בקשה לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל בתיק 03-082243-5 ובתיק 01-04242-10-6, ולמתן צו מניעה זמני כנגד ביצוע עסקת מכר הדירות נשוא הבקשה, והכל עד להכרעה בתובענה שהגישו המבקשים למתן צו לפיו קיימו הם את התחייבותם על פי הסכם בינם לבין משיבים 1-2, מיום 11.7.00, אשר קיבל תוקף של החלטה בהחלטת בית משפט זה (כב' השופט מ' רביד) בתיק ה"פ 648/07.

רקע עובדתי

1. משיבה 2, חברת נופרם הנדסה פיתוח ובנייה בע"מ (להלן: נופרם) רכשה ממנהל מקרקעי ישראל זכויות במקרקעין במבשרת ציון (גוש 30448 חלק 16, מגרשים 6 ו-10), לשם בניית פרויקט מגורים.

משיב 1, בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ (להלן: הבנק), ליווה את פרויקט הבנייה, והעמיד לטובת נופרם הלוואות, אשראי ושירותים בנקאיים לשם בניית הפרויקט. כבטוחה לפרעון הסכומים המובטחים כאמור בהסכם ליווי הבנייה, שעבדה נופרם לטובת הבנק את פרויקט המגורים, בשעבוד שוטף וקבוע על כל זכויות החברה בפרויקט. אגרת החוב שחתמה נופרם לטובת הבנק לשם כך, נושאת תאריך 22.11.94.

בעלי המניות של נופרם היו שניים: דוד דיין, שהחזיק ב- 70% ממניות החברה, ומר יוסף דראי, שהחזיק בכל היתר. דוד דיין הוא בנה של מבקשת 1, אחיהם של מבקשים 2 ו-3, וגיסו של מבקש 4.

בין דוד דיין לבין דראי התגלעו סכסוכים שהביאו את נופרם לקשיים, בגינם לא הצליחה לסיים את פרויקט הבנייה.

2. בשנת 1997 פנתה נופרם בהמרצת פתיחה לבית משפט זה (ה"פ 648/97), כנגד דוד דיין, דראי והבנק. במסגרת הליכים אלה מונה עו"ד אמיר רחמני ביום 6.1.98 כמנהל מיוחד של נופרם, על מנת להביא את הפרויקט לידי גמר.

3. ביום 2.4.98 מכרה נופרם למבקשים 1-2 (מזל דיין וגד דיין) את אחת הדירות בפרויקט, דירה A-54. מאחר שמבקשים 1-2 לא שלמו את מלוא תמורת הדירה ונותרה יתרת חוב בסכום של כ- 100,000$ (נכון ליוני 1998), הגישה נופרם תביעה לסילוק ידם מן הנכס. ביום 4.11.98 ניתן בבית משפט השלום בירושלים פסק דין לחובת מבקשים 1-2, שהורה על סילוק ידם מן הנכס, בהיעדר הגנה (ת.א. 14273/98).

באותה תקופה התנהל מו"מ בין בעלי המניות של נופרם לבין המנהל המיוחד של החברה, בניסיון להגיע להסדר לסילוק חובותיהם של השניים כלפי נופרם וכלפי הבנק. הוסכם על הקפאת ההליכים בתביעת הפינוי הנ"ל עד להשגת הסדר כולל בין הצדדים.

4. ביום 11.7.00 נכרת הסכם בין דוד דיין לבין נופרם לבין הבנק (להלן: ההסכם). ההסכם קיבל, כאמור, תוקף של החלטה במסגרת ה"פ 648/97 הנ"ל. לענייננו חשוב לעמוד על מספר סעיפים מן ההסכם:

ראשית, ההסכם מתייחס לחשבון נופרם בבנק, שמספרו 75248, ואשר על פי טענת המנהל המיוחד חובה של נופרם בו נכון ליום 4.7.00 הגיע כדי 7.3 מיליון ₪ (בתוספת ריבית, הוצאות שיוצאו על ידי המנהל המיוחד ושכר טרחתו). סכום זה הוגדר כ"חוב החברה לבנק".

