדים, יש לבחון האם עמדה התובעת בנטל להוכיח כי היא זכאית לקבלת הסעדים שלהם עתרה.

מכל מקום, משבוטל ע"י ערכאת הערעור רק אותו חלק של פסק הדין המקורי אשר קשור לסוגיית אי חוקיות ההסכם וכל הנובע ממנו, הרי שיתר חלקי פסק הדין שרירים וקיימים, ואין להידרש מחדש לטענות ולסעדים שהוכרעו במסגרתם.

1. כפי שקבעתי לעיל, עבודת התובעת באתר הופסקה לאחר הפרת ההסכם ע"י הנתבע.

בשלב שבו הופסקה העבודה, הסתיימה יציקת רצפת הבטון והממ"ד, וכן נוצקו עמודים, כלונסאות ובוצעו עבודות נוספות, במסגרת עבודות השלד, אך טרם הושלם שלב השלד.

עד לשלב שבו הופסקה עבודת התובעת, שולמו לתובעת ע"י הנתבע סך של 850,000 ₪, וסך נוסף של 155,000 ₪ נמסר לידיה בשיקים שטרם נפרעו, ובוטלו לאחר מכן ע"י הנתבע (ושבגינם תבעה התובעת מכוח עילה שטרית).

עפ"י תנאי התשלום שהוסכמו בין הצדדים, כפי שפורטו בנספח ז', לאחר השלמת יציקת רצפה וממ"ד, היה על הנתבע להשלים תשלום 50% מהתמורה המוסכמת, דהיינו סך של כ – 1,185,000 ₪ כולל מע"מ.

הנתבע סירב לשלם סכום זה במלואו לאחר שהושלמה יציקת רצפת הבטון והממ"ד ואף עמד על שינוי תנאי ההסכם, בעיקר בכל הנוגע לתשלום אותו נדרש לשלם באבן הדרך הבאה לתשלום, שהיא השלמת השלד (כאשר עם השלמת שלב זה, עפ"י תנאי התשלום שנקבעו בנספח ז', היה על הנתבע להשלים תשלום 75% מהתמורה המוסכמת).

1. כפי שאפרט להלן, במסגרת תביעתה, עתרה התובעת לתשלום מלוא התמורה החוזית המוסכמת בגין הרכיבים שהוחל בביצועם, וזאת מכוח סעיף הפיצוי הקבוע בנספח ז' והקובע כי "במקרה של ביטול מטעם המזמין של אחד מסעיפי הפיתוח ו/או הבנייה לאחר התחלת ביצועו ישלם המזמין את המחיר המלא בגין הסעיף האמור". מדובר למעשה בסעיף פיצוי מוסכם, הגם שהפיצוי המוסכם הקבוע בו אינו סכום סופי נקוב מראש, אלא מפנה ל"מחיר המלא" בגין סעיפי הבנייה שהוחל בביצועם.

כפי שאפרט בהרחבה להלן, התובעת אמנם הוכיחה כי ההסכם הופר, ולפיכך – מכוח סעיף הפיצוי המוסכם – היא זכאית לתשלום "המחיר המלא" בגין כל אחד מרכיבי הבנייה אשר הוחל בביצועם. אלא, שהתובעת לא הוכיחה מהו "המחיר המלא" שהוסכם בגין כל אחד מרכיבים אלו. ודוק. במסגרת נספח ז' להסכם ישנו פרק עלויות – אשר בו מפורט המחיר המוסכם עבור רכיבי בנייה עיקריים שונים; וישנו פרק תנאי התשלום – אשר בו מפורטות אבני דרך לביצוע התשלומים, לפי קצב התקדמות הבנייה. התובעת הסתמכה על פרק תנאי התשלום כמבטא את המחיר המוסכם בגין כל אחד מן השלבים, אך מעיון בנספח ז', על כלל סעיפיו, עולה כי לא כך הוא. במצב דברים זה, ומשפרק העלויות לא כולל את המחיר המוסכם בגין השלמת עבודת השלד, לא הוכיחה התובעת מה גובהו של "המחיר המלא" עבור כלל רכיבי הבנייה שהוחל בביצועם, ומכאן שלא הוכיחה מה גובהו של הפיצוי המוסכם לו היא זכאית.

