03 מרץ 2015

לפני:

כב' השופטת איריס רש

החלטה

1. לפני בקשת הנתבע 8 והנתבעים 1 ו – 12 לסילוק על הסף מחמת היעדר יריבות והיעדר עילה. עוד התבקש לחייב את התובע בערובה להבטחת הוצאות הנתבעים.

הבקשות לסילוק על הסף

2. הנתבע 8 הינו בעל המניות של א.מ. כחול ניהול פרוייקטים ואחזקה בע"מ (להלן – הנתבעת 3). לטענת הנתבע 8, התובע הועסק אצל הנתבעת 3 למשך פרק זמן קצר של 10 חודשים, מחודש יוני 2010 ועד לחודש אפריל 2011, שאינו מקנה לו זכאות לסעדים הנתבעים בכתב התביעה. לפיכך, נטען כי לא קיימת כל יריבות בין התובע לבין הנתבעת 3 ומקל וחומר שלא קיימת יריבות בין הנתבע 8 לבין התובע.

עוד נטען כי אין בעובדה שהנתבע 8 הינו בעל המניות של הנתבעת 3 כדי להקים לתובע את הזכות לתבוע את הסעדים המבוקשים מהנתבע. בפרט, שהתובע אינו מפרט נסיבות המצדיקות את הרמת מסך ההתאגדות לרבות תשתית עובדתית כדי לחייב אותו באופן אישי.

3. הנתבעים 1 ו -12 טוענים כי יש לסלק את התביעה כלפיהם על הסף מחמת חוסר יריבות והעדר עילה. לטענתם, התובע לא פרט בכתב התביעה ואף בתצהירו את הנסיבות המצדיקות את הרמת המסך כלפי הנתבע 12 ולא הניח תשתית עובדתית לטענה זו.

עוד נטען כי כתב התביעה אינו מגלה עילה גם כנגד הנתבעת 1 ולא צורפו ראיות לתצהיר התובע הקושרות את הנתבעת 1 לתובע. יתר על כן, התובע טוען בתצהירו כי קיבל הנחיות באופן קבוע ממר גריגורי ברקוביץ (שאינו צד להליך) וממר אבישי כץ (הנתבע 9) ששמש כמנהלו ומעסיקו בפועל.

4. התובע הגיב לבקשות במהלך הדיון מיום 9/6/14. לטענתו, הסיבה לצירוף כל החברות וכל בעלי המניות היא שבמשך כל תקופת עבודתו של התובע הונפקו לו תלושי שכר של חברות שונות שאת רובן לא הכיר ובסופו של יום לאחר 9 שנות עבודה הוא לא קיבל פיצויי פיטורים ולא קיבל זכויות נוספות מכח צו ההרחבה בענף הבנין ובכלל זה פנסיה. התובע הוסיף כי פסיקתו של בית הדין לעבודה מקלה מאד בנושא של הרמת מסך ודי בכך שמדובר בחברות שהפסיקו פעילות. התובע השיב שאינו בטוח שהנתבעת 1 היא סולבנטית לאחר שנמכרה על ידי הנתבע 12 (ס' 25 לתצהירו).

התובע התנגד לבקשה לחיוב בערובה הן לנוכח מועד הבקשה לאחר שחלף המועד שנקצב על ידי בית הדין והן בטענה כי הנתבעים לא הציגו ראייה לכך שמצבו הכלכלי של התובע לא יאפשר תשלום הוצאות, ככל שייפסקו נגדו.

דיון והכרעה

הבקשות לסילוק על הסף

5. ההלכה בכל ערכאות המשפט ובפרט בבתי-הדין לעבודה היא כי דחיית תובענה על הסף או מחיקתה הן בגדר אמצעים הננקטים בלית ברירה ופתרון המחלוקת לגופה הוא לעולם עדיף. מגמתם של בתי-המשפט בכלל ובתי-הדין לעבודה בפרט, לברר ולהכריע בתובענה לגופה, על פני סילוקה על הסף [ראו: דב"ע (ארצי) מז/15-3 אפנר נ' מפעלי הדסה לנוער, עבודה ארצי, כרך כ(2) 242; דב"ע (ארצי) נא/3-31 חיפה כימיקלים בע"מ נ' כלפון, פד"ע כב 518; דב"ע (ארצי) נא/3-195 תובנה מכונות תרגום נ' סגל, פד"ע כג 274]. עוד נפסק שסעד של סילוק תובענה על הסף הוא סעד קיצוני ובית-הדין אינו נוקט בו אלא במקרים חריגים [ראו: ע"ע (ארצי) 408/07 מדינת ישראל נ' כהן (13.02.2008)].

6. גם במקרים, בהם נוכח בית המשפט כי לתביעת התובע סיכוי קלוש, בית המשפט לא יחסום בפני התובע את האפשרות לברר את תביעתו לגופה [ראו: בג"צ 254/73 צרי חברה פרמצבטית וכימית נ' בית הדין הארצי לעבודה, פד"י כח(1) 372; ע"א 76/86 ד"ר יוסף פיינשטיין נ' ה. ש. מלונות בע"מ, פ"ד מג (3) 124). רק לאחרונה בבר"ע 12384-02-10 (החלטה מיום 10.2.2012) חזר בית הדין הארצי על הנסיבות שבהן ייעתר בית הדין לבקשה למחיקה על הסף וכדלקמן:

"מתן סעד של מחיקת תביעה על הסף מחוסר עילה מחייב קביעה, שגם אילו היו העובדות הנטענות לביסוס העילה מוכחות במלואן, אין בנמצא עילה מצד הדין אשר מאפשרת היענות לתביעה [ע"א 6313/01 עיזבון המנוח שיאון ז"ל - הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ, נ(1) 567].