שנית, בסעיף 2.1 מתחייבים המנהל המיוחד ו/או הבנק להימנע מנקיטת פעולה למימוש מה שכונה בהסכם "דירות דיין" או ביחס לחובות הנוגעים לדירות דיין, או כנגד בני משפחת דיין, וזאת עד ליום 27.6.01, "ככל שאלה מתייחסים לחוב החברה לבנק".

שלישית, בין הצדדים הוסכם על "הגבלת אחריות", היינו, שבכל מקרה בו יינקטו הליכים נגד דיין ו/או הליכים למימוש דירות דיין, "יוגבל הסכום הכולל שישולם לבנק בגין חוב החברה לבנק לסך של 1,500,000 ₪" (סעיף 3.1 להסכם). עוד נאמר בהקשר זה, כי "למען הסר ספק, סכום מגבלת האחריות מתייחס גם לחובות הנטענים על ידי המנהל המיוחד ביחס לדירת אימו של דיין ואחיו של דיין, גדי דיין, בסך של כ- 100,000$, ו/או לכל חוב אחר שנטען כנגד דיין ו/או בני משפחה של דיין, הכל בהתייחס לחוב החברה לבנק" (סעיף 3.2 להסכם). בכפוף לתשלום החוב התחייבו המנהל המיוחד והבנק שלא לנקוט הליכים כלשהם נגד מבקשים 1-2 ולבטל את פסק הדין שניתן נגדם בהיעדר הגנה (סעיף 3.4 להסכם).

רביעית, ההסכם הורה על חתימת הסכמי מכר בין המנהל המיוחד לבין דוד דיין, ביחס לשלוש דירות (הלא הן "דירות דיין" שהוזכרו לעיל). המדובר בדירות E-94ב'; E-74 ו- G-48. על שתי הדירות הראשונות היה על דוד דיין לשלם סכום של 450,000 ₪ ועל האחרונה היה עליו לשלם סכום של 600,000 ₪. בסעיף 4.1 להסכם נכתב כי המדובר בדירות שלטענת דוד דיין הוא חתם על הסכמים ביחס אליהן עוד ביום 25.5.97, אולם המנהל המיוחד אינו מכיר בהסכמים אלה. עם החתימה על הסכמי המכר, נקבע בהוראת סעיף 4.2 להסכם, כי על דוד דיין יהיה לחתום במקביל על הסכמי ביטול ותצהירי ביטול למס שבח, וכן על יפוי כוח בלתי חוזר, אשר יופקדו בנאמנות בידי המנהל המיוחד. המנהל המיוחד יוכל לעשות שימוש ביפוי הכוח האמור ו/או תהא לו עילה לבטל את הסכמי המכר בתום תקופת ההקפאה (27.6.01), היה וסכום החוב לא סולק במלואו (ובהתקיים אחד מן התנאים הנוספים המפורטים באותו סעיף, שאינם מענייננו). עוד יצוין, כי כעולה מסעיף 4.11 להסכם, את תמורת הסכמי המכר בנוגע לשלוש הדירות הנ"ל רשאי היה דוד דיין שלם מתוך הלוואת בעלים שלו לחברה, רק לאחר סילוק סכום החוב.

וחמישית נקבע, כי במועד בו יסולק סכום החוב יבוטלו הסכמי הביטול ויפוי הכוח המתייחסים לדירות דיין, והבנק יסיר את השעבודים שנותרו על דירות אלה.

5. כאמור לעיל, דירה A-54 נרכשה על ידי מבקשים 1-2, והם מתגוררים בה החל משנת 1998. אשר לדירה E-94, הרי שלגביה יש להוסיף את העובדות הבאות: בשנת 1995 הלווה מבקש 4 לדוד דיין סכום של 600,000 ₪ (צמוד לדולר). מאחר שההלוואה לא הוחזרה, נחתם בין השניים הסכם פשרה, ביום 28.6.00. על פי הסכם זה התחייב דוד דיין לרכוש את הדירה הנ"ל מנופרם, בנאמנות, עבור דניאל דיין ומאיר מלכה (מבקשים 3-4). דוד דיין אכן התקשר בהסכם מכר לרכישת הדירה, תמורת 450,000 ₪ (הסכם המכר הוא מיום 11.7.00). יוער, כי רשויות המס לא הכירו בנאמנות זו, ומאיר מלכה תבע את דוד דיין להחזר סכום ההלוואה. התביעה התקבלה בפסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט א' רון, בת.א. 8360/06). אין חולק, כי במשך שנים רבות מתגורר בדירה בשכירות אח אחר של דוד דיין, יהודה דיין שמו.

