<#2#>

נוכחים: מטעם התובעים: עו"ד דרור נאור

מטעם הנתבעים: עו"ד אביגיל בהט

פרוטוקול

ב"כ התובעים מסכם: ראשית, אפנה את בית המשפט לכל האמור בתצהיר התובע שכן שם למעשה נמצאים רוב טענות התובעים בפירוט די מלא. אבקש כי בית המשפט יראה את התצהיר כחלק מהסיכומים. התובעים הם בגיל גבורות לחייהם וחיים בקיבוץ מזה עשרות שנים. התובע עובד בקיבוץ, עבד בקיבוץ מעל 40 שנים. לאחר שהגיע התובע לגיל פרישה ויצא לגמלאות, בחר הוא לעבוד בצמח, מפעלים איזוריים מחוץ לקיבוץ. בגין כל שנות עבודתו של התובע בקיבוץ הוכנסה כל משכורתו של התובע לקיבוץ עצמו ובהתאם לכך צמחה לתובע הזכות לקבלת פנסיה עם יציאתו לגמלאות. הקיבוץ הפך למתחדש ב01/01/08, ומנפיק תלוש שכר מדי חודש לכל אחד מחבריו ובו נקבעים הכספים שמגיעים לכל חבר. התקציב מנוהל במסגרת הקיבוץ וחשבון הבנק הוא של הקיבוץ בלבד והוא זה ששולט על חשבון הבנק של כל חבריו. הקיבוץ גם דואג להנפקת כרטיסי אשראי לכל אחד מחברי הקיבוץ ובאמצעותו יכול כל חבר למשוך כספים.

הקיבוץ פנה בתביעה בשנת 2007 כנגד התובע, בה דרש כי התובע ישלם את מלוא הכספים המגיעים לתובע בביטוח המנהלים שהינו מקבל מאת צמח בגין עבודתו לאחר הפרישה וזאת לאור טענת הקיבוץ, כי הוא משלם לתובע את הפנסיה עבור כל שנות עבודתו של התובע בקיבוץ עד גיל הפרישה. התביעה הזו נדחתה.

למעשה, מינואר 2008, על אף שנדחתה התביעה וזמן קצר לאחר דחייתה מפסיק הקיבוץ לשלם לתובע את הפנסיה החודשים המגיעה לו בגין כל שנות עבודתו בקיבוץ ומשלם את הפנסיה אך ורק לתובעת.

בהתאם לכך, הוגשה תביעה זו ולה שני פנים : אחד – הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פס"ד שעל פיו נקבע בין הצדדים כי הקיבוץ חייב לשלם לתובעים את מלוא התקציב המובטח המשולם בקיבוץ שבתוכו כלולה הפנסיה. מכוח זה, הקיבוץ מחויב ואין שאלה. הפן השני – ענייני. למרות שהוכרעה תביעת הקיבוץ אבקש לעמוד עליה ואתחיל בה: סכום הפנסיה החודשי שמשולם על ידי הקיבוץ קבוע בתקנות האגודות השיתופיות, ערבות הדדית בקיבוץ מתחדש והוא שווה ל35% מהשכר הממוצע. בסעיף 3 לתקנות אלו, קבועה חובת הקיבוץ לספק את צרכי החברים בגיל הפרישה וביניהם החובה לשלם את מלוא הפנסיה. כך גם קובעת הוראת תקנה 66 לתקנון הקיבוץ. הקיבוץ מודע לחובתו לשלם את מלוא הפנסיה אבל מעלה טענה: הואיל והתובע מקבל כבר קצבה במסגרת ביטוח המנהלים בגין התקופה שלאחר הפרישה, הוא לא זכאי לקבל את הפנסיה מהקיבוץ עבור התקופה בה עבד בקיבוץ במשך 40 שנים. הקיבוץ מעלה טענה של כפל פנסיה. הטענה הזו איננה נכונה והיא כסות עיניים בלבד. כפל פנסיה מתאר מצב בו במשך שנות עבודתו של התובע בקיבוץ, התובע עבד מחוץ לקיבוץ, במקום אחר, ומקבל מהמקום האחר פנסיה. במקרה כזה, במשך שנות עבודתו של התובע בקיבוץ, לא היה הקיבוץ צריך להפקיד את הפנסיה וכך המקור הפנסיוני הוא אחד, אותו מקום עבודה בו עבד התובע בפועל. התובע העיד על כך ואפנה את בית המשפט לעמוד 8 לפרוטוקול מיום 22/12/13, שורות 8-11.