ודוק. בתביעתה, הסתפקה התובעת בעתירה לפיצוי מכוח סעיף הפיצוי המוסכם בלבד, ולא עתרה לפיצויי קיום, וממילא לא הוכיחה את שוויים. במצב דברים זה, משלא הוכיחה התובעת את מלוא גובהו של הפיצוי המוסכם בענייננו, ומשלא הוכיחה לחלופין את שיעורם של פיצויי הקיום (להם כלל לא עתרה) – התוצאה היא, כי למרות שהתובעת הוכיחה כי ההסכם הופר באופן שמקנה לה זכות לפיצוי, הרי שלא ניתן לפסוק לה את מלוא הפיצוי המגיע לה, משלא הוכח שיעורו.

מאידך, אף הנתבע לא עמד בנטל להוכיח כי הסכומים ששילם לתובעת (במזומן או בשיקים על חשבון התמורה), עולים על המחיר המוסכם של רכיבי העבודה שבוצעו, ולפיכך, לא הוכיח הגנה תקפה מפני התביעה השטרית ומשכך דינה להתקבל (בדומה לדחיית תביעת ההשבה שהגיש במסגרת התביעה שכנגד, שממילא נדחתה במסגרת פסק הדין המקורי, בחלקו שלא בוטל).

אפרט את הדברים להלן.

1. בסיכומים מטעמה עובר למתן פסק הדין המקורי, עתרה התובעת לקבלת הסעדים הבאים:
2. השלמת תמורה חוזית בגין שלב גמר השלד – תמורה מלאה בסך 623,500 ₪ או לחלופין תמורה בקיזוז בסך 253,500 ₪;
3. השלמת התמורה החוזית בגין רכיבים נוספים –

רצפת בטון וממ"ד – 340,230 ₪;

שינוי קונסטרוקציה מעץ לבטון – 203,000 ₪;

יציקת עמודי בטון – 52,200 ₪;

תוספות לפי נספח י"ז לתצהיר – 258,370 ₪;

גמר אינסטלציה חשמל וביקורת – 408,700 ₪.

1. תביעה שטרית בסך 155,000 ₪.
2. פיצוי מוסכם בסך 249,400 ₪;
3. פיקוח והשכרת ציוד – 150,000 ₪, הפסד רווח – 102,175 ₪.
4. שכר טרחת המומחה – 5,850 ₪.
5. אשר לרכיבים המפורטים בסעיף 35ה' לעיל (פיקוח והשכרת ציוד והפסד רווח) – תביעת התובעת לפסיקת פיצוי בגין רכיבים אלו נדחתה בפסק הדין המקורי לגופה, מכיוון שאלו לא הוכחו (ראו סעיפים 30-32 לפסק הדין), וזאת ללא קשר לקביעות בדבר אי חוקיות החוזה. לפיכך אותם חלקים של פסק הדין שרירים וקיימים ואין מקום להרהר אחריהם. הוא הדין ביחס לרכיב נוסף שנתבע ונזנח בסיכומים, בגין ציוד שהושאר באתר בסך 600,000 ₪ (סעיף 33 לפסק הדין).

אשר לעתירת התובעת כמפורט בסעיף 35ד' לעיל, לפסיקת פיצוי מוסכם בסך 249,400 ש"ח, המהווים 10% משווי העבודות, הרי שעתירה זו מבוססת על סעיף הפיצוי המוסכם שהוסף בכתב יד על גבי טופס הזמנת העבודה שצורף כנספח א' לתצהיר התובעת. כפי שקבעתי לעיל, התובעת לא עמדה בנטל להוכיח, במאזן ההסתברויות, כי נספח א' נחתם ע"י הנתבע כאשר הוא כולל את סעיף הפיצוי המוסכם, וממילא ההסכם שהשתכלל בין הצדדים בחודש יוני (נספח ז' לתצהיר מנהל התובעת) החליף את המסמכים שנחתמו בין הצדדים בחודש פברואר (נספחים א' וב'), וכולל אף הוראה חדשה של פיצוי מוסכם. לפיכך, לא מצאתי כי התובעת זכאית לפסיקת פיצוי מכוח סעיף הפיצוי המוסכם הקבוע בנספח א' הנ"ל.

אשר לעתירת התובעת כמפורט בסעיף 35ו לעיל, לפסיקת פיצוי בגין חלקה בשכר טרחת המומחה מטעם בית המשפט, הרי שבהתחשב בכך שהמומחה מונה לעניין ליקויי הבנייה בלבד, ועפ"י חוות דעתו אכן היו ליקויים (אשר הגם שהעריך את שוויים בסכום נמוך מכפי שנתבע במסגרת התביעה שכנגד, היה סכום זה גבוה מהסכום שהעריך מומחה התובעת), לא מצאתי לשנות ממסקנת פסק הדין המקורי בהקשר זה של עלויות המומחים כי כל צד יישא בהוצאותיו.

