1. מדובר בבקשה להפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבעת בתובענה, בהתאם לסעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט - 1999 (להלן חוק החברות).
2. המשיבה (היא התובעת) הגישה תביעה זו בה עתרה לחייב את המבקשת (היא הנתבעת) בסכום של 768,579 ₪.
3. לטענת המבקשת, שקילת השיקולים הרלוונטיים במקרה זה מחייבים את המסקנה שיש לחייב את המשיבה בהפקדת ערובה.
   ביום 23.7.12 קבע בית המשפט כי המשיבה תשלם למבקשת הוצאות בסך 6,000 ₪ אשר חרף הזמן הרב שחלף - טרם שולמו. עובדה זו מעידה על מצבה הכלכלי של המשיבה ומחזרת את החשש בדבר יכולתה של המשיבה לשלם את הוצאותיה של המבקשת במידה והתביעה תידחה והמבקשת תזכה בדין.
   עוד נטען, כי המשיבה הינה חברה בע"מ. בהתאם לדין, משביקשה המבקשת לחייבה בהפקדת ערובה, הכלל הוא שיש לחייב חברה- תובעת להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבעת, כאשר נטל ההוכחה בעניין מצבה הכלכלי והיכולת לשלם מוטל על המשיבה.
   משלא הוכח אחרת, חזקה שאין ביכולתה של המשיבה לשלם את הוצאות המבקשת היה ותידרש.
   
   עוד נטען, כי עד כה נדרשה המבקשת להוצאות רבות לצורך ניהול הגנתה. הוצאות אלה צפויות להתרבות ככל שהמשיבה תעמוד על המשך ניהול ההליך.
   בהתחשב בסכום התביעה, היקפו של ההליך עד כה והיקפו של ההליך בהמשך, טענה המבקשת כי יש לחייב את המשיבה בהפקדת ערובה בסך 200,000 ₪.
4. המשיבה בתגובתה, טענה כי המבקשת ממשיכה בטקטיקה המאפיינת התנהלותה לאורך כל ההליך, היינו התשת המשיבה, בזבוז זמן, לרבות זמן שיפוטי, ומשיכת זמן בהגשת בקשות רבות חסרות כל יסוד.
   נטען כי בית משפט כבר בחן את סוגיית הפקדת הערובה בעבר, ודחה אותה על הסף, במסגרת הליך הסעד הזמני, בה נדחתה בקשת המבקשת להותרת הערבויות שהופקדו בהליך הסעד הזמני על סך 60,000 ₪ להמשך ההליך.
   המשיבה טענה כי המבקשת מטעה את בית המשפט, ונשענת על אי תשלום הוצאות לכאורה בסכום של 6,000 ₪ שנפסקו במסגרת הליך הסעד הזמני לחובת המשיבה, ובגין כך מבקשת הפקדת ערובה בסך של 200,000 ₪.
   נטען כי ניסיונה של המבקשת לדרוש הפקדת ערבויות פעם נוספת בדרך עקיפה, מהווה הטעיה חמורה של בית המשפט וניסיון לזכות בשינוי החלטה קודמת.
   המבקשת לא הוכיחה בבקשתה את התנאים שבדין להטלת ערובה על המשיבה.
   לגופו של עניין, טענה המשיבה, כי מבדיקה שערכה מול מנהל התובעת עולה כי הלה סבר לתומו כי ההוצאות שולמו מתוך כספי הערבות שהפקידה המשיבה באופן אוטומטי. העובדה שהמבקשת לא דרשה את ההוצאות מזה שנתיים ממועד קבלת ההחלטה, נתנה למשיבה תחושה כאילו הסכום שולם.
   המשיבה הוסיפה וטענה, כי המבקשת עצמה לא שילמה 1,000 ₪ שהוטלו עליה במסגרת ההחלטה מיום 25.2.13 על ידי כבוד הרשם בוקר. מנהל המשיבה ציין כי הצדדים ניהלו משא ומתן לפשרה, ובמסגרת שיחות אלה סוכם בין הצדדים כי נושא תשלום ההוצאות ההדדיות יוסדר בהליך הגישור. הליך הגישור הסתיים כשנה לאחר מכן ללא הסכמות, ואי תשלום ההוצאות נבע מחלוף הזמן הרב ממתן ההחלטה על ההוצאות.
   