6. נחזור להסכם: מאחר שדוד דיין לא פרע את "חוב החברה לבנק", ומאחר שעל פי ההסכם, כפי שראינו, רשאי היה המנהל המיוחד לבטל את הסכמי המכר של "דירות דיין" לאחר תקופת ההקפאה (היינו לאחר 27.6.01), חתמה נופרם על הסכם למכירת הדירות G-48 ו- E-78. התמורה שהתקבלה עבורן הייתה למעלה מ- 1.7 מיליון ₪.

7. ביום 25.12.03 פנה דוד דיין לבית משפט זה בהמרצת פתיחה (ה"פ 2329/03), אשר נדונה בפני כב' השופט ב' אוקון. בהליך זה התבקשו שני סעדים. אחד מהם אינו מענייננו. הסעד השני שהתבקש היה סעד הצהרתי לפיו "סכום מגבלת האחריות", שהועמד, כאמור לעיל, על 1.5 מיליון ₪, מסלק את כל חובות החברה לבנק ולא רק את החוב שבחשבון 75248. בפסק דינו מיום 27.5.04 דחה בית המשפט את הבקשה וקיבל את עמדת הבנק ונופרם, לפיה סכום מגבלת האחריות מתייחס אך לחובה של נופרם בחשבון הבנק שמספרו נקוב לעיל, וכי ההסכם לא התיימר לאחד את כלל חובות החברה, גם אלה שמקורם בחשבונות אחרים שלה.

פסק דין זה הוא פסק דין חלוט. משכך, לא יכול להיות חולק כי חובות נופרם, ככל שיש כאלה בחשבון האחר שלה בבנק, שמספרו 57924, לא סולקו תחת "סכום מגבלת האחריות" על פי סעיף 3.1 להסכם.

8. לטענת הבנק, נכון ליום 1.10.09 עמדה יתרת החובה של נופרם בחשבון 57924 על סכום של כ- 2.6 מיליון ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית.

ביום 8.11.09 פנה הבנק לנופרם ולבעלי מניותיה דאז, דוד דיין ויוסף דראי, במכתב התראה טרם נקיטת הליכים משפטיים. במכתב התרה הבנק בגין החוב בחשבון 57924 בסכום של כ- 2.6 מיליון ₪, ובגין החוב בחשבון 75248 בסכום של כ- 3.8 מיליון ₪. ב"כ דוד דיין השיב במכתב מיום 30.12.09, כי הבנק מימש בעבר בטוחות שהעמיד לו דוד דיין מכוח ההסכם, ולפיכך אין הוא חייב עוד ולו שקל אחד.

9. על מכתב זה השיב הבנק במכתב מיום 4.1.10, ובו טען כי חובה של נופרם נובע מאי פרעון חובותיה בהתאם להסכם הליווי. אשר לחובו של דוד דיין כלפי הבנק נטען כי חובו נובע מן ההסכם, לפיו התחייב לשלם לבנק, כנגד החרגת "דירות דיין" הנ"ל, סכום של 1.5 מיליון ₪, וכי סכום זה נוגע אך לחוב בחשבון 75248 ואינו נוגע לחשבון 57924, הוא חשבון הליווי. לפיכך הבהיר ב"כ הבנק כי בדעתו לנקוט הליכים לפרעון מלא של החוב, לרבות נקיטת הליכי כינוס נכסים כנגד הדירות A-54 ו- E-94, שנותרו משועבדות לטובת הבנק כבטוחה לפרעון החוב.

בתגובה למכתב זה כתב ב"כ דוד דיין מכתב נוסף, מיום 18.1.10. במכתב זה שב ועמד ב"כ דיין על כך שהבנק מימש בעבר בטוחות שהעמיד לו דיין בגין ההסכם, בגובה 1.5 מיליון ₪. אשר לחשבון 57924 נטען כי אין המדובר כלל בחשבון הליווי, כי אם בחשבון ישן שהיה לדוד דיין בבנק, וכי חשבון זה אינו מקים עילה כנגד רוכשי הדירות הקשורים להסכם הליווי ולחשבונות הליווי בלבד.