1. עיקר תביעתה של התובעת מתרכז בפירוט המובא לעיל בסעיפים 35א-35ב במסגרתם עתרה לתשלום מלוא התמורה החוזית בגין רכיבים שונים של העבודה, ובהם גמר שלד, רצפת בטון וממ"ד, שינוי קונסטרוקציה מעץ לבטון, יציקת עמודי בטון, תוספות לפי נספח י"ז לתצהיר, וגמר אינסטלציה חשמל וביקורת.

כפי שציינתי לעיל, אני סבורה כי לא עלה בידי התובעת לעמוד בנטל להוכיח את זכאותה לקבלת הסכומים להם עתרה בגין רכיבים אלו, ולמצער בחלקם. כפי שאפרט להלן, עמדתי היא כי התובעת הוכיחה כי היא זכאית לפסיקת התמורה החוזית בגין רכיבי עבודה אלו, אך לא עלה בידיה להוכיח את גובהה (להבדיל משיעור התשלום מתוך התמורה הכוללת אותו היה על הנתבע להשלים עד לשלב זה או אחר, אשר להשקפתי אין התובעת זכאית לקבלתו). במצב דברים זה, אני סבורה כי לא עלה בידי התובעת להוכיח כי יש לחייב את הנתבע בתשלום מעבר לסכומים ששולמו לה על ידו, למעט בסכום השטרות שבוטלו. בכל הנוגע לתביעה השטרית, לגביה ממילא נטל ההוכחה חל על הנתבע, הרי שלא עלה בידי הנתבע לעמוד בנטל להוכיח כשלון תמורה (או כל טענה אחרת המצדיקה פטור מתשלום סכום השטר), ולפיכך יש לחייבו ברכיב התביעה השטרית, כמפורט בסעיף 35ג לעיל.

ודוק. מקובלת עליי, באופן עקרוני, טענת הנתבע, כי קיימת חפיפה בין הסעדים אותם תבעה התובעת לבין התביעה השטרית. לפיכך, ככל שהייתה תביעת התובעת מתקבלת במלואה, לא הייתה היא זכאית לפסיקת סכום השטרות במצטבר לסכום זה. ואולם, מסקנתי בעניין הסעדים להם עתרה התובעת מבוססת, כפי שציינתי לעיל וכפי שאפרט מייד, על כך שלא עלה בידיה להוכיח את גובהם של הסכומים להם היא זכאית. לפיכך, אין מניעה, כי בצד דחיית תביעתה לפסיקת אותם סכומים (בשל אי עמידה בנטל ההוכחה לעניין גובהם), תתקבל תביעתה השטרית של התובעת, כאשר הנתבע לא עמד בנטל להוכיח טענת הגנה תקפה.

אפרט להלן את הבסיס למסקנתי זו.

1. כאמור, אין מחלוקת כי העבודות בגינן תבעה התובעת את מלוא התמורה החוזית, כמפורט בסעיפים 35א-35ב לעיל, לא בוצעו ע"י התובעת במלואן. עבודת השלד בוצעה באופן חלקי, וכך גם עבודות האינסטלציה והחשמל. כעולה מחומר הראיות, הרכיבים היחידים מבין אלו שפורטו לעיל אשר אין חולק כי בוצעו ע"י התובעת במלואם הם יציקת הרצפה והממ"ד ויציקת עמודי הבטון.

עתירת התובעת לקבלת מלוא התמורה החוזית עבור רכיבים אלו מבוססת על סעיף הפיצוי המוסכם הקבוע בנספח ז', במסגרת "תנאי ההזמנה", וקובע כי: "במקרה של ביטול מטעם המזמין של אחד מסעיפי הפיתוח ו/או הבנייה לאחר התחלת ביצועו ישלם המזמין את המחיר המלא בגין הסעיף האמור".

כזכור, ביחס לסעיף זה טען הנתבע כי הוא מהווה תנאי מקפח שדינו בטלות, ולמצער כי יש לפרשו בצמצום ולרעת התובעת המנסחת.

1. אין בידי לקבל את טענת הנתבע לבטלות הסעיף מחמת היותו תנאי מקפח בחוזה אחיד.