   עוד טענה המשיבה, כי ברור למבקשת שעליה לשלם למשיבה סכום כלשהוא בגין העבודות שביצעה עבורה המשיבה. לשם כך אף מונה מומחה מטעם בית משפט, שיקבע את השכר הראוי למשיבה בגין עבודותיה. בנסיבות אלה, בלתי סביר להורות על הפקדת ערובה. גם אם ייקבעו הוצאות כלשהן, הרי שהמבקשת תוכל להיפרע מהמשיבה באמצעות קיזוז מהסכום שייפסק לטובת המשיבה.
   נטען שהמבקשת לא הוכיחה כי למשיבה יהיה קושי כלשהוא לשלם הוצאות, אם יפסקו כנגדה. המשיבה הינה חברה פעילה אשר מצליחה בתחומה.
5. בתשובה לתגובה, חזרה המבקשת על הטענה כי ע"פ הדין, על החברה המשיבה הנטל להוכיח באופן פוזיטיבי כי מצבה הכלכלי אינו מעלה חשש שמא לא תשא בהוצאות המבקשת, ולא מוטל על המבקשת להוכיח ההיפך.
   נטען שהמשיבה לא הציגה כל אסמכתא המעידה על מצבה הכלכלי, ואף לא תצהיר בעניין זה. משכך, המשיבה לא עמדה בנטל המוטל עליה ודי בכך בכדי להיעתר לבקשה.
   עוד נטען, כי החלטת הרשם בוקר מיום 25.2.13 עסקה בשאלת השבת ערבויות שהפקידה המשיבה בהליך של הסעד הזמני. החלטה זו לא עסקה כלל בשאלה המהותית בדבר מצבה הכלכלי של המשיבה, וחיובה בהפקדת הוצאות.
   באשר לטענה כי בכל מקרה יוטל על המבקשת לשלם סכום כלשהו למשיבה, טענה המשיבה כי כתב ההגנה כולל שלל טענות, כך שבסוף ההליך יתכן כי בית המשפט יגיע למסקנה שהמבקשת אינה חייבת מאומה למשיבה, ואף סביר כי בית המשפט יגיע למסקנה כי המשיבה חבה כספים למבקשת.