במקרה שלנו, אין מחלוקת כי התובע עבד בקיבוץ עד גיל הפרישה וכל משכורתו הלכה לקיבוץ. בכל השנים הללו לא הופקדו על שמו כספים כלשהם בקרן פנסיה מחוץ לקיבוץ. לא הייתה כפל פנסיה בשנים אלה ולא הופקדה פנסיה מכל מקור אחר שכן התובע עבד בקיבוץ.

הואיל והתובע בגיל פרישה, גיל 67, היה זכאי לקבל מהקיבוץ את מלוא הפנסיה כפי שמקבל כל חבר, הרי שממילא החלטתו של התובע כאשר אינו חייב לעבוד בקיבוץ, לעבוד במקום אחר, מקום שבזכות עבודתו שם לאחר הפרישה מקבל הטבה נוספת, לא יכולה למנוע את זכותו של התובע כמו כל חבר קיבוץ אחר לקבל את מלוא הפנסיה שלו עבור השנים שעבד בקיבוץ.

ב2007 הקיבוץ הגיש תביעה וזו נדחתה. המשמעות לדחייה של התביעה היא ברורה. הקיבוץ תבע את כספי ביטוח המנהלים של התובע לאור העובדה כי הינו משלם כבר לתובע את הפנסיה המובטחת, כאשר התביעה נדחית, מוסכם וברור על פי פס"ד חלוט, כי לקיבוץ אין זכות לקבל את כספי ביטוח המנהלים של התובע לאחר גיל פרישה, למרות שהוא משלם את הפנסיה. זו המשמעות של דחיית התביעה ואין משמעות אם התביעה נדחתה בהסכמה או לא בהסכמה. התביעה נדחתה.

יעל דרומי מבינה היטב את המשמעות של זה ואפנה את בית המשפט לפרוטוקול עמוד 14 שורות 5-15 לניסיון שלה לטעון כי התביעה לא נדחתה, ולאחר מכן נאלצה להודות כי אכן התביעה נדחתה. הצדדים לא הסתפקו בכך, אלא כדי למנוע כל טעות וכל אפשרות של הקיבוץ לבוא ולומר לאחר פס"ד החלוט כי הקיבוץ יכול עכשיו להמנע מתשלום פנסיה בעצמו או לעשות כל תרגיל כזה או אחר על מנת למנוע מהתובע את זכויותיו, כתבו במפורש את סעיף 7 לפשרה.

הוכח במשפט ואין מחלוקת כי תקציב מובטח הוא תקציב של חבר קיבוץ פנסיונר שמורכב משלושה דברים – קצבת פנסיה בגובה פנסיית רשם, קצבת זקנה שמשולם על ידי מל"ל ותוספת ותק אישי של כל חבר. בית המשפט מופנה לעדות התובע בעמוד 7 שורות 27-28, וכן לעדות יעל דרומי, יו"ר מזכירות הקיבוץ, עמ' 14 שורה 29 עד עמ' 15 שורה 3.

סעיף 7 אישר לקיבוץ לנכות רק דבר אחד: את קצבת הזקנה במקרה והיא משולמת לתובעים ישירות מהמל"ל. בשום פנים ואפן לא אישר לקיבוץ לנכות את קצבת הפנסיה. אם התכוונו הצדדים כי הקיבוץ יהיה רשאי לנכות גם את תשלום הפנסיה מהתקציב המובטח, לא היה נכתב דבר זה באפן מפורש בהסכם הפשרה. סעיף 7 מדבר בעד עצמו. אם אפשר היה לנכות סכום מסוים חוץ מהסכום הקבוע בו, היה הדבר כתוב במפורש. לחילופין, יכלו הצדדים לכתוב כי התובע יגיע לו רק קצבת זקנה, אם זו לא משולמת על ידי המל"ל, בתוספת ותק. לפיכך, עם כל הכבוד, תיק זה אינו מורכב יתר על המידה והדברים מדברים בעד עצמם.