ראשית, הטענה כלל לא נטענה בכתב ההגנה, ולפיכך היא מהווה הרחבת חזית אסורה ודי בכך כדי לדחותה. מעבר לכך, הטענה נטענה בעלמא, מבלי שנטען מדוע מהווה התנאי תנאי מקפח, איזה יתרון בלתי הוגן הוא נותן לספק וכיוצ"ב. אף לא נטען כי מתקיימת איזו מן החזקות הקבועות בחוק החוזים האחידים כי התנאי הוא תנאי מקפח.

לפיכך, אני דוחה את הטענה כי דין הסעיף לבטלות בהיותו תנאי מקפח בחוזה אחיד.

1. עם זאת, מצאתי טעם בטענת הנתבע כי יש לפרש את התנאי בצמצום, כמתחייב מן העובדה שנוסח ע"י התובעת.

כזכור, הסעיף קובע כי: "במקרה של ביטול מטעם המזמין של אחד מסעיפי הפיתוח ו/או הבנייה לאחר התחלת ביצועו ישלם המזמין את המחיר המלא בגין הסעיף האמור".

בחינת טענות התובעת, אשר למעשה עתרה לתשלום כ – 95% מסכום התמורה הכוללת על יסוד סעיף זה, מעלה כי פרשנותה היא בעצם כי כל שלב הבנייה מהווה "סעיף" אחד (בעוד סעיף הפיתוח מהווה סעיף נוסף), אשר מרגע שהוחל בביצועו, חייב למעשה המזמין – לו בחר לבטל את ההסכם – לשלם כמעט את מלוא התמורה בגין ההסכם. כך, בכל הנוגע לעבודות החשמל המים והביוב, אף כי הוחל רק בביצוע אותם השלבים ההכרחיים של הנחת הצנרת, שהם למעשה חלק מעבודת השלד, עתרה התובעת לתשלום מלוא התמורה בגינם. זאת, אף שעפ"י הראיות שהונחו בפני בית המשפט (חוות הדעת שהוגשה מטעם הנתבע ושלא נסתרה, משלא הוגשה בעניין זה חוות דעת מטעם התובעת – ראו הקביעה בסעיפים 20-21 לפסק הדין המקורי), עד לשלב בו הפסיקה התובעת את עבודתה באתר, הושלמו רק כ – 55% מעבודות השלד.

עוד יש לציין, כי קיימת חפיפה בין חלק מרכיבי העבודה אשר התובעת דרשה את מלוא המחיר בגינם, וישנם רכיבים שכלל לא הוכח כי הוחל בביצועם. כך, למשל, רכיב התוספת בשל המעבר לבנייה קונבנציונלית הוא כנראה חלק ממחיר השלד, ומכל מקום, לא הוכח כי הוחל בביצוע רכיבים הנובעים משינוי זה. הוא הדין ביחס ל"תוספות בהתאם לנספח י"ז לתצהיר", אשר ככל שבוצעו, בוודאי מהוות הן חלק מהשלד. לגבי רכיב זה יש להעיר עוד, כי ממילא, בהסכם בין הצדדים נספח ז' נקבע כי "תוספות ושינויים לאחר ההזמנה יתומחרו ויאושרו מול הלקוח בכתב" (ראו הסעיף השלישי תחת "תנאי ההזמנה"). התובעת לא הוכיחה כי התוספות אותן תבעה אושרו בהתאם להסכם, כך שטענת הנתבע והכחשתו ביחס אליהן (סעיף 75ד לכתב ההגנה) לא נסתרה.

הנה כי כן, קיימת חפיפה, לפחות חלקית, בין הרכיבים בגינם תבעה התובעת את מלוא התמורה מכוח סעיף הפיצוי המוסכם הקבוע בהסכם.

1. יתירה מכך. סעיף הפיצוי המוסכם קובע, כי אם בחר המזמין לבטל את ההסכם, יהיה חייב לשלם את "המחיר המלא" בגין אותו רכיב עבודה. ואולם, עיון בסכומים לקבלתם עתרה התובעת מעלה, כי היא עותרת למעשה לחיוב הנתבע בתשלום מלוא הסכום אשר ננקב בצד סיום כל אחד מן השלבים בתנאי התשלום. ואולם, אין בהכרח חפיפה בין שיעור התמורה אותה היה על הנתבע להשלים עד גמר שלב מסויים, לבין מחירם המצטבר של רכיבי העבודות שבוצעו עד אותו שלב (ראו מסקנת כב' השופט יקואל בסעיף 29 לפסק הדין).
2. ויובהר. במסגרת ההסכם נספח ז', בפרק "עלויות" (עמ' 3 להסכם למעלה), מפורטת התמורה החוזית המוסכמת, על רכיביה העיקריים, כדלקמן:

מחיר בית העץ – 1,580,000 ₪

מחיר איטום – 73,500 ₪

עיבוי קירות חוץ ב – 10 ס"מ – 50,000 ₪

מחיר כלונסאות + רצפת בטון (700 מ"ר) + ממ"ד – 525,000 ₪

עמודי בטון לפרגולה – 45,000 ₪

סה"כ מחיר בית העץ – 2,273,500 ₪

זהו, אפוא, שיעורה של התמורה המוסכמת, או "המחיר המלא" בגין רכיבי העבודה שפורטו בפרק זה (נוסף על כך פורטו לאורך ההסכם עלויות של עבודות נוספות שונות, אך אין צורך להידרש אליהן).

לעומת זאת, בפרק "תנאי התשלום", המופיע בסוף ההסכם נספח ז', מפורטות אבני הדרך לתשלום התמורה, ע"י ציון האחוז מן התמורה הכוללת אשר אותו על המזמין להשלים בסיום כל אחד משלבי הבנייה, כדלקמן:

1. 30% בחתימת חוזה
2. 20% בגמר רצפת בטון וממ"ד
3. 25% בגמר שלד המבנה
4. 10% בגמר מערכות החשמל והתקשורת
5. 10% בגמר מערכות מים וביוב
6. 5% בסיום המבנה.

להלן יכונו שלבים אלו: אבני הדרך לתשלום.

1. כעולה מן הסכומים שלקבלתם עתרה, התובעת טוענת למעשה, כי אותו חלק מן התמורה הכוללת שאותו נקבע, במסגרת אבני הדרך לתשלום, בצד כל סעיף מסעיפי העבודה, שעל הנתבע להשלים – הוא "המחיר המלא" בגין אותו סעיף עבודה, ולפיכך, לשיטתה, משהחלה בביצועו של כל אחד מסעיפי עבודה אלו, הרי שמכוח סעיף הפיצוי המוסכם, היא זכאית לתשלום אותו שיעור של התמורה הנקוב בצד אותו סעיף עבודה.

כך, למשל, במסגרת אבני הדרך לתשלום נקבע, כמצוטט לעיל, כי עם השלמת השלד, יהיה על הנתבע להשלים תשלום 75% מן התמורה הכוללת (סכום 3 אבני הדרך הראשונות); בגמר עבודות החשמל והתקשורת – 10% נוספים; ובגמר עבודות המים והביוב – 10% נוספים.

לפיכך, מכיוון שלטענת התובעת החלה בביצוע כל אחד מסעיפים אלו (שלד, עבודות חשמל ותקשורת, ועבודות מים וביוב) – הרי שלטענתה יש לחייב את הנתבע בשיעור התמורה אותו היה על הנתבע להשלים – בהתאם לאבני הדרך, והמסתכם לכדי 95% מהתמורה החוזית.

1. ואולם, יש להניח, כי בקביעת אבני הדרך מובאים ע"י הצדדים בחשבון שיקולים שונים מעבר למחיר המוסכם של הרכיבים שבוצעו עד אותו שלב, ומכל מקום, אין בהכרח הלימה בין אבני הדרך לתשלום התמורה, לבין המחיר המוסכם עבור רכיב זה או אחר של הבנייה. מסקנה זו עולה בבירור גם מההשוואה בין פרק העלויות בהסכם לבין פרק תנאי התשלום.

כך, למשל, עפ"י אבני הדרך לתשלום, עם חתימת ההסכם היה על הנתבע לשלם 30% מהתמורה, אף שבאותו שלב טרם בוצעה עבודה משמעותית כלשהי. בהמשך, עם יציקת רצפת בטון ממ"ד, על הנתבע לשלם 20% נוספים מהתמורה הכוללת, ולהשלים בכך את סכום התמורה ששולמה עד אותו שלב ל – 50% מסכום התמורה הכוללת. ואולם, אין משמעות הדבר שזהו מחירן של העבודות שבוצעו עד אותו שלב.

המחיר עבור כל אחד מרכיבי העבודה, פורט (אמנם לא פירוט מלא) בחלקים אחרים של ההסכם נספח ז', ובפרט בפרק ה"עלויות" המצוטט לעיל. שם, כאמור, ננקב המחיר עבור הכלונסאות, רצפת הבטון והממ"ד שלושתם יחד בסך של 525,000 ₪ (שהם הרבה מתחת ל – 50% התמורה אותה היה על הנתבע להשלים כאבן דרך לתשלום עד סיום שלב זה).