10. ביום 7.1.10 נפתח תיק ההוצאה לפועל שמספרו 01-04242-10-06, במסגרתו נתבקש מימוש המשכנתא ואגרת החוב על שתי הדירות הנ"ל. לטענת הבנק זכויות החכירה בדירות אלה הוקנו לנופרם ושועבדו לטובת הבנק בגין חוב החברה בחשבון 57924, אשר מקורו בהתחייבות דוד דיין לשלם עבור דירה E-94 סכום של 450,000 ₪ (סעיף 4.1.1 להסכם) ובחוב החלקי של מבקשים 1-2 לנופרם בגין רכישת דירה A-54. במקביל השיב הבנק לב"כ דוד דיין, במכתב מיום 7.2.10, וחזר על טענות אלה.

11. ביום 18.2.10 המציא הבנק אזהרה לנופרם ונחתם על ידה אישור מסירה כדין. מאחר שעל אף האזהרה לא נפרע החוב "בחשבון הליווי שמספרו 57294" (כאמור בתצהיר מנהלת מחלקת אשראים מיוחדים בבנק מיום 16.6.10, אשר צורף לתיק המימוש), פנה הבנק ללשכת ההוצאה לפועל בבקשה למימוש שטר המשכנתא ומימוש שתי הדירות שבמחלוקת.

12. ביום 20.7.10 הגישו הבנק ונופרם בקשה בהסכמה למינוי כונס נכסים על זכויות נופרם בשתי הדירות. הבקשה הוגשה לבית משפט זה, במסגרת ה"פ 648/07. כב' השופט ד' מינץ הורה בהחלטתו מיום 2.8.10, כי הגם שניתן להבין מאישורי הזכויות שצורפו לבקשה כי נופרם, החייבת, היא בעלת הזכויות בדירות על פי הרישום במנהל מקרקעי ישראל, לא נתקבלה תשובה מי המחזיק בפועל בדירות אלה והאם צד שלישי רכש אותן וזכויותיו טרם נרשמו כהלכה. במענה לכך השיב הבנק לבית המשפט כי בדירה E-94, המשועבדת לטובת הבנק, מתגוררים ככל הנראה יהודה דיין ובני משפחתו, אולם דוד דיין לא שילם לנופרם את תמורת הדירה ולפיכך דין העסקה להתבטל. אשר לדירה A-54 השיב הבנק כי אף דירה זו משועבדת לטובתו, כי מתגוררים בה ככל הנראה מזל דיין וגדי דיין, וכי על פי אישורי הזכויות - תמורת הדירה לא שולמה במלואה, על כן ניתן נגדם צו פינוי עוד ביום 4.11.98, שהפך חלוט.

13. לנוכח האמור בתגובה, הורה כב' השופט ד' מינץ בהחלטה מיום 5.8.10 על מינויו של עו"ד ישראל בכר ככונס נכסים, אולם הבהיר כי נקיטת פעולות של פינוי המחזיקים בדירות תיעשה על פי דין, רוצה לומר לגבי דירה A-54 באמצעות ההוצאה לפועל, ואילו לגבי דירה E-94 לאחר הגשת הליך לבית משפט מוסמך.

14. משמונה כונס הנכסים, החלו הליכי מימוש הדירות, ואלה נמכרו בסופו של דבר למשיבה 3 (מידר פסגות יזום בניה ופיתוח בע"מ, ולהלן: מידר), בהסכם מיום 5.5.11. הדירות נמכרו כתפוסות, ותמורתן הועמדה על סכום של 2.3 מיליון ₪. ביום 19.12.12 ניתן על ידי ראש ההוצאה לפועל בתל-אביב צו פורמאלי, לפי סעיף 34א לחוק המכר, תשכ"ח-1968, המורה על העברת הזכויות בדירות הנ"ל על שמה של מידר, כשהן נקיות מכל שעבוד, עיקול וזכות אחרת. על פי צו זה חתמה מידר ביום 16.1.13 על חוזי חכירה במנהל מקרקעי ישראל על שתי הדירות והזכויות על שמה נרשמו גם במנהל.