באה גב' יעל דרומי ואומרת לבית המשפט כי לפני הסכם הפשרה, הוצע לתובעים מתווה רזי. אפנה לסעיף 18 לתצהירה. היא אומר שמתווה רזי אומר את מה שהקיבוץ טוען. מתווה זה מציע כי התובע יקבל את התקציב המובטח אבל אם מקבל כספים או פנסיה ממקור חיצוני, אפשר יהיה לקזזם מהתשלומים שמשלם הקיבוץ. אומרת יעל דרומי, כי התובע לא הסכים לכך וגם על כך אין מחלוקת. מנסה יעל דרומי באותו סעיף לתצהירה, לטעון, כי הסכם הפשרה בסעיף 7 למעשה קיבל את מתווה רזי. למה שיסכימו לכך התובעים, אם התביעה נדחתה בעוד שגם לפני שהיא נדחתה הם לא הסכימו לכך? אם באמת הסכימו הצדדים למתווה רזי, למה זה לא כתוב בצורה ברורה בסעיף 7 להסכם? למה לא כתוב בהסכם כי התובע לא זכאי לפנסיה מהתקציב המובטח אם הוא מקבל פנסיה ממקור חיצוני, כמו שאומר מתווה רזי? התובע שלל מקרה זה לחלוטין. אפנה את ביהמ"ש לעמוד 7 בשורות 6-7. הדברים עלו בחקירתה של יעל דרומי ואפנה את ביהמ"ש לעמ' 14 לפרוטוקול, שורות 24-26.

אפנה לעמוד 15, שורות 14-22 ושורת 30-31. מדבריה אפשר להבין כי אין כל קשר בין הסכם פשרה למתווה רזי. אפנה את בית המשפט לעמ' 16 שורות 6-31. היא לא יכולה הייתה לענות לשאלות כי אין תשובה אמיתית לכך.

אציין כי הטענה של הקיבוץ בעניין הפסיקים והתחביר הלשוני של סעיף 7 כאילו המילים "על פי החלטות הקיבוץ" מתייחסות גם לתקציב המובטח, הינה בלתי הגיונית ולא נכונה הן לפי הסעיף והן לפי ההיגיון שכן על פי זאת, הקיבוץ יכול להחליט כי מחר התובע לא יקבל שום דבר וממילא לא יקבל את התקציב המובטח כך החליט הקיבוץ. אם הכל כפוף להחלטות הקיבוץ והקיבוץ יכול להחליט מה שהוא רוצה. בנוסף לסעיף 7 יש גם את סעיף 9 להסכם הפשרה שקובע כי כספי ביטוח המנהלים ייחשבו כנכס חבר. נכס חבר מוגדר בתקנות האגודות השיתופיות כנכס מכל מין וסוג שהוא. מפנה להגדרה בתצהיר. כלומר, הקיבוץ מכיר בכך שכל הכספים של ביטוח המנהלים שמקבל התובע בגין התקופה שלאחר מועד הפרישה ויציאתו לגמלאות, הם נכס חבר ובנכס חבר אין מחלוקת כי אי אפשר לגעת. לו רצו, היו יכולים הצדדים להגיד כי כספי ביטוח המנהלים הם כסף ממקור חיצוני, אבל כתבו שזה נכס חבר. תקנות האגודות השיתופיות קובעות מה אפשר לקזז או להפחית מהתשלומים לחבר קיבוץ, בעוד שלחבר קיבוץ בגיל העבודה ניתן להביא בחשבון גם נכס חבר ולקזז זאת, הרי שבכל הנוגע לחברים בגיל פרישה, אין זכות כזו.

אפנה לעדות יעל דרומי בעמוד 18 שורות 3-10. שם מציינת כי לא ניתן לקזז נכס חבר מפנסיית גמלאים וגם מפרטת מה זה נכס חבר וכן לשורות 15-17.

אבקש להפנות גם לעדויות של חברי הקיבוץ שהיו פה, עמרם סטולר ואברהם כינרתי שהעידו כי הקיזוז שנעשה להם מכספי התקציב המובטח הינו בגין פנסיה שהינם מקבלים עבור השנים שעבדו בתוך שנות עבודתם מחוץ לקיבוץ, לפני גיל פרישה. במקרה שלנו, הדברים לא דומים. התובע בכל שנות עבודתו עבד בקיבוץ ולא הופרש לו שום כסף ממקור אחר.