ויוזכר, כי הצדדים לא שינו את תנאי התשלום עליהם הוסכם, גם לאחר שהסכימו על מעבר לבנייה קונבנציונלית, וגם מטעם זה ברור, כי אין בהכרח הלימה בין שיעור התשלום הנדרש עד שלב מסויים לבין מחירם המצטבר של אותם סעיפי עבודה שבוצעו עד אותו שלב.

1. הנה כי כן, עפ"י לשונו של סעיף הפיצוי המוסכם, התובעת אכן זכאית לתשלום מלוא המחיר בגין כל רכיב עבודה שהחלה בביצועו. עם זאת, אין משמעות הדבר כי היא זכאית להשלמת מלוא שיעור התמורה הנקוב בצד רכיב עבודה זה ב'תנאי התשלום', שכן אין מדובר במחיר הרכיב, אלא רק באבני הדרך לתשלום.

למצער, זו הפרשנות שיש לצקת לסעיף זה כמתחייב מכלל הפרשנות נגד המנסח.

לפיכך, יש לבחון מהם רכיבי העבודה אשר הוחל בביצועם, ומהו המחיר שנקבע עבורם.

בעניין זה, עומדת לתובעת לרועץ העובדה שלא נחתם בין הצדדים הסכם חדש להסדרת התמורה בגין בניית הבית בבנייה קונבנציונלית, שכן פירוט העלויות המובא עבור רכיבי הבנייה בפרק העלויות, אינו מפרט את כל רכיבי העלות של כל אחת מן העבודות השונות שאת תמורתן תובעת התובעת, אלא מאגד לפחות חלק מהן תחת "מחיר בית עץ". בפרט, לא ננקב מחירו של שלב השלד, בכללותו, בנפרד.

1. בחינת המחירים שננקבו לצד העבודות שהוחל בביצוען, כמפורט בנספח ז', מעלה כי התובעת הוכיחה כי היא זכאית לפסיקת מלוא התמורה בגין רכיבי העבודה שהוחל בביצועם כדלקמן:

בגין עיבוי קירות החוץ ב – 10 ס"מ – 50,000 ₪.

בגין רצפת בטון + כלונסאות + ממ"ד – 525,000 ₪.

בגין עמודי הבטון – 45,000 ₪.

סה"כ 620,000 ₪, בתוספת מע"מ.

(לעובדה שאין חולק כי רכיבים אלו בוצעו, או למצער הוחל בביצועם, ראו בעדותו של הנתבע, עמ' 38 לפרוטוקול ש' 25-26 ובעמ' 42 ש' 1-3).

ואולם, כעולה מן המובא לעיל, הסכום ששולם לתובעת (במזומן ובשיקים שלא נפרעו) – עולה במאות אלפי ₪ על סכום זה.

1. בצד זאת, הוכיחה התובעת כי החלה בביצועם של רכיבי בנייה נוספים, באופן המזכה אותה במלוא המחיר המוסכם בגינם, במסגרת הפיצוי המוסכם. בפרט, הוכיחה התובעת כי החלה בביצועו של השלד, וביצעה חלק ניכר ממנו. אולם, כפועל יוצא מהעובדה שפירוט מחירי רכיבי העבודה בפרק העלויות בנספח ז' לא תוקן בעקבות ההחלטה על מעבר לבנייה קונבנציונלית – לא הוכח מה שיעור התמורה החוזית המוסכמת שיש לייחס לשלב השלד.

לשון אחר, הגם שהתובעת הוכיחה שקיימים רכיבי עבודה נוספים שהיא החלה בביצועם, ולפיכך, לאור הפרת ההסכם, היא זכאית לתשלום מלוא המחיר המוסכם בגינם, הרי שהתובעת לא הוכיחה מהו גובה המחיר בגין רכיבים אלו, שכן זה לא פורט בהסכם נספח ז', ולא הוכח בדרך אחרת.

בפרט, התובעת לא הוכיחה את מחירו של השלד עפ"י ההסכם בין הצדדים, שכן בפירוט העלויות לא ננקב מחיר עבור מלוא השלד, ואילו אבן הדרך שנקבעה לצידו בתנאי התשלום (תשלום 75% ממלוא התמורה החוזית המוסכמת עד סיום שלב השלד), אינה בהכרח משקפת את מחירו.