15. ביום 25.12.11, היינו לאחר השלמת הליך המכר, פנה כונס הנכסים לב"כ דוד דיין והודיע לו על מינויו ככונס הנכסים בתיק המימוש. ביום 2.1.12 הודיע בא כוחו של דוד דיין כי אין הוא מייצג את נופרם ואינו משמש כתובת למסירת מסמכים עבורה או עבור מי מטעמה.

16. ביום 27.1.13, לאחר שנרשמו זכויותיה במנהל, פנתה מידר ללשכת ההוצאה לפועל בירושלים בבקשה לביצוע פסק הדין בת.א. 14273/98 מיום 4.11.98, אשר הורה על סילוק ידם של מבקשים 1 ו-2 מדירה A-54 (תיק הוצאה לפועל 03-08224-13-5). בנוסף, בימים 5.2.13 ו- 18.2.13 המציאה מידר במסירה אישית הודעה בכתב ליהודה דיין לפיה היא בעלת הזכויות בדירה E-94, וכי היא דורשת את סילוק ידו מן הדירה. על פי אישור המסירה שצרפה מידר לתגובתה לבקשה שלפניי, סרבו בני משפחת יהודה דיין לקבל את המכתב.

17. ביום 24.2.13 הגישו המבקשים שלפניי בקשה לביטול החלטת בית המשפט מיום 5.8.10 בדבר מינוי כונס נכסים לשתי הדירות הנדונות, לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל בנוגע אליהן ולביטול הסכמי המכר שנערכו עם מידר. הבקשה הוגשה במסגרת ה"פ 648/97, אולם בהחלטה מיום 27.2.13 קבע כב' השופט ד' מינץ כי אין הסעדים המבוקשים ראויים להתברר בדרך זו, וכי על המבקשים לפתוח בהליך חדש, הוא ההליך שלפניי.

במקביל, ביום 4.3.13, הגישה מידר תביעת פינוי בני משפחת יהודה דיין מדירה E-94. התביעה הוגשה לבית משפט השלום בירושלים (ת.א. 5602-03-13), והיא תלויה ועומדת.

עיקר טענות הצדדים

18. לטענת המבקשים, הם בעלי הזכויות בדירות: למבקשים 1-2 נתונות הזכויות בדירה A-54 מכוח הסכם המכר מיום 2.4.98, ולמבקשים 3-4 נתונות הזכויות בדירה E-95 מכוח ההסכם מיום 11.7.00, במסגרתו נרכשה הדירה על ידי דוד דיין בנאמנות עבורם. עוד טוענים הם כי כל החובות לבנק נפרעו בהתאם להסכם משנת 2000, משנמכרו מכוחו דירות G-48 ו- E-78. על פי הנטען, חשבון הליווי הוא 75248 ולא 57924, שהוא חשבון שוטף. משכך, הנכסים בהם מדובר מעולם לא שועבדו להבטחת החוב בחשבון זה. המבקשים מוסיפים וטוענים כי הבנק הפר את ההסכם, שכן משנפרע החוב ב"סכום מגבלת האחריות" היה עליו להפנותם למנהל מקרקעי ישראל לשם רישום זכויותיהם וכן היה עליו להביא לביטול פסק הדין של הפינוי שניתן בשעתו נגד מבקשים 1-2. כך גם היה עליו לבטל את הסכם הביטול שהפקיד דוד דיין בידי הבנק בקשר עם דירה E-94, להסיר את השעבודים שנותרו על שתי הדירות ולשלם מתוך הלוואת בעלים של דוד דיין את יתרת חובו בגין רכישת דירה E-94.

על כל אלה טוענים המבקשים לשיהוי והתיישנות, שהרי הבנק שקט על שמריו ולא עשה דבר למימוש זכויותיו הנטענות במשך 12 שנים.

אשר לסיכויי התביעה ולמאזן הנוחות טוענים המבקשים כי תביעתם מבוססת על הסכם שקיבל תוקף של החלטה על ידי בית המשפט, ועל כן סיכויי תביעתם גבוהים. לעניין מאזן הנוחות טוענים הם כי הנזק שייגרם להם אם ייאלצו לפנות את ביתם באופן מיידי יהיה בלתי הפיך, בעוד שנזקם של המשיבים ניתן לתיקון בפיצוי כספי.