אפנה לעדותו של עמוס זקס. הוא העיד כי אין קשר בין ההקדש לבין חובת תשלום הפנסיה לחבריו וגם מי שלא רשום בהקדש ולא זכאי לקבל כספים מההקדש, זכאי לקבל את מלוא פנסיית הרשם מהקיבוץ. יתרה מכך, העיד מר עמוס זקס עצמו שכאשר הוא קיבל מתביעת ביטוח 180,000 ₪ שהם חלק מנכס חבר, לא קיזזו לו דבר מפנסיית הקיבוץ.

לגביי הטענה שהועלתה בתחילת המשפט במסגרת הבקשה למחיקה על הסף, הועלתה טענה כי התקיימה בוררות לפי סעיף 10 להסכם הפשרה, הטענה הזו נדחתה על ידי בית המשפט במסגרת החלטה חלוטה, ולכן לקיבוץ אין כל זכות להעלות טענה זו שוב. מכל מקום, אפנה בעניין זה הן להחלטה והן לתגובת התובעים לבקשה הזו וזאת בשל קוצר היריעה שם מסבירים מדוע אין קשר בין סעיף 10 ל-7 בהסכם הפשרה, כאשר הבוררים עצמם קבעו במפורש שלא דנים הם בסעיף 7 להסכם הפשרה, וזאת על פי בקשת הקיבוץ עצמו.

מפנה לסעדים כפי שכתובים בכתב התביעה ואבקש כי בית המשפט ייקבע כי התובעים זכאים למלוא פנסיית הרשם מדי חודש, ללא יוצא מן הכלל עד אחרית ימיהם. אבקש להיעתר לתביעה במדויק, כפי שרשום בסעיף 75. בגין תביעה זו, נגרמו לתובעים הוצאות רבות, שכ"ט עו"ד בסכומים העולים על 40,000 ₪, בנוסף לאגרות ולהוצאות ולעגמת הנפש שנגרמה להם לאחר שכבר ניתן פס"ד בעניין זה ב2007. אבקש כי ההוצאות ייפסקו בהתאם.

ב"כ הנתבעים מסכמת: בכל הכבוד לחברי, נראה, כי התובעים התעלמו לחלוטין מכל מה שקורה בקיבוץ, מכל החלטות הקיבוץ, מכל מה שקרה בהסכם הפשרה. הם יצרו לעצמם תזה על סמך סעיף 7 כאילו כל השאר מסביב לא קיים. לעניין הרקע מפנה לכתב ההגנה ולבקשה לסילוק תביעה על הסף.

אנו צריכים להבין את מושגי היסוד: ההקדש- יש לנו בפסק הבוררים בסעיף 5 יש הסבר לעניין ההקדש. ההקדש הוא קרן שהוקמה לצורך צבירת פנסיה לילידי 1937 ומטה. לחברי מ1937 ומעלה, נצברו קרנות פנסיה אישיות. אפנה לנספח ל"ב לתצהיר יעל דרומי שזה מכתב של אבנר הרחול שנפטר בינתיים.

פנסיית רשם- נכון אומר חברי כי פנסיית רשם נקבעה ל35% מהשכר הממוצע כהגדרתו בחוק מל"ל. התיקון הזה, הגדרה זו, הוכנסה רק ב2009, לאחר שנחתם הסכם הפשרה.

תקנות אגודות שיתופיות ערבות הדדית, מגדירות גם מה זה הכנסות, מגדירה בסעיף 3 את חובת הקיבוץ להבטיח את צרכי חבריו שבגיל הפרישה באפן שערכם הכולל לא יפחת מגובה סכום הגמלה הפנסיונית, אבל סעיף קטן ד' קובע, כי הקיבוץ רשאי לנכות מהסכומים הללו, שהוא צריך להבטיח, כל סכום שנצבר על שם החבר, או שהוא זכאי לו, או שהוא מקבל כגמלה או כתשלום אחר בעל אופי פנסיוני למעט קצבאות מל"ל. סעיף קטן ה' קובע, כי חובת הקיבוץ יכולה להיות מותנית בגילוי נאות של הסכומים האמורים בתקנה משנה ד'. סעיף 8 קובע כי הקיבוץ יכול לתת מעבר לזה אבל לא מתחת.

נכס חבר מוגדר אף הוא בתקנות.