מכאן, כי התובעת לא הוכיחה כי היא זכאית לתשלומים נוספים מעבר לסכום ששולם ע"י הנתבע (במזומן או בשיקים שלא נפרעו), ובפרט לא הוכיחה את שיעורם.

1. ודוק. אין בכוונתי לקבוע כי התובעת זכאית אך ורק לשווי העבודות שבוצעו על ידה או עלות ביצוען. רכיב זה – שהוא הרכיב שנפסק ע"י כב' השופט יקואל בפסק הדין המקורי – יכול להיות רלוונטי במקרה של חובת השבה, אולם ייתכן בהחלט, כי המחיר שהוסכם עבור רכיב זה או אחר של העבודה גבוה מעלות ביצועו ואם הייתה התובעת מוכיחה אותו הייתה זכאית לקבלו במלואו.

לשון אחר, מקובל עליי העיקרון, שבשל הפרת ההסכם ע"י הנתבע, הייתה התובעת זכאית לפיצוי בגין הפרתו – בין בפיצוי מוסכם ובין בפיצויי קיום.

אלא, שהתובעת לא הוכיחה את גובהו של הפיצוי המגיע לה, מקום בו הפיצוי המוסכם נגזר מהמחיר המוסכם עבור רכיבי העבודה, ומחיר זה – בפרט ביחס לרכיב השלד – לא הוכח.

התובעת אף לא עתרה (ולו לחלופין) לפסיקת פיצויי קיום, וממילא לא הניחה תשתית ראייתית שתאפשר מסקנה בדבר שיעורם. פשיטא, כי משעה שהתובעת תבעה תמורה בגין רכיבי עבודה שבוצעו אך בחלקם, הרי שפסיקת פיצויי קיום אין משמעותה כי יש לפסוק לה את מלוא התמורה המוסכמת בגינם (שהרי ככל שהייתה מבצעת אותם במלואם היו לה גם הוצאות שנחסכו ממנה), אלא רק את שיעור הרווח, אשר לא הוכח ולו בדוחק.

1. האם משמעות הדבר היא, כי על התובעת להשיב לנתבע את התמורה שקיבלה מעבר לסכומים המפורטים לעיל? אינני סבורה כך. העובדה, שהתובעת לא הוכיחה את זכאותה לפיצוי מוסכם, אין בהכרח פירושה כי הסכומים ששולמו לה שולמו ביתר.

תביעת הנתבע להשבת סכומים ששולמו, לטענתו, ביתר, התבססה על טענתו כי הסכום ששולם לתובעת עולה על שווי העבודות שבוצעו על ידה (ראו סעיפים 38-40 לכתב התביעה שכנגד), כמו גם על טענותיו כי נגרמו לו נזקים שונים. טענות אלו נדחו ברובן בפסק הדין המקורי (למעט בעניין ליקויי הבנייה בהיקף מצומצם יחסית), בחלקו שלא בוטל ולפיכך אין להרהר אחריו. ממילא, את התמורה המגיעה לתובעת מכוח ההסכם בגין העבודות שבוצעו על ידה עד אותו שלב, אין לקבוע על פי שווי העבודות, אלא על פי מחירן המוסכם. למצער, היה על הנתבע להוכיח איזה חלק מכלל העבודות בוצע ע"י התובעת, ואז היה אולי זכאי להשבה של החלק היחסי של התמורה המוסכמת. הנתונים שהוכחו ע"י הנתבע (עלות ביצוען של העבודות שבוצעו בפועל עד אותו שלב וכן אחוז העבודה שבוצעה מתוך עבודות השלד) אינם מבססים תשתית ראייתית שתצדיק חיוב התובעת בהשבת הסכומים ששולמו לה, שכן נקודת המוצא היא שהסכומים ששולמו עד אותו שלב משקפים את התמורה החוזית המוסכמת לעבודות שבוצעו.

1. המסקנה המתחייבת מן האמור היא, כי התובעת לא עמדה בנטל להוכיח, כי היא זכאית לקבלת סכומים מעבר למה ששולם לה ע"י הנתבע עד לשלב הפסקת העבודות, כפוף למפורט להלן ביחס לתביעה השטרית. יחד עם זאת, אין משמעות הדבר כי על התובעת להשיב את הסכומים ששולמו לה או איזה חלק מהם, שכן הנתבע לא עמד בנטל להוכיח כי יש לחייבה בהשבת הסכומים או חלק מהם.
2. אשר לתביעה השטרית, כידוע משמשך הנתבע שיק על חשבון התמורה החוזית המוסכמת, והוא ביטלו, הרי שהנטל עליו להוכיח כשלון תמורה, או כל טענת הגנה אחרת, אשר תקנה לו פטור מתשלום סכום השטר כולו או חלקו.