19. המשיבים טוענים לקיומו של מעשה בית דין, וכי הבקשה נגועה בחוסר תום לב משום שהמבקשים הסתירו מבית המשפט את דבר קיומו של פסק דינו של כב' השופט אוקון, ממנו נובע כי ההסכם נועד לסילוקו של חוב מסוים אחד בלבד ולא לסילוק כלל חובותיה של נופרם לבנק. לטענתם, לנוכח פסק דין זה אין כל הצדקה לביטול פסק הדין שניתן בהיעדר הגנה כנגד מבקשים 1-2, וכי הדירות נותרו משועבדות להבטחת יתרת חובותיה של נופרם לבנק במסגרת חשבון 57924. בנוסף טוענים המשיבים כי המבקשים הפרו את ההסכם, שכן לא שולמה כל תמורה בדין דירה E-94, ועל אף זאת אכלס אותה דוד דיין בקרובי משפחתו. כך גם לא שולמה יתרת החוב בגין דירה A-54. המשיבים מוסיפים וטוענים כי המדובר במעשה עשוי, שהרי הדירות נמכרו למידר בהתאם לפסיקתה שניתנה על ידי רשם ההוצאה לפועל ביום 19.12.12. מידר שלמה את מלוא התמורה, חתמה על הסכם חכירה עם מנהל מקרקעי ישראל ומשכנה את זכויותיה לטובת בנק מזרחי טפחות בע"מ. אשר למבקשים 3-4 טוענים המשיבים כי לאלה אין כל זכויות בדירה E-94, שכן כעולה מפסק דינו של כב' השופט רון בת.א. 8360/06 לא הכירו רשויות המס בהסכם הנאמנות שנערך, על פי הנטען, בינם לבין דוד דיין בקשר עם דירה זו.

על כל אלה טוענים המשיבים כי המבקשים ידעו על כוונת הבנק לממש את הדירות עוד בשנת 2009, וכי אין יסוד לטענתם לפיה לא ידעו דבר על ההליך עד שנתקבלו בידיהם מכתביה של מידר מפברואר 2013.

הכרעה

20. נראה כי התובענה אשר במסגרתה הוגשה הבקשה שלפניי מעוררת שאלות של ממש. אכן, אגרת החוב עליה חתמה נופרם בשנת 1994, הקנתה לבנק שעבוד קבוע ושוטף על כלל נכסי החברה בפרויקט. אולם בשנת 2000 נחתם הסכם בין דוד דיין לבין נופרם ולבין הבנק, אשר במסגרתו נקשר חוב החברה לבנק בחשבון 75248, שהועמד על 1.5 מיליון ₪, לדירה A-54 אשר נמכרה עוד קודם להסכם למבקשים 1-2, ול"דירות דיין", בכללן דירה E-94. נראה כי היום אין חולק שהחוב בגין חשבון 75248 ("חוב החברה לבנק") סולק באמצעות מכירת שתי הדירות האחרות מכלל הדירות המכונות "דירות דיין". לפיכך, מתעוררת שאלה האם לא קמה בשעתו חובה על הבנק להביא לביטול פסק הדין משנת 1998, שהורה על פינויים של מבקשים 1-2 מדירה A-54, לבטל את השעבודים על שתי הדירות ולהביא לרישום זכויותיהם של מבקשים 1-2 על הדירה הנ"ל, ואת זכותו של דוד דיין על דירה E-94. רוצה לומר, האם אין להבין מנוסח ההסכם משנת 2000, כי החוב בחשבון 57924 לא הובטח בנכסים מן הפרויקט הנדון, ולפיכך לא רשאי היה הבנק להיפרע מהם? מנגד, מתעוררת תמיהה מדוע במרוצת השנים לא פנו המבקשים, ובוודאי מדוע לא פנה דוד דיין בדרישה לבנק לקיים את המתחייב, לכאורה, מן ההסכם, על מנת שפסק דין הפינוי יבוטל והזכויות בדירות יירשמו על שם המבקשים ו/או דוד דיין. עם זאת, באותו הקשר, מתעוררת תמיהה מדוע לא החל הבנק בהליכי מימוש הנכסים אלא בעבור כתשע שנים מיום חתימת ההסכם.