תקציב מובטח- בסיס תקציב מובטח היא תקנה 3 לתקנות האגודות השיתופיות והסדרי התחדשות כנרת 2007, שזה נספח ל"ג לתצהיר יעל דרומי, עמוד 7. שם יש תרשים המגדיר את התקציב המובטח לגמלאים, כאשר המשכו מגדיר במפורש כי בשום מקרה, הסכום שמגיע לחבר לא יעלה על 2,300 ₪ ויש בהמשך התייחסות לגמלאים שצברו פנסיה כעובדי חוץ. אם הם מעבירים את מלוא הפנסיה לקיבוץ הם מקבלים את מלוא התקציב המובטח, אם הסכום המלא המועבר לקיבוץ הוא עד 2,300 ₪, או קטנה, שוב, יקבלו את מלוא התקציב המובטח אך אם הפנסיה החיצונית גבוהה מפנסיית היעד, הם רשאים לקחת את העודף לרשותם ואם הם לא מעבירים כלל את הפנסיה לקיבוץ, אז מקזזים להם את ה2,300 ₪ מגובה התקציב המובטח. אלה החלטות קיבוץ כנרת שמעוגנות גם בתקנה 66 לתקנות הקיבוץ החדש.

לגביי מסמך הרחול, שמנתח את הקמת ההקדש, אין אפשרות לחבר כנרת לקבל פנסיה ממקור אחר בקיבוץ אם הוא שייך להקדש ואתה לא יכול לקבל מההקדש אם אתה שייך לקבוצה האחרת. זאת אומרת, מי ששייך לקבוצת ההקדש, מקבל מההקדש ומי ששייך לקבוצה אחרת מקבל ממנה. מי שמקבל פנסיה ממקור חיצוני, ראינו כי התקנות מתירות זאת אך מותר לקיבוץ לנכות סכומים אלה, ואפנה לאמור בנספח ל"ג ובנספח ל'.

ההוראה בתקנון הקיבוץ, תקנה 66, קודמת לתיקון תקנות האגודות השיתופיות שקבעו 35% אבל כמובן שהתקנות הן המחייבות ולכן תקנון הקיבוץ מתיישר עם תקנות האגודות השיתופיות.

ברור לנו, היום, כי יש בכנרת שתי סוגי פנסיות ורק על פיהן אפשר לקבל.

התובע בעצם מנסה ליצור קונסטרוקציה משפטית כאילו הוא משולל כל פנסיה כי כספי ביטוח המנהלים, לטענתו, שנצברו לאחר יציאתו לגמלאות אינן פנסיה ובעצם אנו רואים כי יש לו שתי טענות מרכזיות, אחת שיש להבחין בין זכויות פנסיוניות שנצברו בתקופת העבודה, דהיינו, עד גיל פרישה, לבין זכויות שנצברו לאחר גיל פרישה. שניים – ביטוח המנהלים שנצבר בצמח איננו בגדר פנסיה.

אפנה לסעיף 8 לכתב התביעה. בסעיף 19 הוא טוען כי הוא היה בגיל פרישה, בטרם התחלת העבודה בצמח, ולכן היה זכאי לקבל אישית אליו את כל הכספים שהוא השתכר שם אבל הוא נתן אותם לקיבוץ. בסעיף 26 נטען כי בהסכם הפשרה נקבעה חובתו של הקיבוץ לשלם לתובעים את מלוא הפנסיה בגין עשרות שנות עבודתו בקיבוץ ללא קשר לכספי ביטוח המנהלים. לטענה שצריך להבחין בין פנסיה שנצברה לפני גיל פרישה לבין פנסיה שנצברה לאחר גיל פרישה, אין שום ראייה. התובע טען זאת אבל לא הביא ראיה לכך.

כשאני שאלתי אותו איפה כתוב שהוא זכאי לקבל את מלוא הזכויות שצבר בצמח, עמוד 7 שורה 24, הוא ענה כי זה הנוהל בכנרת. אותי לימדו שמי שטוען לנוהל או נוהג, צריך להוכיח זאת והתובע לא הביא שום ראיה לכך. הוא ניסה להביא את המקרה של אבי ירדני ז"ל שעבד מחוץ לקיבוץ לאחר פרישתו ולקח את הכספים אליו אך זו לא ראיה לעניין הפנסיה. כל מה שנטען לגביי אבי ירדני ז"ל, זו עדות שמיעה.