אלא, שכפי שציינתי לעיל, הנתבע לא עמד בנטל להוכיח כי הסכומים ששולמו לתובעת – לרבות במסגרת השיקים שבוטלו – עולים על שווי התמורה החוזית עבור העבודות שבוצעו עד לאותו שלב. משכך, ובהתחשב במסקנותיי כפי שפורטו בהרחבה לעיל, הרי שלא עלה בידי הנתבע לעמוד בנטל להוכיח כי יש לחייב את התובעת להשיב לו או לקזז סכומים אלו או אחרים מן הסכומים ששולמו לתובעת במסגרת התמורה החוזית המוסכמת.

מעבר לכך, כאמור, בכל הנוגע לתביעה שכנגד, מסקנותיו של המותב הקודם שדן בתיק במסגרת פסק הדין המקורי – ומכוחו נקבע כי הנתבע לא הוכיח את רכיבי תביעתו הנגדית, למעט הסך של 28,000 ₪ בתוספת מע"מ בגין ליקויי הבנייה – שרירות וקיימות.

1. במצב דברים זה, מקום בו איש מן הצדדים לא היטה בראיות את הכף לטובת גרסתו, הרי שהנחת המוצא כי הסכומים ששולמו (לרבות בשיקים שלא נפרעו במלואם) משקפים את מה שהיה על הנתבע לשלם עד לאותו שלב – לא נסתרה.

המסקנה היא, כי יש לחייב את הנתבע בתשלום סכום השטרות שלא נפרעו, בסך 155,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מזמן הפרעון של השטרות ועד התשלום בפועל, בקיזוז הסכום שנפסק לטובתו בפסק הדין המקורי בגין ליקויי הבנייה. רכיב הקיזוז בסך 28,000 ₪ בתוספת מע"מ בגין ליקויי הבנייה, הוא חלק מפסק הדין שלא בוטל ע"י ערכאת הערעור, כך שהוא שריר וקיים.

סיכום

1. במסגרת פסק הדין המקורי, פסק כב' השופט יקואל כי ההסכם בין הצדדים בטל, ולפיכך יש להורות על השבה הדדית. לאור קביעתו כי שווי העבודה שבוצעה ע"י התובעת עד לאותו שלב עומד על סך של 581,500 ₪, בתוספת מע"מ, ממנו יש לקזז סך של 28,000 ₪ בתוספת מע"מ שווי ליקויי הבנייה, ולאור העובדה שאין חולק כי שולם ע"י הנתבע סך של 850,000 ₪, תוצאת פסק הדין הייתה, כי על התובעת להשיב לנתבע סך של 202,405 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה.

כפי שפירטתי בהרחבה לעיל, מצאתי כי אין מקום להורות על בטלותו של החוזה, ומכאן, ומאחר שהנתבע לא הוכיח כי שולמו לתובעת סכומים ביתר, הרי שגם אין מקום להורות על השבת הסכומים ששולמו לתובעת ע"י הנתבע, כולם או חלקם.

כמו כן, יש לקבוע, כי על הנתבע לשלם לתובעת את סכום השטרות, בסך 155,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מתאריך הפרעון ועד התשלום בפועל.

מסכום זה יש לקזז סך של 28,000 ₪, בתוספת מע"מ, בגין ליקויי הבנייה שהוכחו כמפורט בפסק הדין המקורי. סכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה שכנגד ועד למועד התשלום בפועל.

יחד עם זאת, לא מצאתי כי התובעת זכאית לפסיקת סכומים נוספים מעבר לכך כפיצוי, שעה שלא הוכיחה את שיעורו של הפיצוי שנתבע.

1. התוצאה היא, כי הסכום שהופקד בקופת בית המשפט יועבר לידי התובעת.

מעבר לכך, על הנתבע לשלם לתובעת סך של בסך 155,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מזמן פרעונם של השיקים, ממנו יקוזז סך של 32,760 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה שכנגד.

התובעת תשערך את הסכומים בהתאם לאמור לעיל ותגיש פסיקתא לחתימתי.

נוסף על כך, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 15,000 ₪.

זכות ערעור כחוק.

ניתנה היום, כ"ה ניסן תש"פ, 19 אפריל 2020, בהעדר הצדדים.