21. שאלה נוספת המתעוררת בענייננו היא מעמדם של המבקשים בהליכי ההוצאה לפועל. אין חולק כי הם לא היו צד להליכים. שאלה זו מתעוררת במלוא עוצמתה ביחס למבקשים 1-2. האם ניתן לזקוף לחובתם את ידיעתו של דוד דיין בדבר כוונת הבנק להביא למימוש הנכסים (ידיעה אותה יש להניח לנוכח חלופת המכתבים שהחלה בשנת 2009)? ביחס למבקשים 3-4, אני ערה לכך שהם אינם צד להסכם המכר ביחס לדירה E-94, ושעל כן ספק אם הייתה לכונס הנכסים ידיעה בדבר זכות אפשרית שלהם בנכס, או שצריכה הייתה להיות לו ידיעה כזו. ממילא מתעוררת שאלה האם יש להם מעמד בהליכים אלה, ודאי לנוכח החלטת רשויות המס שלא להכיר בהסכם הנאמנות. בהקשר זה מתעוררת תמיהה מדוע לא ראה דוד דיין לכלול עצמו במניין המבקשים (והתובעים), שהרי ההסכם משנת 2000 נכרת עמו, וכך גם הסכם המכר בנוגע לדירה E-94. יתרה מזאת, מן ההסכם האמור לא עולה שתמורת המכר עבור דירה זו (להבדיל מדירה A-54) הייתה אמורה להיות משולמת מתוך סכום "חוב החברה לבנק", אלא מהלוואת בעלים של דוד דיין (סעיף 4.11 להסכם). עם זאת, ביחס לדירה E-94 הגישה מידר תובענה לסילוק יד כנגד בני משפחת יהודה דיין, ובנסיבות אלה ממילא אין היא יכולה לממש את הנכס באופן מיידי.

22. ניתן להתרשם, אפוא, כי המדובר בשאלות המחייבות בירור מעמיק, וכי אין לומר כי המדובר בתביעה חסרת סיכוי בעליל, גם אם מרחפות מעליה שאלות כבדות משקל.

23. לא מצאתי כי אי אזכורו של פסק דינו של כב' השופט אוקון יש בו משום חוסר תום לב מצד המבקשים. מעבר לעובדה שפסק הדין הוזכר, גם אם בהערת שוליים בלבד, הרי שעל פניו נדמה כי בין כך ובין כך השאלה העיקרית היא פרשנות ההסכם משנת 2000 ביחס להשלכת פרעון מה שהוגדר "חוב החברה לבנק", על מעמדם של שני הנכסים שבמחלוקת. נראה כי על פניו אין בפסק דין זה כדי לסייע, מלבד עצם ההדגשה שההסכם חל על חשבון אחד מבין השניים.

24. גם הטענה בדבר מעשה עשוי אינה יכולה לעמוד למבקשים לרועץ בשלב זה. ככל שהליך מימוש הדירות נפל בו פגם ודינו להתבטל, הרי שמכירתן למידר לא תוכל לחסום את המבקשים בתביעתם.

25. אשר למאזן הנוחות: המדובר בדירות המשמשות למגורים במשך שנים רבות. אין לומר שהבנק הזדרז לממש את זכויותיו הנטענות, ומכל מקום, נזקיהם הכספיים של המשיבים ניתנים לפיצוי, היה ותידחה התביעה. לעומת זאת, פינוי הדירות עתה יגרום למבקשים נזק בלתי הפיך, וכפי שראינו לעיל, אין לומר בשלב זה כי תביעתם חסרת סיכוי בעליל. לכך יש להוסיף, כי מידר קנתה את הדירות מתוך ידיעה שהמדובר בנכסים תפוסים, על כל המשתמע מכך.

26. מסקנתי הינה, אפוא, כי דין הבקשה לצו מניעה זמני ולעיכוב הליכי ההוצאה לפועל בתיקים נשוא הבקשה להתקבל, בכפוף לכך שמבקשים 1-2 יפקידו בקופת בית המשפט סכום של 50,000 ₪ להבטחת נזקיהם של המשיבים, וסכום זהה יפקידו גם מבקשים 3-4, לאותה תכלית.

ככל שהסכומים האמורים לא יופקדו עד ליום 28.5.13, תתבטל החלטה זו מאליה.

בנסיבות העניין, יישא כל צד בהוצאותיו.

המזכירות תמציא את העתק ההחלטה לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, י' סיון תשע"ג, 19 מאי 2013, בהעדר הצדדים.