יעל דרומי נשאלה על עניין זה. מפנה לעמוד 19 שורה 1. לא היא ולא הקיבוץ צריכים להוכיח את נוהל הפנסיה, אלא התובעים.

התובע התחיל את עבודתו בפעם השניה בצמח ב1993. בשנת 1993 התובע, שהוא יליד 1933 לא היה בגיל פרישה. התובע היה מנכ"ל צמח והוא העיד כי יזם את המהלך של ההסכם הקיבוצי שבעקבותיו ב1996 נחתם ההסכם הקיבוצי וב1997 התחילו להצטבר עבורו זכויות בביטוח מנהלים. זה לא מקרה של אדם שיצא לגמלאות ועכשיו הוא בא לעבוד בתפקיד ומוכן להעביר את כל משכורתו לקיבוץ אלא מדובר באדם שהחל לעבוד לפני גיל פרישה, בתפקיד מסוים ורואים כאן וחקרתי על זה והעיד כי אף אחד לא הכריחו לעבוד והציעו לו והוא הסכים, שמח לקבל את התפקיד ועבד בו. במהלך עבודתו הוא הגיע לגיל פרישה. זו הייתה החלטתו אם לפרוש או להמשיך לעבוד. עדיין, כל הכספים שהשתכר עברו לקיבוץ והוא לא מחה על כך, ולא הביא שום ראיה כי ביקש שהכספים יעברו להיות שלו ואין טענה כזו ולכן, כל מה שנצבר בשנות עבודתו של התובע בצמח, כשם שכל משכורתו וכל מה שקיבל הלך לקיבוץ, גם כספים אלה היו צריכים ללכת לקיבוץ ולכן הייתה התביעה גם ב2005 וגם ב2007.

לכן כשדברים אלו מצטרפים לכך שלא הביא כל ראיה המשמעות היא שאין בסיס שהכספים שהוא השתכר ונצברו לזכותו לאחר יציאתו לגמלה, הם שלו.

אפנה להסכם הנלווה, נספח ג'. שם מפורש כל ההתחשבנות בין הקיבוץ לצמח מפעלים ולאן הולכים הכספים. גם בנספח ב' נקבע כי הוראות המפעל מה לעשות עם הכספים יינתנו על ידי הקיבוץ והעובד ביחד. זאת אומרת, אלה לא כספים שלעובד הייתה שליטה עליהם. התובע מתעלם משני דברים – בנספח ל"ג לתצהיר דרומי, בעמוד 6 יש פרק שדן בהסדר תקציב הגמלאים ואפנה לכתוב שם. כנ"ל בעמוד 7.

בעמוד 10 יש לנו התייחסות לעבודה נוספת שעובד בגיל פנסיה ונאמר במפורש שלא יהיה כפל של תשלום מי ששכר עבודתו 2,300 ויותר ולא יהיה זכאי לקבל את הפנסיה התקציבית. כלומר, אם השתכרת מעבודה אחרי גיל פרישה, המקסימום שהקיבוץ נותן הוא 2,300 ₪, שזה היה הסכום ב2007 והיום זה 3000+ (מתעדכן לפי המדד).

אפנה לסעיף 4 לתצהירו של העד סטולר שהעיד כי הוא עצמו, גם לאחר גיל פרישה, הוא ממשיך לעבוד. הוא לא נחקר על דברים אלה. הוא העיד כי הוא לא מקבל פנסיה מהקיבוץ כי הפנסיה החיצונית שלו גבוהה יותר אך אין לכך קשר לעבודה לפני גיל פרישה או אחרי. התובע לא הוכיח שום בסיס לטענתו שיש אבחנה בין צבירה לפני גיל פרישה לאחריו. סה"כ זה התקציב המובטח זה ותו לא.

לגביי הטענה של ביטוח המנהלים, אפנה לעמוד 7 שורה 29. התובע התחמק התחמקות מוחלטת מלתת תשובה לשאלתי. אפנה לעמוד 8 שורה 7. יש פה המצאת התובע שאין לה בסיס. זה מה שאמר חברי על כפל הפרשות. אפנה גם לשורה 15.