על כן, נקודת המוצא לדיון בבקשה לסילוק על הסף היא כתב התביעה שהוגש על-ידי התובע, כאשר על בית-הדין לבחון אם בהנחה שיוכיח את טענותיו יוכל לזכות בתביעתו.

במסגרת בקשה למחיקת תביעה על הסף מחמת היעדר עילה נדרש בית-הדין ל"בחינה טכנית-פורמאלית של כתב התביעה" בלבד, במסגרתה די בכך שהתובע יראה כי על-פני כתב התביעה בידו עילה בת תביעה [ע"א 2967/95 מגן וקשת בע"מ - טמפו תעשיות בירה, פ"ד נא(2) 312]".

7. בענייננו, לאחר שעיינתי בבקשות, בתגובה ובכתב התביעה, שוכנעתי כי דין הבקשה של הנתבעים 8 ו – 12 להתקבל וכי יש להורות על סילוק התביעה כנגדם מהנימוקים המפורטים להלן.

הכלל הוא כי חברה הינה ישות משפטית הנפרדת מבעלי המניות, המנהלים והעובדים. לפיכך, על מנת לחייב את בעל המניות בחיובי החברה נדרש לבצע הרמת מסך וזאת כדי למנוע שימוש לרעה במסך ההתאגדות. יודגש כי על המבקש להרים מסך ולחייב באופן את בעלי המניות להניח תשתית עובדתית ראויה ומקיפה להרמת המסך כבר במסגרת כתב תביעה ואין להסתפק באמירות כלליות. בעל דין המבקש להסתמך על דוקטרינת הרמת מסך נדרש לפרט בכתב הטענות את מערך העובדות המצדיק את ישומה של הדוקטרינה [ראו לאחרונה בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 8845/12 זאב רום נ' גד זאבי (25.11.2014)]

בכתב התביעה סעיפים 28-36 טוען התובע להרמת מסך בטענה כי לא קיבל זכויות סוציאליות תוך אדישות וחוסר אכפתיות של הנתבעים וכי הפיצול בתקופות עבודתו בין החברות השונות נועד לאפשר לבעלי המניות להתחמק מתשלום התחייבויותיהן של החברות ובכלל זה זכויות עובדים. עוד נטען כי לנוכח מצב החברות הרמת המסך נחוצה על מנת להבטיח שהתובע יוכל לפרוע את חובו בסופו של יום מאת הנתבעים. טענת התובע בדבר אי תשלום זכויות סוציאליות אינן מהווה עילה להרמת מסך. כך גם טענות התובע לפיהן המעבר של התובע בין החברות השונות נעשה בחוסר תום לב כדי להונות או לקפח אותו נטענה בכלליות ובכוללניות, מבלי שהתובע טורח להבהיר את הקשר בין החברות ו/או בעלי המניות.

אשר על כן, אני נעתרת לבקשה לסילוק התביעה על הסף כנגד הנתבעים 8 ו – 12 .

שונים הם פני הדברים ביחס לנתבעת 1 לגביה טוען התובע כי יש לראות בה כמעביד משותף או לחילופין כאחראית על תשלום זכויותיו מכח האחריות של מזמין השירותים וזאת בהתאם להלכה הפסוקה. מעמדה של הנתבעת 1 כמעביד או אחריותה לתשלום זכויות התובע כמזמינת השירותים טעונה בירור עובדתי ועל כן, אין מקום למחיקת התביעה כנגד הנתבעת 1 על הסף.

הבקשה לחיוב בערובה

8. בתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) תשנ"ב -1991 (להלן –תקנות בית הדין לעבודה) לא מצויה תקנה הדנה בחיוב תובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע. עם זאת, בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה נקבע כי במקרים המתאימים ניתן לאמץ את הוראת תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן – תקנות סדר הדין האזרחי) מכח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט – 1969 [דב"ע נה/3-218 עלי איוב אל הדיה נ' שרפן דוד, פד"ע כט 391].

ההלכה המנחה בדבר אמות המידה בכל הנוגע לחיוב תובע בערובה נקבעה בע"ע 1424/02 פתחי אבו נסאר נ' SAINT PETER IN GALLICANTU (ניתן ביום 16.7.2003). כב' השופטת נילי ארד (כתוארה אז) עמדה על תכלית התקנה למנוע הגשתן של תביעות סרק, על השיקולים להטלת חיוב במתן ערובה כאשר השיקול העיקרי הוא סיכויי ההצלחה בתביעה והשיקול המשני הוא יכולת גביית הוצאות הנתבע מהתובע ועל המתח בין השיקולים להענות לבקשה להטלת ערובה לבין זכות הגישה לערכאות.

עוד נקבע כי ככלל כאשר התובע הוא תושב ישראל לא תוטל על התובע חובת הפקדת ערובה, אלא במקרים החריגים והנדירים, בהם הנתבע, המבקש את הטלת הערובה, יוכיח כי התביעה שהוגשה נגדו מופרכת על פניה וכי לא יהיה לו מהיכן לגבות הוצאותיו. ככל שאין לשלול את סיכויי התביעה, התובע לא יחויב בערובה גם אם הוא אביון ודל.

בענייננו, די בכך שהנתבעים לא הצביעו על ראיה לכך שהתובע לא יכול לשלם את ההוצאות שייפסקו כנגדו, ככל שייפסקו כדי לדחות את הבקשה.

9. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, י"ב אדר תשע"ה, (03 מרץ 2015), ותישלח אליהם.