ההכרעה

1. בחוק החברות קיים הסדר ספציפי ביחס לאופן הטלת ערובה על תובעת שהיא תאגיד, וזאת בסעיף 353א בחוק החברות, תשנ"ט - 1999 הקובע כדלקמן:
   "הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם זכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה, או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין".
2. במסגרת רע"א 10376/07 ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (11.02.2009) קבע כבוד השופט מלצר,כי סעיף 353א לחוק החברות מגדיר מספר תנאים שבהתקיימם רשאי, אך לא חייב, בית המשפט להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע, במידה ויזכה בדין.
   התנאים הם כלהלן: (א) מדובר בחברה שאחריות בעלי המניות בה מוגבלת ; (ב) הדבר ייעשה לבקשת הנתבע, אלא אם כן - (ג) סבר בית המשפט שנסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה ;  או - (ד) אם החברה הוכיחה שיש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע.
   נמצא איפוא, כי הכלל הוא חיוב בערובה. קיימות שתי חלופות שבהתקיימן בית המשפט לא יורה על הפקדת ערובה: ראשית, אם החברה הוכיחה (והנטל הוא עליה), כי יהיה לאל ידה לשלם את הוצאות הנתבע, אם יזכה בדין. שנית, אם בית המשפט סבור, כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה בהפקדת ערובה.
3. בעניין רע"א 9618/11 ארט יודאיקה בע"מ נ' טלי עד שינוע בע"מ (29/12/2011), אישרה כב' השופטת חיות הפקדה של 35,000 ₪ בתביעה בקניין רוחני, כאשר גם שם עלתה טענה, שלא הוכחה, כי הוצאות לא שולמו.
   בית המשפט העליון הדגיש כי מקום שבו התובעת היא חברה שאחריות בעלי המניות בה מוגבלת, ניתן לחייב את החברה-התובעת בהפקדת ערובה להוצאות, אלא אם כן הנסיבות אינן מצדיקות זאת - והנטל להוכיח את הדבר מוטל על החברה - או אם הוכיחה החברה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין. נקבע שם כי אין באישור רו"ח כדי להרים את הנטל ולהימנע מלחייב את החברה בהפקדת ערובה. בנסיבות העניין, אף לא היה מקום לייחס משקל לסיכויי התביעה, משלא נראה כי ניתן היה להעריכם בשלב זה כגבוהים במיוחד או כקלושים במיוחד. גם סכום הערובה נראה לבית המשפט העליון סביר.
4. במקרה שבפניי, המשיבה בתגובתה רק ציינה כי היא חברה פעילה ומצליחה בתחומה, אולם לא גיבתה טענה זו בתצהיר או במסמכים שיש בהן לאשש טענה זו.
   כפי שטענה המבקשת, בניוגד לתובע יחיד, לשון החוק מטילה על החברה-התובעת את הנטל להוכיח כי יש ביכולה לשאת בהוצאות, היה ותחוייב בתום ההליך.
   המשיבה לא עמדה בנטל זה.
5. לעניין ההחלטה הקודמת - החלטתו של כב' הרשם, כתוארו אז, יניב בוקר מיום 25.2.13, התייחסה לעניינים פורמאליים שבהשבת ערבויות שניתנו להבטחת נזקים כתוצאה מצו זמני שפקע. לפיכך אין בה כל התייחסות לסוגיה שבפנינו והיא איננה מעלה ואיננה מורידה.
6. לעניין הטענה בדבר אי תשלום הוצאות - לא ברור מדוע מעלה המבקשת רק עתה טענתה בדבר אי תשלום הוצאות שהושתו על המשיבה בהחלטה מיום 23.7.12. בנוסף, המבקשת בתשובה לתגובה לא מציינת דבר באשר לטענה כי המבקשת עצמה לא שילמה למשיבה הוצאות בסך 1,000 ₪ שהושתו עליה בהחלטה מיום 25.2.13.
   בכל אופן, לא ניתן לקבוע כי אי תשלום ההוצאות על סך 6,000 ₪ נובע ממצבה הכלכלי הקשה של המשיבה, כפי שטוענת המבקשת.
7. לעניין סיכויי התביעה - מדובר בתובענה כספית לפיצוי בגין עבודות אשר ביצעה המשיבה עבור המבקשת, ושלפי הטענה לא התקבל בעבורן מלוא התשלום.
   מונה מומחה מטעם בית המשפט, מר דן אורמן, אשר יבחן את החוזים והתכניות אל מול הביצוע של המשיבה ויקבע השכר הראוי, הנהוג והסביר עבור העבודות שביצעה המשיבה.
8. המגמה הקבועה בסעיף 355א' לחוק החברות ובפסיקה על פיו, היא בדרך כלל להענות לבקשות להטלת ערובה להוצאות על חברה, והחריג הוא לדחות את הבקשה.
   כאמור, התובעת לא הביאה ולו בדל ראייה להוכחת יכולת כלכלית.
   כאשר אני מאזן בין העדר כל הוכחה שהיא בדבר יכולת כלכלית, והטענה בדבר אי תשלום הוצאות (שאינני מייחס לה משקל ניכר לנוכח הנסיבות המפורטות), למול סיכויי התביעה שקשה לאמוד אותם כעת, אולם הם נראים סבירים, גם אם לא בגובה הסכום הנתבע - אני מחליט כי יש מקום לחייב את התובעת בהפקדת ערובה להוצאות, אולם זאת בסכום מינורי יחסית של 12,000 ₪.
9. התובעת תפקיד את הסכום האמור בתוך 30 יום בקופת בית המשפט, כאשר ימי הפגרה יבואו במנין (זאת בנוסף לתשלום ההוצאות לנתבעת ע"פ החלטות הביניים, באופן ישיר בין הצדדים, בניכוי ההוצאות בהן חבה הנתבעת לתובעת).
10. אין צו להוצאות בבקשה זו, וההוצאות יובאו בחשבון בתום ההליכים.

להעביר את ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, כ"ט סיוון תשע"ד, 27 יוני 2014, בהעדר הצדדים.