אפנה לנספח ד' לתצהיר דרומי, שהוא מכתב מרכז כח אדם איזורי. מצטטת. אפנה לדברים שאומר התובע בתצהירו, נספח ל"ד לתצהיר דרומי. מפנה לסעיפים 55-59.

בסעיפים אלו מסביר התובע למה מפאת גילו לא ניתן היה לעשות לו קרן פנסיה בצמח והחלטה הייתה לעשות ביטוח מנהלים ושהוא בא להחליף את קרן הפנסיה, בשל הגיל.

בנוגע להסכם הפשרה, אני מוחה על הטענה הבלתי פוסקת כי תביעת הקיבוץ מ2007 נדחתה. תביעה זו כחלק מהסכם הפשרה, הייתה כי ככל שיתמלא הסכם הפשרה, התביעה נדחית ולא ניתן לקרוא זאת אחרת.

שלושה סעיפים חשובים בהסכם הפשרה- סעיף 7, 9, 10.

סעיף 10 הוא מחלוקת בין הקיבוץ לתובע, האם מעבר לכספי ביטוח המנהלים שהוא קיבל, מגיע לו לקבל מההקדש. טענת ההגנה של התובע שם הייתה כי מגיע לו לקבל כספים מההקדש.

מאחר והצדדים לא הגיעו להסכמה, הוחלט כי הוא ילך לבוררות. זאת אומרת שכשאנחנו קוראים את סעיף 10 וידוע כי יש מחלוקת בין הצדדים, אם מגיע לו מעבר לביטוח המנהלים, גם מההקדש, כאשר הקיבוץ אומר שאלה החלטות הקיבוץ ואין כפל פנסיות, אז לכן כשקוראים את סעיף 7 ואת הביטוי החלטות הקיבוץ, אי אפשר לנתק את הדברים.

הסכם הפשרה נכנס לתוקפו ב2009, בעוד הקיבוץ הפך למתחדש ב2008. לכן, כאשר נכנס הסכם זה לתוקף, יש את סעיף 66 ואת החלטות הקיבוץ לגביי כל נושא הפנסיה וניכוי מגמלאים והסדרי התחדשות שהוזכרו קודם.

התובע טוען כל הזמן כי לפי סעיף 9 ביטוח המנהלים הוא נכס חבר ולא ניתן להתחשב בו לצורך דיון בשאלה האם יש פנסיה חיצונית או לא. הוא שוכח כי בקיבוץ המתחדש לחבר מותר לעבוד בחוץ ומותר לצבור כספים בחוץ ומותר כי יהיו לו נכסים ולכן כשבאו ואמרו שזה נכס חבר, התכוונו כי מעכשיו זה נכס חבר אבל מותר להתחשב בנכס זה לצורך חישוב הפנסיה שהקיבוץ צריך לתת במסגרת התקציב המובטח ולכן לראות את סעיף 9 כעומד בפני עצמו ולא כחלק מהחלטות הקיבוץ, וקביעת התקנות לגביי אפן חישוב התקציב המובטח, זו טעות.

בית המשפט בהחלטתו בדחיית הבקשה לסילוק על הסף, הפריד בין סעיפים 7 ו-10. (מצטטת מההחלטה). אני אומרת כי התובע לא הוכיח שום דבר בקשר לתקציב המובטח ואנו כן הוכחנו שמותר לנו לנכות את הפנסיה החיצונית שנצברה בעבודתו בצמח כביטוח מנהלים כחלק מהחלטות הקיבוץ וכחלק מתקנות האגודות השיתופיות.

פסק הבוררים קבע שלוש קביעות חשובות – 1. ביטוח המנהלים הוא מקור פנסיוני. 2. שאין בכנרת כפל פנסיות. 3. אין שום אבחנה בין צבירה לפני גיל פרישה ולאחר גיל זה.

אני טוענת כי קביעות אלה, גם אם בית המשפט חושב כי צריך לדון מחדש בסעיף 7, עדיין קביעות אלו הן מעשה בית דין. אפנה לשני פס"דים. מגישה אותם. (ע"א 473-67, פ"מ כ"ב(1), 552 ו- ע"א 433-74, פדי כ"ט(ו) 487).

לאור האמור לעיל, יש לדחות את התביעה ולחייב בהוצאות.

ב"כ התובע משיב: כל הנושא המהותי של הפנסיה, של זכויות התובע בקשר לעבודתו לאחר גיל פרישה, לזכותו לקבל את ביטוח המנהלים בנוסף לפנסיה שמשולמת לו מהקיבוץ, כולם היו חלק מהדיון בבית המשפט בתביעה הקודמת בבית משפט זה. התביעה של הקיבוץ נדחתה. אין שום התניה, זה הסעיף הראשון בהסכם הפשרה. עכשיו באים הצדדים וקובעים ביניהם מה יהיו הדברים ביניהם לאחר הדחיה. אין ספק כי הם לא זכאים לקזז לתובע שום דבר, והם היו מחויבים לשלם לו לפי סעיפים 7 ו-9. איני מבין איך חברתי טוענת כי אפשר לקזז מכספי התקציב המובטח איזשהו סכום וכיצד אפשר לטעון כי החלטות קיבוץ כלשהן יכולות לפגוע בזכות זאת לאור אקרובטיקה תחבירית שחברתי מנסה לטעון. התקנות הן משנת 2005 ממילא, התובע לא מבקש שום סכום שעולה על הסכום שמשולם לחברי הקיבוץ. כל מה שמשולם לכל אחד מחברי הקיבוץ האחרים משולם גם לתובע. זה הסכום שקבוע בתקנות. גם הסעד שנוסח על ידינו בכתב התביעה נוסח כפי שמנוסח לגביי כל אחד מחברי הקיבוץ.

חברתי הפנתה לנספח ל"ג לתצהיר דרומי, עמוד 10, ואם בית המשפט יביט יראה כי כל מה שקובע סעיף זה, זה שאם הגמלאי עובד בקיבוץ הרי ששכר עבודתו שהוא מקבל מהקיבוץ אינו יכול לעלות על הפנסיה התקציבית. זה המקרה היחיד שכאשר הקיבוץ הוא זה שמשלם עבור עבודה נוספת, רק אז לא יהיה זכאי לקבל חלק מהפנסיה התקציבית. אנו באים מכוח פס"ד שנתן תוקף להסכם פשרה. אפילו אם הייתה החלטה אחרת בנוגע לחבר קיבוץ אחר, יש פס"ד שחייבים לקיימו. פסה"ד ב2008 לא ניתן סתם אלא לאחר שהקיבוץ הבין כי אין לו עילה לא לשלם לתובע את כל הפנסיה שהוא משלם לו ואין לו עילה לקבל מאת התובע את הכספים שמשולמים לו בגין עבודתו בצמח. תשובה לכך לא שמעתי ואין לכך תשובה.

אם באמת היו רוצים לומר כי אפשר לקזז סכום, זה היה נכתב בצורה ברורה.

לגביי מה שאמרה חברתי על ההקדש, אין קשר בינו לבין חובת הקיבוץ לשלם פנסיה. ההקדש אינו רלוונטי, הוא קרן שלא מופעלת בכלל אלא קרן שנועדה להבטיח את החברים מגיל מסוים שבמקרה והקיבוץ יפשוט את הרגל או לא יוכל לשלם את הפנסיה, אז יש קרן שמבטיחה זאת. אפנה לחקירות חברי הקיבוץ. חברתי ניסתה להציג תמונה לא רלוונטית כי מדובר בשלוש פנסיות שונות וזה לא המצב וזו טעות. יש פנסיה אחת שמשלם הקיבוץ וזה עולה מחקירות העדים. לכן, אין רלוונטיות לאותו נושא של ההקדש ונושא זה בלבד שעלה בעניין הבוררות, הרי אם מה שחברתי טוענת היה נכון, הרי שהקיבוץ היה מסכים לכלול בתוך הבוררות את סעיף 7, אם זה אותו דבר.

חברתי התייחסה לעניין החלטות קיבוץ כנרת, המתייחסים לעובדי חוץ וגמלאים שצברו פנסיה כעובדי חוץ. אין רלוונטיות לכך. גם החלטות אלה מתייחסות רק לאותם אלו שעבדו טרם יציאתם לפנסיה ולכן אין רלוונטיות.

ב"כ הנתבעים: ההקדש חי ונושם. אפנה לתצהיר עמוס זקס.

<#5#>

החלטה

פסה"ד יומצא לצדדים.

<#6#>

ניתנה והודעה היום כ' אדר תשע"ד, 20/02/2014 במעמד הנוכחים.